צריכה תמיכה בהריון הזה

עוד לא, עוד לא, מחכה ומצפה וזה לא מגיע. אבל כמה כיף לי בחופשה ה"טרום לידתית" הזו. אני בבית, רגועה (עד כמה שניתן להיות רגועה, ימים ספורים לפני לידה). מכבסת בנחת, מבשלת בנחת לילדים. כשהם חוזרים מביה"ס, אני ממש ממש איתם בארוחה. תמיד אני איתם כמובן, אבל איכשהו, כשאני חוזרת מהעבודה- זה יותר בלחץ ובאי שקט. ועכשיו: הארוחה מחכה להם על השולחן (זיכרון ילדות: אני שהייתי בת לאמא עובדת, והתרגלתי לחזור לבית ריק, ולחכות לאמא שלי כשעה לארוחת הצהריים חוויתי שבועיים סיוט שסבתא שלי שמרה עלינו כשהורי נסעו לחו"ל, איך שחזרתי מביה"ס, מיד- לשולחן, לחץ לאכול, זיכרון לא טוב...). הם חוזרים רעבים, עייפים, ומספרים לי את הסיפורים הקטנים שלהם על ביה"ס. אותם סיפורים שאני אוהבת לשמוע תמיד, אבל עכשיו אני שומעת אותם בנחת וברוגע גדול יותר. אני קוראת לאט (בכלל, אני שחיה תמיד מהר, חיה עכשיו ל א ט ונהנית מכל רגע). עושה את אותם דברים שאני עושה תמיד בבית- אבל בלי התוספת הגדולה, העמוסה והכבדה של העבודה. גיליתי משהו חדש? באתר הזה? לעבור לחינוך ביתי???. לא, לא אני, אבל בשנה הקרובה לפחות- כן, ואח"כ אחזור לסגנון החיים הרגיל (נימוקים: אני אוהבת את העבודה שלי מאוד, פרט ללחץ ולעומס- היא מעניינת, מרתקת , מביאה אותי למקומות טובים ומשמעותיים כאדם, כאמא. מאפשרת לי לעזור לאנשים בצמתים קשים בחייהם, להיות לרגע דמות משמעותית עבורם, אני אוהבת כסף, לא ככסף, אלא כמשהו שיכול לעזור לי לקנות דברים- לבית, ספרים לי ולילדים, בגדים, כלים, אני אוהבת להתלבש ולצאת קצת מהבית, להתאורר במקום אחר ואח"כ לחזור לילדים ולאיש ולהרגיש שזה המקום הכי נכון, בקיצור- אני לא טיפוס של חינוך ביתי). למרות שחושבת שוב ושוב מחשבות שונות איך "לפצח" את השיטה, ואיך להיות יותר בבית ממה שאני עכשיו (שזה המון יחסית למיינסטרימית- כל יום באחת בצהריים, אבל מסתבר שזה מעט מדי יחסית לעצמי, ובטח ובטח יחסית לאנשים אחרים פה).
ונעבור לתינוקת- החלפנו לה שוב שם, סיפרנו לילדים, אני עדיין לא ממש ממש שלמה איתו, למרות שזה השם הראשון הראשון שרציתי, פתאום לא מרגיש לי נכון השם הזה, אבל כבר מותשת מהדיונים האינסופיים בנושא. אולי אחרי הלידה יבוא משהו אחר, או שאתחבר יותר לשם הזה.
מרגישה שמדברת על הכל מסביב, אבל לא על הדבר עצמו, בעצם שניים: הלידה= מפחיד, מפחיד, מפחיד. בעיקר בלילות. בימים אני זוכרת שזה אפשרי, ושכבר "עשיתי" את זה פעמיים, ומה כבר יכול להיות. בלילות מתגנבת לה החרדה, מתגנב לו הפחד, שרק לא יקרה לי ולה משהו לא טוב, שרק לא יכאב יותר מדי, שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס.
התינוקת= שתגיע כבר, שנכיר אותה (הבן שלי אומר- "מתי היא תצא?, אני כבר מת לדעת איך היא נראית, דבר ראשון תספרי לי בטלפון איזה צבע שיער יש לה"), שנראה איך היא ומי היא, שנאהב אותה, שנראה איך אנחנו, ואיך זה בכלל.
מחשבות מבולבלות, לא מסודרות... מחכה ומצפה.

מחכה ומצפה.

(())
איתך. בציפיה והתרגשות @}
בהצלחה.

דבר ראשון תספרי לי בטלפון איזה צבע שיער יש לה
מעולה

שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס בי"ס??? ללדת? חינוך ביתי????
תגידי, את חושבת שהטעות הזאת אומרת משהו? D-:
אני בטוחה שתמצאו שם שמתאים לאיך שהיא נראית ואיך שהיא נולדה, ואיך שתרגישו כשתפגשו אותה....

איתך. בציפיה והתרגשות

_שרק אזכור ואדע באיזה שלב ליסוע לביה"ס בי"ס??? ללדת? חינוך ביתי????
תגידי, את חושבת שהטעות הזאת אומרת משהו?_
אוי, אוי, אוי- בטח שהיא אומרת משהו הטעות הזו, המון....
שכמה שאני מתנגדת לכך, משהו בי כמה לחינוך ביתי (לא סתם בחרתי לכתוב כאן, באתר הזה). שאני מרגישה שאני צריכה להיות "ילדה טובה" ולהגיע בזמן לביה"ח, כמו שהייתי ילדה טובה בביה"ס, וגם עוד משהו, שקשור לעבודה שלי, אבל אני לא רוצה לפרט. וחוץ מזה- אני בהריון, המוח שלי לא לגמרי עובד (חברות ביקרו אצלי לפני כשבוע, תכננתי לאפות עוגה, שלוש פעמים הלכתי לסופר, ובכל פעם שכחתי מצרך חיוני אחר, עד שבסוף הרמתי ידיים, וחברה קנתה עוגה נהדרת בדרך...)
הלילה היה קשה, כאבים עזים למטה, בבטן התחתונה. חשדנו כבר, האיש ואני, שזה בא, אבל לא- עוד לא. כמעט ולא ישנתי, רק לפנות בוקר נרדמתי. חולמת חלומות טובים, רוצה להחזיק אותה כבר, להרגיש אותה, לערסל אותה בין ידי, ילדה שלי...

שבת שלום

ממש קינון ,אני זוכרת את הצורך הזה להתבית,לסדר ולהכין את הקן לגוזל שבדרך,
והשם בד"כ מגיע עם הנשמה שיורדת,ע"פ היהדות ההורים מקבלים מין נבואה לשם של הילד,שם שיתאים לשורש נשמתו(או נשמתה) אז תראי אחרי הלידה איך הכל יהיה ברור יותר,לכן יש לפעמים תחושה ששם שרצינו לפני הלידה לא נכון לאותו תינוק\ת.
וואו,עוד מעט תהיה לכם נשמה חדשה!-כמה היא כבר רוצה לפגוש אותך...
<אותי זה מרגש>

היא כאן, פיצקית נולדה לנו!
ב-4.5.06, איזה תאריך יפה, בלידה טבעית וכואבת, נולדה הקטנה !!!
המון רגשות מתערבבים זה בזה. עוד אפרט בהמשך, קשה להקליד עם יד אחת כשהקטנה עלי (כמה חיכיתי לרגע הזה).
אבל בעיקר- "איזה אושר" וגם: "עשיתי את זה"
גורה קטנה, מתוקה ורכה שיונקת במרץ רב...

מזל טוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

עקבתי אחריכן בשקט בשקט וכל-כך שמחה על העדכון המשמח

_מזל טוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שמחה על העדכון המשמח_
@}

@}

@}

@}
מזל טוב!

מזל טוב !@}
מזל טוב !!@}
מזל טוב !!!@}

היא גדולה,היא גדולה,היא גדולה!
נשיקות למתוקה ולאמא.

מזל טוב!

אנונימי

מזל טוב

ובעיקר

לאמא ולתינוקת.

תודה, תודה לכל המברכות. ובהזדמנות זו- המון תודה לכולכן, הייתן לי מקור תמיכה אמיתי בהריון הזה, השקטות והכותבות כאחד. דבריכן הדהדו בתוכי...
רוצה כבר לכתוב את "סיפור הלידה" שלי, אבל רוב הזמן המצב שלי הוא:

, ואני זקוקה לזמן על מנת לכתוב את הלידה הקשה והכואבת הזו, שסופה היה מרגש כל כך עבורינו.
רצה לקטנה, שוב היא רוצה לינוק...

סיפור הלידה שלי: מרגישה שצריכה לכתוב אותה, את הלידה הזו, שהיתה כואבת מאוד וקשה לי, יותר קשה משתי הקודמות, כדי לסיים את הפרק הזה, את הדף הזה (ואולי להתחיל דף חדש- אמא לשניים גדולים ותינוקת?). מחפשת כל הזמן את המקום, והזמן והרגע, אבל מבינה שהוא לא יגיע, ואצטרך לכתוב את הסיפור הזה בהמשכים. לאט לאט מתרחקת ממני החוויה, ואני כבר במקום אחר. מין דכדוך קל ומוכר משהו של אחרי הלידה, של אחרי האופוריה הגדולה, של ההסתגלות שלי למצב החדש, של הגדולים, של האיש. יש המון אושר ושימחה (האיש מאושר עד הגג, אצלו תמיד הכל יותר פשוט), אבל יש גם קשיים, אני נותנת להם זמן ומקום, אבל הם יכתבו כבר במקום אחר.
אז הלידה....
כל התשיעי ליוו אותי צירים. "צירונים" כינה אותם הרופא שלי, אבל הם די כאבו. אז אחר צהריים אחד הם הופיעו שוב, ואני נאנחתי. האיש שאל אם זה מתחיל, ואני עניתי לו בבטחון רב שלא, זה עוד לא התחיל, זה רק הצירונים. הדשא שלנו היה עמוס בילדים. השניים שלנו, שתי חברות של הגדולה, ואחד של הקטן. לא היה נעים לי (לא היה נעים לי...) לשלוח את כל השלושה הביתה, ואת שלי לחברה הטובה, כמו שסיכמנו, מין שעה לא נוחה כזו. הלכתי לי לגלוש במחשב. כאן באתר, ובעוד מקומות, כשה"צירונים" האלו מלווים אותי. כל כך לא מזכירים את הצירים של שתי הלידות הקודמות, עד שממש לא התייחסתי אליהם, אבל האנחות יצאו ממני כנגד רצוני. האיש היה מודאג, כל שניה הוא הגיע ושאל: "זה מתחיל?" ועניתי לו בבטחון שלא, זה לא מתחיל. ובנתיים, החברים עזבו לאט לאט את הבית. אכלנו ארוחת ערב. אני אכלתי בתאבון רב, בין "צירון" ל"צירון". הגדולה הסתכלה עלי כשנאנחתי, דאגה לי, ואולי גם חשבה על עצמה בעתיד. חייכתי אליה, חיבקתי אותה, הקטן פחות התעניין. מקלחות, סיפור לפני השינה, הכל תחת פיקודו של האיש, כשאני נחה לי בסלון וצופה בחוסר עניין בטלווזיה. ככה עברו להן שעתיים. ואחרי עוד שעה, כשהילדים כבר ישנו, ואני נכנסתי להתקלח ויצאתי ,והמצב המשיך כמו שהוא. האיש, חסר מנוחה, לקח פיקוד: "זהו, זה התחיל, אני אומר לך, יוצאים לביה"ח". עוד ניסיתי להתווכח איתו, טענתי שזה לא זה, לא מרגיש כמו שתי הלידות, ולא נעים להטריח את החברה, ובטח יגרשו אותנו מביה"ח...
אבל האיש לא הקשיב וקראנו לחברה, מיד הגיעה, מתרגשת, מחבקת, מסתכלת עלי- את בלידה, זה בדוק (האיש, זורח, מרוצה מעצמו- "אמרתי לך?"). ואני- "לא מה פתאום, אני לא בטוחה, בטח יגידו לי לחזור".
וככה נסענו לביה"ח. נכנסנו, מוניטור, בדקו- והאחות אומרת- כן, פתיחה של 5 אצבעות, את בלידה. אני, נדהמת, כמו צעירה בת 20 שבחיים לא ילדה- "באמת?, את בטוחה?". האחות צוחקת: "מותק, רואים פה צירים, את לא מרגישה?". מיד לחדר הלידה. אני מפוחדת, מבוהלת. כל ציר אני רוקדת את ריקוד הכאב שלי, האיש מאחורי, עם עיסוי חזק ביותר בגב. מבקשת מהאחות לא להתחבר עדיין למכשירים, כמה שיותר לעמוד, ככה אני מתמודדת טוב יותר עם הכאב. האחות, נעימה, מנומסת, מסכימה טוענת בתוקף (מה שאח"כ לא עמד במבחן המציאות) "מצידי תלדי גם בעמידה". מציעה לי כדור לנוח עליו בצירים. אני מנסה, לא ממש עוזר. רק ריקוד הכאב שלי, והאיש מאחורי מעסה אותי בגב. חזק. לאט לאט הצירים מתחזקים, אחרי שעתיים, של אוירה טובה וצחוקים ביני ובין האיש. הצוות רואה שאנחנו נינוחים, שמחים (בעיקר האיש, תמיד הוא משרה אווירה כזו על סביבתו). טוענים, מספרים לנו שיש להם ניתוח קיסרי דחוף, שואלים אותנו בעדינות אם יכולים לעזוב אותנו לכמה דקות, ואם יהיה לנו בעיה אז נקרא להם. אנחנו מסכימים, ילדים טובים. אחר כך זה יסתבר כטעות עבורי, אני, מה לעשות, זקוקה לאנשי מקצוע על ידי כדי להרגיש בטוחה. הכאב הולך וגובר, אבל אנחנו לא קוראים לאיש, כי שום דבר לא קורה, רק הלידה מתקדמת, וכואבת, כל כך כואבת לי. אני בוכה אני מבקשת עזרה, האיש כבר מוכן לקרוא למישהו, אני צועקת עליו שלא יעז לעזוב אותי אפילו לשניה... המשך יבוא, הקטנה בוכה...

מקשיבה ומחכה בסבלנות

מקשיבה ומחכה בסבלנות
גם אני...

ממשיכה: הצירים, מוזרים, כואבים בצורה לוחצת כזו, המיים לא פקעו. לפני שהאחיות הלכו, הן הציעו לי לפקוע את מי השפיר, כדי לקדם את הלידה. באומץ רב אמרתי להן, שאני לא רוצה שום דבר שיזרז שלא כדרך הטבע. (עד היום שואלת את עצמי האם טעיתי בשיקול הזה). אבל מרגישה שזה לוחץ, לוחץ. עוד שכחתי לספר שלפני שהן עזבו אותנו גם עשיתי מקלחת ארוכה ארוכה. בכל ציר, כיוונתי את המיים לכיוון הגב, איפה שכאב נורא. די עזר, אבל הרגשתי בודדה, ויצאתי אחרי 30 דק' בערך לאיש, שיעזור לי.
הצירים מתחילים להיות תכופים, וכואבים. בציר אחד, אני זורקת בכאב את המשקפיים שלי על המיטה. ומנסה לצבוט את בעלי, מעוצמת הכאב. לא נעים לי, אבל הוא אומר לי, ברוב טובו (ועד היום יש המון בדיחות על זה אצלנו בבית- שנשארו לו כתמים כחולים בכל הגוף וכו'): תצבטי, תצבטי אותי אם זה עוזר לך. ממשיכים הצירים, אני כבר קבוע די צורחת את כאבי, לא יכולה לשאת אותו, צובטת בכל הכוח את האיש בזמן הציר. אנחנו לבד, לבד. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את הכאב. ההחלטה הבטוחה על אי לקיחת האפידורל נחלשת יותר ויותר. אני מבקשת אפידורל מרופא שמציץ לשניה לראות מה קורה. הולכים לקרוא למרדים, אני מרגישה שאני קורסת מכאב בכל פעם. לחץ חזק למטה, כאבים בלתי נסבלים בגב. וכל הזמן ההרגשה הזו- זה כואב יותר מהפעמיים הקודמות, זה כואב, אני מרגישה שזה יותר כואב. עוד שעה עוברת (אני חושבת, אין לי מושג ממש בזמנים שעברו). אני בוכה, אני כואבת, אני מרגישה ילדה ותינוקת בעצמי. שואלת את האיש מה עם המרדים. הוא עונה לי בסבלנות, הלכו לקרוא לו, עוד מעט הוא יגיע... אני כועסת שלוקח לו זמן רב כל כך להגיע. אני יודעת (וגם צדקתי, בררתי את זה) שהאיש שמח מאוד שהוא לא מגיע, מתפלל שלא אקח אפידורל, מפחד שיקרה לי מה שקרה עם הגדולה (כאבי ראש חצי שנה, צליעה קלה, והזיות בלילות).
אני צורחת כמו חיה פצועה צרחות חזקות בכל ציר, אני מרגישה שהגבולות נפרצו, אני מרגישה כמו חיה, כואבת, כואבת, כואבת. שום דבר לא מעניין אותי. אני בוכה בדמעות- זה כל כך כואב לי....
נכנסת אחות מהחדר הסמוך: "מה קרה חמודה?" "מה קרה? אני בלידה!". "ומה עם אפידורל?" "גם אני שואלת מה איתו". בדיוק נכנס המרדים, אני שמחה, האיש נראה ממש עצוב ומוטרד, אבל לא איכפת לי כלום, זו אני שיולדת פה. האחות- חמודה, עליזה, מבוגרת, נראית לי כמו אלוהים בכבודו ובעצמו באותו הרגע (יש לי קטע כזה עם אנשי מקצוע רפואיים, וברגעי מצוקה כמו לידה הוא מתעצם עד אין סוף). מציעה לי לבדוק פתיחה, לפני האפידורל. אני מסכימה (לא מתווכחים עם אלוהים). ואז היא אומרת- "מתוקה, את בפתיחה של 10, עוד שניה את יולדת, אולי תסכימי לפקוע את המיים, ואז תלדי?". אני מסכימה. ואז- מרגישה קצת כמו כבשה כזו, או שה לעולה. משכיבים אותי על המיטה (אין לי כוח להתווכח, ולהזכיר את ההבטחה "ללדת בעמידה"). מחברים אותי למוניטור. פותחים את הרגליים של המיטה, פותחים את הרגליים שלי... לפתע מופיעות שתי האחיות שהיו איתי בהתחלה, חזרו מהקיסרי שלהן. לפתע עוד שתי אחיות, צעירות, מתלמדות כנראה. ועוד רופא...
האחות פוקעת את המיים. מגיע ציר חזק, כמו נחשול, אני צורחת חזק חזק חזק. מרגישה שהיא יוצאת, פתאום אומרים לי שהיא יצאה וחזרה. אבל למה? למה חזרה. (האחיות- כי לא הקשבת לנו, נו באמת, מה אתן שייכות לפה, עם כל הכבוד שיש לי אליכן, עדיין בשיא כאבי אני יודעת שאני פה יולדת ולא הן...)
עוד לחיצה אחת, ואז היא יוצאת בבת אחת, הקטנה שלי, מונחת עלי. הבעל- מאושר, בוכה מנשק אותה ואותי. אני מאושרת- לא מהסיבות הנכונות (ואולי כן?). בעיקר בגלל שבבת אחת הכאב נגמר, היה כלא היה. הקטנה- קטנה מאוד. מי את? אני חושבת לעצמי? איך הופעת פתאום?. קטנה קטנה. אני מניקה אותה. קצת קשה לה בהתחלה, אבל מיד היא יונקת יפה, במרץ רב (עד היום זה מאפיין אותה). האיש מצלם אותנו, אני אותו ואותה. הוא מאושר עד הגג. אני באופריה שנגמר הכאב, עדיין לא קשורה ממש לתינוקת, לוקח לי זמן (אני חושבת שעד היום אני בתהליך מולה, אבל זה כבר סיפור אחר).
אחרי 5 דקות, טלפון מהגדולה, באמצע השיעור המורה הסכימה לה להתקשר (אתם רואים אנשי חינוך ביתי, יש גם דברים טובים בבתי הספר...). היא הראשונה לדעת שילדתי. כל הכיתה והמורה צועקים ביחד דרך הטלפון: "מזל טוב!" (אח"כ היא מספרת לנו שבהפסקה כל כיתה ד' 3 הלכה לכיתה של הקטן לבשר לו על הולדת אחותו). אח"כ מעט טלפונים להורים ולאחים. ובחדר ההתאוששות מליון אס.אם אסים לכל העולם ואישתו.
תם פרק הלידה, והתחיל פרק חדש- מרגש, מלמד ומעצים: התינוקת שכל כך חיכינו לה הגיע למשפחתנו. אושר גדול עם שינוי והסתגלות לי ולכל המשפחה.

עוד פרט אחד חשוב ששכחתי (מתקשה להפרד מהבלוג שלי?). לקראת הסוף הרגשתי, וזה כבר דומה ללידה הקודמת, שיוצא לי קקי. לא היה אכפת לי. בלידה של הקטן (האמצעי...) הרגשתי, ואמרתי לאחות- יוצא לי קקי. ואז היא ענתה- לא מתוקה, זה התינוק. ואני החזרתי- לא מתוקה, זה קקי, אני יודעת מאיפה יוצא תינוק, ומאיפה קקי. וצדקתי, יצא המון המון קקי, ורק אח"כ התינוק. שאלתי את האיש אח"כ- זה היה מביך? והוא בהומור האופייני לו (כל דבר מצחיק אותו, בגלל זה אני אוהבת אותו כל כך, כעין "קונטרה"לפסימיות שלי): "לא, זה בעיקר היה מסריח". אבל הפעם- ביחד הם יצאו, הקקי והתינוקת, ולא היה איכפת לי, ולא התביישתי מכלום, והרגשתי רק כיף גדול שכל הכאב נגמר.

ושיר לסיום, כדי שלא יגמר כאן בצורה כל כך כל כך חסרת בושה...
שיר שמתנגן לי בראש מאז שהיא נולדה, ואני שרה לה אותו, ברוך, באהבה שלאט לאט נולדתשיר לשירה

ביצוע: יעל לוי
מילים: יהונתן גפן
לחן: משה לוי

דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי, מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד יקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך.

עולם חדש וטוב אני אתן לך.
כבר במבט כחול את מגלה,
כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח
קורץ צהוב צהוב מתוך האפילה.

תהיי קטנה מאומה לא יפגע בך.
סיכת פרפר קשורה בשערך.
תהיי קטנה מאומה לא יברח לך.
אני אהיה גדולה גם בשבילך.

דברו שפתיים יחפות דברו עיניים...

. הביצוע הכי יפה בעיני של השיר שייך למיקה קרני.

שיר נהדר!
בדיוק השבוע שרתי אותו לילדי.
_דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך._ מקסים...

מתרגשת מהסיפור המדהים שלך. את מדהימה ממש ממש ! ומתחברת מאד למילות השיר שהן כל-כך מרגשות ותמיד מביאות דמעות לעיניים (אפילו כששרים אותו לבן קטנצ'יק

)
שתהנו זו מזו כל יום רק יותר ויותר

רק עכשיו קראתי שילדת. כל כך שמחה איתך!!!

הרבה שמחה ואהבה,
רק טוב!

סיפור מקסים!
כל הכבוד לך

גמני מאד אוהבת את השיר הזה.
מזל טוב לכם ובהצלחה

באופן טבעי

באופן טבעי