עוד טעויות נפוצות בעברית

אם כל מה שאנשים אומרים הוא נכון
באיזה שהוא מקום בסיסי זה נראה לי מאוד לא הגיוני. העובדה שמישהו הוא צבר לא אומרת שהוא נחשף לשפה "נכונה" (או מספיק איכותית ועשירה), והיא גם לא מצביעה על כך שהוא דובר עברית כראוי. עילגות ובורות הן תופעות נפוצות, לא רק בעברית, לא רק בארץ.
למרבה האבסורד הישראלים לא מספיק אוהבים את שפתם, לא "מחשיבים" אותה , ורובם גם לא מבינים את המשמעויות הנרחבות של שמירה על רמה שפתית גבוהה.
יותר מכך, למרבה הצער, המצב הזה גורם להדרדרות נוספת ורוב הישראלים דוברי העברית, לא סובלים מאיזה שהוא "תחמיש" של טעויות רבות, אלא פשוט מאוצר מילים דל ומדולדל ומיכולת הבעה בע"פ שאי אפשר להתגאות בה (בלשון המעטה).

<כמה טעויות יש בפסקה לעיל? כמה פעמים השתמשתי במילה שאינה בעברית?>
<אמרה מיכל, שהמצב שלה לא הרבה יותר טוב...>

אם משתמשים בביטוי מספיק זמן, הוא נעשה "נכון",
אני מנסה להשוות לשפות אחרות - ולא, זה לא קורה כך, לפחות לא בטווח של עשרות שנים. לאנגלית לקח כמה מאות שנים טובות להתגבש מהמזיגה של סקסונית וצרפתית. כנ"ל לגרמנית. שפות עם בסיס של מאות שנות התפתחות ו"התבשלות" איטית נוטות להיות יותר מקובעות בכלליהן. וחריגה מהכללים מעידה בהן או על מעמד מסוים, או על אתניות מסוימת. גם הדיאלקטים המקומיים של האנגלית הם בני מאתיים שנה לפחות - ומעל לכל יש את ה-Queen's English, השפה התקנית. כנ"ל גרמנית - יש את העגה, Plattdeutsch, ויש Hochdeutsch, ואוקיינוס מעמדי מפריד ביניהן. נראה לי שאנחנו, בעברית, מתאמצים לדחוס מאות שנים של התפתחות הדרגתית לשפה שקמה לתחייה לפני מאה שנה בקושי - ודורכים על הזנב של עצמנו.

שאלה: מתי אומרים "כזאת" ומתי משתמשים ב"כזו"?

שאלה: מתי אומרים "כזאת" ומתי משתמשים ב"כזו"?
נראה לי שזה כמו ההבדל בין "זאת" ל "זו", פשוט משמיטים את כ"ף הדמיון.
זאת - לשון התנ"ך. אני לא מצליח לחשוב כרגע על "זו" בתנ"ך, אבל בכל מקרה נראה לי ש "זאת" יותר שכיח שם.
זו - לשון חז"ל.
> אני לא כל כך בטוח בתשובה, אבל זה מה שנראה לי <

שאלה: מתי אומרים "כזאת" ומתי משתמשים ב"כזו"?
גם זו וגם זאת הן כינויי גוף לנקבה שמשמעותן זהה.
למילה "זאת" יש משמעות נוספת של "דבר, עניין", כמו בצירופים זאת אומרת, אי לזאת.....
במקרים כאלה אי אפשר להחליף את זאת ב זו.

אני מניחה שזה תקף גם לגבי כזאת וכזו - כלומר, כאשר המשמעות היא כינוי הגוף בנקבה הן יכולות להתחלף ביניהן,
ואם המשמעות היא של "דבר" נשתמש רק ב כזאת. " מי שמע כזאת" (=מי שמע דבר כזה).

<וכרגיל, תודה לאבן שושן>

וכן, כל מה שאומרים זה נכון, בתנאי שהאומר הוא דובר ילידי של השפה. את ספרי הדקדוק צריך לכתוב לפי השפה הקיימת, ולא להפך - להכניס את השפה לסד של ספרי הדקדוק.
פטרוזיליה, את צודקת בכך ששפה מתפתחת בפי דובריה ולא בתוך סד של חוקים. עם זאת, כאשר השיבושים (אני קוראת להם כך) שהדוברים מכניסים לשפה אינם מעשירים אותה, אלא גורמים לרידוד ולדלדול -- כבדוגמת "ש" במקום "כש" -- אז הם בעיני... נו, שיבושים. הם לא יוצרים ניואנס חדש של משמעות, או הבחנה שלא היתה רלוונטית קודם ועל כן לא היה לה ביטוי לשוני (ומילות סלנג בלתי תקניות רבות מקיימות את הכלל הזה). ומכיוון שאין בהם תרומה לפיתוח השפה, לא הייתי אומרת שהם "נכונים". ודאי לא הייתי מסתפקת בעובדה שנאמרו או נכתבו ע"י דובר ילידי של השפה ואפילו לא על ידי הרבה כאלה, כתעודה המכשירה את השרץ.

שוב אותה טעות מעצבנת, נערות (na'arut) במקום נעורים. מאיפה הטעות הזאת באה? ואיך היא היגעה לרפי גינת בטלוויזיה? כשזה מגיע לשם זה פשוט מעצבן אותי כי אז זה מתפשט (מטפשת? אין לי מושג) כמו אש בשדה קוצים

בבוקר, גלי צהל, בדרך לעבודה. כל כך הרבה שגיאות שרציתי לשנן על מנת לחלוק איתכן ואיתכם, אבל היו כל כך הרבה ...שכחתי את כולן.

איפה קראתי בדף הזה, משהו "ממזמן", שדיברו על סבא-רבא?
אין לי כל נימוק של "נכון" או "מהמקורות", אבל פשוט לא מצלצל לי טוב.
במשפחה שלנו מצאנו, כי הרבה יותר נוח, קצר ובהיר לומר "רב-סבא". גם "רב-סבתא" נשמע לי עדיף על "סבתא-רבתא" או סבתא-רבא".

אפשר גם להרחיב אל "רב-דוד" ו"רב-דודה".

ייתכן שיש נימוקים היסטוריים חזקים, אבל הנימוק של נוחיות הדיבור מכריעה לדעתי לכיוון של רב-סבא.

עשב,

מַגֵּב ולא מגָב, כמו מַקְרר

אז זהו, שלא. ר. בדף לא היו דברים מעולם - צרור שמועות שוא באתר של האקדמיה ללשון העברית.

שמיכת,

דלקמן = מה שלפנינו (בהמשך הכתוב) ודלעיל - מה שלמעלה.

להיפך!

דלעיל הוא אכן מה שלמעלה (ובעברית - לעיל), אבל דלקמן - מה שקודם. בארמית דלקמן - מה שקודם, ודלהלן - מה שלהלן, דהיינו, מה שבהמשך.
את המלה "להלן" כולנו מכירים כקשורה למה שבעתיד.
אז נבהיר קצת את המלה "לקמן" שהיא - "קודם". שתי מילים מאותו השורש הן "קמאי" (קדום) ובארמית - בבא קמא (במשנה), הוא השער הראשון, השער הקדום. אחריו באים בבא מציעא (השער האמצעי), ובבא בתרא (השער האחרון, כמו המלה בתר- שהיא המלה העברית ל- post-)

עשב,

המילה לחרבן פירושה לזרוע חורבן.

ואכן, בספר "הבכור לבית אבי" אומר איתמר, בנו של אליעזר בן יהודה, "אני אחרבן אותן", בדיוק במשמעות זו.

> עודד מפגין זכרון מימי בית הספר היסודי <

אמא,

_כנ"ל, באִם היא שגיאה. ה-ב' לא שייכת לכאן. הצורה הנכונה היא פשוט אִם.
לפעמים נקלטת צורה שגויה ומסורבלת משום שהיא נראית יותר "מַשכילית"._

זו, כמו עוד כמה רעות חולות בסגנון המקובל, תערובת של סגנון צבאי עם סגנון משפטני.

"אין כניסה" - ה"אין" הוא במשמעות של ההפך מ"יש". בעצם יש שם כניסה (טכנית, אפשר לעבור....),

לדעתי ה"אין כניסה" הוא שם העצם של "אין להיכנס".
הצעה: "איסור כניסה".

בת דודה,

אם כך אז בעצם כל יציאה היא גם כניסה

הפתח - כן, הפעולה - לא: כאשר אדם יוצא זה לא אומר שהוא נכנס.
אגב, גם הפתח - רק אם אין שם איזה שסתום או מחסום חד כיווני.
למשל, מקובל שלחניון יש כניסה אחת, מאויישת, ובה משלמים, וכמה יציאות, עם דוקרנים חד-כיווניים.

מה יש יותר, עליות או ירידות?

מאז תחילת העליה הגדולה מחבר הלאומים - הרבה יותר עליות.

שמיכת,

עדיין לא נתקלתי בפעילות חבלנית ידידותית

נכון, אך יש פעילות חבלנית שאינה עויינת לנו. כאשר החמאס מפוצץ מכונית של איש פתח בגלל שחיתות - זו פעילות חבלנית העויינת למישהו אחר.
גם המחתרת היהודית לא נכללה בפח"ע, למרות שהפעילות שלה היתה חבלנית.

מיכל,

שוב אותה טעות מעצבנת, נערות (na'arut) במקום נעורים. מאיפה הטעות הזאת באה?

אני מאמין שהיא באה מ- ילדוּת ואולי גם מ-בחרוּת.

שוב אותה טעות מעצבנת, נערות (na'arut) במקום נעורים. מאיפה הטעות הזאת באה? ואיך היא היגעה לרפי גינת בטלוויזיה? כשזה מגיע לשם זה פשוט מעצבן אותי כי אז זה מתפשט (מטפשת? אין לי מושג) כמו אש בשדה קוצים
לא פחות מרגיז,
היגעה ? אולי פליטת קולמוס.
מתפשט. מה זה:
זה מתפשט (מטפשת ? זה זו הטעות ? אם כן, זו.
ושוב, מתפשט.
אנחנו בדרך למקלחת, או סתם כי חם,
וגם שריפה בשדה קוצים. מתפשטת כמובן.
שבת שלום.
מצטערת, אותי מרגיזות טעויות כתיב לא פחות, אני יודעת שלא תמיד בצדק.

עודד לבנה - בוקר טוב, איזה עבודה עשית בלילה!

את המלה "להלן" כולנו מכירים כקשורה למה שבעתיד.
?? אני דווקא מכירה אותה כמילה שאחריה בא פירוט או רשימה (כדלהלן). אתה מתכוון שאנשים מתבלבלים ומשתמשים בה במשמעות של "לעיל"?

כדלקמן על פי שני מילונים - המשמעות היא להלן, מה שבהמשך. בבא קמא - באמת המסכת ה"ראשונה" בסדר נזיקין במשנה.

אם כך אז בעצם כל יציאה היא גם כניסה את זה נדמה לי שדווקא עשב בשדך אמר, ולא הבת דודה.
הפתח - כן, הפעולה - לא: כאשר אדם יוצא זה לא אומר שהוא נכנס. כמובן.

נערוּת - מסתבר שמילה משונה זו מופיעה במילון, ומובאים לה שני מקורות (שניהם מלשון המשנה).
מקור אחד: תוספתא, קידושין, ה יז ("שקדשו המקום וברכו בזקנתו יותר מבנערותו").
אבל אכן בעברית של היום היא מאוד לא נפוצה וגם נשמעת משונה.

באתר שאליו הפנית בעניין המילה מגב (האקדמיה ללשון עברית) מצאתי משהו שקשור לעניין אחר שעלה כאן לא מזמן
בעניין טקס וטכס. האקדמיה אומרת כך:
מילים לועזיות שיש בהן רצף העיצורים ks - נכתבות בעברית באותיות קס.
לדוגמה: טקסט, אקסיומה, מקסימום, טקסטיל. יוצא מכלל זה השם אלכסנדר שכבר נתקבע כתיבו.
גם המילה טקס נכתבת בקו"ף.

בוקר טוב.

במלה טכס/טקס אין רצף של העיצורים ks. במקרה זה יש תנועה בין שני העיצורים, ולכן הכלל הנ"ל אינו חל על מלה זו (ובעיית הכתיב שלה לא נפתרה סופית).

אני דווקא מכירה אותה כמילה שאחריה בא פירוט או רשימה (כדלהלן). אתה מתכוון שאנשים מתבלבלים ומשתמשים בה במשמעות של "לעיל"?
לעיל זה "למעלה", מה שהיה קודם. (ראה לעיל -- ראה בדברים שנכתבו קודם).
להלן זה מה שיבוא, ואכן נאמר לרוב לפני פירוט שמובא מיד אחריו, ולפעמים לגבי משהו שיוזכר בהמשך, לאו דווקא ברשימה.

המלה נערוּת היא מלה תקינה לגמרי. כנראה שיצאה מהאופנה אם היא נראית לכולכם מוזרה.

איך אתם עם המלים פתקה (במקום פתק), כינוס במקום כנס, ועדה במקום ועד? כולן מלים שיצאו מהאופנה, פחות או יותר, והוחלפו על ידי מלים דומות באותה משמעות (ויש מלים רבות כאלה).
לגבי "כינוס" -- יתכן שנוצר בידול סמנטי: כינוס התבדל לפעולה (כינוס העדר לרפת, למשל), וכנס הוא אירוע.

מצטערת, אותי מרגיזות טעויות כתיב לא פחות, אני יודעת שלא תמיד בצדק
אני סובלת מדעות קדומות, ועכשיו אני מרגישה שוב את מה שאחי גדל עמו. יש אנשים עם נכות מסויימת, זה לא עושה אותם פחות טובים...

תודה לכל מי שענה בנושא נערות, הארתם את עייני.

איך אתם עם המלים פתקה (במקום פתק), כינוס במקום כנס, ועדה במקום ועד
לדעתי גם בין ועד לועדה יש בידול סמנטי, אני לא בדיוק מצליחה לנסח אותו.

ומה עם מדבקה במקום מדבקיה האם באמת השניה היא טעות?

ואיך קוראים למתקן הזה, בגני השעשועים, שהילדים מחליקים עליו?

המלה נערוּת היא מלה תקינה לגמרי.
אבל בכ"ז נעוריה יותר יפה מנערותה, וזה מבאס... (בעיני כמובן)

_בעניין טקס וטכס. האקדמיה אומרת כך:
מילים לועזיות שיש בהן רצף העיצורים ks - נכתבות בעברית באותיות קס.
לדוגמה: טקסט, אקסיומה, מקסימום, טקסטיל. יוצא מכלל זה השם אלכסנדר שכבר נתקבע כתיבו.
גם המילה טקס נכתבת בקו"ף._ אמא של יונת, את צודקת כמובן שבמילה טקס אין רצף KS, ולכן לא חל עליה הכלל.
בכל מקרה, כל המשפט שלעיל (...) מועתק מאתר האקדמיה. וההערה לגבי המילה טקס היא כנראה בנוסף לכלל ה-KS,
ולא כחלק ממנו.

לגבי ועד ו-ועדה - אני חושבת שכיום המילה ועד כבר מופיעה בעיקר בצירופים כמו ועד-בית, ועד-כיתה, ועד-עובדים (מעין נציגות), ולא במשמעות של ועדה (committee) שחוקרת, בודקת וכו' עניין כלשהו.

לגבי כינוס - עשיתי חיפוש קטן בגוגל וראיתי הרבה פעמים את המילה כינוס במשמעות של "אירוע". אז אולי
עדיין אין בידול חד משמעי בין כנס לכינוס. לא יודעת . אבל המילה כנס הרבה יותר נפוצה, לפחות לפי הסטטיסטיקה
של גוגל - 64,000 פעמים כנס לעומת 9,000 פעמים כינוס (עיגלתי קצת את המספרים).

לגבי נערוּת - פתאום אני נזכרת ששמעתי התבטאויות כמו "בנערוּתי", אבל לא יצא לי לשמוע "נערוּת",
אבל אני מדגם של איש אחד...

<איזה כיף הדף הזה. >

אחות של,

כדלקמן על פי שני מילונים - המשמעות היא להלן, מה שבהמשך.

אני זוכר שפעם בדקתי את זה בשני מילונים, באחד זה היה להלן, ובאחד לעיל.
ראיתי בזה תיקון טעות של עורך המילון.
אני מודע לכך שאנשים משתמשים ב"כדלקמן" הן להמשך הטקסט והן לטקסט שבא קודם, אך רואה בראשון שגיאה.

אני מודע לכך שאנשים משתמשים ב"כדלקמן" הן להמשך הטקסט והן לטקסט שבא קודם, אך רואה בראשון שגיאה.
אני תמיד הבנתי את דלקמן כ "זה שמונח לפנינו" - אורתוגונלי ל'לעיל' ול'להלן' (ללא מימד הזמן).

ובעניין אחר, חודש באיחור, אני חייב לצטט מישהי שהתראיינה באחת מתכניות הבוקר
וסיפרה על המתמודדות בתחרות מלכת היופי שלבשו את מיטב מחצלותיהן .

<יוחנן חושב שללבוש שטיחים, גם אם הם באיכות טובה, זה נורא מגרד>

ומה עם מדבקה במקום מדבקיה האם באמת השניה היא טעות?
לא מכירה מדבקיה -- רק מדבקה. נראה לי שמדבקיה זו טעות.

ואיך קוראים למתקן הזה, בגני השעשועים, שהילדים מחליקים עליו?
מגלשה.

אבל בכ"ז נעוריה יותר יפה מנערותה
זו שאלה של טעם.

לגבי ועד/ועדה -- אחות של צודקת, יש בידול.
שאלתי, מפני שכל הראשונות הן מלים ותיקות יותר, וכל האחרונות הן מלים חדשות יותר, שאני זוכרת את הופעתן.
בכלל, יש תופעה של המצאת מלים חדשות שמחליפות מלים קיימות וברורות. למה? ככה. אולי שאלה של בוּרוּת, שלא מכירים את המלה המקורית וממציאים חדשה, ואולי שאלה של אופנה, שצריך כל הזמן לחדש.

אני זוכר שפעם בדקתי את זה בשני מילונים, באחד זה היה להלן, ובאחד לעיל.
עודד, אני לא הייתי מסתמכת על מילון שטוען ש"לעיל" זה כמו להלן, מה שיבוא בהמשך.
אני למדתי שראשי-התיבות הנ"ל פירושם הנזכר לעיל . כלומר, מה שנזכר קודם.

אף פעם אני לא בטוחה אם כדאי לי לנסוע או ליסוע

<אז בדרך כלל אני מחליטה להישאר....>

_אבל דלקמן - מה שקודם. בארמית דלקמן - מה שקודם, ודלהלן - מה שלהלן, דהיינו, מה שבהמשך.
את המלה "להלן" כולנו מכירים כקשורה למה שבעתיד_
מצטערת, אבל לא זה מה שסבור אבן שושן, הרואה בדלקמן שווה לדלהלן:
לקמן - [ל+קמן, לפנינו, מן "קמי" לפני] לפנינו, הלאה, להלן (בטקסט כתוב): "משעת צאת הכוכבים, שהוא גמר ביאת השמש, כדיליף לקמן" (רש"י ברכות ב.)

דלקמן, שלפנינו: "לפני הרשימה דלקמן."
כדלקמן, כפי שכתוב למטה, כפי שיאמר אחרי-כן, כלהלן.

לגמי קמא, אגב, הוא גורס שזהו קיצור של קדמא ואף מביא את שלושת שערי מסכת נזיקין.

עודד,
_מַגֵּב ולא מגָב, כמו מַקְרר
אז זהו, שלא. ר. בדף לא היו דברים מעולם - צרור שמועות שוא באתר של האקדמיה ללשון העברית._
האם אתה רוצה לומר שגם מגָב זה בסדר?! (לא מצאתי התיחסות לכך בדף של האקדמיה).
או שאתה מתכוון לומר שגם מְקָרר הוא חוקי כמו שגם אני כתבתי. הדוגמא של מקרר הייתה בסה"כ להגיד שמגב זה על משקל מַקְטל והנו"ן נבלעת.

אף פעם אני לא בטוחה אם כדאי לי לנסוע או ליסוע
לנסוע נכון יותר, הנו"ן לא אמורה ליפול בשם הפועל. אבל מי אומר לנפול? ("דחה דחיתני לנפול וה' עזרני" - תהילים)

לנסוע נכון יותר, הנו"ן לא אמורה ליפול בשם הפועל.

עד כמה שאני יודע, יש שלוש צורות נכונות, ובשורשים שונים מקובלות צורות שונות.
בשורש נ.ט.ע. מקובלות כל שלוש הצורות: ליטוע, לנטוע ולטעת.

ב-"כנראה", להבנתי, משתמשים לא נכון. אומרים "כנראה ש", אבל "כנראה" זה "כפי הנראה", ולא צריך את הש'.

צורה שנעלמת: גוף שלישי נקבה ברבים. תלכנה, תהיינה, תקטופנה.

לִכְשֶׁ – טעות. ה-ל' לא מוסיפה כלום, רק מסרבלת.

אני דווקא מרגיש שינוי משמעות שאיני יכול להסבירו, אבל יכול מאוד להיות שאני הלבשתי אותו על המילית שכפי שהבנתי עכשיו כלל לא קיימת.

עד כמה שאני יודע, יש שלוש צורות נכונות, ובשורשים שונים מקובלות צורות שונות.
להנביט - להביט , משמעות שונה.

להביט בא מהשורש י.ב.ט או ה.ב.ט (נדמה לי שזה אותו הדבר, אבל אני לא ממש בקיאה בתחום) ולא מ נ.ב.ט

להביט בא מהשורש י.ב.ט או ה.ב.ט (נדמה לי שזה אותו הדבר, אבל אני לא ממש בקיאה בתחום) ולא מ נ.ב.ט
נראה לי שזה כן מנב"ט (אחרת למה הבי"ת דגושה?), יש למי שהוא מילון בהישג יד?

מה לעשות וגם השורש של הביט הוא נ.ב.ט. לפי המילון.
אם השורש היה י.ב.ט כנראה היינו צריכים להגיד היביט - כמו היניקה, הישיר (מבט), וכו'.

אם השורש היה י.ב.ט כנראה היינו צריכים להגיד היביט
נכון, או "הוביט" (כמו הוריד, הוליד, הוריש, הודיע).

אני לא ממש בקיאה בתחום
מ.ש.ל.

אני לא ממש בקיאה בתחום

זה בסדר, אני לא ממש יודעת לרפא ילדים.

זה בסדר, אני לא ממש יודעת לרפא ילדים.
אחותי, העניין הוא שאת לא ממש מנסה את כוחך בתחום, בניגוד אליי...

<מה את מפריעה באמצע שנינת השפלה עצמית?>

<מה את מפריעה באמצע שנינת השפלה עצמית?>
סליחה.

<וידוי - אחות של בכלל לא יודעת עברית. הכל היא מעתיקה מהמילון>

ראיתי פירסום "מגיע לך מילגה!" האם זו טעות? או אולי זה קיצור של "מגיע לך לקבל מלגה".
הבוקר ראיתי בעיתון משקיע המפרסם "מעוניין להשקיע סכום בסדר גודל של כ-2 מיליון דולר ומעלה", סדר גודל וכ"ף הדמיון זה ייתור. טוב שלא כתב "סדר גודל של כ-2 מיליון דולר בערך". גם המילה ומעלה לא נראית לי כל כך מתאימה.

עשב,
צודק בכל מה שאמרת, אבל טעויות אלה פחות מפריעות לי מאשר למשל "העלות היא בסדר גודל של 25300 ש"ח".
גם כזה ראיתי כבר.

או "נמשך בערך כ-173 שניות" וכיו"ב.

מגיע לך מילגה!" האם זו טעות? או אולי זה קיצור של "מגיע לך לקבל מלגה
אכן, אתה צודק. זה ביטוי למגמה נפוצה למדי לאחרונה. ואולי זאת בכלל דרך לגיטימית, לפחות ברמה לשונית יומיומית, לבטא בקיצור משהו שאי-אפשר להבינו שלא כהלכה?

האם סכין חד או חדה?

האם סכין חד או חדה?
עד כמה שידוע לי סכין הוא זכר ונקבה, כמו כוס.

עד כמה שידוע לי סכין הוא זכר ונקבה
זה מה שידוע גם לי.
כמו כוס
כוס ששותים ממנה? עד כמה שידוע לי -- רק נקבה. אם אתה מתכוון לעוף בשם זה -- זה עניין אחר.

כוס ששותים ממנה?
כן התכוונתי לכוס שתייה, אולי אני טועה, אבל זה מה שזכור לי.

ע"פ המילון כוס לשתיה זה רק נקבה, אבל מצוין גם שבתלמוד הוא מופיע הרבה בלשון זכר- "התקדשי לי בכוס זה של יין" (קידושין ב:)

סיג סיג, כוס זכר ונקבה. במילון אבן שושן מצוין המין כך: " נו"ז ". נכון שבמילון ספיר מופיע רק "זכר" אבל אני פחות סומכת עליו.

תודה סבתא,כך גם זכרתי, אבל אין לנו בבית מילון ספיר כך שסיג סיג (אישתי) ככל הנראה בדקה במילון אבן שושן, כנראה שיש הבדל בין המהדורות.
בנעורי כל דבר שלא הייתי בטוח בו בדקתי במילון אבן שושן ישן, מן הסתם משם זכור לי שכוס הוא נו"ז, כנראה שבחדש כתוב אחרת.
אגב, נתקלתי הבוקר במימרא בפסחין "... ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו".
נכון שבמילון ספיר מופיע רק "זכר" אבל אני פחות סומכת עליו.
רק זכר?! נשמע לי תמוה ביותר. באמת אי אפשר לסמוך עליו.

זכר?! נשמע לי תמוה ביותר. באמת אי אפשר לסמוך עליו.
לא מכירה את ספיר, אבל בפורום תרגום סיפר עובד האקדמיה שבדק עם מרדכי מישור, מעורכי מילון ההווה, את תהליך קבלת ההחלטות. עורכי המילון אימצו את הצורות הרווחות כיום בתהליך עבודתם. אפילו אני, שנוטה לטהרנות, חייבת להסכים ששפה מתפתחת ומשתנה, ולא רואה מקום לאשר כוס כזכר בימינו.

בדקתי שוב במילון ספיר ואני חייבת לו התנצלות. בדקתי בערך לא נכון. בערך "כוס" כתוב "נ' (בלשון המשנה ז')", כלומר זכר ונקבה. לא כל כך ברור לי איך טעיתי, אבל גם עובדות הן לפעמים facts .

שיכול - סיכול - סיקול - סקילה
אורח - אורך
צומת

דג סולומון...

בחיי שאני משתדל לדבר עברית נכונה.
לפעמים אשתי אפילו עולה עלי בגלל זה, למשל כשאני אומר "הכל יודעים...". או כשאני מדגיש שהיא שרה (ההטעמה על ה-ש) אתמול, אך כעת אינה שרה (ההטעמה על ה-ר), וכיוצא בזה רצה או רצה, שבה או שבה.
אבל יש כמה שגיאות שאני שוגה במודע.
אני אומר שפלוני מְכָּכֵב בסרט, בעוד שצריך בעצם לומר שהוא מְכַכֵּב (כ ראשונה לא דגושה, כ שניה דגושה, כמו מכבד). או מכחול, להכחיל, שנכון לבטאם ב-כ לא-דגושה, ואינני עומד בזה.
ופתאום זרחו מפרחוני הדוגמאות שבגללן אצתי למחשב לכתוב פרק זה, כשאזכר אחזור.

פרט לאוטובוסי אגד בלבד

ואצלנו בעיתן המקומי סיפרו על מישהי שעושה הליכות בוקר.
"בכל בוקר היא גומעת כעשרה ק"מ."
אני מניחה שהיא ממש לא צמאה בשאר היום...

היא גומעת כעשרה ק"מ

מתוך "מורפיקס" :
גומע

גָּמַע פועל to swallow (liquid) ; to listen attentively

גומא

גֹּמֶא שם עצם papyrus, reed

גָּמָא פועל to swallow

כובע, מרוב שהסתכלתי על מה שכתבת אני כבר לא בטוחה במה שאני כתבתי, מכירה את השלב שבו שום מליה כבר לא נראית נכונה?
אבל למיטב ידיעתי מרחקים גומאים ולא גומעים.
רגע, נביא מילון....
אבן שושן העתיק שלי כותב:

גם, גמא: (ז) זוית ניצבת
מידת גמיו של דבר - אורכו ורוחבו של דבר.

גִמֵא: (פ"י): בלע משקה, שתה ובלע.
הסוס גִמֵא ארץ - הסוס דהר ושטף מהר כבולע את הארץ.

גָמַע, גִמַע: (פ"י) גמא, בלע משקה, לגם.
אין איזכור של שימוש במובן של מעבר מרחקים.

מה דבר המומחים?

לפחות בעברית של ימינו -
גמע

שתה, גמא

עבר מרחק

עלפ פי המילונים, אגב, נראה כאילו אפשר להשתמש בשתי הצורות לשני העניינים.
אני אישית משתמש רק בגמע לצורך עניין שתיית המים ורק בגמא לצורך מעבר מרחקים.

<הכינוי - מתוך המערכון "הכה את המומחה" של הגשש -מר אברהם חטף פתח, המומחה לענייני לשון>

אני אישית משתמש רק בגמע לצורך עניין שתיית המים ורק בגמא לצורך מעבר מרחקים.
כנ"ל.
יש כמה צמדי-מלים בעלות צליל דומה (או זהה, בעברית הכללית של ימינו) ומשמעות קרובה, והבדל מזערי בכתיב, וטועים ביניהן לעתים קרובות -- גם בשימוש וגם בכתיב.
לגמוע/לגמוא (שטופל קודם), טפל/תפל, לתעות/לטעות, התרעה/התראה, ויש ודאי עוד.

אמא של,
הבאתי מה שמורפיקס אומר בענין גמא - גמע, לא בדיוק יודעת.
כל השאר - הבדלים משמעותיים.
טפל - לא עיקרי, תפל - ללא טעם
לתעות ביער או בדרך, לטעות - לשגות, יש חפיפה לפעמים, אין אפשרות לטעות ביער, אפשר לעשות טעות ולתעות בדרך.
התראה - התרעה - ניסיתי פעם לברר עם האקדמיה, יש שינוי של השנים האחרונות, המקור הוא תרועה ולטעמי יש שימוש שגוי ונרחב מדי, עדיין לא לגמרי ברור לי מי ומתי.

פריסה ופרישה,
לפרוס לחם,
לפרוש מפה על השולחן או לפרוש כנפייים ולעוף.

כובע נזיר,
אני דיברתי על משמעות קרובה , לא זהה. אני יודעת את ההבדלים, אבל אנשים רבים (גם כאן באתר) אינם מבחינים בין המשמעויות הקרובות.
לגבי לפרוש/לפרוס -- בכוונה לא כללתי את הצמד הזה ברשימה. כאן המשמעות אינה קרובה, היא שונה לגמרי, ולמרות זאת רוב האנשים, כולל העתונים, משתמשים ב"לפרוס" בשתי המשמעויות.
למשל, "פורסים" יחידות צבא בשטח (זה תמיד מעורר אצלי תהייה: לכמה פרוסות פורסים אותן...)
יש לך עוד דוגמאות לצמדי-מלים מהסוג שהזכרתי?

יש לך עוד דוגמאות לצמדי-מלים מהסוג שהזכרתי?
לצטט ולצותת - אפילו בעיתונים נתקלתי בהחלפות שגויות ביניהן. כאן הקרבה היא לא במשמעות אלא בכתיב.
למשל: "החוקר הפרטי צוטט (במקום צותת) לשר פריצקי" (זה סתם ציטוט פיקטיבי לצורך הדוגמא).

צמד חביב: עלול ועשוי. רבים אינם מבדילים בין עלול (במשמעות שלילית) לעשוי (במשמעות חיובית).

למשוך ולמשוח.

כל הצמדים האחרונים שהוזכרו הם ממשפחת לפרוס/לפרוש: צמדים שדומים מבחינת הצליל והכתיב אבל לא במשמעות. במלים אחרות: החלפה ביניהם היא הרבה יותר "שגיאה" מאשר החלפה בין הצמדים הראשונים שהזכרתי.
לגבי עלול ועשוי - אני מתלבטת לגבי ההבחנה הזאת, לא מפני שאין צורך בה אלא מפני שלמלה "עשוי" יש משמעות אחרת, שקופה יותר, ואני מרגישה לא נוח עם שתי משמעויות שונות כל כך לאותה מלה.
יש עוד מלים כאלה, אבל בשעה זו קשה לי להיזכר בהן...

לגבי עלול ועשוי - אני מתלבטת לגבי ההבחנה הזאת
אני מזדהה בהחלט עם לבטיה של אמא-של-יונת בנושא זה. אינני יודע מיהו ששם אל ליבו כי במקורות משתמשים במילה "עלול" רק לשלילה, וקפץ ועשה מזה כלל בל-יעבור. הן אולי זה בכלל רק מקרה. לדעתי אלה מילים נרדפות לגמרי, ואין זו שגיאה להחליף ביניהן. כמו שמישהו טוען כי הצורה "ויהי" משמשת במקרא תמיד לתאור ארוע המסתיים באסון, ואף דרשו על כך "וי-הי" (הי במובן של בכי, אֵבֶל). האם בגלל זה אסור לומר "ויהי היום" לגבי ארוע נייטראלי או חיובי?

עלול ועשוי
עלילת דם
אבל
עלילת הסיפור או המחזה.

כמו שמישהו טוען כי הצורה "ויהי" משמשת במקרא תמיד לתאור ארוע המסתיים באסון

תמוה: ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד (בריאת העולם, בראשית פרק א, פסוק ה).

ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד
בדיעבד, הוא ממש מצטער על זה, במיוחד על מעשיו מיום השישי

שרון, זה בדיוק הרעיון שמופיע בשיר "בראשית", או משהו כזה, של להקת בצל ירוק. שם מתוארת בריאת העולם והתפתחות הטכנולוגיה עד ל"והאדם -- ברא את האטום!..."
ואז מתחיל הבורא את מלאכתו מהתחלה, אבל: "וביום הששי, הוא ראה כי מעשהו תם, וישלם מכל מלאכתו - ולא ברא את האדם. וירא אלוהים כי טוב."

חריתה וחריטה

אש"י, אני מכירה את השיר הזה.
בכתה ז' עשינו טקס סיום שהיה מחזמר תנ"כי: כל מיני שירים על סיפורי התנ"ך לפי הסדר במקרא.
זה היה שיר הפתיחה. והקטע שתמיד צמרר אותי היה:
"והאדם ברא את האטום.......
.....והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום"

וזאת היתה כוונתי או תגובתי למילים:
הצורה "ויהי" משמשת במקרא תמיד לתאור ארוע המסתיים באסון

_וזאת היתה כוונתי או תגובתי למילים:
הצורה "ויהי" משמשת במקרא תמיד לתאור ארוע המסתיים באסון_

שרון - את גדולה!

<גם אני מייד חשבתי על השיר הזה כשקראתי את דבריך קודם, אבל לא הצלחתי להיזכר
בשם השיר או הלהקה. רק זכרתי שהלחין סשה ארגוב... >

בילדותי היתה לי מורה (מהסוג הנדיר) שתיקנה לנו את הטעויות כך שהן זכורות לי עד היום, לדוגמא: "אל תעזו
(taezu) להגיד להעיז"
שמעתי גם רוזי במקום רזון.

בילדותי הייתי מתקנת למורותיי את העברית.
פלא שהן לא העיפו אותי מהכתה על זה...

שרון,
גם אחד מילדי נהג כך, ואותו דווקא כן העיפו מהכיתה בגלל זה. אני חושבת שהסיפור מופיע בדף הקודם לדף זה (שכחתי איך בדיוק קראו לו).

איפה זה היה שכתבתי על שגיאות שאני עושה בכוונה, או לפחות במוּדע? לא בדף הזה? אולי ב"בקשר לתרגומים"?
בכל אופן, הנה עוד שגיאה שאני עושה במודע, לבל ינדו אותי כליל:
אצבע, כובע, ארבע -- ראוי היה לומר אותם במלרע, היינו תוך הטעמת ההברה האחרונה. אבל ... אבל מה? לא חשוב. העיקר שאבל.

ועוד משהו:
גם אחד מילדי נהג כך, הסיפור מופיע בדף הקודם לדף זה (שכחתי איך בדיוק קראו לו).
איך קראו לילד או איך קראו לדף?
סתאאאם.

אני עשיתי את זה בתור ילדה קטנה בכתה א' או ב'. אח"כ למדתי לסתום את הפה.

אמא,

גם אחד מילדי נהג כך

אחד?
את ספרת היטב?

הצורה "ויהי" משמשת במקרא תמיד לתאור ארוע המסתיים באסון
אז הנה המקור והדיון בגמרא על כך, המילים בסוגריים משולשים הינם פירוש שלי.
מסכת מגילה דף יו"ד ע"ב:
ויהי בימי אחשורוש אמר רבי לוי ואיתימא רבי יונתן דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער ויהי בימי אחשורוש (אסתר א) הוה <היה> המן. ויהי בימי שפוט השופטים (רות א) הוה רעב. ויהי כי החל האדם לרוב <כתוב בסוף> וירא ה' כי רבה רעת האדם (בראשית ו). ויהי בנסעם מקדם <כתוב בסוף> הבה נבנה לנו עיר (בראשית יא). ויהי בימי אמרפל <כתוב בסוף> עשו מלחמה (בראשית יד). ויהי בהיות יהושע ביריחו <כתוב בסוף> וחרבו שלופה בידו (יהושוע ה). ויהי ה' את יהושע <כתוב בסוף> וימעלו בני ישראל (יהושוע ו). ויהי איש אחד מן הרמתים כי את חנה אהב וה' סגר רחמה (שמואל א א). ויהי [כאשר] זקן שמואל <כתוב בסוף> ולא הלכו בניו בדרכיו (שמואל א ח). ויהי דוד לכל דרכיו משכיל [וה' עמו] ויהי שאול עוין את דוד(שמואל א יח). ויהי כי ישב המלך בביתו רק אתה לא תבנה הבית (שמואל ב ז). והכתיב <והרי כתוב> ויהי ביום השמיני (ויקרא ט) ותניא <ושנינו> אותו היום היתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ, כתיב הכא <כתוב כאן> ויהי ביום השמיני וכתיב התם <וכתוב שם> ויהי [ערב ויהי בקר] יום אחד (בראשית א) <תירוץ:> הא שכיב <הרי מתו> נדב ואביהוא. והכתיב <והרי כתוב> ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה (מלכים א ו). והכתיב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל (בראשית כט). והכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, והאיכא <והרי יש היום ה> שני, והאיכא שלישי, והאיכא טובא <והרי ישנם עוד הרבה>, אמר רב אשי כל ויהי איכא הכי ואיכא הכי <אם כתוב רק ויהי, ישנם לשון צער וישנם כאלו שאינם לשון צער, אולם> ויהי בימי אינו אלא לשון צער.

אם כתוב רק ויהי, ישנם לשון צער וישנם כאלו שאינם לשון צער, אולם ויהי בימי אינו אלא לשון צער.
עכשיו זה מובן!
ולכן "ויהי ערב ויהי בוקר" אינו לשון צער.

בקיצור:
אמר רבי לוי שכל פעם שכתוב ויהי - זה נגמר רע.
הוא גם הביא הרבה דוגמאות.
אמרו לו חכמים - מה אתה מדבר? יש מקרים שזה לא ככה.
הם גם הביאו דוגמאות.
על חלק מהדוגמאות הוא התווכח.
בסוף אמר לו רב אשי: זה לא תמיד נגמר רע. לפעמים כן, ולפעמים לא.

> גשם ירד <

וידוי/וידוא. לא קרובים במשמעות.

כן, תמיד הצחיק אותי שאמרו "וידוי הריגה". טוב, הצחיק זו לא המילה הנכונה למשהו שקשור בהרג, אבל המשמעות שנוספה שלא במתכוון עקב המילה וידוי משעשעת אותי.

בסוף אמר לו רב אשי: זה לא תמיד נגמר רע. לפעמים כן, ולפעמים לא.

(עודד, רב אשי הוא מהמשפחה, לא?

)

"וידוי הריגה". מזכיר לי את הביטוי ששכחתי איפה שמעתי: "מכה שניה שלי זה התעללות בגופה".

עשב בשדותינו -- תודה!
תמיד חשתי עצמי חצי-משכיל, ועתה בזכותך אני כבר 2/3 משכיל.
וזה מחזיר אותי את טעמו המקורי של דף זה: טעויות נפוצות בעברית:
3/4 זה כמובן שלושה רבעים (וחלילה לא שלושת רבעי, אלא בהקשרים מסויימים מאד).
אז מדוע אומרים רבים שני שליש? זה הרי כמו שלושה רבע.
אמור מעתה (זה מצלצל נורא מתנשא) שני שלישים.
ושלוש על ישראל.