מה זה התקף הפסימיות הזה?
הו חלילה!
לילה יקרה

, ממש לא פסימיות.
כן מבט מפוכח. אבל אחד כזה שבהחלט נותן מקום לשינוי.
כי לדעתי הדברים אינם מסתכמים ב- "אני
מחליטה לנהוג אחרת מהתלם". לפעמים צריך הרבה יותר מ-ידע ושכל, כדי להצליח לנהוג כפי שמתאים לנו. הדברים הם הרבה יותר מורכבים מזה, ומגיעים ממקומות הרבה יותר עמוקים.
זה אמנם הכל שאלה של מודעות אך גם כשכבר יש לך מודעות, צריך לפעמים עוד משהו נוסף כדי באמת להצליח לחולל אצלך שינוי.
אנסה להמחיש.
מאז שאני נערה הפנמתי את המסר ש- "חלק זה יפה, שעיר זה מכוער". אני מתכוונת לשערות ברגליים אצל נשים, למשל.
לעומת זה, היום אני חושבת שהתרבות שלנו היא מעוּוֶתת ומעָוֶותת, ושהרעיון שנשים יצטרכו למרוט את שערותיהן כדי להיחשב יפות הוא רעיון מרושע, הזוי ומופרך.
אז אני חושבת את כל זה.
נו אז מה?
את חושבת שמכאן בצעדי איילה קלים אני מגיעה מיד למסקנה להפסיק להסיר את שערות רגליי?
המממ... איך לומר...? ממש לא...
לצערי....

כי זה נורא נחמד שההיגיון שלי אומר כך וכך וכך. ואני אפילו די מחזיקה מההיגיון שלי שאומר את כל זה... אבל מה, אני מורכבת מעוד כמה דברים מעבר להיגיון. ועקבות שטיפת המוח שחוויתי כל חיי עד היום, לא נמחים בכזו קלות. וגם ההיגיון שלי לא יכול להם לבד.
וכן, לא תמיד מספיק
קצת שכל, קצת היגיון ישר, קצת מחשבה, קצת פרקטיקה ונוחות, קצת אופי, קצת חיזוקים מסביב.
אז נכון שבתחומים אחרים של חיי אני חורגת מהזרם בענק, וזה דווקא בא לי בקלות.
אבל יש מקומות שמודעות ושכל ישר, פשוט אינם מספיקים.
ואל תראי את זה כעוד מסר פסימי שמכיר בנו כאנשים חלשים שלא יכולים לחולל שינוי.
זה לא מה שאני אומרת.
אני כן אומרת, שהחלטות שקשורות באופנה ודימוי גוף, יכולות להיות (עבור חלק מהאנשים) הרבה יותר מורכבות מהחלטות בתחום ההורות כמו החלטה על חינוך ביתי או על לינה משפחתית.
כי לאחר שטיפת מוח כל כך מאסיבית ומתמשכת בתחום האופנה ודימוי הגוף, לפעמים כל כך קשה לאתר את המצפן שלנו, את הקול הפנימי שאומר לנו מה טוב לנו
באמת. וגם כשכבר איתרנו אותו, כל כך קשה לתת לו לגבור על הרעש הנוראי שיש מסביב.
עבורי לפחות, בתחום הזה החלטה רציונלית אינה מספיקה, ואני יכולה לתאר לעצמי שאני לא היחידה.
מה שכן, אני מאמינה שבהחלט אפשר לחולל שינוי, ומי יודע, אולי יום אחד גם אני אצליח ליישם את מה שאני מאמינה בו בתחום הזה. אך השינוי הזה מצריך איזושהי עבודה פנימית. לא קלה בהכרח, לא פשוטה בהכרח.
כך שאם לסכם:
האם זה אפשרי להשתחרר מכבלי התרבות שלנו?
בוודאי.
האם זה קל?
אני לא חושבת. תלוי למי, תלוי באיזה נושא.
יש מי שקל לה לגדל את שערות רגליה, אבל בגלל לחץ משפחתי וחברתי כבד היא לא מצליחה שלא למול את בנה, למרות שהיתה רוצה (לצורך הדוגמא, נניח שהיא אינה דתיה, והיא אינה מאמינה בחשיבות הדתית של המילה).
יש מי שקל לה להחליט לעשות חינוך ביתי, אבל להניק בציבור היא לא מסוגלת.
כל אחד ומה שהוא יכול.
והשחרור מאותם כבלים תרבותיים, כדי להצליח להחליט מה
באמת טוב לכל אחד מאיתנו, אף פעם אינו מובן מאליו.
ותמיד ראוי להערכה.
ושלא ישתמע מדבריי שאני בהכרח חושבת שכולם צריכים להחליט אותו דבר.
אני רק מרגישה שבחלק לא קטן מהמקרים, רבים מאיתנו בוחרים בחירות תלויות תרבות-אונסת-תודעה, בעוד שלו היינו משנים רק פרמטר אחד במשוואה: חיים בתרבות אחרת - אז לא היינו בוחרים אותו דבר.
כי הפרמטר המסוים הזה - התרבות שבה אנו חיים - הוא פרמטר כבד משקל ואדיר מימדים.
ואם לחזור לעניין קורבנות האופנה,
אני חושבת שאני קורבן אופנה.
יחד עם זאת, אני לא מתכוונת להשאר כזו, ובהחלט חושבת שיש לי מה לעשות בעניין, ואני אכן עושה.
עצם ההכרה שלי בקורבנוּת כזו, משמעותה אינה ספיקת כפיים בייאוש תוך רחמים עצמיים ואנחה: "זה גדול ממני".
מאידך, ההכרה הזו חשובה כדי לדעת אילו כוחות פועלים כאן ומול מה אנו מתמודדים.
ואת כל המלל הזה כותבת לך אישה שהיא מודעת. אישה שנחשפה לידע, שנחשפה למחשבות ולתפיסות אלטרנטיביות של המציאות ועשתה גם חשיבה ביקורתית משל עצמה..
מה לדעתך קורה אצל מי שאינם מודעים?
האם הבחירה שלהם אמנם בחירה חופשית?
ואגב, לגבי
נו לוגו - טרם הספיקותי.