צביטה ראשונה בלב
![:'( :'(](./images/smilies/cry.gif)
וגם, היא בדיוק הכירה מישהו שמחזר אחריה מאד, ולא מבין למה היא מתחמקת ולאחר שסיפרה לו, הוא יותר משמח כי הוא כל כך רוצה ילדים וזה נשמע לו חלום שמתגשם עבורו.
צביטה שנייה בלב
![:'( :'(](./images/smilies/cry.gif)
וכולם הרימו כוסית לחיי אותה בת דודה וההחלטה שלה.
צביטה שלישית בלב
![:'( :'(](./images/smilies/cry.gif)
וכשסיפרתי לה על השיחה הנוראית, מבחינתי, שהיתה לי עם אבי ואשתו, ושהם טרחו להגיד לי ש"זה לא מקובל עליהם" וש"הם סגרו את הבאסטה", היא הנידה ראש לאחור ואמרה "הא? מי הם בכלל, שיגידו שזה לא מקובל עליהם, אלו הם חייך !"
צביטה רביעית בלב
![:'( :'(](./images/smilies/cry.gif)
וכן הלאה. לא אכביר במילים. יצאתי משם עם לב
![|U| |U|](./images/smilies/broken.gif)
כי בצביטה הראשונה נצבטה לי שוב ההבנה כמה קטנת אמונה אני יכולה להיות ברגעים מסויימים, דוקא שאני הכי זקוקה להם. (להבדיל מאותם רגעים אחרים שאמונתי גדולה, אך לא ממש נזקקת). וכמה קטנת אמונה הייתי בהריון הזה, וכמה בשוק הייתי.
ובצביטה השניה הבנתי שבאמת קורים ניסים, אם אוכל לשחרר את הציפיה שהם יקרו. היא לא חשבה שזה יקרה, והנה אולי זה קורה. ולמה אני לא יכולתי להאמין שאולי, רק אולי, גם לי יכול לקרות מן נס שכזה.
בצביטה השלישית הרגשתי כל כך לבד, במשפחה שלי, שלא יכלו לתת לי את המקום השמח הזה עבור הריון נוסף.
ובצביטה הרביעית נצבטתה לי שוב הידיעה שאני עוד כל כך תלויה בדעתם. כל כך עוד ילדה מולם. כל כך רוצה לגדול מתוך המקום הזה, וכל סיפור ההריון רק שיקף לי איך אני עוד לא שם.
אני חושבת שאני באופן רשמי התחלתי את תהליך האבל שלי על העובר, ההריון, הפרידה מהם ומחיי שאני משאירה מאחור.