אופטימיות קוסמית

אוי נורא מצמרר, שמישהו הסתובב אצלך בבית

_אני מרגישה שזה איתות חזק עבורי שאני בדרך החוצה. קצת כאילו גם היקום כבר לא חושב שזה הבית שלי אם הוא מאפשר
למישהו זר להסתובב כאן כאילו זה הבית שלו._
אני מקווה שתמצאו מהר מקום אחר. ותורידי את התמונות של הבנות לדיסק און קי. או שתצרבי על דיסק. אסור לשמור תמונות רק במחשב- חייבים גיבוי!!!

באמת מבאס. מעליב אפילו.
ובכל זאת את נקראת לי כל כך חזקה ושאת לוקחת את זה בפרופורציות. לא נהרסת מזה. שאפו.
מאחלת לך שינה שלווה ומתוקה למרות הכל.

_באמת מבאס. מעליב אפילו.
ובכל זאת את נקראת לי כל כך חזקה ושאת לוקחת את זה בפרופורציות. לא נהרסת מזה. שאפו.
מאחלת לך שינה שלווה ומתוקה למרות הכל._
ממש כך. כל מה שהיא אמרה (-:
ואגב, אני בדיוק ההיפך ממך, הכי לא קיבוצניקית שיש. נועלת כל דבר (-:

לצערי מוכר ומאד מאד לא נעים (אצלנו ביקרו בזמן שכולנו ישנו...) מאחלת לך התבייתות נעימה ומקרקעת במקום שיהיה לך נכון ומלא חיים

לצערי מכירה את ההרגשה של הפלישה הזו. אבל בקטן, כשניסו לגנוב ת'אוטו, וישבו שם ועישנו...

מתוקה.
צרבי את התמונות. זה שתי דקות.
ויש לי גם כמה בישבילך שמחכות ומחכות.
רוצה לשלוח לך אותן.

ומזל טוב לפיצי@}@}@}

לפעמים אני עדיין שומעת את השאלה ההזויה " מה יש לך לעשות בבית כל היום".
זה מצחיק אותי.
החיים שלי כל כך מלאים וכל הזמן קורים דברים. אף פעם לא טס לי הזמן כמו בתקופה האחרונה.
אתמול נפגשתי עם דודה שלי ובת דודתי לערב נשים. שתיהן נשים מיוחדות מאוד אחת אומנית, אחת מנהלת פאב...
ישבנו בלופט של הבת בתל אביב.
תמיד כשאני נוסעת לתל אביב לבד אני מתמלאת קלילות וזרימה שלא תיאמן. זה כאילו מדליק איזה זיכרון רחוק מימים עברו.
אז כל החיים שלי היו כאלו.
היום, כשאני מגיעה מההרים, מהבית שלי על הצוק - אני מסתכלת על האורות והאקשן כמו ילדה שלקחו אותה ללונה פארק פעם ראשונה.
ברור שבאמצע קיבלתי סמסים מאבי שנראה לו שאצטרך לחזור מוקדם כי הקטנה שואלת עלי והוא צופה משבר.
בסוף חזרתי באמצע...לא מסוגלת פשוט לחשוב שהיא צריכה אותי ואני לא אהיה שם. פשוט לא מסוגלת.
מבחינתי היא עוד תינוקת למרות שהיא בת שנתיים, מדברת שוטף ועצמאית בשטח.
אז חזרתי ובדרך עוד סמס שהיא בוכה. אז טסתי, חסרת אונים הביתה. לבנתיים צפירת הרגעה שהיא נרגעה.
חוזרת לנשום.
אני יודעת שזה שווה. אני רואה איך הגדולה משחררת אותי באהבה ואני זוכרת שזה זמני ביותר.

בתקופה האחרונה אני במעברים. האמת שכל החיים אני במעברים.
פעם גרתי בבית שלא שתלתי בו צמחים מטפסים כי אמרו לי שלוקח שנה עד שהם יצמחו וכל שנה הייתי בטוחה שאוטוטו אני
עוזבת. בסוף גרתי שם שמונה שנים...
גם עכשו. מלא דברים שרציתי להתחיל כאן, ללמוד קדרות למשל - הכל ב"הולד" כי אוטוטו אנחנו מוצאים בית ויוצאים להרפתקאה
חדשה...
אולי זה פשוט תירוץ? אולי אני מארגנת לי כל הזמן "תקופות מעברים" כדי שהכל ישאר ברמה של פנטזיה קסומה...

בכל מקרה כל העניינים האלו מתמוססים אל מול היופי שמקיף אותי עכשו. כל כך מרהיב כאן שזה לא יאמן.
מול הבית שלי, לכל כוון שמסתכלים, כמו ציור. יערות בירוק כהה, מוקפים שדות אדירים בירוק דשא, למרחקים. ובין לבין ים חרציות
שמנצנצות כמו אבנים יקרות.
אנחנו מטיילות פעמיים ביום בימי בית, טיולים ארוכים ומענגים.הבנות מחפשות פרות משה רבנו ומלקטות חמציצים, מטפסות על עצים,
משחקות תופסת, או משחקות בחול.
לפעמים מישהו מצטרף. רוב הזמן לא. ובכל מקרה מרגישות כל כך מלאות...
איך תמיד בטבע אני שוכחת שהעולם הזה מלא בסבל.שהחיים מלאי כאב.
ופתאום נופל לי אסימון איך תחושת סבל זו התניה. בטבע אין סבל. ואם הייתי מחוברת לטבע האמיתי שלי כבר לא הייתי בסבל.
אוףףףף. כמה עבודה עוד יש לי לעשות...

איזה כייף לקרוא אותך!@}

מקסים @}

אני מעתיקה משהו שכתבת לבלוג שלי חינוך ביתי בטוקיו
אם זה מפריע לך תמחקי בבקשה או שתגידי לי....מקווה שזה בסדר...
תודה@}

בשמחה...לא ידעתי שיש לך בלוג...

מסתבר שהגדולה שלי יודעת חילוק!
איו לנו בבית חוברות עבודה, אנחנו לא מדברים על זה - מתמטיקה זה הדבר האחרון שמעניין אותי.
"אמא..אם אני רוצה לחלק 8 פרחים לשתי ילדות שווה בשווה...אני אתן לכל אחת 4!!!"
אני לא מצליחה להסתיר את ההתלהבות שלי ומתחילה לשאול אותה כל מיני....אם יש לי 12 תפוחים ואני רוצה לחלק את זה לשתי נסיכות כמה אני
אתן לכל אחת?
והיא יודעת. כשאני שואלת שאלות של חיבור וחיסור היא אומרת לי שזה לא חוכמה כי זה קל.
לא הייתי מאמינה שאני אתלהב מזה שהבת שלי יודעת חשבון. אבל אני כן. אני כל כך שמחה שלא כיוונו אף פעם למקום של למידה
והלמידה מתרחשת כל הזמן, בתוך החיים, תןך כדי הריקמה העדינה הזאת של השיגרה.
אני שמה לב איך ישר בא לי לקנות לה חוברות למרות שאני הכי אנטרופוסופית בגישה שלי והכי אנסקולינג שיש ובכל זאת
גם בתוכי (לצערי) קיים המקום הזה שרוצה ללבות את האש הקיימת.
אבל אני לא קונה לה שום חוברות עד שהיא תבקש(הסבתות כבר קנו לה פעם אבל זה די שיעמם אותה) אני אתאפק ואמשיך לתת לה ללמוד לפי הקצב שלה, בזמן שלה, עם עצמה. אני רק מחייכת לעצמי בתוך הלב
ומקבלת עוד אישורון שאנחנו חיים בדיוק איך שאנחנו אמורים לחיות.
לאט וטוב.

שאנחנו חיים בדיוק איך שאנחנו אמורים לחיות.
אמן.

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מרץ 2009, 23:10

מקסים.

פסח. אף פעם לא אהבתי את החג הזה.
פי מיליון אוהבת יותר את חנוכה או סוכות או אפילו את ראש השנה.
השנה, בהשגחה פרטית היה לי חג מקסים.
חגגנו בבית עם מינימום מוזמנים. רק אמא שלי והבת של בעלה.
בעלה לא הסכים לבוא, כי אין בשר או ביצים על השולחן הצמחוני שלי...בעלה של דודה שלי לא מסכים
לשבת על אותו שולחן עם הבן ההומו שלו והבת הלסבית שלו (שהם אנשים חביבים מאוד לעומתו).
גם איתי הוא לא מדבר כי הוא טוען שבגלל שתמכתי בבן שלו כשיצא מהארון בעצם עודדתי אותו להיות הומו. שרוט שחבל על הזמן.
אחי הקטן מחפש את עצמו באמריקה, אחי הגדול נסע למשפחה של אישתו ובעלה של אמא שלי נסע פעם ראשונה לחגוג
אצל הבת הברסלבית שחזרה בתשובה יסודית ורצינית לפני שנים.
אז בישלתי מאכלים צימחוניים מדהימים, ואפילו עשיתי קניידלך בלי ביצים.
ערב לפני פתחנו אני ואבי את ההגדה והחלטנו להוציא ממנה את כל החלקים האלימים והגזעניים. כמעט לא נשאר כלום (-:
פעם ראשונה שבחנתי בעיון רב את ההגדה ולא התאים לי שהבנות שלי ישמעו על אלוהים ששוחט את מלאך המוות ששוחט את השוחט
וכן הלאה...
ערב חג... הבית נוצץ לגמרי. כולנו עם בגדים חדשים הבנות מקפצות להן עם המזרון בסלון יחד עם התלתליםהזהובים והשמלות החדשות..
הבית מלא בנרות, השולחן עם כלים חדשים ומפיות ססגוניות.
אמא שלי מגיעה עם הבת של בעלה שבחרה לעשות איתנו ולא לנסוע לאחותה בצפת.
היה מקסים ברמות. קטן ואינטימי, קצת כמו החיים שלנו בחצי שנה האחרונה...
שרנו, ברכנו, התענגנו על המטעמים ואפילו הכנתי גלידה נאה לקינוח וממתקים הודיים.
הגדולה מצאה את האפיקומן וקיבלה ספר אגדות האחים גרים ואמא שלי ישבה להקריא לה בשלווה - ממש חזון אחרית הימים.
אם מישהו היה מספר לי פעם שאני אעדיף לארח מלהתארח לא הייתי מאמינה.
מאז שזכרתי את עצמי העדפתי להתארח. עכשו בתהליך הזה של החיפוש בפנים ולא בחוץ כל כך התרחבנו תודעתית וריגשית
שהמרכז שלנו הוא לגמרי בתוך עצמנו...סופסופ.
אז אולי בעצם אני כן אוהבת קצת את פסח...התאהבתי בו...בניקיונות של הריפודים והוילונות...
קצת מרגישה שיצאתי לחופשי,
או בעצם נכנסתי אליו.
חג שמח!!!

איזה כייף לך/לכם
הלוואי ויתקיימו בשנה הבאה נסיבות שיאפשרו לנו לעשות ליל סדר כזה אצלנו בבית,עם משפחה וחברים,אבל מצומצם. איכשהוא , עד היום לא עלתה בדעתי בכלל האפשרות הזו,כי פסח זה כזה טבו (כאילו,ברור מאליו שעושים עם ההורים שלי בבית שלהם,בתנאים שלהם,עם כל הדודים והדודות)
תודה על ההארה הזו. מעורר השראה

מעורר השראה
העונג כולו שלי.

ואפילו עשיתי קניידלך בלי ביצים.
אפשר מתכון? לא שמת אותן במרק, נכון?

דווקא כן. ויצא סוף.כנסי לדף בית שלי.
המתכון השני שהמליצו לי .

כייף לקרוא! חג שמח@}

כייף לקרוא @}

יום בחינוך ביתי.
קמה בבוקר, מסתכלת בחלון - יום יפה.
הולכים לים!!!
אחרי הליכת הבוקר שלי אני מארגנת את הבוקר (אוכל, כביסה, בנות) ונוסעות.
הבנות מתרגשות.
בזכות הכביש החדש הים התקרב אלינו ותוך עשרים וחמש דקות אנחנו בחוף פלמחים האהוב.
החוף חף מאנשים. רק הגלים ואלוהים.
כשהחנתי את האוטו ראיתי מתחת לעצים כל מיני שקיות כאילו שמישהו גר שם. על העץ תלויות שמלות מלכותיות.
הזוי משהו.
אנחנו יורדות אל החוף, מוצאות סככה ומייד הולכות אל הים.
אני יכולה להבין למה אסור להכנס לים בזמן העומר. הוא נראה חלק אבל סופר מסוכן. סחף אדיר והגלים באים מכל הכוונים.
הבנות פורחות ומנצנצות.
רצות, קופצות, אוספות קונכיות מיוחדות, בונות ארמונות.
ואני מסתכלת על הים. מזדהה איתו. עם הגלים, עם הגאות והשפל...עם האינסוף ...
נעים להיות בחוף ריק. קצת מפחיד.
אספתי צדפים עם חור כדי להכין מובייל ושיחקתי קצת בחול עם הקטנה.
אחרי שעה וחצי החלטתי שדי, אספנו את עצמנו ועלינו לכוון האוטו.
שוב חולפים ליד העץ המוזר, עם השמלות התלויות.
איכשהו העיניים מושכות אותי אל כוון מסויים ואז אני רואה אותה.
אישה רזה ותמירה, לבושה שמלה אדומה מפוארת, קצת כמו של תחפושת של רקדנית ספרדיה.
עומדת בשומקום וגוזרת את השוליים של השמלה שלה.
זה קצת נראה כמו פטה מורגנה. לא יכולתי להתאפק וניגשתי אליה.
"למה התחפשת?" אני שואלת אותה.
"זו לא תחפושת" היא עונה לי. "אלו הבגדים שלי!"
אני מייד מקשרת אותה אל השמלות המתנפנפות. "את גרה כאן?" אני שואלת אותה.
"כן"
"לבד"?
"מה פתאום לבד...עם האהבה שלי.. עם אלוהים"
אני מסתכלת עליה. בטח לקחה שחטה אחת יותר מידי אני חושבת לעצמי.
היא כולה קורנת ומאושרת.
אני קוראת לבנות שיראו נסיכה. הן באות ומסתכלות עליה.
היא באמת נראת כמו נסיכה. ככה בשמש עם שמלה ארוכה ומפוארת ומגפי שפיץ שחורות.
היא מספרת לי שאלוהים מדבר איתה דרך הציפורים ודרך אנשים ואפילו אותי הוא שלח אליה.
היא מספרת לי שהיא בת 34 ויש לה שני ילדים.
החיים האפורים והקשים שלה ניגלים לי תוך כדי השיחה. היא גרוזינית, נישאה בגיל 13 וסבלה מאוד עד שעזבה
את בעלה. הילדים שלה גדולים, גרים עם אבא שלהם והיא -
בטוחה שהיא המשיח
"אני לא רוצה להשוויץ אבל אני מאוד גאה שהוא בחר בי" היא מספרת לי.
"כשהמשיח יבוא הכל יהיה טוב ..אף אחד לא יזדקן ...בגלל שבכל אחד יש חלק של אלוהים אז אם עושים משהו לא מוסרי
החלק הפנימי הזה מעניש אותנו. אין לאן לברוח...אני לא פוחדת מכלום."
"יש לך אוכל?" אני מבררת
"גם כשנגמר לי אלוהים דואג לי ומעביר לי"
היא מסדרת את הפינה שלה, מאבקת את הכריות הצבעוניות.
"את רואה , " היא אומרת לי "גם כשאני לא גרה בבית יש מה לעשות ! כמו בבית!"
הגדולה שואלת אותי אם זו נסיכה אמיתית.
מגי (ככה קוראים לה) שומעת את השאלה ואומרת
"נסיכה אמיתית יכולה להסתדר גם מחוץ לארמון. זה לא חוכמה להיות נסיכה רק בתוך הארמון"!!
אני מחייכת לעצמי. כמה חוכמה יש בתוך האישה הזו.
כואב לי עליה, קשה לי לעזוב אותה שם אבל זה לגמרי הסרט שלי. היא זורחת וקורנת.
בטוחה ומאמינה אמונה מוחלטת בגאולה שתגיע אליה.
הבנות לא רוצות ללכת. הן מטפסות על העצים, אבל כבר נהיה לי חם ואני רוצה הביתה.
"בהצלחה מגי...אני בטוחה שאלוהים יביא לך מלכות" אני מאחלת לה, קושרת את הבנות ונוסעת.
"אמא, איזה כייף שיש לנו מישהו שאנחנו מכירים שהוא גר בים!"
מקווה ששבוע הבא היא עדיין תהיה שם.

איזה יופי של סיפור @}
"אמא, איזה כייף שיש לנו מישהו שאנחנו מכירים שהוא גר בים!" אכן כן!

היום הזה שובר אותי. לרסיסים.
כל האמונה שלי וכל האופטימיות שלי נכנעים אל מול הכאב של ההורים השכולים.
לא מבינה את המציאות הזו ולא מצליחה למצוא סיבות הגיוניות ורוחניות למצב פרדוקסלי כזה של כאב אינסופי.
ולמרות שגלגול נשמות הוא מציאות בשבילי
ולמרות ש"תיקונים" ו"קרמה" הם מושגים שכיחים בבית שלי
למרות כל זאת - ביום כזה אני שואלת איפה אלוהים.
ולמה הוא מאפשר לכאב כזה להתקיים
ולמה לא הכל טוב. כל הזמן.כל הזמןןןןןןןןן.
ונכון שאם הכל יהיה טוב אז לא נעריך ואולי לא נצמח (למרות שהצמיחות שלי בחיים הגיעו דווקא דרך הטוב ולא דרך הרע)
אבל גם לסבל יש רמות וואלה, בא לך להצמיח בן אדם - תפטר אותו מהעבודה, תגרש אותו מהחברה, מאשתו,
אבל למה לקחת לו ילד????
לא ברור לי.
היום בהליכה היומית שלי דיברתי עם אלוהים. הודתי לו על הבנות שלי, על הבריאות שלהן.
נזכרתי באמא שכולה שראיתי שאמרה בטלויזיה שאם היא היתה יודעת שבנה ילקח ממנה היא היתה מוותרת על הבאת ילדים לעולם.
אמרתי לאלוהים שאני מוכנה שלא ייתן לי עוד כלום. שישאיר את מה שיש.
אבל שישמור על זה.
אבל אז חזרתי הביתה והתעצבנתי על שטויות כמו בלגן וזה שאני לא מצליחה לעשות כמה שיחות טלפון חשובות כי הבנות
משחקות בסלון ועושות רעש...
וכל ההודיה והקדושה הלכו לזבל.)-:
לפעמים בא לי שמישהו ינער אותי כשאני בתוך לופ של עצבים ויזכיר לי את הדברים החשובים באמת.
ושאני כבר אזכור את זה כל הזמן.
תמיד.

.

פעמים בא לי שמישהו ינער אותי כשאני בתוך לופ של עצבים ויזכיר לי את הדברים החשובים באמת
גם לי. למרות שאני חייבת לאמר שזה משתפר וכל פעם אני נזכרת יותר מהר, ככה שיש תקוה (מישהו אמר אופטימיות?) @}

הי אמא בבית
מרענן לראות אותך כאן
@}@}@}

תודה, קוסמת מקסימה שכמוך @}

אנונימי

קפצתי לביקור, ותשמעי, מרחיב את הלב הפסח שלך, והנסיכה שגרה בים.
תודה

היום אני לא אופטימית ולא קוסמית.
עברנו יומיים שחורים.

זה התחיל טוב. אחר הצהריים החלטתי ללכת לסרט. לא הייתי אולי ארבע שנים בסרט.
הלכתי לבד. לא התחשק לי להזמין אף חברה, רציתי להיות לבד ואבי שמר על הבנות.
הגעתי לקולנוע הגעתי לקולנוע עם כורסאות מפנקות. קניתי פופקורן ודיאט קולה (שחיתות אמיתית בשבילי) והתיישבתי מדושנת עונג.
מה בסך הכל רציתי?
הסחת דעת מהסבל הקיומי? פסק זמן מהסרט שלי וצלילה לסרט אחר?
תוך כדי שאני מסמסת לאבי כמה הוא חסר לי ומבטיחה לו ששבוע הבא הולך לבד,
אני מקבלת טלפון מלילה טוב.

הכלב שלי נדרס.
אני מתקשרת לאבי שמזדעזע ורץ עם הבנות במעלה הכביש אל החצר של לילה, לשם הוא הצליח לגרור את עצמו.
אני נוסעת מהר הביתה. לא מאמינה.
כשהגעתי חשכו עיני. הוא נפצע קשה מאוד. וטרינר שהיה באיזור ובדק אותו לא נתן לו הרבה סיכוי.
אבי נסע איתו לבית חולים ואני קצת נשארתי שם.
ברגע שיצאתי לכוון הבית התחלתי לבכות בלי הפסקה.
זמן קצר אחר כך קיבלתי טלפון מאבי שאין לו סיכוי. הוא משותק, לא שולט על צרכיו וכדאי להרדים אותו.
הרגשתי שעולמי חרב עלי.
טילאק מתוק...איזה כלב טוב היית...כולך לב...
אני אכולת רגשות אשמה. לא נתתי לך מספיק. לא התמסרתי מספיק...
הגעת אלינו פצוע ועזבת אותנו פצוע.
איזו דרך אלימה לסיים את החיים.
אבי בא לקחת אותי לבית חולים לכלבים. כל הדרך אני בוכה...נשבר לי הלב. לא יכולה להכיל את הכאב הזה.
שעות ישבתי לידו, ליטפתי אותו.
בהתחלה עוד חשבתי שיהיה בסדר. שפכתי עליו גלונים של רסקיו, דיברתי אליו, אל אלוהים.
עשיתי לו הילינג ורייקי וביקשתי מאלוהים שיתקן לו את עמוד השידרה. יש ניסים.
אבל לטילאק שלי לא קרה הנס.
מידי פעם עברו אסיסטנטים ורופאים וראו אותי יושבת ובוכה.
שמעתי מישהו מהם מזמין פיצה ולא הבנתי איך הוא יכול לאכול עם כל הכאב הזה מסביב.
ואני בוכה ...בוכה....
לא יכולה לשחרר. אולי בכל זאת משהו יקרה? אני מבררת אפשרות להשאיר אותו בחיים. הם אומרים לי שהוא יצטרך עגלה
ושיהיו לו פצעי לחץ.
ואני, שאף פעם לא הייתי טיפוס של כלבים, אני שלא נתתי לו ללקק אותי ורצתי לשטוף ידיים כל פעם אחרי שליטפתי אותו
ישבתי איתו כשהוא מונח עלי, התחננתי שילקק לי את היד. כולי מלאה שערות שלו ולא מזיז לי.
אוי טילאק חמוד.
היית חייב למות בשביל לפתוח לי את הלב לגמרי?
פציעה קלה לא היתה מספיקה?
בשבועות האחרונים כשהיינו בטוחים שאנחנו עוברים לקיבוץ (בסוף זה לא הסתדר) התלבטנו אם לקחת אותו.
לא רצינו שמכלב חופשי ומאושר הוא יהפך לכלב קשור ועצוב.
ושם בקיבוץ היינו חייבים לקשור אותו. היתה לי תחושה שבסוף ניקח אותו וכל הזמן הפעלתי לחץ מתון על אבי בנושא.
עכשו זה נגמר.
בלילה חלמתי שהוא מצליח לזוז קצת.
בוקר נסענו שוב לשם ונפרדנו. ושוב נפרדנו.
אבי אמר שבגלל שטילאק הוא כלב הודי (בגלל השם שלו) דווקא מתאים שישרפו אותו. אני רציתי לקבור אבל לא הייתי מסוגלת לעשות
את זה פיזית. הוא כלב גדול.
היה כלב גדול.
לאבי היה כל כך קשה שם. הוא גם בכה ובכה ובכה. אז ויתרתי על הקבורה. ידעתי שזה יגמור אותו לעשות את זה.
הוא נרדם לנצח בידיים האוהבות של אבי כשאבי מלטף אותו ומדמיין את הנשמה שלו רצה לתוך שדות הפרחים שהוא כל כך אהב
לרוץ בהם.
אבי שאל את הנשמה שלו אם הוא מרגיש שהגיע הזמן וכשהוא אמר כן, הזריקו לו.
לא כאב לו.
הוא יצא אלי, ושוב בכינו.
הדמעות לא מפסיקות לרדת לי.
אני מרגישה שלא נתנו לו בית טוב כמו שהוא היה צריך לקבל בגלל החצר המחורבנת שלנו שאנחנו לא יכולים להיות בה
אפילו שניה אחת בגלל החום הקופח על הראש.
הוא היה הרבה לבד.
פינטזתי לעבור למקום עם חצר כייפית וכך להיות איתו יותר.
זה כבר לא יקרה.
טילאק חמוד שלי. אתה משוחרר עכשו מכבלי הגוף, קליל כנוצה ואוורירי כמו ענן.
בכורתי שאלה אם נשב שבעה ואם טילאק יתגלגל מהר לפרפר או לכלב.
עניתי לה שבטח שהוא יתגלגל.
משום מה לא מצליחה למצוא ניחומים בזה.
המלונה החדשה שלו מיותמת וגם קערת האוכל.
מה נעשה באוכל שנשאר???

טילאק מתוק שלי. הייתי כלב טוב. נשמה טובה.
לא הגיע לך לסבול.
מקווה שטוב לך איפה שאתה נמצא.
מתגעגעת.

שליחה על ידי לי_לו* » 21 מאי 2009, 14:45

)':

אוף, התחלתי לבכות.
כל הלילה חשבתי עליו וכל הבוקר עד שנפנינו לעיסוקינו המשכיחים.. גם הבנות הלכו לישון איתו בערב וקמו איתו בבוקר.
אביגיל פקחה עיניים ואמרה שהיא רוצה לשחק עם טילאק ולמה הוא לא נזהר בכביש.
זה כל כך לא הוגן. כלב מקסים באמת והחבר הכי טוב של שחר שלנו.
מתגעגעות אליו כבר כולנו.

נשמה חזקה יש לו זה, לא יוצא לי מהראש. מה שלומך?

.
נכנסתי לשאוב ממך קצת אופטימיות ופתאום המוות הנורא הזה.
מבקשת בשבילכם נחמה.

שליחה על ידי ג_ל_י* » 22 מאי 2009, 22:42

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מאי 2009, 02:13

אוי.

מבקשת בשבילכם נחמה

זה הגיוני לכאוב כל כך אובדן של כלב???
אני מתנהגת כמו אדם באבל.
ירדתי שני קילו בשלושה ימים. לא מבשלת ולא אוכלת.
לא בא לעשות שום הליכה. שום דבר כייפי.
אפילו לבד בבית לא בא לי להשאר!!!
ביום חמישי אחר הצהריים התלוונו לאבי לעבודה (הופעה)
מזל שיש לו עבודה שהולכת טוב עם ילדים...
החצר כל כך מיותמת.
אפילו כשסבתא שלי מתה והייתי קשורה אליה בעבותות - לא כאבתי כל כך.
הוא פשוט היה חלק יומיומי מחיינו ברמה שאני לא יכולה להסביר.
כולו טוב ורק טוב. מלא באהבה ללא תנאי.
"ברבור" קראתי לו כי הוא היה כל כך יפה.
אתמול יום שישי. הדלקתי נרות בלי לברך וישבנו לארוחת ערב בלי להודות.
מה קורה לי??? אני מתחרפנת???
היה כל כך דיכאון להשאר בבית.
התקשרנו לחברים אבל הם היו בדרך למקום אחר.
אז פשוט נכנסנו לאוטו ונסענו לנווה שלום לראות שקיעה.
הקל עלי קצת להיות רחוק מהבית שלו.
היום הגיעו חברים שלו לחפש אותו. ריחרחו בכל החצר. לא מבינים.
גם אני לא מבינה.
העולם הזה כזה שברירי. הכל יכול להגמר ברגע. ואילו האהבה שלנו לאהובים עלינו
כל כך חזקה.
והדיסוננס הזה בלתי נתפס.
היום כמעט כל היום ישנתי. ובכיתי.
חברה שלי הציעה שאתקשר למורה שלי שיעודד אותי.
ואני מרגישה דבילית.
אנשים מתמודדים עם אובדנים של בני אדם ואני אתאונן על כלב???
אף אחד לא יכול להבין. מרגישה שאיבדתי נשמה יקרה.
לאבי גם קשה בטרוף. הרי הוא זה שטיפל בו פיזית. אני רק נתתי לו אהבה.
המוות האכזרי שלו והחוסר כל כך מוחשיים ולעומת זאת
הידיעה שהנשמה שלו המשיכה הלאה היא כל כך אמורפית.
טילאק...טילאק...תן לי סימן שטוב לך.

יש ללאונרד כהן האהוב שיר שמדבר על זה
שיש לנו סדקים - וככה האור יכול להכנס פנימה.
אז בטח המון אור יצליח להכנס אלי כי עבר עלי חודש עם מיליון סדקים.
זה התחיל עם הפרידה מטילאק, דרך פריצת דיסק, שתי פציעות ברכיים,פריקת כתף של הקטנה, עקיצה של נדל...
אנחנו גם תקועים עם הבית ולא מצליחים לזוז ממנו.
וכל זה בתוך ווסת הורמונלית שסופסוף חזרה אחרי שלוש שנים..
ובכל זאת...יש מין תחושה של שחרור
שמתערבבת לה עם ציפורים שמצייצות בזמן שקיעה
וכל מיני הבנות שאלוהים זה לא מי שחשבתי שהוא
ושכל ההסכמים שהיו לי איתו הם ילדותיים ולא מתאימים.
העולם הזה הוא בר חלוף.
כמו גל שמגיע ומוחק ציורי אצבעות מהחוף...
כמו חלום.
לא הכל בשליטתי. לא את הכל אני יכולה לרפא.
כמה כואב... כמה משחרר...

אהבתי את מה שכתבת @}

גם אני אהבתי .
את בטח תדעי, אולי יש משהו בכוכבים עכשיו. גם אצלי הכל מאוד מעורבבבימים אלו, עם הרבה דימויים של גלים בים...

_העולם הזה הוא בר חלוף.
כמו גל שמגיע ומוחק ציורי אצבעות מהחוף...
כמו חלום.
לא הכל בשליטתי. לא את הכל אני יכולה לרפא.
כמה כואב... כמה משחרר..._

כמה יפה כתבת מרגיש לי שבאמת דרך כל הסדקים האלה הולכת ומפיצעה לה קרן האור שאת - במלוא בשלותה ובגרותה. הרבה בריאות

תודה רסיסים.
מרגשת בעצמך...
מימה, אום שלום - תודה על ההתייחסות (-:

_העולם הזה הוא בר חלוף.
כמו גל שמגיע ומוחק ציורי אצבעות מהחוף...
כמו חלום.
לא הכל בשליטתי. לא את הכל אני יכולה לרפא.
כמה כואב... כמה משחרר..._

תודה @} שהשבת תביא אתה שלום

@}

שבת שלום

שבוע טוב@}
(-:

שבוע טוב קוסמת.
נדמה שאת מוצאת את הנתיב האמיתי אל אלוהים.
@}

_העולם הזה הוא בר חלוף.
כמו גל שמגיע ומוחק ציורי אצבעות מהחוף...
כמו חלום.
לא הכל בשליטתי. לא את הכל אני יכולה לרפא.
כמה כואב... כמה משחרר..._
אמן

אכן, ימים לא קלים בכלל אבל נראה לי שזה באויר.
מחבקת אותך!
את גדלה במובן המצוין של המילה...

אנחנו אורזים.
לא מצאנו בית אבל החלטנו להזיז את הצ'י התקוע ולעזוב אל הלא נודע.
לפעמים בחיים צריך לעזוב משהו מוכר ובטוח - גם אם לא מצאת תחליף.
כל מי ששומע את זה פוער זוג עיניים. גם לסתות נשמטות כבר ראיתי.
נכון, יש לנו שתי בנות. אנחנו משפחה. אז מה?
זה אומר שאי אפשר להיות ספונטנים? לקחת סיכונים?
ה"פרנסה" ארוזה באוטו של אישי. את כלי הנגינה והתפאורה של ההצגות הוא יכול לקחת לכל מקום..
הבנות לא במסגרות, אני - גם ככה אף פעם לא היו לי שורשים בעולם החומר...
אנחנו זזים...
זו תחושה נעימה, מרגשת...
אנחנו מאחסנים את כל החפצים שלנו איפושהו שזה בכלל כייף, ועוברים לחודש וחצי לבית קטנטן וחמוד שמצאנו באיזור
בו אנחנו מחפשים בית.
ככה, עם כמה תיקים אנחנו נעים קדימה..

לפני כמה ימים בבריכה כשצפתי לי בעוד שתי המתולתלות צפות לידי עם המצופים נפל לי אסימון ענקי.
יש משהו כל כך אקטיבי, כל כך פעיל בלהחליט להרפות...לצוף...
אני מרגישה את זה במיוחד בבריכה כשאני מחליטה לצוף ותוך שניה אני מעורסלת ע"י המיים, כמו תינוק.
גם בחיים. בדיוק אותו דבר.
לצוף...לתת לאלוהים לקחת אותי בדיוק לאן שאני צריכה להגיע.
לתת אמון.
נו....מקסימום נשים אוהל בחוף הבונים. או במכמורת.
מה כבר יכול לקרות?

אוי נשמע פשוט נפלא. איזה אומץ @}

וואו קוסמת! בהצלחה.

דרך צלחה, מכירה את הספר של ד"ר סוס - "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" ? בכל מקרה שיהיה טוב, ממלא ובעיקר מאחד ומגבש ומלא הרפיה ואור

זה בדיוק מה שהייתי מייחלת לו בימים אלו.
ציפה נעימה

תודה (-:

_אני מרגישה את זה במיוחד בבריכה כשאני מחליטה לצוף ותוך שניה אני מעורסלת ע"י המיים, כמו תינוק.
גם בחיים. בדיוק אותו דבר.
לצוף...לתת לאלוהים לקחת אותי בדיוק לאן שאני צריכה להגיע.
לתת אמון._

תודה. גם על המסר וגם על הדימוי היפה.

דרך צלחה @}

(-: (-:(-:

???
הריבול?

עברנו...
חוסר וודאות אופף אותנו ואותי בפרט.
זה מתחיל בבלבלות לגבי איפה נגור ונמשך דרך הדרך הרוחנית שלי...
הכל בעצם דורש את הבית הפנימי. מטלטל, כמו ים סוער שמטלטל סירת מפרש עדינה.
אנחנו יושבים מול הים ביום שישי בקיסריה.
ופתאום אני קולטת שבתוך האי וודאות יש וודאות. הגלים גם מחר ילחכו את החוף
גם מחר השמש תזרח.
מי אני ומה אני בתוך היקום האינסופי הזה.
כל הבילבולים, העצבים, ההפסדים שנגרמו לנו במעבר - הכל כל כך קטן, כל כך שולי...כל כך יחסי.
קטנים אנחנו.
אני מרכינה ראשי בענווה אל מול עוצמתו של העולם, היקום, אלוהים...
הכל בדיוק כמו שצריך להיות.
ובגשמי - הכל סבבה.
זה כל כך מרענן שבשביל לקנות משהו אני נוסעת שתי דקות על השעון
ובשביל לבקר חברים אני נוסעת חמש דקות או מקסימום עשר אם הם "גרים רחוק"
תענוג....
מסתבר שאיכות חיים זה לא רק נוף...
אולי בסוף כן נשחרר את הרעיון של לגור רק במושב ונחפש לנו בית במושבה....
אולי...

כמה זמן לא ניפגשנו
איזה כיף לשמוע
כל הכבוד לך שאת עושה מה שהגוף שלך אומר לך לעשות
עכשיו שי לך זמן לחשוב מה הכי טוב לכם

וזהו סיפור הבתים המוזר ולפעמים קפקאי שאנחנו עוברים מאז שהפכנו למשפחה.
עד אז חייתי שמונה שנים במושב פסטורלי בבית קטן בערבה.
הכרתי את החצי, גדלנו ועברנו לבית חמוד ומבודד בחורשת עצי פקאן ליד גדרה.
יום אחד אחרי המעבר נשרפה החורשה הירוקה.
בעל הבית (בן 85 פלמחניק לשעבר!!!) ניסה לשרוף קוצים - לא השתלט על האש וככה הלכה הפסטורליה.
מחורשה ירוקה ופורחת חיינו בעיי חרבות. לימים נודע לי שהוא פירומן לא קטן וכמה פעמים בשנה השכנים מזעיקים מכבי אש בגלל כל מיני שרפות
שיוצאות משליטתו.
חיינו שם ארבעה חודשים מדכאים לחלוטין.
משם אני זוכרת בעיקר לילות בלי שינה ויום אחד אחד הזוי לגמרי בו מצאתי את עצמי רצה אחרי החצי, עם תרווד ביד - בחורשה המפוייחת כועסת על משהו שכבר
מזמן שכחתי מהו (-:
לא יכולתי להשאר שם ואחרי ארבע חודשים נכנסנו לגור בבית מקסים ביותר בתוך חצר מהממת עם דלעות וכל הפירות שבעולם באותו המושב.
החוזה היה לשנה בלבד בגלל שהמשפחה שגרה שם נסעה לטיול באוסטרליה.
היה מין סעיפון קטנטון בחוזה שקבע שהם יכולים להוציא אותנו לפני הזמן בהתראה של חודש וחצי.
שאלתי למה והם הסבירו לי שאם יקרה משהו לילדים, בעיה בריאותית והם ירצו לחזור.
נו, טוב...בעיה בריאותית...ברור שהסכמתי.
חצי שנה אחרי הם הוציאו אותנו.
לא בעיה בריאותית ולא בטיח. פשוט נגמר להם הכסף והם חזרו.
תוך חודש היינו צריכים למצוא מקום. ברור שלא מצאנו אז נכנסנו לארבעה חודשים לגור בקיבוץ ליד לטרון.
היה שם מקסים ביותר אבל נאלצנו לעזוב אז התפשרנו על בית במושב ליד.
נחמד אבל קטן.
באיזשהו שלב נמאס מהקטן ועברנו למושב אחר.
בית ענק ומדהים בקצה צוק צופה לנוף הכי מדהים בעולם.
אממה, כשנכנסנו לבית לא שמנו לב שאין עצים בחצר. למעשה לא היתה חצר בכלל.
מי מחפש בפברואר צל???
הקיץ הגיע ומצאנו את עצמנו כלואים בתוך הבית שעות על גבי שעות בגלל השמש שקפחה לנו על הראש מתשע בבוקר עד שבע בערב.
החלטנו לעזוב...אבל לקח לנו זמן להתבשל עם ההחלטה כי היו הרבה דברים טובים בכל זאת שם.
בעלת הבית נפרדה מאיתנו בדמעות וחיבוקים
בעל הבית כעס עלינו שלא ניקינו את הפנלים והמזגן לפני שעזבנו...
הוא גם לא אהב את העובדה שצבענו את הבית בשמנת ודרש (וקיבל!!) 1700 ש"ח עבור צביעה חדשה.
החצי אמר שככה זה כשלא נותנים מעשר. הכסף נלקח ממך בדרכים אחרות.
עברנו לגור בבית זמני לחודש וחצי בכרכור.
החלפנו חיים, סוףסוף עזבנו את השפלה לכוון צפון - מה שרצינו לעשות עוד מהזמן שהכרנו ולא עשינו בגלל כל מיני שריטות שלי
שהכתיבו לי להשאר לגור ליד אמא שלי.
על הבית הזמני אני יכולה לכתוב בלוג שלם.
מעדיפה לתאר אותו כך: הוא היה במצב הרבה הרבה יותר גרוע מהגסט האוס הכי זול בהודו.
בלי מזגן, בלי נורות חשמל, בלי תנור בלי מכונת כביסה, תריסים שבורים ידיות שבורות, עם תבלינים מ2005 ומיליוני נמלים שביקרו בכל לילה.
לא הזכרתי את הטלפונים המתנתקים, מחשב מקולקל, ועוד ועוד.
אפילו עוזרת שלקחתי היתה כל כך מזועזעת שגבתה מחיר מיוחד בגלל הפתולוגיה.
בקריאת הילה שעשתה לי חברה כמה שעות לפני שעזבנו היא אמרה לי שהיעוד שלי בחיים הוא להניע תהליכים.
נראה לי שהמכתב שהשארתי לבעלת הבית בכרכור יניע אצלה וואחד תהליך.
חוצמהבית מדהים לנו כאן.
האיזור הזה הוא הפעימה שלנו.
כלכך נעים לחיות בתוך האלמנט שלך ולהרגיש בבית.
חברים, אירועים, שיעורים, ולימודים חדשים שנרשמתי אליהם - הכל מפיח בי חיות חדשה...
לפני יומיים כבר היינו מיואשים. ארזנו את החפצים מתוך כאוס פנימי וחוסר כוון
החלטנו לעבור לחודש לקיבוץ של החצי ולהמשיך להתגלגל.
בלילה קראתי ביד שניה על בית בקיבוץ ליד.
טסנו לשם על הבוקר.מקססססססים שם. אבל מה...זה רק לשנה אחת.
אנחנו מסתכלים אחד על השני... מה יהיה?
הלנצח נועדנו לעבור ממקום למקום?
מתי כבר נעמיק שורשים במקום אחד???
הרי בשבילל למצוא מיים צריך לחפור בור אחד. עמוק. לא מיליון בורות.

אז לקחנו את הבית.
הוא בדיוק בדיוק מה שרצינו. חמוד, זול מאוד בקיבוץ עם חצר ענקית (ומוצלת!!!).
אבל לשנה בלבד.
אני מאחלת לעצמי בשנה הזו להעמיק שורשים בתוכי
לחפור את הבור העמוק האחד והיחיד הזה בפנים ולמצוא כבר את המים...
בתוכי.

_אז לקחנו את הבית.
הוא בדיוק בדיוק מה שרצינו. חמוד, זול מאוד בקיבוץ עם חצר ענקית (ומוצלת!!!).
אבל לשנה בלבד.
אני מאחלת לעצמי בשנה הזו להעמיק שורשים בתוכי
לחפור את הבור העמוק האחד והיחיד הזה בפנים ולמצוא כבר את המים...
בתוכי._

אמן אמן ואמן

כלכך נעים לחיות בתוך האלמנט שלך ולהרגיש בבית.
נשמע שאתם בדרך הטובה למצוא את המים החיים.
שיהיה בהצלחה.

וואו...

שיהיה בהצלחה@}

למה הבלוג הזה נקטע לפני בערך שלושה חודשים, זה מוזר ובכלל משונה שהשאלה הזאת לא הועלת בדף עד היום?

גם אני תהיתי. כל כך נהנת מהבלוג הזה ושואבת ממנו המון כוחות ותובנות. נכנסת מידי פעם לבדוק אם יש המשך. ואין. קוסמת? מה קורה שם בקיבוץ ?... נאלמת פתאם.

חמודות שכמוכן...
בדיוק אני לוקחת עכשו כחלק מהלימודים החדשים שלי תמצית באך שנקראת "הצורך בהכרה".
התמצית הזו מחדדת את הצורך בהכרה ומרפאה את הצורך הזה.

כל השבוע אני מסתובבת בתחושה מוזרה של צורך אדיר בהכרה. לא מבינה מאיפה זה בא לי ואז כשאני מתחילה "להתקרבן"
אני נזכרת שאני "על התמצית"...
אז אתמול נזכרתי בבלוג הזה וחשבתי לעצמי "איך זה שבכלל לא שמו לב שנעלמתי?" זו באמת היתה מחשבה מוזרה ומייד קלטתי
שזה קשור לתמצית הזו (-:

ופתאום אני רואה את הבלוג במה חדש...

האמת שלא נעלמתי. אני כאן באתר. פשוט חקרתי את הצורך שלי לכתוב לעומק ולרוחב והבנתי שאם אני מאוד רוצה לכתוב אני
יכולה לכתוב למגרה.
למה אני חייבת את הצורך הזה בהכרה???

החיים מלאים בכל כך הרבה רגעים וחלקיקי רגעים.
אני מתפרקת ונבנת ומתה ונולדת כל יום מחדש - איך אני יכולה לתמצת את זה לכמה שורות?
כל רגע משילה עוד קליפה במסע להגיע לאמת המוחלטת
ומגלה כל פעם מחדש שהדרך ארוכה ומפותלת...

לפעמים מדגדג לי לכתוב. אולי אחזור לזה.
נראה.

אני כל הזמן הזה לא שאלתי מה קורה, מתוך כבוד לך קוסמת, וזה שאני לגמרי סמכתי עליך שאת יודעת מה את עושה, החלטתי לחכות בסבלנות, היום כשנכנסתי וראיתי שכלום התחילו להבהב נורות אדומות, אולי שאר הקוראות הן חברות שלך והודעת להן על סגירת הבלוג ומכאן השקט? אז עכשיו אני עוד יותר סקרנית, יש פה המון קוראות מושבעות שברגע שהשתתקת השתתקו להן גם הן, אשמח לשמוע גם מהן, עכשיו כשדיברת

_אני
יכולה לכתוב למגרה.
למה אני חייבת את הצורך הזה בהכרה???_
בסדר קוסמת, תטפלי בעינינייך, אבל למה על חשבונו? @}

_כל רגע משילה עוד קליפה במסע להגיע לאמת המוחלטת
ומגלה כל פעם מחדש שהדרך ארוכה ומפותלת..._
מזדהה כל כך.

הי אופטימית את מותק!!!
קבלי מייד הצעת חברות (-:
גלי לנו מי את וככה גם את תצטרפי למסע אל האמת...

ומה פתאום הודעתי על סגירת הבלוג??!!
ודווקא את הקוראות הקבועות לא הכרתי. אבל אני יודעת שכל מיני סמויות עקבו אחרי דרך הבלוג
ואחרי זה צצו לי בחיים בכל מיני מקומות - אז הרגשתי חשופה משהו...
המשך יבוא. מתישהו...

גם אני חשבתי עלייך בימים האחרונים. זה היה בגלל שמרקיורי בנסיגה וזה זרק אותי לכל מני נוסטלגיות ואפילו רציתי לכתוב אותן כאן אבל כל פעם שדיגדג לי באצבעות לא הצלחתי להיכנס ובכל פעם כזאת גם חשבתי על מה את היית אומרת על זה... וגם אני כבר כמעט לא כותבת כאן. קצת בגלל הטכני וקצת בגלל סיבות שעוד לא נהירות גם לי ובכל מקרה שמחתי לראות את הבלוג הזה מפציע .
חיבוק ואהבה

אני כל הזמן הזה לא שאלתי מה קורה, מתוך כבוד לך קוסמת, וזה שאני לגמרי סמכתי עליך שאת יודעת מה את עושה, החלטתי לחכות בסבלנות
גם אני גם אני

את היית לי מראה תקופה ארוכה. מידי פעם אני נכנסת לבדוק כאן מה שלומי. ואת לא מספרת לי. את מבינה? יש לך עוצמה בידיים, יש לך שליחות. לא חבל לא לממש אותה?

את היית לי מראה תקופה ארוכה. מידי פעם אני נכנסת לבדוק כאן מה שלומי. ואת לא מספרת לי. את מבינה? יש לך עוצמה בידיים, יש לך שליחות. לא חבל לא לממש אותה?
את חמודה. הלוואי שזה באמת היה היעוד שלי. כל כך קל לי לכתוב. לפעמים יותר מלחיות...

התהליך הרוחני שלקחתי חלק בו בשנים האחרונות עזב אותי קמעה. כלומר אני עזבתי אותי קצת לטובת הגות והרהורים...
קרה לי מין תהליך מוזר שאני לא יודעת איך לקרוא לו אבל הרגשתי כאילו אני בלי עור.
בלי עור ברמה הזאת שהמון דברים החלו לצרום לי מסביבי ברמה קשה החל מאוכלי בשר לידי (סילחו לי, זה בוודאי לא אישי)
דומה משהו לאותה תחושה שהייתי מרגישה כשהייתי ילדה וראיתי בסרטי הטבע אריות טורפים איילות....ועד רעשים חזקים, גסות רוח ועוד.

כל הליכה בעיר גרמה לי להרגיש מזוהמת וכל שיחה בטלה הרגישה לי כמו בזבוז זמן.
אז עצרתי קצת.
עצרתי כי אני לא רוצה להתנתק. בחזון הגדול שלי עבורי אני רואה את עצמי מתרחבת ברמה כזאת שמסוגלת להכיל יותר ויותר.
רוצה להצליח לראות בכל דבר קרן שמש אלוהית אשר מגיעה מהמקור. מהעליון.

התובנה האחרונה שלי בעניין היתה שכשאני מרגישה סוג של ריקנות או מרגישה את אדון דכדוך מתגנב אלי אני יודעת שכנראה
הייתי מרוכזת יותר מידי בעצמי. ואז אני מנסה לזכור להגיד לעצמי "זוזי קצת הצידה קוסמת. מותר לך לא להיות חשובה"
ואז אני חושבת מה אני יכולה לעשות בשביל הבנות שלי למשל וזה לגמרי משחרר אותי מהריק והחידלון.

זה עובד כמו קסם. נסו ותהנו (-:

ועוד קטנה.
מאז שהפכתי לאמא עליתי 25 קילו. תמיד הסברתי שעליתי לא מההריונות אלא מהלידות. ולא תמיד הבינו על מה אני מדברת.
היום אחרי שירדתי כמעט 20 העניין מתחדד יותר ויותר.
איך התבנית השיכלית הזאת שחרוטה לי בנפש ש"אמהות זה דבר כבד" ו"אימהות זה דבר טוטלי" גרמה למשקל להתווסף ולהתווסף

ואז קיבלתי חסד. לגמרי לגמרי לא שלי.
ישבתי לפני שנה וראיתי בלפ טופ את אלון גל במשפחה חורגת (אני מעריצה אותי לגמרי!!!) אומר לאיזו אישה "תתעוררי אל החיים שלך!!!"
הרגשתי כאילו אלוהים מדבר אלי.
סגרתי את הלפ טופ באותה שניה ואמרתי לעצמי. מה הדבר שאני הכי הכי הכי צריכה עכשו להתעורר אליו.
התשובה הגיעה עוד לפני שהשאלה הסתיימה. "שומרי משקל!!!"
היה ברור לי שכל תהליך יהיה עקר אם לא אפטר מהכובד שמלווה אותי מאז שאני אמא.
כל השאר היסטוריה.... זה היה כל כך קל שברור לי כשמש שהיתה שם השגחה פרטית....

לפעמים בא לי ללכת עם מגאפון ולצעוק לתוכו: זה אפשרי!! אם אני הצלחתי כל אחת יכולה!!! אבל ברור שאני לא אעשה את זה
בטח לא עם מגאפון (-:

קוסמת מקסימה. זה כייף שהבלחת כאן.

קוסמת את מופלאה

תודה מותק(-:

המורה שלי לפרחי באך אומרת לנו שאם אנחנו רוצים להתפתח, אנחנו צריכים לצאת תמיד מנקודת הנחה ש

כל דבר שלילי שאומרים עלינו הוא נכון
כל דבר שלילי שאנחנו חושבים על מישהו זה אנחנו.

ההנחות האלו מכניסות אותי לכזאת פינה קטנה שזה מטורף - מצד שני אני יודעת שזו הדרך היחידה עבורי להתקדם.
להפסיק להפנות החוצה טענות וביקורת ולהתבונן פנימה ופנימה ופנימה עד אינסוף...
המורה הזו כל כך מעוררת השראה. זה אומנם קורס בפרחי באך אבל מה שעושים שם תכלס זה עבודת מודעות בלתי מתפשרת.

ואז לפעמים כשאני חוזרת הביתה ונראה לי שיש בלגן או שהקטנה מתחילה לחפור לי במוח אני שוכחת לרגע את כל מה שלמדתי
וזה מה זה מתסכל.
אחרי זה אני נזכרת...נושמת....ומתחילה מחדש.
כי זה מה שהכי מדהים בחיים האלו.
כל רגע אפשר להתחיל מחדש.

יפה@}
איפה את לומדת?

אחח אלוהים. עד לאן אתה רוצה שאתרחב???
כמה שיעורים בזמן כל כך קצר.
אז תסגרו את האור ותכינו פופ קורן...אנחנו נכנסים לסרט החדש שלנו...

יום רביעי. בדיקה שיגרתית אצל רופאת הנשים. אני בתחילתו של חודש חמישי בהריון תאומים בשק אחד.
כמה ימים קודם חלמתי את סבתי האהובה באה אלי ואומרת לי "הבטן שלך גבוהה אבל הרחם ריק"
שבועיים לפני הבדיקה הבטן תפחה למימדים של חודש שביעי או יותר.
אז בגלל שזה הריון תאומים שידוע בגודלו לא מאוד חששתי - אבל הרגשתי מוזר. היו לי כל הזמן בריקסטונים
וממש הרגשתי צורך להחזיק את הבטן מלמטה כשאני הולכת. כאילו כל שניה אני יולדת.

אף רופא לא טרח ליידע אותי שסימפטום מספר אחד של התסמונת ttts היא בטן שגדלה מהר.
נראתי מעולה. רזיתי ובגלל שהבטן היתה ענקית לא הצלחתי לאכול יותר מתפוח למשל לארוחת הבוקר.

בקיצור, אני הולכת לרופאת נשים, הקטנה שלי איתי. הרופאה אומרת לי בדיוק את מה שסבתא שלי אמרה על הבטן!!!
"הבטן שלך גבוהה מידי"
נשכבת לאולטראסאונד. הרופאה מפעילה אותו וברגע אחד חושכות עיניה. "אוי, זה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה לך"
הלב שלי מתחיל לדפוק בטירוף...אני מתחילה לבכות..."את מדברת על התסמונת הנוראית הזו?"
"אני חוששת שכן...עובר אחד גדול מידי. הוא מקבל יותר מידי דם מהעובר השני בכלי הדם שמחברים אותם. בגלל שהוא מתנפח הוא משתין הרבה
ויש לו ריבוי מיי שפיר. השני מתרוקן מדם ואנרגיה, יש לו מיעוט מיי שפיר, מפסיק להשתין וצמוד לדופן השק שם נשארו לו קצת מיים"
אני לא מצליחה לנשום...אני זוכרת שזו תסמונת ארורה עם 95 אחוזי תמותה.
שכחתי שהקטנה בשולחן - ואני בוכה ובוכה בלי הפסקה. פתאום אני קולטת אותה מסתכלת עלי במבט בוגר כזה..מוזר..
אני מנסה להתעשת ולחלוב מהרופאה קצת אופטימיות. היא מפנה אותי מיידית למיון.

אנחנו יוצאות משם..לוקחות את הגדולה מהקפוארה וחוזרות הביתה. באינטרנט אני מגלה שיש פרופסור אחד בארץ שמנתח
ניתוח כזה ושיש לו 30 אחוז הצלחה.
30 אחוז..אללי...זה כל כך מעט...בטלפון אני מעדכנת את אבי והוא טס הביתה.
אני משיגה את הטלפון של הפרופסור ונקבעת לי פגישה איתו לעשר בלילה. בהשגחה פרטית זה היום היחיד שהוא מקבל
אחר הצהריים ובדיוק חמש דקות אחרי שהתקשרתי בוטל אצלו תור.
עד עשר אני מארגנת את הבית, קוראת מידע באינטרנט ולא מעכלת.
זה היה הריון כל כך קשה מתחילתו,משהו שאי אפשר לתאר...מהרגע שהוא התחיל הפסקתי כמעט לזוז. לא יכולתי
הייתי עייפה והרגשתי שכל תנועה מזיקה לי.
הייתי על דעת עצמי במיני שמירת הריון שבדיעבד הסתבר כדבר מאוד נכון לעשות...

22:00 בלילה. אנחנו ברמת אביב אצל הפרופסור. במצב אחר עוד יכולתי להנות. אוויר של לילה, ת"א, לבד רק אני ואבי (זה לא קרה
אף פעם מאז שאנו הורים!)
הפגישה אצלו היתה מאכזבת.1000 ש"ח שילמנו לו אבל הוא לא ממש רצה לעזור לנו.הוא תיאר את המצב בפרוטרוט וסח לנו
שהוא נוסע למחרת לקונגרס לשבוע וחצי.
אני לא מבינה. בגלל שהוא נוסע אני אאבד את העוברים???זה לא הגיוני...
אבל הוא היחיד בארץ שמנתח את ניתוח הלייזר הזה. אני מנסה לחלוב ממנו מידע. "אז מה אתה ממליץ לי???" "זו בחירה שלך"
הוא אומר באדישות. יש לך אפשרות ללכת לבית חולים ולעשות את הטיפול המסורתי (בבלגיה דרך אגב מזמן כבר לא עושים את הטיפול הזה...)
ניקוז ושאיבת מיי השפיר של הגדול.
אבל יש סכנה שהניקוז יעכיר את המיים ואז יהיה בלתי אפשרי לעשות את הניתוח.
"אם הייתי הבת שלך מה היית אומר לי?" אני מקשה עליו.
הוא קצת המום ממני ומתחיל למלמל כל מיני דברים. הוא אפילו מיוזמתו לא סיפר לי על האפשרות לעבור את הניתוח בבלגיה במקום שמתמחה
בדיוק בזה.
כששאלתי אותו הוא נתן לי שם. ואנחנו, לחוצים, חרדים...אין לנו מושג איך מארגנים מהיום להיום ניתוח בחו"ל. באמת גדול עלינו.
(ככה חשבנו...)
ציפיתי שהוא ינה לעזור...שייתן לי את המייל של המומחה, טלפון משהו...אבל כלום.
שלח אותנו הביתה עם דוח של המצב ובסוף משפט קטן וזניח "הטיפול המיטבי הוא ניתוח לייזר". מעולה...אבל אתה נוסע מחר...

אבל ברור שבכל לטובה. המציאות תמיד נדיבה ומדוייקת. תודה רבה לך ד"ר ליפיץ שטסת לקונגרס...אילולא כך לא הייתי מגיעה למקום
האלוהי הזה כאן...
בקרוב ההמשך...

הי גיבורה, אני מחבקת אותך ומחכה לשמוע אותך בריאה ושלמה עם הריון בריא ומתפתח @}

חיבוקים, חיזוקים , תפילות ואהבה (וגם געגועים אבל זה ענין אחר כבר).

<מרגיעון:אופטימיות היא פסימיות בהווה, פסימיות היא אופטימיות בהווה. ומה עכשיו?>

שליחה על ידי י* » 20 יוני 2010, 07:33

שולחת לך הרבה בריאות מרחוק יש לך את כל הכוחות ליצור מצב של בריאות ואת יודעת את זה. מאמינה בכוח שלך . מאחלת לך הרבה טוב.
י

מגיעים הביתה באחת בלילה. אני מותשת, לא רגילה להיות ערה בשעות האלו.
יושבים על האינטרנט לקרוא שוב.
מגיעים למאמר חשוב ומגלים שיש חמישה שלבים במחלה כאשר שלב 3 הוא קריטי, שלב 4 הוא פיגור חמור ושלב 5 מוות.
אנחנו בשלב 2 אבל הוא יכול כל רגע להתדרדר ל3.
"חייבים לטוס לבלגיה" אומר אבי.
אנחנו מתחילים לחפש מידע איך מארגנים כזה דבר...איכשהו הגענו למייל של המומחה. שולחים לו מייל והולכים לישון.
אני לא מצליחה להרדם. המחשבות משגעות אותי ואני כלכך עייפה...נרדמתי לשעתיים והתעוררתי לקולו של אבי "קיבלנו תשובה!!"
המומחה אמר שאנחנו יכולים להגיע כל רגע.
בשמונה בבוקר אנחנו כבר במשרד הפנים מוציאים דרכונים. אני מסבירה את המצב והם ממהרים לסדר את הכל.
חוזרים הביתה דרך חנות יצירה לקנות לבנות כל מיני דברים לטיסה שיהיה להן מעניין והכל תוך כדאי אירגון טיסה למחר בבוקר.
אירגונים אחרונים.
שכנה אחת מביאה תיקים למסע, מבטיחה לדאוג לכלבה, שכנה שניה תשקה לנו את גינת הירק.
לפני כמה זמן אבי אמר לי שרק חצי מהערוגות צמחו. הגינה נמצאת בחלק המערבי שבפאנג שוואי קשור לפוריות גם ולילדים.
אני אומרת לאבי לקחת איזה ירק ובקטנה כזה לשתול במקום שלא צמח כלום את הגרעינים...
אחר הצהריים באים חברים טובים לאוורר לנו קצת את התודעה.
הולכים לישון.
שוב לא מצליחה להרדם וכשנרדמת בסוף לשעתיים אני קמה בדיוק חמש דקות לפני שהשעון מצלצל.
המונית מחכה בחוץ, את הילדים הלבשנו ערב קודם בבגדים כדי לקצר תהליכים ותוך כמה דקות אנחנו בדרך לשדה.

בשדה...חוויה!! אני שוכחת לגמרי את מטרת הטיסה ומתענגת על הניחוח הכל כך אהוב עלי...10 שנים לא טסתי.
אני מדמיינת שאנחנו בדרך להודו. לידי שני הודים דוברי הודית עם ברילנטין בשיער וזה עוזר לי לדמיין.
אחרי שעה וחצי אנחנו על המטוס.
הבנות נרגשות. הן בתוך מטוס!!! אני חווה דרכן את הקסם של לטוס פעם ראשונה - עדיין לא מחוברת למטרת הטיסה.
בין לבין אני חווה שלווה מאין כמוה. התחושה שעשינו את המקסימום ועכשו אלוהים ינווט מכאן היא תחושה מרגיעה.
אבל לפעמים הפחדים צפים ואני נרעדת רק מהמחשבה של מה שמצפה לנו שם. ניתוח, כאבים, חוסר וודאות, אובדן אולי חס וחלילה...

בלגיה. נוחתים באחת עשרה בבוקר, מונית לבית חולים. אולטרסאונד אצל הרופא שמדווח שהמצב התדרדר ואני חייבת דחוף
את הניתוח.
הוא יושב ומשרטט לנו את הבעיה על דף ומתחיל עם הסטטיסטיקות.
50 אחוזי הצלחה. (כבר יותר מאשר בארץ!)
בגלל שיש לי שיליה קידמית זה מסבך את כל העניין ודורש מיכשור מיוחד. אם הוא לא יצליח למצוא את כלי הדם הדרושים,
הוא ממליץ להקריב את העובר הקטן לטובת העובר הגדול כי אחרת, בלי הניתוח 90 אחוזי תמותה.
הוא ממשיך עם הרשימה השחורה ואני כבר לא מסוגלת. הבנות משחקות עם כיסא מסתובב והמחשבה שנצטרך
בצורה אקטיבית "להקריב" ילד היא פשוט בלתי נסבלת.
מתחילה לבכות.
בכורתי המדהימה מחבקת אותי חזק.
כמה מילים על הרופאים הבלגים. אין דברים כאלה!!!!!
הם צעירים, מקצוענים, סבלנים ונטולי אגו לחלוטין. זה משהו שעד שלא רואים לא מאמינים. בכלל היחס פה הוא פשוט מהמם.
כולם נחמדים ומנומסים. זה לא נראה כמו אנשים מודחקים, זו פשוט תרבות מתחשבת.
היינו בטוחים שאנחנו לבד בבית חולים מרוב השקט המופתי.
אין שם חמולות של אנשים שבאים לבקר חולים, פותחים שולחן עם חומוס ומריצים דחקות בקולניות.
פשוט אין דבר כזה...זה כל כך מדהים.

הרופא מתחיל לדבר עם הסיכונים שלי בניתוח. לא היה לי מושג שאני מסכנת את עצמי גם. מחשבות קשות עוברות לי בראש
אבל הן ממשיכות הלאה.
בדמעות אנחנו מסכימים להכל.
מחכים כמה שעות בגלל שאכלתי משהו לא מזמן וצריך צום.
שעה לפני הניתוח אני שולחת את אבי והבנות לאגם בחוץ. זה גם משהו שלא יאמן פה. כל כך אסטטי!!
מחוץ לבית חולים אגם קטן עם ברווזים שהולכים חופשי ליד אנשים. הכל מסביבי ירוק עם המון פרחים בכלל בריסל למרות
שהיא עיר בירה היא פשוט ירוקה לגמרי. מלמעלה חשבנו שזה כפר...

הבנות כבר התחילו להתחרפן ואני רציתי קצת שקט לפני הניתוח.
אני שוכבת במיטה, מחכה שיקראו לי לניתוח. ואז מגיע נחשול של פחד אדיר. אני מתחילה לרעוד ולבכות...
כנראה שיותק קל לי להתפרק לא ליד הבנות.
אני רועדת בכל גופי ולא מפסיקה לבכות.
באים לקחת אותי. האחיות מדהימות ועדינות וכל כך צעירות. בגלל שאין צבא ואין טיול אחרי הצבא כבר בגיל 24 אנשים נהיים רופאים.

אני הולכת לאיטי, בוכה...בוכה.. לא יכולה לשלוט על זה.
חדר ניתוח.
הבלגים, שהם אנשים מקסימים כבר אמרתי - לא כל כך קל להם עם פרץ רגשות. ואני...ספינת חיי מתטלטלת ע"י גלי צונאמי..
גם אני נזכרת שבחדר בעודי מחכה לשיקראו לי, ניסיתי להרגיע את עצמי עם כל הכלים שאני מכירה.
באיזהשהו שלב החלטתי לשחרר.
אני פוחדת פחד מוות ואני צריכה לבטא את זה - אז פשוט צללתי לתוך הכאב. כולי.
בחדר ניתוח שואלים אותי אם אני רוצה תרופת הרגעה.... איזה מצחיקים. טוב שלא רצו לעשות לי מכות חשמל.
כולה בוכה ורועדת...
אני מסרבת לתרופת הרגעה. אני רוצה להיות נוכחת כולי.הרי הגוף שלי יורדם מהקו של החזיה עד האצבעות.
אז לפחות שהתודעה שלי תהיה נוכחת.
מגיע המרדים. אמאלה אני פוחדת....מבקשים ממני לא לזוז גם אם יכאב. איך אפשר????
אחרי כמה דקות הוא מצליח. כל כך רציתי שמישהי תציע לתת לי יד שם אבל זה לא קרה. אז תפסתי חזק את שולי המיטה.
תוך דקות נרדם לי הגוף.
זה לא יאמן האפידורל הזה. אולי נתנו לי כמות גדולה מאוד בכוונה אבל זה משתק לחלוטין!
משכיבים אותי, נכנסים הרבה רופאים , אחיות, תכונה גדולה בחדר.
פתאום אני מרגישה עירפול, סחרחורת ותחושת סוטול חזקה. אני מנסה לחשוב כמו איזה סם זה...שילוב של אקסטזי אבל
בלי ספידים עם ג'ראס של הודו...משהו מטורף.
אני נבהלת ואומרת לרופא שמשהו לא בסדר. מה זה???
מסתבר שהם בכל זאת נתנו לי תרופת הרגעה. נלחצו ממני קצת...

ומהרגע הזה - כשהגוף שלי משותק והתודעה שלי מרגרינה - אני עוברת את אחת החוויות הרוחניות החזקות שהיו לי בחיים.

wow
את משו, את.

ואוו קוסמת. מדהים מה שעברת. איחולי בריאות שלמה לך ולעוברים. @}

איזה סיפור....
אבל אני משערת שהכל בסדר כבר.
חיבוק ענק ומחכים לעדכונים....

קוסמת מהממת.
חיבוק חיזוק

בשורות טובות

ואו! מדהימה. הרעדת לי את הלב. מחכה בקוצר רוח לקרוא את ההמשך.
_חיבוק חיזוק
בשורות טובות_

_מחכה בקוצר רוח לקרוא את ההמשך.
חיבוק חיזוק
בשורות טובות_

שליחה על ידי גלי* » 21 יוני 2010, 06:22

חומר טוב יש שם לבלגים האלה (-:
תמשיכי, קשה פה באפלה עם בטן מלאה פופקורן.