עוד טעויות נפוצות בעברית

שמעתם שכוורן ההופך לדבוראי? (מפאת דמויו לקברן).

מהן צורות הריבוי והסמיכות של מֶדליה ? האם במעבר לצורת סמיכות או רבים הופך איכשהו הסגול שמתחת למ"ם של מדליה לשוא? הקריינים בטלביזיה מתעקשים בעקביות לומר שפלוני זכה בִּמְדליית זהב או בִּמְדליות אחדות. האם זה נכון?

מילים כמו ד"ש, פצמ"ר, הן זכר או נקבה?

נקבות:
ד"ש היא דרישת שלום, ולכן "ד"ש חמה".
פצמ"ר היא פיצצת מרגמה, ולכן גם היא נקבה (וזו לא סתם אחת. פצצה!).

ד"ש היא דרישת שלום,
לכן שאלתי,
מצד שני ד"ש ופצמ"ר הן מילים בפני עצמן, יש להן ניקוד והיגוי. זה לא כמו אחה"צ שכותבים אחה"צ אבל אומרים אחר הצהרים.

אילו למילים אלו לא היה מעמד בפני עצמן, זו הייתה טעות לומר פצמ"רים (או פצמרי"ם?) כי גם פצצות מרגמה זה פצמ"ר בראשי תיבות. כך כמובן גם לגבי המילה אח"מים שמרבים להשתמש בה.

ככל הידוע לי,
אח"מ - גם אישיות חשובה מאד, גם איש חשוב מאד, וגם אנשים חשובים מאד.

זה לא כמו אחה"צ שכותבים אחה"צ אבל אומרים אחר הצהרים.
זו טעות להגיד אחה"צ ?
כולנו אומרים חו"ל, דו"ח, ?

זו טעות להגיד אחה"צ ?
לא, סתם לא נראה לי כל כך שאומרים. אולי הייתי צריך להביא דוגמא אחרת, אבל לא חשבתי על כזו.

כולנו אומרים חו"ל, דו"ח,
תודה על הדוגמא:
דו"חות חנייה

אומרים מוצא"ש

דו"ח קיבל מזמן לגיטימציה והפך למלה עצמאית בלי גרשיים: דוּחַ, ובריבוי דוּחוֹת. (זה מה שקבעה האקדמיה. איך אומרים בפועל - זו כבר שאלה אחרת...)
ראשי-תיבות-שהפכו-למלה-עצמאית לפני זמן רב הרבה יותר: תפו"ז (תפוח זהב) שהפך לתפוז.

חו"ל זה ראשי-תיבות, שעדיין לא קיבלו עצמאות...

אומרים מוצא"ש
עד כה ראיתי רק שכתוב מוצ"ש (בלי אלף). זה נשמע כמובן אותו הדבר.

אחה"צ -- אני חושבת שלא אומרים כך פשוט מפני שזה מאד לא נוח. תנסו להגיד את זה ותראו בעצמכם.

ו"לדאל" מלשון אי מייל שבקושי זוכרים שזה אלקטרוני,
פז"ם
קב"ן
קב"א או קב"ה (משהו עם קבוצת משהו)
שבו"ז
מה רע בקיצורים ?

אחה"צ
להגיד כמו מוצ"ש, אחאצ.
מזל"ט הפך מזמן למזל טוב במרשתת.

אני חוזר על השאלה, האם ראשי התיבות מתנהגים כמו המקור שלהם או לא? (כלומר האם ד"ש זכר או נקבה).

קב"א או קב"ה (משהו עם קבוצת משהו)

קב"א = קבוצת איכות - זוכרים מהצבא? וידידו הצמוד - דפ"ר (דירוג פסיכוטכני או פסיכומטרי, לא זוכרת).

קב"ה (הקב"ה) = הקדוש ברוך הוא.

אני חוזר על השאלה, האם ראשי התיבות מתנהגים כמו המקור שלהם או לא? (כלומר האם ד"ש זכר או נקבה)
אז ככה, אם אתה שואל מה רוב האנשים אומרים, אז כנראה שרוב האנשים יגידו ד"ש חם. לגבי פצמ"ר - תצטרך לשאול חיילים.... אני מניחה שאם זאת מילה שכבר נשמעת להם כמו מילה על משקל עכבר, קלמר וכו' הנטיה תהיה להשתמש בזה כצורת זכר. מה שעובד כאן כנראה הם אנלוגיה ופסיכולוגיה, כמו הרבה פעמים בשפה.

כאשר ראשי תיבות הופכים כבר לשם עצם בפני עצמו הם מקבלים חיים משלהם ומתנהגים בהתאם.
לדוגמא ד"ש - כולנו שמענו את הביטוי "לשלוח ד"שים". זה מעיד על כך ש ד"ש הופך לפחות בשפה המדוברת לשם עצם ממין זכר, ולפיכך מקבל את סיומת הזכר הרגילה .

<מקווה שלא נרדמתם>

ואפשר להגיד שבוזות ? (-:

<מקווה שלא נרדמתם>
נרדמנו?! מה פתאום! כיף לשמוע שיש לי על מי לסמוך כשאני אומר ד"ש חם. עד עכשיו בכל פעם שאמרתי ד"ש חם ותיקנו אותי (או עיוותו אותי) לד"ש חמה, טענתי שזו מילה נפרדת ולכן אומרים ד"שים וכו'. עכשיו אני יכול להגיד ש אחות של אבשלום קור אמרה שמותר. נראה מי יעז לתקן אותי שוב!

ואפשר להגיד שבוזות ?

בהחלט יקירתי! גם אם מבחינה ביולוגית זה לא ממש הגיוני.

זה מקרה שבו ראשי התיבות שבו"ז הפכו לשם תואר, ולשם תואר אפשר ליצור צורת נקבה תואמת. כמו שיש שחור-שחורה, מקסים-מקסימה, יש גם שבוז-שבוזה.

נראה מי יעז לתקן אותי שוב!

עשב, נו, לא הייתי מסתמכת על אחות של אבשלום קור כמקור ממש מוסמך...
וברצינות - כל מה שכתבתי לעיל אינו סותר את דבריו של עודד לבנה, שהנכון הוא להגיד ד"ש חמה. מה לעשות
שדוברי השפה מתפרעים...

רגע אחות של, בלבלת אותי קצת.
במשפט:
כאשר ראשי תיבות הופכים כבר לשם עצם בפני עצמו הם מקבלים חיים משלהם ומתנהגים בהתאם.
את לא מכשירה את ד"ש חם, ואת ד"שים אח"מים וכו'? אלא רק אומרת שלמרות שזה לא נכון דוברי השפה מתפרעים... ?

את לא מכשירה את ד"ש חם, ואת ד"שים אח"מים וכו'? אלא רק אומרת שלמרות שזה לא נכון דוברי השפה מתפרעים... ? אוף, עשב. אני לא מכשירה כלום (אפילו לא מפרידה בין בשר וחלב, סליחה). המונח "לא נכון" הוא קצת בעייתי כאן,
וזה דיון ארוך בפני עצמו. למה טעויות מסוימות נשמעות איום ונורא ובלתי נסלחות ואחרות מקבלות לגיטימציה.
אני רק מתארת תהליכים שקורים. את אח"מים למשל מצאתי יותר מ 13,000 אזכורים בגוגל, אז מה זה אומר?
חיפשתי עכשיו דוגמא לטעות שאותי אישית מעצבנת, שתי ילדים, ומצאתי את זה 147 פעם בגוגל.
אבל אתה רואה שבכל זאת יש הבדל בכמות הפעמים ששתי הדוגמאות האלה מופיעות. וזה מעיד כנראה על משהו.

טוב, עכשיו אני פורשת. ד"ש חמה לסיג סיג.

אחה"צ
יש שני סימני התבגרות לראשי תיבות שתופסים עצמאות: אם האות האחרונה בהן היתה צ לא סופית (או מם, או נון, או פא או כף), היא הופכת לסופית.
בשלב הבא יורד גם הסימן של ראשי התיבות.
לכן ספר הספרים הוא תנ"ך או תנך, ולא תנ"כ.
לעומת זאת, חומר לחימה כימי הוא עדיין באמצע האבולוציה הזו, והוא עדיין חל"כ (אם כי אני מאמין שהוא יקבל בקרוב קידום לחל"ך).
עזרה ראשונה נפשית, לעומת זאת, כבר הפכה ל- ער"ן, וכך גם ניידת טיפול נמרץ - נט"ן.

כאשר אין אות סופית, אז יש רק שלב התבגרות אחד (השני) - איבוד הגרשיים:
פלמח ולא רק פלמ"ח, תפוז ולא תפו"ז.

יש דבר אחד שמעכב את סימני ההתבגרות, והוא: אם יש מלה (לא נדירה מדי) אשר הכתיב שלה זהה לראשי התיבות.

כך המכ"מ לא הופך ל-מכם, בגלל המלה מִכֵּם ("ממכם").

וערכת אב"כ שלא נדע מצרות ?

אני מאמין שהיא בתהליכי איזרוח מתקדמים.
כשיהיה לה הפז"מ של תפוז, או לפחות של פלמ"ח, אז היא וודאי תיפטר מהגרשיים.

להגיד כמו מוצ"ש, אחאצ
זהו, שלא. הה"א שבאמצע הופכת את זה לקשה להגייה.

מזל"ט הפך מזמן למזל טוב במרשתת.
נכון, וגם מחוץ לרשת, אבל זה גם "מטוס זעיר ללא טייס". אולי עדיף היה מז"ט כמו שמקובל אצל המאפיה הדתית ?

ותגידו, רק לי המלה "מרשתת" נראית כמו "מרשעת"? אני נשארת עם "רשת".

רק לי המלה "מרשתת" נראית כמו "מרשעת"?
עכשיו אני מבין מה נראה לי מוזר כל הזמן...

חומר לחימה כימי הוא עדיין באמצע האבולוציה הזו, והוא עדיין חל"כ (אם כי אני מאמין שהוא יקבל בקרוב קידום לחל"ך).
ואז יעופו לו הגרשיים, אולי תתווסף לו ה' גחמנית מאיזשהו מקום, ונוכל כולנו לשיר בעוז "קום התנערה עם חלכה". אמן ואמן.

באחד הלינקים ששמו כאן באתר נתקלתי בביטוי המרגש "עושה פלסטר". אכן.
>סמדר מתחילה לחזור לסורה<

>סמדר מתחילה לחזור לסורה<
תחזרי, תחזרי לסורך. חסרת לנו כאן. (ולא רק כאן)

ומה זה באמת
סורך ?

_ומה זה באמת
סורך ?_
אז ככה כתוב אצל אבן שושן: סור - כנראה צמצום מהמילה סאור (שאור) - חמץ, ובהשאלה: יסוד...תכונה מקורית.
חזר לסורו - שב להרגליו הרעים, חזר להיות רע כשהיה....
אגב, לפי המילון, מסתבר אמורים להגיד soro ולא suro.

<כאמור, לפי מילון אבן שושן>

אמורים להגיד soro ולא suro.

וואלה?

i'm very sorry, חזרתי לסוֹרִי...

וידידו הצמוד - דפ"ר (דירוג פסיכוטכני או פסיכומטרי, לא זוכרת).
דירוג פסיכוטכני ראשוני. המלה פסיכומטרי צצה מאוחר יותר.

חשבתי לעצמי שלדון בשם דף של מישהו בדף אחר, זה קצת דומה לדיבור מאחורי הגב.
אבל עכשיו - אחרי שכבר אמרתי להוגת הדף והיא הבהירה את העניין - אפשר לדון גם כאן.

טעויות אליהן אני שם לב לאחרונה:

"כנראה ש" ו"אפילו אם".

למיטב הבנתי, הכ' ב"כנראה" היא כ' הדימוי. במקרה כזה זה לא נכון לומר "כנראה ש".
ואילו לגבי אפילו, זה אם איני טועה "אף אילו". "אם" נוסף הוא מיותר.

<קלא חוזר לסורו הכהה קמעא>

ואם כבר, מה לגבי "בעל פה"?

האם הב' מיותרת?

בשתי הדוגמאות הראשונות שהזכרת -- אתה צודק. מי שממש חייב להגיד איזשהו "אם" אחרי "אפילו", ייטיב לעשות אם יאמר "גם אם". לגבי "כנראה" -- או "כנראה" ללא ש, או "נראה ש".
לגבי "בעל פה" -- לא חשבתי על זה עד עכשיו. האמת היא שמבחינת הגיון לשוני נראה לי שגם כאן אתה צודק. המורה שלי לפסנתר נהגה לומר "לדעת על פה", כמו שאומרים "לדעת על בוריו". רק... אני כל כך רגילה לצירוף "בעל פה", שהאוזניים שלי חירשות לעיוות, אז אני לא יודעת.

עבר זמן, אה?
טוב, נדבר.

רק... אני כל כך רגילה לצירוף "בעל פה", שהאוזניים שלי חירשות לעיוות, אז אני לא יודעת.

אני חירש לשעבר להרבה עיוותים, ועדיין להרבה יותר, אני מניח.
כשאני מגלה טעות, אני מתחיל תהליך של הפנמת התיקון הנכונה, ואז אני שם לב לאותה טעות כל אימת שאני שומע אותה, ולצערי אף אומר אותה בעצמי. שכן אפילו אני יודע שהיא טעות, ההרגלים הישנים משתלטים לרוב.

דוגמה אחת היא צורת "תהיינה, תקשבנה, תלכנה" וכו'. היום אני כבר רגיל לצורה הזו, לאחר שגיליתי לא מזמן שהיא הנכונה. בכל פעם שמשתמשים בצורת זכר לנקבה - למרות שהאקדמיה אישרה את זה - אני שם לב.
אני גם רוצה להשתמש בה בעצמי, אבל נאלץ לעצור את עצמי כדי לשמור על מידה מסויומת, פחותה ככל שהיא, של "איניות".

על פה, בעל פה
עד כמה שזכרתי, גם על-פה וגם בעל-פה הן צורות תקניות.
אבל בדקתי ליתר בטחון אצל אבן שושן.
אז הוא אימת את הרגשתי.
והציטוט שהוא מביא הוא "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בעל פה, דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאמרן בכתב" (מתוך מסכת גיטין).

וגם הוא מזכיר את תורה שבעל פה (תושב"ע....)

<כפי שאתם שמים לב, אני בעיקר מצטיינת בלבדוק במילון>

האם נכון יותר לומר "בתוקף עבודתו" או "מתוקף עבודתו"?

קלא חוזר לסורו הכהה קמעא
אנא הסבר.

אנא הסבר.

אה! באמירתך זו הוכחת את דברי כנכונים.
כהה, כלומר, בלתי בהיר, לא ברור, לא נהיר.

דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בעל פה, דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לאמרן בכתב

אני מעדיף לא להסתמך על לשון חכמים כעל מקור לעברית התקינה: באותם ימים העברית לא היתה לשון הדיבור אלא רק לשון ההגות הדתית, והיא הולידה שיבושים משמעותיים, כמו "שבת שלום ומבורך".
למעשה, גם לשון המקרא, הנקיה הרבה יותר, אינה ראיה חותכת בכל מקרה. לדוגמא, במקרא יש, אאל"ט, גם הדפוס של "באחד בחודש" וגם "באחד לחודש" (מן הסתם עם מספרים אחרים). באה האקדמיה ופסקה שיש לומר רק "באחד בחודש" (הגירסה הנפוצה יותר במקרא). והחלטתה התקבלה בשדרות רחבות של העם.

אפילו = אף-אילו. לכן, כפי שכתב קלא אילן, אפילו אם יש בו כפילות: גם אילו-אם

אפילו = אף-אילו.
זה נכון, אבל בשימוש היומיומי איננו תופסים כך את המלה, לכן איננו מרגישים כפילות בצירוף "אפילו אם" ("אפילו אם תגידי, לֵך לךָ מעלי").
אשר לאחד בחודש, נכון שכך כתוב במקרא, ונכון שכך פסקה האקדמיה, אבל חשבו רגע בעצמכם:
כשאנחנו אומרים בתשעה בספטמבר (למשל) אנחנו כאילו מציינים תשעה ימים בספטמבר. ולא היא. בפועל אנחנו מתכוונים ליום אחד מסויים - היום התשיעי בספטמבר. כלומר, המספר תשעה משמש כאן כמספר סודר (סידורי).
לכן אני מסרבת לקבל כאן את קביעת האקדמיה ומעדיפה עליה את הצורה הסודרת. (אגב, כך מקובל גם באנגלית ובצרפתית, למשל.)

אפילו אם תגידי, לֵך לךָ מעלי

ומאידך "ואיש לא יבדיל בין משקוף לזיקית / אפילו יכפו עליו הר כגיגית" (אלתרמן, ספר התיבה המזמרת).

עכשיו חשבתי על זה שנית, ונראה לי שחסרה בעברית מלה בשביל ה"אפילו" שאיננה "גם", שכן אף פירושו גם.

הרי "אילו" מצריך שני חלקים של המשפט - התנאי (אם) והתוצאה (אז).
ואילו ה"אפילו" אינו מצריך תנאי, אלא רק תאור מצב:
"אפילו בשרב הכי כבד / ידעתי שהגשם עוד ירד".
כאן אי אפשר להמיר את "אפילו" ב- "אף אילו", ואף לא נח להמירו ב"אף" (אם כי זה אפשרי).

כלומר, ה"אף" הוא יותר "גם" שמדבר על מצב, ושכולל משהו בקבוצה למרות הספק: "ישראל, אף שחטא, ישראל הוא", ואילו האפילו מתחבר יותר לפעלים: "אפילו אם תגידי: לא אין לי פנאי".

והיא הולידה שיבושים משמעותיים, כמו "שבת שלום ומבורך".
שבת היא נו"ז "והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו" (ישעיה), יש עוד, אני לא זוכר...

יש בעיה כשקוראים דף מההתחלה, ויש כל כך הרבה דברים להגיד, וכבר שכחתי את רובם. אבל למדתי המון.

מדבקיה זו הקופסה שבה האחיינית שלי מחביאה את אוסף המדבקות שלה.
התרעה והתראה - אם אומר מתריע ומתרה, זה יהי יותר ברור. התראה היא משהו בין נזיפה ואיום (אני מתרה בך!) התרעה היא אזהרה שמשהו רע עומד לקרות (המתריע בשער). ולעתים קרובות ניתן לצוד את שתי הציפורים במכה אחת.
מורתי ללשון בתיכון אומרת שאסור לומר "במידה ש" במקום "אם" (ובמידה ו... זה ממש גרוע), בייחוד בצירופים כמו "במידה שתהיה תאונה, יש רופא" - שזה אומר שאם תהיה תאונה קטנה, הרופא יהיה נמוך.
ואיך אומרים "מזרן" או "מזרון"?

ולסיום - חידה שלמיטב זכרוני עודד לבנה שאל אותי לפני שנים רבות (אבל אולי זה עודד לבנה אחר):

"אני כומס רזים ומכמינם. סוד טמיר יש כאן, ואתם - נחשו"

<מודי תוהה אם יש דף חידות>
>ואיך צריך לשים משולשים<

שלום מודי.
טוב אז ככה:

האם באמת קראת את הדף מההתחלה? בראש הדף תוכל לראות שיש לדף הזה התחלה בדף אחר.
כן, זה אני.
לחידה הזו יש שתי גרסאות (דומות). ערכתי את מה שכתבת, לגירסה שאני מעדיף.
יש דף בשם חידות בצ'יק צ'ק
יש דף הדן בנושא, בשם סוגריים משולשים. בתמצית - יש שתי מפלגות. אני במפלגת המיעוט, הגורסת שיש לשים את הסוגריים עם השפיצים פנימה.

דבורות
היום היינו במקום שהיו בו המון צרעות. מכל עבר שמענו אנשים אומרים: "יו, כמה דבורות", "כמה דבורות באים ", "המון דבורות". אז מילא, לא מבדילים בין דבורה לצרעה (ואולי לא מילא), אבל לפחות תגידו דבורים.

<ועד כמה שראיתי, לא היה מדובר בעולים חדשים וכדו'>

טוב, שוב אנחנו נתקלים באחת הבעיות העיקריות של העברית:
צורת הריבוי של הנקבה היא ות, ולכן ממש מתבקש לומר דבורה אחת - הרבה דבורות.
זה מסוג הטעויות שעושים ילדים קטנים, בשלב שכבר הפנימו את הכללים ויודעים להשתמש בהם, אך עדיין לא הפנימו את היוצאים מן הכלל.
האנשים שטועים כך נשארו כנראה בשלב ההתפתחות הלשונית ההוא...

כן, ואלה בדיוק האנשים שאומרים "כוסות חד-פעמיים"
את זה אף פעם לא הצלחתי להבין. למה כוסות הן חד-פעמיים? מהיכן זה בא??

למה כוסות הן חד-פעמיים? מהיכן זה בא??
מבלבול. למה וילונות הם שקופים וכוסות הן שקופות? למה רגליים הן נקבה וגרביים הם זכר? מה זה ההתעללות הזאת?
המסקנה שלי היא אחת: יבוטל המין הדקדוקי! שלכל החפצים הדוממים יהיה מין ניטרלי, כמו באנגלית, ובא לציון גואל.
ואז את ואני ושכמותנו נצטרך להתרגל לקלות הבלתי נסבלת של הדקדוק...
ובכלל, שרון, שתהיה לך שנה טובה!

עודד - בתמצית - יש שתי מפלגות. אני במפלגת המיעוט. זה נכון לבכלל לא? D-:

ולגבי המין הדקדוקי, אבא שלי היה אומר שזה בסדר שיהיו בשפה יוצאים מהכלל, אבל אם אישה זה נשים, ואבא זה אבות, אז מה שווה הכלל הזה בכלל?....

לשאול ולהשאיל
"מעוניינת להשאיל מפות" - ציטוט מאחד הדפים כאן, הכוונה של המעונינת היא לשאול כמובן.
לשאול - במובן של לקבל בהשאלה
להשאיל - במובן של לתת בהשאלה.
ובא לציון שואל ומשאילה.

עודד,
נעלבתי. מתהגובה שלך משתמע שלא קראתי, ואני כותב דברים שכבר נידונו בעבר בלי להתאמץ ולקרוא הכל. אז קראתי שוב אץ כך הדף ושוב את הדף הקודם ופעם ראשונה את סוגריים משולשים (שבאמת לא נתנו תשובה מוסמכת) ואת דף החידות (ולא ישנתי בלילה כי לא פתרתי את חידת החמור והתירס). לא מצאתי שום עדות לכך שפיספסתי משהו.

וגם אותי מרגיזות הדבורות - אבל למה בעצם? התבוננות עצמית גורמת לי לחשוד באליטיזם וסנוביות.

לשאול ולהשאיל, ללוות ולהלוות.
לווים חפץ מהמלווה ומחזירים שווה ערך (כל עוד אינו מלווה בריבית קצוצה

).
שואלים חפץ ממשאילו ומחזירים את אותו החפץ.
שוכרים דירה מידי המשכיר.

כשאני שומעת את המילים הללו שלא באופן בו צריך להשתמש בהן, זה צורם לאוזניי כמו זיוף בנגינת שיר.

אה,
ו...עיקר שכחתי!

שנה טובה ומתוקה לך אמא של יונת.
ובעצם לכולם.
אינשאללה שתהיה שנה טובה ומשעממת!
מצידי שכולם ידברו ויכתבו בשגיאים, ושיבוא סופסוף שלום.
|אייקון של ידיים שלובות בתפילה|

וגם אותי מרגיזות הדבורות - אבל למה בעצם? התבוננות עצמית גורמת לי לחשוד באליטיזם וסנוביות.
גם לי זה צורם מאוד, אני מודה. אבל לי זה גורם יותר לעצב ולתהיה על כך שאנשים שהם דוברים ילידים של שפה לא שולטים בה ואוצר המילים שלהם דל כל כך. ברור מה המקורות של זה, ואולי כאן זה מתחבר לי לעניין החינוך בכלל
והחינוך בבית בפרט.

מודי,

_עודד,
נעלבתי. מתהגובה שלך משתמע שלא קראתי,_

סליחה.
לא לזה התכוונתי, אלא לכך שהדף הזה מפוצל לשני דפים, ושההתחלה נמצאת במקום אחר.

יבוטל המין הדקדוקי! שלכל החפצים הדוממים יהיה מין ניטרלי, כמו באנגלית, ובא לציון גואל.

אמא של יונת , מצבנו טוב יחסית לגרמנים שצריכים לזכור שמזלג היא נקבה, כפית הוא זכר וסכין - לא זה ולא זה (נויטרום).

מצבנו לא ממש טוב. אנחנו צריכים לזכור ש:

ירח הוא זכר אך לבנה היא נקבה.
שמש היא זכר ונקבה, אך חמה היא נקבה.
שד וציץ הם זכרים. לפחות את הפיטמה השאירו נקבה. באמת תודה.
שמים ושחקים הם זכר רבים ואילו רקיע הוא זכר יחיד.
ככתוב - נעל היא נקבה אך גרב הוא זכר. לגבי נעלי הבית - המלים הנרדפות שלהן - דרדסים ואנפילאות, זו זכר וזו נקבה.
שמים הם רבים, אך ירכתיים הם נקבה זוגי.
מים הם רבים.
ציוד, רכב, נשק, דגה ונחושת הם הצברים (כוללים הכל, ואין להם ריבוי). מתוכם נחושת ודגה הם נקבות, והשאר זכרים.
סכין היא זכר ונקבה, אך מאכלת היא נקבה, ופגיון ותער הם זכרים.
חומר הוא זכר, מה שלא עוזר למתכת, שהיא נקבה, מה שלא עוזר לברזל, שהוא זכר, אלא אם כן מוסיפים לו פחמן והוא הופך לפלדה, שהיא נקבה.
הליסטים הוא גם יחיד וגם רבים. אם אנחנו רוצים להדגיש את זה שמדובר על מספר שודדים, אז אפשר לומר ליסטין. אם אנחנו רוצים להדגיש את היותו שודד יחיד - אז אפשר להשתמש במלה ליסטיס. אבל אף אחד לא יבין אותנו.
המברשת היא נקבה, המסרק זכר.
עט (לכתיבה) הוא זכר, עת היא נקבה (ואילו זמן הוא זכר), אט (קוסם) הוא זכר, ואת (חפירה) היא נקבה.
שניה, דקה ושעה הם נקבות, יום הוא זכר, יממה היא נקבה, שבוע וחודש/ירח הם זכרים, שנה - נקבה ויובל - זכר.
בדו חיים: צפרדע היא נקבה ואילו עגולשון - זכר. סלמנדרה היא נקבה ואילו טריטון - זכר.

אבל אף אחד לא יבין אותנו

אתה מכוון גבוה..
מילא צורת היחיד והרבים, כמה אנשים בכלל יידעו מה פירוש המילה ליסטים?

<לייסטים? זה מהעץ? לייסט אחד הרבה לייסטים?>

ליסטיס
לא ידעתי.
רשימה מרתקת.
איך קרה שבדור הקודם, דור של עולים, דיברו בסדר, עכשיו הצברים הם שטועים.

איך קרה שבדור הקודם, דור של עולים, דיברו בסדר, עכשיו הצברים הם שטועים.

העברית של היום היא לא מה שהיא היתה פעם - והיא מעולם לא היתה....
גם בדור הקודם לא דיברו בסדר.
הוכחה: בני הדור הקודם עדיין חיים איתנו, עדיין מדברים, ועדיין מפיקים שגיאות.
אלא שלשגיאותיהם התרגלנו יותר, ואנחנו גם סלחנים יותר לשגיאה הנאמרת במבטא זר כבד, אם מרוקני ואם גליציאני, אם רומני ואם יקה, ואילו לשגיאות כזה_ של הדור החדש אנחנו עוד לא התרגלנו _כאילו.

אלא שלשגיאותיהם התרגלנו יותר, ואנחנו גם סלחנים יותר לשגיאה הנאמרת במבטא זר כבד, אם מרוקני ואם גליציאני, אם רומני ואם יקה, ואילו לשגיאות כזה של הדור החדש אנחנו עוד לא התרגלנו כאילו.
עודד, אבל השגיאות במבטא הגליציאני, מרוקאי וכו' היו של אנשים שלא היו ילידי הארץ, ושגיאות הדור החדש הן של
אנשים שעברית היא שפת אמם, וזה נראה לי בעייתי יותר.
ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין ילידי הארץ של "פעם" ושל "עכשיו". לא?

<אחות של אבשלום קור קצת טרחנית היום, סליחה>

אשא"ק,
כובע שאל על עולים - עניתי על העולים. (או שפיספסתי משהו?).

את מדברת על דורות של צברים - אפשר לענות גם על דורות של צברים.
ראשית, אותה התשובה: גם הצברים של דור קודם ודור לפניו חיים, מדברים ושוגים.
לא מזמן שמעתי אפילו את פרס (טוב, פולני), אומר משהו כמו "עשרה פעמים". קורה.

אשר לצברים: חנניה רייכמן כתב פעם, וזה היה לפני הרבה מאד שנים, על הצברים:
_חרות-לשון-צבר סורר
כל דין דיקדוק עוכרת:
אם בן, זכר - דבר אחר
אז בת - דבראחרת.

צורת ניקוב זו על מורים
איננה נאמנת,
אך בעיני הצברים
מאד היא "מוצאחנת"!_

לי זה גורם יותר לעצב ולתהיה על כך שאנשים שהם דוברים ילידים של שפה לא שולטים בה ואוצר המילים שלהם דל כל כך
יעל,
גם לי. כי באמת יש הבדל מהותי בין אנשים שזוהי שפתם השניה לבין אלה שזוהי שפת-אמם. דלות השפה וחוסר-שליטה בה אצל האחרונים מרמזת הרבה יותר על מצבה העגום של השפה.

יוחנן,
לגבי שלושת המינים הדקדוקיים בגרמנית -- אני יודעת, וכבר דנתי בזה פעם, אולי בדף אחר. זה לא מנחם אותי... שהם ישברו להם את הראש עם הנויטרום שלהם. לנו יש מספיק צרות עם הזכר-שאינו-זכר ועם הנקבה-שאינה-נקבה.

ההשוואה הנכונה צריכה להיות בין ילידי הארץ של "פעם" ושל "עכשיו". לא?
יעל, נראה לי שההבדל הוא שהיום אנשים כבר אינם משתדלים לדעת היטב את השפה. מכל הבחינות -- דקדוק, הגייה, כתיב, פיסוק, והחמור מכל -- אוצר המלים והמשמעות. זה כבר לא חשוב. זו לא בושה לכתוב בשגיאות, לדבר לא ברור, להחליף זכר ונקבה, להשתמש בחמש מאות מלים בסך הכל ולנקד (אם כבר מנקדים) בשגיאות.
ג'ון הולט, בספרו בלמידה מתמדת , מדבר על הירידה המתמדת ברמת המקראות לבית-הספר היסודי בארה"ב ובהיקף אוצר המלים שלהן. מסתבר שהבעייה היא לא רק אצלנו.
אמא שלי סיפרה לי פעם, שאחת החברות בקיבוץ לא התקבלה במשך שנים לחברות בקיבוץ, כי היא לא הצליחה ללמוד עברית. ידיעת עברית היתה אז תנאי (בין כמה תנאים אחרים) לקבלה לחברות.
בזמנו זו נראתה לי דרישה מופרכת. היום כבר אינני בטוחה. ולאו דווקא לגבי הקיבוץ.

ג'ון הולט, בספרו בלמידה מתמדת , מדבר על הירידה המתמדת ברמת המקראות לבית-הספר היסודי בארה"ב ובהיקף אוצר המלים שלהן. מסתבר שהבעייה היא לא רק אצלנו.

על זה (ועל עוד הבטים של הבעיה ) נכתב ספר שלם בשם דילדולה של הרוח באמריקה

_אשא"ק,
כובע שאל על עולים - עניתי על העולים. (או שפיספסתי משהו?)._ נכון, הוא שאל על עולים.

יעל, נראה לי שההבדל הוא שהיום אנשים כבר אינם משתדלים לדעת היטב את השפה. כן, אמא של יונת,
בדיוק לזה התכוונתי.

דילדולה של הרוח באמריקה כן, אפילו קראתי את זה פעם...
מקומות כמו האתר הזה מעודדים אותי שיש עדיין אנשים ששומרים על הגחלת.....

<יעל צ = אשא"ק>

אנשים כבר אינם משתדלים לדעת היטב את השפה
וגם המורים בביה"ס המחנכים את ילדינו.

אנשים לא מתקנים לעולים את השפה (חוץ ממני נראה לי) כי ברור להם שעולים אמורים לדבר בשגיאות.
אני, כשהכרתי אנשים חדשים שאינם דוברי עברית מלידה, בהזדמנות הראשונה שהאדם היה שוגה בדיבור, הייתי מתקנת בעדינות ושואלת אם הוא לא כועס. לרוב התגובות היו הפוכות - אדרבא, אנשים שמחו שסופסוף מישהו טורח לתקן אותם. עד היום אני נוהגת לתקן את שפתה של חברה טובה שלי שהתמחתה איתי ביחד, ואף לעזור לה למצוא מילים מדוייקות לרעיון אותו רצתה להעביר. העברית שלה פשוט יפה. זה לא בזכותי אלא משום שהיא הקפידה ורצתה בזה. המבטא אמנם נשאר, והכתב נראה שונה מהרגיל אצלנו, אם כי ברור להפליא, אך אפשר לשוחח איתה שיחה בכל רמה. ואם אני מתבטאת באופן שאינו מובן לה היא תעצור אותי ונדון בזה.

לגבי ניקוד...טוב...מה אומר...

אני ממש לא יודעת לנקד. באינטואיציה לפעמים הולך לי, אבל אני ממש לא זוכרת את רוב חוקי הדקדוק, ולכן כאשר אני מנקדת כאן באתר, אני לרוב מתנצלת מראש על עילגות ניקודי.

שרון,
בעניין הניקוד -- כבר דובר בזה פעם: לומדים לנקד נכון בעיקר מ"צילום" תמונת המלה המנוקדת. לפחות כך אני למדתי. אבל זה אפשרי רק בתנאי שרואים הרבה מנוקד; בתנאי שהוא מנוקד נכון; ובתנאי שיש לך איזשהו חוש להגיון שבניקוד.
רק התנאי האחרון הוא סובייקטיבי.
היום אין הרבה טקסטים מנוקדים אפילו לילדים, ומה שמנוקד -- לא מנוקד נכון או לפחות לא מוקפד.
אני לא מציינת זאת לשלילה, אלא כעובדה.
יש מי שמנקד חלקית מתוך הכרה. נעמי שמר, למשל, ויתרה בספר השלישי שלה במודע על כל שווא נח וניקדה רק שווא נע, ושמה דגשים רק כאשר הם נשמעים (באותיות ב'פ'כ').
אבל יש יותר מקרים שמנקדים לא נכון מתוך חוסר ידיעה או חוסר אכפתיות: מחליפים פתח בקמץ, שמים דגש במקום שבו הוא מיותר מנקדים טקסט שנכתב בכתיב מלא, וכו' וכו' וכו' (המון וכו').
מקובל עלי שיש גישות שונות (ללשון ולכל נושא אחר). קשה לי יותר להסכין עם בּוּרוּת ורשלנות.

אני ממש לא זוכרת את רוב חוקי הדקדוק
התכוונת לחוקי הניקוד? גם אני לא זוכרת (ולא למדתי אותם). לא למדתי לנקד מלימוד חוקים, וקשה לי להאמין שאפשר ללמוד כך.

מיוחד ליום כיפור: על חטא שחטאנו מאת רוביק רוזנטל.

לא למדתי לנקד מלימוד חוקים, וקשה לי להאמין שאפשר ללמוד כך.
אני כן, תאמיני לי, גם אם קשה לך. אני יודע לנקד לפי מה שלמדתי לגבי חֻקי הניקוד (ואז אני נותן לך לעבור ולתקן לפי הזכרון החזותי שלך...). זה עוד אחד ההבדלים בינינו.

עניין אחר: השורש הבעייתי מנה:
במשקל קל משמעותו לספור: מניתי את הכסף שקיבלתי; בנפעל -- להחשב כחלק מן: אני נמנה על קוראי "באופן טבעי", אני מנוי על כתב-העת "מחשבות" (ז"ל, למרבה הצער); במשקל פיעל -- לתת תפקיד: ועדת מישהו אסרה למנות את שרון לשר-בטחון.
מכאן הבלבול בין מנוי (על עתון) לבין מינוי (לתפקיד).

מכאן הבלבול בין מנוי (על עתון) לבין מינוי (לתפקיד).
בעבר ניסו לעניין אותי במנוי לחוברת הקופונים "מינוי-בילוי". לאותו תועמלן אמרתי שאין לי אמון במי שלא אפילו לאיית כמו שצריך את שם החברה שלו...

ולגבי ניקוד - אני ידעתי לנקד כל עוד זכרתי את החוקים, דהיינו בגיל 15 בכתה י'. היום הזכרון שלי בנושא מעורפל (מחוסר שימוש) ולמעט חוקים בודדים (כמו חוק הקמץ) אין לי ממש מושג איך לנקד. לכן אני משתדלת לנקד רק במקומות שדורשים הבהרה, וכשאני ממש לא משוכנעת בנכונות הניקוד, אני מוסיפה גם התנצלות בגוף הסרט...

חֻקי הניקוד
מייק, התכוונת ל"חֻקֵּי", נכון?
>נוקדנית<

אחות של, איך נהפכת לי סורי הגפן נוכריה, זה ב U ולא ב O. כלומר דווקא נשמע לי כמו סור מרע ועשה טוב, ומי שחוזר לסורו למעשה חוזר למעשיו הרעים.

אני נמנה על קוראי "באופן טבעי"
מתנצלת על הנוקדנות, אבל נמנה עם (או נמנה בין, ב, את), מפני שמילולית - נספר עם. לעומת זאת, נמנה על - נעשה מנוי על כתב-עת. צ"ל "אני נמנה עם קוראי באופן, ונמניתי על מחשבות ז"ל."

בעבר ניסו לעניין אותי במנוי לחוברת הקופונים "מינוי-בילוי".

מחשבה מטרידה:
מינוי-בילוי זה בעצם שר בלי תיק.

מינוי-בילוי זה בעצם שר בלי תיק.
יוחנן, אין כמוך!

במודעות של "עיניים" (מגזין אומנות לילדים של מוזיאון ישראל) מציעים לעשות מינוי. אמא שלי התעצבנה שעתון מכובד שוגה כך, התקשרה והעירה להם. אמרו לה "יש לנו אישור מהאקדמיה". לא מאמין, אבל אין לי כוח לברר.

ואני שוב תוהה - למה זה אכפת לנו כל-כך? הרי השפה מתפתחת ומשתנה כל הזמן. על איזו תרבות אנו שומרים? מאיפה הקנאות הזאת?
כשאני שומע קריין ברדיו שוגה, אני מתרגז. אבל במחשבה שניה עלי לכעוס יותר על תוכן הדברים, ולא על עילגותם. האם עברית תקנים היא אחד מ-כישורי החיים שחייבים ללמוד, כמו לדעת להקשיב, להעביר ביקורת וכיו"ב?

ואיך אומרים - מזרן או מזרון?

כשאני גדלתי, קראו לזה "עברית יפה",
וזה היה ממש ערך עליון.
גדלנו על כתיבה תמה, קריאה רבה (טוב לא היה טלביזיה ולא מחשב - כמה שאני כבר גדולה....).
כשאני שומעת עברית שאינה "תיקנית" (אוהבת להגיד "תיקָנית") אז אוזני מצטמררות - ממש כמו חריקת גיר על לוח. מאותה סיבה קשה לי גם עם קיצורי אינטרנט כמו "גמני"....

מזרן
אם איני טועה.

סינור או סינר?

אמרו לה "יש לנו אישור מהאקדמיה".
יש באתר של האקדמיה דף שלם שמוקדש לכל מיני אגדות אורבניות שכאלה (כמו למשל האגדה שאומרת שאם בקהל יש רוב נשי צריך להתייחס אליו בלשון נקבה.)

לא היו דברים מעולם

כמו למשל האגדה שאומרת שאם בקהל יש רוב נשי צריך להתייחס אליו בלשון נקבה.
נראה לי שזה תלוי בעמדתו הפוליטית של הדובר. זו לא צריכה להיות הכרעה "לשונית" במובן הדקדוקי (אגב, ברור למדי שהאקדמיה לא תמליץ על דבר כזה, כי זה לא תמיד מציאותי לספור את הגברים והנשים בקהל. ואם זה בדיוק חצי, מה נעשה?). בכל אופן, אני לא אטען שמי שפועל לפי העקרון הזה שוגה לשונית.
בתואר הראשון הערתי למרצה על כך ששאלון הבחינה שלו נוסח בלשון זכר, אף על פי שקרוב ל 90% מהנבחנות היו נשים (;-)), הנימוק שלי בכלל לא היה "האקדמיה אמרה", אלא פשוט, שלא נעים לקרוא שאלון שמנוסח כך. הוא אמר שהנוסח הדו מיני המשתמש בלוכסן נראה לו מסורבל. אמרתי לו שהוא יכול לכתוב ברבים, ושאפשר גם לנסח שאלות ולא משימות ואז אין פנייה למין מסוים. הוא אמר שהוא מקבל את ההערה. אני לא יודעת אם הוא תיקן במועד ב'.

באנגלית משתמשים לעיתים בגוף שלישי נקבה סתם כך. לקח לי זמן להבין שאם כותבים If your child is...it doesn't mean she is...
אין הכוונה כאן לילדה ספציפית, אלא סתם לאובססיה ל- PC.

לטעמי צורת הזכר היחיד בעברית (הצורה הבסיסית של הפועל) היא גם צורת המין הסתמי, ולכן פניות חסרות מין צריכות להיכתב בצורת הזכר היחיד.
היוצא מהכלל הזה הוא במודעות לעבודה, שם יש חוק אשר מחייב לכתוב בצורה הכפולה.
כך, כאשר כתוב בתנך "לא תרצח" - זה חל על גברים ונשים, על יחיד ועל רבים.
כך גם מנוסח החוק הישראלי.
אני רואה בחוק הזה בחירה להכניס שגיאה בעברית (במודע או שלא במודע) כדי לחזק את העקרון של שוויון בין המינים בקבלה לעבודה. זו הכרעה ערכית לגיטימית, אך זו אינה הכרעה לשונית.
לכן, גם במבחנים אני בעד ניסוח בלשון הזכר היחיד, (וגם בספרי בישול).

לטעמי צורת הזכר היחיד בעברית (הצורה הבסיסית של הפועל) היא גם צורת המין הסתמי,
זה לא רק לטעמך, אלא זהו הכלל הרשמי. וזו בדיוק הבעיה.
אני זוכרת שאי שם בתחילת כיתה א' הניסוח של משימות בזכר יחיד נראה לי תמוה מאד (אחר כך כבר לא, אבל זה היה רק הרגל). לא משום שיקול פמיניסטי שלא הייתי מודעת לו אז, יותר מאיזושהי אגוצנטריות טבעית לגיל הילדות. אני הרי לא בן, אז למה מדברים אלי ככה? אני לא יודעת איך היה נראה לי ניסוח בלשון נקבה, לו היה. ייתכן שגם הוא היה נשמע לי מוזר. לעומת זאת, צורת הרבים היא משהו הרבה יותר טבעי ונכון לסיטואציה. הרי באמת מדובר במתן הוראות לרבים. זו גם הצורה שהיו משתמשים בה לו ההוראות היו ניתנות בעל פה ולא בכתב. יש משהו מנכר ומעצבן בניסוח הזכר-יחיד, בעיקר כשיש פנייה ישירה (בגוף שני) לציבור (מה שפחות רלוונטי ללשון החוק, המנוסחת בגוף שלישי).

בספרי הבישול שיש לי בבית הפנייה לקוראים היא ברבים. הפניות בנקבה ("לושי", "שימי") הן נחלתם של ספרי בישול משנות ה 70. אני לא הייתי קונה ספר בישול שהפנייה בו היא ביחיד, או ביחידה, ונראה לי שעורכי ספרי הבישול בהחלט מודעים לכך.

כך, כאשר כתוב בתנך "לא תרצח" - זה חל על גברים ונשים, על יחיד ועל רבים.
נכון, אך הניסוח הזה אינו מקרי. הוא תוצר של חברה שראתה בגברים את יסודותיה, ובנשים רק אמצעי -- אמנם הכרחי -- ליצירת הדור הבא. הן לא היו חלק מהשיח הציבורי, בוודאי לא במשהו ספקטקולרי (שמישהו יציע מהר חלופה עברית הולמת) כמו מעמד הר סיני. זו בדיוק התפיסה שיצרה את הכלל הדקדוקי של "המין הסתמי בזכר", וזו בדיוק התפיסה שאותה מנסים הנאבקים והנאבקות למען שוויון בשפה לשרש.
אני יודעת שאתה חולק עלי בנוגע להשפעת השפה על החשיבה ועל התפיסה, אז מאחר שלא נצליח לשכנע זה את זה -- בוא לא נפתח בויכוח הזה שוב.

אם זכרוני איננו מטעני, כל הבחינות של דניאלה אבידן , מרצה לאלגברה בטכניון (לפחות אז, לוידע אם היום)
היו מנוסחות כולן בלשון נקבה.

האם רצוי רק לרכוב על אופניים או שמקובל גם לרכב עליהן?