עייפות ודיכדוך כרוניים

קוראת פה הרבה, החלטתי סוף סוף לבקש את עיצותיהן של האנשים החכמים והתומכים בפורום.

מאז שביתי נולדה לפני כשנתיים החיים שלי נראים ומרגישים כמו מערבולת, גם פיזית וגם ריגשית.

לידת ביתי אינה הסיבה, היא רק עוד דבר נוסף (וקשה מאוד) שאני מתמודדת איתו.

בשנתיים האלו סיימתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי (עברתי את הבחינה הסופית לפני חודש), התחלתי לעבוד במשרה מלאה במקצוע שלא מעניין אותי אבל מרוויחים בו משכורת נאה, פוטרתי מעבודתי על רקע חברתי, בן זוגי פוטר מעבודתו באותו חודש, היינו צריכים להתארגן כלכלית כדי לשלם על הבית שקנינו ושהיינו צריכים לגמור לשלם ולעבור תוך מספר חודשים. היינו מובטלים כשלושה חודשים, מצאתי עבודה חדשה בשבועיים לפני שהייתי צריכה לנסוע לחו"ל לעבור את הבחינה. בן זוגי מצא עבודה שבוע לאחר הנסיעה שלי. עברנו בית בלחץ אטומי עם בעיות כספיות ואיומים מצד הקבלן ופחד שנגמור ברחוב מכיוון שלא קיבלנו מפתח.

עכשיו אני כאילו אחרי הכל, ואני אמורה להיות מרוצה, הרי עשינו כל כך הרבה, והצלחנו (תודה לאל) בכל מה שעשינו אבל...

אני כל כך עייפה כל הזמן, מרגישה כמו סחבה. קשה לקום בבוקר. קשה לעבוד 9 שעות + נסיעות ארוכות לכל כיוון. רוצה כבר לעבוד במקצוע שלי וייקח זמן למצוא פוסט דוקטורט. צריכה לעבד את התיזה לספר ותוהה מאיפה לעזזל אני אמצע את הזמן. מרגישה אשמה שלא נמצאת עם ביתי מספיק זמן (ויסלחו לי כל האמהות המדהימות באתר הזה כי אני אפילו לא מתקרבת לליגה שלהן). יש לי התחייבויות מקצועיות (של המקצוע האמיתי) שבולעות את כל ימי החופש שלי כך שלא נשאר לי אף יום מנוחה חוץ מחגים וסופי שבוע. שישיבת נעלמים במהירות פשוט מפחידה מבלי שהספקתי לעשות כלום.

מרגישה חלשה, עייפה, כואבת מבפנים. נוטה לבכי.

ברגע שאמצע פוסט דוקטורט יהיה יותר קל בהרבה אבל עד שאגיע ליום הזה... מה אני עושה?

עיצות, תובנות, הצעות יתקבלו בברכה.

תודה

אולי חופשה קצרה??? שבוע בסיני או בצפון באיזה צימר או אפילו שבוע רגוע בבית עם הרבה זמן לנשום...

אני חושבת שהכותרת מטעה.
לא מדובר בעייפות ודכדוך כרוניים, ללא סיבה חיצונית.
עומס המטלות והעיסוקים שמוטל עלייך פשוט מכריע אותך. את נלחמת בהמון חזיתות, וזה מצב בלתי אפשרי. יש להניח שלידת בתך הגבירה את רגישותך ועייפותך והקטינה את יכולתך לעמוד בעומס פיזי ורגשי כזה ובלחצים כאלה.
נראה לי שבשלב הראשון את חייבת לעצור, לנשום עמוק ולבדוק איפה אפשר להקל על העומס (אני קוראת לזה "לקצר את החזית"), והעצירה הזאת יכולה להעשות רק כשמתרחקים לרגע מהמערבולת.
לכן בתור עזרה ראשונה כדאי לעשות מה שהציעה ה כוסמת מארץ עוץ: לקחת חופשה קצרה. ולדעתי - דווקא מחוץ לבית, באוירה שונה לגמרי. להתנתק מהיומיום.
חופשה כזאת תתן לך קצת אויר לנשימה ותאפשר לך לנשום עמוק ולבדוק איפה אפשר להקל על העומס .
בהצלחה!

_לא מדובר בעייפות ודכדוך כרוניים, ללא סיבה חיצונית.
עומס המטלות והעיסוקים שמוטל עלייך פשוט מכריע אותך_
מסכימה מאוד. שווה לבדוק את הכיוון הזה - האם תוכלי להקל על העומס שבחייך?
האם את מקדישה זמן לעצמך? יוגה, צ'י-קונג, מדיטציה כלשהי ( עדיף בתנועה ) ?

הגוף מאותת לנו לפני שהוא קורס או לא עומד בנטל. שווה מאוד להקשיב לו.

תודה רבה לכל הכותבות.

הכוסמת מארץ עוץ,
אני מסכימה שאני צריכה חופש אבל אני עובדת במקום הנוכחי חודשיים וכבר לקחתי שישה ימי חופש כדי לנסוע לעבור את בחינות הדוקטורט. החופש הקרוב ביותר הוא בפסח. לא אוכל לקחת חופש לפני כן. גם החופש הזה הוא רק מהעבודה הרישמית. אני חייבת לעשות שינויים בטקסט כדי להפוך את התיזה לספר. המוציא לאור לא יחכה עד שאפטור את בעיותי האישיות. הבעייה שלי היא שאין לי חופש. בגלל זה קיוויתי לעצות על איך לא לקרוס.

אמא של יונת,
את צודקת השם באמת מטעה, כתבתי אותו כי העייפות והדיכדוך שלי כבר הגיעו למימדים כרוניים מבחינתי, זאת אומרת, הם לא נגמרים (שנתיים זה המון זמן). אשמח לשנות את השם אם מישהוא יגיד לי איך.

נועה בר,
אה... זמן לעצמי.
לא, אין לי זמן לעצמי בגלל כל הסיבות שמניתי מעלה. בנוסף לכל ההתחיוביות האחרות כל רגע פנוי הולך לאוצר שלי. מה שכן, החלטתי להתחיל לעשות פעילות גופנית בשעות שבהן היא ישנה. זה נורא קשה כי אני נורא עייפה... אבל אני יודעת שזה יגרום לי להרגיש יותר אנרגטית ויותר טוב אז אני כן אעשה את זה למרות שעדיין אין לי מושג איך. את חושבת שיוגה עדיפה על סתם פעילות גופנית? זה עוזר לאיזון, להרגעה?

שאלה לכולכן:
אני לא מרגישה שאני יכולה לקחת איזה אחר צוהריים או שישי בבוקר לעצמי. אני מרגישה שאני חייבת להיות עם ביתי את מקסימום הזמן האפשרי בגלל שאני גם ככה לא נמצאת איתה מספיק. האם אתן באמת חושבות שזה בסדר לוותר על עוד כמה שעות יקרות עם ביתי במטרה להקדיש זמן לעצמי?

אשמח לתשובות כנות.

את חושבת שיוגה עדיפה על סתם פעילות גופנית? זה עוזר לאיזון, להרגעה?
הגוף שלך בסטרס מתמשך, לכן כל דבר עדין מתאים לו, בעיקר פעילות שיש בה גם אלמנטים מבריאים.
האם אתן באמת חושבות שזה בסדר לוותר על עוד כמה שעות יקרות עם ביתי במטרה להקדיש זמן לעצמי?
את מכירה את האתר הזה?

האם אי אפשר לוותר פה ושם על שעת עבודה? שווה לבדוק כל דבר אחר, ואם אין שום ברירה, שווה לילדה שלך שתהיה לה אימא שלא מרוחה, עצבנית ועייפה - וכמובן שווה לה אימא בריאה.

אני הייתי ממליצה על אייפק. נדמה לי שזה מאוד מאוד יחזק אותך, נפשית ופיזית. יש דף על זה: שיטת אייפק

גם אם זה נשמע הזוי, וזה לא שאת "חולה" במשהו. את מדברת על מצב כרוני של לחצים אינסופיים מבחוץ ומצב של עייפות, התנגדות פיזית מבפנים.
כדאי שתחזקי את עצמך, על מנת שהמצב (הפיזי והנפשי) לא ידרדר ויהפוך למשהו רציני יותר.

לגבי הלחצים, הפחתת העומס, הזמן לילדה.
נדמה לי שאת לא ממ שקולטת את מה שהגוף צועק לך (או לוחש מעייפות...) . הרי אם חלילה היית חולה, או מי מבני המשפחה, סתם שפעת. נכון שכן היית יכולה להיות בבית כמה ימים? היית חייבת . אז נדמה לי שהמצב שאת מתארת הוא לא פחות חמור, רק שאולי מרוב שהוא כרוני שכחת/ לא שמת לב לכמה הוא גם אקוטי (התרגלת...) .

אין לי עיצה בעניין של הפחתת עומסים ומאיזה כיוון לחתוך בבשר החי ( ואם כבר בשר, ואפשר גם בשיטת הסלמי , קצת קצת בכל פעם... ) אבל לחשוב על זה לעומק וברצינות יכול לקדם אותך לחלוקה מתאימה של הלחצים.

ובעניין הזה, לא ברור לי למה העורך לא יחכה... בכל מה שתלוי באנשים - הכל בר שינוי! זה לא כח עליון. גם אם זה נראה משהו חתום סגור ולא בר ערעור - העורך יוכל לחכות אם את תבהירי לו שזה מה שצריך לקרות מבחינתך.

ושוב, אייפק, ממליצה.

וכבר לקחתי שישה ימי חופש כדי לנסוע לעבור את בחינות הדוקטורט.
מותק, זה לא נקרא חופש

ברשותך שואלת: למה את חותרת? מה את רוצה לעשות אחרי שתגמרי עם הספר והפוסט דוקטורט? האם השלמת הפרוייקטים האלו מחוייבת במסגרת תכניותייך לעתיד? האם העתיד המקווה (באקדמיה?) צופן בתוכו שלוה ונינוחות עבורך?

וגם: האם הבריאות שלך שווה את כל מה שאת עושה? מה יקרה אם תנסי להאט קצת את הקצב?

לצערי חוץ משיטת האייפק והיוגה שלא חשבתי עליהם, כל מה שאתן אומרות לא חדש לי.

מחשבות, מבחינת הבוסית שלי, אילו היו שישה ימי חופש. כמובן שלא מבחינתי.
העתיד צופן בתוכו כרגע את הפוסט, זה בעצם תחילת הקריירה האמיתית שלי. זה לא פרויקט, זו עבודה בתחום שמעניין אותי שעשיתי בו דוקטורט. אני רואה בזה ובמשפחתי את כל מה שאיי פעם רציתי. הוצאת הספר בהקדם תקדם אותי בצורה משמעותית וכאשר אתקבל לפוסט, אוכל להיות הרבה יותר עם האוצר (אני אעבוד הרבה מהבית והתנאים יהיו הרבה יותר נוחים).

יונת שרון, באמת שאין לי בררה. לא יכולה כרגע לקחת חופש. לא יכולה להוריד שעות עבודה. לא יכולה להיות פחות עם ביתי. מלכודת... בפסח אנסה לנוח למרות שאני חושבת שאהיה חייבת לעבוד על הספר. (פרסום הספר יעזור מאוד להתקבל לפוסט).

תודה לכולכן.

טובי,

קראתי על אייפק ונראה לי שזה יכול להתאים לי.

האם שמעת על או את מכירה את סביון סגל? יש לך המלצות על מטפלים אחרים?

על סביון סגל לא שמעתי.
בכל מקרה אמורים לעשות לך (אפילו בטלפון) מבחן שרירים, שאמור לקבוע אם המטפל הספציפי מתאים לך או מישהו אחר.
המלצות... אני טופלתי מזמן. המטפלת שלי נדמה לי בחופשת לידה. שמה איילה (שכחתי את שם המשפחה, זה היה לפני המון זמן) אבל תפני לעדי שאנן, שהביא את השיטה לארץ והוא בעל מכון ברמת אביב. אני מציעה שתתקשרי אליו (יש קישור לאתר האייפק בדף של האייפק) ותבקשי שיעשה לך את מבחן השרירים הזה בהתאם למטפלים שנמצאים באזור המגורים שלך למשל, או בהתאם לשמות שהבאת איתך (כמו סגל). ומשם תמשיכי.

מבחינת כימיה, בעיני כל מי שמטפל בי - חשוב שתהיה לי איתו כימיה טובה, אבל לא חובה לבחור מטפל שסופר מתחבר אלייך. חשוב שתרגישי בנח איתו, מעבר לזה - השיטה טכנית. מאותה סיבה גם לא צריכים להאמין בה בשביל שזה יצליח.(אני הגעתי עם דלקת כרונית בת 3 שנים בקיבה , בחילות, שבע מאוד כדורים והרבה ייאוש, לא האמנתי אבל נתתי צ'אנס - וזה עזר).

הי טמפסט,

אני מבינה שהספר יקדם אותך לפוסט, ומאחלת לך הצלחה בו. אבל - האם הפוסט הוא המטרה עצמה? אם כן, כמה זמן נמשך פוסט בתחום שלך? אצלי למשל פוסט נמשך שנה עד שנתיים, ולא מהווה זמן נינוח בכלל: חלק ניכר מן הזמן מתבזבז על מעברים בין מדינות, על התאקלמות אישית ומקצועית, ועל חיפוש דרך ההמשך - הרי כולנו רוצים להחליק ישר מהפוסט לאיזו משרה רמה, שתגלם את מלוא כישורינו ויכולותינו, ובשביל זה צריך להתאמץ במהלך הפוסט עצמו. לכן שאלתי מה אחר כך, ואם דברים אמורים להראות אחרת.

לגבי מאיפה לחתוך - אישית שמתי לב שהריחוק מהילדים הוא הקשה לי ביותר, ושכל פעולת פנאי בלעדיהם בולעת אותי ברגשות אשם קשים. לכן למדתי לסגל לעצמי פעילויות מרגיעות, מדיטטיביות כמעט, בחברת הילדים (הקטן בן שנתיים), שלגבי הן יעילות בהרבה מכל שיטת הרגעה אחרת. למשל - לעבוד בגינה ביחד, ללכת על חוף הים, לצאת לראות פרחים (ראית איזה סחלבים מדהימים פורחים עכשיו?), לפרוס מחצלת תחת כיפת השמים באמצע שום מקום ולנוח, לנשום, לחוות, להוות, אני והם, הם ואני, אנחנו. בשקט שלנו, בהוויה שלנו, בלי אף אחד אחר.

אולי יתאים לכן גם?

מחשבות,

טמפסט,
ברור לגמרי שגופך מאותת לך. מה מאותת - משמיע אזעקה!
אם לא תמצאי דרך לעצור את המירוץ המטורף הזה - הוא יעצור אותך.
ועוד משהו: שווה גם לבדוק אם אינך סובלת מבעייה גופנית כלשהי, כמו מחסור בברזל. יש כמה רכיבים תזונתיים (ברזל הוא רק אחד מהם) שמחסור בהם גורם לחולשה, עייפות ודכדוך.

ומשהו אישי:
לפני שנים רבות עברתי תקופה דומה. מילאתי אז תפקיד קשה שהיה כרוך בהמון שעות עבודה והמון מתח ודרש המון משאבים נפשיים. את יודעת מה הכי הרגיע אותי והטעין אותי באנרגיה אז? לשבת על מיטתה של בתי, שהיתה אז כבת שנתיים, ולהתלטף איתה. לא דיבורים, לא סיפורים - רק המגע, החמימות והשלווה.

הי טמפסט,
אני מצטרפת לכל הדברים החכמים שנכתבו מעלי.

ההתרשמות שעולה אצלי מהדברים שכתבת היא שלא רק שאת חיה בעומס מטורף, אלא שהחיים שלך כרגע הם חיים ללא הנאה וללא תחושת בחירה (מלכודת), חיים של מילוי חובות בלבד. גם הבילוי עם בתך והפעילות הגופנית אינם נשמעים כדברים שאת עושה עבור עצמך, מתוך שמחה והנאה, אלא כדברים שאת עושה בגלל ומתוך תחושה פנימית של מחוייבות (וזו בשום פנים ואופן לא ביקורת עליך, רק ניסיון לשקף את החוויה הפנימית שלך).
היעדר ההנאה ותחושת חוסר האונים קשורים בקשר הדוק לדיכאון: הם נובעים ממנו ומזינים אותו.

איך הגעת למקום הזה, של ויתור מוחלט על ההווה למען הישגים ערטילאיים בעתיד?
איך קרה שאת לא מרגישה זכאית להנות מהחיים? האם כך את מבינה את תפקידך כאמא?

אני מציעה לך בחום לברר את השאלות האלה עם עצמך, בכל דרך שנראית לך מתאימה.

בנוסף, אני מבקשת להציע לך לפתוח עם עצמך לדיון מחדש, כל אקסיומה שלך שמבליעה בתוכה 'אין בררה'. לשים סימן שאלה בסוף כל משפט בקטע: באמת שאין לי בררה. לא יכולה כרגע לקחת חופש. לא יכולה להוריד שעות עבודה. לא יכולה להיות פחות עם ביתי. מלכודת... בפסח אנסה לנוח למרות שאני חושבת שאהיה חייבת לעבוד על הספר.
בלי להקל ראש בקשייך, אני בטוחה לגמרי שיש לך בררה. חשוב שתביני שאת בוחרת לתפוס כך את המצב ולארגן את חייך בהתאם. כשתצליחי להתחבר מחדש לתחושה שמגיע לך להנות מהחיים עכשיו, תראי שיש לך בכל זאת מרחב תמרון בחייך. למשל, לקחת קצת זמן לעצמך כשבן הזוג נמצא עם הילדה ולעשות משהו חסר תועלת לחלוטין, שגורם לך הנאה עמוקה. לדחות את כתיבת הספר לטובת חופשה בפסח, כי החיים הם כאן, עכשיו, בהווה.
(בהקשר זה, ממליצה לך בחום לקרוא את הדפים אחריות מול אשמה ו-להטיל ספק בפרדיגמות).

אשמח לשמוע מה את חושבת ולהמשיך בדיאלוג @}.

שליחה על ידי מבינה* » 01 מרץ 2006, 11:46

בעניין החופשה בפסח - אולי יקל עלייך להגדיר מראש שאת לוקחת חופשה למספר ימים מוגדר מתוך ימי החופש, ואת שאר הימים תנצלי לכל אותן מחוייבויות (כתיבת הספר, למשל). כך תוכלי לנוח כשאת יודעת שישנו גם זמן שמוקדש לכך. אני בטוחה שגם יהיו לך יותר אנרגיות אז.

ממממ....האמת שבאמת יש פה בעיה.
המחיר בלהשקיע כל כך הרבה אנרגיה בכל כך הרבה דברים גובה מחיר כבד...
זה נשמע מכל מה שאת כותבת שבאמת אין לך ברירה אלא למהר ולרוץ ולעשות אז רק שתדעי שזה לא נכון.
אני באמת לא מבינה בנושאים הספציפים שאת מתעסקת בהם אבל אני כן יודעת שלא חייבים לרוץ ולמהר.מקסימום תגיעי לכל מה שאת רוצה להגיע נניח בעוד שנה (סתם זרקתי תקופת זמן) אז מה יקרה? אם במקום לרוץ אל המטרה תהלכי בנחת בעודך מתבוננת בנוף,כשבתך זוכה לכמה שיותר "זמן אמא"...

עוד מחשבה, אם אפשר...

את מונה רשימה צנועה של שאיפות הסובבות סביב שני צירים מרכזיים: קריירה נחשקת וחיי משפחה טובים. סבבה, כמוני כמוך כמו עוד מיליון. אבל מה את עושה בינתיים? עובדת בעבודה מאמללת שלא מעניינת אותך ושלא קשורה לתחום שלך, שכרוכה בנסיעות מתישות ושמרחיקה אותך לאין ערוך משתי שאיפותייך הגדולות - גם לא מאפשרת לך זמן לכתוב את הספר (הרי את מתכוונת לעשות זאת רק כשיגיע חופש פסח, כלומר לא עכשיו, ואני מניחה שגם ספק אם תשלימי את כל הספר בחופשה זו) וגם לא מותירה לך זמן עם הילדה. או עם עצמך. או בכלל.

יש לך כבר בית משלך (מברוכ!) וגם בעל עם עבודה מסודרת. את מספרת שהמשבר הכלכלי מאחורייך וניכר שהברזל עודו חם בנושא לימודייך. אם כך, למה את מכלה את זמנך ודוחה את עיתוייך בעבודה הרעה הזו?

_
באמת שאין לי בררה. לא יכולה כרגע לקחת חופש. לא יכולה להוריד שעות עבודה. לא יכולה להיות פחות עם ביתי. מלכודת... בפסח אנסה לנוח למרות שאני חושבת שאהיה חייבת לעבוד על הספר

אני כל כך עייפה כל הזמן, מרגישה כמו סחבה. קשה לקום בבוקר. קשה לעבוד 9 שעות + נסיעות ארוכות לכל כיוון. רוצה כבר לעבוד במקצוע שלי וייקח זמן למצוא

שלא נשאר לי אף יום מנוחה חוץ מחגים וסופי שבוע. שישיבת נעלמים במהירות פשוט מפחידה מבלי שהספקתי לעשות כלום.

מרגישה חלשה, עייפה, כואבת מבפנים. נוטה לבכי.

בפסח אנסה לנוח למרות שאני חושבת שאהיה חייבת לעבוד על הספר

ויסלחו לי כל האמהות המדהימות באתר הזה כי אני אפילו לא מתקרבת לליגה שלהן

בואי נעשה תרגיל. אם לא ימצא חן בעיניך הדברים הנוקבים שאני הולכת לכתוב, תמחקי.

=============
מוכנה ?יש לך עוד זמן להתחרט.
הנה זה בא.

יש נימה קורבנית בדברים שלך. אני שומעת את זה כך:
אני החלטתי להוליד ילדה, לעבוד הרבה שעות במקום מרוחק, לעשות דוקטורט ועוד ועוד
קשה לי אבל אני לא יכולה לשנות כלום בחיים שלי
אני אמא לא מושלמת
הכל מהשמים
הכל מוכתב מראש ואין לי מה לעשות
אפילו שיהיה קצת חופש אני חייבת לעבוד

את יודעת מה?עם החשיבה הזו קשה להתקדם. כדי שיהיה לך שינוי את צריכה להאמין שיכול להיות שינוי. איך עושים שינוי מחשבתי?
אני אתן לך כמה דוגמאות מהחיים כדי שתאמיני שאני לא מדברת רוחנית וגבוה, אלא על האדמה וממש.

חברה שלי למדה תואר שני בפסיכולוגיה. היא עשתה אפילו סטג'. (וזו דרך ארוכה ומתישה ויקרה מאד )אבל לא התחילה לעבוד במקצוע שחלמה עליו. בהתחלה היתה 3 שנים בבית. אחר כך עבדה כמדריכה וכמזכירה(!). למה?
כי בהתחלה היא רצתה להיות עם הילד שלה. אחר כך הם רצו לקנות בית והיה צריך כסף דחוף . אחר כך היא היתה חייבת קצת להתאוורר ואחר כך אלף סיבות......
לקח לה כמה שנים להבין שבעצם היא מפחדת. היא מפחדת מההתחלה הזו וזקוקה להדרכה עדיין. בדיוק כמה ימים אחרי התובנה הזו(ונחשי מה?איך היא הגיעה לתובנה הזו? באמצעות טיפול) התקשרו אליה והציעו לה משרת חלומות 5 דקות מהבית, 3 פעמים בשבוע(כפי שרצתה).

חברה אחרת עבדה בהי טק במשרה מתישה שכללה נסיעות לחו"ל. היא תמיד היתה עייפה ומותשת והתקשתה להכיר בן זוג. בשלב היה גל פיטורין ופיטרו אותה. היא התבאסה לגמרי כי לא היו לה חסכונות וכבר התקשתה לשלם שכ"ד. בלית ברירה עברה לגור אצל אמא שלה שהיו מסוכסכות כל השנים.
בגלל הדיור הצפוף הם למדו להסתדר אחרי 35 שנה של מריבות אינסופיות. אחרי שהשלימו אמא שלה נתנה לה דירה ששיכת למשפחה והיא עברה לשם. היא התחילה תהליך טיפולי ובינתיים כדי להתפרנס עבדה כמנהלת ספא . אחרי שנפתרו בעיות שעיכבו אותה בחיים, היא הבינה שהיא רוצה לנהל עסק משלה והיום היא מאד מצליחה .

כולם יצאו מהבעיות שלהם בזכותי. יש לי קסם מיוחד שעולה 20$ ויפתור את כל בעיותיך לנצח!

סתם.
תהליך טיפולי.
כשאנחנו עייפים , מותשים ולא מאושרים , זה אומר שיש כמה נקודות ששותות מאיתנו אנרגיה. יש דליפת אנרגיה שמונעת מאיתנו להגיע לאן שאנחנו רוצים. לפעמים זה למשל עבודה לא אהובה כי זה המודל שראינו בבית ההורים. לפעמים זה בן זוג מכה כי זה יש בנו עובדת סוציאלית שרוצה לשנות את העולם.

=============

שליחה על ידי טמפסט* » 01 מרץ 2006, 15:47

ואו.

אני הולכת לתת לבן זוגי לקרוא את הדף הזה.

הסיבה שאני לא עוזבת את העבודה היא כלכלית וגם קצת יותר מזה.

אם לא אעבוד (עם שכר) אהיה עם ביתי בבית. אני יודעת שיהיו כאן המון תגובות נזעמות לעובדה שאני לא רוצה את זה. הייתי ממש שמחה אם יכולתי לעבוד בבקרים ולקחת אותה באחת מהגן אבל קשה לי מאוד להיות איתה כל הזמן. אני נולדתי בלי רחם בראש. מה גם שאם אהיה איתה כל הזמן גם לא אגיע לדברים שאני צריכה לעשות.

התחושה הקורבנית שעולה מדברי (לפי פריחה והתחדשות) היא מדוייקת. אני מרגישה כקורבן וזה אכן מעורב עם האמהות שלי ועוד הרבה דברים אחרים.

Thank you all for caring

יש לי עוד הרבה מה להגיד ולא אספיק.
שימי לב שהתגובה שלך מביטה על האפשרות הקיצונית:
הייתי ממש שמחה אם יכולתי לעבוד בבקרים ולקחת אותה באחת מהגן אבל קשה לי מאוד להיות איתה כל הזמן. אני נולדתי בלי רחם בראש. מה גם שאם אהיה איתה כל הזמן גם לא אגיע לדברים שאני צריכה לעשות
יש עוד אפשרויות ביניים. קודם תתחילי להאמין שיכול להיות אחרת . לא צריך לחשוב שה"אחרת"הוא משהו בקיצוניות השנייה.
ולפני הכל תביני. למה את צריכה להיות קורבן? מה זה נותן לך? מה יקרה אם תקחי את החיים לידיים ותשלטי בגורלך? האם כל חייך פעלת מתוך "אילוצים"?

אני נולדתי בלי רחם בראש.
תוכלי להרחיב בנוגע למשמעות הדימוי הזה?
איזו מין אמא את בעיני עצמך? איזו מין אמא היית רוצה להיות? איזו אמא את חושבת שמצופה ממך להיות?

אני כל כך מבינה אותך וזה כל כך בסדר להרגיש כמו שאת מרגישה.
לפי תיאורך את פשוט מדוכאת. דכאון זו מחלה - כך פשוט - ויש רופא שנקרא פסיכיאטר שיודע לטפל בה.
הלופ הזה שאת מתארת כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו ללא עזרה. פרגני לעצמך אותה ואחר כך תחזרי לקרוא את הדף.
רוצה עזרה טבעית? לכי, כן כן קחי את הילדה ותקיפי שדה, גוש בניינים או משהו רצוי בשעות האור.
אבל זכרי דכאון זו מחלה וכמו שפעת רצוי קודם להפטר מהתסמינים ורק אחר כך לחפש פתרונות לאיך לא ללקות שוב.
וגם אני נולדתי בלי רחם הראש. דימוי נהדר בעיני. ואני (בטוח כמוך) אמא נפלאה.

טמפסט יקרה
אני כותבת ממקום של הזדהות עמוקה איתך.
כמוני כמוך - גם אני מקריבה/הקרבתי חלקים מן ההווה שלי למען 'העתיד', או לפחות כך התחלתי את דרכי. תמיד היה לי ברור ש-'לימודים אקדמיים' משמעותם לא לסיים תואר ראשון אלא לסיים תואר שלישי. רק שבאמצע בחרתי להיות אמא לשתי בנות. וגיליתי שהמון דברים הולכים לאיבוד תוך כדי הריצה המטורפת הזו להיות גם וגם וגם וגם....
יש אנשים שפשוט נולדים כך-דרייב מטורף של הישגיות, רצון להיות הטובים ביותר במה שאנחנו עושים.כזאת אני. רק על עצמי לספר ידעתי,ואצלי, לפחות, מאז ומתמיד הרגשתי שאם אני חכמה ומוכשרת אז אסור לי לבזבז אף גרם של כישרון-הכל חייב לצאת מהכוח אל הפועל.
ואז האמהות טפחה על פני וגילתה לי - אם ארצה להשאר אדם שלם ברוחי ובנפשי-זה בלתי אפשרי. אין מה לעשות. לא רק שגרמים של כישרון ילכו לאיבוד, קילוגרמים של כישרון, יצירתיות יכולת ושכל יאבדו לעיתים, ידחו ויאוחסנו זמנית בתהום הנשייה. כי החיים מזמנים התנסויות אחרות.
גם אני נולדתי בלי רחם בראש. אבל מסתבר שיש דברים שמתפתחים באופן טבעי גם אם לא נולדים איתם. ואלו בשורות טובות לדעתי.
אם אומר לך שעובר יום בחיי שבו הקונפליקט המטורף הזה בין אמהות לקריירה אינו עובר בראשי, אשקר. ומצד שני-כבר מזמן הכרעתי לטובת האמהות. אין לי ספק שאני מוכנה לוותר, באופן זמני במידת האפשר, עם הרבה שאיפות והגשמת יכולות שיש בי. עם הרבה צביטות בלב, אבל תוך אמונה וידיעה שזה הדבר הנכון לעשות. להחלטה הזו יש צדדים רציונליים וצדדים רגשיים, היא מגיעה גם מהלב וגם מהראש. היום אני יחסית במסלול מאוזן מבחינת אימהות-קריירה- מרגישה שאני משקיעה לא מעט במשפחה, ומצד שני שומרת על הגחלת גם ביחס לקריירה. (אוף, שונאת את המילה הזאת. מעדיפה לקרוא לזה הגשמה עצמית ולא קריירה!).
אחד הדברים שהקלו עלי את ההתמודדות עם הקונפליקט הזה- הוא הגוף שלי, שהעצים את 'אותות המצוקה' וגרם לי להבין שמשהו לא בסדר, וצריך להקשיב לעוד קולות שקיימים בי מלבד הקולות של ריצה מטורפת אחר הישגים. את מוזמנת לקרוא על כך ביתר פירוט בדף שכתבתי לפני כמה חודשים- אני מבקשת סליחה מהגוף שלי.
מעבר לכך אני לומדת כל יום מחדש לראות ביכולת לבנות את עצמי כאמא אתגר שהוא לא פחות מכל אתגר אקדמי שהוא. לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם זו התמודדות נפשית-רגשית-רוחנית אך גם אינטלקטואלית, וכאשר יש כוחות כאלו, זה אדיר לנתב אותם למסלול של גידול הילד בדרך היצירתית והייחודית שאת ממציאה עבורו.
ועוד משהו שחשוב עבורי, ואולי יהיה חשוב גם עבורך- עד כמה את יכולה להפריד בין הרצונות והשאיפות שלך לציפיות הסביבה ממך (חברה, משפחה וכו'). אצלי, ככל שאני מנסה להפריד יותר ויותר בין הסביבה לביני, העניינים מתחילים פתאום להסתדר. פתאום חלק מהדיירב המטורף נרגע, ואני צוחקת לעצמי בשקט ומרחיקה אותו ממני-הרי חלק ממנו בכלל של אמא שלי ולא שלי, אז למה שהוא יהרוס לי כך את חיי בהווה??? אני מניחה שבוודאי חשבת רבות מאיפה זה מגיע, אבל עכשיו כשאת אמא גדולה, אולי תקדישי לכך עוד קצת מחשבה ותנסי 'לפזר' 'לתת מתנות' או 'להחזיר' חלק מהדרייב הזה לאנשים יקרים ששתלו אותו עמוק מדי בליבך..הרי את שווה כל כך הרבה גם לפני שאת כותבת ספר או מתקבלת לפוסט-דוקטורט...

שליחה על ידי טמפסט* » 06 מרץ 2006, 10:31

נוסעת סמויה, להיות בלי רחם בראש - משמעותו במקרה שלי היא שאני לא יכולה\רוצה להיות עם ביתי בבית. שהאמהות לא באה לי באופן טבעי. שההקרבה האינסופית ואיבוד ה"אני" שלי עקב לידתה היו קשים לי מאוד. רק כדי להבהיר דברים: היא אהבת חיי! היא אוצר גדול שנפל לחלקי ויש לי מזל גדול ואני מודעת לזה... אבל זה לא משנה את מה שכתבתי למעלה.

פלוני אלמונית, אני אולי אמא סבירה, אבל הייתי רוצה לתת לביתי את הכי טוב שיכול להיות ואני לא חושבת שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות לה. מה גם שאפילו שאני מודעת לחסרונות שלי, לא אוכל להיות אותה אמא מדהימה שהייתי רוצה להיות פשוט כי אני מי שאני וכל הרצון הטוב לא יהפוך אותי לאישה אחרת.

מירי של שקד, מה שאת מתארת זה בדיוק מה שאני עוברת. אלך לקרוא בדף שלך, מעניין אותי מאוד איך עברת את זה.

בעקבות מה שכתבו לי פה וגם תהליכים פנימיים משלי דיברתי עם המוציא לאור והורדתי קצת את הלחץ בנושא הספר. (וזה ממש מקומם אותי בגלל שזה הדבר השני הכי חשוב לי כרגע). החלטתי גם לנסות למצוא עבודה קרובה יותר למקום מגורי במקביל לחיפוש שלי אחרי הפוסט.

אני מרגישה קצת יותר טוב השבוע, כנראה כתוצאה מההחלטות הללו, וגם בגלל שפורים ופסח מתקרבים (אני אוהבת חגים והחלטתי שאני לוקחת לפחות כמה ימי חופש מוחלט בפסח).

תודה רבה לכולכן.

למה את לא מחפשת עבודה בהוראה באקדמיה ?
ברוב המוסדות משרה מלאה היא בת 8-12 שעות שבועיות פרונטליות.
גם אם זו אינה משאת נפשך כרגע, בכל זאת :
א. זה יפנה לך זמן לאימהות ולעיסוק בכתיבה ובמחקר.
ב. עדיף (לדעתי) להתפרנס ממשהו שלא אוהבים אך עושים אותו 10 שעות בשבוע, מאשר להתפרנס ממשהו שלא אוהבים ועושים אותו 10 שעות ביום (תיאור קצת מעוות, כי 10 שעות הוראה פרונטליות מצריכות השקעה נוספת אוף-ליין).
ג. זה לא פוער חור ברזומה.
ד. אפשר לעשות את זה באופן זמני (שנה-שנתיים) ולוא בשביל היציבות הכלכלית.

שליחה על ידי טמפסט* » 07 מרץ 2006, 08:20

פלונית,

האם את מכירה את האקדמיה בארץ? לי נאמר שהוראה באקדמיה (שהיא דווקא כן משאת נפשי) תתאפשר לי רק אחרי מספר פוסטים ומספר פרסומים ועבודה מעשית בתחום.

אם זה אינו המצב בארץ, אשמח לשמוע על כך.

טמפסט, אני מכירה את האקדמיה בארץ מצוין.

בתחום שלי, בכדי להתקבל כחברת סגל במוסדות המובילים (חמש אוניברסיטאות), אכן יש דרישות כבדות, הדומות לאלו שציינת, ובמיוחד (ובמובלע, אף אחד לא יגיד לך את זה) - תואר אמריקאי (PHD או פוסט).

אבל, במקביל למוסדות הללו קיימות עשרות מכללות ושלוחות של אוניברסיטאות, שמעסיקות כחברי סגל גם בעלי תואר שני בלבד. מעבר לזה, הם גם מעסיקים "מורים מן החוץ", ולכך כיוונתי כשהמלצתי לך על עבודה כזו באופן זמני : כמעט כל מי שאני מכירה שעוסק במחקר, בתחילת דרכו, מתפרנס (ת) כך.

לדעתי כדאי לך רגע לעצור ולעשות חושבים. נדמה לי ש"הצלחת" לקחת את הרע מכל העולמות - גם השקעת שנים רבות (ומאמץ, וכסף) בהשכלה, וגם את היום "מדפיסה כרטיס" (WORKING 9-17). את פירות השקעתך את יכולה לקצור כבר היום, בדרכים כאלה ואחרות, יצירתיות יותר או פחות.

שליחה על ידי טמפסט* » 07 מרץ 2006, 15:20

פלונית,

אני מסכימה עם הערכת המצב שלך.

אולם, כמוך, בחרתי להתמחות במקצוע שבו הדרישות הם כבדות מאוד (ארכיאולוגיה). ובנוסף האפשרות של לימוד במוסדות אקדמיים כגון מכללות או שלוחות היא בעייתית כי המוסדות הללו אינם מעוניינים בתחום.
בעצם הרעיון של לפנות לכל מיני גופים כאלו ולנסות למכור להם קורס העשרה עלה על הפרק מספר פעמים אבל הדבר שהכי חסר לי כרגע זה זמן. אשמח מאוד לשמוע הצעות ספציפיות. אולי את מכירה מוסדות שמתעניינים בתחום, או מעוניינים בקורסי העשרה?

אני כל כך מתוסכלת. קיבלתי כל כך הרבה מחמאות מהבוחנים שלי. שבועיים אחרי שעברתי את הויוה סגרתי עם מוציא לאור לפרסם את התיזה. קיבלתי הזמנה לתת הרצאה במוסד מאוד יוקרתי... ואני עדיין לא עושה מה שאני באמת רוצה.

מה שאת מתארת נשמע עמוס כל כך וקשה.
מצטרפת לפלוני אלמוני - אפשר ללמד בכל מיני מקומות, אוניברסיטה פתוחה למשל, וגם מכללות ואפשר אפילו להיות עוזרת הוראה של מישהו - שוב כמצב זמני (שאת קובעת את אורך התקופה) התשלום נאה לשעת עבודה, חלק מהעבודה אפשר לעשות בבית (בדיקת עבודות וכו')

אני יודעת שההרגשה "להתפשר" בתחום המקצועי עשויה להיות קשה - זה שונה מפשרה מחוץ לתחום אבל אני מציעה זוית הסתכלות נוספת - זו לא פשרה כי יתפנה לך זמן לעצמך - לבהות בתקרה, להיות עם הבת שלך מהצהריים (זה חוסך גם חלק מהתשלום עבור הגן), לכתוב את הספר לחפש פוסט ובעיקר - לנשום!!

וכמוך מכירה את הפער בין האמא שאני רוצה להיות והאמא שהנני - נדמה לי שכולנו מכירות (-:

אשמח מאוד לשמוע הצעות ספציפיות. אולי את מכירה מוסדות שמתעניינים בתחום, או מעוניינים בקורסי העשרה?
צר לי אבל התחום שלך רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב

ובכל זאת, במקומך, הייתי מתאמת פגישות היכרות עם אנשי אקדמיה (ואחרים) העוסקים בתחום בארץ, שוטחת בפניהם את שאיפותי, ומקשיבה לתובנות שלהם.
משהו כמו : "שלום, שמי ציפי, השלמתי לפני חודשיים דוקטורט בנושא XYZ ועכשיו אני מחפשת את עצמי בארץ בתחום. לאן כדאי לי לפנות ? אילו תחומים קרובים יכולים לעניין אותי ? אולי את/ה יודע/ת על משרות הוראה/מחקר פנויים בארץ ? על פרויקטים מעניינים בהם אני יכולה להשתלב ? אם תדע על כאלו אשמח אם תיידע/י אותי".

מניסיוני, אנשי אקדמיה אוהבים (בד"רכ) לדבר ו (לפעמים אפילו גם) להקשיב.
והם גם אוהבים שמתעניינים בהם ובעבודתם - הם נורא בודדים שם למעלה, במגדל השן

.
הייתי מתחילה להיות איתם בקשר (נגיד, אי מייל פעם בחדשיים).
תמיד צצים דברים, פה נדרש מרצה מחליף, שם עולה פרויקט שצריכים בו סיוע.

זה נכון שזה (=לחפש עבודה) מן סוג של עבודה ללא שכר מיידי, אבל חשוב שאנשים מהברנז'ה שלך יתחילו להכיר אותך ואת אותם, אם את מתכוונת להשתלב בתחום בעתיד. יתכן שבמועד עתידי (אחרי הפוסט והספר והילד הבא

) תקבלי הצעות עבודה מעולות ושוות תנאים משתי אוניברסטיאות. איך תדעי לבחור ? בזכות אותם אנשי קשר שתתחילי לטפח כבר מהיום ! אני רואה את זה כמו טווית רשת : את עושה את זה בכדי ליצור קשרים שיעזרו לך, ויתכן מאוד ש"על הדרך" יתחילו ליפול דברים.

בהצלחה מכל הלב.

שליחה על ידי טמפסט* » 08 מרץ 2006, 08:21

אתן נפלאות, תודה.

שתי הפלוניות ,

לקחתי את עצתכם מאוד ברצינות. בסוף שבוע זה אני הולכת להתארגן לפגישות מהסוג שתארה פלונית. דווקא יש לי כמה רעיונות על מחלקות שונות שאני יכולה לעניין ואני הולכת להכין ערכה שתכלול גם הצעות לקורסים שאני חושבת שיכולים לעניין אותם.

עכשיו צריך רק למצוא זמן לקיים את הפגישות הללו. נו טוב... איכשהוא אני אצליח לעשות גם את זה.

אם זה יעבוד זה יפתור את רוב הבעיות שלי.

תחזיקו לי אצבעות.

לפחות אני ארגיש שאני עושה משהו אקטיבי לקדם את השאיפות שלי ולא רק מחכה לפוסטים.

נשיקות לכולכן.

הייתי רוצה לתת לביתי את הכי טוב שיכול להיות ואני לא חושבת שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות לה.
לא אוכל להיות אותה אמא מדהימה שהייתי רוצה להיות
נדמה לי כי כאן קבור הכלב. יש פה פער גדול בין מי שהיית רוצה להיות למי שאת חושבת את עצמך. זה כשלעצמו יוצר מחלה כרונית.

מאחלת לך בריאות ואושר.
אני מרגישה קצת יותר טוב השבוע

שליחה על ידי טמפסט* » 09 מרץ 2006, 07:36

פלונית אחרת אחרת,

זה אכן אחד מהכלבים. לא בטוחה שזה הכלב העיקרי.

אפילו אם את צודקת, אין לי מושג איך לפטור את הבעיה.

טמפסט יקרה,
אני שמחה שהתחלת בתהליך שיקל עלייך.

כבדי את הגוף שלך. אני נבהלתי כשקראתי את סיפורך כי הוא הזכיר לי את אחי שעבר תקופה דומה של לחצים מכל כיוון (בדיוק נולד לו ילד, מעבר דירה, עבודה וכו') ויום אחד הוא פשוט קרס, חטף דלקת מוח, ו... נח כמה חודשים טובים, בבית חולים שיקומי.
אחר כך הוא סיפר לי שהיה לו סימן אזהרה: כמה ימים לפני כן, הוא צבע איזה קיר, ולפתע הרגיש סחרחורת וחולשה. הוא נח קצת וחזר לעבודה. אם הוא היה עוצר ונח יותר - ייתכן שהיה מונע את זה (הערכה שלו).
המחיר של אי הקשבה פשוט גבוה מדי. ראיתי את זה. יותר גבוה מהוויתור הכלכלי על העבודה הנוכחית שלך, יותר גבוה מדחיית הפוסט בשנה. יותר גבוה מלהיות בבית ולהתמקד (ולו למספר קטן של שעות ביום) בהתקדמות המקצועית שלך בזמן שמישהי שומרת לך במקביל על הילדה (שזו, דרך אגב, אפשרות שלא התייחסת אליה. כי "להישאר בבית" זה לא אומר בהכרח "להיות עם הילדה כל הזמן").

בקשר לעייפות: חיוני לך להכניס לסדר היום שלך טיפה התרגעות. אפילו מדיטציה של עשר דקות באמצע היום יכולה לתת לך את התמיכה החיונית - ואל תגידי לי שאין לך זמן לזה

אני לקחתי על עצמי במשך תקופה מסוימת הפסקה יומית של 15 דקות בשתיים בצהריים (הייתי מכוונת שעון מעורר מראש), בה עשיתי קצת מדיטציה וקצת שירה שעודדה אותי (ד.א. גם שירה זו פעילות גופנית! היא מזרימה חמצן, מחממת את הגוף וכו'). זה היה המון, ואפשר לי לצלוח את החצי השני של היום בצורה יותר מאוזנת.

שליחה על ידי Tempest* » 13 מרץ 2006, 13:24

עדכון מצב:

אני עדיין עייפה אבל משהו השתנה בשבועיים האחרונים ואני מרגישה יותר מעודדת ואופטמית.

ההחלטה לנסות לעבוד כעוזרת הוראה או מורה מן החוץ מאוד עודדה אותי, אפילו שאני יודעת שזה יקח קצת זמן. בסופי שבוע אני אפילו לא מנסה לעבוד. החלטתי לקחת לעצמי חופש לכמה שבועות. אני ישנה בצוהריים ומטיילת ומבלה עם ביתי.
(היא התחפשה לאוצר השנה - אם מישהי\ו עדיין מחפש רעיון לתחפושת אשמח לפרט - ונראתה מדהים במסיבת פורים.)

אני גם חושבת שהמרחק מכל הדרמה המתישה שעברתי בחצי שנה האחרונה והעובדה שעכשיו החיים חוזרים לאט למסלול שלמרות שהוא לא קל ומעייף, הוא עדיין עדיף אלפי מונים ממה שהיה לפני.

תמרוש, תודה. כמו שאת שומעת אני נשמעתי לכל הקולות הקוראים לי לנוח ולנסות להרגע. אני לא הולכת לעזוב את עבודתי כרגע. בן זוגי עובד בעבודה זמנית ואני לא מוכנה לחזור למצב שבו שנינו היינו מחוסרי עבודה שוב. אני עושה מה שאני יכולה. גם נרשמתי להולמס פלייס והולכת לנסות לעשות יוגה. למרות שבשבילי המדיטציה הכי טובה זה שחיה ומלאכת ידיים.

שוב תודה על כל הדעות והעצות. כמו שאתן רואות הם הועילו.

איזה יופי, נהדר!
בשבילי המדיטציה הכי טובה זה שחיה ומלאכת ידיים.
נשמע מצויין, לא חייב להיות יוגה.

בהצלחה, ותהיי בריאה ושמחה

שליחה על ידי Tempest* » 13 מרץ 2006, 17:05

תודה נועה @}

אשוב לעדכן כאשר יהיו התפתחויות.

שליחה על ידי גל* » 14 מרץ 2006, 15:12

http://msnvideo.msn.co.il/video/default ... 92261b7739

שליחה על ידי Tempest* » 15 מרץ 2006, 10:22

Thanks Gal.

That was very interesting on two levels.

I am happy to say I don't suffer from Fibromialga
It was a very important warning on what can happen to people who overdo things

,Tamarush

שליחה על ידי Tempest* » 21 מרץ 2006, 10:10

עידכונים:

מצב הרוח ממשיך להשתפר.

אני בתהליך מציאת משרת הוראה. זה יקח זמן אבל לא נורא.

התחלתי לעבוד על הספר. גם זה יקח יותר זמן ממה שאני רוצה אבל גם זה לא נורא.

המנחה (לשעבר) בתהליך קבלת מימון למספר פרויקטים שהוא רוצה שאהיה חלק מהם. תחזיקו לנו אצבעות.

בשנה הבאה, שזה לא כל כך רחוק, אוכל לנסות להתקבל לעוד שלוש מילגות פוסט דוקטורט.

בקיצור, צריך לשמור על אופטימיות ולהחזיק מעמד. בסוף בכל יסתדר.

שמחה לשמוע @}

קראתי בעיון את הכתוב. אני מזדהה עם החלק של תחושת אין ברירה, תפקוד בכל המישורים, והדחף להמשיך לבצע משימות קשות גם אם סיומן אינו מביא לסיפוק אמיתי.
הייתי מאד רוצה לדעת איך את מרגישה עכשיו.

שליחה על ידי Tempest* » 18 יוני 2006, 09:53

פלונית אלמונית,

המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה שהתחלתי את הדף.

אני מסיימת את הספר ממש בקרוב, עניין של כמה תמונות שחסרות.

עדיין לא מצאתי עבודה בתחום שלי למרות שברגע שאסיים את הספר אתחיל לפעול גם במישור הזה. לא הייתי מסוגלת לפתוח בעוד חזית אחת בנוסף לכל השאר אז החלטתי לסיים פרוייקט אחד ולהמשיך הלאה.

יש לי המון עזרה בבית ובן הזוג לוקח חלק פעיל. בעוד שבועיים נוסעת לאוניברסיטה לטקס קבלת התואר עם הגלימה והכובע הדבילי שהזוגי והורי ממש ממש רוצים להשתתף בו אז זה בטח יהיה נחמד. אנחנו גם משלבים את זה בקצת חופש ונהיה אצל הורי אז בתקווה שאני גם אוכל קצת לנוח ולישון מאוחר אבל אני בספק בגלל שהוציאו לאמי גידול סרטני מהשד לפני כמה שבועות. זה גם ממש לא עזר למצב רוחי הכללי לנחם אמא בוכה בטלפון כמה פעמים בשבוע. (היא גרה בחו"ל). ושאני לא יכולה לנסוע להיות איתה כל הזמן.

אני עדיין נורא עייפה ועם מצב רוח לא משהו. אני עדיין מרגישה כשאני קמה בבוקר שאני ממש ממש לא רוצה לנסוע שעה לעבודה, לעבוד תשע שעות ושש (!) דקות ולנהוג חזרה הבייתה. אני עדיין מרגישה שאני לא מספיק עם הילדה והילדה גם מוציאה אותי מדעתי לאחרונה (בת שנתיים וחודשיים, ומתנהגת בצורה טיפוסית לחלוטין).

לא עוזר שבן הזוג ואימי חושבים שאני מפונקת ושהחיים קשים וכולם חיים כמוני ושככה זה.

זהו בערך. משתפר לאט לאט. מצטערת שלא יכולה לספר דברים טובים יותר.

תודה על העניין. @}

היי טמפסט, מה שלומך?

מציעה לאחד עם אני כלכך עייפה.

לאחד עם אני כלכך עייפה.