שוב, מעדכן בקצרה.
וכרגיל, אשמח לתגובות בשלל צבעים
התחלתי לעבוד.
העבודה קשה, אך מעניינת ומספקת.
נותנת לי פרספקטיבה מעניינת על מערכת החינוך בישראל בהשוואה לחינוך חופשי.
לפני חודש בערך נסתיימה לה הזוגיות ש... איך נגיד... קיוויתי שתימשך עד שהמוות יפריד ביננו.
עדיין מעכל את זה, לאט לאט.
בהתחלה היתה תחושת בדידות וריקנות. די מהר חזרתי לעצמי ולא שקעתי בדיכאון,
אבל תחושת הבדידות חוזרת מפעם לפעם בלילות, כמו הלילה הנוכחי.
קראתי פעם שאומרים שאהבה היא צורך ביולוגי.
היא עברה לגור אצל חברה, עד שתתפנה דירה מסויימת. אני נשארתי בדירה האקולוגית המגניבה שלנו, בחדר עמוס בחפצים של שנינו.
אני רוצה כבר לארוז לה את החפצים ולהעיף אותם מפה. לשכוח מהר ממה שהיה. לפעמים בא לי לבכות כשאני רואה את החפצים שלה.
מנסה להמשיך הלאה.
היום החלטתי שאני עוזב את הדירה האקולוגית המגניבה שלנו, ועובר לקומונה המגניבה ברחוב זבולון. (נקראת באופן רשמי דירת פעילים, אבל היא סוג של קומונה. לפעמים גרים שם 10 אנשים)
תמיד רציתי לגור בקומונה. אני יודע שזה משהו שאנשים עושים בד"כ בגיל 18, אבל ממש בא לי לעשות את זה.
ציינתי "ברחוב זבולון" כי אולי חלק מהקוראים בבלוג היו בחפלק הטבעונאי שהתקיים ברחוב זבולון לפני כמה חודשים - אז זאת הדירה. הנושא הטבעונאי מאוד חזק שם, ובאופן כללי אני ממש אוהב את החבר'ה שגרים שם.
במעלה הדף מירב כתבה:
_השם בלוג משוחרר הוא מאיר עינים למצב, ומזכיר כל רגע את תפקידו -
גם שחרור מהצבא, כמו שכתבת
אך בעיקר שחרור מכול מיני אמיתות שתתחיל להשיל,
אמן!_
קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שיש לי לכתוב ברוח דברים אלו.
על השחרור מקונספציות ומחוייבויות, שאני חווה כל חודש, שבוע, לפעמים כל יום.
או כפי שנאמר
באלבום האחרון של שפונגל :
nothing lasts. nothing lasts
everything is changing into something else
nothing is wrong - everything is on track
{@{@
והמרגיעון שקופץ לי כמובן הוא "כולנו זקוקים לחיבוק".
