לפני שלושה שבועות עברנו ממדינת אינדיאנה שבארה"ב למדינת ג'ורג'יה הדרומית והחמה. הטמפרטורות לא בשמיים בדר"כ, אבל הלחות בלתי נסבלת - מתחילים את הבוקר עם 95 (!!!!) אחוזי לחות.
לפני כמעט שנתיים, כשרק הגענו לארה"ב, הילדים התחילו ללכת לגן לשלוש שעות כל פעם. אני זוכרת שבאחת הפעמים הראשונות הסתכלתי על השעון בשעת צוהריים, כשחזרו מהגן, ונבהלתי: מה אני אעשה איתם כל כך הרבה שעות עד הערב??? בשבוע האחרון בילינו בבית את רוב הזמן (בהקשר ללחות הבלתי נסבלת), לפעמים ימים שלמים בלי לצאת מהבית. לא הרגשנו איך הזמן עובר, לא טיפסנו על הקירות, לא רצינו לברוח לשומקום..... איזה כיף!
אנחנו לומדים לחיות יחד. להתחשב, לחוש במצבי הרוח של האחר, לכבד. נשמע טריויאלי? לא לנו.
אנחנו עובדים על זה, וזו תחושת הישג נהדרת.
למדתי לא להתערב במריבות של הילדים. גם אם הצעקות רמות, גם אם יש צרחות עד השמיים ואני יודעת שהם מכים זה את זה, למדתי לשמור מרחק. בדרך הקשה אומנם, הבנתי שהתערבות שלי עושה רק רע, ולא משנה מה אני אגיד. ראשית, אני נשארת רגועה וזה חשוב. לא רבתי עם אף אחד. שנית, לא פעלתי לטובת צד א' ונגד צד ב'.
הילדים לומדים שאני לא צד במריבות שלהם, ולא משתמשים במריבות ביניהם כדי למשוך את תשומת לבי, למשל.
ודבר אחרון - היחסים ביניהם חוזרים למסלולם תוך דקות ספורות אם אני לא מתערבת. הם חוזרים להיות החברים הכי טובים והאחים הכי אוהבים כאילו לא כיסחו זה לזה את הצורה לפני דקותיים. מדהים.
מה אנחנו עושים כל היום? בעיקר קוראים ספרים, והרבה. בספריה העירונית אפשר לשאול ספרים וסרטים בלי הגבלה. עכשיו יש לנו בבית 20 ספרי ספריה (באנגלית) ועוד הרבה אחרים בעברית. וגם משחקים - הרבה משחקי דמיון. אני לא משתתפת בדרך כלל, אבל השבוע איתי מצא בסלון איזו שמיכה והחליט שעושים מחנה בסלון. יאללה, מחנה. פרשנו את השמיכה על הרצפה, והלכנו למלא צידנית בכל טוב. לא היה כל טוב בבית, אז ארזנו קופסה עם ירקות וחטיפי גרנולה. אה, וגם מים עם קרחומים. אז מה אם נשארים במזגן? אם מחנה, אז עד הסוף.
אחרי שסיימו לאכול, איתי רצה שאקרא לו סיפור. הוא לא הסכים פשוט לגשת למדף ולהביא ספר, אלא ביקש שניסע לספריה. מה, לא ידעתם שיש ספריה במחנה?
הבאנו מפה, הוא הראה לי בדיוק איך מגיעים לספריה, הושיב אותי על מושב הנהג באוטו (אחרי שחגרתי אותו בכיסא שלו....), ואז נזכרנו שאין מפתחות. הלך להביא מפתחות. נסענו לספריה, הוא ניווט עם המפה. בסוף בכלל לא קראנו סיפור......
משחקי הדמיון של הילדים כוללים גנבים ושוטרים, חתולים וכלבים, אימהות ותינוקות, מוכר בדוכן גלידה וזה שבא לקנות.....
(אתמול המוכר שאל את הקונה אם הוא רוצה לקנות גלידה עם צבעי מאכל...
גם זו דרך להתמודד עם מאוויים בלתי מסופקים)אנחנו מקבלים המון קטלוגים בדואר. זאת ירושה מהדיירת הקודמת. המשווקים חכמים ואחרי שם הנמען כתוב תמיד "או הדייר הנוכחי", וכך הדוואר מכוסה, ואני לא יכולה להגיד לו שזה לא בשבילי.
תמר ביקשה שלא אזרוק את החוברות לפח נייר, כי אפשר לעשות איתם ויטראז'. (היא התכוונה לקולאז' (-: ). אחרי יומיים היא התיישבה, אירגנה לעצמה כל מה שצריך (על מגש, כמו משרתת, כדבריה) ויצרה יצירות.לפעמים הילדים מתיישבים ליד השולחן הקטן שלהם, מוציאים חוברות מהמדף ומתחילים לעבוד.... אני צריכה להתערב בזה פחות. אני משיגה בהתערבות בדיוק את ההיפך ממה שאני רוצה להשיג. אני יודעת להגיד שכל ילד ילמד לכתוב בקצב שלו ולקרוא מתי שירצה או יצטרך.... אם תהיה לו מספיק חשיפה והזדמנויות. אבל כשאני ליד תמר שכותבת מספרים בכתב ראי, אני מתנהגת במורתיות האופיינית לי, ואני שונאת את זה. בסיטואציה הזאת אני לא סבלנית כמו שאני רוצה להיות. אני כן מנסה לחשוב מה ילדה בכיתה א' אמורה לדעת, איך היא אמורה לבצע... ואני נלחצת והציפיות עולות. מעניין שעם איתי אני לא ככה, וז נכון לגבי הציפיות שלי מהם גם בתחומים אחרים, אקדמיים בעיקר.
אשמח לשמוע את דעתכם.
(בכל זאת, נדמה לי שבית ספר הוא מושא נפשו של כל ילד, לא?! ברור שזו השפעה של החברה, שנוטעת בילד שעולה לכיתה א' את התחושה שהגיע לאיזה שיא בחיים שלו. עד לא מזמן היה לי קשה להכיר בזה שאף פעם כבר לא אלווה את בכורתי לכיתה א' ביום הראשון ללימודים...... /-: השתחררתי מזה והתחושה הפכה להקלה גדולה מאוד. הנה, עוד נקודה למה היה לי הרבה יותר קשה להתחיל בזה אם היינו בישראל - כי מזמן היא היתה נשבית בסיפורי בית הספר והיו נוטעים בה את תחושת הגדולה שעולה לכיתה א'....).
) שזה המעבר הראשון האמיתי עבור הילדים, כי כשעברנו מישראל לארה"ב הם היו קטנים ממש (4 ושנתיים), והסתגלו די בקלות. עכשיו השארנו לא רק משפחה שנורא מתגעגעים אליה בישראל, אלא גם חברים בבלומינגטון... לא פלא שהיא מתפרקת. באמת נורא קשה. 
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
)
לו זה דווקא לא מאוד הפריע, הוא היה לחוץ לסיים ולהמשיך לשחק בכדורגל....