איומים על פעוטות

לאחרונה התחלתי לעבוד ובעלי שומר על הפעוטה שלנו.
שמתי לב שהוא משתמש באיומים כלפיה. הוא מראה לי שזה עובד ואני מנסה להסביר לו למה זו לא שיטה רצויה.
עוד לא הצלחתי לשכנע אותו ולהראות לו למה לא כדאי.
אשמח לשמוע הסברים כדי שאוכל להסביר לו בצורה טובה.

דוגמאות "אם את תיגעי בזה..."
"אם תעשי כך, אני אכניס אותך הביתה"

אני מרגישה שזה לא נכון לאיים אם אין כוונה לקיים.
אבל הוא כן מקיים את האיום. אז בשביל מה לאיים? אפשר להראות תוצאה ישירה של התנהגות.
קשה לי להצביע מה בדיוק מפריע לי בהתנהגות כזו.

אני מרגישה שזה סוג הפחדה וגם אם זה עובד זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן.
עד עכשיו (שנה ו-8 ) הרדמנו אותה בדרכי נועם (ציצי/ שכיבה לידה/ על הידיים) כי אני הייתי בבית איתה כל הזמן.
ועכשיו הוא החל מאיים עליה כי הוא יצא מהחדר ואפילו יצא מהחדר פעם אחת (שידוע לי) ומיד אחר כך כשחזר היא נרדמה מיד בלי כל הסצינות הרגילות שלה (רוצה מים, רוצה פיפי, רוצה ספר, מתהלכת). למרות שעד כה לא השתמשנו בשיטות שונות ומשונות להרדמה מסוג זה! והיה ברור לשנינו שנרדמים יחד עם ההורה.

יצויין כי לאחרונה יש שנוי לרעה בהתנהגות שלה, בטח זה קשור לפרידה מאמא ואולי גם גיל. היא עושה הרבה דברים "דווקא" ולמרות שנראה שמבינה לא מקשיבה לנו בכלל. לדוגמא: זורקת מים על החתולים, אוכלת את האוכל של החתולים, מורחת קרחון על הרצפה, מורחת עם הידיים פיפי שעשתה על הרצפה ואולי אפילו חלק מהפיפי שעושה על הרצפה ??? תמיד רוצה לגעת במה שאסור, מתנגדת להחתלה בלילה בכל תוקף, (בכל גופה) ונקרעת מצחוק תוך שהיא מתחמקת, רצה במורד הרחוב איך שהשער נפתח ועוד...

ואנחנו תוהים איך להתמודד. מה שעשינו עד לאיומים של בעלי, הסברתי בקול החלטי והרחקתי אות המהסכנה או את הסכנה ממנה, בלי לעשות עניין גדול, עם הסבר קצר ביותר כמו לדוגמא "אנחנו לא מרטיבים את החתולה, היא לא אוהבת ששופכים עליה מים" (ומרימה אותה מהאזור או לוקחת לה את המים). הבעיה היא שלגבי התנהגויות מסוימות אין התקדמות במשך כמה חודשים ושיש תחושה שהיא עושה "דווקא".

אגב כרקע כללי היא ילדה שגדלה על המון פעילות מחוץ לבית (בתקופה של שנה וחצי שהייתי איתה) והיום יש לה המון זמן "חופשי" בחוץ שהיא מעסיקה את עצמה בהמון פעילויות עם חיות וכדו והיא משתתפת באופן פעיל בעבודות הבית והגינה.ישנה איתנו, ינקה עד לאחרונה סביב השעון ולאחרונה פחות כי אני לא בבית בבקרים.

למה את רואה במה שבעלך אומר איומים.
הוא מחנך את הילדה בעזרת חיזוקים חיוביים ושליליים.
שיטה שאמנם לא מקובלת עלי אבל אין ויכוח שהיא עובדת בהצלחה במקרים רבים (תלוי בעצם למה קוראים הצלחה).
יכול להיות שהוא משתמש בה כי ככה הוא ראה בילדות שלו ובמשפחה שלו.

הרי גם הסברתי בקול החלטי והרחקתי אות המהסכנה או את הסכנה ממנה, בלי לעשות עניין גדול, גם הרחקה וטון החלטי יכול להתפרש כאקט אלים על ידי אחרים.

לדעתי, השיטה שבן זוגך נוקט בה יכולה להיות מוגדרת כלא רצויה עבורך לא כי יש הוכחות שהיא גורמת נזק אלא בעיקר בגלל שאת לא רוצה בה.
אני מציע לך להסביר לאבא של הבת שלך למה את חושבת שהדרך שלך טובה יותר משלו. תנסי ללמד אותו (באיומים....) איך לנהוג.

גם אני שואלת את עצמי לאחרונה, מה ההבדל בין "אם לא תירדם עכשיו לא יהיה לך כוח לשחק מחר" לבין "אם לא תירדם עכשיו לא תיסע לסבא מחר!" או "אם תשתולל לא תקבל גלידה!"

אני חושבת שאיומים (=חיזוקים שליליים) עובדים בטווח הקצר, לא עובדים בארוך, ומעידים על אוזלת יד של ההורה בטיפול בסיטואציה.
יחד עם זאת, אני מודה בפירוש: בשעות מסוימות של היום, למשל בהשכבה (עם תינוק שכמעט נרדם בהנקה וילד שמתחיל לתת לו בעיטות "ידידותיות") אני לגמרי במקום הזה

וחסכת לי פתיחת דף כי רציתי לכתוב על זה ולקבל רעיונות ועצות אחרים.

מורחת עם הידיים פיפי שעשתה על הרצפה.
זה לא שינוי לרעה, זה נורמלי

פשוט התנסות חושית.

יצויין כי לאחרונה יש שנוי לרעה בהתנהגות שלה, בטח זה קשור לפרידה מאמא ואולי גם גיל.
ואולי זה קשור לאיומים. חלק מן ההתנהגויות שתיארת (אלה שלא סתם נורמליות) נחוות אצלי כהתנהגויות מצוקה של ילד שמבקש להגיד שרע לו וכבר לא מצליח להגיד את זה בדרכים עדינות.
היא תינוקת סה"כ. אפילו לא שנתיים.

הוא מחנך את הילדה בעזרת חיזוקים חיוביים ושליליים.
מאלף, קוראים לזה. זה אילוף. זה אכן עובד גם עם בעלי חיים פחות אינטיליגנטיים. השאלה אם בשביל כזו תקשורת וכאלה יחסים הבאנו ילדים לעולם...

תנסי ללמד אותו (באיומים....)
אני דווקא חושבת שכדי לשנות את היחס שלו למשהו צריך לתת לו יחס אחר. מכבד, מקבל. <נאה דורשת נאה מקיימת>

אני מרגישה שזה לא נכון לאיים אם אין כוונה לקיים.
אני לא חושבת שנכון לאיים. זוהי כמובן דעתי האישית בלבד, אבל אני תומכת בה.

כן להצביע על תוצאות אמיתיות, כולל זה שלחתול לא נעים, וכולל זה שלאבא/אמא לא נעים ולכן בפעם הבאה אני לא ארצה לצאת איתך החוצה. למעשה מה שבעלך עושה זה לא רק לאיים, אלא להעניש, נכון? הוא מאיים וגם מבצע.
לדעתי, שנה ושמונה זה גיל צעיר מאד ל"חינוך להתנהגות טובה". כל ההסברים והשכנועים יכולים להיות מתישים מאד ולא תמיד אפקטיביים. איום אחד או עונש (כמו לצאת מהחדר אם היא לא תרדם, הבנתי נכון?) יכול להיות אפקטיבי בטווח הקצר וזה מפתה. אבל אני לא רוצה להיות ביחסים כאלה עם הילדים שלי.
(מתווכחת עם עצמי: אבל אולי הוא כן רוצה להיות ביחסים כאלה עם הבת שלו. אבל אולי כדאי רק להצביע בפניו על זה שזו הבחירה שלו, והאם באמת בזה הוא מתכוון לבחור).

תפסיקו לכתוב בזמן שאני כותבת! (:<
גם אני שואלת את עצמי לאחרונה, מה ההבדל בין "אם לא תירדם עכשיו לא יהיה לך כוח לשחק מחר" לבין "אם לא תירדם עכשיו לא תיסע לסבא מחר!" או "אם תשתולל לא תקבל גלידה!"
הבדל מהותי, לדעתי.
השאלה אם בשביל כזו תקשורת וכאלה יחסים הבאנו ילדים לעולם
או, זה מה שהתכוונתי לכתוב.

שווה אולי לנסות להוסיף לו כלים.

למשל שיקרא את פרבר ומייזליש.
למשל אם יסכים לקרוא את הדף חינוך ללא כפייה יש שם המון עצות ספציפיות.
את הדף בטיחות בלי גבולות.

ואם אפשר לשלוח אותם לבלות יחד ליד הורים טובים (למשל אם יש מפגשי חינוך ביתי לידכם)- זה הכי טוב.

הרבה פעמים אנחנו כהורים מוצאים את עצמנו במצב של חוסר אונים מול הילדים. הרבה פעמים כדי לצאת ממצב זה, אנחנו מנסים לעשות מעשה כדי להשיב לנו את האונים. במקרה זה האיומים.

לדעתי המעבר בין תינוקת שמניחים אותה בכל מני מקומות ואין לה התנגדות, לפעוטה עם עצמאות כלשהי ורצונות ברורים יותר. היא קשה ומבלבלת. פתאום "צריך" להתחשב בדעותיו של עוד אדם בבית. בעוד שהתרגלנו שדעתינו קובעת. לפעמים אנחנו נמצאים במצב כמו שקרטונית ציינה. שאנחנו רואים את כל התמונה והפעוט לא. וזה הופך את המצב אפילו ליותר מורכב.

לגבי זוגך. אני מניחה שהוא משתמש בדרך הזו כדי לזכות בשיתוף פעולה מצד הבת שלו. נכון? אני ממליצה לך לשאול אותו, מאיזה מניע הוא רוצה שהבת שלכם תשתף איתו פעולה. ממניעי - פחד, אשמה או בושה, או מבחירה ורצון. אסטרטגיות יש לרוב. כבר כתבו לך כמה מעליי.

לגבי שינוי בהתנהגות. גם אני חושבת כמוך שזה נובע מהשינויים שהיא עוברת עכשיו. - אין לה אותך מתי שהיא רוצה. אני מניחה שזו הדרך שלה למצא את המקום שלה בעולם מחדש.

_גם אני שואלת את עצמי לאחרונה, מה ההבדל בין "אם לא תירדם עכשיו לא יהיה לך כוח לשחק מחר" לבין "אם לא תירדם עכשיו לא תיסע לסבא מחר!" או "אם תשתולל לא תקבל גלידה!"
הבדל מהותי, לדעתי._
טוב. ומה ההבדל בין שיטת התוצאות הטבעיות "הלכת לישון מאוחר, לכן אתה עייף ולא תיסע לסבא" לבין האיום?

שאנחנו רואים את כל התמונה והפעוט לא.
אסנת, אני מסכימה עם כל מה שכתבת חוץ מזה. אנחנו לא רואים את כל התמונה של הפעוט. קל לנו לראות את מה שאנחנו רואים והוא לא - כבר מאוחר, צריך לקום בבוקר, הרעש מפריע לשכנים ועוד - אבל אנחנו בדרך כלל לא רואים למה הפעוט מתעקש על אותה התנהגות שלא נוחה לנו. אנחנו רואים את התנמונה המלאה - שלנו. באותה מידה, הפעוט רואה את התמונה המלאה - שלו.

ומה ההבדל בין שיטת התוצאות הטבעיות "הלכת לישון מאוחר, לכן אתה עייף ולא תיסע לסבא" לבין האיום?
אה, הבנתי אותך.
טוב, אני חושבת שזה קשור למה שאת (לצורך העניין... או אני, או כל אחת) מרגישה כשאת אומרת את זה. אם את מרגישה שזה עונש או איום, זה מה שזה. אבל אם את מרגישה שזו תוצאה טבעית, את תגידי את זה אחרת, והפעוט יבין את זה אחרת.
(שזה כמובן לא בא להגיד שאם אי פעם איימת על ילד אז את פויה, ורק אני בסדר כי בחיים לא איימתי על ילדי ובכלל אני אמא מושלמת.)

שזה כמובן לא בא להגיד שאם אי פעם איימת על ילד אז את פויה
אני יודעת, אני אמא נהדרת

אבל מודה שאין לי כלים (וכוחות) לסיטואציה הספציפית.

אלטר אגו . את צודקת. אם ניקח את הדוגמה שקרטונית נתנה. אני מקווה שזה בסדר מצידך קרטונית? אם לא תאמרי ואני אמחוק/אפסיק.
עם תינוק שכמעט נרדם בהנקה וילד שמתחיל לתת לו בעיטות "ידידותיות" קרטונית מצידך את רוצה שקט ואולי גם סדר? יכול להיות שגם את אומרת לעצמך שתרדימי אותו ויהיה לה זמן לגדול... והוא מצידו רוצה תשומת לב עכשיו ולא מוכן לחכות מה שבעניו נצח?
זה נכון לכל אחד יש את תמונת העולם שלו. אפשר לומר לפעוט משהו כמו " כשאתה בועט באחיך הוא מתעורר, אני מאוד מתוסכלת מזה כי אני רוצה שהוא ישן. אתה מוכן לבעוט ב../להפסיק" אבל העלילה מסתבכת כשיש אמא עם עומסים נפשיים ופיזים שלה. אני חושבת שלזה התכוונתי כשאמרתי תמונה מלאה. תודה שעזרת לי לדייק.

וקרטונית. משהו ממה שאמרתי תרם לך?

קרטונית מצידך את רוצה שקט ואולי גם סדר?
כן, וגם רוצה שהסיטואציה של הנקת הרדמה, שאמורה להיות הכי מוגנת בעולם, תהיה כזו עבור התינוק (=מה שאני מאפשרת במשחק פרוע אחה"צ לא רוצה לאפשר דקה לפני השינה. בייחוד שזה כבר השלב אחרי שהם שיחקו יחד, באמבטיה ובמיטה).

מזכירה לך גם שאצלי הוא לא פעוט (4.5). הוא מבין מצוין שהוא מפריע לתינוק ולי. זה כל העניין. בלי קשר למידת העייפות שלו, הוא חייב את הבעיטות הסמליות האלה. כבר נזפתי בו פעם "אתה לא תפסיק עד שאמא תכעס עליך?!". זה כמובן לא עוזר לאף אחד בכלום, אבל זה תיאור טוב של הסיטואציה

אבל העלילה מסתבכת כשיש אמא עם עומסים נפשיים ופיזים שלה.
הו, ברור. הרי אני רק כותבת מה עדיף בעיני באופן כללי, בלי לטעון שכולם חייבים להתנהג תמיד ובכל מצב, או אפילו שככה אני מתנהגת תמיד ובכל מצב (הו, לא). אחרי הכל, אנחנו יושבות פה עם תמונת העולם שלנו, האמהות, ומתייעצות איך כדאי להתנהג, כולל לוותר לעצמנו לפעמים. אילו לפעוטות היה "באופן-קטנטנים" הם בטח היו מזכירים זה לזה שגם להורים יש כל מיני עניינים שלהם שהם לא תמיד מבינים ושמותר לך לפעמים לפרוץ בבכי באמצע הסופר ולסלוח לעצמך.

דרך אגב, קרוטונית, כשכתבתי מה שהיה לי בראש זה מה שכתבה פלוני אלמונית שפתחה את הדף, לא חשבתי על הסיטואציה הספציפית שאת תיארת. וגם לא דיברתי על נזיפות או כעסים, אלא רק על איומים ועונשים. בסיטואציה שאת מתארת, בעצם הסיבה שהוא צריך ללכת לישון היא שהוא מפריע לך להרדים את התינוק, נכון? ולא שהוא יהיה עייף מחר ולא יוכל ללכת לסבא, למרות שגם זו תוצאה טבעית. גם "אם תפריע לי להרדים את התינוק אני אכעס" זו תוצאה טבעית.

מזכירה לך גם שאצלי הוא לא פעוט (4.5).
טוב. לא היה לי מושג בן כמה הוא. זה היה כנראה אנרציה מהפעוטה. מתנצלת. (-:
את יודעת מה הצורך שלו כשהוא בועט? אולי יש לו צורך במשחק? צורך לפרוק? צורך בתנועה? צורך בביטוי עצמי? צורך בהתייחסות? צורך בשיוויון בינו לבין אחיו? צורך במגע אתכם כי שניכם מחוברים (פיזית בהנקה) והוא "נפרד"?
יש לי תחושה שאם הצורך שלו יהיה ברור לך. ותוכלי לאמת אותו מולו. אני חושבת שתוכלו לקיים דיאלוג - כיצד למלא את הצורך שלו באסטרטגיה אחרת. שלא כוללת בעיטה בתינוק. כי נראה לי שהוא יהיה פנוי להקשיב. וכמובן שעדיף שהדיאלוג לא יהיה בתוך הסיטואציה. (את זה אני בטח לא מחדשת לך) מה את אומרת?

ואם אפשר לשלוח אותם לבלות יחד ליד הורים טובים (למשל אם יש מפגשי חינוך ביתי לידכם)- זה הכי טוב.

המממ... האומנם הורים טובים=הורים בחינוך ביתי? מסופקני, אבל זה באמת דיון אחר

לעצם העניין - איומים הם פשוט סוג של קיצור דרך. הם חוסכים זמן ומאמץ. אני חושבת שהורים לא היו רוצים לראות את עצמם כמי ש"חוסכים" על חשבון הילדים. אולי זו דרך לזכור את זה ולפחות לי זה עוזר כשאני מרגישה שאיום כזה עומד להתגנב אלי. אני עושה חשבון פרקטי לגמרי, מזכירה לעצמי שהדרך ה"ארוכה" בסך הכל תקח עוד כמה דקות ועוד כך וכך מילים, ושאם זה יעבור את גבול הטעם הטוב (שהוא לגמרי גמיש ובהלימות מלאה למצב הרוח והיכולות שלי) תמיד אוכל לאיים בהמשך. אני לא מנסה לומר בכך שאיומים הם דבר חיובי או שאני תומכת בו, באמת שלא, זה ממש אנטי חינוכי בעיניי, אבל כשרואים בזה כלי לקיצור דרך וזוכרים שהוא מקצר דרך שהיא לרוב לא כל כך ארוכה, זה מונע את השימוש בו.
מעניין לתהות בקול רם את מה שתהיתי כבר ביני לביני, האם כאשר הוא מתנהג ממש גרוע במקום ציבורי ואני אומרת בקול רך ואוהב (אמיתי, לא מזויף) "קשה לי עם ההתנהגות שלך. אם לא נמצא דרך אחרת נאלץ ללכת הביתה" אני מאיימת במשהו או שאני פשוט מציגה תמונת מצב. כאשר יוצא לי לומר דבר כזה אני תמיד מנמיכה את הקול מה שמרמז על כך שאני לא גאה בזה במיוחד. האם זה בגלל שאני לא רוצה להביך אותו? אותי?

מיד בלי כל הסצינות הרגילות שלה (רוצה מים, רוצה פיפי, רוצה ספר, מתהלכת). למרות.
קשה לי מאוד לקרוא את המילה סצנות בהקשר של תינוקת בת שמונה חודשים.
היא לא עושה סצנות. היא מחפשת דרכים לא להפרד. (שינה זה סוג של פרידה במיוחד אם זו הרדמה כפויה).

בסיטואציה שאת מתארת, בעצם הסיבה שהוא צריך ללכת לישון היא שהוא מפריע לך להרדים את התינוק, נכון? ולא שהוא יהיה עייף מחר ולא יוכל ללכת לסבא.
הוא בד"כ לגמרי עייף.
אני משכיבה את שניהם יחד ומתמרנת, כי בלתי אפשרי אחרת. לא היה איכפת לי למשל שהגדול יחכה לי בסלון ויילך לישון חצי שעה אחר כך. אבל הוא לא מסוגל לחכות לי אפילו אם זה רק 5 דקות שהתינוק נרדם בצ'יק.

_את יודעת מה הצורך שלו כשהוא בועט? אולי יש לו צורך במשחק? צורך לפרוק? צורך בתנועה? צורך בביטוי עצמי? צורך בהתייחסות? צורך בשיוויון בינו לבין אחיו? צורך במגע אתכם כי שניכם מחוברים (פיזית בהנקה) והוא "נפרד"?

יש לי תחושה שאם הצורך שלו יהיה ברור לך. ותוכלי לאמת אותו מולו. אני חושבת שתוכלו לקיים דיאלוג - כיצד למלא את הצורך שלו באסטרטגיה אחרת. שלא כוללת בעיטה בתינוק. כי נראה לי שהוא יהיה פנוי להקשיב. וכמובן שעדיף שהדיאלוג לא יהיה בתוך הסיטואציה. (את זה אני בטח לא מחדשת לך) מה את אומרת?_
תודה. זה מעניין. אני חושבת שיש לו צורך בהתייחסות (אז הוא מקבל אותה בצורתה השלילית) ואולי גם צורך במגע - אבל את זה אני משתדלת לספק, גם בתוך הסיטואציה (למשל מלטפת לו את הראש תוך כדי), וזה לא עוזר.
חוץ מבעיטות הוא גם "סתם מעצבן" - מוציא קולות מרגיזים במשך דקות ארוכות, למשל. כל מיני כאלה.
אולי אנסה לדבר איתו על זה במשך היום. למרות שקשה מאוד להוציא ממנו התייחסות להצקות שלו. ואני מרגישה שלי אין מה לחדש לו. אז אין בעצם מה לומר.

איומים הם פשוט סוג של קיצור דרך. הם חוסכים זמן ומאמץ. אני חושבת שהורים לא היו רוצים לראות את עצמם כמי ש"חוסכים" על חשבון הילדים.
אוי אני כל כך אהבתי את המשפט הזה שגריינתי לראשונה בחיי.

יש לי תחושה שאם הצורך שלו יהיה ברור לך. ותוכלי לאמת אותו מולו. אני חושבת שתוכלו לקיים דיאלוג - כיצד למלא את הצורך שלו באסטרטגיה אחרת. שלא כוללת בעיטה בתינוק. כי נראה לי שהוא יהיה פנוי להקשיב. וכמובן שעדיף שהדיאלוג לא יהיה בתוך הסיטואציה. (את זה אני בטח לא מחדשת לך) מה את אומרת?
אני חושבת שילדים הרבה פעמים (בעצם גם מבוגרים) לא יודעים מה המניע למה שהם עושים. היום הגדולה השלי (כמעט 3) הציקה לאחותה (7 חודשים) ונבחתי עליה: למה, למה, למה את עושה לה את זה. אז היא ענתה: אני לא יודעת. אני מאמינה לה.

אני חושבת שיש כאן מאבק שליטה. הוא מתקשה להרפות, דווקא בגלל שזה לפני השינה (גם בימים שהוא צריך שנ"צ באופן דחוף, קשה לו להרפות). הוא חייב להראות נוכחות. אני מצדי מתעקשת שסוף סוף יירדו קצת הטונים לפני שהם נרדמים.

אני רק יכול לשתף כאן במשהו...
לצערי, לפעמים אני מגיע לכדי איום/ענישה/כפייה עם הגדולה. אני לא אוהב את זה, אם להתנסח בעדינות.
אחד הדברים שעוזרים לי לדעת אם אני מאיים כי באמת באמת זה נחוץ הוא להסביר לילדה שאני עושה את זה לטובתה, דווקא כי אני אוהב אותה. עצם זה שאני אומר את זה, מוציא את המילים האלה מפי, ויתרה מכך, שאני אומר את זה לה בפניה - זה מסייע לי להבין אם אני בטוח במעשי... אם אני משקר לעצמי או אם אני כועס - אני ארגיש את זה, יהיה לי קשה לומר את המילים האלה ובטח ובטח שיהיה לי קשה להמשיך עם האיום. ההתבטאות מוציאה את הרגש הכבוש החוצה.
קרה לי שכעסתי ונתתי לה עונש ולאחר שנרגעתי והבנתי ביטלתי אותו והסברתי לה בדיוק למה ביטלתי אותו. זה, למשל, דווקא נותן הרגשה טובה (-:... גם היא יכולה ללמוד מתהליך כזה כ"כ הרבה על החיים (ועלי). לא שאני ממליץ להעניש ולבטל (-:...

_איומים הם פשוט סוג של קיצור דרך. הם חוסכים זמן ומאמץ. אני חושבת שהורים לא היו רוצים לראות את עצמם כמי ש"חוסכים" על חשבון הילדים.
אוי אני כל כך אהבתי את המשפט הזה_
גם אני.
ובכלל ניסחת מצויין את מה שהיה לי קשה לכתוב במילים.
ואני מוסיפה- שאצלי זהו כלי לקיצור דרך במצבים שבאמת אין לי יותר סבלנות. אבל כשמשתמשים בכלי הזה יותר מידי אז חוץ מזה שהוא לא חינוכי הוא גם הופך להיות פחות מאיים... פחות יעיל. אז אני משתמשת בו לעיתים רחוקות ובצורה מודעת, ואני חושבת שיש הבדל בין לאיים בתור דרך חיים, ובין להבין את מה שניסחה ציל צול באופן כל כך ברור, ולהשתמש בכלי הזה רק כשבאמת אין אפשרות להתאמץ עוד דקה ולהגיע לפתרון אחר.

אני חושבת שילדים הרבה פעמים (בעצם גם מבוגרים) לא יודעים מה המניע למה שהם עושים. היום הגדולה השלי (כמעט 3) הציקה לאחותה (7 חודשים) ונבחתי עליה: למה, למה, למה את עושה לה את זה. אז היא ענתה: אני לא יודעת. אני מאמינה לה.
את צודקת הם לא מודעים לצורך שהם רצו למלא בכך שהם עושים מה שהם עושים. ובמיוחד אנחנו המבוגרים לא יודעים. כי אנחנו מאוד מנותקים מהשימוש בשפה הזו. אבל ברגע ששואלים/מנחשים את הצורך או הרגש, וזה "נופל" על הרגש או הצורך המדוייקים, מייד יודעים שזה זה. וזה נותן המון הקלה. ותחושה שרואים אותנו באמת. כי נוצר חיבור באמת.

הניצוץ שנדלק אהבתי את מה שכתבת. כ"כ נכון ומדוייק לדעתי. המקום הזה שמראה לילד את האנושי שבהורה. והנתינת מקום לטעויות לך בתור הורה. כי כולנו בני אדם לא משנה מה הגובה שלנו.

אבל ברגע ששואלים/מנחשים את הצורך או הרגש, וזה "נופל" על הרגש או הצורך המדוייקים, מייד יודעים שזה זה.

אני חושבת שזה נשמע יותר טוב ממה שזה באמת בפועל, לפחות אצלי. השאלה היא בעייתית כי היא בעצם שאלת "למה?" - משהו שאני עוברת ממנו תהליך גמילה ממושך ומועיל מאוד. אני חושבת ששאלות למה יעילות רק אם הן מופנות פנימה. באורח פלאי הן עולות כאשר משהו בנו מבשיל לכיוון תשובה טובה כלשהי. כאשר מישהו מבחוץ שואל אותנו למה, לגבי רגש או מעשה, רוב הסיכויים שלא תהיה שם הבשלות הזו ואז השאלה מקבלת הרבה פעמים צליל מאשים, גם אם בכלל לא התכוונו.
ולגבי ה"ניחוש" - גם כאן יש משהו בעייתי כי יש סיכוי גבוה שלא ננחש נכון לגבי מישהו אחר. התוצאה יכולה להיות עימות (שזה דווקא בסדר גמור אבל דורש הרבה מודעות או מרדנות) או הסכמה לא רצויה. אני זוכרת סיטואציה מדהימה שבה אחיין שלי הטיח צעצוע בקיר וריסק אותו. אחותי אמרה לו, בניסיון לנחם אותו, "לא נורא, לא עשית את זה בכוונה". הזאטוט בן השנתיים וחצי ענה לה בלי להתבלבל "דווקא כן עשיתי את זה בכוונה". השיעור הקטן הזה לימד אותי לא לדבר אף פעם בשם מישהו אחר. אם רוצים לעשות שיקוף אז הוא צריך באמת להציג את מה שרואים ואת מה שהיה ולא את הפרשנות הפרטית שלי, בעיקר לא עם ילדים שלא תמיד יעמדו על שלהם.
ואיך כל זה מתקשר לאיומים? שמתי לב שהרבה פעמים כאשר אני קרובה לאיום או מאיימת בפועל (ולא משנה אם זה בדרך המוסווית והרכה) אני בעצם מניחה הנחות לגבי הילד שלי שלא בהכרח בדקתי אותן עד הסוף. בגיל קטן מאוד לפעמים אין יכולת לבדוק את ההנחות האלה ואולי זה בדיוק תמרור אזהרה לכך שאסור בכלל לאיים. בגיל יותר מבוגר שבו כן אפשר לבדוק דברים אולי עצם העצירה לבדיקה כזו עוצרת גם את בואו של האיום. כלומר, אם אני זוכרת לא להניח הנחות לגבי הרגשות או המניעים של ההתנהגות המעצבנת, זה מוביל אותי לעצור ולבדוק את הדברים עם הילד ומכאן שאני כבר עסוקה במשהו אחר ולא באיומים. בדיאלוג...

כאשר מישהו מבחוץ שואל אותנו למה, לגבי רגש או מעשה, רוב הסיכויים שלא תהיה שם הבשלות הזו ואז השאלה מקבלת הרבה פעמים צליל מאשים, גם אם בכלל לא התכוונו.
נכון. שאלה כמו "למה" היא באמת שאלה שאין לאדם שאליו היא מופנית מה לעשות איתה. בהרבה סיטואציות היא מתפרשת כהאשמה. אני מדברת על שאלות שמנסות לצור חיבור.

לגבי ה"ניחוש" - גם כאן יש משהו בעייתי כי יש סיכוי גבוה שלא ננחש נכון לגבי מישהו אחר. התוצאה יכולה להיות עימות (שזה דווקא בסדר גמור אבל דורש הרבה מודעות או מרדנות) או הסכמה לא רצויה. אני זוכרת סיטואציה מדהימה שבה אחיין שלי הטיח צעצוע בקיר וריסק אותו. אחותי אמרה לו, בניסיון לנחם אותו, "לא נורא, לא עשית את זה בכוונה". הזאטוט בן השנתיים וחצי ענה לה בלי להתבלבל "דווקא כן עשיתי את זה בכוונה".

גם לגבי הניחוש. כנראה לא הבהרתי. גם הוא עם סימן שאלה.וגם הוא למען החיבור. הדוגמה שאת הבאת. אני רואה אמא שקבעה עבור הילד שלה. זה מאוד מקומם לא משנה באיזה גיל. היא לא ניחשה. היא אמרה משהו שהיא רצתה להאמין בו בעצמה.לא?

השיעור הקטן הזה לימד אותי לא לדבר אף פעם בשם מישהו אחר. אם רוצים לעשות שיקוף אז הוא צריך באמת להציג את מה שרואים ואת מה שהיה ולא את הפרשנות הפרטית שלי, בעיקר לא עם ילדים שלא תמיד יעמדו על שלהם.
שמתי לב שהרבה פעמים כאשר אני קרובה לאיום או מאיימת בפועל (ולא משנה אם זה בדרך המוסווית והרכה) אני בעצם מניחה הנחות לגבי הילד שלי שלא בהכרח בדקתי אותן עד הסוף.

מאוד מסכימה איתך.

שאלה כמו "למה" היא באמת שאלה שאין לאדם שאליו היא מופנית מה לעשות איתה. בהרבה סיטואציות היא מתפרשת כהאשמה.

נכון. למילה 'למה' כבר נדבקה קונוטציה שלילית. מטען שלא שייך אליה במקור. של האשמה.
ולכן, כשאני רוצה לשאול באמת שאלת 'למה' תמימה ושהאדם שאני שואלת לא ירגיש שיש בזה צליל מאשים - אז במקום 'למה' אני אומרת 'מה הסיבה'.
ואז זה לרוב נשמע אחרת.
ל-'מה הסיבה' אין מטען שלילי.
אז אני מוצאת שכששואלים למשל 'מה הסיבה שלא באת אתמול' הרבה יותר קל לענות תשובה ממקום נקי, מאשר 'למה לא באת אתמול'.

זה נכון מאוד לגבי מבוגרים אבל מעניין לתהות איך זה שילדים מבינים את השאלה הזו הרבה פעמים באותה צורה. הרי להם עוד לא אמורה להיות הידיעה החברתית שכרוכה במילה "למה?" ובכל זאת, בדומה למבוגרים, הם נוטים להתעצבן או להדוף את השואל בהרמת כתפיים, אמירת "לא יודע" וסיבוב הגב שמסמן את סיום השיחה. התחושה שלי היא שהמילה הזו פשוט הולכת ביחד עם טון מסוים, עדין מאוד לפעמים, שהופך אותה למאשימה.
אני, אגב, לא חושבת שבחירת מילים היא הדבר שעושה את ההבדל. הכוונה היא שעושה את ההבדל וכאשר שואלים "למה" ללא שמץ של האשמה (גם לא כזה ששוכן לו בנחת בתת מודע) אז זה פשוט לא יוצא מאשים. באותו אופן, אפשר לשאול "מה הסיבה" או "את יכולה להסביר" וכו' וזה כן יחווה מאשים אם זה מה שיש שם. אי אפשר לגבור על הרגש, הוא תמיד יצוץ, לא משנה אילו מילים בחרת. זה גם מתקשר שוב לדיון על האיומים ולתהייה שהעלתי מקודם על למה דברים מסוימים נחווים כאיום ואחרים, שנשמעים דומים מאוד, לא נחווים כך. זה הרגש שמציץ להם מאחורי הגב. אם התכוונתי לאיים כדי לסגור את העניין אז כנראה לא משנה מה אני אומר ובאיזה טון, זה יחווה כאיום.

הרבה יותר קל לענות תשובה ממקום נקי.
תמיד היתה לי בעיה עם הביטוי הזה ואני חושבת שכמעט אף פעם אין "מקום נקי", לא אצל הפונה ולא אצל העונה. אם אני מבינה את הביטוי הזה נכון, "מקום נקי" מתייחס למצב בו הרגשות המופגנים הם אמיתיים. אני חושבת שנדיר למצוא סיטואציות כאלה פשוט משום שפעמים רבות כל כך אנחנו בעצמנו לא יודעים מהו הרגש שמנחה אותנו ולפעמים אנחנו פונים או מגיבים מתוך תחושה "מקום נקי" שנכונה לאותו רגע אבל אחרי זה מגלים שזה לא הרגש שנשאר. כלומר, בביטוי הזה יש משהו שמניח שחוסר אמת רגשית הוא "מקום מלוכלך" ואני לא רואה אותו ככזה. לפעמים הוא לא ברור או שהוא מתחבא תחת משהו אחר. למשל, הרבה פעמים מישהו מולנו מביע רגש מאוד חזק שגורם לשלנו להתערפל. יש אינסוף סיטואציות כאלה. בתכלס, זוהי בדיוק הסיבה לכך שאיומים על ילדים מצליחים. ההורה מאס בסיטואציה, או שהוא כועס או עייף והוא עושה שימוש באיום שעולה ממנו רגש מאוד חזק. הילד באותה סיטואציה מכניע את הרגש שלו או את הרצון שלו בפני הרגש החזק יותר של ההורה (או הרצון שלו). התוצאה - ההורה פעל ממקום "נקי" מאוד. הוא באמת כעס או התעייף או מאס ודווקא ה"ניקיון" הזה, המזוקקות של הרגש לו, היא זו שהכניעה את הילד.
אני לא בטוחה שאני מספיק ברורה אבל הפואנטה שלי היא שיש לי רתיעה ממושגים שעושים שימוש במונח "נקי" כי אין ברירה אלא להניח מולם משהו "מלוכלך" וככל שמדובר ברגשות אני חושבת שאלו מושגים בעייתיים מאוד שמניחים הנחות בלתי אפשריות ביחס לעולם הרגש.

אי אפשר לגבור על הרגש, הוא תמיד יצוץ, לא משנה אילו מילים בחרת.
אני לא חושבת שצריך לגבור על הרגש. אני חושבת שצריך לתת לו מקום. אניאתןדוגמה לדיאלוג - ילדה שמציקה לאחותה .
משהו שהאם יכולה לומר במקום "למה", או לפני "את יכולה להסביר לי". -
עם דגש על האם, שמאוד נרגשת ברגע שהיא רואה את המעשה:
אני ממש מתוסכלת כשאני רואה אותך עושה (...) לאחותך. אני מרגישה כעס. כי אני ממש רוצה ששתי הבנות שלי יהיו מוגנות. את מוכנה...(כל בקשה שנראת)
זה ממש תחילת דיאלוג והוא ממש על קצה המלג. פשוט רציתי להמחיש את מה שאמרתי קודם. וכדי לתת דוגמה שאפשר לדבר עם רגשות וצרכים בצורה שילדים כן מבינים. וגם, ניתן מקום לאם,להביע,את,רגשותיה

טוב,הלך,לי,הרווח,במקלדת.אני,אמשיך,אחר"כ

אני לא חושבת שצריך לגבור על הרגש. אני חושבת שצריך לתת לו מקום.
אני מסכימה לגמרי. שימי לב שבדיאלוג שהבאת לא השתמשת בכלל ב"למה" או ב"תסבירי" או במשהו שמבקש מהילדה להבהיר רגשות שאולי גם היא לא בדיוק יודעת מה הם באותו רגע. זו בדיוק הפואנטה שלי. אני חושבת שעדיף שהורים ידברו על הרגשות שלהם עצמם במקום שהם ידרשו מהילדים להסביר את הרגשות שלהם. זה גם נותן יופי של דוגמה אישית וגם משאיר לילד את המקום להסביר את עצמו כאשר הוא רואה בכך צורך או כאשר יש לו יכולת.
אני חושבת שבאופן כללי דיבור על רגשות אמור לשרת מטרה כלשהי, צורך נפשי כלשהו. אנשים בדרך כלל (וילדים בפרט) לא מדברים על רגשות בגלל שנגמר להם מה להגיד או בגלל שמשעמם להם. הרעיון הוא שאם לי יש עכשיו רגש אני יכולה לדבר עליו אבל לא לבקש מהילד שלי לדבר על הרגשות רק בגלל שזה משרת כרגע את הצורך שלי כהורה (בגלל רצון להפסיק מריבה, או לקבל את מבוקשי או כל דבר אחר).

שימי לב שבדיאלוג שהבאת לא השתמשת בכלל ב"למה" או ב"תסבירי" או במשהו שמבקש מהילדה להבהיר רגשות שאולי גם היא לא בדיוק יודעת מה הם באותו רגע.
או.. זה בגלל שלא סיימתי מתה לי המקלדת פתאום P-: . הדיבור לילדה על הרגשות שלה יכול להיות לאחר הגילוי רגשות שלנו או לא קשור אליו.
דיאלוג עם דגש על הילדה, שיבוא לדעתי או אחרי המשפט הקודם שיכול להסתיים בבקשה כמו. את מוכנה לפנות אליי אם יש לך מצוקה בנוגע לאחותך? או בלעדי המשפט שמדבר על הרגשות שלנו.
ראיתי שאת ... לאחותך. אני מאוד רוצה להבין אותך, הרגשת תיסכול וכעסת שאחותך... ? או משהו כזה.

מאוד קשה לי ללהמחיש את הדיאלוג. אבל אני מנסה. אני מקווה שאני מובנת מספיק (-:

אני חושבת שעדיף שהורים ידברו על הרגשות שלהם עצמם במקום שהם ידרשו מהילדים להסביר את הרגשות שלהם. זה גם נותן יופי של דוגמה אישית וגם משאיר לילד את המקום להסביר את עצמו כאשר הוא רואה בכך צורך או כאשר יש לו יכולת.
מסכימה מאוד. אגב אני מאוד אוהבת את דרך החשיבה שלך בנוגע לנושאים הללו.

או.. זה בגלל שלא סיימתי מתה לי המקלדת פתאום
פחחחח... צחקתי.
אני חושבת שאנחנו מדברות על ילדים בגילאים מעט שונים. אולי יש לך ילדה מבוגרת מהבכור שלי כי הדוגמאות שאת נותנת טובות אבל בגיל שלו קשה לי לראות את עצמי מיישמת אותן. משהו בהן מורכב מדי לגיל שעליו אני חושבת (כמעט 4). יש משהו מאוד מאתגר בגיל שבו אפשר לדבר בעצם על הכל אבל חלק מהמילים עדיין לא נתפשות באותה צורה אצל מבוגר ואצל ילד.

אגב אני מאוד אוהבת את דרך החשיבה שלך בנוגע לנושאים הללו.
ואני את שלך. אני מרגישה שאני לומדת משהו על התרחשות עתידית. משהו שכדאי לזכור גם אם קשה כרגע לעבד.

יש לי תחושה שאם הצורך שלו יהיה ברור לך. ותוכלי לאמת אותו מולו. אני חושבת שתוכלו לקיים דיאלוג - כיצד למלא את הצורך שלו באסטרטגיה אחרת. שלא כוללת בעיטה בתינוק. כי נראה לי שהוא יהיה פנוי להקשיב. וכמובן שעדיף שהדיאלוג לא יהיה בתוך הסיטואציה. (את זה אני בטח לא מחדשת לך) מה את אומרת?
אז מעדכנת...
היום, קצת לפני הכניסה למיטה, שאלתי את הילד מה דעתו, איך אפשר לעשות את ההשכבה בצורה נעימה כך שהוא לא יבעט בתינוק.
מייד אמר: אה! את תרדימי אותי קודם ורק אח"כ את התינוק.
אמרתי: טוב, ואם הוא בוכה או עייף?
אמר: אז תתני לו ציצי שיירגע ואז תרדימי אותי.

אז סיכמנו ונכנסנו כולנו למיטה. הבעיה שהמציאות יותר חזקה מהתוכניות, כי בשלב הזה התינוק בד"כ סחוט מעייפות ורוצה רק ציצי. נתתי קצת ציצי והבטחתי לגדול שתיכף אתפנה אליו (תיאורטית אם הייתי שוכבת בין שניהם הייתי מצליחה גם להניק את א' וגם להרדים את ב', אבל הציצי לא מספיק גדול בשביל התפתלות כזו

אז אני שוכבת עם הפנים לילד, מיניקה בשכיבה את התינוק שנמצא בינינו).
בקיצור, התינוק גמר לינוק, והתחיל לשחק ולהתעסק. הבעיה שהתחיל גם לטפס עלי, לנסות להגיע לילד, לצחוק בקול וכאלה. זה הפריע לגדול להירדם. היו כל מיני וריאציות כאלה - אמא נותנת לתינוק צעצוע אחר, אמא פונה שוב לגדול, הגדול רוצה לקום... אמרתי לו שזה לא עובד כנראה ושמחר נדבר ונחשוב על דרך טובה יותר שתאפשר לי להרדים אותו קודם.
אבל בינתיים התינוק קצת נרגע, הגדול "הסכים" להסתובב לצד שני עם הגב אלינו וכבר היה מאוד עייף, אמר לי "תרדימי אותו" ולאט לאט נרדם בעצמו.
עדיין מוקדם להכריז אם זה הצלחה או כישלון, נראה איך נצליח לתמרן מחר. בכל אופן ברור שיש כמה קשיים טכניים שצריך לעקוף. אבל לפחות לא היתה אף בעיטה אחת

קרטונית. מדהים! איזה כיף לקרא את זה. איך שהוא מחובר למה שהוא צריך וביקש את מה שהיה הכי מדוייק לו. ואת שיתפת איתו פעולה עד שבסוף נראה שהוא סופק. ראיתי את זה במשפט שלו אמר לי "תרדימי אותו"
ציל צול יש לי שלושה בנים (-: עם הגדולים זה אכן עובד ממש טוב. אני שמחה שמה שאמרתי תורם לך.

הערב היה משופר: עלה בראשי רעיון איך לפתור את הקושי הטכני, וסיכמתי איתו מראש, בזמן ארוחת הערב, שאני אשב בין שניהם, וכך ארדים אותו ואוכל להיניק את התינוק בחיקי בו זמנית. הוא שמח והסכים.
בזמן אמת אכן התינוק ינק בחיקי כשרצה, שיחק כשרצה. יכולתי להחזיק בידו של הילד בלי "מחסום" . הילד היה קצת מוטרד (כי באמת קשה להירדם לקול התינוק הזוחל במיטה, הוא בד"כ זוחל ישר לאחיו, מחפש אקשן) אבל אני השקטתי אותו והרחקתי את התינוק ממנו בכל מיני צעצועים. בסוף שוב הילד הסתובב לצד השני ונרדם... אחרי זה היו עוד 15 דקות הנקה בשכיבה עם התינוק, באמת לא נורא.

בקיצור, עוד הרדמה שקטה

תודה אסנת על העצה. ונקווה שזה ימשיך כך.

קרוטונית, איזה יופי! איזה כיף זה שדברים משתנים לטובה. גם אם זה רק לפעם או פעמיים זה מזכיר לנו את הפוטנציאל...
מאחלת לך שזה לתמיד.

איזה יופי! ממש משמח אותי לקרא את מה שכתבת.
תודה על השיתוף @}

"אין אדם שיכול להכיל את כל זה" מופיע לי כאן.. וזה בדיוק העניין, מחייה את הדף. ברמת התיאוריה הכל נכון (כלומר קראתי את הספרים הרלונטיים, משתדלת ליישם, לא מענישה וכיוב). אבל ברמת המעשה, לפעמים רוצים שהילד פשוט יעשה מה שמבקשים ממנו, ואני חושבת שזה לגיטימי. ילד בן 4 הוא באחריותי, ואם אני אומרת לו לשים קרם שיזוף, אני לא צריכה לרדוף אחריו בחוף/להמציא משחק מצחיק/להבטיח/לאיים (מחק את המיותר, דוגמא בלבד). כיון שאין אדם שיכול להכיל את כל זה, לעתים מגיעים לאיומים, וחבל.
אבל אני מעלה כאן שאלה אחרת - האם יש באמת הבדל בין לספר לילד על התוצאה הטבעית (עד כמה שאני מצליחה לפרש, מבחינתו זה תמיד איום) כשהיא טכנית (לא ניסע, לא תקבל, וכיוב) או כשהיא רגשית (מה שעשית גורם לי לכעוס/להיות מתוסכלת וכיוב). הרי כאן יש איום/סחיטה רגשית - האושר שלי תלוי במעשים שלך! לא בטוחה שזה יותר טוב מענישה Old school, חוץ מזה שזה עוזר לי לא לאבד את העשתונות בגלל השיקוף העצמי.