פרספקטיבה של זמן

[ורד_לב*]

הרהורים למיניהם שהתהוו אחרי קריאת חלק מהדפים פה (על מוות, לידה וברית מילה) ומקלחת שגרתית אחת
בעודי מתקלחת לפני השינה עלה בי זכרון מהימים שאחרי הלידה (לפני 3 וחצי חודשים). מקלחת בהחלט לא הייתה הנאה בשבילי. מאחר ופטמותיי היו פצועות מאד ועדיין היה לי חתך (קטן אמנם, אבל לא תפור) ממש התקשיתי להכנס למקלחת הראשונה (אחרי הלידה ממש עוד לא כ"כ שמתי לב לדברים האלה, אז המקלחת ההיא לא ממש נחשבת). הייתי עושה מעין שטיפים קצרים עם הטוש באמבטיה ולא ממש העזתי להיכנס לטוש, עד שהמיילדת שבאה לביקור אחרי יום או יומיים קלטה אותי וממש הכריחה אותי (בעדינות כמובן ובשבילי בכ"ז) שנלך ביחד להתקלח.
אז לא יכולתי להרשות לעצמי לעמוד ממש מתחת לזרם, כי פחדתי שהזרם ה"רע" וה"כואב" הזה רק יתקרב לי לפטמות, ובטח שלא היו אלו מים חמים שיכלו לשרוף או להציק בפטמות או בחתך. זו הייתה מקלחת מהוססת מאד, אבל היא עבדה ויום אחרי כן כבר העזתי להיכנס אליה לבד (איזה גיבורה הייתי!!!)
באותה התקופה גם לא יכולתי להנות ממותרות לבישת חולצה או צשהו בסגנון ורוב מי שהיה מספיק קרוב אליי זכה לראותי מסתובבת חשופת חזה במשך מספר שבועות (לרחוקים יותר עשיתי הצגה עם קומבינה מיוחדת שרק ייחלתי להסיר כשהם ילכו).
אבל עכשיו יצאתי לי ממקלחת חמה ונעימה של סוף יום. לא הייתה לי שום בעיה עם זרם המים הנופל על שדיי ולא היו כל כאבים בפלג גופי התחתון.
מה שרציתי לומר הוא שמרחק וזמן בהחלט עושים את שלהם. לא רק מבחינת ההבראה הגופנית- זה ברור, אבל גם מבחינת התחושה, למידת ערך של דברים והמצב הרגשי/ נפשי.
לא תמיד כשאנחנו מצויים בתוך סיטואציה (קשה או קלה) יהיה לנו קל לעשות fast forward לעוד זמן מה (דקות, שעות, ימים, שבועות וכן הלאה) כדי לראות איך יראה המצב הזה מבעד לצעיפי הזמן. האם באמת נזכור אותו? האם הוא יהיה כזה חשוב לעתידנו? האם חשוב לי להתעקש, או שאני יכולה להתגמש פה?
כבר אז כשכאב לי ידעתי לומר לסובבים אותי ספק בצחוק, ספק בתקווה, ספק בחשש שבעוד חודשיים הכל יראה לי אחרת ואני בכלל לא אזכור את כל הכאבים והקושי. אז זה בהחלט היה נכון, אבל אני כן משתדלת לזכור משהו, אולי בתחושה ואולי מדיי פעם יביאו לי החיים glimpses כמו היום במקלחת, כדי שאזכור לא לשכוח לא לקחת דבר כמובן מאליו, אפילו את התחושות הכ"כ יומיומיות של רחצה, עשיית צרכים, שכיבה בתנוחה מסויימת וכו'.
אני מוצאת שזה ממש לא קל לנסות בתוך הסיטואציה לבקש מעצמי לקחת את המרחק הדרוש כדי שאוכל באמת להתבונן מהצד על המתרחש ולהבין משם מה באמת חשוב. אבל בפעמים שזה מצליח זה מרגיש הכי טוב ונכון שבעולם.

[איתי_שרון*]

אהבתי.

>איתי מזדהה עם עניין האחרי לידה בתור סובל מין הצד<

[שרי_דקיני*]

התבוננות מהצד.

דברים כל כך נכונים אמרת ורד. להיות מתבונן מהצד, ולא תמיד, ובכל מחיר, להכנס לתוך הדרמה של החיים. לפעמים נדמה לי שכמעט כל התנסות שאני עוברת היא כמו "מבחן". עד כמה באמת להכנס פנימה לתוך הסיטואציה ועד כמה לקחת כמה נשימות ופשוט לנוח לרגע מהצד ולהסתכל. מה קורה לי כרגע? איך מרגיש לי בגוף? איך ואיפה הנשימה שלי עכשיו?

המון פעמים, אולי יותר מדי, אני מוצאת את עצמי בקונפליקט עם בן זוגי שיחיה. כל כך הרבה שונות, כל כך הרבה כאב נושא כל אחד מאיתנו, מהילדות, מקשרים קודמים, וגם מההווה, ולפעמים הכל מתפרץ אל הדלת הפתוחה של הזוגיות. ואז אני כמו נסחפת לתוך מערבולת של ויכוח וכאב ודרמה טוטאלית. בחיי שלפעמים אני מרגישה כמו בסרט של וודי אלן. המילים נשפכות ללא מעצורים, ויש כאלה שגם חותכות כמו סכינים.

ולמה? האם אפשר לעצור? האם אפשר לקחת פסק זמן, ולהתבונן במה שקורה? עם ההתבוננות וההתרחקות לעמדת הצופה, אני מוצאת שמשהו אחר נבנה בתוכי. מין הבנה פשוטה כזו, אפילו בלי תחכומים פרוידיאניים וכדומיהם. פשוט הבנה וקבלה שלו, שלי, של המצב. נוצר מין מרחב חדש שאפשר למלא אותו בתכנים חדשים. המעורבות הבלתי פוסקת באינטנסיביות של הדברים לא משאירה מקום לשינוי לפעמים. והשינוי יכול להיות משהו קטנטן כל-כך, עד שלפעמים הוא נראה סתמי, כמו לעצור באמצע ויכוח ולשאול, רגע, מה אנחנו עושים עכשיו? אולי ננשום לרגע? אולי קפה?

ההתבוננות מהצד, מאפשרת להתחבר חזרה לרגע הזה, הזה שבו אני יכולה לחזור ולקחת שליטה על מה שקורה לי, לחזור ולהיות הגורם של חיי ולא תוצאה של מה שקורה לי. והיא מתאימה לכל רגע בחיינו. כשהילד צועק וצורח "עכשיו" לקחת נשימה ולבדוק מה איתי, לפני שאני מתנפלת "ומחזירה לו" בתגובת הילדה המתמרדת שבתוכי. ההתבוננות מאפשרת לי לעשות הפרדה בין החלקים שבתוכי, שיכולים לפעול כאילו הם מחוברים הרמטית, ולשלוט על פעולותי בחוסר מודעות מצידי. ברגע הזה, אני מחליטה אני מי מדבר מתוכי, ולפעמים אפילו מפתיעה את עצמי, ומגלה שאפשר גם אחרת. שיש לי מגוון תגובות באמתחתי אוני יכולה לבחור, ולאו דוקא באופן אוטומטי.

בעוד מספר ימים אלד. סיימתי כבר את שבוע 40. אני תוהה ביני לבין עצמי איך להתבונן בכאב. עד כמה אצליח לחיות כל רגע ורגע כשהוא בא, ולא להסחף למרוץ עם הזמן בו הזמן כמובן איטי מדי. מהן הן האפשרויות העומדות בפני לבחירה ברגעי אמת שכאלה? אני לא יודעת. אני מפחדת, אך גם בטוחה שאפשר. אבל... תחושת הבלתי נודע היא הבסיסית כאן.

בלתי נודע ופחד, שני אויבים ותיקים של היכולת לנשום, להסתכל, לעצור, לבחון, ולבחור לפני מספר ימים חוויתי את עוצמתם בהתקף חרדה קל, מהמתח והציפיה ללידה. מחשבות, נשימות שטוחות ומהירות, רעד בידיים, עצבנות בלתי נשלטת, ואני בתוך דרמה פנימית, חבל על הזמן. עזבתי את העכשיו ונכנסתי לממלכת העתיד הקרוב, הבלתי ידוע והמאיים. ואני לא שם. איבדתי את העצמי הנוכח. כתוצאה מההבנה הזו החלטתי לחזור לעצמי ומאז אני פועלת כל יום ביומו. היום ישנם דברים לסדר, אולי לצאת לקניות, לנוח, לשמוע את המוזיקה שאני אוהבת, לעשות מסז' לבטן הענקית שלי, לאכול טוב, כאלה מין. כי אחרת מה? אז אני מעבירה לי כך יום אחרי יום. אני מחכה, אבל עכשיו. אז הנשימה הסתדרה, סבלנות ורגיעה חזרו אלי, הלחץ פחת.

ההתבוננות והנוכחות הם כלים רבי עוצמה כל כך, ופשוטים כל כך, שלעיתים נדמים לי כמו גילוי מלא עוצמה בתוכי. כן, כל העולם כבר מכיר, מדיטציות שונות, טכניקות נשימה, כל כך הרבה סדנאות ודרכים רוחניות שלמות. אבל האני הקטן הפרטי שלי, כשאני מצליחה ופועלת משם, סתם כך ביום יום, זה נפלא לי מעשיר אותי ומחזק אותי, את הקטנה שבפנים.

אז זהו, כמה הגיגים נושא, תודה ורד על הטריגר.

[ורד_לב*]

שרי. שתהיה לך לידה מוצלחת וטובה. קשה לומר קלה, כי לידה אינה דבר קל, גם אם היא עוברת טוב. אחת התחושות הברורות ביותר שהיו לי במהלך הלידה הייתה של היכולת שכן יש לנו לעצור גם באמצע המצבים המטורפים, הכואבים והלא צפויים ביותר בחיים ולהתבונן. זה היה ממש שווה, כי ממש הרגשתי דברים אחרת.
אני זוכרת שבאמצע בצירים והכאבים והצרחות חשבתי לעצמי עם עצמי ' היי, זה יכול היה להיות הרבה יותר כואב' וזה הדהים אותי היכולת שלי לדבר עם עצמי במהלך הדבר הגדול הזה.
אז עם כל כאב עדיין אני מוצאת שאפשר לנסות ולהבין הכי מבפנים לאן נכון לנוע עכשיו ואיך נכון להסתכל ולהתנהג וגם מתוך הפחדים והכאבים אפשר...
שתהיה לידה טובה

[ורד_לב*]

לפעמים אני שוכחת איך זה היה קודם ומעין נעה לי בשגרת היומיום ואז פתאום אני מסתכלת על אומני ומבינה ש יש לי ילדה והיא בת 8 חודשים. כבר 8 חודשים שהיא פה... ולפני זה היה הריון והייתה לידה...
זה נראה כ"כ מזמן, וכ" ברור. איך זה היה פעם אחרת???

[פלונית_אלמונית*]

דף להחייאה