פרידה ומשמורת

את לא מאמינה כמה הניסוחים שלו מוכרים לי מהסיפור שלי, במיוחד מהמייל האחרון שלו...הדבר היחיד שאני יכולה לומר הוא שהזמן אכן עוזר

אני שמחה לשמוע שהזמן עוזר. אני איכשהו יודעת את זה In the back of my mind, אבל ברמת הרגש זה נראה לי כרגע עומס נצחי...
מזל שאני כבר לא צעירה ולמדתי משהו ויש לי זכרון 'עמום' של הדברים שעוברים...

יום טוב!

מותק שלי ליום הולך ומשתפר

ועכשיו ברצינות. אני מרגישה שיש בי באמת שני חלקים חזקים. של הקושי מולו, וגם מרכז שלי.
חשבתי על חמלה עצמית ועל זה שזה בסדר ו"נכון" שהמרכז מזדהה עם החלק הכואב והמתקשה, וכואב את את הכאבים שלו, ולא נגיד מסתכל מהצד וחושב שהוא מעל הכל כמו איזה גבר. ועדיין המרכז נשאר עצמאי וזה מורגש כל כך במה שאת כותבת, גם הקושי וגם המרכז.
<שיו, וואלה, אני מתפעלת. רואים שאת....>
איתך

שחף, שלום, טוב שהדף שלי מחזיר אותך קצת לאתר... התגעגעתי.
^{סליחה שערכתי אותך קצת}

בחזרה

כמה זמן לא כתבתי... כמה דברים יש לי לעדכן... לספר, לשתף... איפה להתחיל?
אני דוחה את הכתיבה, למרות שאני כותבת כאן בראשי כמעט בכל יום. אבל אז עובר עוד יום, ועוד יום ועוד...
טוב נתחיל.

באופן כללי, אני יכולה להגיד שיש משבר מתון ביני לבין האקס.
הפעם, דווקא בגלל שזה לא באיזה דרמה מטורפת, נדמה לי שזה הרציני ביותר.
סיפרתי פה שהיינו בפגישה אצל היועץ ועלה נושא הטלפונים.
מאז היו לנו עוד כשלוש שיחות רציניות בנושא והתפתחות חשובה אצלי.

נתחיל מההתפתחות שלי בנושא. הבנתי בעזרתה האדיבה של חברה, שלתגובה של הבת שלי, לטלפונים שלי אליו (בכי מיידי מוטרף) יש כמה מרכיבים.
המרכיב שאני כבר זיהיתי, שלו, הוא חוסר הפירגון שלו לטלפונים שלי, לתפיסה שלו שזה מפריע לו בזרימה של היום. ויש את המרכיב שלי, שמצפה ממנה לדבר איתי, כשאני מתקשרת אליה. אז החלטתי באופן חד משמעי פשוט לחתוך את כל הציפיות שלי ממנה. אני ממשיכה להתקשר כי אני רוצה לדעת מה שלומה, אבל אבא שלה מעדכן אותי. אני מבינה יותר ויותר שהיא בלופ התנהגותי עם הענין הזה שהתפתח והחמיר בחצי שנה האחרונה. ונדמה לי שצריך לעזור לה לצאת מהלופ הזה, וזה מה שכמיטב הבנתי אני יכולה לעשות בענין.

שיתפתי אותו בתובנות שלי. הגישה הזו בהחלט מדברת אליו אבל עדיין קשה לו עם הטלפונים.
בתוך השיחות השונות שכללו גם הרמות קול וכעסים יש תמיד רגעים של הקשבה והכלה.
הוא ניסה להבין איתי למה הוא בכזו התנגדות אלי (והוא מודה בכך).

לפני שאמשיך אכתוב רק שלאט מתבהרים לי שני הנתיבים החשובים שאין לבלבל ביניהם ביחסים האלה מולו. הפרידה ממנו וההורות שלי איתו.
זה יכול לבלבל, כי לעיתים השיחות בינינו מתחילות מנושא שקשור להורות אבל מהר מאד עוברות לפסים של היחסים בינינו, או שהשיחות נשמעות בדיוק כמו אז, דרך אותם דפוסים בדיוק. וההפרדה הזו חשובה לי מאד, בניהול ההורות המשותפת איתו.

אז נחזור לתקציר השיחות שהיו לנו, הוא מבין שהוא בהתנגדות אלי. הוא מבין אותי כאמא ואת הצורך שלי. הוא נע ונד בין שתי ההבנות האלו וברקע יש אותה שמקשה מאד את התהליך הזה.
ואני - בתוך השיחות נעה ונדה בין החלקים הנקיים שלי כאמא, כהורה לילדה שלי לבין החלקים שנפרדים ממנו עדיין.
בין להגיד לו באופן נקי שלי יש צורך לדעת מה שלום הבת שלי במהלך השבוע (וזה אומר יום בשבוע אצלו שאין לי מושג מה שלומה ועוד יום פעם בשבועיים), והוא יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה. הוא יכול לחשוב שאני פולשת ונדחפת ומפריעה לזרימה ומה שבא לו, אני עדיין אמא שלה ורוצה לדעת מה שלומה.
לבין לנסות להבין איתו מה הקטע שלו ולמה הוא מתנגד אלי... (שזה לגמרי מזכיר את התקשורת שהיתה לנו בעודנו זוג)

בתקשורת הכל כך מורכבת הזו, אני מוכרחה להיות יותר נקייה. יותר תקשורת הורית ופחות אקס-זוגית.

הוא אמר לי משפט שהפיל לי כמה וכמה אסימונים, באחת מהשיחות שלנו בנושא (ואני בטוחה שהוא לא היה אומר לי את זה אם הוא היה חושב קצת). "אני לא משחרר אותך להיות אמא שלה"... וואו, אסימונים של 4 ומשהו שנים נפלו פה.
חלקם לגביו: הוא באמת לא משחרר אותי להיות אמא שלה. תמיד יש לו מה להגיד. מעולם הוא לא היה גב לאמהות שלי. תיקן, שיפר, ביקר. אף פעם לא אמר מילה טובה, חיזוק.
באמת זה מה שקרה מאז שהיא נולדה. הוא לא שחרר אותי ואני הייתי אסירה של זה. אבל גם אני לא השתחררתי להיות אמא שלה. אלא רק ברשות האדון הנדיב...

(יש במשפט האחרון שלי כעס עליו, אבל אין לי מה לכעוס עכשיו. כי עכשיו אני משחררת את עצמי.)

האסימונים שנפלו לי לגביי התגלו לי בימים שאחרי השיחה הזו, אחד אחד.
למשל, שבאמת לא הייתי לגמרי אמא שלה, כפי שאני עם הטוב והרע, עם הבטחון והחרדות, אלא רק מבקשת שחרור להיות אמא שלה.
שהרבה מהמהלכים שלי, היה קשורים לאיך הוא יתפוס אותי, כאמא כך או אחרת.
אולי אני קצת מגזימה, אבל הלך הרוח היה כזה.
שאולי בזכות המשפט הזה, שסוףסוף הכיר בנטיה הזו שלו (בלי שאני אוכיח אותו על זה והוא יתנגד לזה), אני משחררת את עצמי עוד ועוד ממנו וממה שהוא חושב/לא חושב עלי ועל האמהות שלי.

ויותר קשה... ועכשיו זה באמת קשה לי... זה היה להודות שאולי רציתי במשמורת משותפת גם כדי ליצור את שיתוף הפעולה שמעולם לא היה בינינו...

הוא כרגע לא משתף פעולה בתור הורה שותף שלי. יש לנו ויכוח על הטלפונים, על זמנים שהיא חולה, על חופשות.
לצערי, אני חווה אותו מאד מבולבל. למשל, שכשהוא יוצא לחופשה איתה לכמה ימים הוא רוצה 'שקט ממני' (לדבריו). וכאן הבלבול שלו. הוא רוצה שקט ממני. הוא לא מצליח לראות שהוא כרגע המתווך שלי אל הבת שלי. הוא שותף בהורות שלנו.
אותו דבר הרגשתי כשאמרתי לו שאני זקוקה לקשר יומיומי עם הבת שלי. (מה שאומר שיש בינינו שיחה של עד דקה פעם בשבוע ועוד שיחה כזו פעם בשבועיים). הוא הגיב לזה במשפט - אבל אני לא רוצה להיות איתך בקשר יומיומי. כאן הוא שוב מתבלבל וחושב שהצורך שלי בקשר יומיומי איתה, כאילו אומר שהוא צריך לדבר איתי יום יום.

מזה אני ממש מבינה שגם הוא עדיין בפרידה ממני. הוא עדיין מעורבב איתי.
והצעד הכי חשוב שאני יכולה לנקוט כרגע זה להבין מה שייך למה ולהגדיר אותו שוב.

נכון לעכשיו, הוא לא במוד של שיתוף פעולה איתי, בדברים הבסיסיים. (אגב, הוא כן עונה לי לטלפונים כשאני מתקשרת. זה לא הגיע למצב שהוא לא עונה, אבל הוא מתנגד לזה, והוא עושה את זה כי צריך). הוא לא מבין למה הוא צריך ליידע אותי כשהיא חולה אצלו. הוא לא מבין למה אני צריכה להיות בתקשורת איתה כשהוא לוקח אותה לחופשה...
היועץ מתכוון לקחת את שנינו לשיחה אישית. הוא חושב שהוא לא מתאים כרגע להיות במשמורת משותפת.
ואותי זה די מטלטל. אבל גם מחזק באיזה שהוא אופן.
פתאום האמהות שלי, הצרכים הכי בסיסיים שלי, מקבלים תוקף מתוכי ומבחוץ. ממקום שאמור להיות נייטראלי לגבי שנינו.

אנחנו במשבר מתון, כמו שכתבתי. אבל זה משבר.
זה יכול להסתיים בשינוי המשמורת, או בניעור שלו ואז יבין וישתף פעולה.

אני בענייני בוקר, אבל קראתי ומבטיחה לכתוב פה ובעיקר לשאול אותך שאלות בשלבים יותר מאוחרים של היום.
יום טוב טוב

סוף שבוע מתחיל בלעדיה. אני חושבת שבגלל שאין לי בן זוג אז הימים מתחלקים לאיתה או בלעדיה. ואני מרגישה את העצב מחלחל...
סידרתי לי סוף שבוע מלא בעיסוקים ואני מקווה באמת להתמלא מהם, אך הגוף שמשופע קלות קורא לי למיטה, להתכנס, אולי לפגוש את העצב הזה, בלי יותר מדי פרשנויות על הדרך.
מזכירה לעצמי לכתוב על סוף השבוע שעברנו במדבר...

_הוא לא מבין למה הוא צריך ליידע אותי כשהיא חולה אצלו. הוא לא מבין למה אני צריכה להיות בתקשורת איתה כשהוא לוקח אותה לחופשה...
היועץ מתכוון לקחת את שנינו לשיחה אישית. הוא חושב שהוא לא מתאים כרגע להיות במשמורת משותפת._

אני חושבת שהוא צודק, היועץ
זה באמת לא נשמע לי כמו שיתוף פעולה במשמורת משותפת, אלא ממש הפרדה של הזמנים שכל אחד איתה. בעיני זה שיא המשמורת הלא משותפת.
אצלנו זה קורה כשאנחנו במתחים אחד עם השני כשיש כסאח. ובכל שאר הזמן זה הכלל הכי בסיסי - שמעדכנים כשיש מחלה או בעיה ושיש קשר בחופשות על בסיס יומיומי (עוד יותר מבשגרה). זה ממש שני הנושאים שהם הבסיס בלי שיש אצלנו משמורת משותפת (וכמו שאת יודעת הבסיס אצלנו ממש לא טוב כמו אצלכם. שום הכלה או הקשבה)

זה יכול להסתיים בשינוי המשמורת, או בניעור שלו ואז יבין וישתף פעולה.
מאחלת לך שיהיה שינוי כלשהו, לכאן או לכאן. בשבילך ובעיקר בשבילה.
שבת שלום

עולם תודה, אני ממש זקוקה לעוד סיפורים כאלה. לדעת איך זה באמת עובד בשגרה הטובה של משמורת משותפת. לא כי אני צריכה חיזוק לרגשות שלי, אלא כי אני מתעוררת כאן למשהו. כמו שאמרתי לו באחת מהשיחות, שאני מתעוררת לאמהות העמוקה שבי. זו שלא העיזה לצאת בדיוק כפי שהיא.
אצלנו זה קורה כשאנחנו במתחים אחד עם השני כשיש כסאח אז כרגע הוא מאד עסוק בלשים לי גבולות, כדבריו, וזה כנראה מעוור אותו.
אולי הניעור של היועץ יעשה משהו. ואם לא יהיה שינוי כלשהו, לכאן או לכאן
שבת מנוחה

קוראת ומחבקת
דברי איתי במהלך הסופ"ש אם בא לך, אני כאן @}

'אמא את מעצבנת', היא אומרת לי אתמול. 'למה?' אני שואלת, 'כי את לא נותנת לי את ה...' (וכאן כמובן שכחתי את מה, אבל זה לא משנה, כל דבר מעצבן בתקופה זו של חייה)...
'טוב, נו', אני אומרת לה, 'אמא לפעמים מעצבנת, לפעמים משמחת, לפעמים כועסים עליה, לפעמים משחקים איתה... העיקר שעמוק בלב נזכור שאנחנו אוהבות אחת את השניה'...
היא חושבת רגע ואומרת, 'כשאני כועסת עליך אני בכלל לא אוהבת אותך'.
'כי הכעס הרבה פעמים מסתיר לנו את הלב' אני מנסה להסביר לה, 'ואז שוכחים לרגע. אבל אחרי זה נזכרים שאוהבים'...

עוברים כמה רגעים.
'אמא, לושקה גם ממש מעצבנת אותי'.... (האוזניים מזדקרות לי). 'למה?' אני שואלת אותה.
'כי היא הכריחה אותי ללבוש חולצה ארוכה בבוקר, אפילו שאמרתי לה שלא קר לי. היא אמרה שמוכרחים'
'והיה לך חם?' אני שואלת אותה. 'כן, ממש חם' היא עונה לי.
'בטח לושקה דאגה שלא תתקררי, כי את מצוננת' אני מוצאת את עצמי מסנגרת עליה, ומבינה בתוך זה את התפקיד שהיא לוקחת שם בבית, כמובן.
'כן, אבל היא מעצבנת'...
וכאן, יסלח לי אלוהים או לא משנה מי, לא עמדתי בזה, ולקחתי את זה למקום חצי הומוריסטי... (חצי? כי אני מעדיפה לא להגדיר כרגע את החצי השני)
'אז בואי נסכם שלושקה תמיד תעצבן אותך ואמא תמיד תשמח אותך' אני זורקת לה עם חצי חיוך בצד, והיא מתפקעת מצחוק ואנחנו מתחבקות חזק חזק.
^{בלי עגבניות בבקשה...}

את ממש נהדרת ואמיצה גם ברגעייך הקשים.

את מה שאני כותבת כאן אני תוהה האם להכניס גם למועצת החירום, אבל זה כל כך קשור למסע שלי שנתחיל עם לכתוב את זה כאן.
סיפרתי לפני חודש לערך, שנסעתי עם בתי לצפון לחברים. שבוע שעבר עברתי עוד משוכה ונסעתי איתה למדבר לשלושה ימים.
הרגשתי שאני חייבת להוכיח לעצמי שגם אם אין לי בן זוג שיתחלק איתי בנהיגה או בטיפול הרצוף בה, יהיה לנו כיף.
ואכן, רוב הזמן היה כיף. היא פרחה רוב הזמן והיה נעים. בשאר הזמן, היו רגעי עייפות גדולים שהביאו לחוסר סבלנות וגם איזה אירוע לא נעים של דם זולג מהאף בשש בבוקר, ואח"כ הקאה של דם, והכל נדמה לי מהיובש-צינון-בהלה-בכי שהיו כבר נוכחים.
אבל חוץ מזה, נסענו בכיף, טיילנו בכיף, אירחו אותנו בכיף והרגשתי מסוגלת.
נתקלתי בשתי תגובות של אמהות חדוריות שאמרו לי משפטים כמו 'הלואי עלי' כאילו שאני עושה את זה מימים ימימה. וזה העלה חיוך בליבי כי כך אני חשבתי על אמהות שנוסעות עם הילדים שלהם לבד, ומי יודע אולי גם להן זו היתה הפעם הראשונה?

חזרנו מהמדבר עייפות ודי מרוצות. ואז דכדוך הולך ומתגבר הגיע. לקח לי קרוב ל5 ימים להבין את עומק הדכדוך.
כן, נכון, הייתי במחזור, כן נכון מזמן לא נכנס B12 לדם שלי וגם לא ברזל.
כן, נכון, אני באיזו תקופה לא ברורה בחיים, והעתיד לא ברור, וכו' וכו'.

אבל הדבר החמקמק ביותר שהיה שם, לא נגלה לי, אלא בזכות שהסבו את תשומת ליבי אליו.
וראו זה פלא, גלוי הוא לאור יום. והרי אני כותבת על כך שוב ושוב...
אני עשיתי את הנסיעות האלה, בעיקר כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לבד.
נכון, גם נורא רציתי לנסוע לאותם מקומות, אבל זה היה כמעט משני.
ואז... הוכחתי לעצמי שאני יכולה לבד.
ובעצם - חווית הלבד, האין, החוסר - בעצם מילאה את קיומי.
כן, אני יכולה לבד. כי אני לבד.
לא מתוך שום יחד. לבד.

ויחד עם המחזור, החוסרים, התקופה הלא נודעת... יש שני דברים מאד ברורים כאן.
מה שאין, ומה שיש.

אז כדי לאזן את הדברים, כדי שאני ואלוהים נהיה עדיי (וגם אתן יקירותיי) רוצה להודות על כל מה שיש לי.
על הבת המאד מתוקה שלי, על היופי של המקום בו אני חיה שמחבר אותי ישירות לבורא, על המסע המשובח והמשתבח שבסוף יוציא אותי ענווה וחכמה יותר, על העבודות שלי, כאלו ואחרות, על החברים, חברות ומשפחה יקרים, על הזמן לבד שיש לי, על האומץ, החכמה, הנדיבות שבי.

פעם בכמה זמן, אני צריכה להזכיר לעצמי מה כן יש, כי אחרת אני נבלעת באין. אז הנה, כששבת המלכה נכנסת, אני איתה במלאותי.
שבת שלום.

פליי ממשיכה דיון ממקום אחר

_למשל, שבאמת לא הייתי לגמרי אמא שלה, כפי שאני עם הטוב והרע, עם הבטחון והחרדות, אלא רק מבקשת שחרור להיות אמא שלה.
שהרבה מהמהלכים שלי, היה קשורים לאיך הוא יתפוס אותי, כאמא כך או אחרת_
יקירה לזה התכוונתי, בחלומות זה לובש צורה קונקרטית של אמא שפיזית לא מצליחה להגיע אל הילדה שלה
שיש משהו שעומד בינכן
ואולי זה לא...
תרגישי חופשי להתעלם ולמחוק
הביקור שלי כאן הוא בעיקר כי כאן יש את זה -

וכמה מקסים כל מה שכתבת בשני הפוסטים האחרונים שחבל לי "ללכלך את הדף"
במקום לצטט הכל מוסיפה - אמן ואמן ואיחולי שבת ברוכה

תודה פליי. יש בזה משהו כמובן.
בחזרה

למה, אנחנו לא אוהבות עגבניות??
את גדולה מותק!!
@}

God bless you , you are so an angel. but you don't know it yet .
remmember, however things will turn up, they will be right

Yaffa :

חוזרת לעניין הטלפונים:

מזה אני ממש מבינה שגם הוא עדיין בפרידה ממני. הוא עדיין מעורבב איתי.
מעלה פה אפשרות אחרת והיא שהוא דווקא כן נפרד והיה רוצה שהפרידה תהיה יותר מוחלט, אבל ההורות המשותפת לא מאפשרת והוא מתוסכל מזה.
אני לא מבינה באיזו תדירות הוא אצלה וכמה טלפונים הוא מקבל ממך שזה כל כך קשה לו? האם השיחה ארוכה? רשמית או סיפורי מה שלומך- מה שלומך?
אם השיחה רשמית ודווחית וקצרה, אני לא מבינה למה זה כל כך קשה. כמובן שמוזר לי, בתור אדם רגיש לילדתו כפי שאני קולטת מן הדף הזה, איך זה לא עומד לנגד עיניו כצרכיה של ביתו ולא משנה עד כמה זה מוצא חן בעיניו.
גם לי לא תמיד בא לדבר עם האקס, אבל לא אהסס לענות ולדבר איתו בכל סוגיה הקשורה לילדנו.
אני בהחלט לא מבינה אותו וחושבת שזה לא ראוי ולא רגיש מצידו.

ועל הפוסט "בלי עגבניות בבקשה"

מצדיעה לך! וואו, זה קשה!

מעלה פה אפשרות אחרת והיא שהוא דווקא כן נפרד והיה רוצה שהפרידה תהיה יותר מוחלט, אבל ההורות המשותפת לא מאפשרת והוא מתוסכל מזה
מאד יכול להיות. אבל מי שנפרד כבר באמת, לא ממש מפריע לו ש יש בינינו שיחה של עד דקה פעם בשבוע ועוד שיחה כזו פעם בשבועיים (וזה עונה על השאלה השניה שלך)

אם השיחה רשמית ודווחית וקצרה, אני לא מבינה למה זה כל כך קשה - את זה תצטרכי לשאול אותו

אבל אם אני בענין של לייצג אותו לרגע, אז כי הוא מאד עסוק בלהפרד ולהציג גבולות ולהרגיש את ההפרדות (שהוא טוען שהבת שלנו זקוקה להן...)

איך זה לא עומד לנגד עיניו כצרכיה של ביתו - כאמור, הוא לא חושב שאלה צרכיה אלא צרכיי (שאגב, לא משנה כהוא זה, כרגע. אבל לדעתי זה גם צרכיה. אנחנו לא מסכימים כאן).

אבל לא אהסס לענות ולדבר איתו בכל סוגיה הקשורה לילדנו אז זהו, שלא מדובר כאן בסוגיות. אלא בשגרת טלפונים לעדכן בימים שאני לא רואה אותה.

כמו שחברה יקרה אמרה לי, מפריע לו הטלפונים שלך לזרימה של החיים שלו? אז לך מפריע לזרימה של החיים שלך שהיא לא איתך יומיים וחצי רצוף בכל שבוע (שלא לדבר על כל שבוע שני שהדבר הזה קורה פעמיים).

אני בהחלט לא מבינה אותו וחושבת שזה לא ראוי ולא רגיש מצידו. אנחנו ביחד בעניין הזה

אחרי יום ארוך מחוץ לבית, נכנסת לרכב, אחת הנורות של הפנסים נשרפה (השניה נשרפה בדיוק לפני חודש).
מגיעה הביתה, הנורה של האור המרכזי בסלון-מטבח נשרפה...

יש פה מסר בשבילי?

הצטלבויות
לא פשוט לי לכתוב את הדברים הבאים, דווקא מהמקום שהם באים ממנו, למרות שהם נשמעים סתמיים:

יום הולדת של הקטנה, כבר מזמן. אני לא יודעת מה להזמין מאבא שלי ליום ההולדת שלה. בסוף, באיזה החלטה של רגע, מתקשרת אליו ואומרת לו שיקנה לה טרמפולינה. כן, היא משתמשת בזה לאחרונה, לא, לא יודעת אם יש לי מקום לזה בבית... נו טוף, קונים לה.
ביום ההולדת, אני שומעת מהורי האקס שלי, שגם הוא הזמין מהם טרמפולינה

... לא דיברנו על זה, לא החלטנו על זה.

***

היינו בחתונה של חבר משותף לפני כשבועיים. נדמה לי שכתבתי על זה. האקס, אני, הבת שלנו. בשבילה היה זה ערב נעים ומשפחתי שלא זכתה לו כבר שנה. ולי, היה ערב איתה שהיה לי עם מי לחלוק את הטיפול בה.
הלכתי לבר להזמין לי משהו לשתות. בזיק ספונטני שכזה, הזמנתי לי לשתות משהו שלא הזמנתי כבר הרבה זמן, חריף. מאד לא אופייני לי.
אחרי 3 דקות מגיע האקס ושואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו. הוא עם כוס ביד. גם הוא הזמין את המשקה הזה שמאד לא אופייני לו...

***

הבוקר הגעתי למוסך מוקדם. נורות שרופות, טיפול שגרתי... אמרו לי לחזור בעשר, אז כבר ישבתי באיזה בית קפה שם ליד. ב-9 ורבע, אמרתי לעצמי שבטח הרכב מוכן, והלכתי חזרה. אכן, היה מוכן. ישבתי לשלם. מי נכנס למוסך?
נכון, האקס. בעל המוסך אומר לי, הנה מ' הבחור הכי נחמד שאני מכיר...

וזה מדהים. כי המצבר ברכב שלו הלך. ואני תהיתי אם לעשות את הטיפול היום. בסוף כן, והקדמתי.
ולמה זה מדהים אותי. כי בתוך תוכי אני יודעת שאין אלה צירופי מקרים...
אמרתי לו: די, תצא לי כבר מהחיים... שנינו התחבקנו וצחקנו... גם הוא יודע את זה בתוכו. לא יודעת למה צריכים להפגיש אותנו כך במקרה.

דיסקסנו כמה עניינים לגבי הקטנה, ולגבי עניינים לא סגורים של תאריכים.
נפרדנו לשלום.

ולמה קשה לי לכתוב את כל זה שלכאורה היה פשוט, מצחיק ומקרי?
כי שמחתי בתוכי. להבין שהקשר עדיין קיים. הוא קיים ברובד שבו הוא לא יסתיים לעולם.
הבעיה שלי היא, שרוב החיים איתו, חייתי ברובד הזה. זה לא הוביל אותי לשום מקום טוב.
איך אני יוצאת משם?

צריכה להתאהב דחוף במישהו טוב ומיטיב.
שבוע טוב

איך אני יוצאת משם?
תראי, הרי אומרים שהזמן מרפא את הכל. ויש בזה משהו. לי הייתה אהבה בשנות ה-20 שמעולם לא עברה ולא תעבור...זה לא אומר שאני לא ממשיכה לחיות, להתאהב, להתאכזב, לשאוף, לשמוח, להעצב....לחיות.
החיים ממשיכים, ובאיזה שהיא נקודה, אולי דווקא כשממש לא תשימי לב, הוא יחמוק מהמצב התודעתי הזה ויהפוך למצב תודעתי אחר, גם אם תמשיכי לאהוב אותו.
כך לפחות נדמה לי.
שבוע טוב יקירה.

מקווה שמה שכתבה נקודות מעלי יקרה כך .
אנחנו כבר יודעים שיש קשרים שהם פשוט גורל.. קארמה.. ואי אפשר , גם אם מאד רוצים לשים אותם בצד.
הוא יהיה שם תמיד, גם אם בהוויה אחרת . אבל יהיה..
בעצם אמרנו את אותו דבר..?!

מסכימה מאוד, לאט זה יעבור.

שוב במערבולת כלפי מטה...
חוזרת מחגיגת חנוכה בגן. נפגשתי עם אהובתי, והיא איתי. היתה חגיגה טובה. פרידה קשה.
קדמה לזה שיחה מזעזעת ביני לבין אביה. ביקשתי להפגש רבע שעה קודם, כדי שיהיה לנו זמן לפני שכל הילדים-הורים-אחים מגיעים.
הוא העיר הערה, אני לא הסכמתי - פיצוץ. כמו פעם. כאילו לא נפרדנו. אותו דפוס בדיוק.
צעקות, צרחות בטלפון. מזל שלא לידה.
ועוד אי הסכמה ואי הבנה לגבי יום ראשון, בתוך חנוכה.
יש לו פגישה עם היועץ שלנו ביום ראשון.
אני מרגישה ממש על הקצה לגבי כל ההסדר הזה.
כתבתי לו מייל שאני מרגישה חוסר שיתוף פעולה מצדו. גם בטלפון אמרתי לו שהכל קשה. כל בקשה שלי נהדפת.
אבל יודעת, שאם הייתי במצב רוח אחר, יכול להיות שהייתי את הערותיו פשוט מוציאה מהאוזן השניה מבלי שהן ינחתו לי ישר בלב על הפצעים.
אבל אני לא במצב רוח אחר. בינתיים עובדת על לראות את כל הדיאלוגים בתקופה הקרובה מזוית אחרת.
ולא להתרגש כל כך מכל הערה, אמירה. אני ממש צריכה להתכונן לפני שיחה איתו.

בחגיגה בגן סיפרו סיפור מקסים. על ילדה שהאור שלה בעששית נכבה. וממי שהיא מבקשת, עסוק מדי מכדי לעזור לה.
היא עוברת כמה דמויות אבל אף אחד לא נענה לבקשתה לעזרה. רק אומרים לה שהשמש תעזור.
והיא מגיעה להר, ועולה עליו. עד ראש ההר.
שם, עם עלות השחר, השמש מציתה בה שוב את האור בעששית.
היא יורדת מראש ההר ועתה היא עוזרת לחלק מהדמויות שלא נענו לה, עם האור שלה.

'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'... גם אני רוצה לעלות לראש ההר, ושהשמש הנצחית תאיר את האור שבי. האור שלי. שתתן בי כוח ואור פנימי כדי לחזור לחיים ולעזור לאלה שלא יכולים להיות פה בשבילי.
מתפללת.

כנראה צריך משהו להשתנות . משהו בסידור של המשמורת?
חווה אותו שהוא כאילו מאויים ושומר חזק על גבולות.
אבל זה שלו. הוא ותחושותיו והרגשתו. עד כמה שאני מבינה הבקשות שלך לא מוגזמות ובכל זאת הוא שומר חזק חזק לא לתת לך "לנהל את העניינים.
אל תביאי את עצמך למצוקתו . אל תישאבי למקום שהוא נמצא בו. תזכרי שאת זאת את והוא זה הוא.

חווה אותו שהוא כאילו מאויים ושומר חזק על גבולות
נכון, אני חושבת שאת מרגישה נכון. אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון.
אל תישאבי למקום שהוא נמצא בו. תזכרי שאת זאת את והוא זה הוא
כן, נכון, יש לי משלי...

תודה על התזכורת.
הוהבת

אבל אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון. בול!

איפה שאת שזה דורך על הקשר שלך עם ילדתך או על הצרכים שלה, שם לא הייתי מוותרת. הייתי מצפה ממנו להתגבר על החשקים הילדותיים...
וכל מה שקשור אלייך ואליו, שם את צריכה להשקיע עבודה עצמית כמובן.

קיבלתי ממנו מייל עכשיו. קשה. איך הוא כותב - הוא לא בסימפטיה אלי... הוא חש המון ביקורת ממני.
וכן, הוא מרגיש מאוים. כמו שהוא כתב, הוא חש המון ביקורת כלפיו, ממני, בתקופה האחרונה. הוא חושב שזה לא עוזר לשיח הבונה.

<מטריף אותי 2 הרמות שאנחנו חיים בהם. אחד, הכעס אחד כלפי השני, והשנייה מתוארת בתחילת השבוע בפגישה במוסך...>

עניתי לו שאכן, מרגישה הרבה ביקורת כלפיו, אבל גם הצעקות עלי הן לא משהו שמוסיף לשיח הבונה.
ושחוסר שיתוף הפעולה שלו מתבטא בעיקר בדיונים האינסופיים על העקרונות של השיתוף פעולה.

די - התעייפתי אפילו לכתוב על זה.

_איפה שאת שזה דורך על הקשר שלך עם ילדתך או על הצרכים שלה, שם לא הייתי מוותרת. הייתי מצפה ממנו להתגבר על החשקים הילדותיים...
וכל מה שקשור אלייך ואליו, שם את צריכה להשקיע עבודה עצמית כמובן_
נכון לגמרי.
עולה לי השאלה, ומה אם אני עושה עבודה אבל הוא עדיין מעורבב? מה לעשות? זה ממשיך את המלחמה התת קרקעית הזו?

וגם, מוכנה להסתכל על עצמי - יודעת שאני גם מאד מאד רגישה בתקופה הזו. כמו שהוא כתב על הביקורת שלי, שהיא אולי ביטוי של האפשרות שלי לכעוס עליו על כל העוולות שאי פעם עשה לי. (כך הוא קרא לזה, עוולות...)

אני מגיבה חדשה ואלמונית. קוראת את הדף שלך באדיקות, אולי כי אני " מהצד האחר" . בזוגיות עם גבר עם ילדה מנישואים קודמים. הסיפור שם כעת כבר ישן ו" לא סיפור" הילדה כבר גדולה, ומלכתחילה האישה רצתה בפרדה. היחסים ביננו לבינה קונקרטים (לא משמורת משותפת), בעבר כשהילדה היתה קטנה היו יותר חיכוכים. כעת , אין לי מושג מה באמת היא חושבת עליי, אבל על פניו כשנפגשים היחסים בנעימות. מפרגנת לילדים החדשים שלנו. לא יודעת למה בדיוק כותבת, אולי כי מרגישה לאחרונה מין שינוי קצת באנרגיה שלך, ובעקבות כך באנרגיה של המגיבות, מין תחילה של חרחור ריב, אנרגיה רעה יותר, במקום האנרגיה המכילה מקבלת " רוחנית" של תחילת הדף. רוצה להזהיר כמסתכלת מהצד. לא רוצה לשפוט ולהכנס לפרטים. אולי באמת לא מתאים משמורת משותפת. אבל לי נראה מהצד שכל הבית החדש ( אישה+ ילד) שהוא הקים כל כך כואב לך, ואת מקנאה ( וזה כמובן טבעי ומובן) שקצת מתעסקת בו וביחסים איתו ( אפילו שכביכול רק בהקשר של הילדה), נכנסת אולי לויכוחים ומריבות וכו, רק בשביל להתעסק איתו ולהחיות איזשהו קשר, במקום לשחרר. הנקודה העיקרית שאני רוצה להגיד היא שתשמרי על עצמך. בהתנהגות הזו את חושפת את עצמך, את הכאב והקושי. בפניו ובעקבות זה גם בפניה. לדעתי אין לזה יתרון, זה אולי נשמע כמו הצעה ל" משחק" " צביעות" אך לדעתי הוא במקום באופן מסוים. אתם כבר לא ביחסים אינטימים שצריכה להיות אינטימיות.
את צרכה לשמור על פאסון בהתנהלות מולו ( וכיוצא בזה גם מולה). לא יודעת אם אני ברורה. הנקודה העיקרית שאני הייתי רוצה להעביר לך שזה יכול להשפיע גם על הבת שלך. האנרגיה שיש בבית שלהם כלפיך יכולה להשפיע גם על האנרגיה כלפיי ביתך. אולי לא מצד האקס שלך שזו ביתו האהובה לא משנה מה, אבל על האישה שלו כן. זה אולי נשמע אכזרי ומרושע, אך התמה של " אמא חורגת" מהאגדות מבוסס כנראה על המציאות..נשמע שהיא לוקחת תפקיד אמהי על ביתך, וממה שאת מספרת אוהבת אותה ונותנת לה להרגיש רצויה. זה לא מובן מאליו ! תעשי הכל שזה יישאר ככה. את בוודאי יודעת איזה שקט זה לשלוח את ביתך הקטנה והאהובה ליום/יומיים לבית שאת בטוחה שנותנים לה להרגיש אהובה לעומת לשלוח אותה לבית שבמשך הזמן נותנים לה להרגיש אורחת ( בלי סיפורי התעללות או התאכזרות חלילה, בקטנה, במחוות במבטים). אני מאד מתעניינת בנושא הזה, בשיחה עם חברות וכו וזה קורה המון, אם לא בכל המקרים. עכשיו, כשזו ההתחלה תעודדי את הקשר הזה, אפילו אם קשה לך, תחסכי ממנה הערות שליליות על האישה השניה, תהיי מפרגנת , תעזרי כשצריך, אל תקשי, גם הם עכשיו בתקופה של שינויים עם התינוק. טוב כבר כתבתי ארוך מדי. אין כאן כדי לא לתת לגיטימציה לכל הרגשות השליליים, והמוצדקים שלך. העינין הוא שזה פוגע בך ועלול לפגוע בביתך אם לא תשמרי על עצמך. זה הזמן להתעלות ולצאת גדולת נפש, כמו שמצטייר מתחילת הדף, לא להתדרדר לנקמנות. טוב בטח יסקלו אותי..

לא יודעת לגבי "שמחה בחלקי", אך לי נראה שיש הגיון בדברייך...

שמחה בחלקי,
בלי קשר בכלל מצאתי את הניק השני שלך כאן באתר, וחשבתי שאולי אותו את צריכה להחליף.
לפעמים התת מודע שלנו קובע בשבילינו דברים שאנו לא מודעים אליהם.
לפני המון שנים, כשהייתי בתקופה מאוד חשוכה, של תעיות ותהיות ומציאות שמשתנה בכל רבדיה, שוחחתי בצאט מסויים.
הניק שלי בו היה "לור" , בו בחרתי בצורה אינטואיטיבית.
רק אחרי כמה זמן, אחד האנשים בצאט שדובר צרפתית הסביר לי מה הפירוש של השם: כובד. תאם במדוייק את הרגשתי.

מה שאני מנסה לומר, אולי תחליפי את הניק למשהו אחר, משהו שהוא את או משהו שמייצג את מה שאת רוצה.

שותפה לתחושותייך ומצטרפת לתפילה ולברכות היפות, האור נמצא הרי כל הזמן. חבוק

אולי באמת לא מתאים משמורת משותפת.

אני חושבת שזה העניין
ולא אנרגיות רעות או חרחור ריב
נראה שמסתמן כאן משהו חד צדדי, או שפשוט לא מתאים בסיטואציה הנוכחית

אני לא חושבת שניתן להסיק רק ממה שמסופר פה, על דבר מרחיק לכת כמו האם משמורת משותפת כן או לא.
בסך הכל קשה לו לתקשר בטלפון. זה לא ממש בסך הכל אבל נדמה לי ששמחה בחלקי יכולה לשקול פה את כל הפרמטרים שאנחנו כקוראות לא יודעות עליהם.

שמחה -
אוי. קשה.
עולה לי השאלה, ומה אם אני עושה עבודה אבל הוא עדיין מעורבב? מה לעשות? זה ממשיך את המלחמה התת קרקעית הזו?
נכון, ואת צריכה להפעיל את כל החושים והכישורים שלך כדי להעמיד אותו על מקומו במידת הצורך. אבל רק במידת הצורך ובחוכמה רבה. יענו ללכת בין הטיפות ולדאוג שדברים יהיו מסודרים ולטובת כל הצדדים עד כמה שניתן.
משימה לא פשוטה בהתחשב במצבך הרגשי, אבל אני בטוחה שהזמן יעשה את שלו.

עולה לי השאלה, ומה אם אני עושה עבודה אבל הוא עדיין מעורבב? מה לעשות? זה ממשיך את המלחמה התת קרקעית הזו?
לדעתי, בסופו של דבר כשאת תהיי מספיק במרכז שלך, תהיה לזה השפעה גם על הסביבה, על מי שבא איתך במגע: עליו, על ביתך המתוקה, על בת הזוג החדשה. אם את לא תהיי מבולבלת, גם הם לא.
וזה אכן אוי. קשה_ וגם _משימה לא פשוטה בהתחשב במצבך הרגשי - אבל העבודה שאת עושה בסופו של דבר תביא לפירות, קודם כל ביכולת שלך לעמוד מול הבלבול והתסכול שלו ולהגיב אחרת ואז גם על הדרך שהוא בוחר להגיב אליך ועל התגובות של ביתכם למצב.
נכון לכרגע, שוב רק ממה שנראה לי מתוך שיתופייך, את עוד לא שם. זה עוד לא לגמרי שלך - הדבר הזה שאת עובדת עליו. אבל את בדרך לשם! ללא ספק!!
וזה קשה מאוד, כי זה מביא אותך למצב שאת מצפה ממנו להיות רגיש למצבך הנפשי, מה ששם אותך בעמדת חוסר אונים, תלויה בהתחשבותו, ואבודה בלעדיה, בעוד שאם את היית מגיעה למצב שבו הדברים ברורים לך בינך לבין עצמך ואת פועלת מתוכם הכי טוב שאת יכולה ללא חסדי הרגישות שלו אליך, משהו בשלמות שלך היה גדל ומתוך כך מפסיק להפעיל את המלחמה התת קרקעית הזו

אולי מה שאני אומרת נשמע ערטילאי קצת, אבל מה את חושבת?
וכמובן

גדול - להזכירך: את אחת הנשים המדהימות, כנות, אמיצות ויפות שאני מכירה!!
@}

נעדרתי קצת, כי המתוקה שלי היתה חולה מאד. מאד מאד. 3 ימים ברציפות של חום גבוה. אבל הייתי איתה, שעה אחרי שעה (עם מחוייבויות לצערי, פה ושם, שנאלצתי לקחת אותה איתי). אני מאמינה שאם אין כאב מסוים בגוף, אלא רק חום, נזלת וכו', אז חום האהבה של אמא/אבא עוזר לרפא. אז ככה הייתי איתה. צמוד צמוד.
ובינתיים, פרצה השריפה. עצב רב נמהל לו בתוך העצב שלי ממילא. בעצם העיר אותו שוב מרבצו. חוסר האונים הדהד את חוסר האונים שלי.

הערב, שמעתי משפט מסוים שהפיל לי אסימון. בהקשר של השריפה הגדולה אמרו שאלמנט האש יצא מאיזון. כילה ולא חימם.
והבנתי שגם אצלי, אם לא אזהר, אלמנט האש עלול לצאת מאיזון. כמו אצל רובינו אני מניחה, שיש תקופות של כעסים שמרגישים את האש הפנימית. וזו, אם לא שמים לב יכולה לצאת מאיזון. במקום שהכעס יחמם (יציב גבולות בריאים, ישחרר אנרגיה תקועה וכו') הוא יכול לשרוף. לשרוף מערך שלם שאני חלק ממנו.

פלונית אלמונית, שמחה שכתבת. כמובן שאגיב.
לא יודעת למה בדיוק כותבת, אולי כי מרגישה לאחרונה מין שינוי קצת באנרגיה שלך, ובעקבות כך באנרגיה של המגיבות, מין תחילה של חרחור ריב, אנרגיה רעה יותר, במקום האנרגיה המכילה מקבלת " רוחנית" של תחילת הדף. בהחלט שינוי. בתחילת הדף עוד גרנו ביחד. עוד הייתי בהיי. עוד מאד רציתי שיתוף פעולה איתו שמעולם לא היה לי איתו. עוד לא הסכמתי לראות (למרות שניסו להראות לי מסביבי) את הקושי שבציפייה ממנו לשיתוף פעולה איתי.
המהלך שקורה לי הוא מהלך כל כך חשוב עבורי. אם אעבור אותו נכון זה יהיה נכס לי, לו, לה ולה

לחיות כפי שהמציאות היא ולא כפי שאני מדמיינת או רוצה אותה. לקבוע כללים ברורים שיעזרו לי לא להיות איתו בקשר מאד צפוף. להוריד ציפיות שאינן במקומן ממנו וממני ולהשאיר ציפיות חשובות בשביל בתנו המשותפת..
אבל זה ממש לא לחרחר ריב. בכלל לא. זה כעס, כן, אבל לא ריב. וגם לא נקמה. ממש לא.
האנרגיה היא לא רעה, היא מצויינת. היא תזיז דברים לטובתנו. גם הוא וגם אני בנקודה בה אנחנו לא רוצים ליפול לדפוסי התקשורת שהיו לנו, ושוב ושוב זה קורה. אז אני מניחה שהכעס המאד הדדי בינינו (על זה ששוב אנחנו מוצאים את עצמנו במקומות הישנים, הלא רלוונטיים האלה) עוזר לשנינו קצת להציף את זה, לדון בזה ולמצוא שביל חדש, דרך חדשה שתהיה דרך ההורות שלנו.
בעיקר הנושא המאד רגיש אבל האמיתי ש אולי באמת לא מתאים משמורת משותפת. כשצריך לראות את הדברים נכוחה, כשצריך להתסכל ללבן בעיניים, כמו שאומרים, אז זה לא פשוט לי. אני עדיין (כחלק מהדפוסים הדפוקים שלנו) מנסה להגן עליו בעודי כועסת עליו.
וגם הוא, כועס עלי מתוך התחשבות יתר בי. הכל שייך לדפוסים הישנים.
ואם קשה לנו לשנות את דפוסי התקשורת שלנו, כזוג הורים, יתכן ונדרש שינוי משמעותי בהסדרים ואח"כ, לאחר שנצטנן מעט, נחזור לסורנו.

הנקודה העיקרית שאני רוצה להגיד היא שתשמרי על עצמך. בהחלט. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט. לא להשרף בלהבות הפנימיות. לתת לאש שלי לחמם בריא ולא לשרוף.
זה אולי נשמע כמו הצעה ל" משחק" " צביעות" אך לדעתי הוא במקום באופן מסוים.....את צרכה לשמור על פאסון בהתנהלות מולו
כאן, אין סיכוי שאקבל את הצעתך. אני לא יכולה לשחק מולו. אבל, ככל שאנחנו מתרחקים, פחות משתפים (וזה כבר קורה) מה שאולי את קוראת ה'פאסון' נשמר. יחד עם זאת, כשאני בעצב/כעס/קושי יראה את זה גם מוכר המכולת. כזו אני - שקופה למתבונן.

עכשיו, כשזו ההתחלה תעודדי את הקשר הזה, אפילו אם קשה לך, תחסכי ממנה הערות שליליות על האישה השניה, תהיי מפרגנת , תעזרי כשצריך, אל תקשי, גם הם עכשיו בתקופה של שינויים עם התינוק זה מה שאני עושה כל הזמן. שואלת אותה לשלום אחיה ומשפחתה שם. מזכירה לה כמה כיף שם. נדרשת ממני, ברמה היום יומית תמיכה בבית שלהם - מולה. מכיון שהיא בקושי לעבור לשם, או להיות שם - שוב ושוב - אני מזכירה לה בדרכים שונות את היופי, הכיף והשלמות שיש לה שם. תארי לעצמך כמה זה לא פשוט להיות בעמדה הזו, כשמנגד, אין לי את השלמות הזו שאני מייחלת לה. למרות זאת, אני שוב ושוב מזכירה לה איזה יופי שיש לה את זה שם.
אני מניחה שמה שהקפיץ אותך זה הנפילה שלי (פוסט סקילת העגבניות...) שקרה פעם אחת שבצחוק היה איזה ניחוח של חוסר פרגון. אבל זה גם לא היה זה בדיוק. כי מיד אחרי זה (ובימים שאחרי) אני שוב ושוב עונה לה תשובות כאלה ואחרות כשאני 'מעצבנת' אותה...

נראה שמסתמן כאן משהו חד צדדי, או שפשוט לא מתאים בסיטואציה הנוכחית. עולם תודה. זה לא בדיוק חד צדדי, אבל גם לחלוטין לא שווה כמצופה ממשמורת משותפת. וכאן, אולי אבקש מנשים במשמורת משותפת לשתף איך זה אצלן. למשל, בשלושת ימי המחלה המאד תובענית של הבת שלנו היה חלוקה מאד לא שווה. הוא היה צריך להיות איתה עד 13 ביום חמישי. אבל עבודתו קראה לו, אז אני ביטלתי עבודה והייתי איתה. הוא סימס לשאול לשלומה רק בסוף אותו יום. ביום שישי, רק בצהרים סימס ומאוחר יותר התקשר. הוא ידע שמצבה לא משהו. עדכנתי אותו בSMS בשישי בלילה ובשבת בבוקר כתבתי לו שוב שהיא תשמח לביקור. הוא חזר אלי רק בצהרים להגיד שיקפוץ לקצר. ואכן בשלוש קפץ ל45 דקות.
בשבילה זה היה חשוב חשוב.
קשה לי לא להיות בביקורת כאן. הוא מתנהג במחלה שלה כמו שהוא מצפה ממני להתנהג. כמעט לא להיות בקשר. אני- אם זה היה הפוך, הייתי רוצה לדעת, לפחות פעמיים ביום (אם לא יותר) מה שלומה. על כל הדברים האלה, נצטרך לדון. לא חשבתי לפני שנה שנצטרך לדון בניואנסים הללו.
כשהוא הגיע היום, הוא שאל האם אני שורדת... כלומר, הוא יודע שזה קשה, ויודע שאני לבד עם זה. אבל שום הצעה לשיתוף ואפילו הביקור שלו היה יוזמה שלי.

חברה טובה, שגרה לא רחוק, טרחה להגיד לי היום, שהיא כבר הרבה זמן רוצה להגיד לי שאם אני צריכה משהו, ולא משנה באיזו שעה, אם היא חולה, צריכה לנסוע לרופא, להתייעץ על משהו וכו' שאזכור שהיא כאן ובכל שעה. היא הזכירה את זה כי לשתינו היו ילדים חולים בבית בימים האחרונים ושוחחנו לא מעט סביב זה. היא פתאום קלטה שאני, למרות שאני אמורה להיות בשיתוף כאן, אני לגמרי לבד. והציעה את עזרתה.
אני לא מצפה ממנו לכזו הצעה נדיבה, אבל סביב מחלה ארוכה ותובענית שכזו, הייתי מצפה ליותר יוזמה לעזרה... אולי זו טעות. אשמח לשמוע מנשים נוספות.

בסך הכל קשה לו לתקשר בטלפון
נקודות יקירה, זה לא זה בכלל. זה לא רק בטלפון. זה הדיפה כללית שלי. בטלפון, בשיחות. נכון, כרגע זה מתנקז בעיקר לטלפון, אבל דוגמת ימי המחלה מדגימים את זה. הוא מתנהג כאילו שהיינו עדיין זוג. הרי, כשזוג, אז קורה לא פעם שהגבר עסוק בעבודתו ויש חלוקה שהאשה עם הילד החולה. אולי זה לא נכון, אבל יש מן חלוקה גסה כזו. והנה, הוא מתנהג כמו פעם, למרות שהוא לא חוזר הביתה לעזור בערב...
ואת צריכה להפעיל את כל החושים והכישורים שלך כדי להעמיד אותו על מקומו במידת הצורך. אבל רק במידת הצורך ובחוכמה רבה
בדיוק בדיוק בדיוק. תודה נקודות. זו עבודת המאסטר שלי לתקופה הקרובה. אם אדע את זה, עשיתי המון.

וגבירתי, כרגיל קלעת בול. חשבתי על זה, שהמרכז שלנו נועד בכדי לחזור אליו, שוב ושוב. כלומר, יש תנועה בחיים (אחרת היינו מתים, לא?). בתנועה הזו יש יציאה מהמרכז, לעיתים יותר, לעיתים פחות. החזרה למרכז זה כל העבודה כולה. על רגל אחת.
העבודה שאת עושה בסופו של דבר תביא לפירות, קודם כל ביכולת שלך לעמוד מול הבלבול והתסכול שלו ולהגיב אחרת ואז גם על הדרך שהוא בוחר להגיב אליך ועל התגובות של ביתכם למצב אני כבר מרגישה את זה, ברוב הפעמים, בטח מול הבת שלי. ועכשיו, אני ממש מרגישה כמתכוננת לפני כל שיחה איתו. מוודאת עם עצמי מה אני בעצם רוצה ומתכוננת כדי לא להיות מוסחת החוצה מזה.

אבל את בדרך לשם! ללא ספק!!_ תודה יקירתי על זה. וגם על זה: _את אחת הנשים המדהימות, כנות, אמיצות ויפות שאני מכירה!!
<אייקון מסמיק>

אולי תחליפי את הניק למשהו אחר, משהו שהוא את או משהו שמייצג את מה שאת רוצה
אורורה יקרה, מבלי להכביר במילים, כי זה לא הדף הנכון, הניק השני שלי מייצג בדיוק את מה שאני רוצה

שותפה לתחושותייך ומצטרפת לתפילה ולברכות היפות, האור נמצא הרי כל הזמן
תודה 'זו שפגשת'. הנה, רק לפני שעה נפגשנו שוב. צריכות לעשות את זה פעם הבאה סוליקו...

אני קוראת את שכתבתי לגבי המחלה שלה. אלה היו 3 ימים תובעניים של חום. וירוס. לא יותר. זה יגמר מחר מחרתיים. זה לא ה-מחלה, וזה לא ארוך. החיים שלה ארוכים, לא המחלה!

זה הדיפה כללית שלי. בטלפון, בשיחות
כן, אני יכולה להבין אותו. קשה לו עם תחושת השיתופויות איתך, כי מבחינתו זה כבר גמור. אבל ביתכם תמיד תחזיר אתכם אל שולחן ההורות המשותפת וזו בעיה מבחינתו. לדעתי , יעבור הזמן וגם אצלו דברים יקבלו פרופורציה והוא יתנהל בצורה רגועה יותר. בכל אופן בקשה שלך לבוא לבקר כי היא חולה...לא בטוחה שזה הכרחי כשלא בא לו לבלות איתך זמן ארוך באותו בית. נראה לי שהוא מעדיף חיכוך מינימלי איתך. יכול להיות שאני מכאיבה לך, אבל אם זו המציאות ממש כדאי שתפנימי את זה.
אין זה אומר שלא תהיה ביניכם הידברות, יחסים נורמליים, חיוך, הבנה, שיתוף פעולה בכל הנוגע לילדתכם וכמובן שאתם שניים החולקים הורות משותפת, אבל לזה התכוונתי כשאמרתי שאת צריכה להפעיל רגישות.
לא יודעת עד כמה זה הכרחי שהוא יבוא לבקר אותה אצלך. גם אצלנו זה קורה, רק שזה הפוך. הוא היה מוכן לשרוץ אצלי הרבה יותר ממה שאני רוצה ולא אחת (בלשון המעטה), הייתי צריכה לרמוז רמזים גסים ל"גרושו" מביתי. מצב לא נעים בהחלט, אבל כשבן אדם לא מבין רמיזות דקות ולא חש אנרגיות - עוברים לרמיזות גסות. )-:
ועדיין אני מצפה ממנו לתמיכה ועזרה בדברים שונים. הוא נמצא שם עבורי, לשמחתי, אבל אני מנסה להוריד ממנו יותר ויותר, כי זה מכניס אותו לתחושה שאני מנצלת...
אני מצידי, ממש לא מנצלת, אבל חשה שכשהוא עושה משהו למען הבית (כגון: להרכיב ארון, להוביל דבר מה כבד, להוריד משהו מגבוה וכו'), הוא עושה זאת למען ילדיו. אולי על הדרך גם אני "נהנית" אבל מה לעשות שאני אמא של הילדים שלו.
אין זה אומר מבחינתי שמחר אנחנו נפגשים למפגש רעים, אם כי יוצא לנו לשתות קפה ולשוחח, אבל אצלי הרוויה מהשהות איתו מגיעה די מהר.
רוצה עוד לשתף אותך שהיו כמה רגעים שהייתה שם משהי בתמונה, זאת אומרת הייתה לו איזו איפיזודה עם מישהי. באותה תקופה הוא ביקש שלא ניפגש הרבה. שאני אקח את הילדים ומיד אסע או שאצא עם הילדים אל האוטו שלו.
זה מה שעשיתי. ואפילו המעטתי בשיחות טלפון ֹ רק הכרחיות.
זה מה שנראה לי שאת צריכה לעשות עד שתירגע לו תחושת האיום מכך שהוא חש שאת רוצה אותו.

הי אני הפלונית האלמונית הקודמת ( זו שחיה עם גרוש + ילדה).. רק רציתי שתהיה הבדלה שלא אני כתבתי את הקודם ( כמו שגם אפשר להבין..) נראה לי שיש לך עוד דרך להבין שניפרדתם, ואת צרכה לשחרר ציפיות ממנו. האמת שהדמות האבהית שלו לא לגמרי ברורה לי מתיאוריך כאן. מצד אחד נדמה לי שכתבת כי הוא מאד שיוויוני ו " אמהי" נושא בנטל וכו,ולכן מאד רוצה משמורת משותפת. ועכשיו כותבת כאילו את זו שנושאת בנטל לבד\ כמו שהיה כשהייתם יחד, כלומר סגנון גברי קלאסי ..( מה לעשות זו המציאות ברב הבתים). כשהיא היתה חולה זה זמן שהיא היתה אמורה להיות איתך, לא? חוץ מאולי חמישי בבוקר? אם הבנתי נכון.
לגבי הבוקר את החלטת אם להסכים להחליף אותו או לא, אבל לגבי כל הסופ"ש. נראה לי לא במקום שאת מצפה לשיתוף פעולה ממנו. זה סופש " שלך" . ברור אם חס וחלילה היה מצב חרום רציני אני בטוחה שהיה מתגייס, אך נראה לי סביר לחלוטין להתעדכו פעם ביום ( מצד אבא בכל אופן..)ולא ליזום ביקור. תחשבי. זה סופ"ש שלהם. יש להם בטח תוכניות משלהם, ולא הגיוני שהבן זוג שלה/ האבא של התינוק שלה ייצא נגיד לחצי יום בשבת כדי לבקר את הבת בבית של האקסית. אני מצטערת אם אני נשמעת אולי קצת בוטה , זה בטח הקול של " האישה השניה" מדברת. נראה כאילו את מנסה בכל דרך " לערבב" בניכם. הציפיות שלך , ומשם האכזבות שלך ממנו עוברות לביתך. את צרכה לשדר לה עצמאות ולא חוסר אונים וצפיה שקטה או גלויה שאבא יבוא. זה אולי יגרום לתגובות כמו " מה למה שהילדה תסבול מזה שהיא חולה ואבא שלה לא יכול לבא וןכו" אבל העובדה היא שהיא בת להורים פרודים והיא תשלם על כך מחיר. כל פעם להתמרמר מהמחיר רק יפגע לדעתי בה. אם הוא אבא מעורב מהסוג הראשון שהצטייר, אז אולי באמת מתאים משמורת משותפת ( עצם זה שבכלל רצה את זה אולי מעיד על זה), ואז לדרוש בערך חצי מטלות " אמהיות" , כלומר ולא באמת לצפות שאת תמיד תשארי איתה בבית כשחולה, ואם לא אז אולי באמת תשקלו משהו אחר, אבל אז תשחררי את הציפיןת ממנו לגמרי בקטע ה" ארגוני" . זה אולי מעצבן ו" לא פייר" אבל צריך ( גם כשעוד בזוג ובטח אחרי שנפרדים אין טעם להמשיך לריב ולהתחשבן מי עשה מה) להיות חכם ולא צודק. טוב כתבתי קצת לא מסודר וערוב של נושאים. את כתבת שהיא לא רוצה לבא אליהם. זה חדש לא? ממתי? יש תקופות כמובן לכאן ולכאן אבל בדרכ נראה לי שבסוף מעדיפים להיות אצל האמא, אז כדאי , בעיקר בשביל הבת שלך, אך גם לאכות חייך וזמן לעצמך לשמר על הזמן שהיא איתו. אני חוששת שעוד מעט הוא כבר לא ירצה משמורת משותפת כי זה עושה לו " בלבול מוח" גדול מדי והוא טיפלה יוותר על הקשר עם הבת שלך בשביל שקט בבית החדש. שוב, זה נשמע אכזרי אבל ידוע שאבות הרבה פעמים פשוט קצת מוותרים, לא מתוך רוע או חוסר אהבה, ולא בצורה דרמטית ונעלמים חלילה אלא כי מתישים אותם בסיפורי המשמורת. לא אומרת שזה המקרה רק אומרת שאת צרכה לברך על כך שיש לך אקס שהאבהות לביתך מספיק חשובה לו והוא התעקש לבלות איתה כמה שיותר זמן בשבוע, ( אא" כ זה גם אינטרס כספי שהוא לא משלם לך מזונות? אין לי מושג איך זה הולך) ולנסות לבנות את זה , גם אם זה לא מושלם בשבילך , הכי טוב לכולם. זהו מקווה שאני פוגעת בך בזה שמביאה משב " מהבית האחר" , ואולי בכלל זה רק שלי ושם יש משבים אחרים ואני טועה לחלוטין. לילה טוב

אשמח אם מבקרות הדף יאמצו להן ניק שלפחות יבחין ביניהן/ם.
זה עושה את זה אישי יותר, אם כבר כותבים דברים אישיים

. תודה.

בינתיים אנחנו שוב חולות בבית, הפעם הצטרפתי אליה. אגיב בהמשך.

לפלונית הראשונה, שאני מניחה שאת גרושה (משמורת משותפת?).
בכל אופן בקשה שלך לבוא לבקר כי היא חולה...לא בטוחה שזה הכרחי כשלא בא לו לבלות איתך זמן ארוך באותו בית. נראה לי שהוא מעדיף חיכוך מינימלי איתך זה בדיוק ההפרדה שאני חותרת אליה. הבת שלו ממש חולה וכשילד חולה הוא זקוק לשני הוריו (לדעתי). כמו שאני אתגבר על הקושי להיות אצלם כשהיא חולה ואבוא לבקר אותה, כך הוא צריך לעשות.
יש לי חברה שהיא גרושה במשמורת משותפת, שאצלם כשהילדים חולים, משאירים אותם בבית שהם חולים בו, וההורה השני בא לבקר אם זו המשמרת שלו או לא. יש בטח עוד הסדרים ודרכים להתנהל בתוך מחלה של ילד.
שוב מזכירה שאשמח לשמוע מנשים במשמורת משותפת איך זה אצלן.

לא יודעת עד כמה זה הכרחי שהוא יבוא לבקר אותה אצלך. תראי, במציאות, אחרי הביקור שלו היא פשוט התחילה להרגיש יותר טוב. יכול להיות שזה מקרי. יכול להיות שלא.
אבל חשה שכשהוא עושה משהו למען הבית (כגון: להרכיב ארון, להוביל דבר מה כבד, להוריד משהו מגבוה וכו'), הוא עושה זאת למען ילדיו. אני למשל, מהרגע הראשון לא ביקשתי (ולא אבקש) דברים לעשות לי בבית. כל אחת מתנהלת קצת אחרת. אבל כשהבת שלו חולה עם חום גבוה 3 ימים רצוף, אכן מתעוררת בי הציפיה שהוא יבוא לבקר אותה. אולי זו טעות...
אני בסך הכל לומדת את השטח. מתוך האינטואיציה אני פועלת, אבל ממש רוצה ללמוד גם מאחרים. לפעמים יש דברים שלא חשבתי עליהם, כמו למשל שילד חולה לא מעבירים אותו... זו הסתכלות על הילד ולא על ההסדר. וזה חשוב בעיניי.

שיחות טלפון ֹ רק הכרחיות זה מה שיש כרגע, כבר הרבה זמן.
יעבור הזמן וגם אצלו דברים יקבלו פרופורציה והוא יתנהל בצורה רגועה יותר גם אני חושבת כך. מחכה לזה.

לפלונית אלמונית שנשואה לגרוש + ילדה
טוב נתחיל עם זהו מקווה שאני פוגעת בך בזה שמביאה משב " מהבית האחר"...

בטח לא התכוונת לזה. אבל לא, את לא פוגעת בי. ובכלל, כל קול שבא לידי ביטוי פה הוא מבורך. אני אומרת את זה מתחילת הדף יש משהו חשוב בזה, שעוזר לי לסדר את הדברים, לארגן אותם בראש ולדייק דברים לעצמי.

האמת שהדמות האבהית שלו לא לגמרי ברורה לי מתיאוריך כאן אין לך מושג עד כמה את צודקת. רק לאחרונה עלתה לי מילה שמתארת את הרגשתי לאורך שנים, וגם עכשיו - מתעתע. הוא באמת, בהתנהלות שלו מתעתע. מצד אחד החלק ה'נשי' שלו מפותח (רגיש, בוכה, דואג לילדה וכו') מצד שני הוא לגמרי יכול להיות מנותק, כמו הרבה אבות לצערינו...
לגבי המחלה שלה והימים. כבר כתבתי פה למעלה, אבל שוב - ביום חמישי החלפתי אותו. הוא היה צריך להיות איתה מהבוקר עד 13. הוא ביקש עזרה ואני הסכמתי. בשמחה הסכמתי כי מבחינתי הבת שלי צריכה להיות חולה איתי

. יחד עם זאת, זה לא פשוט. אני עצמאית, אף אחד לא משלם לי יום חופש. אבל מבחינתו הוא נדרש להיות בעבודה וזה מה שחשוב. גם הגננת של הגן שלי אמרה לי, שאם זה לא היה הוא, היא לא היתה מסכימה שהוא ישאיר את הבת שלנו בגן עם חום מתפתח.
אדגיש ואומר שוב. כשזה מגיע למחלה של ילד, ההסדר (סוף שבוע שלי/שלו) לדעתי הוא משני לצורך של הילד ששני הוריו יהיו איתו. גם בבית שלם הילד רואה את אביו כשהוא חולה, גם אם האבא מגיע מאוחר. הוא רואה אותו בבוקר. הוא מקבל את מה שהוא צריך להרפא. אני לא אומרת את זה מאיזה מידע אוניברסטאי, אלא ממש מתחושת בטן שאני קולטת ממנה.

כלומר ולא באמת לצפות שאת תמיד תשארי איתה בבית כשחולה, ואם לא אז אולי באמת תשקלו משהו אחר, אבל אז תשחררי את הציפיות ממנו לגמרי בקטע ה" ארגוני" שחרור ציפיות ממנו זה חשוב לי, אבל עדיין, כל עוד אנחנו במשמורת משותפת יש לי איזו ציפיה לשיתוף. הצעד הבא מבחינתי, אם המשמורת המשתופת תמשיך, הוא שאנחנו נסגור את הפינות האלה. נסכם עליהם, כדי שלא יהיו אכזבות וציפיות שווא.
(אגב, מקווה שאני לא חוזרת על עצמי, אין לי ממש כוח לבדוק - עורכת הדין שלי אמרה לי שבית משפט מצפה ממשמורת משותפת להיות בקשר כמעט יומיומי, בטח כשיש עניינים כמו מחלה של הילד)

את כתבת שהיא לא רוצה לבא אליהם, לא, לא חדש בכלל. ב-90% מהזמן בשנה וחצי האחרונות זה כך. במחלה זה מתגבר, כמו שאר הדברים.
אני חוששת שעוד מעט הוא כבר לא ירצה משמורת משותפת אני לא חוששת מזה. אולי זה מה שצריך להיות. זה יבוא כמובן עם כל החבילה, כי גם על מזונות ויתרתי, אז אולי זה לטובה.

ידוע שאבות הרבה פעמים פשוט קצת מוותרים, לא מתוך רוע או חוסר אהבה, ולא בצורה דרמטית ונעלמים חלילה אלא כי מתישים אותם בסיפורי המשמורת כאן אני לא מסכימה איתך. זה לא בגלל שמתישים אותם. אלא כי הגבר הממוצע פשוט יותר נוח לו. אולי זה הקוד הגנטי, אולי זה כי הם קצת ילדים. לא יודעת, אבל את יכולה לראות מסביב גברים גרושים ולא גרושים, שפשוט קצת מוותרים כי זה 'לא מסתדר' להם, כי הם צריכים לעבוד יותר (אם יש מזונות) וכו' יש הרבה סיבות ותירוצים לזה.

אוי שמחה מתוקה
זו אני פלוני אלמונית שסיפרה איך זה אצלה. פשוט לא הייתי בבית...
שכחתי לציין שזו אני. לי זה היה מאוד ברור (-:
(עוד לא קראתי את כל מה שכתבת מאז, רק ראיתי את הודעתך המבקשת זיהוי...ומבינה שאתן חולות-
החלמה מהירה ושלמה

שמחה חמודה
סליחה
אני הפלוני אלמונית שסיפרה איך זה אצלה...כתבתי ממחשב אחר.
הולכת להוסיף את השם שלי שם.
לא קראתי את כל התגובות מאז, רק הבנתי שאתן חולות
החלמה מלאה ומהירה

לא מצליחה להיכנס לעריכה.
רוצה להמשיך ולהגיב:
גם אני כמוך, חושבת שטובת הילד קודמת ובמצב מחלה לא מעבירים.
לגבי אי יכולותו לטפל בה כשהיא חולה -
זו המשמעות של משמורת משותפת , הוא לא משלם מזונות אבל הוא צריך להיות ערוך לגדל ילדה ממש כמו שצריך:
בית מתאים, צעצועים, בגדים, זמן פנוי, פניות למחלות ועוד ועוד.
אם הוא היה למשל פותר זאת בלהביא לה ביביסיטר או שתישאר עם זוגתו החדשה - אני לא הייתי מסכימה בשום אופן והייתי מבקשת לבטל את ההסדר של משמורת משותפת.
לגבי כלכלה:
אם את מוכנה לוותר ויכולה לוותר וביתכם תהיה אצלך כשהיא חולה , הוא לפחות צריך לשלם על זה בכסף (אובדן השתכרות שלך).
אם הוא יוותר על משמורת משותפת - אל תוותרי בשום אופן על דמי מזונות! מגיע לך ומגיע לביתך ואם הוא רוצה להיות אבא של הילדה זה בכל המובנים.
כמובן שזו דעתי.
אני עדיין חושבת שמשמורת משותפת פחות טובה לילדה ולילדים בכלל, והדף הזה ממש מחזק את דעתי...

אגב, אני כמעט בטוחה שיש במסגרת העבודה חופשת ימי מחלה בגין מחלת הילדים (נדמה לי שיש 14 יום לנו ו-14 יום בגין ילד/ילדים) - דורש בדיקה, כדאי לדעת זאת.

אני יכולה לומר שאצלנו למשל במחלה, לפעמים הוא נשאר איתה אבל זה תמיד כשממילא הוא בבית. אף פעם הוא לא יוותר על עבודה כדי להשאר איתה ומובן מאליו שאני כן עושה את זה שוב ושוב.
ולגבי ביקורים כשהיא חולה, קורה מעט.

אגב, אני כמעט בטוחה שיש במסגרת העבודה חופשת ימי מחלה בגין מחלת הילדים (נדמה לי שיש 14 יום לנו ו-14 יום בגין ילד/ילדים) - דורש בדיקה, כדאי לדעת זאת
אצל עצמאים?
אצלו ברור שיש, אבל היה לו משהו נורא חשוב בעבודה, ולכן ביקש עזרה...

הוא צריך להיות ערוך לגדל ילדה ממש כמו שצריך..... פניות למחלות ועוד
בטח אם הייתי שואלת אותו, הוא היה אומר לי, "לא היית חייבת להסכים לעזור. הייתי מתארגן איכשהו".
בידעבד יודעת שזוגתו לא היתה בבית, אז הוא ממש היה תקוע, אבל יתכן והוא היה משאיר איתה, מה שמצמרר אותי.

הוא לפחות צריך לשלם על זה בכסף
אהההה, הצחקת אותו... זה לא יקרה. כי אני בעצם עזרתי לו.
ולהגיד לך משהו, אני גם לא רוצה להכנס איתו לפינות האלה. זה עזרה הדדית שאני מצפה שתהיה בינינו.
יחד עם זאת, עם המשמורת המשותפת תתבטל, אז מזונות יכנסו לענין.

אני עדיין חושבת שמשמורת משותפת פחות טובה לילדה ולילדים בכלל, והדף הזה ממש מחזק את דעתי...
באמת???

_אני עדיין חושבת שמשמורת משותפת פחות טובה לילדה ולילדים בכלל, והדף הזה ממש מחזק את דעתי...
באמת???_

תראי, אין ספק שאני לא באמת רואה את הדברים כפי שהם, כי כמה שתכתבי, זה עדיין לא ישקף את המציאות כפי שהיא אז בזהירות ולא בנחרצות:
יש לי הרגשה שאם טובת הילד מעל הכל עדיף לו לחוות בית במקום אחד. מצב אחר מכניס בו איזה פיצול שמרגיש לי בעייתי בגילאים צעירים. מרגיש לי עומס רגשי גדול מדי: כל הפרידות הללו: מההורה הקבוע, מהמיטה, מהצעצועים ועוד ועוד.
יש לי הרגשה שמבמשמורת משותפת הדאגה היא לשני ההורים. שלא ירגישו מקופחים..אז אם בשביל שלומה הנפשי מישהו ממכם היה "מתקרבן" זה היה כמדומני עדיף. לי לגמרי ברור שבמקרה שלכם את צריכה להיות עם הילדה ואבא יראה את הילדה פעמיים בשבוע אחה"צ ושבת כן שבת לא.
יש פה סיבות ברורות: את אומרת שקשה לה ללכת אליו. הוא מקים משפחה חדשה, ולרוב, לתחושתי, ילד צריך להיות עם אמא.
כמובן שאשא חדשה שנכנסה לתמונה ותינוק חדש....העומס עוד יותר גדול.
ברור שכשהיא תגדל, יהיו לה יותר כלים וסננים, עכשיו היא עוד קטנה מדי . עדיף שתגיע לשם בקטנות ולא לרצפים כל כך גדולים.
אם אכפת לו ממנה, אז איך הוא מגיב לעובדה שהיא מתקשה ללכת אליו?
זה לא נראה לך סיבה מספיקה להפסיק את המשמורת המשותפת?

אצלי:
מראש אין משמורת משותפת, אבל למשל הקטן לא רוצה לישון אצל אבא. אז הם לא הולכים לישון אצלו בכלל. זה מקובל על האבא מתוך הבנה שהם יגדלו וזה יעבור להם ובינתיים הוא "מתקרבן" בשביל שלומם הנפשי. אם ככה אין בעיה ללכת לאבא לביקורים. פעמיים בשבוע הם נוסעים אליו עד הערב בשמחה רבה מאוד.
ואז אני באה לקחת הבייתה - לישון במיטה הקבועה וכולי.
כשיגדלו יותר ויביעו רצון לישון אצל אבא - זה יקרה. לפני זמן לא רב הוא היה אמור לנסוע ליומיים לים עם חברים.
הגדולה רצתה והקטן לא. אז תכננו שאני אשאר עם הקטן והוא ייקח את הגדולה (התור שלו להיות עם הילדים, רק שאנחנו בהתחשבות מוחלטת ולא ממש שומרים על הסדר. למען האמת בשבתות לרוב הם אצלי. אין לי בעיה עם זה).
בסוף זה לא יצא אל הפועל. בכל מקרה מה שרוצה לאמר זה שזה לא לוקח ממנו את תפקיד האב לחלוטין. הם מאוד מאוד קשורים אליו ואוהבים אותו ומבינים את החלוקה. אני ממש לא חושבת שהוא נפגע בפן הזה.
ללא ספק הוא לא רואה אותם בכמות שהיה רוצה, אבל בכל מקרה הוא גם עובד מאוד קשה ואין לו הרבה זמן (גם אם היינו משפחה עכשיו הוא לא היה רואה אותם הרבה...)

שלום.
אני עוקבת אחרי הבלוג מזה זמן מה אבל לא היה לי הרבה מה לתרום (-:
פתאום מרגישה צורך להגיב, אפילו שמעולם למזלי לא התנסיתי בפרידה עם ילדים בתמונה.

_אני עדיין חושבת שמשמורת משותפת פחות טובה לילדה ולילדים בכלל, והדף הזה ממש מחזק את דעתי...
באמת???_
אני עם נקודות פה.
אני באמת חושבת שמשמורת משותפת לא משרתת את טובת הילד, ולמעשה בעיניי זה גובל בטירוף,
מכל הסיבות שנקודות ציינה:
שמבמשמורת משותפת הדאגה היא לשני ההורים. שלא ירגישו מקופחים..
שאם טובת הילד מעל הכל עדיף לו לחוות בית במקום אחד. מצב אחר מכניס בו איזה פיצול שמרגיש לי בעייתי בגילאים צעירים. מרגיש לי עומס רגשי גדול מדי: כל הפרידות הללו: מההורה קבוע, מהמיטה, מהצעצועים ועוד ועוד.
ועוד.

אבל חוץ מזה, יש לי הרגשה שיש פה עניין יותר עקרוני שקצת קשה לי לשים עליו את האצבע אבל אנסה.
הניסיון לגדל ילד במשמורת משותפת הוא קצת כמו ניסיון לאחוז במקל משני קצותיו.
כשנפרדים ומפרקים תא משפחתי, חייבים להיפרד מדברים מסוימים ובין הדברים האלה גם אחד ההורים חייב לוותר על כמות הזמן שהוא מבלה עם ילדיו.
הניסיון לשמר את כמות הזמן על חשבון הילד ובאמצעות "תיזוז" שלו, שהוא פיזי ורגשי כאחד, מעיד בעיניי שלא טובת הילד היא מה שמכתיב את ההתנהלות.
זה נכון שגם הילד מפסיד כאשר הוא מבלה פחות זמן עם אחד ההורים, אבל ההכרה צריכה לחלחל אל ההורים שזה אחד המחירים של הפרידה.
האם אני מובנת?

יש לי ילדים בגיל קרוב לגיל של בתך.
אני חושבת שאם הייתי נקלעת למצב כזה של פרידה, אחד הדברים שהייתי נלחמת להנחיל הוא יציבות,
ואף על פי שנשמע שהיציבות הרגשית שאתם מנסים להקנות לה בנוכחותם ובהתנהלותכם היא טובה מאוד,
אי אפשר באמת לעשות זאת כאשר כל יומיים או שלושה "קורעים" אותה מחדש מהסביבה שהיא נמצאת בה, מוכרת ובטוחה ככל שתהיה.
עבור ילדה בגילה, זה נראה לי לא נכון בכלל.

מצטערת אם פגעתי בך או הכבדתי עלייך.
ממש לא זו הייתה כוונתי.

מסכימה עם כל מילה של נקודות ושינוי.
אני בוחנת את הדברים ע"י כך שאני שמה עצמי במקום הילדה הקטנה ומנסה להבין מה הייתי מרגישה:
תיזוז, חוסר יציבות, שמכדררים אותי מאחד לשני, בלי באמת לתת מקום למקום הטבעי שלי כילדה, שהוא: לבוא אל בית קבוע, אחד יציב ואיתן. תחושה של טלטלה וקריעה.

יש לי הרגשה שמבמשמורת משותפת הדאגה היא לשני ההורים. שלא ירגישו מקופחים.
גם לי זה מרגיש ככה.

אוי .
יכול להיות שזה הופך אותך ואולי מדכא. את יודעת שאני פה מאז פתיחת הדף, עוברת איתך את הדברים וכפי שכבר אמרתי בע"פ גם אני פה עוברת דרך במקביל אלייך והפתיחות השיתוף שלך מאוד עוזרים לי. אין לי שום כוונה להרע. אני מקווה שאת בסדר. גם אם תגיעי למסקנה שמשמורת משותפת היא לא הדרך האופטימלית והוא לא ירצה לשנות זאת, תוכלו בכל זאת לחשוב במשותף על דרכים להקל עליה וכמובן שככל שהיא גדלה המצב יהיה קל יותר.
מה היא אומרת כשהיא לא רוצה ללכת לאבא? מה הסיבה? האם הוא שותף לזה?

קוראת אותך בשקט כבר המון זמן , מאז שהתחלת . ויש לי סיבה, כי המילה משמורת משותפת דורכת לי על פצע.
אני עדה לה מתוך משפחתי הקרובה. לא מדובר בי. אילו היה מדובר בי זה לא היה מגיע בכלל לשאלה או תהייה בעניין. מאחר וברור שילד צריך בית . ורק בית אחד.
אני קצת קצת מכירה אותך כבר מתוך הכתוב ומאד מעריכה אותך. את מצטיירת אישה חכמה ובן אדם טוב . בשלב הזה אני מרגישה צורך להתערב. ברשותך כאילו שאם אוסיף את דעתי לדעת האחרות , אולי יעזור לך לקבל החלטה בכיוון. אז אני לא חסרת פניות כאן.
ברשותך, וברשותך בלבד אומר את דעתי,
לדעתי הילדה צריכה להיות עם אימא. זאת אומרת, איתך . לחזור כל יום הביתה לאמא.
כן, היא קשורה ואוהבת את אביה, שזה ברור, הוא אב טוב. אבל היא מתוזזת .
יש דבר אחד שאינני רואה מאיפה שאני , מה את רוצה ? האם את רוצה להישאר במתכונת הקיימת ? ואם כן, למי זה טוב? ואם את לא רוצה , אז למה את מחכה ? השאלות הן עבורך, כמו גם התשובות , עבורך ולמענך לא עבור קהל קוראייך. בהערכה רבה, אני

שלום לכולן. כמה תגובות!!!
רוצה לחזור ולהדגיש שכשנכתבת לי תגובה שהיא עדינה ובאה ממקום טוב, אין לי בעיה לקרוא.
אני לא נפגעתי מאף תגובה שנכתבה עד כה...
(חוץ מאחת שהגיעה כמה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג הזה, ואחרי שביקשתי שתחשוף את שמה, נעשינו חברות בחיים האמיתיים...

)

כשאני חתמתי על משמורת משותפת היה לי ברור שזה נכון.
הוא טיפל בה נהדר, מלבשל לה, לקלח אותה, להלביש אותה, לחבק אותה כשהיא בוכה, ועד להרדים אותה ולשחק איתה. הוא פשוט אבא נפלא במובן הזה.
הנוכחות שלו בחייה נראתה לי חשובה מאד. וזה גם העקרון שהנחה אותי. (כששמתי לב שהוא לא נמצא איתה כ"כ הרבה מאז שזוגתו נכנסה באופן רשמי לחייו, זה היה לי קשה, כי הבנתי שהנוכחות שלו ירדה)

בתקופה ההיא, עשיתי לא מעט מחקרים בנושא.
אני לא אפרוש את כל הידיעות שלי אבל אביא חלק מהן שקשורות דווקא לילד ולא להורים, כפי שנאמר בכמה תגובות כאן מעלי (חלק מזה הם ציטוטים, בטח תראו שזה לא נוסחים שלי):
משום שמשמורת משותפת החלה רק בתקופה האחרונה (20 שנה אחרונות) עשו מחקרים פסיכולוגיים וראו שחשיבות האבא בחיי הילד שלו היא גדולה ואינה פחותה מזו של האם. חוקרים אחרים טענו כי במשמורת משותפת, ישנה הפחתה של כאב הגירושין עבור ילדים, בניגוד למצב של משמורת יחידנית שיכול להיראות כמו מותו של ההורה הלא משמורן.
...ככל שעצמת הסכסוך הזוגי גדלה, גדל הסיכוי לבעיות התנהגות ודיכאון בקרב ילדי בני הזוג. (הדבר תקף הן לילדי הורים נשואים והן לילדי הורים גרושים). בהנחה שיש שיתוף פעולה שהוא טוב בין ההורים, המשמורת המשותפת, אם כן, מפחיתה את התחושה הטראומטית של אבדן שהילד חש לעיתים קרובות כאשר אחד ההורים עוזב את הבית.
גם נמצא כי ילדים שנתאפשרה להם גישה מתמשכת (קבועה) לשני ההורים נטו פחות לתחושות של אבדן, דחייה, וערך עצמי נמוך.

אבל שוב, כל המחקרים האלה לא עוזרים בכלל, אם אין תקשורת טובה בינינו.
גם לגבי ההתנגדות שלה לישון אצלו ברגעים שהיא חולה/עייפה/יציאה משגרה כמו חגים, צריך לבחון אותה.

גם אני לומדת שוב את הנושא. היועץ שאיתו אנחנו עוברים את השנה וחצי האחרונות, אמר לנו מהפגישה הראשונה, שמשמורת משותפת זה שוב ושוב להתאים את ההסדרים למציאות. זה גמישות רבה, זה נתינה וקבלה, זה הרבה דברים שחשבתי שיכולים להיות בינינו על בסיס קבוע. המציאות השתנתה ולכן ההסדרים אולי צריכים להשתנות.

וכמובן שזה מתעתע. כי למשל היום, אני עם חום והוא בא לקחת אותה שעה וחצי קודם לבקשתי. לפני שעזב את הבית שאל אותי אם יש לי משהו לאכול או שהוא יקפיץ לי אוכל...
אתן מבינות? עדיין, אני צריכה לא להיות מתועתעת מזה.

המחוות האלו צריכות להיות בכל סוג של משמורת. אבל בשביל לקיים משמורת משותפת צריך תנאים מאד ייחודיים. ואנחנו צריכים לעמוד בהם.

ועוד משהו. משמורת משותפת היא לא נוחה יותר להורים כפי שנדמה לחלקכן. זה הרי אומר להיות בתקשורת טובה על בסיס כמעט יומיומי ממישהו שנפרדת ממנו/ה. רוב הזוגות לא יעדיפו את זה, אלא להיות בקשר מינימלי.
דווקא, אם חושבים על ההורים, אז מה שמתבקש, בטח ברמה הרגשית זה הסדר של משמורן יחיד, וכמה שפחות קשר בין ההורים.
איכשהו, לי היה נדמה לי שזה יכול להתאים לנו, אבל אולי החיים הוכיחו עכשיו שלא.

הרבה יותר קל שיש אמא, נניח, שמחליטה את כל ההחלטות, משלמת, דואגת לכל צרכיו של הילד, והאבא הוא איזה דמות-אורח שמדי פעם באים אליו.
אני רציתי יותר בשביל הבת שלי, בתנאי כמובן שנוכל להיות בתקשורת טובה
.

כשקראתי את התגובות הרבות חששתי לך קצת .את יודעת איך את נשמעת ? חזקה. עמוד שדרה חזק. לא נבהלת. כל הכבוד.

מסכימה עם כל מילה של יפצ'וק וחושבת שבסוף תימצא לה הדרך שנכונה בדיוק לך, לכם - מעבר לכל הררי הדעות והעיצות
@}

שמחה שאת מפוקסת ובוחנת את הדברים ממקום של הקשבה עצמית.
בסופו של דבר את יודעת הכי טוב מה טוב לה ולכן ולכם @}

הי זו אני הפלונית שביקשת שם יותר מאבחן...אני אכן מסכימה עם המחקרים שציטטת.. דוקא גם מתוך הנסיון שלי ממה שאני רואה עם בן זוגי והבת שלו, שברמה היומיומית לפחות ( רגשית אני מאמינה שמה שיש בניהם חזק)הוא לגמרי מתמסמס מחייה. ולא חושבת שזו איזה דוגמא קיצונית. נכון שהוא גם לא משתדל מעבר אבל גם היא גדלה, בא לה יותר להשאר בבית בשקט שלה לבד ולא לבא לבית שבו כנראה לא מרגישה לגמרי בבית עם ילדים קטנים וקולניים ( שלושה!) ..מה שאני מתכוונת , ולכן גם כתבתי אפשהו למעלה שכן את צרכה לברך על זה שהאקס שלך מעונין לשמור על נוכחות כה גבוהה של ביתך אצלו ו" לשלם את המחיר" של קשר יותר הדוק איתך ( אא"כ יש לו גם שיקולים זרים באמת של אי תשלום מזונות שמניע אותו) ושייתכן מאד, שבגלל שבונה בית חדש וילדים חדשים הוא כבר עוד מעט לא יהיה מוכן לשלם את המחיר אם זה יהיה גבוה מדי ( דרישות, ציפיות, אכזבות מצידך , כאילו לא נפרדתם) וכן להיות עם יד על הדופק לגבי התפקיד של הבת שלך בבית החדש והתחושות שלה שם ( מנסיון שלי ושל חברות למצב הנ"ל הקשר עם הילד " הקודם" הוא מאד בעיתי, במיוחד כשנולד תינוק חדש עם כל הקושי והחידוש בכך, אא"כ ( האישה) היא באמת מלאך עם לב טוב וסבלנות, ואז זכית. שוב אני לא איזשהי מכשפה, ואני כותבת את הדברים הללו עם כאב ואכזבה עצמית אפילו, אבל אלו התחושות שיכולות להיות. כשאני כותבת את זה אני בעצם חושבת מה אפשר לעשות אם זה אכן כך, או אם האבא רגיש ומנסה לפצות על זה , או ל"זרום" עם הילדה ולא לתת לה באמת להיות במקום שהיא לא חשה טוב ורצויה.

פלונית עם כינוי חדש, תודה על התגובה. אני לא בטוחה שהבנתי אותך נכון, אבל אני חושבת שאצלו היא חשה רצויה מאד. וגם טוב רוב הזמן.
בטח בחודש האחרון יותר מורכב לה.
אבל בתור אמא לילדה שחיה גם שם, אני (ואני מניחה שאיכשהו גם הוא) מעבדת איתה את המורכבות ונמצאת איתה בקושי אל מול זה.

הוא לגמרי מתמסמס מחייה.
וואו, כמה עצוב. לה, לו, לאחים שלה (ילדים שלך)... עצוב. בת כמה היא אם אפשר לשאול?

_

יש לי פגישה עם היועץ בשבוע הבא. נראה מה יהיה. אני מרגישה מתחזקת לקראת מה שחשוב לי בשבילה, מה המשאלה ומה הגבולות שלי.

וגם תודות לכן, ולתגובות שלכן שעוזרות לי לסדר לפעמים בראש דברים

אני שוב מודה לך על הבלוג שלך שגם עוזר לי לחשוב על דברים בחיי ולהתבונן עליהם. כמו שכבר אמרתי לך גם אני בתקופה של "חיכוך מוגבר" שהצד החיובי שלה שהיא באמת מעוררת להסתכל מחדש על דברים,
לבדוק מה נכון לי ומה הייתי רוצה ולא פחות חשוב - מה הגבולות שלי. ואחרי כל אלה לחשוב מה הדרך הנכונה כדי ליצור את כל אלו. מחכה שנמצא כבר את ההזדמנות לדבר בנחת...
בינתיים בהצלחה עם הפגישה שלך (ושלו?) עם היועץ השבוע ושבת שלום

טוב, אז הייתי אצל היועץ המשותף שלנו. שבוע שעבר.
ישבתי שם חזקה, בטוחה, ובעת ובעונה אחת רכה. הוא שיקף לי שאכן רואים שאני עושה עבודה... זה היה נעים.
(הפגישה אצל היועץ היתה הפעם לבד. הייתי שם לבדי איתו ויכולתי לשתף בדברים שביחד לא הייתי משתפת. כך שזה היה טוב וזורם).
כרגע המצב עצוב עבורי, אבל בהסתכלות רחוקה מכל הסיפור, אם נניח אני יושבת על איזה ענף גבוה ומסתכלת בחיי, אני רואה שכל זה, הכל הוא חלק חשוב במסע שלי, גם של הפרידה שלי מהאקס.
בפרידה הזו, היו המון אלמנטים שהיו קיימים בחיים המשותפים. המון ראיית הפוטנציאל הלא מתממש והכמיהה לממשו. וגם כאן, בפרידה, ראיתי את הפוטנציאל לממש הורות טובה יחד, וגם זה לא מצליח להתממש.
אני נפרדת גם מזה. מהרצון לממש פוטנציאל. אני שומעת את עצמי, אומרת ביני לביני משפטים כמו:
"זה הרי כל כך פשוט, אם הוא רק היה... X הכל היה יכול להיות קל כל כך..."
ואז הבום, ההבנה, שזה בדיוק מה שאמרתי 7,8 שנים.

אבל הפגישה אצל היועץ היתה כמו אותה שיחה שניהלתי עם האקס שנתיים קודם, בו אמר לי שהוא לא רוצה איתי עוד ילד. מן בום ללב, אבל ראייה בהירה של המציאות, שדווקא עוזרת לי להתקרקע.
היועץ אמר שהוא לא אופטימי לגבי היכולת שלנו כרגע לתקשר טוב. האקס במצב רגיש ולא ממש משתף פעולה.
(אגב, שלא יהיה ספק, במעט שאנחנו מצטלבים, יש חום בינינו - לא קור או שנאה.)
אבל קשה לו לקחת אחריות מלאה על הורות משותפת איתי - לא ברמת הטיפול בה, אלא ברמת שיתוף הפעולה איתי. הוא המשיך בדרכו, בחייו, וכל שיחה איתי מעוררת בו שדים ישנים. מן הסתם זה לא נעים.

אז עכשיו, דרך מפגשים עם היועץ המשותף, אנחנו שוקלים משמורת אם. אני כמובן פתוחה לזה לגמרי, ומקבלת את זה בידיים פתוחות ובלב רחב ופתוח. זה אומר שאני צריכה יותר לחשוב על הדברים שחשובים לי, כמו מזונות שלא היו עד כה ועוד כל מיני דברים.
גם אל מול האקס, גם במשמורת אם, אני צריכה לוודא שיש לי מקום ולגיטימציה לקשר רציף עם הבת שלי. בתחום זה, לא משנה לי סוג המשמורת.

באופן מרגש וקצת מביך, יש מאחוריי את כל המערכת. היועץ, המע' המשפטית - ואני צריכה לשמוח מזה. לא פשוט לי, אבל הנה, אני מקבלת את זה בזרועות פתוחות. עם עצב על מה שלא קורה כרגע, אולי יקרה בעתיד. בשביל הבת שלי יותר מהכל.

יודעת שעכשיו, הדברים קורים, בדיוק כפי שהם צריכים לקרות. זה חלק מהמסע. זה חלק מההתגבשות שלי כאדם שלם.

הבת שלי, בינתיים, מאד מאד מאד צמודה אלי. היא רוצה לשחק איתי, לא מוכנה להשאר אצל אף אחד לבדה (והכי קשה לי, סבא וסבתא - אבא שלי ואשתו), היא מדי פעם מבררת איתי:
"אמא, נכון שאת אף פעם לא תעזבי אותי?... גם כשאני אצל אבא?"....
וגם, בזמן משחק בו היא הגננת ואני הילדה, היא מספרת לילדה (לי) שאבא שלה עובר לבית של אמא שלה ושעכשיו כולם יגורו יחד...

אז אני איתה גם במסע הזה. הוא לא פשוט לאף אחד מהצדדים.
מתחזקת אל תוך התפקיד ההורי החשוב הזה, אל תוך שיקוף חייה וחיי. אל תוך ההחלטות החשובות שאני עושה ואעשה לגביה ולגבינו.

יקירה, לא קראתי את הפוסטים האחרונים, חייבת להגיב רק על מה שכתבת על חנוכה.
הסיפור הזה על הילדה עם העששית, הצגנו אותו במסיבת חנוכה השנה, כל צוותי הגנים שלנו. עברנו עליו שוב ושוב בחזרות (אני הייתי הקיפוד.. ).
וזכורה לי במיוחד השורה הזאת:
"אבל השמש כבר מזמן ראתה את הילדה". - ואז השמש מאירה עליה בקרניה הטובות ומחזירה את האור בעששית.
זה משפט שמלווה אותי, ואני שולחת אותו גם לך.
שעוד במעמקי החושך - כבר שם, השמש רואה את הילדה. עוד הרבה לפני שהילדה ראתה את השמש.
את מבינה לכוונתי בודאי.

אבל השמש כבר מזמן ראתה את הילדה
זה באמת פוגש אותי במקום שאני מאבדת או מוצאת את האמונה לגבי המשך דרכי. גם בתחום זה וגם בתחומים אחרים.
אם אוכל לזכור, ברוב רובו של היום, שמזמן ראתה אותי, השמש הגדולה
אוכל לצעוד יותר בבטחה.
תודה עינת.

גם אל מול האקס, גם במשמורת אם, אני צריכה לוודא שיש לי מקום ולגיטימציה לקשר רציף עם הבת שלי. בתחום זה, לא משנה לי סוג המשמורת.
לא מבינה את המשפט הזה.

אמא, נכון שאת אף פעם לא תעזבי אותי?... גם כשאני אצל אבא?"....
לגבי זה, לדעתי צריך ללכת איתה ולתת לזמן לעשות את שלו. ז"א דברים יפשירו וכוחותיה יגדלו עם גדילתה והתבגרותה, כך שברור שזה לא לנצח ואפילו לא להרבה זמן. ובינתיים היא ילדה קטנה מידי וההתמודדות גם ככה לא קטנה, אז לדעתי למזער קושי אצלה. כך אנחנו גם פועלים עם ילדינו, כדי לתת להם מקום בטוח ושקט ורגוע, עד שירגישו בטוחים יותר.
נכון להיום - אני לא יכולה ללכת יותר מ-10 מטר מהבית בלי שהם ייכנסו ללחץ.
בלילה הרבה פעמים אני צריכה ללוות את הגדולה לשירותים (מפחדת לבד) או כשהולכים לישון הם מבררים אם נעלתי את הבית ואם לא, הם מבקשים באותו רגע שאלך לנעול.
אני איתם, מבינה לגמרי את הפחדים ומכילה. (-:

מאד מעריכה את היכולת שלך להקשיב לדרך ולהשתנות יחד איתה, והאי-וודאות היא חלק בלתי נפרד ממנה.
הייתה לי משמעותית הפגישה שלנו בהדהוד כל מיני מחשבות ושאלות שיש לי עצמי. חיבוק

את נשמעת מאוד מפוקסת ועם רגליים על האדמה
למרות ששוםדבר לא פשוט

_גם אל מול האקס, גם במשמורת אם, אני צריכה לוודא שיש לי מקום ולגיטימציה לקשר רציף עם הבת שלי. בתחום זה, לא משנה לי סוג המשמורת.
לא מבינה את המשפט הזה_
זה אומר לפי דעתי שגם אם המשמורת תהיה אצלה וגם אם זו משמורת משותפת, חשוב לה הקשר עם הבת גם כשהיא אצלו, שיהיה טלפון, שיחה, משהו שמחבר, לא משנה איך קוראים למשמורת בשמה הפורמלי

היי שמחה בחלקי
אני עוקבת לפעמים אחרי הבלוג, תודה על השיתוף שלך!
כתבו לך הרבה נגד משמורת משותפת אבל אני רוצה לתת לך את הזווית שלי
אני פרודה עם שני ילדים קטנים - בן ארבע ובת שנתיים
אנחנו פרודים כבר כמעט שנה ובמשמורת משותפת. גרים מרחק 5 דקות נסיעה אחד מהשניה
הילדים ישנים לילה אצלי ולילה אצלו. לפעמים הם מבקשים היום לישון אצל אמא או היום לישון אצל אבא וגם אם זה לא לפי הלו"ז הקבוע אנחנו בדרך כלל מסכימים
אני לא מרגישה שהם חווים איזושהי אי-יציבות (אולי בעתיד כשהם יגדלו זה יהיה אחרת)
הם מבסוטים וחיים בכיף בשני הבתים שלהם. והם לא חוו מעולם תחושת אובדן של אבא שרואים אותו פתאום רק פעם-פעמיים בשבוע
הם רואים אותו כמעט כל יום והוא נשאר חלק בלתי נפרד מחייהם היומיומיים
כמובן שיש חסרונות האורח החיים הזה, אבל בגדול לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת

שיהיה לך לילה טוב ושקט
@}

_גם אל מול האקס, גם במשמורת אם, אני צריכה לוודא שיש לי מקום ולגיטימציה לקשר רציף עם הבת שלי. בתחום זה, לא משנה לי סוג המשמורת.
לא מבינה את המשפט הזה
זה אומר לפי דעתי שגם אם המשמורת תהיה אצלה וגם אם זו משמורת משותפת, חשוב לה הקשר עם הבת גם כשהיא אצלו, שיהיה טלפון, שיחה, משהו שמחבר, לא משנה איך קוראים למשמורת בשמה הפורמלי_
עולם, תודה. זה בדיוק מה שהתכוונתי.

גם את, תודה שאת משתתפת בדף. הם רואים אותו כמעט כל יום והוא נשאר חלק בלתי נפרד מחייהם היומיומיים
זה בלתי אפשרי אצלנו. האקס, וגם אני, לא בעד הענין הזה. אבל נניח שהייתי רוצה התראות יותר צפופה, הוא לא רוצה בכלל.
אורח החיים שאת מתארת יפה ונחמד עד שאחד מהצדדים מתחיל משהו חדש בחייו (משפחה חדשה, נניח, כמו אצלנו). ואולי לא. אצלנו, זה כך. הוא רוצה כמה שפחות מגע איתי, כמה שפחות שיחות. שהילדה תעבור אליו יום כן, יום לא, זה יותר מדי חיכוכים איתי. בכלל, משמורת משותפת היא יותר מדי חיכוכים איתי כנראה...

זו שפגשתי, כן, גם לי היתה משמעותית הפגישה. נמשיך גם אנחנו בפגישות

חיבוק.

ויפה ונקודות, תמיד כיף שאתן כאן, מבקרות.

קוראת ועוקבת.
מחכה להזדמנות לשיחה ארוכה ואינטימית
הוהבת אותך

כמה זזזממממןןןן לא עדכנתי. מרגישה שזה המון זמן, למרות שזה בעצם רק חודש וחצי...
אפתח בשיתוף לגבי מצבי הנוכחי... חגגתי את יום הולדתי ה-44 בשמחה ובנחת ובימים סביב יום ההולדת הרגשתי הכי מחוברת לכינוי שבחרתי לי.
נחה עלי רוח השמחה בחלקי, בעולם הזה, וזה היה קסום.
כמו שנחה עלי הרוח גם ידעתי שהרוח, כמו הרוח תמיד, טבעה לנוע, ללכת ולשוב. אז אני פחות מתרגשת מחוסר התחושה כרגע כי אני זוכרת שזה קיים בתוכי וזה נעים. לא מתמוטטת אם באים הרגעים בהם אני לא שמחה בחלקי.

נכנס לי לחיים קשר חדש, שאין לי רצון מיוחד לפרט עליו פרט לעובדה שאני שמחה שהצלחתי להתפנות אליו. זה קשר צעיר מאד (כחודש יחד, בלי הרבה יחד בגלל מגבלות החיים של שנינו), נעים ומעניין ובעיקר אני מפתיעה את עצמי בתוכו. יותר מתמיד אני מתנהלת בתוכו מתוך מודעות רוב הזמן. פחות תגובתית לדברים שהייתי יכולה להיות בהם כך, ומצליחה לתת לעצמי ולצד השני את הזמן הראוי לבדוק את הקשר הזה.
נותנת באופן מודע חופש לעצמי ולו וזה מזמין איזה רצון מצידו ללא התביעה לכך, ומצד שני כשאני מרגישה רגש טוב לא מפחדת לבטא ולהתבטא.
אולי זה הגיל, אבל חושבת לעצמי איזה כיף שעוד אפשר להתאהב - לא רוצה לוותר על להרגיש כל נים בסיפור הזה. וזה כולל נימי החופש שאני רוצה להרגיש, נימי הילדותיות וההתבגרות, ההתפנקות והתרגשות. הכל. ולכן, אין לי כוח או חשק או רצון לשחק איזה משחק שהוא. שזה אומר אצלי, המשחק של פורשת החסות, הבטוחה מהרגע הראשון - במקרים כמו זה.
לא, אני פשוט נותנת ללב שלי להזכיר לי איפה הוא בדיוק נמצא בבית החזה שלי, בשמחה גם משתפת אותו בזה, אבל משתדלת לא ליפול למקומות ידועים מראש ודפוסים מוכרים לי - שמשפיעים על מערכות יחסים אבל בכלל לא קשורים לאובייקט שם מהצד השני...
מרגישה מאוזנת באופן נעים.
טפו...טפו... טפו...

לגבי ההתנהלות עם האקס:
הוא הואיל בטובו להגיע ליועץ אחרי כמעט חודש. התקשר אלי אתמול להגיד שלא הגיע לתובנות מיוחדות ושאנחנו צריכים לדבר שוב אצל היועץ. מקווה שזה לא ייקח שוב מלא זמן כי אין לדעת אצלו. מה שכן, בפועל יש יותר פתיחות מצידו. אני מתקשרת והוא מספר מה שלומה. בענייניות אני עושה את זה. הקטנה היתה חולה בכל מיני וירוסים בהמשך לוירוס שפירטתי, אז היו עוד ימי בית - אצלו, אצלי. עדכנו יותר אחד את השניה וזה היה לי חשוב.
יותר ויותר ברור לי שאני לא צריכה את אישורו לאמהות שאני חושבת אותה לנכון. כן צריכה את שיתוף הפעולה שלו כרגע. על זה עוד נדבר בפגישות שלנו אצל היועץ - כי זה בכלל לא קשור למשמורת זו או אחרת (כפי שכבר כתבתי אי שם לפני כמה שבועות).
אני מנסה לקדם את הפגישה אצל היועץ כדי שלא תהיה סחבת בענין ושנוכל להמשיך הלאה בלי להתעסק בזה.

ו... כמובן, שהקשר החדש, תודה לאל, מצליח לתפוס אצלי יותר זמן מחשבה מניהול היחסים עם האקס. פפפפשששש חיכיתי לזה.

ו... כמובן, שהקשר החדש, תודה לאל, מצליח לתפוס אצלי יותר זמן מחשבה מניהול היחסים עם האקס. פפפפשששש חיכיתי לזה
איזה יופי לשמוע
קבלי חיבוק

נשמעת טוב ההתנהלות עם בקשר החדש, וכל כך חשוב שיורדת חלק מהאנרגיה סביב האקס...והמרגיעון היפה שיצא לי - קירבה ללא קרב. שבת נעימה ושמחה לך

את לא נחה לרגע...(-:
שבת שלום @}

את לא נחה לרגע...
די, נקודות לא יפה...

אני מאד רוצה זוגיות. בפעם האחרונה שהיה לי משהו שהוא סוג של התאהבות היה לפני 9 חודשים. זה לא נחה לרגע?
בין לבין, עשיתי מאמצים להזיז את האנרגיה של הדבר הזה ונפגשתי עם אנשים. לא היו מתאימים, אבל זו לא הנקודה. הזזתי את האנרגיה שקראה לי לשים לב להזדמנות שהיתה שם מול העיניים שלי...

כבר כמה שבועות אני מסתובבת עם תחושה שאני רוצה להודות לבת זוג של האקס על הטיפול בבת שלנו. הוא לא היה שם כל הזמן וזה נראה לי נכון. מצד שני, לא רציתי להתקשר במיוחד בשביל זה, כשהוא שם.... אז החיים הביאו לי את ההזדמנות כפרי בשל - ישר לפי

באחד מהימים האחרונים, התקשרתי לביתו לתאם משהו שנדברנו עליו. ולמה לביתו? כי הוא אמר לי כמה שעות קודם ששכח את הנייד איפה שהוא. התקשרתי אליו, והוא היה בעבודה. היא ענתה.
אחרי שאמרה שהוא איננו, הבנתי שהנה ההזדמנות שייחלתי לה. שאלתי אותה איך הטיפול בקטן, ואיך לה האמהות. היתה לנו שיחה של כעשר דקות על ענייני תינוקות, אימהות והשינוי הגדול עם הילד הראשון ועוד כמה משפטים בקשר לבת שלי.
אחרי זה הודיתי לה על הטיפול בילדה. היא אמרה שזה מובן מאליו ושהבת שלי מאד אהובה.
שוב הודיתי לה ואמרתי שמבחינתי זה לא מובן מאליו וגם אם כן, תמיד נעים לשמוע שמעריכים את זה.

אחרי שנסגרה השיחה הנעימה הזו שמתי לב לכמה דברים שקרו לי.
אחד, הוא שהיה לי פשוט פשוט לעשות את השיחה. גלגלתי אותה בראש כמה שבועות וכשזה הגיע, לא היה קל מזה.
השני, הוא שפתאום הרגשתי ערך אחר לאמירת התודה שלי, כזה שלא יכולתי להרגיש אותו קודם, אלא רק אחרי שהודיתי לה.
אני - אמא של ע' בתי - מודה לה שטיפלה ומטפלת בבתי.
מן אמירה חשובה שמגדירה תפקידים באופן ברור מבלי להגיד את זה באופן ישיר.
אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את המסר הכל כך ברור לי מבפנים - אליכן.
אבל זה היה חזק ולא צפוי.

אני - אמא של ע' בתי - מודה לה שטיפלה ומטפלת בבתי.

לא הבנתי את הניסוח של המשפט.
מה זאת אומרת 'אמא של ע' בתי'? חשבתי ש-ע' היא בת הזוג שלו....?

אולי את מדברת על גלגולים? או שאולי המשפט התנסח לך אחרת משהתכוונת? או שיש לי בעיה עם הבנת הנקרא...