עירית לוי

הי עירית האם את מתחילה קורס בטבעון?
אשמח לדעתgeshemorשטרודל גי מייל. נקודה קום
תודה!

עירית_לוי

כתבתי פוסט חדש. מוזמנים לקרוא: בור עם תחתית
חג שמח

פוסט מצויין @}
אחרי חג שמח לך !

פוסט חשוב ואמיתי כל כך..
תודה ופוסט חג שמח לך

עירית_לוי

תודה רבה!

(אהבתי את הפוסט-חג).

מאוד בהיר וברור הפוסט שלך. תודה גם כאן!

הי עירית
מה שלומך?

נכנסתי לדף בהיסוס כי אני לא מצליחה לנסח את השאלה שלי או להבין אם זה בסדר שאשאל אותה כאן בכלל.
אז קודם קראתי את המאמר הקולע 'בור עם תחתית' (תודה)
ועכשיו אפנה למה שרציתי לכתוב כאן מלכתחילה.
בשנה ומשהו האחרונות אני עושה עבודה פנימית אינטנסיבית ומאירה, בעזרת טיפול עם אשה נפלאה, בעזרת כתיבה, בעזרת האתר הזה, בעזרתי,
ולרוב רובה של הדרך, גם ברגעים המאוד קשים, שמחתי על שאני עושה את הצלילה המרפאה והמתגמלת הזו, ראיתי איזה כלים יעילים ומדויקים אני רוכשת, והאמנתי אמונה שלמה.
בשבועות האחרונים אני במשברי אמון קטנים ועקשניים, שבאים לידי ביטוי חיצוני ופנימי:
אני נרתעת מלכתוב לעצמי את הדפים שאני כותבת כל יום.
לא בא לי להיכנס לאתר הזה, לא כל שכן לכתוב בו, הגריינים שאהבתי מעצבנים אותי, כל המילים הגדולות נדמות לי באוויר, חסרות אחיזה במציאות.
אני לא מצליחה לזהות איפה זה בגוף ובכלל לא בא לי לזהות איפה זה בגוף.
אני סולדת מלשמוע שוב ושוב תיאוריות ותורות וחכמות והדרכות.
אני מעלה בפני המטפלת שלי שאלות בנוגע להפסקת הטיפול.
אני מאמינה באלוהים אבל גם לו בא לי להגיד- נו כבר.
וביני לביני, ממשיכה בדרכי, יוצרת, משתדלת לעשות מה שלבי חפץ, ובכל זאת מרגישה צל תמידי שאומר- זה הכל בולשיט. גם את, כמו היתר, פיון קטן במערכה עצומה וכאוטית, שממציא לעצמו סדר וחוקים, כדי לא להרגיש חסר ערך, חסר אונים, מועד לפורענות. מה שהיה הוא שיהיה ומה שהיה לא היה משהו בכלל.

למה אני כותבת לך את זה?
כי אני מעריכה את דעתך.
כי את יעילה בדברייך ואני זקוקה ליעילות, לא למילים גדולות ומסתוריות.
כי אני מתארת לעצמי שזו תגובה טבעית, זמנית, בתוך תהליך, ובכל זאת רוצה להקל על עצמי, והרגשתי שאולי תוכלי לעזור.
מקווה שזה בסדר שכך פלשתי לכאן.
אם תוכלי, בזמנך הפנוי.
תודה ולילה טוב

וכטבען של סיטואציות מסוג זה
התעוררתי היום וחשבתי לעצמי-
נו ו? אז כולנו פיונים שממציאים לעצמם תיאוריות כדי לשרוד, אז? התיאוריות מקלות, את חיה טוב יותר בעזרתן, נפשית וגופנית? אז זה מה שחשוב.
מה את רוצה מעירית? P-:

עירית_לוי

שלום שבע יהלום יקרה!
שלומי טוב, תודה. תשושה אך מרוצה. עברנו דירה ולאט לאט אני יוצאת מהארגזים...

כמובן שזה בסדר לשאול אותי כאן. כמובן. להבא אל תתחבטי בזה בכלל.
זה בסדר להיעזר. וזה חשוב להיעזר. בטח ובטח בתהליכים כמו זה שאת בחרת בו.
ואני שמחה לעזור אם אני יכולה, כמו שאת יודעת.

כי אני מתארת לעצמי שזו תגובה טבעית, זמנית, בתוך תהליך, ובכל זאת רוצה להקל על עצמי, והרגשתי שאולי תוכלי לעזור.
בהחלט.
את לא אמורה לסבול בתוך כל זה.

מה שיוכל לדעתי להקל עלייך אלה הם שני דברים:

האחד - שתקבלי את המצב כלגיטימי.
והשני - שתתני לעצמך להיות בדיוק כפי שאת בכל רגע נתון בתוך המצב הזה שתיארת. שתתני לעצמך רשות להיות את. אני בטוחה שאני לא מחדשת לך אבל כל אחד (כל אחד!

) זקוק לתזכורת הזאת מבחוץ מדי פעם.

לגבי החלק הראשון -
את בעצמך אמרת שזהו מצב זמני וטבעי. אני מסכימה עם זה בהחלט! זה זמני, זה טבעי ונורמלי. יותר מזה - זה מהווה חלק בלתי נפרד מהתהליך.
אז קודם כל קחי נשימה עמוקה והביטי על תהליך ההתפתחות הרוחנית שלך ממבט-על.
התהליך הזה שלך חשוב ומבורך, ויש לו את הקצב שלו ואת התחנות שלו.
גם לעצירה הזאת במוטיבציה, כך אני מאמינה, יש סיבה תפקיד. אולי הם יתבררו לך רק בשלב מאוחר יותר ואולי תוכלי כעת לעצור ולהקשיב פנימה ולגלות מהם.

עלו בדעתי כמה סיבות. תוכלי לבדוק גם אותן:

מאוד יכול להיות שהגעת לרוויה מבחינת יכולת ההכלה ואת פשוט זקוקה לפסק זמן. שינוי הוא דבר שדורש הרבה מאוד משאבים: אנרגטיים, נפשיים, מנטליים ופיזיים. אולי הגעת לקצה כרגע מהבחינה הזאת.
לעיתים בתהליכים מסוג כזה נדרש לעשות איתחול למערכת הפנימית על מנת לשנות נקודת מבט ולהביט על הכל בעיניים חדשות (=עם פילטר חדש). לשלול הכל זה דבר חשוב לצורך האתחול הזה.
על מנת שאמונה תתחזק היא זקוקה לעיתים להיות בדיאלוג עם ההיפך שלה: עם הספק. אמונה-ספק, אמונה-ספק וחוזר חלילה. מנקודת המבט הזאת, הספקות שלך אפילו מבורכים .

לגבי החלק השני -
אני מציעה לך לבסס עם עצמך כרגע (ובחיים בכלל, מן הסתם...

) "מדיניות-יד-רכה" שלך כלפי עצמך.

זה אומר שני דברים:

לא לעשות שום דבר בכוח. לא להפעיל שרירים נגד עצמך. לא בא לך - אל תעשי. תני לעצמך רשות להימנע.
לכוון את עצמך במשך כמה ימים, באופן ממוקד, לתת רשות ולגיטימציה לכל מה שעולה בך. להכל. למחשבות, רגשות ופעולות. לקול שאומר שהכל בולשיט, לסלידה, לרתיעה וכו'.

גם אם בהתחלה מתן הרשות הוא טכני בלבד - לכי על זה. מבטיחה שזה יחלחל לאט לאט פנימה. (וזה למעשה "תרגול מתן רשות" ההוא שאת מכירה לדעתי).

תראי אם זה יכול לעזור לך.
אם את צריכה הבהרות למשהו שכתבתי - בשמחה.
בכל מקרה, אני פה אם את צריכה. אל תהססי.

אשה יקרה
מאוד שמחתי, כשהייתי בעבודה (והיה יום לי יום מעצבן בעבודה), לראות שענית לי, וחיכיתי כבר לשבת בשקט בגג שלי ולקרוא את תשובתך בעיון.
קראתי והיו לי דמעות שמחות בעיניים. וגם דגדוגי חיוך בלחיים.
התרגשתי.
ראשית התרגשתי מעצם העובדה שענית בכזו השקעה. לא שזה הפתיע אותי, ראיתי ואני רואה איך את עונה כאן לאנשים, ובכל זאת, ועוד כשאת יוצאת מארגזים... תודה.
מעבר לזה, התרגשתי כי הסכמתי עם כל מילה שלך, והייתי גאה בעצמי, כי הרבה ממה שכתבת כאן חשבתי כבר לבד. רק שעכשיו, בזכותך, גם שמתי לב לזה.
זה שימח אותי לראות שיש לי את היכולות העצמיות האלה, ולשמוע את אותם דברים גם ממך, נתן להכל גושפנקא מבורכת.
קשה לי בימים האלה, בקשר לכך אין לי ספק. בצד כל הטוב, בצד זה שאני לא מוותרת על אמירת תודה פעמים רבות ביום ובלילה, קשה לי. ובכל זאת, אני רואה בפירוש איך אני לא מפחדת שאני דפוקה, מה שנהגתי לפחד ממנו פעם, ואני גם לא מפחדת ש"אתקע" ככה לנצח, פחד נוסף שליווה אותי שנים רבות.
אני קוראת את המשפט:
שתתני לעצמך להיות בדיוק כפי שאת בכל רגע נתון בתוך המצב הזה שתיארת. שתתני לעצמך רשות להיות את
ויודעת שזה מה שאני רוצה וזה מה שאני משתדלת לעשות.
אני קוראת את המשפט :
"מדיניות-יד-רכה" שלך כלפי עצמך
ומתפתה אכן כך לנהוג בימים אלה, אך מזהה בצד זה פחד שאזלוג אל עצלות, קיפאון, דיכאון. שכבר לא אדע לשים לב מתי לנוח ומתי לקום ולעשות.
אני מרבה להגיד לעצמי בימים האחרונים:
כשיכולים-עושים
כשלא יכולים-לא עושים
אני מאמינה בזה. רוצה לסמוך על עצמי, שיודעת להבדיל בין שני המצבים.
חוץ מזה גיליתי שאם כשלא יכולים-לא עושים, הכן יכולים-כן עושים מגיע ממש מהר.

יש לי שאלה נוספת:
אני רוצה לעזוב את מקום עבודתי הנוכחי, מטעמי מיצוי בעיקר. אני הופכת בזה כבר בערך חודשיים, ולהקלתי הבנתי בשבוע שעבר סופית שאכן כך הדבר.
אני יודעת בוודאות שנפשי נמצאת באמנות, ואותה אני עושה ומנסה לקדם בכל מקרה, אך במקביל, מן הסתם צריכה גם להתפרנס.
אני רוצה למצוא מקום שיפרה אותי, אמנותית, שיהיה לי בו נעים, שאתפרנס בו די צרכי, אבל לא מצליחה להתמקד, ומתוך כך לא מצליחה לחפש/למצוא, ופשוט מפיצה לכל עבר את העובדה שאני מחפשת ומחכה שיבואו אלי עם הצעות.
רציתי לדעת אם יש ל רעיונות או שאלות שאני יכולה לשאול את עצמי, לבדוק עם עצמי, שיעזרו לי להתמקד ולתרגם את הרצון הערטילאי לפרקטיקה.

כתבתי מהבטן.

מאוד מעריכה את עזרתך
תודה
והרבה הצלחה ושמחה בבית החדש

חיבוק גדול.

עירית_לוי

תודה על האיחולים

.

מזהה בצד זה פחד שאזלוג אל עצלות, קיפאון, דיכאון. שכבר לא אדע לשים לב מתי לנוח ומתי לקום ולעשות.
זהו פחד טבעי ואנושי.
העניין הוא שהוא משמר את הדפוס של הלקאה עצמית ובמקביל גם לא משיג את המטרה.

בעיני מדובר באשליה אחת גדולה:
נדמה לנו שאם ננקוט במדיניות יד קשה כלפי עצמנו, נהיה כביכול על המשמר, ונעשה את מה שאנחנו "אמורים" או "צריכים" לעשות. זה סוג של מנגנון הגנה רגשי שמספק לנו חוויה של שליטה בעניינים.
בפועל, מדיניות היד הקשה הזאת היא משתקת, היא מחלישה, ובנוסף, רוב הזמן היא לא מניעה אותנו לפעולה אלא מקבעת אותנו במקום.

הסיבה שהיא מקבעת אותנו במקום היא שמדובר פה ב-כביכול מס שפתיים שאני משלמת, כי הייתי "לא בסדר". היד הקשה היא העונש שנתתי לעצמי, ובכך יצאתי ידי חובה. זה מאפשר לי לא באמת לעשות. כי לא עשיתי, קיבלתי עונש, וזה נותן לי "אישור" להמשיך לא לעשות כי כבר שילמתי את "חובי".

לא שיש הכרח כל הזמן כן לעשות. ממש לא. אבל אם אנחנו נוקטים ב"מדיניות יד קשה" - קיימת ברקע ההנחה שכן חייבים.

אפשר, לעומת זאת, לנקוט ב"מדיניות היד הרכה" ולתת לעצמך רשות גם לנוח כאשר הצורך הזה עולה.
וזאת מתוך הנחה שכאשר זה יהיה נכון לך להמשיך ולנוע, יעלה דחף פנימי בריא שידאג לזה ויגרום לזה לקרות, לא בכוח, ובלי סבל.

זה דורש לשנות הרגל רב שנים, עליו רובנו גדלנו והתחנכנו.
ואפשר לשנות אותו.
.
.

רציתי לדעת אם יש ל רעיונות או שאלות שאני יכולה לשאול את עצמי, לבדוק עם עצמי, שיעזרו לי להתמקד ולתרגם את הרצון הערטילאי לפרקטיקה.
אני מציעה לך להתכוונן לקראת יצירת כוונה פנימית עמוקה וכנה לעשות את השינוי. כלומר ליצור בתוכך את המוכנות המלאה לכך: גם מנטלית וגם רגשית.
אני מניחה שכאשר המוכנות תהיה שם, ברגע שזה יהיה נכון לך מכל הבחינות - זה כבר יקרה בצורה קלה ופשוטה. ההתמקדות שאת מבקשת פשוט תגיע. וגם הפרקטיקה, ה"איך". את לא תצטרכי להתאמץ ובטח שלא להתייסר.

אפשר להתחיל ולבדוק מה נדרש לך בדרך ליצירת המוכנות הזאת.

מציעה להתחיל עם סדרת השאלות הבאה,
לענות עליהן בלי לסנן יותר מדי, פשוט לאפשר לכל מה שעולה להעלות באופן אינטואיטיבי, מהבטן.
אין תשובה "נכונה". המטרה כאן היא להציף את הדברים אל פני השטח כדי שיהיה אפשר לעבוד איתם.

מדוע אני רוצה לעשות את השינוי?
מדוע אני לא רוצה לעשות את השינוי?
מה מפחיד אותי במימוש השינוי?
מה ידרוש ממני השינוי מבחינה מעשית?
מה ידרוש ממני השינוי מבחינה רגשית?
מה יהיו ההשלכות של השינוי?
מה יהיו ההשלכות של לא לעשות את השינוי?
מה יאפשר לי השינוי?
מי אהיה לאחר השינוי?
מהו התפקיד של השינוי בתוך נתיב ההתפתחות הפנימית שלי?

את יכולה לענות רק לעצמך ולעבוד עם מה שיעלה, או לכתוב כאן את התשובות, ואני אוכל ללוות אותך בהמשך.

עירית_לוי

משהו חדש שכתבתי.
מוזמנים לקרוא:
מה אתה לא רוצה שידעו עליך
עוד נקודה למחשבה בדרך אל החופש להיות כל דבר.

הי יקירה, תודה על מילותייך החכמות בדף עינת המשך המסע בנוגע לעניין התלות. כבר לא נמצאת פה הרבה אבל משתדלת לא לפספס את הדברים שאת כותבת. כל כך הרבה פעמים זה בא לי בול בדיוק למה שאני צריכה. אין עלייך. אהבה.

יקירה, תודה על מילותייך החכמות בדף עינת המשך המסע בנוגע לעניין התלות. ....משתדלת לא לפספס את הדברים שאת כותבת. כל כך הרבה פעמים זה בא לי בול בדיוק למה שאני צריכה. אין עלייך

כרגיל, מאד נהניתי מהמאמר החדש שלך "להסכים לחוות את החיים"
אני באופן אישי חווה גם דרך עצמי וגם דרך אנשים אחרים מהלך קצת שונה של הדברים.
במקום הפחד לגעת במקום הזה ולהימנע מזה שוב ושוב בחיים, יש מן משיכה כל כך חזקה, לא מודעת, שמביאה שוב ושוב לאותו מקום.
כאילו הנפש רוצה לעבור דרך זה, דרך הפצע הספציפי (נטישה, בגידה, וכו') שוב ושוב, כמעט כמו התמכרות.

וזה מרגיש כמו לופ, כמו משהו שהחיים מביאים לך.
כמובן שמה שחוזר על עצמו, זה ראיית האירוע שוב ושוב דרך המשקפיים של אז.
אבל החוויה היא כאילו חוזרים על זה ברפטטיביות.

מה דעתך? נתקלת בדרך הזו? (שהיא ההפך מהמנעות אבל תקועה לא פחות, נדמה לי)

עירית_לוי

תודה.
הוא לא חדש, אגב. העליתי אותו לשם מתישהו בסוף 2008 ועכשיו הוצאתי אותו מהבוידם בעקבות השיחה בדף של עינת.

נראה לי שמה שאת מתארת זה הדחף לשחרר את אותו משקע, את אותו מטען שבו טעונה החוויה המסוימת.
כאמור - על מנת לשחרר משקע, על מנת לשחרר באופן עמוק חוויה ממטען מכאיב שהיא טעונה בו, נדרש לעבור בתוך החוויה, נדרש להתנסות בה.
השחרור הרי אינו יכול לקרות באופן תיאורטי. אפשר לשבת שעות ולדבר על הכאב, אבל זה לא יזיז אותו במילימטר. ובתוכנו קיים הדחף הזה - לשחרר. להתנסות על מנת לשחרר. ולכן אנחנו נמשכים לשם.

זה בעיני לא משהו ש"החיים מביאים" אלא משהו שאנחנו מבקשים אותו, מזמנים אותו, בצורה מאוד מאוד מדויקת, על מנת להתפתח. כמו מגנט.
שימי לב כמה הסיטואציות שאנחנו מזמנים הן מדויקות כאשר אנחנו מכוּוַנים לצמיחה פנימית. כמה הן מופיעות "כמו על פי הזמנה" כדי להתנסות בדבר מאוד ספציפי, וכיצד הן מוגשות לנו "במידת הקושי" המתאימה - במידה כזו שהחוסן הרגשי שלנו מותאם להכיל באותה תקופה בחיינו. וככל שאנחנו יותר מכוונים וממוקדים, כך גדלה מידת הדיוק.

מה שיוצר לדעתי את הלופ שאת מתארת - את החזרתִיות שאין בה התקדמות -
זה הנטייה האנושית לעבור בתוך חוויות בצורה שצוברת עוד ועוד משקעים, עוד ועוד זיכרונות - ולא בצורה שמאפשרת שחרור וניקוי מכאבי ומשקעי העבר.

לצורך הדיון בואי נקרא לזה לרגע "הדרך הנכונה" (זו המאפשרת שחרור) ו"הדרך הלא נכונה" (זו שמשאירה אותנו במקום).
את ה"הדרך הלא נכונה" אנחנו עושים באופן אוטומטי, תגובתי, הישרדותי מעצם היותנו בני אדם. את "הדרך הנכונה" אנחנו צריכים ללמד את עצמנו.

ומהי אותה "דרך לא נכונה"? זה להגיע אל תוך ההתנסות, ואז לנסות לברוח ממנה, להימנע ממנה. אותה בריחה והימנעות שתיארתי בפוסט ההוא.
ברגע שנפסיק לברוח ולהימנע, ונתחיל לחוות ב"דרך הנכונה" - נעלה על מסלול שיעצור בסופו של דבר את החזרתיות.
זה דורש מאיתנו להסכים להתנסות בעיניים פקוחות, בצורה טוטאלית, ישירה.
בצורה שלא רק שמנקה מאיתנו את זכרונות העבר, אלא גם לא מותירה בנו משקע או זיכרון צורב מאותה התנסות נוכחית בהווה. בצורה שמאפשרת להשאיר את ההתנסות באמת מאחורינו. לתמיד.
בצורה שבעצם מאפשרת לעצור את הלופ ואת מה שכינית "התמכרות" לסיטואציה. לעצור את הסרט 'לקום אתמול בבוקר' (מכירה?

)

אז כן, בהחלט.
יש כאן גם וגם. יש כאן שני דחפים שלוקחים אותנו לשני כיוונים מנוגדים. דחף התפתחותי: להתנסות על מנת להשתחרר. ודחף הישרדותי: לברוח על מנת להגן על עצמנו מפני מפגש עם כאב.
משיכה, ובאותה נשימה גם בריחה. מיגנוט ופחד.

המשימה שלנו כאן היא לתפוס טרמפ על הדחף ההתפתחותי, ואז - ללמד את עצמנו להתנסות בצורה מודעת ולא מתוך הדחף ההישרדותי האוטומטי.
לעיתים, כאשר אנחנו מאוד מאוד בשלים - התנסות "נכונה" אחת יכולה להספיק. ולעיתים התנסות "נכונה" אחת אינה מספיקה ונדרשים כמה סבבים של ההתנסויות, בכמה מדרגות קושי.

מה את אומרת?
מתחבר לך אל הדפוס שתיארת?

שלום לך.

אני מזמינה אותך לבקר בדף שפתחתי׃
הלכתי לאיבוד מבקשת עזרה
כי אני מאוד מעריכה את דעתך.

בתודה מראש
י.

שלום עירית,
נתקלתי בדברי הטעם הכ״כ נדיבים שלך בלא מעט דפים.
יש לי כל מיני פלונטרים וקשה לי להגדיר לעצמי, איפה בדרך אני נמצאת.
אני ״כבר מספיק זמן בסיבה״ ועושה עבודה רוחנית, (וגם אולי רגשית?) לא מעט זמן.
אין ספק שהדפוסים שלנו משתכללים, ככל שהעבודה שלנו עם עצמינו מתקדמת, מסכימה?
בתקופה זו אני (קצת): תקועה, מתכחשת לכאב שיש בי, ממשיכה בהלקאה עצמי למרות שבהחלט מנסה להשתחרר, מנסה מאד- ומשתפרת -לצמצם כמה שמצליחה, תקשורת מחלישה עם בתי.
לא בטוחה אם עושה זאת ע״י נסיון ״החנקה״ או באמת תוך כדי שיפור.
אגב, תקשורת מעצימה, יש בינינו בשפע. אני מגדלת את בתי, כמעט בת חמש לבד. אביה ואני נפרדנו לפני כשנה וחצי, הוא אינו חי בארץ, ובא לבקר כל כמה שבועות למשך שבוע. אז לפתע אני לבד וכל ״ הג׳יפה״ שלי עולה והאופטימיות עפה מהחלון.
ממש עכשיו, זה כמה ימים אחרי שהסתיים ביקורו.
זה- על רגל אחת הרקע.
שאלתי אלייך :
קראתי באיזשהו פוסט שלך, שאת עשית עם עצמך עבודה להשתחרר מהתפיסה שלך היותך ״אמא של..״. ושזה שיפר פלאים את התקשורת עם ביתך.
מצד אחד-אני חושבת שמבינה למה (בייחוד לאור פסקי הזמן בהם למשך שבוע, הקן מתרוקן..)
מצד שני, אני מרגישה, שלמרות שגם פה יש בי המון מקום לשיפור, האמהות שלי, היא המקום היחיד בו אני מרגישה באמת את הטעם לחיי. בו יש בי אופטימיות. בו אני יכולה לפתוח את הלב. אני מודעת אילו נורות אזהרה צריכים להדלק בי מתוך הדברים שכותבת, ומצדשני - זה המקום שמביא אלי את הטוב. (ברור שגם פה, יש הלקאה עצמית, על נזק שעושה. ובצדק! ובצדק!!!)
אשמח אם תסכימי, אצלי או אצלך, לפרט קצת יותר על למה ואיך עשית תהליך של שחרור התפיסה שלך את היותך ״אמא של״.
חוצמזה, שיטות ודרכים לריפוי הנפש יש לרוב, ובסופו של דבר, הכי קובע בעיני הוא מיהו האדם, יותר מה״שיטה״ בה הוא מטפל.
את נקראת לי כאישה חכמה, נדיבה, עם לב פתוח וחם ועל כך הרבה תודה!

עירית_לוי

שלום לך

אין ספק שהדפוסים שלנו משתכללים, ככל שהעבודה שלנו עם עצמינו מתקדמת, מסכימה?
לי נראה שזה דווקא להיפך, אבל יכול להיות שלא הבנתי למה התכוונת. מוזמנת להרחיב.

אשמח אם תסכימי, אצלי או אצלך, לפרט קצת יותר על למה ואיך עשית תהליך של שחרור התפיסה שלך את היותך ״אמא של״.
בשמחה.
ראשית, לא עשיתי תהליך של שחרור התפיסה שלי את היותי אמא (אני בהחלט תופסת את עצמי כאמא, וטוב שכך

), אלא, שחררתי את האחיזה שלי בזהות שלי כאמא של בתי.
מה זה אומר? זה אומר שאני יכולה לחוש בעלת ערך, או משמעותית, או אהובה - גם מבלי שאני נאחזת ברעיון שאני אמא.
כלומר, חוויית הערך העצמי שלי וחוויית האהבה העצמית שלי אינן נשענות (או נשענות הרבה פחות מבעבר) על עצם היותי אמא. הן חוויות פנימיות ועצמאיות.

במצב בו הערך העצמי שלנו, תחושת המשמעות, תחושת החשיבות - כן נשענות על תפקיד כלשהו שקשור באדם אחר (אמא של, בת זוג של, בת של וכו') אנחנו מרגישים צורך כמעט בלתי נשלט לשמֵר את התפקיד. למשל - להיות שם בשביל הילד - לא משום שהוא צריך אותנו אלא כי אנחנו צריכים להיות משמעותיים עבורו, או אהובים על ידו. ואז אנחנו נאחזים בתפקיד. זה הופך אותנו לאחוזים ותלויים, וזה מעמיס משא כבד על כתפי הילד.

כאשר אנחנו משוחררים מזה, אנחנו מתנהלים מול הילד/האדם בצורה הרבה יותר נקייה ועניינית, ללא כל המטענים הנלווים שקיימים כאשר אנחנו נאחזים. מה שנוכח אז בתוך היחסים זה אהבה שהיא פחות מותנית. אהבה שהיא יותר נקייה ופחות מעורבבת עם פחד, אחיזה או היזדקקות.

אני לא מדברת על הפרדה פיזית בין הורה וילד, אלא על הפרדה של העוגנים הפנימיים:
העוגן הפנימי שלי, כאדם, הוא עצמאי, ואינו נשען על עצם קיומה של בתי. ובהקבלה - גם העוגן שלה משוחרר להיות עוגן פנימי עצמאי שלא חייב כלום לעוגן של אמא שלה.

זו מהות העניין.

האם זה הבהיר את הכוונה?
אם לא, או לא לגמרי, מוזמנת לכתוב מה דעתך, מה עולה בך למקרא הדברים - ואנסה להבהיר.

עכשיו, בתשובה לשאלתך לגבי ה-איך:

היה רגע שפקח את עיני, שלאחריו התחלתי לעשות עם עצמי תהליך פנימי בנושא (עם הכלים שאני רגילה לעבוד איתם).
בתי היתה אז בת שלוש וחצי (היום היא בת שבע פלוס), ואני נסעתי לסדנא של כמה ימים, בלעדיה. בפעם הראשונה בלעדיה. לפני כן הכנתי אותה, השארתי לה מכתב ממני לכל יום, סיפרתי לה על כל הדברים הכיפיים שהיא תעשה עם אבא ועם סבא וסבתא, אמרתי לה שנדבר בטלפון ואפשרתי לה להתקשר אלי בכל זמן שתרצה. ואז נסעתי. כשהגעתי לשם בצהריים התקשרתי ודיברתי איתה כמה דקות. בערב התקשרתי שוב והיא היתה באמצע משחק ואמרה לעופר (בן זוגי אז) להגיד לי שהיא עסוקה עכשיו

.

לכאורה רגע פשוט ורגיל - אבל הרגע הזה הִימֵם אותי וגרם לי להבין באופן עמוק ומאוד מוחשי כמה אני צריכה להיות אמא שלה. ומה קורה לי בלב כאשר היא כביכול לא משתפת פעולה עם הצורך שלי. כאשר היא באותו רגע לא צריכה אותי. כאשר אני לא יכולה להיות משמעותית וחשובה עבורה.

לאחר מכן התחלתי לשאול את עצמי שאלות ועשיתי איתן איזו דרך. כך לאט לאט החל תהליך של שחרור.
זה היה פחות או יותר האופי של השאלות:

מי אני אם אני לא אמא שלה?
מה מפחיד אותי ב-לא להיות אמא שלה?
האם אני מסכימה לשחרר את האחיזה שלי בזהות שלי כאמא שלה?
מה זה יאפשר לי?
מה זה יאפשר לה?
מה זה ידרוש ממני?
האם אני מסכימה לעבור בתוך מה שזה ידרוש ממני?

כמובן שכדאי להתאים את מהלך העבודה הזה למקום הספציפי בו את נמצאת. אם תרצי הכוונה ממני אז בשמחה.
.
.

(ברור שגם פה, יש הלקאה עצמית, על נזק שעושה. ובצדק! ובצדק!!!)
אני לא מאמינה שיש בשום מצב הצדקה להלקאה עצמית.
אני מסכימה שמן הראוי לשנות דברים בתוכנו, אבל באמצעות נחישות וחמלה ולא באמצעות הלקאה. באמצעות יד רכה ולא יד קשה.
בעיני הלקאה עצמית היא מנגנון אוטומטי שיש לו שני מחירים גבוהים מאוד:

אחד, הוא נותן אשליה של התקדמות אבל למעשה הוא מקבע של הדפוס אותו רוצים לשנות. מה שהופך אותו למאוד לא יעיל.
שתיים, הוא מחליש מאוד, מקטין ובכך עושה עוול גדול לערך העצמי שלנו. בדיוק הכיוון ההפוך מזה שאנחנו מייחלים לו.

אם תרצי, נוכל להרחיב את השיחה גם לכיוון הזה.

תודה עירית על תשובתך.
לגבי שאיבת ערך העצמי מהזהות האמהית- מה שהסברת זה די מה שתיארתי לעצמי..
אישית אני מצויה במלכוד מבלבל- במציאות היומיומית אני מתפקדת כחד-הורית וחיי מתאפיינים באינטינסיביות אמהית בהתאם.
(גם מפרנסת, גם אמא וכל הג׳אז הזה..)
אין לי הרבה זמן וכח וכנראה גם רצון לפתח את חיי מעבר לכך. (אבל לפחות אני עושה דרך רוחנית כבר לא מעט שנים... אז כן יש עוד משהו- אמיתי מאד - שיכול להעניק לי שמחה ושהוא לא בתי..)

מצד שני- כשהקן מתרוקן לשבוע (כשבתי עם אביה).. בום! ״פאסט פורוורד״ -אשה לבד, שלא טיפחה הרבה חיים מעבר לאמהות ופתאום יש זמן לכל מיני כאבים, שבכלל לא ידעתי שקיימים בי, לצאת.

בד״כ כשאני נתקפת בדכדוך, אני משתדלת להזכיר לעצמי להודות על החסדים שיש. אפילו אם זה רק ״פייק איט טיל יו מייק איט״.
ועל מה אני מודה? על שאני אמא!
ומה לעולם נועל מחוץ לנשמתי בדידות אמיתית?
נכון, שוב פעם- העובדה שאני אמא!
הופ, חיש מהר נוצר בלבול, רגע,רגע השתגעתי?! את כל יהבי אני שמה על האמהות שלי..
כי כן , מחד,יש בי צמצום עצמי לאמהות ותו לא (לפעמים כמו הבדיחות על הפולניות). מאידך-אין לי הרבה זמן וכוח ליותר, אז אולי זה טוב לשמוח במה שיש?
ואכן, מאז שבתי שבה, לפני שבוע, משהיה שבוע עם אביה, האנרגיות שלי ירודות וטרם הצלחתי להרים את עצמי..
בקיצור פלונטר

את מזכירה הרבה את השחרור מההלקאה העצמית,כולל הטכניקה. אני מבינה את המנגנון אבל יש בזה משהו לא טבעי..
נניח שאני ״לא שלימה״ (בלשון רכה)
מתקשורת מחלישה כלפי בתי. (השתפרתי, כ״כ השתפרתי!! וחוצמזה באמת, באמת שיש ש-פ-ע של תקשורת מעצימה בינינו ובכ״ז הבטן מתהפכת לי כשחושבת על מצבים אלו).
אז את אומרת שבשביל לשחרר את ההתנהגות הזו- יש לקבל אותה ללא שיפוט, עם חמלה. זו הטכניקה.
אבל- בואי נודה,
אובייקטיבית, תקשורת מחלישה היא ממש לא בסדר!!
יש דף : דברים שאמא אמרה לי
דוקא שם אני ביטאתי חמלה לאמהות העולם לדורותיו. אולם הכאב העולה מתוך הדף הארוך הזה, מדגיש עד כמה תקשורת מחלישה משפיעה לכל החיים. אני לא מדברת על התעללות. אני מדברת על תקשורת מחלישה- זו שכמעט כל אחת חוטאת בה (ו/או סבלה ממנה) במידה זו או אחרת..
כשלגמרי ברור שהכל נובע מחולשה.

סליחה! כתבתי ארוך אנסה לערוך..
(גם, את מוזמנת למחוק אם תרצי)
על השתכללות הדפוסים- בפעם אחרת.
@}

עירית_לוי

מוזמנת לכתוב פה באיזה אורך שיוצא לך או מתחשק לך. תרגישי נוח. אין צורך לערוך או למחוק.

_נכון, שוב פעם- העובדה שאני אמא!
הופ, חיש מהר נוצר בלבול, רגע,רגע השתגעתי?! את כל יהבי אני שמה על האמהות שלי..
כי כן , מחד,יש בי צמצום עצמי לאמהות ותו לא (לפעמים כמו הבדיחות על הפולניות). מאידך-אין לי הרבה זמן וכוח ליותר, אז אולי זה טוב לשמוח במה שיש?_

זה בסדר גמור לשים את כל יהבך, כרגע או בכלל, על האימהות. זה מן הסתם מה שנכון לך כרגע. זו בחירה טבעית, סבירה, לגיטימית.
מה שאני מתכוונת אליו הוא טיפ טיפה אחר:
מה שאני מתכוונת אליו זה לא לשים את כל המשקל של הערך העצמי שלך על האימהוּת,
כלומר - כן להיות אמא בכל רמ"ח אברייך, אמא מעניקה, מתמסרת ואוהבת (ולהודות על ההזדמנות להיות אמא, כפי שתיארת

), ובו בזמן להיות אמא שחשה בעלת ערך, אהובה, ומשמעותית גם בלי קשר להיותך אמא.

לשאוב את החוויה של "אני אהובה משמעותית ומוערכת" מתוך היחסים עם בתך אבל גם ובעיקר מתוכך. לא רק מבחוץ. וזאת על מנת שהערך העצמי שלך לא יהפוך לתלוי רק בתפקיד. שהוא יהיה עצמאי.

ואז - את תוכלי להתמסר לגמרי לתפקיד ולשמוח בו, מבלי להאחז בו.

_ואכן, מאז שבתי שבה, לפני שבוע, משהיה שבוע עם אביה, האנרגיות שלי ירודות וטרם הצלחתי להרים את עצמי..
בקיצור פלונטר_
מצב כזה, כפי שתיארתי בפיסקה הקודמת, מצב של ערך עצמי עצמאי ובלתי תלוי בתפקיד - יאפשר לך לא להיטלטל כל כך כאשר בתך שוהה עם אביה ולא איתך. יאפשר לך לא ליפול ולא לחוות ירידה באנרגיות כתוצאה מהתרחקות פיזית ממנה. הוא יאפשר לך לחוש געגוע שיש בו שמחה וחיוך כשאת חושבת עליה, לעומת געגוע שחונק את הגרון ומרוקן אותך.

זו הדרך, בעיני, להתחיל לצאת מהפלונטר שתיארת. לנתק את החוויה של מי שאת - ממנה.
השאיפה היא שאת תרגישי טוב עם עצמך, שתהיי שמחה וחיונית גם בלי קשר אליה. שהשמחה שלך לא תהיה קשורה רק אליה, לא כשאת לידה, ולא כשאת רחוקה ממנה.

איך עושים את זה - זה כבר סיפור אחר

.
אם ההבחנה הזאת מדברת אלייך ואת רוצה לעבור לאיך - בשמחה.

אובייקטיבית, תקשורת מחלישה היא ממש לא בסדר!!
אולם הכאב העולה מתוך הדף הארוך הזה, מדגיש עד כמה תקשורת מחלישה משפיעה לכל החיים. אני לא מדברת על התעללות. אני מדברת על תקשורת מחלישה- זו שכמעט כל אחת חוטאת בה (ו/או סבלה ממנה) במידה זו או אחרת..
נכון, מסכימה איתך לגמרי!
להתנהגות מחלישה כלפי אנשים אחרים, בני זוג, ילדים, או כל אדם - יש מחיר כבד. ונכון, כדאי ורצוי לשנות את הדפוסים שיצרו את ההרגל להתנהג באופן מחליש.

העניין הוא ששינוי כזה מתאפשר רק מתוך חמלה וקבלה של הדפוס הזה שלנו להחליש. מתוך ההבנה שהוא עולה לא מתוך כוונה רעה או רוע אלא מתוך הרגל, מתוך פצע שלא טופל, מתוך מנגנון הגנה. יותר מזה - שינוי כזה לא יוכל להתאפשר, לא משנה כמה חזק תנסי, מתוך גינוי עצמי והלקאה. זה לא עובד. לא באמת, לא לעומק.

תראי, כאשר את מלקה את עצמך את יוצרת תקשורת מחלישה עם עצמך. את מחלישה אותך. את יוצרת בתוך היחסים שלך עם עצמך תקשורת מחלישה. באותם רגעים את יוצרת בתוכך וסביבך אווירה של תקשורת מחלישה, אם תרצי או לא תרצי. ואת רוצה עבור עצמך ועבור בתך בדיוק את ההיפך.

אני מאמינה שאם את רוצה ליצור אווירה של תקשורת מעצימה ומחזקת זה חייב להתחיל בתוך היחסים שלך עם עצמך - ומשם להקרין החוצה ליחסים שלך עם אחרים.
והלקאה עצמית, מה לעשות, היא תקשורת מחלישה. אני מאמינה שאם תרגילי את עצמך לדבר יפה לאחרים מבלי להתרגל לדבר תמיד יפה גם אל עצמך - במוקדם או במאוחר משהו יתפרץ מתוכך החוצה. משהו מזה ישליך ויקרין החוצה. אם את רוצה שתקשורת מעצימה תקרין מתוכך, תצרי אותה קודם בפנים, מול עצמך

.

תבדקי אם את מתחברת...

לא יאומן!
הצהוב: במאבק בינך ובין עצמך אי אפשר לנצח, רק להפסיד

קראתי תשובתך די קרוב למתי שפרסמת.
ראשית, אני מצדיעה ליכולתך וסבלנותך לחזור על וארייציה של אותם מסרים, בסבלנות אין קץ, מתוך התייחסות אישית, ספציפית, לאדם עצמו. וואו!

כתבת ש-
״ מאמינה שאם רוצים להתחיל עם תקשורת מעצימה... חייב להתחיל בתוך היחסים שלך עם עצמך ״
בהחלט מכימה איתך בראש, מבינה איך זה עובד, אפילו מאמינה לך. לעצמי, ברגעי האמת, קצת יותר קשה להאמין.
קראתי, שאת ממש נותנת טכניקה של מתן רשות לרגשות.
הבעיה, שכשאני יודעת ש״מתן הרשות״ הזה הוא מעין ״תחנת מעבר״ על מנת לאפשר שינוי מיוחל אצלי, - קצת יותר קשה לי להאמין לעצמי. אני חושבת שאת התייחסת לנקודה זו. (ולעוד הרבה דברים חכמים ויפים אחרים). השלב הזה של ״עבודה בעיניים״ לצורך שינוי , לפחות ברגע האמת, מבחינה רגשית- נראה לי כמו, מה לעשות, עבודה בעיניים.
עם זאת, אני מבינה לגמרי את ההגיון שעומד מאחורי זה ומדוע זה הכרח יעל מנת להביא לשינוי אמיתי. מלכוד.

הנושא הבא-עניין שימת משקל הערך העצמי על האמהות.
כעת האנרגיות יחסית שבו וגם מצב הרוח השתפר מאד:-)
ראשית רוצה להבהיר שהסיבה לאנרגיות הירודות, כשהייתי לבד ושנמשך אחרי שובה של בתי- קשורה לקן שהתרוקן אבל לא רק.
באותו שבוע גם לא עבדתי ולא היו לי תוכניות וסירבתי להטיל על עצמי מטלות ו.. הופ נהיה לי ״קשה לזוז״ (ראיתי את תרומתך המבורכת לדף ), ומצב הרוח והאנרגיוות צללו מטה בהתאם.

ברור לגמרי שאת הערך העצמי, יש לשאוב מבפנים, ושלא יהיה תלוי בדבר.
זו המטרה.
בפועל , מה שאנו עושים , מאד משפיע על מצב רוחנו ואיך שאנו מעריכים את עצמינו. ( מזכיר לי את סארטר פתאום..)
בהתנהלות היומיומית שלי,כהורה יחידה, האמהות דורשת השקעה רבה של זמן ורגש. העבודה (כשיש), גם דורשת השקעה לא מבוטלת של זמן, מחשבה, רגש ויצירתיות. לא נשאר מקום להרבה מעבר.
הסיטואציה הזו, כמעט ״שואבת״ למקום שהערך העצמי נשען על האמהות.
תוסיפי לזה עוד כמה פצעים שלא הגלידו וממש קל ליפול שם..
מה גם שלפחות בנתח העיקרי של חיי,(כשבתי ואני יחד) זה די ״משמש״ אותי טוב, להיות שלימה עם חיי ולשמוח בהם.

המעברים החדים הללו, מ״הורה יחידה״ במשך מספר שבועות ל״אשה לבד״ במשך שבוע- מטלטלים!
את מבינה את המלכוד?
תודה @}

עירית_לוי

תודה על המילים החמות. שמחה שמה שיש לי לתת מתקבל בכזו אהבה.

_קראתי, שאת ממש נותנת טכניקה של מתן רשות לרגשות.
הבעיה, שכשאני יודעת ש״מתן הרשות״ הזה הוא מעין ״תחנת מעבר״ על מנת לאפשר שינוי מיוחל אצלי, - קצת יותר קשה לי להאמין לעצמי. אני חושבת שאת התייחסת לנקודה זו. (ולעוד הרבה דברים חכמים ויפים אחרים). השלב הזה של ״עבודה בעיניים״ לצורך שינוי , לפחות ברגע האמת, מבחינה רגשית- נראה לי כמו, מה לעשות, עבודה בעיניים.
עם זאת, אני מבינה לגמרי את ההגיון שעומד מאחורי זה ומדוע זה הכרח יעל מנת להביא לשינוי אמיתי. מלכוד._

טוב, כאן אני רוצה להבהיר - אני לא מדברת על עבודה בעיניים. זה לא לקבל בכאילו, או באופן זמני עד ש...
אני מדברת על באמת באמת באמת לתת לעצמך רשות להיות מי שאת, באמת ובתמים.
להסכים להיות לא מושלמת. לקבל אותך עם הרבה חמלה, את כל כולך, כולל את החלקים הפחות יפים, את החלקים הלא שלמים. זה מה שנקרא לעשות שלום עם אי המושלמות שלך.
זה לא לזייף קבלה "בשביל ש". כלומר זה לא משהו בנוסח: "טוב, אם אני לא אתנגד לזה זה ישתחרר אז אני לרגע קט לא אתנגד לזה, ואז זה ישתחרר, ואז בשנייה שזה ישתחרר אני אחזור לגַנות את זה ואת עצמי על שהייתי כזו". זה לא זה

.

בואי תבדקי אם את מסכימה - כמדיניות אישית בינך לבין עצמך - לתת לעצמך רשות להיות בנאדם, אנושי, לא מושלם:

האם את מסכימה לקבל את עצמך כאדם לא מושלם? אדם עם נקודות תורפה? אדם עם פצעים שגורמים לך להתפרץ כשנוגעים בהם כי הם פצעים פתוחים?
האם את מסכימה לא לגַנות את עצמך על הדפוסים שנצרבו בך במהלך חייך?
האם את מסכימה לא לכעוס על עצמך על כך שבעת מצוקה את פועלת מתוך הדפוסים הללו?
האם את מסכימה להביט בך באותה חמלה שאת יודעת להפנות אל הבת שלך כאשר היא במצוקה?

.
.

_המעברים החדים הללו, מ״הורה יחידה״ במשך מספר שבועות ל״אשה לבד״ במשך שבוע- מטלטלים!
את מבינה את המלכוד?_
בהחלט.
מצב חיצוני מטלטל ומשתנה מקשה מאוד ליצור עוגן פנימי יציב. זה כמו לבקש ממך לבנות בית בזמן שיש בחוץ סערה חזרה. זה מאוד קשה.
ובכל זאת, זה אפשרי:

על מנת לבנות את העוגן נדרש לבדוק מה עומד בינך לבין אותו עוגן. כלומר - מה נדרש ממך לשחרר על מנת שהעוגן של ערך עצמי עצמאי יצליח להתבסס. מה מפריע לו עכשיו. מה תופס לו את המקום.
ועל מנת לבדוק מה זה הדבר הזה - צריך להביט פנימה, צריך להרגיש פנימה, ולבדוק מה עולה.

למשל, בואי תבדקי מה עולה כעת, ברובד הרגשי, מול השאלה: "אם אני לא אמא של הבת שלי, מי אני?"
אל תסנני, אל תעני את ה"תשובה הנכונה". תראי אלו תחושות עולות בך. הדבר הראשון, מהבטן.
ונמשיך משם.

עירית_לוי

פוסט חדש שכתבתי,
שנקרא לבלוע כל יום מנה קטנה של רעל,
שעוסק בגמילה מההרגל של הלקאה עצמית.
מוזמנים לקרוא

הגבתי לך שם,למרות שאולי עדיף כאן...
נושא שאני מכירה מקרוב,מאוד מקרוב.
נמצאת כרגע בקריז קשה של גמילה ממנו

עירית_לוי

קראתי שם.
אהבתי את השימוש במונח "לשון הרע על עצמנו".
מאמצת אותו!

קישור | העבר | מחק אמא של טוסיק דבש (20.06.2011 10:37):
תודה עירית.
כתבת על להסתכל על עצמי פנימה, לקבל גם את החלקים הפחות יפים. באהבה, בחמלה.
מאד מתחברת לרעיון. אפילו בעצמי נותנת את העיצה הזו (נדמה לי שקראתי צהוב שמתייחס לנטייה הזו..)
אז איפה הקאטש?
תשמעי, אני יכולה בקלות לקבל את העובדה שאני לא מושלמת. הב״עיה שדוקא הפגמים הספציפייםשבי, ממש לא עושים לי את זה״. סתם עניין של טעם. חבל שאי אפשר להתחלף עם מישהו אחר,בפגמים..
אבל לא הייתי מחליפה את הדברים שאוהבת בי.

מזכיר פתאום לי, איזו תובנה שהיתה לי פעם:
חשבתי לעצמי, שבעצם זה כאילו יש לנו x תכונות, שיש להן ביטוי גם בצורת יתרון וגם בצורת חסרון. גם מינוס גם פלוס. לכל תכונה ״יפה״ שלנו יש גם מראה או ואריציה בצורת ״פגם״ ולהיפך. (תראי איזו תלמידה חרוצה אני, אני מקפידה להשתמש בגרשיים).
היו לי גם דוגמאות שיסבירו למה אני מתכוונת- כרגע הן ברחו לי מהראש..

תיכף אקרא את הפוסט שלך על מנת הרעל היומית..
יאמי, לפעמים אני לוקחת מנת יתר...
@}

המונח הזה הוא אמיתי.בהלכות לשון הרע אנו לומדים שלא אומרים לשון הרע גם על עצמנו.
וזה כל כך מדוייק,האהבה החוצה תנבע שתתקיים אהבה לעצמי,
"ואהבת לרעך כמוך "
שאני שופטת את עצמי ישר אני גם ביקורתית החוצה
החוץ תמיד יהיה המראה שלי.

עירית_לוי

אמא של טוסיק דבש,

תשמעי, אני יכולה בקלות לקבל את העובדה שאני לא מושלמת. הב״עיה שדוקא הפגמים הספציפייםשבי, ממש לא עושים לי את זה״. סתם עניין של טעם. חבל שאי אפשר להתחלף עם מישהו אחר,בפגמים..

כן, כולנו היינו מסכימים להתחלף...
תראי, זה לא שאנחנו במקרה לא אוהבים את נקודות התורפה הספציפיות שלנו, אנחנו לא אוהבים אותן כי הן שלנו.
נניח שהיית מצליחה להתחלף עם מישהו בנקודות התורפה שלו, ברגע שהן היו הופכות להיות שלך, כבר לא היית כל כך סבלנית כלפיהן. זה לא עניין של טעם, זה עניין של נקודת מבט. ה"דשא של השכן" תמיד נראה מגניב יותר

.

_מזכיר פתאום לי, איזו תובנה שהיתה לי פעם:
חשבתי לעצמי, שבעצם זה כאילו יש לנו x תכונות, שיש להן ביטוי גם בצורת יתרון וגם בצורת חסרון. גם מינוס גם פלוס. לכל תכונה ״יפה״ שלנו יש גם מראה או ואריציה בצורת ״פגם״ ולהיפך._

זו תובנה חשובה.
היא עוזרת לראות שאין טוב ורע מוחלטים. שבכל תכונה יש חלקים שמשרתים אותך ויש מקומות בהם היא מפסיקה לשרת אותך או מתחילה לנגוס מהחופש שלך.

שליטה למשל. היא עוזרת לאדם להיות מפוקס, מאורגן, אסוף - עד לנקודה שבה הוא כבר לא יכול ש לא להיות אסוף, הוא חייב להיות אסוף אחרת הפחד משתלט עליו, ואז היא כבר לא עוזרת לו אלא מגבילה אותו. עוד דוגמא: נתינה. היא יכולה לנבוע מאהבה גדולה, ולסייע לאדם לקיים מערכות יחסים טובות, עד לנקודה שבה שבו הוא כבר לא יכול ש לא לתת, הוא חייב לתת כדי לחוש אהוב. ושם הוא כבר לא חופשי.

לכל תכונה יש יתרון וחיסרון. לכל תכונה יש מקום שבו היא משרתת אותנו ומקום שבו היא כבר לא משרתת אותנו. חלק בה נובע מהאהבה שבנו, וחלק בה נובע מתוך פחד.

וכל זה מסייע לנו לראות שכל תכונה נעה על גבי סקאלה: אם אני אדם מתחשב, מן הסתם יש בי את כל הגוונים על גבי הסקאלה של התכונה הזאת. יהיו מקומות או רגעים בהם כן אהיה מתחשבת ויהיו מקומות בהם לא אהיה מתחשבת, בהם אחשוב רק על עצמי. אם אני אדם רגיש, מן הסתם, מעצם היותי בנאדם, יהיו רגעים בהם אבטא רגישות ויהיו רגעים בהם אבטא חוסר רגישות. פשוט כי לא קיים אדם שהוא רק רגיש באופן מוחלט, או רק טוב-לב באופן מוחלט, או רק נדיב באופן מוחלט. לא קיים. אנחנו נעים בתוכנו על פני סקאלה.

ההכרה בעובדה הזאת, בכך שכך אנחנו בנויים - יכולה לחסוך לנו הרבה תסכול ועוגמת נפש שלנו מעצמנו.

ולכן, כל העניין הוא:

לתת לעצמנו רשות לנוע על פני הסקאלה. לתת רשות ומקום גם לחלקים הפחות "יפים", להכיר בהם כחלק מאיתנו, לא להתבייש בהם. לא להתבייש להיות בנאדם.
לנסות ליצור חופש במקומות בהם אין לנו חופש ואנו תקועים במקום ספציפי על גבי הסקלאה: נחמדות-יתר או אגרסיביות-יתר וכדומה. לשחרר את הדבר הזה שגורם לנוע להתקבע על אחד הקצוות.

וכאמור, שני אלה כרוכים לחלוטין זה בזה: הסעיף הראשון- מתן רשות אמיתית, תומך בסעיף השני - יצירת החופש, שחרור ושינוי דפוסים.

עירית_לוי

סגו לה,

המונח הזה הוא אמיתי.בהלכות לשון הרע אנו לומדים שלא אומרים לשון הרע גם על עצמנו.
תודה. למדתי משהו חדש.

וזה כל כך מדוייק,האהבה החוצה תנבע שתתקיים אהבה לעצמי
כן...

את כמובן צודקת.
קראתי גם את הפוסט על ״מנת הרעל היומית״ - תענוג צרוף. כ״כ בהיר וממוקד!

ועדיין-
אני, כמו רבים מהמין האנושי , למרות הידע והנסיון, ממשיכים ליפול לאותם המלכודות. כן, יש שינוי, צמיחה, שכלול וכל השאר, ועדיין לפעמים זה נשמע כמו איזה שיר שמתנגן לו בלופ...

״לומדים, לומדים, לומדים, ואז מתים״

לא סתם, אם כבר אני יותר מתחברת ל-״הדרך היא ריבוא הדברים״.

אבל קצת הומור עצמי, לא מזיק!
(וכן, אני יודעת, לפעמים ההומור העצמי הזה, הוא סוג של הלקאה עצמית, בתחפושת קצת יותר חיננית..)

עירית_לוי

כן, ברור. גם אני לומדת כל הזמן.

(וכן, אני יודעת, לפעמים ההומור העצמי הזה, הוא סוג של הלקאה עצמית, בתחפושת קצת יותר חיננית..)
נכון.
אבל אין ספק שהומור הוא חשוב פה.
כבדוּת ורצינות יתר הן לפעמים כבדוֹת מדי...

שלום ובוקר טוב.
עירית, אני מקווה ששלומך טוב. אנחנו מכירות קצת ורציתי לבקש, אם יש לך כמה רגעים, להציץ בדף שלי הזוגיות השבורה שלי

עירית_לוי

בשמחה. היום כבר לא אספיק אך אשתדל מחר.

תודה על העידוד,זה משמח.
מקווה לטוב @}

שלום עירית,
אשמח מאוד אם ימצא לך הזמן לתת את דעתך לשאלתי בדף איך מפסיקים את מעגל ההתעללות.
רוב תודות.

עירית,
תודה רבה.
רוצה הבהרות אם אפשר.
התהליך מדהים וגם כואב.
פרטתי בדף.
לילה טוב.

שלום עירית,

תמי גלילי המליצה לי לפנות אלייך לעזרה. אז אם במקרה יש לך כוח וחשק לא יהיו לי עוד ילדים

תודה

תודה נשמה ! @}

אני קוראת כאן זמן מה וקוראת בעיקר דפים בהם כתבת את.
מאוד מתרשמת מיכולת הנתינה שלך, האבחנה, הרגישות החוכמה והעוצמה.
רציתי להודות לך על המילים שלך, שמהדהדות גם אצלי.
שנה טובה לך וליקירייך, שנה ברוכה בטוב ואהבה.

עירית_לוי

פלונית, תודה רבה! מחמם את הלב לשמוע. תודה ושנה מבורכת גם לך

.

עירית,

הי, כתבתי על איזשהו עניין שיש לי שוב עם עמידה על שלי מבלי לגרום למריבות/קצרים/היעלבויות.
כתבתי בדף של בשמת, כי זכור לי שקראתי פעם משהו שהיא כתבה בנושא דומה, אינני בטוחה לאיזה דף זה באמת שיך, אבל אם תרצי להציץ ויש לך כח לכתוב על זה.

שנה טובה לך{@

עירית_לוי

בשמחה. עניתי בדף של בשמת.

עירית_לוי

מוזמנים לקרוא פוסט חדש שלי,
שנקרא והרשות נתונה
תזכורת למה שבשמת מיתגה פעם בשם "סדנת מותר".

חג שמח

מאמר נהדר, כתמיד.
ברור, ממוקד ונוגע בנקודות הכי עמוקות ונסתרות.
היישום של הצעותייך המדויקות הוא אתגר לא פשוט.
חג שמח ותודה.

עירית_לוי

לולי, תודה

.
בהצלחה אם תנסי ליישם. אם עולה שאלה כלשהי - מוזמנת בשמחה לשאול ולברר.

רק באתי להגיד שלום, מזמן לא "נפגשנו".
הולכת לקרוא את המאמר.
חג שמח יקרה ושנה מלאה בכל טוב

תודה עירית יקרה.
אני כרגע עוד מדחיקה, עובדת הרבה ואוכלת הרבה יותר, חסרת כח, אבל יודעת שהימים האלה יעברו ואני אתחזק.
הכל זמני (סוג של עידוד עצמי (: )

שלום עירית,
קוראת אותך באתר ומאוד מאוד אשמח אם תוכלי לההציץ בדף שלי הנה אני מתחילה
תודה גדולה.

עירית_לוי

כתבתי לך שם

.

ראיתי,
תודה רבה שקראת והגבת, מחמם לב להיווכח בנתינה שלך,
אענה בהמשך.

עירית_לוי

כתבתי פוסט חדש.
מוזמנים לקרוא:
שזה יבוא ממנו

ליצור שינוי פנימי שמתחיל לאט לאט להקרין את עצמו - כמו על גבי מסך – על מציאות חיינו. לחיות את החיים מתוך ההבנה שזה תמיד הפנים שמייצר את החוץ, למרות האשליה הכל כך חזקה שזה החוץ שמקרין אלינו פנימה.
פשוט מעולה

<בדיוק רגע לפני שקראתי את המאמר כתבתי זאת בדף של עינת.. סינכרון>

עירית_לוי

יקרה,כרגיל כתבת את מה שכל כך ברור בבהירות ואפשרת לראות מבעד למחשבות.
נהדרת את

עירית_לוי

תודה

כמו כול הפוסטים שלך, מרתק, חשוב וכתוב בבהירות. תודה.
יש לי שאלה לגבי מה שכתבת: אם למישהו קרוב יש טון דיבור שגורם לי לאי נוחות פיזית ( קול חזק שממש לא נעים לי ומתיש אותי), אם לא אעיר לו זה לא ישתנה ורק יגרום לי להתרחק ממנו ויעורר בי טינה. אם אומר לו, כפי שכתבת, זה לא הוגן לבקש ממנו לשנות דפוסים עמוקים ( ונדמה לי שאני יודעת מהיכן זה נובע אצלו, מחוסר ביטחון). אז איך יוצאים מהפלונטר הזה? אני רגישה לרעש, בין השאר, ולשנות את עצמי במקרה הזה לא ממש מועיל.
ניסיתי לומר כמה פעמים, בעדינות, ולפעמים זה עוזר לרגע אבל חוזר שוב.
אם לא מתאים לך לענות כאן, אעביר את השאלה למקום אחר.
תודה על הפוסט ובכלל,
שבת שלום
}ניסיתי לשלוח פרח ולא הצליח לי, אז דמייני פרח

עירית_לוי

_אם למישהו קרוב יש טון דיבור שגורם לי לאי נוחות פיזית ( קול חזק שממש לא נעים לי ומתיש אותי)
אני רגישה לרעש, בין השאר, ולשנות את עצמי במקרה הזה לא ממש מועיל._

בואי תבדקי האם יש עוד משהו שאת רגישה אליו כאן מלבד הרעש? מה יש עוד בטון שלו מלבד עוצמת קול גבוהה שגורם לך להתנגדות? להתנגדות מודעת או לא מודעת (כאשר משהו מתיש אותנו סימן שאנחנו מתנגדים אליו. והרבה פעמים מה שגורם לנו לעייפות זה לא הדבר עצמו אלא ההתנגדות הפנימית שלנו לדבר).

אל מה את מתנגדת?
האם יש בטון שלו האשמה או הקטנה? האם זה אל משהו שהוא משדר? (למשל חולשה/נחיתות/משהו אחר)? האם זה אל משהו באנרגיה שלו?
או אפילו שזה רק הווליום הגבוה נטו, ואת עצמך מפרשת אותו בצורה מסויימת? (התנשאות/הקטנה/זלזול) ואז את מתנגדת אל התחושה שמתעוררת בך.

כאשר תזהי את הכפתור שמופעל בך תוכלי להתייחס אליו ולעבוד איתו.

כל זה לא סותר כמובן את העובדה שלעיתים נדרש מאיתנו לשים גבול מול משהו שפוגע בנו או מחליש אותנו או סתם לא נעים לנו. נדרש מאיתנו לבקש לא לדבר אלינו ככה או ללכת כשזה קורה. התפקיד שלנו זה לא לאפשר.
העניין הוא שאי האיפשור והצבת הגבול יהיו באמת אפקטיביים כאשר נציב אותם מתוך מקום שלו, נינוח וענייני - ולא ממקום מופעל, תגובתי ואוטומטי.

האם זה עונה לך?

תודה ושבת שלום גם לך

כן, את צודקת. יש שם חולשה ונחיתות שמציקים לי. בעצם אלו שני אנשים קרובים שזה נכון לגביהם.
גם רעש רגיל לא נעים לי ( ועןד דברים, רגישות חושית), אבל רדיו אני יכולה להחליש או להימנע ממקומות רועשים. הקול הרם של הגברים הללו מפריע לי בגלל הרעש עצמו אבל יש גם את הדבר הנוסף, מה שהעלית, וזה גורם לי להרגיש חוסר אינטימיות, שאותו המישהו לא באמת נמצא איתי כשהוא כמעט צועק לי באוזן. ויש שם גם האשמה מוסתרת, לפעמים. כן, יש לי הרבה התנגדות שאני רוצה למוסס.
תודה שוב.

עירית_לוי

תודה עירית, על מה שכתבת בדף של נגיעה רכה, על הפצע הפתוח ועל זה שרק אנחנו יכולים לטפל בו.
ההבנה הזו תרמה לי המון, תודה.

הי,

כרגע למיטב ידיעתי לא מתקיימים מפגשים פתוחים קבועים כפי שהיו. נסי לדבר עם "חגית" [email protected] . אני מאמינה שהיא תוכל לעזור לך. אולי גם עם "שירה"[email protected]
בהצלחה @}

עירית_לוי

פלונית, תודה רבה. כתבתי להן מייל.

או רורה, תודה גם לך. שמחה מאוד שזה תרם

.

יופי.
יכולה לשלוח גם "אלי"[email protected]
ואנסה לקשר אותה לאמהות נוספות @}

עירית_לוי

תודה. שלחתי.

תודה ובאהבה רבה @}

עירית שלום, אני כבר זמן מה עוקבת אחרי מה שאת כותבת ומאד מאד אוהבת את הגישה שלך.
הייתי שמחה לבוא לייעוץ אישי אבל כרגע זה מורכב לי ורחוק לי מידי..
אז אני בודקת אם אפשר להעזר בך כאן דרך האתר..
יש לנו בבית מכת תולעים, אנחנו ניסינו כל מיני דברים ממש כל מיני, הומיאופטיה, צמחים, גרעיני דלעת, תמצית רימונים
ועוד דברים שאני כבר לא זוכרת.
בסוף נכנענו לורמוקס, ועכשיו שוב חזר..
אני מניחה שמאחורי כל הסיפור הזה של התולעים עומד משהו אבל לא מצליחה להגיע לזה.
אני סיימתי לא מזמן קורס בהתמקדות ועם עניין התולעים אני פשוט לא מצליחה.
חשבתי אולי את יכולה להאיר את עיני, או לכוון אותי לשאלות הנכונות, או להציע אפשרויות
של מה התולעים מנסות לומר למשפחתנו.. אני מותשת מלילות בלי שינה (הילדים מתלוננים שזה כואב להם)
וכבר אזלו לי הפתרונות. תודה וכל טוב! (אם זה יתאים לך לענות על זה אשמח אם תוכלי לענות לי בדף שלך או בדף התולעים,
מפאת המבוכה אני לא כותבת את הניק שלי..)
ושוב תודה!

עירית_לוי

שלום פלונית זמנית,

חתיכת אתגר...

אבל בואי ננסה. בשמחה רבה.

האם את יכולה לספר קצת עליכם, על אופי ההורות שלכם, אופי המשפחה, קצת על הדינאמיקה המשפחתית שלכם?
וגם - האם יש משהו מסויים שקרה בשנה האחרונה?
ספרי מה שמתאים לך, ואולי זה יוכל לתת לנו איזה כיוון.

בינתיים אשתף אותך באסוציאציה הראשונה שעלתה לי ממה שכתבת, ותבדקי אם זה מתחבר לך:
מה שעולה זו חוויה של חוסר אונים שלכם מול התולעים. הן מתקיפות את בני המשפחה, ואתם קורבנות שלה.
זה כאילו שמשהו "נפרץ" אצלכם ואיפשר לתולעים לחדור, ואתם עומדים מולן חסרי אונים: לא מבינים למה, לא יודעים מה לעשות, לא מסוגלים.
זה מתחבר לך למשהו?
תראי אם כן או לא, ולמה, ונמשיך משם.

ושיהיה לילה קל עד כמה שניתן...

עירית תודה!
אכן מתחבר, זה הכיוון שהלכתי אליו בהתחלה.. חדירה, מישהו ש"מנהל אותי".
אבל לא הצלחתי להתקדם משם. יש בי תחושת חוסר אונים מול היצורים הזעירים האלו
שכל הזמן חוזרים..
אנחנו משפחה די נורמטיבית (מה זה לעזאזל נורמטיבי..?) אבל כלפי חוץ נראים כאלה.
השנה עברנו למקום שבו אנחנו די לבד ומאד לא חודרים לנו לחיים.
אבל אנחנו עסוקים מאד בשאלה איפה נגור בהמשך חיינו כמשפחה.
קשה לנו לבד, אנחנו לא רגילים לזה, היינו עד עכשיו במקום שהוא מאד ביחד ואינטנסיבי אבל היינו צריכים שינוי, שחרור.
(דווקא שם אף פעם לא היו תולעים..)
עכשיו יש לנו מחשבות לעבור לקהילה יותר "קהילתית", אנחנו רואים שזה חסר לנו ושם אכן יש סיכוי לחדירה לחיים.
זו התלבטות, כי חופשי זה לגמרי לבד (או די לבד) ואנחנו רוצים קהילה אבל אני קצת חוששת מחדירה לפרטיות שלי
לכך שמישהו ינהל את חיי. מצד שני על כל סגנון חיים אפשר להגיד שמישהו אחר מנהל את חיי, השוק החופשי, הצורך בהתפרנסות,
בעל הדירה, המועצה המקומית, הריסוס בשדה ליד, המזון המפתה והבלתי מזין ועוד ועוד..
ואפשר גם להגיד את ההפך, שתמיד יש את הבחירה והיא בידי. אפילו בכלא.
אני מודה שאני מתקשה להגיד את האמירה השניה מעומק ליבי. יש בי קצת את המקום הקורבני.
המקום שלא משלים עם העובדה שהבחירה תמיד בידי, המקום שמרגיש קרבן של המציאות,
(ויש כמה סיבות להרגיש שהעולם לא ממש חייך אליי שלא באשמתי - מציאות של התמודדות עם אבדנים רבים).
יש בי את המקום שמאשים את עצמו ואחר כך מנסה להתנגד להאשמה ומאשים בחזרה את כל העולם.
יש בי פחד לעבור לקהילה הזו ועם זאת יש בתוכי את הידיעה שבתווך הארוך זו הבחירה הכי נכונה לי ולמשפחתי.
אולי יהיה קשה בהתחלה אבל אם נשאר שם כי נחליט שטוב לנו אז יכול להיות לנו שם נפלא, ואם נחליט שרע לנו אז
נעזוב. ולמרות הידיעה הזו, מקנן הפחד שלא אהיה מספיק טובה וכולם יראו את זה..
עולה בי מחשבה על ריקבון, פרי כזה שנראה מבחוץ בסדר ואז פותחים ורואים תולעים ואיכס זורקים..
איזה אסוציאציות נוראיות..

ובכל זאת, למה זה עבר לכל המשפחה? ובמיוחד לגדולה שלי שהיא בתקופה כל כך טובה?
חשבתי גם על כיוון של דברים שהיא לא יכולה לעכל ולא נראה לי שזה זה. השיחה ביננו מאד פתוחה.

כשאני חושבת על התולעים אני מרגישה גועל ויאוש. מרגישה שאין לי כוחות להתמודד עם זה,
שאין לי כוחות לעשות את הניקוי הדרוש. השינוי הדרוש? אפילו לא יודעת מהו? איך לשנות את עצמי / עצמנו
כך שהתולעים לא ידבקו בנו? מרגישה שזה גדול עליי. (כן, חוסר אונים)
ותוך כדי שאני כותבת אני חושבת על כך שאין לי גם את הכוחות לעשות את הניקוי הפנימי הדרוש
של הפחדים והדאגות, של תחושות האשמה, של הערך העצמי הנמוך- של כל אותם היצורים הבלתי נראים
שמנהלים אותי כל הזמן.
מפחיד לצלול לעומק הזה על גבי האינטרנט..
ברשותך, עוד כמה שבועות אמחוק את הדברים או את חלקם..
תודה רבה לך על ההקשבה!
מקוה להמשיך איתך בשיחה, עצם היותך שם בצד השני עוזר להתמקד
למרות שאני מרגישה עדיין מאד מפוזרת..
ושוב תודה!

תודה יקרה.
מה באמת קראת הכל? איזו התמדה וכוח... נראה לי שלא הכי פשוט שם. אה אבל את אוהבת לא פשוט הרי...
בכל אופן תודה על ההצעה הנדיבה. ותודה שאת שם.

עירית_לוי

פלונית זמנית,

נמשיך כמה שיתאים לך. כשתרצי למחוק פשוט תמחקי.

שימי לב שעברתם דירה ושיניתם סביבת מגורים. זו טלטלה למשפחה, גם אם המעבר הוא טוב ורצוי.
מעבר דירה הוא מצב שבו המשפחה כולה חשופה יותר ורגישה יותר ועלולה לצאת בקלות רבה יותר מאיזון.

עכשיו בואי נראה מה יוכל להחזיר אתכם לאיזון.

יש לי תחושה חזקה שברגע שתצליחי לשנות את ההתייחסות שלך ואת ההקשר שלך לכל העניין - משהו כבר יתחיל לזוז ולהשתנות.
אני צופה שיפור כבר מעצם שינוי ההתייחסות – עוד לפני שתגיעי לטפל בדברים עמוקים, עוד לפני שתעשי את הניקוי הרגשי שדיברת עליו של אשמה, פחד וערך עצמי נמוך. יכול להיות שהכוח לניקוי הזה יגיע בעקבות כך, ויכול להיות שלא. שווה לנסות.

הכוונה שלי בשינוי ההתייחסות היא לנסות (לאט לאט) להפסיק לראות את כל העניין כמכה שנִיחַתה עליכם, ולהתחיל לראות בזה הזדמנות ללמידה.

אולי ללמוד היכן להציב את גבולות המשפחה? ללמוד מה בהקשר הזה הכי נכון ומדוייק לכם ולאופי הייחודי שלכם? ללמוד כמה נכון לכם להיות לבד וכמה ביחד? איפה אתם מתחילים ואיפה אתם נגמרים? כמה מותר לחדור לכם לפרטיות? אולי לגלות מה מפחיד בקירבה, ומה מפחיד בבידוד?

האינסטינקט כמובן הוא להתנגד למכה שכזו ולא לברך אותה בשלום. כי מי מברך דברים כאלה בשלום?

והעניין הוא לנסות להישאר פתוחה ולבדוק מה מתקפת התולעים באה ללמד אתכם. להתנהג כ"בעלת הבית" של הסיטואציה ולא כקורבן שלה.
עכשיו, אני יודעת שזה ההקשר שמתוכו בכלל פנית אלי, אני יודעת שזה לא זר לך

. אבל אני מרגישה שבתוך זה התערבבה לך גם, בלי להתכוון, התנגדות וקורבנות.

לכן, אני מציעה קודם כל לשנות את ההקשר.
אבל לא בכוח.
בואי תבדקי עם עצמך –

האם אני מסכימה להפסיק להתנגד למכת התולעים?
האם אני מסכימה להתחיל לצמוח בזכותה?
האם אני מסכימה לשנות את ההקשר?

את יכולה להסתובב עם שלושת השאלות הללו כמה ימים, לחזור אליהן מדי פעם במהלך היום. חשוב לתת לתשובות האמיתיות שעולות - לעלות (את לא אמורה לכוון את עצמך לענות 'כן').

לאחר מכן נוכל לבדוק האם ההתנגדות מתחילה להתמוסס.

מה את אומרת?

עירית תודה רבה רבה לך, את ממש מדהימה בהשקעה שלך.
היום הייתה לי חוויה מיוחדת ומפגש, לא אכנס לפרטים אבל התגלתה לי תובנה,יחד עם הדברים שלך שהסתובבו לי בראש
ועדיין גיששתי עם מפתח למצוא בדיוק את המנעול הנכון שיפתח את הדלת הנכונה ממנה צריך להכנס לתוך הסיפור הזה.
וכשחזרתי בנסיעה הביתה פתאום התגלה לי המנעול..
הוצע לי במפגש לחשוב על חדירה של ההגנות, על חוסר מוגנות. הגנה הייתה מילת המפתח
ולא החדירה עצמה, ואני עסקתי בעצם הפריצה, החדירה,
חשבתי על חדירה לחיים ובגלל זה הלכתי לכיוון של קהילה.
ופתאום כשהגעתי עם הרכב לאזור מגוריי נפל האסימון. אירוע מאד טראומתי שעברתי/ עברנו
השאיר אותי בתחושה שהכל יכול לקרות, שאני / אנחנו עוד הרבה פחות מוגנים ממה שאני חשבתי.
למרות כל מה שעברתי בחיי הקצרים, היו דברים שחשבתי שפשוט לא יכולים לקרות
והם קרו,הם לא קרו לי ישירות, אבל הם קרו וזה השפיע עליי מאד חזק. אני זוכרת את עצמי מספרת לחברים
שמה שלקחתי הכי קשה זה את עצם ההבנה שדבר כזה נורא יכול להתרחש. כלומר האמון הבסיסי
שלי בכך שיש דברים שלא יתנו להם להתרחש, שמישהו יעצור אותם מלקרות, שמישהו יציל - קרס.
זמן לא רב אחרי האירוע הזה נהייתי חולה לתקופה ארוכה (מחלת הנשיקה).ברור לי שהאירוע קשור לזה קשר הדוק.
לאט לאט יצאתי מזה אבל שרידים של המחלה עדיין קיימים בי,
בעיקר חוסר האנרגיה והעייפות. אכן, ההגנות הנפשיות והגופניות נפרצו ונשארתי מותשת.
ועכשיו זה מעין סבב שני, סבב שני שמנסה ללמד אותי עוד משהו..
אני לוקחת את מה שאמרת לכיוון של צמיחה -
קודם כל התולעים עוזרים לנו בזה שהם דורשים מאיתנו לדייק את התזונה המתאימה לנו
ומזינה אותנו ולא רק זו שטעימה לנו. שנית התולעים מעוררות אותנו לעשות שינויים כי אי אפשר
להתעלם מהן. שלישית הן מחזירות אותנו לאותו אירוע שהיה ומובילות אותי / אותנו להתמודד
עם הסיפור הבלתי פטור הזה.
החיפוש שלי אחר קהילה הוא אמביוולנטי, מצד אחד אני חוששת להכניס כל כך הרבה אנשים לתוך החיים שלי
ומצד שני אני כנראה מאד מעוניינת בתחושת ההגנה שהקהילה יכולה לתת, בנוסף לתחושת היחד ועוד דברים.
אבל אני רואה איך עניין ההגנה חוזר.
אני חושבת שיעזור לי להחזיר לעצמי את תחושת ההגנה הבסיסית שהייתה לי, אבל אני באמת לא יודעת
איך עושים את זה אחרי מה שקרה. ואולי אני פשוט צריכה להכנע לתחושה שאני לא מוגנת?
להסכים לזה להיות כי לא ניתן להילחם? אני רוצה לומר לעצמי שאני הכי מוגנת שניתן להיות במצב הנתון
אבל מרגישה שמשהו לא מדוייק באמירה הזו.
לא לגמרי הבנתי את עניין ה"הקשר" אבל אולי זה עוד יגיע.
בינתיים אני הולכת עם התובנות החדשות ועם שלושת המשפטים שלך
ומודה לך מאד מאד מאד. והצהוב למעלה אומר שכולנו זקוקים לחיבוק..
ובאמת יש לי הערב תחושה שבא לי לחבק את העולם ולומר תודה
על כל האפשרויות שהוא מזמן לי, לא תמיד אני מצליחה לראות את זה אבל היום אני רואה עד כמה אני בת מזל:
זה שאת מוכנה לעזור לי זה בכלל לא מובן לי מאליו וזה הופך אותי ואת קהילת באופן לאנשים ברי מזל
עצם ה"שיחה" והידיעה שיש מישהו אחר בצד השני שמקשיב לי ואני צריכה למצוא את המילים הנכונות לתרגם את התחושות, המחשבות
מאפשר לי ללמוד עוד בטרם כתבת לי תשובה, ואחרי התשובה.. אז בכלל.
הנגישות לתובנה הבלתי רגילה שלך הופכים אותי לבת מזל. תודה רבה!
אמשיך לעדכן בימים הקרובים אם יהיו דברים חדשים,
בינתיים אני משאירה את ההתכתבות איתך אצלך אם זה בסדר לך, או שאולי כדאי להעביר חלק מהכתוב לדף על התולעים?
כל טוב לך!
בהרבה הערכה!

עירית_לוי

פלונית זמנית,
בשמחה רבה, ומכל הלב

ואני מודה לך בחזרה על המילים החמות ועל ההזדמנות לסייע לך.
תרגישי נוח להשאיר כאן את ההתכתבות. ואם תרצי בהמשך להעביר או למחוק - עשי זאת. מה שירגיש לך הכי נכון לך.

תתחדשי על התובנה החשובה לגבי ההגנות.
זה נשמע לי מאוד מאוד מדוייק.
איזה יופי שעלית על זה!

לא לגמרי הבנתי את עניין ה"הקשר" אבל אולי זה עוד יגיע.

במילה הֵקשר התכוונתי למה שנראה לי שכבר הבנת: באיזה צבע את צובעת את האירוע, מבעד לאילו משקפיים את מביטה עליו: משקפיים של הזדמנות או משקפיים של אסון.
ומה שמעניין עם הקשר זה שהוא משפיע באופן מהותי על התוכן: אם ההקשר הוא של הזדמנות - תתגלה מיד הזדמנות, ואם ההקשר הוא של אסון וסבל - אז אותו אירוע בדיוק יישאר בגדר אסון מעיק וחסר תוחלת.
הקשר הוא המנגינה שמשפיעה ישירות על המילים. לעיתים המילים נשארות אותן מילים ורק ההקשר משנה את המהות שלהן.
התולעים לא השתנו, זו רק ההתייחסות שלך לתולעים שהשתנה, וכמו שאת רואה - ההתייחסות משפיעה על המציאות שלך ועל הדרך בה את חווה את המציאות.

(בכל מקרה, את יכולה לשנות את הנוסח של השאלה. במקום לשאול "האם אני מסכימה לשנות את ההקשר?", תשאלי "האם אני מסכימה לשנות את ההתייחסות שלי לתולעים?" מה שבעצם כבר עשית. ההתייחסות שלך כבר השתנתה היום!

אבל לא מזיק להישאר עם השאלה כדי לשמר את העניין. הקשר זה משהו שיכול להעלם לנו ברגע...).
.

_אני חושבת שיעזור לי להחזיר לעצמי את תחושת ההגנה הבסיסית שהייתה לי, אבל אני באמת לא יודעת
איך עושים את זה אחרי מה שקרה. ואולי אני פשוט צריכה להכנע לתחושה שאני לא מוגנת?_

נראה לי שהכי נכון יהיה למצוא איזה קו אמצע.
לבסס בתוכך תחושה מחודשת של מוּגנוּת, ובו בזמן לא לפחד להיות פגיעה. לסמוך על עצמך שתדעי להתמודד עם מה שיבוא.
לעיתים, כאשר אין חופש להיות פגיעים וחשופים, כאשר מפחדים מזה מאוד מאוד - מתחילים לפתח עור של פיל או נכנסים ל"בונקר" ויוצרים איזשהו בידוד מן החיים.

האתגר שלך בעיני יהיה להישאר בתוך החיים, לחוש מוגנת, אבל גם לא לפחד להיות חשופה.
קו אמצע. קו דק. נדמה לי שעבורך באופן אישי יהיה מאתגר ומצמיח עד מאוד למצוא אותו.

מה דעתך?

אם זה מרגיש לך נכון, את יכולה להוסיף לסדרת השאלות שלך שאלות נוספות:

האם אני מסכימה להכיר בכך שאני מוגנת?
האם אני מסכימה להיות חשופה?
האם אני מסכימה להישאר בתוך החיים?
האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאדע עם מה שהחיים יביאו לי?

בדומה לשאלות הקודמות, גם אלו הן שאלות שמקדמות את ההבשלה שלך. הן יוכלו לעזור לך להתמקם בקו האמצע הזה, ואולי לגלות מה עוד דרוש לך כדי להגיע לשם.
זה לא קורה ברגע. נדרשת שם הסכמה פנימית עמוקה שלא ניתן להאיץ בה.
לכי על זה בנחישות, אבל גם ברַכּוּת

.

אני כמובן פה כשתרצי להמשיך.

תודה לך עירית על המשך ההעמקה..
כמה דברים שעלו לי היום והמשיכו להבהיר לי שתחושת חוסר המוגנות שלי היא אישו
מתחילת דרכי ועוד לפניה למעשה.
וגם למה הייתה עוד התפרצות אחרי שחשבנו שזה מאחורינו..
לפני כמה שבועות לבת זוג של אח שלי היתה הפלה מורכבת עם סיבוכים.
אני לקחתי את זה מאד קשה, אולי אפילו יותר קשה מהם..
פתאום הבנתי שזה שוב הדהוד של תחושת חוסר המוגנות.
הייתה לי איזושהי אשליה שאם אין לי "שומרים" בשר ודם שנמצאים כאן
בעולם אז אולי מישהו בכל זאת שומר עליי "מלמעלה". מן אמונה מנחמת שאני
לא עד הסוף מצליחה להאמין בה אבל אני מחזיקה בה.
הרגשתי שהסיפור הרפואי שלהם ניפץ לי את אשליית המוגנות הזו.
הייתי בדאון רציני כמה ימים טובים, הבנתי שזה קשור אבל רק היום
עשיתי זום לאחור וראיתי את התמונה הגדולה יותר.
ועוד משהו שפתאום התחדד לי והוריד לי הרבה דמעות,
אבא שלי היה מאד חרד לי כשהייתי תינוקת, הסיפור הוא שכשנולדתי הוא היה מתעורר ובודק כל הזמן שאני נושמת
נזכרתי בזה כשחשבתי על כך שהייתי ילדה כל כך מוגנת, מאז שהוא איננו אני מרגישה
לא מוגנת מכל כך הרבה בחינות וזה רק התחזק עם אבדנים נוספים. אבל הבנתי שזה בעצם הפוך על הפוך.
אבא שלי התייתם בגיל צעיר ומתוך חווית חוסר המוגנות שלו הוא כל כך לא סמך על העולם, עליי, על כוח החיים שלי.
הוא אהב אותי אהבה גדולה, ודאג לי כמו כל הורה אבל שידר לי מסר שהעולם הוא
מסוכן, שהוא לא באמת יכול לשמור עליי.
עכשיו בתור אמא אני בטוחה שאני ממשיכה לשדר את אותו המסר, אולי אף
ביתר שאת. העולם מפחיד אותי, הסטטיסטיקות, המלחמות, המחלות, הכוחנות,
העוולות החברתיות. אני גם נצר לנספי שואה. זה לבד מסביר את תחושת חוסר המוגנות.
איך אני משנה בתוכי את תמונת המציאות הזו כשכל דפדוף בחדשות גורם לי עצב או כעס?
איך יוצרים תחושת מוגנות? אני מרגישה שזה שקר פתאטי לומר לעצמי שאני מוגנת..
ושוב תודה, אנסה להרהר בשאלות שלך..
ליל מנוחה!

עירית_לוי

_איך אני משנה בתוכי את תמונת המציאות הזו כשכל דפדוף בחדשות גורם לי עצב או כעס?
איך יוצרים תחושת מוגנות? אני מרגישה שזה שקר פתאטי לומר לעצמי שאני מוגנת.._

כרגע את מביטה על העולם מתוך הפרדיגמה לפיה "העולם הוא מקום מסוכן".

פרדיגמה היא כמו פילטר מסויים שדרכו אנו רואים את העולם, ושיוצר עבורנו תמונה מאוד מסויימת וסובייקטיבית של המציאות. הפילטר הזה משפיע גם על המחשבות שלנו וגם על הרגשות שלנו. הוא יגרום לנו לחשוב מחשבות מאוד מסויימות, להתנהג בדרך מאוד מסויימת, ולפחד מדברים מאוד מסויימים.

כל אדם נושא בתוכו פרדיגמות אחרות שנטמעו בו במהלך חייו, מתוך ההתנסויות הפרטיות שלו. את תיארת כאן כיצד נטמעה בך הפרדיגמה הספציפית הזאת.
כאשר הפרדיגמה שלנו גורמת לנו לסבל וזוללת מהחופש שלנו להתנהל בעולם, שווה לנו לעשות עבודה שתמוסס אותה.

העניין הוא שעבור כל אדם הפרדיגמה שלו היא האמת. קשה מאוד לראות ולהאמין באמיתות אחרות, ולכן עבורך אמירה כמו "אני מוגנת" נתפסת כמשהו שקרי. זה כמו שאת תרכיבי משקפיים בעלות עדשות סגולות ומישהו ינסה לשכנע אותך שהעולם הוא לא סגול. זה יראה לך פשוט לא נכון.

כדי לשנות פרדיגמה נדרש להתחיל להשתכנע יש עוד אמיתות. נדרש להטיל ספק במה שנדמה לנו כאמת המוחלטת. השכנוע צריך להתרחש הן ברמה הרציונלית של ההבנה (="אני יודעת שהעולם הוא מקום בטוח"), והם ברמה הרגשית (="אני מרגישה בטוחה בעולם"). לא קל להפסיק להאמין לפחדים שלנו, לא קל להפסיק להזדהות איתם, אבל זה בהחלט אפשרי.

עבודה עם השאלות שהצעתי היא דרך טובה ויעילה מאוד למוסס פרדיגמה. כדאי לך להתמיד איתן.

מה שעוד אני יכולה להציע לך זה להביט על עצמך בתוך החיים, בזמן אמת, ולזהות כיצד הפילטר של "העולם הוא מקום מסוכן" מעצב את הפרטים הקטנים של היומיום שלך. כיצד המחשבות שלך, הפעולות שלך, והרגשות שלך נגזרות ממנו. למשל: "המשפט שאמרתי כעת לבת שלי לפני שיצאה מהבית נגזר מהפרדיגמה הזאת". לפרוט את זה לפרטי פרטים, ובזמן אמת.

לאחר שתהיי מיומנת בזיהוי של הפילטר ושל ההשפעות שלו עלייך, את יכולה להתחיל באופן מכוון להטיל בו ספק. למשל: "המשפט שאמרתי כעת לבת שלי לפני שיצאה מהבית נגזר מהפרדיגמה ש'העולם הוא מקום מסוכן'. האם זו האמת שהעולם הוא מקום מסוכן?". סביר להניח שבהתחלה תקבלי מעצמך תשובות של "כן!!", ולאחר זמן מה אולי הן יתחילו להשתנות, אולי הספק יתחיל בצבץ מאחורי סימן הקריאה.

אוקיי? בשלב ראשון את מזהה כיצד הפרדיגמה מעצבת את חייך. בשלב השני את מתחילה להטיל בה ספק.

את בהחלט יכולה להפסיק יום אחד להאמין שהעולם הוא מקום מסוכן ולהאמין שהוא מקום בטוח.
זה דורש להתמסר לזה, וזה דורש סבלנות, וגם קצת אמונה שזה אפשרי

.

לאט לאט. אני כאן שתרצי.

עירית, איזה יופי את כותבת!

< אחת שבאה במקרה ונשארה בגלל התולעים (-: >

וואו, הפרדיגמה שלי מוטמעת כל כך חזק שאני אפילו לא חושבת שאני מכירה מישהו שמרגיש מוגן.
אני אנסה אבל מודה שדווקא הנסיון להגיד לעצמי (בעדינות, בשקט) שאולי אני בכל זאת מוגנת מעורר את כל השדים
מרבצם. "בטח מוגנת, ומה עם איראן? ומה עם להפגע רגשית מכל שטות שמישהו אומר לך בטון כועס? ומה עם הילדים שגדלים
ועוד מעט יתחילו לחצות כבישים? ללכת למסיבות? עזבי מסיבות, ללכת לבי"ס?.." אני ממש מפחידה את עצמי.
אני שואלת את עצמי בקול רם - האם יש משהו שאני מרוויחה משמירה על תחושת חוסר המוגנות? לא מצליחה לראת
שומדבר שאפשר להרוויח מזה, רק להפסיד. שוב תודה לך, אני רואה שיש לי הרבה עבודה לעשות בתקופה הקרובה...
כל טוב ושבת שלום!

עירית_לוי

גלית תודה!

.

פלונית זמנית,

הפרדיגמה שלי מוטמעת כל כך חזק שאני אפילו לא חושבת שאני מכירה מישהו שמרגיש מוגן.

ככה זה בדרך כלל עם פרדיגמות. הן צובעות עבורנו באופן די טוטאלי את העולם בצבע מאוד מסויים. הן מייצרות אשלייה חזקה. האתגר הוא קודם להכיר בכך שזוהי פרדיגמה ולא האמת המוחלטת, ולאחר מכן להתחיל למוסס אותה. את בדרך הנכונה!

עירית תודה רבה רבה לך, את ממש מדהימה בהשקעה שלך.
מותר להעתיק כאן?
מצטרפת לפלונית זמנית. תודה גדולה.

כרגיל, תענוג לקרוא אותך @}

איזה קטע, יצא לי המרגיעון "מותר לכעוס", נראה לי שזה מה שעובר עליי בתקופה האחרונה ועד עכשיו לא ידעתי....

עירית_לוי

תודה לשתיכן

.

הי עירית,
קראתי אותך בדף של נגיעה רכה ומאד אהבתי את הגישה של נחישות יחד עם רכות. ראיתי את השאלות שהצעת לפני יום-יומיים (העתקתי לדף שלי) וחשבתי לעבוד אתן בנושא כסף (כוון העבודה שלי הוא להפרד מחוסר האמון ביכולת שלי להגדיל הכנסות ולנהל תקציב יותר בנינוחות). נראה לך מתאים? תוכלי לתת לי כוון להתחלה? תודה..

עירית, תודה רבה קודם כל!

כן, את צודקת, משל המעיל גרם לי להבין הרבה מאוד דברים.
החלקים הילדותיים, התלויים והנזקקים שבי שמעולם לא קיבלו מענה מספיק, שתמיד השלכתי על דמויות אב ואם מסביב לי:
בני זוג מבוגרים ממני, הבוס שלי בעבודה הקודמת, המפקדת שלי בבסיס, וחברות וידידים מאוד אימהיים או אבהיים ש- "הדריכו" ו - "כיוונו" אותי כל הזמן.

עד ש...
עד שמצאתי את בן הזוג "המושלם" - סופרמן גברי, מכיל, יעיל, עם שתי רגליים על הקרקע, יציב, אוהב, סלע איתן שאפשר להתנפץ לחופיו הבטוחים ולחסות בצילו.

אבל אז קרו הרבה דברים שטלטלו את שנינו - יחד ולחוד, וגיליתי לתדהמתי שאני לא נשואה לסופרמן, אלא, אבוי - לבן אדם....
בן אדם עם תחושות ורגשות משל עצמו, עם צורך למנוחה וטעינה משל עצמו, שרוצה זמן לבד לפעמים, ושעייף מהכלה אין סופית של בת זוג ילדותית ושני ילדים קטנים ובית ועבודה....

בן אדם שרוצה שותפה, לא עוד ילדה.

ואז התחלתי להיפרד מהמעיל.
זה קרה לאט, קודם בדברים פיזיים, אחר כך נפשיים.
כן, זה מהיר לי מידי, לא, אני לא כל כך יכולה להיות יותר מי שהייתי - זה לא יעבוד בזוגיות הזו ונראה לי שלא היה עובד בשום זוגיות לאורך זמן.

יש לך עצות לגבי איך נפתרים מזה ביעילות רבה יותר, תוך פחות קושי?

(וברשותך, אני אמחק אחרי שאקרא את התשובה שלך, בכל זאת לא נעים לי...)

תודה!!!!!

עירית שלום!
אשמח אם תציצי בדף שפתחתי היום
הסיפור הוא עדיין מאוד חלקי וקטוע אבל גם מה שנכתב דרש ממני כוחות נפש רבים...
אשמח אם יהיו לך הצעות להעצמה גם בשבילי ובעיקר בשביל הילדה.

עירית_לוי

מה עושות האיילות,
שלום לך

קראתי אותך בדף של נגיעה רכה ומאד אהבתי את הגישה של נחישות יחד עם רכות. ראיתי את השאלות שהצעת לפני יום-יומיים (העתקתי לדף שלי) וחשבתי לעבוד אתן בנושא כסף (כוון העבודה שלי הוא להפרד מחוסר האמון ביכולת שלי להגדיל הכנסות ולנהל תקציב יותר בנינוחות). נראה לך מתאים? תוכלי לתת לי כוון להתחלה? תודה..

כן, זה בהחלט משהו שניתן לעבוד איתו בצורה כזאת.
לפני שניגש לניסוח השאלות, בואי ננסה לדייק את התפיסות שנדרש לשחרר, ואת התפיסות החדשות שאת רוצה לבסס במקומן.

אפשר לטפל בזה מכמה כיוונים. כיוון אחד או כמה יחד במידה וכולם רלוונטיים:

לשחרר את התפיסה של: אני לא יודעת להרוויח הרבה כסף – ולבסס תפיסה של: אני יודעת להרוויח הרבה כסף.
לשחרר את: אני לא מישהי שמרוויחה הרבה כסף – ולבסס את: אני מישהי שמרוויחה הרבה כסף.
לשחרר את: לא מגיע לי להרוויח הרבה כסף – ולבסס את: מגיע לי להרוויח הרבה כסף (את יכולה גם לנסות להחליף את מגיע/לא מגיע ב-אני ראויה/לא ראויה).

שימי לב לניואנסים, כל אחד מהם נוגע בזווית טיפה אחרת של אותו הדבר. וכאמור - יש מצב שכולם רלוונטיים.
תבדקי מה מתוך כל אלה נכון מבחינתך, ואם במקרה עולים דברים אחרים/נוספים,
ונמשיך משם.

.
.
.
או רורה,

_ואז התחלתי להיפרד מהמעיל.
זה קרה לאט, קודם בדברים פיזיים, אחר כך נפשיים.
כן, זה מהיר לי מידי, לא, אני לא כל כך יכולה להיות יותר מי שהייתי - זה לא יעבוד בזוגיות הזו ונראה לי שלא היה עובד בשום זוגיות לאורך זמן._

מה שאת בעצם אומרת כאן זה שאת רוצה לשחרר את הפן שבך שהוא תלותי, נזקק וחלש ולבסס במקומו פן עצמאי ובעל עוצמה. נכון?

יש לי תחושה (ותבדקי אותה) שלפני שאת משחררת את הפן התלותי והנזקק - את צריכה לעשות איתו שלום. את צריכה לעשות איתך שלום. עם מי שאת היום, בדיוק כפי שאת היום.
ואת צריכה להתייחס בכבוד, בחמלה ובאהבה לפן הזה בתוכך ולא לגַנות אותו. לא להיות כל כך קשה עם עצמך. להבין שאת לא "כזאת" מתוך כוונה רעה, להבין שאת לא אשמה בזה. להבין שההיאחזות בזה היא מנגנון הגנה. חמלה.
דיבור שלך לעצמך בנוסח "זה לא יעבוד לך בזוגיות!" או "את לא יכולה להיות יותר ילדה קטנה, את אמורה להיות אישה בוגרת וחזקה!" מבטא התנגדות עזה לפן הזה. את יכולה לראות את זה?

אני מתארת לעצמי שההתנגדות שלך לחלקים הללו בך מקבלת חיזוק מהסביבה, מבן זוגך, ולכן נדמה לך שאת אמורה להעצים את המלחמה בהם. שגם את אמורה לגנות אותם על מנת להכחיד אותם. כדי שהזוגיות תעבוד. או כדי שהוא יאהב אותך. או אולי כדי שהוא לא ילך.
ואז את מתחילה לדחוק אותם, לדכא אותם ונדמה לך שאת מתקדמת, מתפתחת, מתעצמת. כאשר למעשה את נחלשת. דיכוי הוא מחליש.
.

יש לך עצות לגבי איך נפתרים מזה ביעילות רבה יותר, תוך פחות קושי?

כן. השלום שתיארתי. הקבלה. אי-ההתנגדות.
כאשר זה יקרה את תוכלי להתחיל לשחרר אותם - לעומת, למשל, להיפטר מהם בשאט נפש

.
בקלות ולא בקושי. ביד רכה ולא ביד קשה.

ומה זה ה"לשחרר" הזה? את הרי לא יכולה לזרוק חלקים ממך לפח

. את יכולה לעדן אותם, לתת להם פחות דומיננטיות בתוכך ולפנות את הבמה לחלקים אחרים שכרגע אולי חבויים, כמו עצמאות ועוצמה.
אם תרעיבי בתוכך את הפן התלוי הוא לא ילך לשום מקום, הוא רק יהיה יותר רעב ויותר תלוי. כנ"ל אם תגַני אותו. אולי הוא ילמד לדבר בלחש אבל הוא עדיין יבקש מענה.

אני יודעת שהכיוון שאני מציעה כאן יכול להיראות כמו ללכת אחורה, וזה מפחיד. אבל אני מאמינה שלמעשה רק כך את יכולה באמת ללכת קדימה ולהיפרד מהחלק הזה בזהות שלך.
מה את אומרת?

תבדקי. תחשבי על זה. תעשי עם עצמך שיחה כנה. ותראי. אולי זה נכון לך ואולי לא.

אם זה מדבר אלייך נוכל לבדוק יחד כיצד ניתן לעשות זאת. ואם זה לא מדבר אלייך נחפש כיוון אחר.
.

(וברשותך, אני אמחק אחרי שאקרא את התשובה שלך, בכל זאת לא נעים לי...)

אם זה בגלל שלא נעים לך שהתוכן הזה יהיה כתוב באתר אז סבבה. אם זה כי לא נעים לך ממני או מהדף שלי אז תשאירי ונמשיך. בכיף, באהבה ובשמחה.

עירית_לוי

היי שקטה,
בשמחה רבה. אשתדל בקרוב.

הי עירית,
תודה שהגבת.
אני חושבת שאני צריכה לדייק דרך ההתיחסות ל:
_לשחרר את התפיסה של: אני לא יודעת להרוויח הרבה כסף – ולבסס תפיסה של: אני יודעת להרוויח הרבה כסף.
לשחרר את: אני לא מישהי שמרוויחה הרבה כסף – ולבסס את: אני מישהי שמרוויחה הרבה כסף._
שמחתי לקרוא את המשפט
לא מגיע לי להרוויח הרבה כסף
ולציין לעצמי בלי להתבלבל שאת התפיסה הזו כבר שחררתי.

עירית_לוי

מה עושות האיילות,

_שמחתי לקרוא את המשפט
לא מגיע לי להרוויח הרבה כסף
ולציין לעצמי בלי להתבלבל שאת התפיסה הזו כבר שחררתי._

נהדר!

מאוד משמח לשמוע. זה אומר שכבר התחלת לסלול לעצמך את הדרך לשחרור שתי התפיסות האחרות.
.

_אני חושבת שאני צריכה לדייק דרך ההתיחסות ל:
לשחרר את התפיסה של: אני לא יודעת להרוויח הרבה כסף – ולבסס תפיסה של: אני יודעת להרוויח הרבה כסף.
לשחרר את: אני לא מישהי שמרוויחה הרבה כסף – ולבסס את: אני מישהי שמרוויחה הרבה כסף._

אם כך, תראי מה דעתך על השאלות הבאות:

האם אני מסכימה לשחרר את התפיסה שאני לא יודעת להרוויח הרבה כסף?
מי אהיה ללא התפיסה שאני לא יודעת להרוויח הרבה כסף?
מה מפחיד אותי בלוותר על התפיסה הזאת?
מה יידרש ממני על מנת לוותר עליה?
מי לא אוכל להיות יותר בלעדיה?
מה יתאפשר לי בלעדיה?

לאחר כמה סבבים עם הרצף הזה, את יכולה לעבור ל –

האם אני מסכימה לבסס את התפיסה שאני כן יודעת להרוויח הרבה כסף?
מה מפחיד אותי בתפיסה החדשה הזאת?
מה היא תדרוש ממני?
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני יודעת להרוויח הרבה כסף?
האם אני מסכימה להצהיר על עצמי בפני העולם שאני יודעת להרוויח הרבה כסף?
האם אני מסכימה לעשות את המעבר מן התפיסה הישנה לחדשה?

לאחר מכן, או במקביל, את יכולה לעבוד עם שתי הסדרות הללו מול התפיסה השנייה, ורק לחליף את המילים 'אני לא יודעת להרוויח הרבה כסף' ב- 'אני לא מישהי שמרוויחה הרבה כסף'.

מתאים?

מוזמנת לספר איך הולך וכמובן להמשיך איתי את השיחה אם תרצי.

בהצלחה

תודה.אני אקח את עצמי לכמה סבבים. עם זאת מביצוע סבב ראשון (של המקבץ הראשון) אני יכולה לומר ששמתי לב למחשבה שמגבילה אותי - אני מתחילה לדמיין את האפשרויות המסוימות שאולי עומדות לרשותי כרגע להרויח יותר כסף. זה קצת חוסם.

ההודעה כאן למעלה זו אני ממחשב אחר (מה עושות האיילות)