עולה בי השאלה, האם גם התחושות האלה הן סוג של התנקות? אולי זה בעצם בוז לעצמי? אולי הוא משקף לי את חוסר האהבה שלי לעצמי? לא משתפת אותו בהן. אולי כדאי אבל אין לי לב... זה לא מגיע לו. בארי טוען שהתרגול מעלה משקעים ומשחרר מהם, משקעים שקשורים להתנסויות מיניות קודמות. האם גם גם מה שתארתי נכנס לדעתך בקטגוריה הזאת?
כן, בהחלט.
יהיה נכון מאוד להתייחס אל תחושת הבוז הזאת כמשהו שעולה אל פני השטח שלך על מנת להתנקות מתוך המערך הנפשי שלך.
באופן כללי זה משהו שנכון בעיני לעשות מול
כל רגש נמוך באשר הוא, שעולה אל פני השטח.
הנטייה האנושית היא לטבוע ברגשות נמוכים כאשר הם מציפים. להיסחף אל תוכם, להישאב כמו שנשאבים אל תוך מערבולת חזקה מאוד. בוז, כעס, שנאה, קנאה, עלבון, תחושת נחיתות, חוויית חוסר-ערך ועוד ועוד.
כל אלה מתפקדים כמו משהו שמנהל אותנו ומותיר אותנו חסרי אונים ופאסיביים מולו: אנחנו ממתינים שהסערה תחלוף (או לפעמים נשאבים להשתכשך עוד קצת במים העכורים-אך-החמימים האלה

).
השאיפה היא כמובן ללמד את המערך הנפשי שלנו להישאר יציב מול רגשות כאלה ומעוגן היטב בקרקע השפיות.
לכן, ברגע שהמערכת הפנימית שלך מתחילה, כמדיניות,
בכל סיטואציה, להתייחס אל כל רגש נמוך שעולה כמו אל משהו שמתנקה, את עושה שני דברים טובים וחשובים עבור עצמך:
אחד - את מכַוונת לניקוי ושחרור יעיל של הרגש הנמוך: את מראה לו את הדרך החוצה במקום את הדרך אל הסלון,
ושתיים - את לומדת לא להזדהות עם הרגש הנמוך הזה. לא להאמין לו. כי כאשר משקע ישן כזה כובש אותנו אנחנו שוכחים מי אנחנו ומאמינים שהמשקע זה הוא אנחנו. או מאמינים שהוא קשור להווה, או שהוא קשור אל מי שעומד (או שוכב

) מולנו! והאמת היא שהוא לא. הוא איננו אנחנו והוא איננו חלק מההווה שלנו. הוא משקע ישן שהצטבר, שלא טופל כראוי, ולא שוחרר מהמערכת.
זה משהו שנכון לאמץ בעיני תוך כדי החיים כאשר רגשות כאלה עולים,
ועל אחת כמה וכמה כאשר זה הם עולים בתוך תרגול כמו זה שאת עושה, שאחת ממטרותיו היא שחרור.
מה שאת מתארת נשמע כמו משהו שעולה מתוכך ואינו קשור כלל אל בעלך.
אמנם את חווה את תחושת הבוז כמשהו שמופנה כלפיו, אבל לדעתי זה נחווה כך משתי סיבות:
ראשית,
כי הוא גבר. וסביר שמה שמתנקה פה זה כאב ישן שלך שקשור למיניות ולגברים באשר הם.
בתוך ההקשר של תרגול מסוג כזה בעלך מייצג מבחינתך את המין הגברי. הוא מתפקד כאן כגבר שבמקרה נמצא בסביבה בשלב בחייך בו בחרת לנקות משקעי עבר. ולכן הוא סופג מטח של עגבניות שאת אספת וצברת בתוכך, (=מטען של כעס וכאב) ושמיועד בכלל לאותם גברים מהעבר שיצרו בתוכך את אותן פגיעות.
ושנית,
כי רגשות שלילים מסוג כזה תמיד מחפשים להם כתובת.
זה הגיוני שתהיה להם כתובת. הגיוני שיהיה להם יעד להיות מופנים כלפיו. בני אדם אוהבים סדר והיגיון. וכאשר עולה רגש מסוג כזה אז הגיוני מבחינתנו שהוא ינותב אל עבר מישהו.
ברובד הלא מודע שלך מתרחשת שיחה בסגנון של: "עולה בי בוז כלפי מהות גברית. הממממ. לאן אני מפנה אותו? טוב, ברור והגיוני שזה מופנה כלפי בעלי. מי עוד נמצא פה חוץ ממנו?"

.
אבל האמת היא שזו אשליה. בעלך רק גירה ודיגדג כאמור משהו שיושב בתוכך זמן רב.
הבוז שמבקש להתנקות מתוכך מחפש כתובת אבל למעשה הוא לא צריך כזו. הוא צריך להתנדף החוצה.
מה שמחזיר אותנו לרעיון הנהדר שלך ליצור הקשר של ניקוי גם מול אותה תחושת בוז.
את יכולה לציין לעצמך בזמן אמת שהבוז עולה כעת כמשקע ישן שמבקש להשתחרר, ושברובד העמוק הוא בעצם לא קשור אל בעלך.
לא משתפת אותו בהן. אולי כדאי אבל אין לי לב... זה לא מגיע לו.
אם תבחרי לשתף את בעלך בתחושה, אני מציעה לעשות זאת
אך ורק מתוך ההֵקשר הזה.
הקשר שכלל לא מתייחס אליו כאל מישהו שראוי לבוז,
והקשר שלוקח אחריות מלאה על הבוז כמשקע שמבקש להשתחרר מתוכך ושתפס טרמפ עליו, כגבר, כי הוא הגבר ש"במקרה" עבר בסביבה כאשר המטען הזה עלה אל פני השטח.
בארי לונג ממליץ לשתף בכל התחושות שעולות תוך כדי.
אם תעשי זאת כך, בדרך שהצעתי, מתוך לקיחת אחריות שלך על מה שעולה בך, אני מניחה שזה יוכל לתרום להעמקת האינטימיות הרגשית ביניכם, ולתחושת השותפות במסע שלכם.
מקווה שזה ענה לך.
מוזמנת להמשיך כאן בשיחה הזאת איתי אם בא לך.
חג שמח
