עירית לוי

[ב_שאיפה*]

בנוגע למדיטציה, יש באיזור (בית חירות) את דרור אלוני, שמרגל ומעביר מפגשים של מדיטציה, מזווית שונה ומעניינת.
יש לו בלוג והוא גם כתב ספר
http://droraloni.wordpress.com/%D7%A4%D ... %97%D7%93/
אפשר פוט ליצור איתו קשר, הוא מקסים!

[אום_בתאל*]

שלום!

אשמח מאוד אם תכנסי לדף ילדה מפלרטטת ומציקה
אולי יהיו לך רעיונות בשבילי...

תודה לך.

[אום_בתאל*]

שלום,

שנה טובה לך וליקיריך!

[עירית_לוי]

תודה רבה
שנה מבורכת גם לך.

[עירית_לוי]

תודה רבה! כיף ללוות אותך. שתיהיה לך שנה של צמיחה ופריחה .

[אנונה*]

היי עירית,
תודה על כול הנתינה הנפלאה שלך,
מצטרפת לברכות של קודמותי ומאחלת לך שנה טובה ומבורכת לך ולאהובייך, מכול הלב @}

[עירית_לוי]

תודה תודה! שנה מבורכת גם לך

[טלי_ופיצקה*]

וואו,לפי התודות פה אני קולטת לכה אנשים פה את מפזרת מטובך...
אז גם אני קפצתי כדי להגיד לך שסגרתי את הדף שלי,( החידה הגדולה של גידול ילדים ) ושכתבתי שם דברי פרידה,ולך דברי תודה.
אחרי ששלחתי את זה,עברתי קצת אחורה,על הדבר האחרון שכתבת לי,ושאלתי את עצמי,האם ההמנעות שלי מהדף בתרופה האחרונה היתה אולי גם איזה סוג של התנגדות לעבודה שהתחלתי?....
מה נראה לך?.....

[עירית_לוי]

_אחרי ששלחתי את זה,עברתי קצת אחורה,על הדבר האחרון שכתבת לי,ושאלתי את עצמי,האם ההמנעות שלי מהדף בתרופה האחרונה היתה אולי גם איזה סוג של התנגדות לעבודה שהתחלתי?....
מה נראה לך?....._

אני חושבת שזו היתה עצירה שנדרשה לך ושטוב שעשית אותה.
את עשית צעד ראשון ומאוד משמעותי שיצר פתיחה חשובה ומפגש עם פחדים וכאבים שיושבים עמוק בפנים.
בתגובה לפתיחה הזאת - מערך ההגנה הרגשי שלך ביקש ממך לעצור ולנוח. הוא כנראה יודע מדוע . וכשתתחזקי ותהיי מוכנה לצעד הבא, אני מניחה שמערך ההגנה שלך ירפה ויאפשר לך להמשיך. אני חושבת שהכל כאן מתוזמן ומדוייק ולא מקרי.

אני לא מאמינה בעבודה שיש בה הפעלת שרירים והתנגדות לעצמך. ואם עולה התנגדות או הימנעות, כדאי לתת להן להיות ולהקשיב להן. אם היתה הימנעות כנראה שנזקקת לה. וכאשר כבר לא תזדקקי לה, את תמשיכי. את תפסיקי להימנע. בפשטות. זה פשוט יגיע .

[עירית_לוי]

שלום לכולם,
לא תהיה לי גישה לאינטרנט עד ה 21/10.
אפשר להשאיר לי כאן הודעות. אקרא אותן אחרי שאחזור.
חגים שמחים
עירית

[אנונה*]

מועדים לשמחה עירית וחופשה נעימה:-)

[מיה_גל*]

רק שתדעי ש{{}}ה 21/10 זה עוד המון המון זמן...

[עלומה*]

הרבה אהבה.

[אמא_לשלושה*]

ה 21 כבר הגיע @}

[עירית_לוי]

תודה לכולכן .
היתה חופשה טובה, ויותר מזה - מסע משפחתי חשוב ומרפא. נסענו, כל השבט, על טפינו ובני זוגנו, לפגוש את אחותה המאמצת של אימי בזמן מלחמת העולם השנייה, ממנה היא נפרדה בגיל 3. מצאנו אותה אחרי שנים של חיפושים. בנובמבר 2009 כתבתי כאן בדף מעט על חלקו של הסיפור כשסבתא שלי נפטרה (אפשר לגלול אחורה). אולי אכתוב בקרוב את ההמשך שלו.

תכלת שמים, עניתי לך שם.

[עלומה*]

הקבלה ללא תנאי זו החוויה שנשארה לי מהקשר שלנו
אי אפשר לפספס.
תודה על הסיפור ועל הדמעות שהעלית בי.
בדיוק הייתה לי לפני כמה שבועות שיחה עם חברה שלי, על שהרבה אנשים ממקימי המדינה והחברה שלנו נושאים איתם זיכרון אחרון קשה ומר של ההורים - זיכרון שבו ההורים מפרידים אותם מעליהם בכוח (השווינו כמה סיפורי שואה שאנחנו מכירות, זה ממש מוטיב חוזר - הילד שרוצה להישאר עם אמא, ואמא שמאלצת אותו ללכת עם זרים שיצילו אותו). שוחחנו על השניות הגדולה שבה אנשים אלו חיים ודאי, הפצע הרגשי שלעולם לא יירפא, לצד הידיעה השכלית שזו הייתה הצלתם. חשבנו שהשניות הזאת אולי הטביעה חותם על תפיסות חינוך שצמחו בארץ, מין נוקשות של "לא כל מה שהילד חושב שטוב לו זה באמת טוב לו". אני לא יודעת אם אני מובנת. זה היה ניסיון לחדור לעומק של התנהגויות הוריות שבראייה שטחית קשה לנו לקבל בהבנה.
כמה טוב שאמא שלך חזרה לחיק הוריה.

[עלומה*]

(וערכתי לך טיפונת את ההודעה, במקור כתבת מלחמת העולם הראשונה.)

[מיכל_ע*]

וואו עירית. קראתי עכשיו את הסיפור המדהים הזה.
ממש כיף לראות אותך שוב במה חדש .

[עירית_לוי]

זה היה ניסיון לחדור לעומק של התנהגויות הוריות שבראייה שטחית קשה לנו לקבל בהבנה.
כן, אני מבינה מה את אומרת כאן. ומסכימה איתך.
אני חושבת שזה מאפשר להביט בחמלה על ההתנהלות ההורית מצד אחד ועל הכאב והפצע של הילד מצד שני. שני הצדדים זקוקים לחמלה הזאת.
ותודה על העריכה.

תודה מיכל .

[אמא_לשלושה*]

איזה יופי לשמוע על הטיול המשפחתי @}

היה תענוג צרוף לקרוא את הפוסט האחרון שלך בדף קצרים בתקשורת, הזכיר לי את כל הדרך שעשיתי להגיע למקום הזה

(בכלל אני צריכה לעדכן אותך במה שקורה בחיים שלי בזמן האחרון...)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

@}

[אנונה*]

_וואו עירית. קראתי עכשיו את הסיפור המדהים הזה.
ממש כיף לראות אותך שוב במה חדש ._

[עירית_לוי]

תודה תודה

[עירית_לוי]

לפני שלוש שנים, בנובמבר 2009, סבתא שלי נפטרה.
בתום השבעה סיפרתי את הסיפור של אמא שלי (עירית לוי (2009-11-17T23:09:30)). זהו מקטע קטן אך משמעותי מסיפור חיה ומסיפור חייהם של סבא וסבתא שלי.
בינתיים, במציאות חיינו, הסיפור המשיך להיכתב. אמא שלי בחרה "לכתוב" לו את הסוף הזה.
אז אני ממשיכה לספר .

לפני חודש בדיוק אמא שלי פגשה סוף סוף את דניאל, "אחותה המאמצת" בתקופת המלחמה.
כולנו היינו שם יחד איתה. שלושת בנותיה, בני זוגנו, וילדינו. וגם בעלה ושלושת ילדיה של דניאל. אני חושבת שעבור כולנו זה היה מסע משמעותי שסוגר מעגל.

מהזווית האישית שלי זה היה מסע מטלטל, אבל גם מרפא. עד היום, לאורך השנים, עוצמת הכאב ומידת ההזדהות שהסיפור הזה הציפו בי היו לא הגיוניות בעיני. הגבתי אליו מבחינה רגשית כאילו חוויתי אותו אני עצמי מבלי לזכור דבר. אמא שלי לא זוכרת דבר, לא את העלילה ולא את הרגשות הכרוכים בה (וכנראה טוב שכך). אני, ביתה הבכורה, כאילו חלקתי איתה את הנטל הרגשי. אף פעם לא הצלחתי ממש להסביר את עוצמת הכאב הזה או את הסיבות לו. לא לעצמי ולא לאחרים. הרי נולדתי כמעט 30 שנים לאחר שהסתיים. יש לזה הסבר פסיכולוגי, רק שעד היום לא התעמקתי בו. מדובר בתופעה שבה טראומה נפשית אותה חווה ההורה עוברת אל הילד על אף שלא היה נוכח בעת הטראומה. אף פעם לא חשבתי על זה כך ולא ניתחתי את עצמי בהיבט הזה (מוזר, אני יודעת ). רק הרגשתי, ועבדתי עם זה כמו שאני יודעת לעבוד עם רגשות.

היום, אחרי הנסיעה והמפגש, משהו מתחיל להשתנות. מידת ההיקשרות וההזדהות שלי עם הסיפור הולכת ופוחתת. נסענו בשביל אמא שלי, נסענו בשביל לתמוך בה ולהיות איתה שם בעת האיחוד והמפגש. ובאותו אופן מוסבר-ולא מוסבר, אני חזרתי משם אחרת. אולי סוף הסיפור נכתב גם עבורי. כדי שאוכל להיפרד ממנו, מהסיפור.

ובכן -
אמא שלי נפרדה, כאמור, בגיל 3 מהמשפחה המאמצת שהצילה את חייה, וחזרה אל הוריה הביולוגיים, סבא וסבתא שלי.

סיפור ההצלה הזה הוא פלאי. כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש בדרך. סבא וסבתא שלי יכלו למות אינסוף פעמים במהלך המלחמה, אבל הם היו כל הזמן יחד ונשארו בחיים בתנאים בלתי אפשריים בווסטרבורק, בברגן בלזן, our]וברכבת האבודה collections[/po]/lost train/ בדרך לתאי הגז בטרזינשטאט. המשפחה המאמצת יכלה להיתפס על ידי הגרמנים משום שאבי המשפחה היה "על הכוונת" ואף שהה במאסר בבוכנוואלד בגלל פעילותו הפוליטית הגלויה, גם במהלך תקופת האימוץ. ולבסוף, סבא וסבתא שלי יכלו "בקלות" לא למצוא את אמא שלי לאחר שחרורם משום שאשת הקשר מהמחתרת ההולנדית נעצרה לפני שהספיקה למסור את פרטי המסתור של אימי כפי שסוכם. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. וצירופי המקרים. וההשגחה.

אמא שלי נפרדה אז, בסיום המלחמה, מאב ואם מאמצים אותם חשבה להוריה. היא נפרדה גם משפה, משום שבבית הוריה המאמצים דיברו צרפתית, והוריה הביולוגיים היו דוברי הולנדית. היא נפרדה גם מאחות קטנה בת שנה בשם דני (דניאל), אותה, על פי הסיפורים, המשיכה לחפש ולשאול אודותיה עוד זמן מה לאחר שחזרה להוריה. היא נפרדה גם מזהות. בעת המחבוא היא כונתה סנדרה (אלכסנדרה). המחתרת ההולנדית יצרה עבורה זהות בדויה ומסמכים מזוייפים ובסיום המלחמה היא חזרה לשם האמיתי שלה אותו לא זכרה - מרים.

ים של כאב. הכאב של אמא שלי: בגיל 11 חודשים להיפרד מהורים ולהתרגל לזוג הורים אחר. בגיל 3 שלוש להיפרד שוב מהורים ואחות ולהתרגל לזוג הורים אחר. אמנם הורים ביולוגיים אבל לא מוכרים ולא זכורים. להיפרד משם אחד ולהתרגל לשם אחר. פעמיים. להיפרד משפה. פעמיים. הכאב של סבא וסבתא שלי: למסור תינוקת יונקת בת 11 חודשים. בלתי נתפס. הכאב של ההורים המאמצים: למסור בחזרה ילדה בת 3. ים של כאב בלתי נתפס.

כעבור כשנה מסיום המלחמה וחזרתה של אימי להוריה הביולוגיים - הקשר בין אימי לבין המשפחה המאמצת החל להתמוסס. עד אז, מי ששמר על קשר היה האב, הנדריק פּוֹס. עבור האם, מרסל פּוֹס, הניתוק והפרידה היו מכאיבים מדי, ואני מניחה שלשמור על קשר כזה, מרחוק, היה קשה מדי. אני מנחשת שגם עבור סבא וסבתא שלי, ההורים הביולוגיים, המחשבה על המשך הקשר לא היתה קלה. החודש גילינו, דרך דניאל, שאמה, מרסל, המשיכה לדבר על ביתה סנדרה. דניאל הכירה את סנדרה מהסיפורים ומהגעגועים של אמה. כאמור, הקשר בין משפחתה של אימי והמשפחה המאמצת ניתק. כעבור כמה שנים הם עלו לארץ. כעבור עוד כמה שנים האב, הנדריק פּוֹס נפטר, והאם וביתה, דניאל, עברו לגור אי שם בדרום צרפת. קצה החוט האחרון ניתק.

לאחר המלחמה נטעו סבא וסבתא שלי, לאות תודה, שני עצים על שם הזוג פּוֹס ביער של המחתרת ההולנדית, http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8_%D7%91%22%D7%99%D7%A2%D7%A8_%D7%99%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%99%D7%9C%22.jpg](יער[/img] וסטרוויל) שליד קיבוץ דליה, ובכך, אני משערת, השאירו את הקשר בין שתי המשפחות מאחוריהם. החיים המשיכו, והסיפור והכאב שקעו במצולות היומיום. אמא שלי שכחה את מאורעות ראשית חייה. בבית לא דובר על כך. בחלוף השנים, בבגרותה, היא אמנם למדה על הסיפור דרך מכתבים ויומנים שסבא וסבתא שלי כתבו, אבל גם אז, עדיין, הוא נשאר חבוי מתחת לפני השטח של חייה. היא חיה חיים רגילים במושב. למדה, עבדה במשק ,הלכה לתנועה, התגייסה לצבא. באוניברסיטה פגשה את אבא שלי ונולדנו שלושתנו, אחיותיי ואני. על פני השטח - חיים רגילים.

לפני כמה שנים הסיפור החל להתעורר אצלה מחדש. כל פעם קצת. כאשר לביתי (שהיום כמעט בת 9) מלאו 11 חודשים, הגיל בו אימי נמסרה, היא הביטה בנכדתה הבכורה והזדעזעה מהמחשבה על מה שארע להוריה ולה. היא החלה להבין ולהכיר בקושי העצום. נדמה לי שזה היה הסדק הראשון. לפני כמה שנים היא ביקרה במחנות בפולין, ונים נוסף התעורר. במקביל, נודע לה כי חוקר באוניברסיטת אוטרכט בהולנד כתב את הביוגרפיה של פרופסור פּוֹס, אביה המאמץ. היא יצרה עימו קשר, קיבלה עותק עם הקדשה חמה, והתרגשה לגלות שהיא וסיפור האימוץ שלה מתוארים בספר הזה.

בעידודו של גיסי היא החלה לעשות שני דברים: לחפש את דניאל, ו-לבקש מ"יד ושם" הכרה במשפחת פּוֹס כחסידי אומות עולם על שסיכנו את חייהם על מנת להציל את חייה. תהליך ההכרה מול יד-ושם ארך כחמש שנים, ובינתיים, למרבה התסכול, החיפושים אחר דניאל לא נשאו פרי. ידענו רק, דרך ד"ר דרקס, כותב הביוגרפיה, כי מרסל פּוֹס וביתה דניאל עברו בשנות ה-50, לאחר מות האב, לגור בדרום צרפת, שמרסל כבר לא בחיים, ושדניאל נישאה ולא שמרה על שם נעוריה.

כשהגיע סוף סוף האישור מיד-ושם המוטיבציה למצוא את דניאל גדלה. אמא שלי היתה נחושה למסור את התעודה. ואז החל מסע חיפושים מעמיק יותר. זה היה מבצע בלשי מתמשך ומפותל שנרתמו אליו כמה אנשים טובים ובעלי תושייה. ולבסוף, בינואר האחרון אמא שלי קיבלה טלפון מאשת הקשר בצרפת שבישרה בהתרגשות: "מצאנו את דניאל!". במקביל, היא בישרה לדניאל ש"סנדרה מחפשת אותה". ההתרגשות בשני הצדדים גאתה ועוד באותו הערב אמא שלי התקשרה לדניאל. הן דיברו כעשרים דקות.

מסתבר שדניאל קיוותה במהלך השנים לקבל אות חיים מסנדרה, אבל גם לה לא היה קצה חוט. היא סיפרה שכל חייה היא תהתה "מה עלה בגורלה? האם היא עדיין בחיים?", ו"האם היא זוכרת אותי?". לאחר מכן החלו חילופי מכתבים, אי-מיילים ותמונות. ואנו בינתיים המתנו לשמוע על מועד הטקס מטעם יד-ושם בצרפת. מועד הפגישה, למעשה.

מועד הטקס נקבע לבסוף ל-16 באוקטובר 2012 בעיר פרפיניאן שבדרום צרפת, שם חיה דניאל.
החלטנו לנסוע כולנו יחד.

המפגש עם דניאל ובני משפחה היה נהדר. חם ושמח ומפתיע, או כמו שאמא שלי תיארה את זה – זה הרגיש כאילו כולנו נפגשנו כבר פעם. אמא שלי ודניאל ישבו ודיברו כל ערב עד השעות הקטנות. הן דיברו, נברו במכתבים ישנים, והשלימו מידע חסר. דניאל היא אשה חמה מאוד, פתוחה, רגישה ורגשנית, עם לב רחב, והיא עטפה באותו שבוע את אמא שלי בחום, באהבה ובתשומת לב רבה.

היינו איתם יחד שבוע ימים. טיילנו, אכלנו טוב, שתינו טוב (:-)), צילמנו הרבה תמונות. יורם, בן זוגי, שהוא במאי קולנוע דוקומנטרי צילם גם כמה קטעי וידאו למזכרת. על אף הפער של ארצות ותרבויות ודתות, ועל אף שלא דיברנו את אותה השפה, היה חיבור מוצלח. הצלחנו לתקשר קצת באנגלית, קצת עם תנועות ידיים וקצת בעזרתן של אמא שלי ודניאל שמדברות ביניהן הולנדית ותיווכו בין הצרפתית לעברית. היה כיף. היה משמעותי. היה עצוב ושמח. היה הרבה דברים ביחד.

חזרנו לארץ, לשגרה. דניאל ובני משפחתה אמורים לבוא לבקר כאן בשנה הבאה. היא ואמא שלי מתכננות לנסוע יחד להולנד ולבקר בבית בו התגוררו ובאוניברסיטה בה לימד האב. אני חושבת שגעגוע של שנים החל לקבל מענה.

את ההמשך החיים יכתבו בעצמם...

.
.
אני מצרפת קישור Gv1sRgCOK]לאלבום jO2G85rp6gE[/po]&feat=directlink עם תמונות מיום הטקס, וכמה תמונות מהשבוע שאח"כ. הוספתי לו גם תמונות ישנות: אמא שלי בגיל שנתיים בתמונה שצולמה אצל משפחת פּוֹס. אמא שלי והנדריק פּוֹס בבית קפה כשנה לאחר סיום המלחמה והפרידה, ותמונות של משפחתה בארץ בשנות ה-50, 60, וה-70.

[אנונה*]

מרגש כול כך, תודה על השיתוף.
שבת שלום @}

[עירית_לוי]

תודה אנונה יקרה.

[מיה_גל*]

אכן מרגש כל כך...
והתמונות מקסימות, של אמך הקטנטונת ושלה עם הנדריק בבית הקפה

[עדינה_ניפו*]

וואו עירית כל כך מרגש! איזו חוויה, איזה מסע.
והתמונות נפלאות.
כמה רגש זה מעורר.
תודה ששיתפת אותנו.

[מיכל*]

איזה סיפור מדהים
עורר בי הרבה
תודה
מאחלת לכולכן וכולכם הרבה הרבה טוב

[עירית_לוי]

תודה לכן!

[נוסעת_סמויה*]

עירית יקרה,
חיכיתי בסבלנות לסיפור. התרגשתי לקרוא ושמחתי על סגירת המעגל הזה בחיים של אמך, שלך ושל כל האחרים. הסיפור עצמו עשוי מחומרי החיים החזקים ביותר, אבל גם הדרך שבה כתבת אותו מאד משמעותית. הרגישות שבה את מתבוננת בעצמך, בסובבים אותך ובכלל בעולם, וההבנה שלך את נפש הנפשות הפועלות, מיתרגמות לכתיבה יפה ונוגעת. את כותבת יפה גם כשאת מנסחת רעיונות או מתייחסת לנושאים שעולים באתר, אבל בסוגה הזו של כתיבת סיפורים, הזהות שלך כאדם כותב פתאום הרבה יותר ברורה. לי לפחות. אני חושבת שהסיפור, על חלקיו השונים, ראוי מאד לחשיפה רחבה יותר.

[בשמת_א*]

וואו, עירית, איזה סיפור!

סיפור ההצלה הזה הוא פלאי. כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש בדרך
אני כל כך מזדהה עם התחושה הזאת!
אבל השאלה פשוט הפוכה. במקרה, אמא שלך היא מאלה שניצלו, מהמעטים שניצלו. לכן את פה לשאול את השאלה, איך קרה פלא כזה. אבל זה לא פלא. זו הסטאטיסטיקה העגומה: הרוב, לא שרדו.

סיפור מאוד מרגש.
ואת דומה לאמא שלך (-:

[אנד_לוסיה*]

ססאממו מה שאנשים צריכים לעבור. מתי כבר ייגמרו המלחמות?
(ורק הילדים הישראלים יושבים על הרצפה כמו כלום וחולצים נעליים בכל הזדמנות )

[עירית_לוי]

נוסעת סמויה, תודה על הפרגון בנוגע לכתיבה, ובכלל. אף פעם לא חשבתי על עצמי ככותבת סיפורים. יש לנו מחשבות לחשוף את הסיפור, עוד לא ברור כמה ואיך. כרגע, העיסוק בסיפור הוא סוג של תרפיה בשבילי. יורם הציע שנביים יחד סרט דוקומנטרי. אולי זו תהיה סינמה-תרפיה . נראה.

יש כאן הרבה היבטים והרבה דמויות. אמא שלי ותהליך ההתחזקות שלה עד ליכולת בגיל 70 לבחור לכתוב סוף מסויים לסיפור, וליצור מציאות שמשפיעה על שתי משפחות. דניאל היא אשה מיוחדת במינה שיש הרבה מה לספר עליה. סבא וסבתא שלי וסיפור חייהם. מרסל פוס וסיפורה. הנדריק פוס הוא דמות מעניינת מאוד. איש אקדמיה ומרצה בכיר מצד אחד ואיש מעשה מצד שני. הוא היה מהפכן פעיל, שלא רק דיבר אלא גם עשה נגד גזענות. המעצר שלו, למיטב ידיעתי, היה בעת הפגנה שהשתתף בה. הוא נאסר לא מעט פעמים. ההסתרה של אמא שלי היתה מעשה אמיץ בפני עצמו. ויש בו, בסיפור, גם הרבה תקופות. הוא התרחש לפני 70 שנה והוא מתרחש גם כעת. הקשר של אמא שלי ושל דניאל הוא בהתהוות בימים אלה ממש. ימים יגידו לאן הוא יתפתח וכיצד הוא ישפיע על החיים.

אנד לוסיה יקרה, לא נפסיק לקוות, ולפעול.

ושוב - תודה לכולן על הפרגון והמילים החמות.

[חני_בונה*]

יורם הציע שנביים יחד סרט דוקומנטרי
גם לי עברה המחשבה הזו.
יש משהו בסיפור החיים הזה שהוא מדבר ועושה ריפוי גם למי שלא קשורים אליו ישירות.(למשל לי כבת לניצול שואה)
תודה

[עירית_לוי]

תודה לכן. לא חשבתי על זה כך.

[קן_לציפור*]

מרגש ממש, תודה על הסיפור המיוחד הזה. דמעתי...

[אמא_לשלושה*]

איזה סיפור מדהים ומרגש! תודה על השיתוף @}

[עירית_לוי]

[איילת_חן*]

התרגשתי מאד לקרוא

[אינדי_אנית*]

ממש סיפור מרגש.
ממש יכולתי לדמיין את מה שעובר על אמא שלך כשהיא מסתכלת על נכדתה בת 11 חודש וקולטת מה קרה שם..
תודה שסיפרת.

[עירית_לוי]

תודה לכן.

[מבקשת_עצה*]

שלום לך,
פתחתי דף ושמו להתחזק באסרטיביות דף זמני,
אשמח להארותייך והערותייך המחכימות...
תודה

[יוקה_השחרחורת*]

יקירה, רק קפצתי להגיד תודה שאת כל כך מעורבת בדף שלי, ופגשתי כאן את הסיפור המדהים על המשפחה

[ליאורה_אורה*]

היי עירית.
זו את היית שפעם כתבה על מישהי שאפשר ללמוד ממנה תקשור או חיבור לכוחות רוחניים ?
מישהי שאולי למדת אצלה ?
אני מנסה להיזכר בשמה...
יודעת על מי אני מדברת?
תודה, ליאורה

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי עירית,
שלחתי לך מייל לפני כמה שבועות, וסףסוף הבנתי שאם לא ענית לי במייל עד כה, אז זה כבר לא יקרה (: אז החלטי לפנות באמצעי אחר ולכתוב לך כאן. הנה לשון הודעתי:

יש לי חברה כאן בניו ג'רזי, שנקלעה למערבולת רגשית שקשורה לקשר מן העבר, ונראה שהיא מאוד מאוד מוצפת. היא מסתובבת עם המטען הזה כבר חודשים ולא יכולה לשוחח עליו עם בעלה. הצעתי לה למצוא עזרה מקצועית, הכוונה שתעזור לה לצמוח מן המשבר הזה, שהגיע כאילו בלי קשר לכלום. אני לא מכירה כאן אף אחד להמליץ עליו ומאוד המלצתי עליך. היא לא דוברת עברית. יש אפשרות שתוכלו ליצור איזושהיא פלטפורמה שבה תוכלו לתקשר?

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי עירית,
באיזה אופן להפנות אליך?

[אנונה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב לראות אותך במה חדש, התגעגעתי
שבת שלום @}

[עירית_לוי]

אנונה יקרה, טוב לראות גם אותך .
לונג טיים...
מה שלומך?

[אנונה*]

באמת הרבה זמן
אני קוראת כאן לא מעט אבל לא מצליחה להושיב עצמי לכתוב, אולי אנסה בקרוב.
שלומי די טוב, בסה''כ. תשישות קיץ רבה מהרגיל אבל לא נורא.
הוצאתי לאור משהו שחשוב לי, במסגרת מאוד צנועה אבל משמעותית מאוד עבורי.
חוץ מזה אין הרבה שינוים גדולים, בינתיים.
ומה שלומך עירית יקרה?
שבוע טוב.

[עירית_לוי]

אנונה, ברכות על ההוצאה לאור! מרגש. אם בא לך לשתף מה זה, מוזמנת.
שמחה שאת בטוב.
אני גם בטוב. עוברת כל מיני עניינים ואתגרים, כהרגלי, ומתחזקת מבפנים משנה לשנה...

[אנונה*]

תודה עירית,
אכן מרגש. פירטתי במייל ששלחתי לך.
שמחה לשמוע שאת בטוב ובעיקר
ומתחזקת מבפנים משנה לשנה
הכי חשוב
שבת שלום @}

[עירית_לוי]

תודה . שלחתי לך מייל בחזרה.

[תכלת*]

הי עירית...
אני כותבת לך כאן בקיצור בקיצור...
הרבה עבר עלי (בכוונה לא מעדכנת בדף שלי - קצרים)
הריון רצוי מאוד שלא הצליח להתפתח והפלה שאני באמצע שלה, וניתוק סופי מחלק מהמשפחה לצערי.
הרבה בדידות ותקווה.
אני חושבת איך לעכל את כל זה, אבל רציתי שתדעי שלא סתם נעלמתי.

[עירית_לוי]

הי תכלת, מצטערת מאוד לשמוע
האם יש משהו שאפשר לעשות עבורך?
אני יודעת שאנחנו לא מכירות, אבל אם מתאים לך, את מוזמנת בשמחה להתקשר אלי.

[תכלת*]

הי
שלחתי לך מייל לכתובת דוא"ל שלך למעלה... תודה רבה.
לא כ"כ נח לי לכתוב פה בימים אלה..

[עירית_לוי]

קיבלתי ועניתי לך

[ציל_צול*]

תודה, יקרה.
חייבת לך הרבה ואוהבת אותך המון.

[עירית_לוי]

פוסט חדש שכתבתי,
שמדבר על כך שההכרה בפוטנציאל השלילי וקבלה שלו באמצעות חמלה עצמית - היא זו המאפשרת לממש באמת, אבל באמת ועד הסוף, את הפוטנציאל החיובי.

אהבה שלמה

מוזמנים לקרוא

[בשמת_א*]

כבר קראתי אתמול. יופי של פוסט

[ציל_צול*]

גם אני אהבתי מאוד. הזכיר לי דברים חשובים.
תודה @}

[עירית_לוי]

תודה

[יוליקו*]

נכנסתי ומצאתי את הסיפור של משפחתך.
תודה על השיתוף.
מטלטל. מעלה את ערך הרגיל, הקיים, המובן מאליו.
תודה.

[עירית_לוי]

תודה גם לך

[פלוני_אלמונית*]

הי עירית, אני אוהבת מאוד לקרוא אותך באתר ורציתי לבוא אלייך לטיפול באופן פרטני. אני גרה בצפון , האם זה רלוונטי? (אני לא יודעת איפה את מטפלת)

[עירית_לוי]

הי פלונית , אני גרה ועובדת בעמק חפר.
מלבד מפגשים פנים אל פנים אני מקיימת גם מפגשים טלפוניים. אם זה משהו שיכול להתאים לך- מוזמנת ליצור קשר (מייל או טלפון מופיעים כאן בראש הדף).

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עירית אני הפלונית מהצפון... תודה על התגובה. לגבי מפגשים טלפוניים- אחשוב על זה...

[עירית_לוי]

משתפת ברשימה חדשה שכתבתי -

על המקום החמקמק הזה של עמדת הקורבן,
על כך שאין מי שלא נופל לשם מדי פעם,
ועל כך שעם סבלנות וחמלה עצמית אפשר לסלול דרך החוצה.

מוזמנים לקרוא: לוותר על עמדת הקורבן

[ציל_צול*]

עירית יקרה, מאמר משובח. כמו שרשרת כזו עם המון פנינים בורקות.
ומעבר לזה, פרגון עד קצה העולם על היכולת האמיתית שלך לשחרר אנשים מעמדה קורבנית. הרבה אנשים יכולים לכתוב.
את יודעת גם ממש לעשות את זה.

[עירית_לוי]

תודה על הפרגון החם יקרה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש איזו תקלה להיכנס לראות את הרשימות שכתבת

[מה_עושות_האיילות*]

חד, ברור וישר ללב. תודה עירית

[עירית_לוי]

פלוני אלמונית,
התקלה נפתרה. עכשיו אפשר לקרוא.
תודה

מה עושות האיילות,
תודה רבה

[צפריר_שפרון*]

בדרכך הנעימה הנחת יסודות חשובים לטיפול בזולת ובעצמך.
אני מתכוון אתמול ביום העיון - ביד רכה ובחמלה עצמית.

וטוב שהארת את עינינו לאפשרות של איזון אחר, כזה שהולך בזמנו, מבשיל לאטו בעזרת תמיכה (למשל כמו שלך) ואז, כאשר החמלה העצמית כבר הפכה לכלי, ועניינים התבהרו
והאדם בשל ומוכן, אותה דחיפה עליה דיברת נמצאת אז כתרועת החצוצרה של יום חג - בו האדם עבר את משוכת הפחד והסכים לשינוי.

על כך - במעגל אתמול שוחחת.

ואחר כך שמעתי אנשים מלבנים ומסבירים האחד לשני את דברייך.

מבורכת -

תודות.

[יוליקו*]

שלום עירית,

(אייקון של חיוך ביישני ומכיר תודה, עם פרח)
קודם כל תודה שאת קיימת.
עזרת לי כבר בכמה דפים בנושאים שונים.

קראתי את הפוסט שלך 'ביד רכה', ואני מוצאת אותו עמוק מאוד, ובעיקר מתקשר למה שמעסיק אותי לאחרונה.

אני לפני מבחני שנה שלישית (תעודת הוראה) בצ'י קונג.
אני מעשית מלמדת שתי קבוצות בשבוע, ופורחת וזורחת... אבל

הבעיה היא שלמבחנים יש שני חלקים. החלק המעשי קל לי: להראות רמה סבירה בתרגול ולהראות יכולת בניית שעור והוראה.
החלק העיוני כולל שינון של התאוריה, שבאופן תאורטי (קריצונת...) מעניינת אותי, אך מעשית אני מתחמקת ממנה. כבר חודשים אם לא שנים.
מזל שחלק אני יודעת מלימודים קודמים, מה שהציל אותי בעבר. אבל, גם התאוריה הזאת מעניינת אישית, גם עוזרת להסביר פנים שונים בתרגול לתלמידי, וגם דרושה למבחן, וכדאי שאזיז את הישבן.

בעיה נוספת היא שקשה לי לזכור, ושאני שוכחת, ולא משננת.

לדעתי התעודה תקל עלי ללמד דרך אירגונים, ולכן כדאי לי להשקיע.

איך איך איך לפתוח את הרצון, הריכוז וזיכרון?
ברור לי שקיימת התנגדות פנימית, אבל אני לא מזהה מי מה מו, ולא יודעת איך לדייק.

האם תרצי לעזור לי להתקדם דרך באופן?
אם כן האם לפתוח דף לזה רק לי? (לא בטוח שיש צורך להכביד על השרת, ובנוסף אני בטוחה שיעלו עוד אנשים אם תהיות דומות ושונות)
או אולי עדיף לפתוח את הדף 'ביד רכה' ובתוכה דיונים, כולל זה שלי? אולי כמו אצל צפריר שפרון טקסטים נגללים?
כמו שכבר סיפרתי לך בעבר אני חיה באירופה, אם כי הורי גרים בעמק חפר.


הערה נוספת שאולי קשורה היא שהייתה לי שנה נוראית מבחינה בריאותית, אולי הקשה בחיי.

בכל מקרה תודה.
שבת שלום

[עירית_לוי]

ואוו, צפריר, תודה.

_טוב שהארת את עינינו לאפשרות של איזון אחר, כזה שהולך בזמנו, מבשיל לאטו בעזרת תמיכה (למשל כמו שלך) ואז, כאשר החמלה העצמית כבר הפכה לכלי, ועניינים התבהרו
והאדם בשל ומוכן, אותה דחיפה עליה דיברת נמצאת אז כתרועת החצוצרה של יום חג - בו האדם עבר את משוכת הפחד והסכים לשינוי._
הפכת את הרעיון לשיר.
אהבתי.

תודה על ההצעה להעביר את המעגל, ועל הדחיפה לעבור את המשוכה, ועל כל-כך הרבה פירגון.

.

יוליקו,
תודה על המילים החמות.
כמובן, אשמח לנסות לעזור.

מקבלת את ההצעה שלך לפתוח דף שיקרא ביד רכה, ואם יהיה בו עמוס אז אשתמש בטקסטים נגללים.
מיד אעשה זאת, וניפגש שם .

(עמק חפר? אני סקרנית...)

[ציל_צול*]

אלופה. איזה כיף שפתחת. וכמה יפה כתבת את הפתיח.
נהדר ממש.

[עירית_לוי]

תודה!

[מיה_גל*]

נהדרת שאת
הבוקר הפנתי זוג מטופלים שלי למאמר שלך, וכדי שזה לא יהיה תלוש סיפרתי להם עלייך (מקצועית..) וגם שאנחנו חברות טובות, ומיד היא אמרה שאיזה כיף לי שאת חברה שלי. ואכן כך, כיף לי, חשוב לי, משמח לי ומצמח לי שאת חברה שלי
אישה עם שליחות עולמית את...

[בשמת_א*]

המשך יבוא.

[חלוקית_נחל*]

אהובה תודה על מילותיך, כאן, במעגל, בבלוג שלך ובאשר הן נמצאות

המעגל היה מפעים ואת מעוררת השראה בחיוך, נחישות וענווה וכמובן ביד רכה..
תודה

[עירית_לוי]

תודה לכן. כיף להרגיש את הפרגון והאהבה האלה. שמחה שמה שאני מביאה עושה טוב

[ציל_צול*]

אני כותבת כאן כדי לא להפריע שם לרצף.
המפגש שלך עם נשים בדף ביד רכה מעורר בי היקסמות של ממש.
היכולת הזו להפוך כל דבר עם ריח של התנגדות ומאבק למשהו רך היא פשוט מתנה.
אני מרגישה בת מזל שעבדתי איתך ונחשפתי ליכולת הזו בתפירה אישית.
לראות את זה ניתן עכשיו לנשים אחרות מזכיר לי דברים כל כך טובים.

ובמיוחד נגע בי מה שכתבת על הקשר בין חמלה עצמית וחמלה לאחרים - שזה אותו שריר.
והלמידה שלי היא שלא משנה מאיפה מתחילים להפעיל אותו, כל זמן שזה השריר הנכון (ולא, למשל, השריר של הרחמים או הקורבנות).
אני יכולה לחמול אחרים וזה יתגלגל עלי (אם קשה לי כרגע לחמול על עצמי) ואני יכולה לחמול על עצמי וזה יתגלגל לאחרים (אם קשה לי לחמול עליהם).
והכי טוב - גם וגם.

אני שמחה שפתחת את הדף, ותודה גם ליוליקו (חסרת דף הבית) ששאלה ונתנה בדיוק את הדחיפה הנחוצה.

[עירית_לוי]

תודה רבה אלופת פרגון שכמוך.

אני יכולה לחמול אחרים וזה יתגלגל עלי (אם קשה לי כרגע לחמול על עצמי) ואני יכולה לחמול על עצמי וזה יתגלגל לאחרים (אם קשה לי לחמול עליהם).
בדיוק!

ותודה גם ליוליקו (חסרת דף הבית) ששאלה ונתנה בדיוק את הדחיפה הנחוצה.
גם ממני, תודה.

[בשמת_א*]

... ואנחנו עוד נמצא את ההזדמנות להמשיך את השיחה שלנו...

[עירית_לוי]

אני אשמח מאוד.
אפשר גם בטלפון אם יתחשק לך...

[בשמת_א*]

כן כן.

[יעלי_לה]

אהלן

_הדף המצויין הזה הגיע אליי כרגיל בתיאום מושלם עם השיעור השבועי בשיטת ימימה.
בדיוק למדנו פיסקה שמופיעה בה שאלה מהותית ביותר - "האם תסכימי להיות נגד עצמך"?_ (עדולי)
_מעניין!
ובהמשך גם למה שכתבה יעלי לה, האם תוכלו לספר, להרחיב מה היא אומרת על זה?_ (את)

אז עדולי לא ענתה, ואני אשמח להשביע את סקרנותך, אבל מרגיש לי שלא מתאים דווקא שם.
המילים שעדולי ציטטה, אם אני מזהה נכון, הן חלק ממשפט שהולך ככה: "ההבנה היא כלי כדי להבין כל פעולה שנעשית ממך ותוצאותיה, ואז תוכלי להחליט: האם את עוד תסכימי להיות נגד עצמך?"
המשפט הזה נאמר בחלק (יחידת-טקסט של ימימה נקראת חלק) ששייך להכנה.
כשמתחילים ללמוד ימימה לומדים קודם כל כמה חלקים של הכנה ללימוד, כדי להחליט אם בכלל מתאים לי ללמוד את זה או לא.
ימימה אומרת: תדעי להבחין בין מה שטוב לך לבין מה שמיותר לך, וכך תוכלי לבחון את התוצאות מהמעשים שלך ולהבין מה את עושה מתוך חמלה-עצמית ומה מתוך אותו חלק בך שפועל כנגדך. ואז תוכלי להחליט אם את רוצה ללמוד איך לפתח את החמלה העצמית ולשחרר את החלק שנגדך, או לא.
כלומר, השאלה "האם את עוד תסכימי להיות נגד עצמך?" - עוד במובן עדיין, כלומר האם תסכימי להמשיך להיות נגד עצמך - היא שאלה מעין-רטורית שמזמינה סירוב.
@}

[עירית_לוי]

יעלי לה, תודה רבה!
אם אני מבינה נכון, ואם להשתמש במילה שלך, אז כל הלימוד שלה במהותו הוא טיפוח של חמלה עצמית. כל שלב ושלב בלימוד ממש בונה את זה.

[יעלי_לה]

כן, אפשר לומר.
רק במקרה ראיתי היום את חילופי הדברים בקשר למילה טיפוח - אפילו לא זוכרת באיזה דף. זו דווקא מילה שאני לא מרבה להשתמש בה, ולא זוכרת שראיתי אותה בכלל אצל ימימה. אבל כרעיון - כן, לגמרי. ככלי, לא כמטרה.
הצמיחה שימימה מלמדת מושתתת על חוקיות שמושתתת על קבלה עצמית שמתפתחת להיות חמלה עצמית (גם חמלה זו מילה שימימה לא משתמשת בה, אבל זה כן מה שאת מדברת עליו).
כל שלב ושלב בלימוד ממש בונה את זה וגם ממש נבנה על זה.