איזה סוג של אירגון לחינוך ביתי

אנונימי

מלכ"ר יכול להיות: עמותה, אירגון, איגוד ועוד.
מה הכי משרת אותנו, כקבוצה וכיחידים?
אם מישהו מכיר את ההבדלים או מכיר עו"ד שיכול להיכנס ולהסביר לנו - ברכות ותודות
הביעו דעתכם כדי שנבחר נכון - או כדי שנבין מהי האופציה היחידה האפשרית

ראו גם: אירגון לחינוך ביתי, מארג רשת החינוך הביתי.

אם רוצים התאגדות שממש רשומה אצל הרשויות ומוכרת ע"י החוק, סביר שעדיף עמותה (ולא, למשל, איגוד מקצועי או אגודה שיתופית).
אבל אני לא חושבת שחייבים לתת לנהלים הבירוקרטיים של המדינה להגדיר אותנו. מה שחשוב יותר זה איך אנחנו רואים את האירגון.

לי נראה שהכי מתאים (לפחות כרגע) זה רשת - אוסף משפחות עצמאיות שקשורות ביניהן. כל משפחה יכולה לקחת על עצמה תפקידים מסויימים בארגון, לפי מה שהיא מסוגלת ומה שהיא מוכנה:

יש מי שיארגן או יארח מפגשים של מדור קבוצות חינוך ביתי;
מישהו אחר יוציא עיתון (טוב, את זה רני וחדוה כשר כבר עושים, כמובן);
חלק ירכזו אצלם מידע רלוונטי;
משפחות אחרות ישאילו ספרים על חינוך ביתי;
אחרים יעזרו במגעים עם הרשויות;
ויש כאלה שפשוט יהיו שם בשביל לתת תמיכה.

ממילא, בכל סוג של ארגון, יהיו אנשים שיצטרכו לעשות את הדברים האלה. אז האנשים האלה קיימים כבר היום! זה אני, ואת, ואתה, וכולנו. ובשביל לעשות את מה שנראה לנו חשוב אנחנו לא צריכים להרשם אצל פקידי הממשלה, אלא פשוט לעשות, ולהודיע לאחרים על מה שאנחנו עושים.

מה האירגון הזה יהיה? אוסף של משפחות וקשרים ביניהן. רשת של חינוך ביתי.
איזו צורה תהיה לו? הצורה שבה הוא יצמח. זו תהיה מערכת שמארגנת את עצמה (Complex Adaptive System).
מי יהיו בעלי התפקידים? אלה שיקחו על עצמם אחריות, אלה שידברו במעשים.

יונת, רשת נשמע לי טוב (כמו שאמרת, לפחות כרגע)
כיון שאת מחזיקה את הרשימה הלבנה, את מוכנה לקחת על עצמך את הקשר עם האנשים?

ולכל האחרים, מישהו מרים כפפה ומוכן לעזור?
אם כן, הגדירו את מה שמתאים לכם

נאוה, אשמח להפיץ למי שברשימה הודעות ומידע. פשוט תשלחי לי ברגע שיהיה משהו רלוונטי.

יונת, תודה!!!!
כרגע זה רק לידיעה ש"את שם" - אני עוד מנסה להבין מה נכון לעשות ואיך.

תודה יונת על תמיכתך.
אני אעביר לך פנייה לאנשי הרשימה הלבנה.

ארגון שיספק מידע (וסיוע) בכלל ולגבי המגע עם משרד החינוך בפרט.
שיספק ואולי גם יארגן מפגשים וקשר ביו משפחות בחינוך הביתי.
ואולי ביחד עם אחרים יפעל למען הגברת חופש הבחירה של הורים בנוגע לאופי החינוך של ילדיהם.
כן אולי זה יערער את הסטטוס קוו הקיים כרגע (אם הוא באמת קיים) אבל הוא יאפשר גם התקדמות ושינוי.

כל מי שמעוניין להביע את דעתו/ה על התכנים,
כל מי שמעוניין לדון בשאלות:
איך? _מה? מי? ~ כמה זה יעלה לנו?
בעיקר ה- איך? וה- מה?

ספרו על הפנטזיה הפרטית שלכם לגבי גוף מייצג / מסייע / תומך
נסו לבחון את הפנטזיה בהתייחסות הרחבה ביותר האפשרית,
כלומר: הכילו בפנים גם גורמים שיכולים לנצל את הנישה של חינוך ביתי לצורך ניצול והזנחה של ילדיהם.
אתרו את הבעיות ונסו למצוא להם פתרונות.

אשמח לשמוע מכם באי-מייל [email protected]

תודה למי שאכפת לו/ה

נאווה, יכול להיות שכדאי לך להתייעץ עם נירית שפירא שהקימה את נשים קוראות ללדת, משתי סיבות:

היא הקימה ארגון שמטרתו למסד זכות שנראית טבעית על פניה (זכותן של נשים לבחור איך הן יולדות), תוך האבקות בממסד במידת הצורך.
היא בחרה להאבק לטובת הזכות לבחור במקום לטובת בחירה מסויימת כגון מדור לידת בית או לידה טבעית.

בהשלכה על נושא חינוך ביתי: אפשר להקים ארגון לטובת חינוך ביתי, אבל אפשר גם להקים ארגון למען חופש בחירה בצורת החינוך של הילדים. ברור לי שהטיעון המרכזי של ארגון לחינוך ביתי יהיה הזכות הטבעית של הורים לבחור את הדרך בה יחונכו ילדיהם, ולכן ייתכן שכדאי להתמקד בנושא הזה (שהוא גם פחות טעון, וגם יותר קל להשיג עליו הסכמה בקרב קהילת המחנכים בבית). מצד שני כך את עלולה למצוא את עצמך מתעסקת עם שיטות חינוך שאינן חינוך ביתי, ומחלקת מאמצים לכיוונים שלא מעניינים אותך אישית.
גם נירית עמדה בפני השאלה הזו ובחרה ללכת לכיוון הרחב יותר -- זכות הנשים לבחור. ייתכן שיש לה כיום מחשבות שניות על ההחלטה הזו, וייתכן שהיא דווקא שמחה עליה -- לכן אני מציע לך להתייעץ איתה.

אה, דבר נוסף: אם תבחרי ללכת בכיוון של זכות הבחירה של ההורים אז את עשויה לקבל תמיכה וסיוע גם מאוכלוסיות שאחרת לא היו תומכות, לדוגמה: מהדתיים.

ולגבי הויכוח עם צפריר: אל תעשי ממנו יותר ממה שהוא. אף אחד לא אמר שאת וצפריר חייבים להסכים, ואף אחד לא אמר שמה שצפריר אומר (או את אומרת) הוא בהכרח נכון. את גם לא חייבת לענות לו אם את מרגישה שזה פוגע במאמצים שלך. תמיד יהיו כאלה שלא יסכימו איתך, אז מה.

בכל מקרה, הדיון כאן -- עם התנגדויות של צפריר ובלעדיהן -- מגיע ליותר עיניים ויכולים להשתתף בו יותר אנשים מאשר בדואל. אם את רוצה לפצל את הדיון בין הנחיצות או הנכונות של קיום ארגון כזה לבין החלטות מעשיות בנוגע לארגון כזה, אז פשוט תצרי עוד דף שעוסק בזה. בעצם אני אצור דף כזה.

תודה רועי על הפיצול, הוא נראה לי נאות מאוד.

בפנייתי הפעם, ביקשתי עזרה לגבי איך
כבר עשיתי החלטה, שכיון שאני ממילא מדברת עם הרשויות,
אני יכולה להשיג אולי תוצאות רחבות יותר אם אדבר כארגון.
אני לא מבקשת מאף אחד להצטרף או להסכים או לשלם כסף.

בסך הכל ביקשתי עזרה בחשיבה על נקודות המיקוד, על התכנים וכדומה,
כך שלא היה מקום לדיון על אם צריך או לא צריך ארגון.
את הדיון הזה ניהלנו כאן לפני כמה חודשים,
והחלטתי לפעול על פי דרכי למרות שזה לא מתאים לכולם.
הפעם פניתי במפורש למי שיש לו מה לתרום ומאוד הקפדתי להתנסח,

לדעתי, הזכות לבחור היא הדרישה הבסיסית ביותר והראשונה של ארגון כזה
אבל...
במשרד החינוך מדברים עכשיו גם על מעקב אחר הישגים, למשל.
האם באמת אין לנו מה לומר כקבוצה?
האם אין בינינו הסכמה לגבי נכונותנו או אי נכונותנו לאפשר למשרד החינוך כניסה כזאת לדרך בה בחר כל אחד מאיתנו?

לי אישית אין בעיה עם כל דרך חינוך שבוחר אדם - יש לי השגות על בחירות מסוימות אבל אין לי התנגדות חריפה
הכל כמובן,כל זמן שאין ניצול והזנחה או התעללות בילד.
מה שחשוב לי אישית זה שכל שיטות החינוך יהיו מקובלות ופתוחות לכולם
וכך, קל יהיה להתאים את הדרך לילד ולמשפחה במקום לעבוד עפ"י שבלונות קבועות מראש.
ובכלל, אין הבדל לדעתי בין אנשים ששוללים לחלוטין את החינוך הביתי
לבין אלו שמתייחסים לחינוך הממוסד בבחינת "מוקצה"
אלו נעולים, ואלו נעולים. והילד? איפה בא הרצון שלו לידי ביטוי? ואיפה באים צרכיו לידי ביטוי?
זה כמו עם הדת - חילונים שלא חושפים את ילדיהם לשום דבר שקשור לדת, ודתיים שלא מאפשרים לילדיהם להכיר את מה שיש בעולם. שתי הקבוצות פועלות מתוך פחד.
חינוך חופשי - כשמו - כן הוא!!!
בחינוך חופשי, הילד מקבל את כל האפשרויות ובוחר בתוכן

בהתעלם לרגע מהשאלה המרכזית של זכות הבחירה של ההורים ושל הילד לגבי חינוכו, כל הנושא של מעקב אחר הישגים לא ברור לי:

מי יעשה את זה? המפקחים הקיימים של משרד החינוך לא בדיוק ידועים בזמן הפנוי שלהם. כזכור, זהו גם טיעון מרכזי שהעלה בזמנו המפקח (אינני זוכר את שמו כרגע) שהתייחס להצעות הוועדה הקודמת שדנה בנושא החינוך הביתי.
ביחס למה יעשה המעקב? למשרד החינוך אין סילבוס מוגדר למקצועות השונים ולכיתות השונות (למעט מתמטיקה בכיתות א'-ו'). אז ביחס למה יעשו את המעקב?
איך יעשה המעקב? בחינות? כל הילדים בחינוך ביתי יעברו אותן בחינות? האם משרד החינוך יכול להרשות לעצמו לכתוב בחינות בכל המקצועות לכל אחד מהתלמידים? אפילו אם ירכזו את התלמידים על פי גיל עדיין מדובר במעט תלמידים לכל שכבה. ופרט לזה הדגשים של כל משפחה הם שונים (בדומה לבתי ספר שונים). אולי ישתמשו בראיון? אבל איזה מין מעקב הישגים אפשר לעשות בשעה או שעתיים ראיון, כשתלמידים שלומדים בביה"ס נבחנים במשך שעות על גבי שעות במקצועות השונים.
מה ההחלטות האופרטיביות שיכולות להתקבל כתוצאה מהמעקב? נניח שהמפקח החליט שהילד אינו עומד בהישגים הנדרשים. אז מה? גם עשרות או מאות אלפי ילדים אחרים שכן נמצאים בבית הספר מן הסתם אינם עומדים בהישגים הללו.

מבחינתי יש הבדל עצום אם משרד החינוך רוצה לבדוק הישגים על מנת לוודא האם התכנים בהם הוא מעוניין נלמדים, לבין האם הילד מוזנח. יש הגיון בפיקוח שמטרתו לוודא שאי-הכנסת הילד למסגרת בית הספר איננה מנוצלת על מנת להזניח את הילד. אבל פיקוח כזה אינו דורש בהכרח בדיקת הישגים על ידי מפקח חינוכי, אלא בדיקה על ידי פיקוח סוציאלי.

אני אישית כמובן לא הייתי רוצה שיהיה עלי איזשהו פיקוח, אבל הייתי מוכן לקבל פיקוח סוציאלי כזה בתנאי שלא היה יותר מדי מעיק (ביקור אחד עד שניים בשנה; ממילא הם כנראה לא יוכלו לעשות יותר). זו נראית לי גם עמדה סבירה מצד ארגון לחינוך ביתי.

לגבי מעקב סוציאלי - אני חושבת שגם מעקב של עו"ס יגרום לי לפחד, להתרגש, להתנצל...
("מה? את לא קושרת אותם בכסא האוכל הגבוה? אבל הם יכולים להחליק משם!" - כן, בטח שהם יכולים, הם עושים זאת (בזהירות) בכל פעם שהם רוצים לרדת ואני לא יכולה לעזור... יכול להיות דו שיח מענין).

קודם כל אולי כדאי לאסוף מידע איך זה עובד בחו"ל. זה היה גם מה שעשינו עם נשים קוראות ללדת, חיפשנו באיזה דרכים נקטו נשים בארצות אחרות. האם יש ארגון של חינוך ביתי בארה"ב? כיצד הוא עובד? איך מקבלים אישור מהרשויות? זה נראה לי פשוט יותר לנסות ולאמץ משהו שכבר חשבו עליו, כולל איך מתבצע פיקוח. ולמה לחשוב בכלל במונחים של פיקוח? אם היה במשרד החינוך ממונה על חינוך ביתי שהיה דואג להכיר את המשפחות ולמצוא דרכים לתמוך בהן, לא הייתה הרגשה של פחד. תארו לעצמכם שהיה עם מי להתייעץ, במי להעזר... למה לא?
עוד נקודה היא נושא החינוך בכלל ולא רק חינוך ביתי. יש כל כך הרבה בעיות בירוקרטיות גם בחינוך הרגיל.... בבית הספר שלנו, לדוגמא, שהוא אולי לא חינוך הכי רגיל (וולדורף), ראש המועצה לא אישר לילדה לעבור לכיתה בגלל שהמעבר שלה יגרור אי פיצול כיתה (הסבר - הילדה היא הילדה הארבעים ואחת באזור שאליו היא "שייכת", אם היא תצא מהאזור הכיתה תישאר 40 ילדים שזה מותר לפני התקן, אם היא תישאר הכיתה תפוצל). את המערכת לא מעניין שההורים רוצים חינוך כזה וגם לא שמקום המגורים שלהם יותר קרוב להרדוף מאשר לבית הספר בנהלל. התקון חשוב וזהו (וגם אולי התנגדות חזקה של ראש המועצה למוזרים האלו מהרדוף).
אם כבר ארגון, אז שיילחם על העיקרון שלכל הורה הזכות לבחור את האופן שבו ילידו יתחנכו ושיכריח את הרשויות להוות ספק שירותים ותקציבים ולא הקובעים בעניין כזה.

למשל - מה יקרה אם צפריר יקבל משרה כזו במשרד החינוך? (-;

אולי כדאי לאסוף מידע איך זה עובד בחו"ל
כבר עשיתי את זה. לא התרשמתי שיש קשר בין פיקוח לתמיכה - להפך.
אם מחפשים מודל לאמץ, נראה לי שכדאי לבחור בזה של דנמרק (תמיכה וקבלה מלאה של המדינה). במקום הבא הייתי בוחרת במודל של אלסקה וטקסס (קבלה מלאה של המדינה, תמיכה תלויה במחוז), ואח"כ בזה של מדינות כמו קליפורניה (רישום חובה, תמיכה תלויה במחוז).
לגבי פיקוח ומעקב על הלימודים - נראה לי בעייתי ומיותר.

אין לי עדיין את הפרטים מהם, אבל נראה לי שחשוב שנדון ב- "מה היינו רוצים" לא כתגובה למשרד החינוך, אלא מתוך התבוננות ומחשבה על הקהילה שלנו.
למשל:
אני רוצה להשיג זכות חוקית "לרשום" את הבן שלי לחינוך ביתי ולקבל ביטוח, טיולים, ופעילויות אחרות שאני או הוא בוחרים לקבל מהמערכת. לא רוצה לבקש אישור. זה אבסורדי שאני צריכה לבקש אישור מאותו הגורם שממנו הפקעתי את הזכות

היו כאן בזמנו, דיונים על יומיים גן בשבוע, חד הוריות לא יכולות לעבוד משרה מלאה ולעשות חינוך ביתי כמו חלק מהמשפחות כאן, רבות נאלצות לוותר בגלל זה. לחלק מהמשפחות יש התנגדות מהבית, האפשרות להשתמש בשירותי המערכת אולי תקטין את ההתנגדות.

רועי, לגבי הפיקוח,
כאמור, אין לי עדיין פרטים ברורים ממשרד החינוך אבל...
מבחינה סוציאלית, למשרד החינוך יש פחות כוח לפעול, הם פחות חטטניים והם פחות מעוניינים להתערב. לכן, אני אישית, מעדיפה את הפיקוח שלהם. הם רוצים לדעת שיש לילד פינה משלו (גם אם קטנה), שיש אוכל בבית, ושהילד לא חשוף לסכנה (למשל: בית בנוי על צוק ללא גדר). הם רוצים לוודא שהילד אכן לומד ואינו מנוצל לפרנסה או אחרת, ושיהייה לו לפחות ידע בסיסי של קריאה כתיבה וחשבון.
השה ממש נהניתי מה"פיקוח" של הייזל: שיחה בגובה העיניים, העלאת רעיונות, שאלות, בעיות, 2 מפגשים בשנה בערך וסיוע בקבלת כל מה שדרוש לילד!!!
היא הייתה למעשה התמיכה היחידה שמצאתי לי השנה. היא באה מהמערכת ושייכת למערכת ובודקת הכל על פי אמות מידה של המערכת. ובכל זאת, מצאתי אישה שקולה, איכפתניקית אמיתית שתמיד שמה את יהונתן לנגד עיניה.

לגבי עבודת ילדים: אני לא הייתי ממהר להוציא את זה מחוץ למסגרת הלגיטימית. אני לא מדבר על עבודה לצורך פרנסה של המשפחה, אלא על עבודה כשוליה כחלק מתהליך לימודי. לדוגמא, נניח שיש משפחה שבה לאבא יש מסגריה, והילד רוצה ללמוד את המקצוע הזה גם. הדבר הטבעי ביותר הוא שהילד יהפוך לשוליה בעסק של אביו ודרך זה ילמד. מבחוץ זה יכול להראות כאילו הילד עובד למען פרנסת משפחתו, בעוד שלמעשה זוהי הבחירה שלו, ובהחלט יכול להיות שבעוד כמה חודשים הוא יבחר משהו אחר ויפסיק את השוליות.

בכל מקרה, לדעתי הנה רשימה ראשונית של נושאים בהם אנחנו כנראה מעוניינים:

היתר כללי לחינוך בשיטה על פי בחירת המשפחה ובתכנים על פי בחירתה (לדעתי כבר כיום זה מותר אפילו ללא ההיתר ממשרד החינוך, בהתאם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועל פי פסקי דין בנושא מהתקופה האחרונה).
התקציב עבור חינוך הילד יועבר לגורמים על פי דרישת המשפחה (ובכלל זה לה עצמה).
יכולת להשתתף בפעילויות ובשירותים במסגרת גנים, בתי ספר, ואוניברסיטאות באיזור. בכלל זה: ספריה, מעבדות, שעורי התעמלות, שיעורים בכלל, חוגים, טיולים, מתקני ספורט, יעוץ פסיכולוגי ואחר שבמסגרת ביה"ס. סביר שהשתתפות שכזו תגרום העברת חלק מהתקציב עבור הילד לבית הספר שמספק את השירותים.
אפשרות להתחיל לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר (כיום יש מגבלה פורמלית בחלק מהאוניברסיטאות; לדוגמא באוניברסיטה הפתוחה אפשר ללמוד רק לאחר גיל 15).

רעיונות נוספים?

תודהההה, רועי

מסכימה איתך לגבי עבודה - הם בטח יצטרכו להגדיר את זה.
העיתון "עולם קטן" הוא דוגמה נהדרת לעבודה "טובה ומתאימה"

צריך גם להתאים את הניסוח של הביטוח (תאונות אישיות) כך שיתפוס גם את החינוך הביתי או לחילופין ליצור ביטוח מתאים אצל אחת מחברות הביטוח (כרגע לא ניתן לבטח ילד בגיל בי"ס "כי כולםמבוטחים ע"י משרד החינוך"

נאוה, כתבת על משרד החינוך:
הם רוצים לדעת שיש לילד פינה משלו (גם אם קטנה), שיש אוכל בבית, ושהילד לא חשוף לסכנה (למשל: בית בנוי על צוק ללא גדר). הם רוצים לוודא שהילד אכן לומד ואינו מנוצל לפרנסה או אחרת, ושיהיה לו לפחות ידע בסיסי של קריאה כתיבה וחשבון.
זה נשמע תמים, אבל אלה דברים בעייתיים:

שיש לילד פינה משלו - זה עלול להיות מפלה כלפי מי שחי בצניעות. למשל, בבית הורי ה"פינה" שלי היתה מגירה קטנה בארון. אני לא בטוחה שזה היה עובר בפיקוח כזה. אני לא חושבת שחינוך ביתי צריך להיות מוגבל רק לבעלי בתים גדולים (או אפילו בינוניים).

שיש אוכל בבית - אם הילד סובל מתת-תזונה, זה עניין למשרד הרווחה. אני לא מוכנה להכניס את משרד החינוך למטבח שלי, ולא מקבלת את הסמכות (או היכולת) שלהם לפקח על התזונה של ילדי. אם הם דואגים לבריאותם, יש דרכים אחרות לעזור מלבד להכריח אותם ללכת לבי"ס.

שהילד לא חשוף לסכנה (למשל: בית בנוי על צוק ללא גדר) - אני גם לא מקבלת את סמכות משרד החינוך כפקחי בניה ובטיחות. אם יש בעיה עם הבית שלי (ויש - הוא ישן ובדיוק עכשיו מחליפים צינורות רקובים) זה לא עניין למשרד החינוך.

הם רוצים לוודא שהילד אכן לומד ואינו מנוצל לפרנסה או אחרת - כפי שרועי כתב, פרנסה ולימוד אינם סותרים. אבל יותר מזה, אני לא חושבת שהם יכולים "לוודא שהילד אכן לומד" - לימוד זה משהו שקורה אצלו בתוך הראש, ואין להם שום דרך אמינה לברר מה קורה אצלו שם. בטח שלא בעזרת בחינות ("שנן ושכח"). גם לא באמצעות תצפית על הפעילות שלו - כולנו יודעים שאפשר לגמור עשרות חוברות עבודה ובכל זאת לא לדעת לחלק חשבון לשישית, שליש וחצי.

שיהיה לו לפחות ידע בסיסי של קריאה כתיבה וחשבון - לפי איזה לוח זמנים? הרי יש ילדים שלומדים לקרוא רק בגיל 12 - מחוץ לבי"ס זה לא חייב לגרום לבעיות. ואיך בודקים את זה? מבחנים מנותקים מההקשר הממשי של הדברים?

כפי שאמרתי, כל פיקוח על תהליך הלימוד הוא בעייתי.

יונת, ואת הרווחה את כן רוצה?
הם נכנסים גם לארונות

אני רוצה להאמין שלרווחה יש כלים לזהות ילד מוזנח, הורים לא מתפקדים וכו'.
אם כי, כבר אמרתי/חשבתי/כתבתי, שאני בכלל לא בטוחה מה עו"סית תחשוב עלי ("שאני אזהר? שהוא יזהר!"). (טוב שיש די פסיכולוגים במשפחה, שידאגו להצגה P-:)

למשרד הרווחה יש כבר היום את הכוח הזה, בלי קשר לחינוך ביתי. אני לא רואה שום סיבה לתת אותו למשרד החינוך (ויש הרבה סיבות נגד).

שתי הערות:
נאווה,
_חינוך חופשי - כשמו - כן הוא!!!
בחינוך חופשי, הילד מקבל את כל האפשרויות ובוחר בתוכן_

חינוך ביתי אינו בהכרח חינוך חופשי. בחינוך ביתי (כמו גם בחינוך התעשייתי אם כי באופן עקיף יותר) ההורה נותן לילד את מה שנראה לו מתאים. לילד אין מה להגיד בנושא. ןאין זה נכון שעומדות בפניו כל האפשרויות. עומדות בפניו כל האפשרויות שהוריו מציבים לו.

עניין ניצול ילדים לעבודה וכו'. עניין זה אינו קשור לחינוך - זהו עניין פלילי אשר יכול להתרחש גם כשהילד לומד (או רשום) בבית הספר. בכלל הנסיונות של מטרד החינוך (במידה ואכן כך יבקש לעשות) לאכוף חוקים או תקנות שאינן מן העניין אינן צריכים להדאיג. זה פשוט לא יתקיים.

רועי,
תודה.

צפריר, חינוך ביתי כפי שאתה מגדיר אותו כאן, מדאיג אותי מאוד כי אין מי שיגן וידאג לילד.
מדבריך, נוכל / פורץ שמכשיר את ילדיו ללכת בדרכו זה חינוך לגיטימי.

כל מה שהצלחת זה לשכך את התנגדותי למעורבות משרד החינוך
עכשיו אני יודעת שמשרד החינוך צריך להיות מעורב ולפקח, גם אם אינני מתלהבת מהרעיון.

לילד מגיע יותר מהראיה המוגבלת של הוריו - נאורים ככל שיהיו.
ווואווו, הצלחת להדאיג אותי.
אם לא הייתה לי פרספקטיבה אחרת על הנושא, בשני משפטים, היית הופך אותי למתנגדת לחינוך ביתי.

אם ילד גר בבית על צוק אז הוא ימשיך לגור שם גם אחרי שעות הלימודים בביה"ס. אם אין לו פינה אז ביה"ס לא יתן לו אחת ואם אביו עבריין ביה"ס לא ישנה זאת...

נאווה,
הזכות לחנך את הילד היא זכות לגיטימית של ההורים. כל עניין החינוך הביתי הוא החלטה של ההורים והוא נובע מהאחריות הטבעית של ההורים.
אינני רואה כל הגדרה אחת הכוללת את אינספור האפשרויות לחינוך הביתי.
אני באופן אישי הייתי קורא לחינוך הביתי - חינוך פרטי, או חינוך אישי. זאת מהטעם הפשוט ש בכל מקרה החינוך בא מהבית גם כאשר הילד הולך למסגרות חיצוניות.

אין מי שיגן וידאג לילד ומה עם הוריו? ומה בדיוק עניין החינוך הביתי אם לא בין השאר לדאוג להגנתו ולרווחתו. מי אמור לעשות את זה? מטרד החינוך, משרד הרווחה? שירותי הבריאות? אלוהים?

לילד מגיע יותר מהראיה המוגבלת של הוריו - נאורים ככל שיהיו אולי זה רעיון יפה אבל בפועל מה שהילד מקבל - בכל מקרה - נובע מהראיה המוגבלת של הוריו. כל רעיון החינוך הביתי מבוסס על הראיה המוגבלת של הורי הילד לעומת הראיה ה"לא מוגבלת של המדינה או כל אחד אחר.

_כל מה שהצלחת זה לשכך את התנגדותי למעורבות משרד החינוך
עכשיו אני יודעת שמשרד החינוך צריך להיות מעורב ולפקח, גם אם אינני מתלהבת מהרעיון._
זה מעניין, מהיכן את מסיקה שאלו הם דברי?
בשום מקום לא חשבתי או כתבתי שיש להניח למטרד החינוך להגביר את מעורבותו. נהפוך הוא, מעצם הזכות הבלעדית והטבעית של ההורים לנושא חינוך הילד, אין מה לדאוג, הממסד יכסה את הנדרש מבחינת זווית הראיה שלו, ינסה להתערב בכל מיני דרכים כשבפועל, בכל מיני דרכים לא יצא מזה כלום.

אלא שבמקום ללכת בראש חוצות, להקים מוסד כזה או אחר ולהתכונן למאבק עָקָר. ניתן פשוט להמשיך בדרכנו, כל אחד על פי אמונותיו, וכולנו יחד, כפרטים.
לכשמשרד החינוך ינסה לכפות את רעיונותיו, במדה ויהיה צורך בכך, בית המשפט יכריע.

מדבריך, נוכל / פורץ שמכשיר את ילדיו ללכת בדרכו זה חינוך לגיטימי. זה לא עניין של לגיטימיות. חינוך תעשייתי לגיטימי? בית ספר לגיטימי? אי הנקה לגיטימית? חינוך הוא בראש ובראשונה דוגמא אישית והוא מתקיים מאליו.
אותו ילד שאביו נוכל יוכל לשבח את הדור ולבחור שלא להיות נוכל או להיות נוכל טוב יותר.
אותה ילדה שאמה פורצת תוכל לשבח את הדור ולעבוד כפורצת במכבי אש או במשטרה.
זה לגיטמי?

מעבר לכך,
אשמח לקרוא על השקפתך את, מתוך הפרספקטיבה שלך על הנושא.

טוב, נאוה, עכשיו את הצלחת להדאיג אותי. מבחינתי הסיבה לחינוך ביתי היא בחירה של הילד ללמוד במסגרת כזו. זכותו של הילד לבחור את מסגרת לימודיו היא מבחינתי (כאדם, כליברל, וכהורה) חלק מזכותו הבסיסית של הילד (כאדם) לחופש. זוהי אמונתי כהורה, וכך אני בוחר לגדל את ילדי. למשרד החינוך אין שום זכות -- מוסרית, חוקית, או אחרת -- להחליט עבורי איך לגדל את ילדי! לכן אין שום פיקוח של משרד החינוך שהוא רלוונטי לגבי. מבחינתי לא רק שלא ברור לי איך משרד החינוך שוקל בכלל ליישם פיקוח על חינוך ביתי (כפי שכתבתי לעיל), אלא שגם אין לו זכות לפקח על משפחות שמחנכות בבית.

זוהי לפחות התיאוריה, ואני מוכן להתמודד עם משרד החינוך בבית משפט אם יהיה צורך בכך. ברמה הפרקטית אני עשוי להיות מוכן להתפשר על פיקוח לא-מעיק ומוגבל למדי בסמכויותיו, אם זה מה שיאפשר למשרד החינוך להענות לדרישות שלנו כפי שתארתי לעיל. אבל בשום פנים ואופן איני מוכן שעמדת ארגון לחינוך ביתי שאמור לייצג אותי תהיה שמשרד החינוך צריך להיות מעורב ולפקח כדבריך!

לגבי דבריו של צפריר, אכן חינוך ביתי אינו זהה ל-חינוך חופשי. רק לשם הפרופורציות, לפי כתבת השער בנושא חינוך ביתי שהתפרסמה ב-Time Magazine לפני מספר חודשים, בארה"ב רק 7% מהמשפחות שעושות חינוך ביתי עושות אותו במתכונת של חינוך חופשי! 93% מהמשפחות שם עושות School at home -- דהיינו, יש להן סדר יום קבוע, ההורים מכתיבים סילבוס מסויים, יש חומרי לימוד מחברות מסחריות שמתמחות בעניין, וכו'.

מעבר לכך: תחשבי מה קורה אם ילד שמשפחתו מאמינה בחינוך חופשי מחליט שהוא רוצה ללמוד בביה"ס? אני יכול להגיד לך שאם ילד שלי ירצה ללכת ללמוד בביה"ס אני אעזור לו בזה. כלומר, חינוך חופשי אינו בהכרח חינוך ביתי (אם כי לרוב הוא כזה).

לגבי נוכל / פורץ שמכשיר את ילדיו ללכת בדרכו -- ברור שהורה שמחנך את ילדו לבצע פעילות בלתי חוקית זה לא תקין. אבל זה לא עניין למשרד החינוך -- זה עניין למשטרה. לעומת זאת, מה אם מנקה רחובות מלמד את ילדו להיות מנקה רחובות? האם זה פסול בעיניך? לדעתי זו זכותו המלאה, ואיני רואה לעצמי או למשרד ממשלתי כלשהו זכות לערער על החלטתו זו. ארגון לחינוך ביתי צריך להגן על זכותו של אדם כזה (ושל בנו) בדיוק כמו עליך או עלי.

רועי,
בעניין זכותו של הילד להחליט - זכות זו נתנת לו על ידי הוריו.
הזכות או האחריות לגבי חינוך הילד במבט הממסד או החברה - נתנת א-פריורי להורי הילד.

על כך דומני שיש הסכמה בינינו.

ובנוסף,
ארגון לחינוך ביתי צריך להגן על זכותו של אדם כזה (ושל בנו) בדיוק כמו עליך או עלי. ובכן, לא ארגון אלא מארג שנארג מעצמו, זהו "באופן טבעי".

חבר'ה, אתם כל כך מסבכים את הדברים.
בעיני, הכל פשוט.
לא איכפת לי מה תפקידו של מי
ככל שיותר עיניים יראו את הילד - יותר גורמים יכולים למנוע פגיעה בו
אולי אתם חיים בעולם אוטופי, אבל בעולם שאני חיה בו,
המון ילדים נפגעים דווקא מהוריהם, אחיהם דודיהם וכדומה.
לי חשוב לדעת, שהחינוך הביתי לא ייתן "מקלט" למשפחות פוגעות שכאלו.

לידיעתך קרן,
כן, משרד החינוך מרחיק את הילדים ממקום סכנה מבלי להוציאם מהבית וכן, הוא נותן מקום לילד שאין לו.
משרד החינוך, באמצעות אגפים שעוסקים ברווחה, נותן מענה לצרכים של ילדים, מעבר לשעות ביה"ס. יש מועדוניות בי"ס ויש מועדוניות משפחתיות שנותנות לילדים מקום, תמיכה, הכוונה וארוחות חמות עד 07:00 בערב. במקרים חריגים שידוע שאין לילד אוכל בבית, הוא יוצא מהמועדונית עם אוכל לבוקר המחרת (+ ארוחת 10).

ממה אתם מפחדים כל כך?
האם אתם באמת מאמינים שמשרד החינוך כזה מפלצתי?
גם יש לי ביקורת והרבה.
אבל כשאני נתקלת ברעיונות הקיצוניים,
האנטי החד משמעי, הפרנויה ממש ממשרד החינוך,
יש לי בעיה ובעיה קשה עם הדגל הזה של החינוך הביתי.

מישהו אמר לי פעם:
ומי ששולח את ילדיו לביה"ס לא נותן חינוך ביתי? כל הילדים מתחנכים בבית

אני מבחינה בעיקר באחריות על החינוך.
בעבר, האחריות הואצלה על ידי למשרד החינוך
לפני שנה וחצי, התערבתי מאוד ובתום אותה שנת לימודים,
הפקעתי סופית את זכותו או חובתו החוקית של משרד החינוך להיות אחראי על חינוך יהונתן.
הפקעתי את הזכות, לא הכרזתי מלחמה.

היום אני נלחמת על כמה דברים:
זכותו של יהונתן להשתמש בשירותי המערכת מבלי להעביר אליה את השליטה.
במילים אחרות, אני אולי עושה בי"ס דמוקרטי בתוך המערכת, ואולי תקראו לזה אחרת, אבל...
יהונתן בבית, בשנה שעברה הלך למועדונית בית ספרית בשעות הצהריים ונהנה מחברת ילדים בשעות הצהריים. הוא מחכה בקוצר רוח לחידוש פעילות המועדונית - הוא נהנה שם!!!
בשנה שעברה קיבלנו שעות לימוד פרטניות ע"ח משרד החינוך.
לידיעתכם, אני בחרתי את המורה, את הנושא ואת החוקים.
משרד החינוך לא התערב בשום צורה.
המגבלה היחידה שהייתה: לא ניתן היה לשלם למוסד, רק לאדם פרטי. (בעיה טכנית)
אתם מפחדים ממשרד החינוך ומהפיקוח שלו
ואני ממש בתוך זה, נהנית מחופש לא רע בכלל.
את האופציה של בי"ס אני פותחת ע"י בחירת ביה"ס, שיחה עם המנהלת,
בדיקת אופציות שמתאימות לצרכיו של יהונתן,
בתנאים שמתאימים לו ובאופן שלא יפגע בביה"ס.
אם יהונתן יכול ליהנות בביה"ס מחברת ילדים, בתנאים שלו - למה לא?
אז הוא יבלה שם יומיים בשבוע - אז מה? זה מרחיב את האפשרויות שלו, את החשיפה.
לא רוצה ללכת - לא הולך!!!

זכותי שלי להיות חופשיה מהצורך לבזבז אנרגיות מיותרות בביורוקרטיה.
כיון שמשרד החינוך איבד מנדט שהיה לו,
ולאור השנה וחצי האחרונות, אין לו ממילא סיכוי לקבלו בחזרה,
ומכיוון שאני כן בקשר עם המשרד,
בקשת האישור, הבדיקה והתשובה, בדרך בה הם נעשים כעת נראים לי מיותרים.

אין לי בעיה להודיע למשרד החינוך על כוונתי להמשיך בחינוך הביתי
כל שנה - לשנה שאחריה,
אין לי בעיה להיפגש עם הייזל או מישהו דומה - לפי הצורך
אני שמחה להשתמש בשירותי המשרד - זה עוזר לי פיזית וכלכלית
ואני מבטיחה לכם שהם לא מתערבים בתכנים.

אני מודעת לזה שהתנאים שלי שונים.
אף אחד לא מזרים לי משכורת בזמן שאני מתפננת עם הילד בבית,
ואף אחד לא שומר על הילד ומטפל לי בבית בזמן שאני מפרנסת
אני עושה את הכל!!
אז לקחתי את האחריות אלי, ואני זו שמחליטה וקובעת
ואני בקשר רציף עם המשרד, ויש אנשים מקסימים שאפשר לעבוד מולם
ויש את אוכלי החינם שנותנים למשרד את שמו הרע.

כאמור, אנחנו חיים כאן במדינת חוק,
ועובדה שאתם נוהגים בצד ימין ולובשים בגדים בציבור.

בטח אראה (שוב) את מה שכתבתי מצוטט ומתורגם לרעיונות אבסורדיים.

אין לי זמן או סבלנות לפילוסופיות.
פתחתי את הדיון עניינית.
אני רוצה שיתוף פעולה עם משרד החינוך ומחפשת לדון ב- 'איך' וב- 'מה'
אתם מפחדים? אולי אתם מצליחים לשכנע את עצמכם בצדקת דרככם.
ואולי אפילו הצלחתם להפחיד עוד גולשים,
אבל...
לא רק שאתם לא מצליחים לשכנע אותי שאסור להתארגן,
אלא שאם לא הייתי מחנכת בבית בעצמי,
ואם לא הייתי יודעת שגישה פרנואידית זו היא לא הכרחית,
הייתם מצליחים לשכנע אותי להיות נגד.

יש משהו מאוד מפחיד בחוסר פתיחות ובחוסר גמישות
וזה מפחיד אותי עוד יותר כשהילדים הם כלי המשחק.

רועי,
כתבת שאם ילדך ירצה ללכת לביה"ס, תאפשר לו.
למה שההוראות של משרד החינוך בנושא החינוך הביתי,
לא יאפשרו את זה כנתון קבוע? לא כחובה, כאופציה
אופציה שהילד יכול לבחור בה נקודתית,
אופציה שאינה תלויה בחסדים (כמו היום)?
למה שהילד שלך לא יוכל ללכת לביה"ס לשחק בהפסקה הגדולה,
להשתתף בשעורים שמענינים אותו, או לצאת לטיולים?
למה לא לאפשר לו את זה מראש, בכמות ובאופן שמתאים לו בזמן נתון?
למה זה הכל או לא כלום?

לילד שלך לא מגיע להיות מבוטח?
ואם אנחנו מסכימים שראוי לוודא שהילדים מטופלים היטב,
האם זה כל כך נורא אם פעם בשנה הם ייבדקו ע"י אחות בריאות הציבור?
ולמי שלא מתנגד לחיסונים,
האם לא מגיע לקבל הודעה על חיסון ולקבלו במרפאת בריאות הציבור?

מה זה כל כך נורא?

הפחדנות הזאת מעוררת תהיה: מה יש לכם להסתיר?

נאוה, כנראה לא קראת בעיון את מה שכתבתי. אני מנסה להתייחס לשאלות הקונקרטיות שאת מעלה, אבל את חוזרת שוב ושוב למנגינה המוכרת של "ממה אתם מפחדים" ושל "אתם מנסים לשכנע אותי שלא להתארגן", ולא נותנת לדיון הענייני להתקדם מעבר לנקודה הזו. בבקשה קחי נשימה עמוקה וקראי את הדברים לאט. אני לא נגדך, אבל את לא נותנת לי להיות בעדך כי את מחמיצה את מה שאני אומר. אם את רוצה ליצור ארגון ולא לעמוד לבדך, אז את חייבת ללמוד להקשיב גם למה שאומרים אלה שאת רוצה שהארגון ייצג.

אז הנה אני עושה ניסוי נוסף:

קודם כל, כל הכבוד לך על המאבק הפרטי שאת מנהלת בקשר ליהונתן, ועל ההישגים שהשגת בו (אני מתכוון במלוא הרצינות; אין כאן גרם של ציניות!).
אני לא מפחד ממשרד החינוך.
אני לא מנסה לשכנע אותך שלא להתארגן. להיפך, אני מוכן לנהל דיון ענייני במטרות ובשיטות של ארגון כזה.
מבחינתי נקודת המוצא לחינוך הביתי היא אמונתי בזכות הילד לחופש. את יכולה לקרוא לזה פילוסופיה, אבל תרצי או לא תרצי, זו הסיבה שלי. לאחרים שהארגון הזה אמור לייצג יש סיבות אחרות, חלקן עלולות להראות בעיניך פילוסופיות, וחלקן לא, עם חלקן תסכימי, ועם חלקן לא. אם את רוצה שהארגון יזכה לתמיכה רחבה בקרב המשפחות המחנכות בבית את צריכה לבנות את הארגון כך שיפנה לבסיס המשותף הרחב ביותר של המשפחות הללו: חופש ההורים לבחור את שיטת גידול ילדם. שימי לב שמכנה משותף זה כולל גם אותך (שמאמינה שמערכת החינוך אינה מתאימה לילד הפרטי שלך), גם אותי (שמאמין בזכות הבחירה של הילד), וגם את צפריר (שמאמין בדיוק בעקרון הזה).
גם אני חושב שזה חשוב מאד שלא יהיה אפשר לנצל חינוך ביתי לצורך פגיעה בילד, ושהארגון צריך לנקוט עמדה ברורה כזו. אבל זו סוגיה לא פשוטה בכלל: מהי פגיעה בילד, ומי מגדיר אותה? משרד החינוך יכול להחליט שאי-לימוד של תכנים מסויימים (נניח, תושב"ע) הוא פגיעה בילד. האם זה כך גם במשפחה נוצרית, או מוסלמית, או אתאיסטית (או יהודית!)? שימי לב שמשרד החינוך מנוהל בראשו על ידי אנשים פוליטיים, שיש להם אג'נדה פוליטית ברורה ושאינם מפחדים להשתמש במערכת החינוך על מנת לממש את האג'נדה הפוליטית הזו. לכן לדעתי הארגון שלנו צריך שלא להסכים שמשרד החינוך ייקבע מהי פגיעה בילד.
מהסעיף הקודם נובעת גם דעתי נגד פיקוח מטעם משרד החינוך. יחד עם זאת, אני מכיר בזה שמשרד החינוך יתקשה מאד לשתף פעולה במסגרת שלא כוללת לפחות מראית עין של פיקוח מטעמו, ולכן אני חושב שמסיבות פרקטיות הארגון שלנו צריך להסכים לפיקוח כזה, אבל לחתור באופן נמרץ וחד-משמעי להגבלת הסמכויות של פיקוח כזה ולהפיכתו ללא-מעיק ככל האפשר.
לדעתי הארגון צריך לחתור להשגת שיתוף פעולה של משרד החינוך, מתוך מטרה להשיג את רשימת הדברים שפרטתי באחד מהערותי הקודמות. בקצרה: היתר כללי לחינוך בשיטה על פי בחירת המשפחה ובתכנים על פי בחירתה, העברת התקציב עבור חינוך הילד לגורמים על פי דרישת המשפחה, יכולת להשתתף בפעילויות ובשירותים במסגרת מערכת החינוך, אפשרות להתחיל לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר. מחינתי זו כל התכלית של שיתוף פעולה עם משרד החינוך; אם לא יושגו דברים אלו אין סיבה לארגון לשתף פעולה עם משרד החינוך.

לסיכום, הערה שנראית לי רלוונטית -- בשפתו של בית המשפט העליון: ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה, והתערבות החברה והמדינה בהחלטות אלה היא בבחינת חריג שיש ליתן טעם להצדיקו.

רועי,
לא התעלמתי מדבריך, להפך!! התייחסתי. גם בתודה וגם בתגובה - ראה תשובותיי למעלה.
אתה בדיוק מתייחס לדברים שביקשתי לדון בהם, ומנסח את הדברים טוב וממוקד ממני.
אבל הגבתי לשאלות שנשאלו ע"י צפריר, קרן אור.

לגבי דבריך:
התחושה העיקרית שמציפה אותי כשאני קוראת אותם היא: ברוך השם!!! מישהו מבין על מה אני מדברת!!! (עם נשיפה גדולהההה J ברוב דבריך אתה מביע את הדברים המתרוצצים במוחי, מנוסחים באופן שעושה אותם עוד יותר ברורים אפילו לי עצמי.
מצטערת אם לא הבעתי את זה ברור יותר קודם. אני ממש מודה ומתענגת על חלקך בדיון.
בעיה: אני עדיין רגשית מאוד בעניין

. כשהעליתי את הנושא, עוד היו לי משקעים מהתחושה הקשה של להיות מותקפת בדיון הקודם בעניין, דיון שנערך באמצע שיא המצוקה שלי בשנה שעברה, ושהותיר אותי עם תחושה מאוד בודדה מול המשרד בכלל, ובנושא החינוך הביתי של יהונתן בפרט. העובדה שהתגובה הראשונה שנתקלתי בה היא תגובתו הסוגרת של צפריר, החזירה אותי לתחושה שאין עם מי לדבר כאן, שאני לבד במערכה.

לעניינינו.
גם לדעתי, הסיבה היחידה להתארגנות היא כדי להשיג שיתוף פעולה עם משרד החינוך.
זה יכול להתבטא בכמה דברים:

קלות ונוחות בקבלת האישור למשפחות שמבקשות לחנך בבית. לא בגלל שיש למשרד זכות כזאת או אחרת, אלא בגלל שלדעתי, זה מיותר לבזבז אנרגיות, וגם לוחמני להתווכח על זכות משרד החינוך לתת אישור כזה. יש חוק לימוד חובה, ויש אפשרות לחנך בבית אם מקבלים אישור. גם אנשים ששולחים ילדים לביה"ס חייבים ברישום ילדיהם, אז מה שישבור אותנו זה הצורך לרשום אותם לחינוך ביתי? חשיבות הארגון בעניין זה, היא לדעתי בהפיכת תהליך האישור לחינוך ביתי להליך פורמלי, קל כמו רישום.

למשרד החינוך יש חובות כלפי המדינה ביחס לילדנו. אין זה חשוב אם אנחנו נותנים להם את הזכות או לא, הילד עצמו, כשיגדל, וגם המדינה דרך מוסדות שונים, יכולים לתבוע את משרד החינוך על שאפשר לנו, ההורים את אותה זכות יסוד, על חשבון זכויות הילד לחינוך על ידי המדינה. לכן, אין להתעלם לדעתי מהצורך של משרד החינוך לוודא דברים מסוימים כדי להבטיח את עצמו. אם אני רוצה את שיתוף הפעולה של המשרד למילוי הצרכים שלי, אני צריכה להקשיב ולאפשר לו למצוא מענה לצרכיו באותו עניין. תפקיד הארגון, בעניין זה, הוא למצוא את הדרך בה מילוי צרכי משרד החינוך ייפגע בצורה המינימלית ביותר האפשרית בחופש שלנו לחנך כרצוננו.

למשל, אם משרד החינוך רוצה להבטיח שאף ילד לא יתבע אותו על כך שבגיל 18 אינו יודע לקרוא, וכיון שאני מאמינה שכל הורה היה רוצה שלילד שלו תהיה לפחות את היכולת האקדמית הזו, הארגון יכול להגיע להסכמה עם משרד החינוך שבגיל ... (כאן זה פתוח לדיון) תיבדק יכולת הילדים לקרוא. האם זה באמת מאיים כל כך? האם זה נורא כל כך? כנ"ל לגבי חשבון בסיסי, כתיבה וכדומה.
הארגון צריך לדעתי להגיע לנוסחה הנוחה ביותר האפשרית שתתאים גם לעוסקים בחינוך ביתי וגם למשרד החינוך. הארגון יכול גם להתחייב בפני משרד החינוך, ולקחת אחריות על הבדיקות הנ"ל למשפחות החברות בארגון. זה יאפשר לנו להיות יצירתיים בדרך "בחינת" הילדים באופן שאולי יאיים פחות על הריבונות של ההורים, מצד אחד ועדיין יתנו מענה למשרד החינוך מצד שני. זה יאפשר למשרד להירגע כי הוא יכול להפנות את התביעות, אם יהיו, אל הארגון. אם אנחנו מאמינים באמת בדרכנו, תביעות של ילדים לא יאיימו עלינו. מה לבחון, איך לבחון והאם בכלל אנחנו רוצים לקחת עלינו את האחריות הזאת, זה עניין לדיון רחב בפני עצמו.

לגבי סעיף 5 שלך, שוב, נושא שלם לדון בו בפני עצמו: מהם הקריטריונים בעינינו, על מה עלינו להתעקש ובמה אפשר להיות גמישים יותר? אני מניחה שהארגון לא רוצה לקחת אחריות לבדוק ולוודא אי פגיעה בילדים, אבל הארגון יכול להציע למשרד החינוך את הקריטריונים שלו ל- מהי פגיעה בילדים. אני מאמינה שבדברים מסוימים נקל יחסית להגדרות המשרד, ובאחרים בטח נחמיר. עוד עלינו לדון בדרך בה נתמוך ונסייע ומשפחות שמשרד החינוך לא מאפשר להן חינוך ביתי על רקע זה. אולי בדיקה משלנו, כהתחלה? לראות, אולי אנחנו בכלל מסכימים עם משרד החינוך, באותו מקרה ספציפי. לפעמים, כמו בחיסרון של גדר לבית שבנוי על צוק, יכולה הקהילה להירתם ולעזור למשפחה לשים גדר ולפתור את הבעיה.

ייתכן, שהגעה לשיתוף פעולה עם משרד החינוך, תאפשר לנו ליהנות מתקציב החינוך של הילדים (ישירות להורים או באמצעות הארגון - דרך אחת למימון פעילות הארגון); תאפשר לנו ליהנות אולי מלומדות ומרעיונות אחרים שמשרד החינוך יפיק לנישה החדשה: חינוך ביתי - כאפשרות בחירה נוספת לילדים / להורים שבחינוך הביתי; ליהנות מהאופציה לביקור חלקי בגנים, בביה"ס; ליהנות מהאפשרות לשחק בחצר בהפסקות , להשתתף בשעורי חברה ובטיולים ועוד. וכמו שכבר אמרת: פתיחת אפשרויות לבגרויות ו/או לימודים באוניברסיטה בגיל צעיר מהמקובל היום.. שוב, צריך להגיע לרשימה שאין לה מתנגדים. כמובן, שאך אחד לא מחויב לנצל את האופציות שייפתחו, רק לא להתנגד לעצם היותן אופציות.

לסיכום, יש הבנה עקרונית בינך וביני. אשמח לשמוע עוד אנשים. יש לך רעיון איך אנחנו יכולים ליצור קשר עם אנשי חינוך ביתי שמחוץ לקהילת באופן? הייתי רוצה לעשות מעין משאל: להכניס את כל האפשרויות ולשמוע מה אנשים היו רוצים.- בכל אחד מהסעיפים.
ואולי יעלו נושאים נוספים שיכולים לעניין לפחות את חלקנו.

מי יודע? אולי נוכל ליצור כאן מציאות קלה ונוחה יותר לחינוך הביתי?

ושוב, תודה רועי וסליחה שזה לא נאמר בצורה מספיק ברורה, קודם

נאוה - אני לא מצליחה להבין את סעיף 2 שלך. אני אנסה לקרוא שוב אח"כ, אבל אני גם אשמח אם תסבירי.

אנסה להסביר שוב, למרות שאין לי מושג מה בדיוק לא ברור:

בגדול, הסעיף אומר: המדינה נתנה למשרד החינוך תפקיד: ללמד את ילדי ישראל.
כפועל יוצא, לילדים שלנו יש זכות לחינוך של המדינה. אנחנו ההורים בוחרים שלא לאפשר להם מימוש זכות זאת.
הילדים יכולים, בעתיד, לתבוע את המדינה על שבמתן האישור לחינוך ביתי להורים,
היא מנעה מהם לממש את זכותם ובגלל זה, הם למשל, לא קוראים.
יש מי שיתווכחו על הנושא - אם הם יכולים או לא יכולים לתבוע .
אני מעדיפה לא להתעסק עם זה.

מה אני אומרת?
המדינה (קרי: משרד החינוך) רוצה לכסות לעצמה את התחת
ולהבטיח שלילדים בחינוך ביתי יש לפחות מיומנויות בסיסיות
כמו: קריאה וכתיבה בעברית וחשבון פשוט,
היא רוצה גם לוודא שע"י השארת הילדים בבית,
היא לא מאפשרת להם חשיפה גדולה וארוכה יותר לסכנה מכל סוג (סעיף 3).

אנחנו ההורים, רוצים את הטוב ביותר לילדינו.
בטוח יש דברים שהם אינטרס שמשותף להורים ולמדינה.
את רוצה שילדייך ילמדו קרוא וכתוב ושיידעו לבדוק אם קיבלו עודף נכון, נכון?
גם המדינה רוצה את זה.
אז מה איכפת לך, כהורה, שהמדינה גם תוודא את זה?

הארגון, לדעתי, צריך קודם כל לאתר את אותם אינטרסים משותפים ולהגדיר אותם.
אח"כ למצוא אינטרסים דומים ולהגדיר אותם, קורוב ככל האפשר להבנת ההורים.
למשל: משרד החינוך רוצה קריאה עד גיל 8
והארגון מחליט ש- גיל 11 הוא זמן מתאים יותר לבדיקה שכזאת, כי עד גיל זה כל הילדים או רובם, קוראים בלי בעיה.

משרד החינוך לא יודע בלי לבחון, ואנחנו לא אוהבים את הבחינות של המדינה.
כדי למנוע בחינה נוסח משרד החינוך, יכול הארגון ליצור דרכים חלופיות, פחות הישגיות לאישור ידיעות הילד.
הרעיון הוא שאפשר לשתף פעולה מבלי לפגוע בריבונות שלנו.

יהיו מי שיאמרו: אי אפשר
אני חושבת ששיתוף פעולה עם המדינה זה לא דבר בלתי אפשרי.

הצלחתי להבהיר? אם לא, תנסי להגדיר לי מה לא ברור לך ואנסה שוב

עכשיו אני חושבת שהבנתי.
לא עם הכל אני מסכימה. אני עוד צריכה לחשוב מאיפה נובעת אי הנוחות שלי.

הנה מחשבה (בוסר) שמתחברת לי לענין:
ראית את "בראיין כוכב עליון" של מונטי פייטון?
זוכרת את ההוא שנלחם על זכותו ללדת? (אני מקווה שאני לא טועה) הוא לא אמר "אני רוצה ללדת, תאפשרו לי את זה", אלא רצה את הזכות העקרונית לזה.
אני חושבת שאני מרגישה דומה (ולכן אולי זה יכול להראות מגוכח):
אני רוצה שהילדים יקראו. (אני משערת שאני ארגיש רע מאוד אם לא, ואני חושבת שהרגשה זו לא אמורה להשפיע על הילדים). אני לא בטוחה שאני רוצה להחליט ש"אם הם לא יודעים לקרוא בגיל X, חייבים לעשות עם זה משהו".

הרעיון הוא, שאת לא צריכה להרגיש שאם לא יודעים אז צריך לעשות
אלא לחשוב על זה כדרך לתת למשרד החינוך משהו שהוא רוצה תמורת משהו שאת רוצה
וסביר להניח שהמשרד פורץ לדלת פתוחה.
יהיה ילד או שניים שלא יעמדו בקריטריונים?
האירגון יעמוד מאחורי ההורים וירכך את עמדת המשרד. אלו יהיו מקרים יוצאים מן הכלל - אני בטוחה!!

טוב, נאוה, אני שמח על תגובתך.

מספר הערות:

לגבי תביעת משרד החינוך על ידי ילדי החינוך הביתי - נתחיל מהסוף: אין סיכוי שזה יקרה. כבר כיום יש ילדים שיוצאים ללא ידיעת דברים די בסיסיים ממערכת החינוך (כולל אי ידיעת קרוא וכתוב ברמה סבירה, או העדר יכולת לעשות חשבון במכולת). במהלך השנים מאז חקיקתו של חוק חינוך חובה חינם יצאו עשרות אלפים ילדים כאלה (לפי נתוני משרד החינוך עצמו), ואף אחד מהם לא תבע את משרד החינוך בנושא זה.

ועכשיו להתחלה: אמרת המדינה נתנה למשרד החינוך תפקיד: ללמד את ילדי ישראל. המדינה לא יכולה לתת משהו שאינו שלה. לטענת הארגון שלנו האחריות והסמכות בנוגע לגידול הילד היא של ההורים, כלומר, שלמדינה אין יד ורגל בנושא זה כל עוד ההורים מקיימים את חובתם כלפי הילד. ושוב אנו חוזרים לנושא הגדרת המושג "פגיעה בילד", ושואלים האם ההורים לילד שלא למד לקרוא ולכתוב עד גיל 8 או 11 או 18 מילאו את חובתם כלפיו. כפי שכבר אמרתי קודם לכן, הארגון שלנו צריך להתנגד לכך שהגדרת המושג "פגיעה בילד" תעשה על ידי משרד החינוך.

התקווה שמשרד החינוך יסכים להעביר סמכות פיקוח לארגון כלשהו שאינו תחת שליטתו היא תקוות שוא. זה לא יעמוד במבחן משפטי -- אם מותר לארגון חינוך ביתי אז למה לא לארגון המדיטציה הטרנצדנטלית או לארגון וולט דיסני? מבחינת בית המשפט אין הבדל בין השלושה, אלא אם הארגון לחינוך ביתי נשלט על ידי משרד החינוך, וזה הרי אנחנו לא רוצים שיקרה.
הארגון לחינוך ביתי לא יכול להיות אחראי ואסור שתהיה לו סמכות לבדיקת משפחות שעושות חינוך ביתי. הארגון הזה נועד לעזור למשפחות הללו, ואם יש משפחה שרוצה עזרה כזו לארגון אסור לעשות את השיקול האם המשפחה הזו עומדת בקריטריונים או לא. רק לשם השוואה, האם הארגון לזכויות אדם בודק האם האדם שהוא מגן עליו עונה לקריטריונים כלשהם? האם הארגון לזכויות הנכים בודק איזו נכות יש לאדם נכה שהוא מגן עליו? האם ארגון אנשי צבא קבע בודקים באיזה חלק בצבא משרת איש קבע כשהם באים להגן על זכויותיו? כל הארגונים האלה בודקים רק שהאדם עליו הם מגינים אכן שייך לקבוצה שלהם, אבל לא בודקים קריטריונים נוספים. הארגון שלנו צריך לקבל ולתמוך בכל הורה או ילד שעושים חינוך ביתי, בכל שיטה שהיא, ללא העדפה על בסיס הישגי השיטה, הישגי הילדים, הידע של ההורים, המצב הכלכלי של המשפחה, מקום המגורים, וכיו"ב.
משרד החינוך אינו מפיק חומרי לימוד. חברות מסחריות מפיקות חומרי לימוד, ומשרד החינוך מאשר אותם במידה שאינם כוללים "חומרים אסורים" כגון פורנוגרפיה, עידוד לסמים, וכיו"ב. משרד החינוך אינו בודק התאמה של חומרי הלימוד לשיטת לימוד כזו או אחרת, ואפילו אינו בודק את התאמתו לסילבוס מסויים (ולו רק בגלל הסיבה שאין לו סילבוס כזה). בתור אחד שעבד פעם בפיתוח חומרי לימוד אני יכול לומר לך שאין קל מלהשיג את החותמת "מאושר על ידי משרד החינוך" למוצרים מסחריים.

יחד עם זאת, העלית נקודה חשובה: הארגון צריך לפעול על מנת לעודד היווצרות שוק לחומרי לימוד המיועדים לחינוך הביתי בדיוק כמו שקיים בארה"ב. שם יש מספר חברות מסחריות שמפיקות תוכניות לימודים שלמות, ומוכרות ערכות ללימוד ביתי. אפשר לעודד יצירת נציגויות מקומיות של חברות אלו, ולעודד תרגום של ערכות רלוונטיות. יחד עם זאת, צריך לזכור שלא כל המשפחות שעושות חינוך ביתי כיום מעוניינות בערכות כאלה, וזו צריכה להשאר בחירה של כל משפחה האם היא רוצה להעזר בחומרי לימוד ספציפיים.

רועי,
אם אני מבין נכון את דבריך, מטרות הארגון המיוחל למעשה יהיו:
לעודד היווצרות שוק לחומרי לימוד המיועדים לחינוך הביתי - איזה חומרי לימוד מיוחדים נדרשים לחינוך הביתי? אני שואל באמת, לא בציניות, מה נדרש לילד הגדל בביתו שאיננו קיים כבר היום בשוק?
הארגון שלנו צריך לקבל ולתמוך בכל הורה או ילד שעושים חינוך ביתי, בכל שיטה שהיא, ללא העדפה על בסיס הישגי השיטה, הישגי הילדים, הידע של ההורים, המצב הכלכלי של המשפחה, מקום המגורים, וכיו"ב. - איזו תמיכה? תמיכה נפשית? תמיכה רגשית? תמיכה משפטית?
תמיכה נפשית ורגשית להערכתי מתקיימת בלאו הכי. תמיכה משפטית הריני מצטרף לכל יוזמה שכזו - אם כי להערכתי אין טעם להתארגן לכך בטרם הנושא עומד למבחן משפטי. זה יעלה כאשר מקרה ספציפי יבקש תמיכה, כבר כתבתי על כך.

נאוה, עכשיו שקראתי את הסברייך האחרונים, אני מצטרפת לגילה עם הרגשת אי הנוחות שלה, וגם לצפריר. ואני מקבלת את הסבריו והערותיו האחרונות של רועי.
לתפיסתי, הדברים שאת רוצה לתת למשרד החינוך מנוגדים לכל רעיון החינוך הביתי, ונותנים למשרד החינוך כוח שאסור שיהיה לו, והתערבות בעניינים שאינם עניינו. בין הדברים שהכי הפילו אותי לקרשים - הרעיון שהאירגון שאת מציעה יפעל כדי להגן על מטרד החינוך מפני תביעות של ילדי חינוך ביתי שיצאו בורים!

לפני שאני מתייחסת לדברים שנאמרו. שימו לב:
שאלתי שאלות פתוחות והצעתי לכל אחד להציע רעיונות. מלבד רועי, אף אחד לא טרח!
אתם בעיקר שואלים אותי מה יהיה האירגון ומתקיפים אפשרויות שאני מעלה כסיבות להתנגדות.
האי נוחות של גילה היא "התחלה" של דיון.
בדיון אמיתי, פחות "לינצ'י" באופיו, הייתי מעלה רעיונות שיקפיצו לכולם פיוזים,
רק כדי לאתר את הצרכים האמיתיים שדורשים פיתרון, וכדי לדייק את הנושאים שמוסכמים על ידנו.
ככה, אני די מתפתלת לבחור במילים שלא ייגרמו לכם לעשות לי לינץ' על כלום - לא בהצלחה יתרה.
נפשית, אין לי כוח להיות מותקפת, וגם - זה לא משרת את מטרתי.

רועי,
הסעיף הראשון שכתבת - לא איכפת לי באמת איך יוצאים הילדים ממערכת החינוך, מעבר לעובדה שזה תומך בי הטיעונים שלי כשאני מדברת עם משרד החינוך. איכפת לי הילד שלי ואיכפת לי אני. אני מחפשת את הדרך הטובה והמהירה ביותר שתאפשר לי להתרכז במה שמעניין אותי (קרי: הבית, ההתפתחות של יהונתן ושלי) בשקט אמיתי לאורך זמן. יש לך רעיונות טובים יותר? אני לא נגד!! אני פתוחה מאוד לרעיונות

הארגון שלנו צריך להתנגד לכך שהגדרת המושג "פגיעה בילד" תעשה על ידי משרד החינוך.
על הכייפק!! בואו נגדיר אנחנו. יש הגדרות של אגודת אל"י, הרווחה וגורמים נוספים.
אנחנו יכולים להגדיר לעצמנו מהי פגיעה בילד ועל זה, לדעתי, לשמור, על זה דיברתי!
אם פונה משפחה שמשרד החינוך טוען שהם פוגעים בילד, הארגון צריך לוודא שהיא אכן מתאימה להגדרות הארגון.

הארגון לחינוך ביתי לא יכול להיות אחראי ואסור שתהיה לו סמכות לבדיקת משפחות שעושות חינוך ביתי. הארגון הזה נועד לעזור למשפחות הללו, ואם יש משפחה שרוצה עזרה כזו לארגון אסור לעשות את השיקול האם המשפחה הזו עומדת בקריטריונים או לא.
האם זה אומר שתעזור לאב המתעלל בבתו לעשות חינוך ביתי, כמו שהוא מבין אותו?

כל מה שעקרונית אמרתי: בואו נחפש את מה שאנחנו רוצים ואת זה, נגדיר
בואו נבקש את מה שאנחנו רוצים - בנחישות ובאופן מאורגן.
בטח נשיג יותר מאשר לריב בתוך עצמנו.

אתה אומר: התקווה שמשרד החינוך יסכים להעביר סמכות פיקוח לארגון כלשהו שאינו תחת שליטתו היא תקוות שוא. ...אלא אם הארגון לחינוך ביתי נשלט על ידי משרד החינוך, וזה הרי אנחנו לא רוצים שיקרה.
אני לא בהכרח מסכימה איתך, למרות שאין מי מושג מה קורה מבחינה משפטית. אני מאמינה, שמה שבאמת חשוב לנו - נוכל להשיג אם נלך על זה בביטחון ובאחדות.

האם הארגון לזכויות אדם בודק האם האדם שהוא מגן עליו עונה לקריטריונים כלשהם? - כן!!! פניתי אליהם לעזרה, וגם לארגונים אחרים ובהחלט יש להם השגות משלהם.
הארגון לזכויות האדם - "לא מתעסק בתחום החינוך"
המועצה לשלום הילד "מתנגדת עקרונית לחינוך ביתי, חושבת שטוב שיש חינוך חובה"[

משרד החינוך אינו מפיק חומרי לימוד._ - זה רעיון שהעלתה מישהי שעובדת במשרד החינוך. היא אמרה במפורש שהמשרד מפתח דברים אז אם יהיה שיתוף פעולה, יוכל להרחיב גם לכיוון שלנו. אולי אתה צודק, אולי היא. זה לא ממש חשוב, אני רק מעלה רעיונות בניסיון נואש כמעט להביא את האנשים כאן לתגובה. אני, כאמור, לא לתגובה כזאת התכוונתי. ובכל זאת, אמרת _יחד עם זאת, העלית נקודה חשובה: הארגון צריך לפעול על מנת לעודד היווצרות שוק לחומרי לימוד המיועדים לחינוך הביתי בדיוק כמו שקיים בארה"ב. אז יש תקווה. חבל שאתה סנונית כל כך יחידה.

בשמת, גילה, קחו את הרעיונות המאוד בוסר ולא מעובדים שלי ושכללו, פתחו, הבהירו כך שיתאימו לתפיסתכן.
אתן אפילו יכולות (!!!God forbid) להציע רעיונות משלכן.
זה אולי מודרני להיות נגד, או לפחות להצטרף לתוקפן החזק יותר (ראו כמו כולם והיו כאן עוד דפים נוראים כאלו, שממש מביישים אותנו, לדעתי), אבל אתן יכולות לחרוג ולמצוא דרכים נעימות יותר לתגובה.

בשמת,
אני לא רוצה "לתת" למשרד החינוך שום דבר שפוגע בי, שום דבר ממשי באמת. אם את מפחדת "להגן על משרד החינוך" זה אומר שאת רואה באפשרות הזאת משהו ממשי. זה כשלעצמו סותר את כל מה שאת ואחרים אומרים בזכות החינוך הביתי.
כל מה שאני אומרת: אם הולכים על מה שמאמינים, יש לפעמים צורך "to put yor foot where your mouth is" או באמירה אחרת: "to walk your talk"
לא פעם, כשאני מנסה להגיע עם אחרים להסכמה, אני נותנת להם דברים שמרגיעים את חרדתם, מבלי שזה עולה לי משהו, ומקבלת בתמורה את מה שאני רוצה ושחשוב לי.

כל אלו הם דברים שאנחנו צריכים לדון בהם, לחפש ולהגדיר לעצמנו:
קודם כל, מה אנחנו רוצים
אח"כ מה היינו מעדיפים אבל זה לא מאוד עקרוני - דברים שאפשר למצוא איזה "עמק השוה"
ואת הדברים שעקרוניים מאוד ושאסור לנו לאפשר להם לקרות.
מבחינת הדיון, בקושי התחלנו.

לגביך צפריר, אתה נגד התארגנות בכל צורה (אפילו נגד ארגון פעילות במפגש השנתי)
איכשהו, התקיפות בה אתה אומר את הדברים משתיקה את כולם.
לכן ביקשתי ממך ליסוג מהדיון הזה.
לא דיברתי קודם, כי כתיבתך נחווית על ידי כאלימה מאוד
בקריאת דבריך, חשתי כאילו חטפתי בוקס בבטן, ורק עכשיו חזר לי ה"קול".

ועוד משהו. אתה חוזר ומדבר על תמיכה שמקבלים משפחות החינוך הביתי מהקהילה.
מהיום הראשון שדיברתי על הדיאלוג שלי עם משרד החינוך לא קיבלתי כאן תמיכה.
לא רגשית, לא פיזית ולא מנהלתית.
אני מחליפה מידע עם יונת בעיקר, ועומדת לבדי, מותקפת מכל הכיוונים:
מהעולם על הבחירה "המטורפת" בחינוך הביתי
מהקהילה על הדיאלוג עם מטרד החינוך ועל הרצון שיהיה לי ולשכמותי גב ממשי
אני הכי לבד שאפשר וקשה לי.
אז רק ביקשתי: וותר לי על התוקפנות, היא מעבר ליכולתי לספוג.

צפריר, מדובר על חומרי לימוד בסגנון של [url=http://www.clonlara.org,]Clonlara[/url] [url=http://www.FUN-Books.com,]FUN Books[/url] [url=http://www.oakmeadow.com,]Oak Meadow[/url] וכיו"ב. החומר הזה מתאים גם לכאלה שלא לומדים בחינוך ביתי, אבל הוכן מתוך הנחה שהוא נלמד באופן אינדיבידואלי (כלומר, לא בכיתה, וללא סיוע של מורה).

נאוה, אני מפרש קצת אחרת את השתיקה של כל אותם אנשים שאנחנו רגילים לראות בדיונים אחרים, ולא חושב שזה בגלל צפריר או בגלל מישהו אחר: הם לא מדברים כי אין להם מה להגיד. אני חושב שהם לא בטוחים עדיין מה דעתם, האם ארגון לחינוך ביתי זה דבר טוב או לא, וממתינים לראות מה יתפתח ממנו. אבל ההמתנה הזו אינה הופכת אותם לצדדים לא-מעוניינים. הם בהחלט מעוניינים בתוצאה, אלא שאינם בטוחים באשר לדעתם האישית בעניין.

לרוב האנשים האלה לא היה חסר קודם ארגון כזה, ולכן הם לא טרחו לחשוב על זה ולגבש עמדות בנושא. לך זה היה חסר, ולכן גבשת דעה, ואף התחלת לפעול על מנת שארגון כזה יווצר. אבל אין לצפות ששאר האנשים הם באותה רמת מוכנות כמוך. לדעתי, עם הזמן, הם יצטרפו לדיון. תני לדברים לקרות בקצב הטבעי שלהם (אני יודע שזה קשה למישהי כמוך שרגילה לפעול באופן מאד אקטיבי על מנת להשיג את מה שמעניין אותך; אבל השיטה הזו עובדת טוב כשזה משהו שנוגע לך אישית, היא לא עובדת טוב כשיש עוד אנשים עם קצב אחר שאת רוצה לרתום למשימה...) וזה יקרה.

נאוה, כתבת:
_מהיום הראשון שדיברתי על הדיאלוג שלי עם משרד החינוך לא קיבלתי כאן תמיכה.
לא רגשית, לא פיזית ולא מנהלתית._

אני חושבת שלרוב האנשים כאן אין מושג מה אפשר לעשות בשביל לעזור לך. יש לך רעיונות?
נניח שהיה כבר ארגון - מה היית מצפה שאנשיו יעשו בשבילך? אולי יש כאן אנשים שיוכלו לעשות דברים כאלה, אם הם ידעו מה.

נאווה,
אינני נגד התארגנות בכל צורה.
את המפגש בפארק הירקון מישהו הרי ארגן. את "באופן טבעי" כעיתון מישהו הרי מארגן. את הפורום הזה הרי מישהו הקים ומתחזק. אני נשוי לאורנה כבר עשרים ושתיים שנה - גם זה סוג של ארגון.

לגבי התוקפנות. צר לי שכך דברי מתקבלים אצלך. כבר כתבתי בעבר, על פני תוקפנות - תקיפות.

ולגבי התמיכה שאת מבקשת -
במה ניתן לעזור לך?

יונת, צפריר,
העזרה שאני מחפשת אינה משהו טכני כזה או אחר

כשנכנסתי לאתר לראשונה, יומיים אחרי שהודעתי חד משמעית שהילד נשאר בבית,
הייתה לי תחושה של "אני לא לבד". שאבתי המון כוח וידע מהפורום, פעם ראשונה שעשיתי משהו לא נורמטיבי וידעתי שיש עוד רבים כמוני.

ואז ביקשתי עזרה בניסוח מכתב הבקשה ל אישור לחינוך ביתי.
כעסו עלי, הפחידו אותי ועוד...
הייתי גם במילכוד. במועצה ידעו שהוא נשאר בבית ולחצו על האישור, וכאן כל הזמן הזהירו אותי והציעו לשתוק ולהיעלם.

כל מילה שאני מוצאת כדי לתאר את העזרה שאני מחפשת אינה מדוייקת ותעורר כאן גל חדש של הודעות שייקחו את הנושא לכיוונים לא נכונים. אני רוצה להרגיש "לא לבד" רוצה להרגיש "גב" וממה שיצא לי לדבר עם אנשים שדיברו עם המערכת, איכשהו, זה חסר גם להם - כל אחד בדרכו.
אני אומרת איזו עזרה אני מחפשת - כל הזמן!! זה כל כך מתסכל שאף אחד לא שומע.

הרבה יותר קל להיות לבד באמת, אז מתמודדים עם מה שיש וזהו!
אני אשמה באכזבה שלי. אני מרגישה מהר מאוד בבית, זה בעוכריי.
קיבלתי יופי של תמיכה לכעס שלי על המערכת, לכאב שלי וזה היה נהדר בזמנו.
אבל...
אף אחד לא מצא לנכון לעזור לי לרדת מהכעס, לעזור לי להתייעל מול המערכת,
אף אחד לא חשב שאולי אפשר לעזור לי ע"י הפנייתי לגורמים המתאימים ובעלי יכולת ההשפעה.
זה היה חסר לי כאן, ובשביל זה לדעתי צריך ארגון:
שיהיה מקושר למי שצריך, שיוכל לומר מילה טובה למען,
שיידע להפנות לאנשים המתאימים, שיידע לעקוף מכשולים ועוד.

צפריר, לפני שנה אמרת לי:
"הורים זה דבר לשניים, אין לי מושג איך את עושה את זה לבד, אבל חינוך ביתי לבד - זה בלתי אפשרי בעיני"
אני חייבת להיעזר במה שאפשר
למרות שלעולם לא אחזיר למשרד החינוך את המנדט על האחריות לחינוך של יהונתן.
אני גם מתמודדת עם דברים שאתה לא מכיר.
אני הורה לבד והבן שלי בבית לבד והבעיה החברתית אמיתית וקשה.

ארגון צריך לענות על הצרכים של כולם: דתיים וחילוניים, משפחות גדולות ומשפחות חד הוריות כמו שלי, אנשים שעושים homeschooling ואלו שעושים unschooling. אני לא רואה אפשרות שלא ניתן יהיה לעשות חינוך ביתי בישראל. אין דרך ממשית לאכוף את זה, רק אולי לגרום לאזרחים לעזוב את המדינה. לכן, אני מאמינה שחשוב למצוא דרך לתת מענה לכולם.

ידוע לי על אישה עם בנים בחינוך ביתי שביקשה לשלוח את ילדיה לשעורי ספורט וחברה בבית הספר המקומי. ביה"ס סירב. הייתי רוצה שיהיה ארגון שאישה זו יכולה לפנות אליו לסיוע. הייתי רוצה ארגון שיסייע להכניס את מתן השירותים בבית הספר המקומי כאופציה חוקית שזכותם של המחנכים בבית להשתמש בה. הייתי רוצה שהבחירה תהיה של המשפחות ולא של ביה"ס או הרשות המקומית, או המפקח, או המחוז...

את העזרה שאני רוצה, אי אפשר להגיש לי בבודדת. יש לי את זה היום וזה לא עונה על הכל.
אף אחד, כאדם פרטי לא יכול למנוע את הסחבת שחלק מהפקידים חוטאים בה
לדעתי ההדיוטה, ארגון יכול!

נאווה,
לפי דברייך, זה לא שאת לא מקבלת כאן תמיכה, אלא שהתמיכה שאת מקבלת אינה מוצאת חן בעינייך.

אף אחד לא חשב שאולי אפשר לעזור לי ע"י הפנייתי לגורמים המתאימים ובעלי יכולת ההשפעה. אילו גורמים? משפטיים? אילו גורמים הם בעלי יכולת ההשפעה? הרי מדובר כאן בבקשת פטור מחוק חינוך חובה. בקשה זו, גם אם תלווה בתמיכה של ארגון רחב, לעולם תהיה בקשה פרטית.
או שאת מקווה שארגון ילחם בעבור מי שרוצה לחנך בבית וישיג את האישור המיוחל.
אז, אותם שיבקשו לחנך בבית יאלצו לעבור את משוכות הארגון. ואם אז מתוך עמדות הארגון יהיה מצב בו הארגון יסרב לבקשה זו או אחרת מכל מיני טעמים? הרי אותו אדם שאינו עומד בקריטריונים של הארגון יהיה בדיוק במצב בו את נמצאת.
אפשר כמובן להשתדל שהארגון יהיה פלורליסטי, אבל אי אפשר להבטיח את זה.

אני מבין את המצוקה שלך, לכן גם כתבתי לך לפני שנה את אשר כתבתי. אבל, בחירתך לחיות את חייך בהכרח מעמידה גם קשיים, כמו אצל כל אחד מאתנו. את מתמודדת עם דברים שאני לא מכיר ואני מתמודד עם דברים שאת לא מכירה.

את מקווה שארגון -
_יהיה מקושר למי שצריך, יוכל לומר מילה טובה למען,
יידע להפנות לאנשים המתאימים, שיידע לעקוף מכשולים ועוד._

מי זה מי שצריך - משרד החינוך? בית המשפט? עובד סוציאלי? פסיכולוג?
איזו מילה טובה נדרשת ולמען מי? ארגון שיספק סניגוריה לצרכי אדם זה או אחר?
לאילו אנשים מתאימים? פקידים, חברי כנסת?
איך לעקוף מכשולים? (על פי זכרוני את אינך מעוניינת לעקוף מכשולים, את נוטה יותר להסיר מכשולים. כך כשהעצה שנתנת לך היא לעקוף מכשולים היא לא מתקבלת כתמיכה).
מה זה ועוד? פרטי, אל תשאירי דברים לא ברורים - על מנת שאפשר יהיה להתייחס.

אני שואל ברצינות, לא על מנת לנגח את דברייך, אני רוצה להבין, מה בדיוק את רואה?

_כל מילה שאני מוצאת כדי לתאר את העזרה שאני מחפשת אינה מדוייקת ותעורר כאן גל חדש של הודעות שייקחו את הנושא לכיוונים לא נכונים. אני רוצה להרגיש "לא לבד" רוצה להרגיש "גב" וממה שיצא לי לדבר עם אנשים שדיברו עם המערכת, איכשהו, זה חסר גם להם - כל אחד בדרכו.
אני אומרת איזו עזרה אני מחפשת - כל הזמן!! זה כל כך מתסכל שאף אחד לא שומע._

אם כאן את לא מצליחה להגדיר את העזרה שאת מחפשת, איך תגדירי את העזרה בפני אותו ארגון. הקמת ארגון תחדד את יכולת הניסוח שלך? תאפשר לך להתבטא מבלי שמישהו יגיב על דברייך תגובה שאינה נראית לך?

את מחפשת "גב". יש לך גב. גם לאותם אנשים שמדווחים על אותה תחושה. הגב הזה הוא עוד עשרות משפחות שמקיימות חינוך ביתי, הגב הזה הוא מעצם המקום בו נמצא הנושא ברמת התודעה הציבורית. הגב הזה הוא גם בעצם קיום המארג הקיים שנקרא "באופן טבעי". לאו דווקא העיתון, אלא כל מכלול הפעילות של הקהילה הזו שמתקבצת תחת "באופן טבעי". כל אותן התארגנויות ספונטניות של קבוצות חינוך ביתי. כל אותן הופעות בתקשורת, כל אלה הם ה"גב" שלך.

כל אלה מצביעים בברור על כך שאת לא לבד.

ארגון צריך לענות על הצרכים של כולם:
כאן בדיוק אני לא מבין, אילו צרכים? צרכים הקשורים בסוגיית החינוך הביתי? צרכים שקשורים בבעיות פרנסה? צרכים שקשורים במצוקת משפחה חד-הורית? צרכים שקשורים בבעיות זוגיות? כל אלה נוגעים לחינוך הביתי בצורה זו או אחרת, כל אלה הן בעיות אישיות שאינן יכולות להפתר על ידי ארגון ממוסד שיעמוד מול הממסד. אלא אם כן, כדוגמת הארגונים הדתיים, חברי הארגון יהיו ממושמעים, ידברו בקול אחד, וישתמשו בכוח פוליטי החוצה ובעזרה הדדית פנימה. זה להערכתי לא יקרה היות ודרכי החינוך הביתי הן אישיות. כל משפחה לדרכה ולתפישותיה.

אף אחד, כאדם פרטי לא יכול למנוע את הסחבת שחלק מהפקידים חוטאים בה
ארגון ממוסד עשוי להגביר את הסחבת. יש לקחת גם את זה בחשבון.

ולעניין השימוש במתקני בית הספר כפי שהעלית. לתפישתי יש כאן סתירה פנימית אבל על כך בפעם אחרת.

שוב, אינני יוצא נגדך. אני באמת מנסה להבין.

אילו גורמים? משפטיים? אילו גורמים הם בעלי יכולת ההשפעה?
למשל: אני פניתי אל מנהל המחוז. אחרי חודשיים התקשרתי לברר למה לא קיבלתי שום תגובה. התברר שזו לא הכתובת לפנות אליה ובקשתי נעלמה בדרך לכתובת הנכונה.
גם בכתובת הנכונה, יש אנשים שאני מסרבת לדבר איתם ישירות ויש כאלו שאני בקשר צפוף איתם.
כשאנשים במחוז צפון רוצים לפנות לבקש חינוך ביתי, אני מפנה אותם שמית לקבלת עזרה מתאימה.
למה אתה הולך רחוק?
צריך פשוט להכיר את האנשים המתאימים בכל מחוז ובמשרדים של השרה.
קשרים אישיים זה כוח פשוט ויעיל מאוד.

איך לעקוף מכשולים? (על פי זכרוני את אינך מעוניינת לעקוף מכשולים, את נוטה יותר להסיר מכשולים. כך כשהעצה שנתנת לך היא לעקוף מכשולים היא לא מתקבלת כתמיכה).
העיצה שניתנה לי כאן הייתה להתעלם מהמכשול, לשחק אותה כאילו הוא לא שם.

כל אלה מצביעים בברור על כך שאת לא לבד
כשאיימו עלי שישלחו משטרה, תאמין לי שהייתי לבד - מבחינת הקהילה.
לקח שעה וחצי בטלפון עם אישה מקסימה ממשרד ביקור סדיר הארצי (כן, כן, ממשרד החינוך, ועל חשבון זמנה הפרטי) כדי להחזיר לי את הנשימה - היה לי אז לחץ נוראי בחזה שהלך וסגר על הלב כמו אגרוף קפוץ.

צפריר,

התייחסתי למעלה לדברים הבולטים אבל...
אתה כל כך מסבך את הדברים שאני מאבדת אותך.
אתה לוקח משפט או רעיון ומסובב אותו כך שאני מתחילה לתהות אם אני מבינה בכלל על מה אנחנו מדברים.

בשבילי הדברים מאוד פשוטים.
כשמבקשים ממני תמיכה, אני תומכת. אני קודם מנסה להבין איפה האדם נמצא עם עצמו בסיטואציה, אח"כ מנסה לאתר את הקשיים והבעיות שמכבידים על האדם, השלב הבא הוא לאתר את אותם דברים שיכולים להקל על האדם בסיטואציה. וזה עוד לפני שאני בודקת מה אני יכולה לעזור, אם בכלל.

כשאני מדברת על אירגון אני מדברת על משהו שבעיני הוא פשוט. כשאני קוראת את הדברים כאן ובדפים אחרים, אני לא מבינה על מה המהומה, ומהר מאוד אני מרימה ידיים. הדיון הזה סוחט אנרגיוטת ולא מוביל לשום מקום. הוא אפילו יותר מתיש מהדיון עם משרד החינוך

אני בטוחה שאתה לא עושה לי דווקא. אתה פשוט צפריר שנכנס לאיזה סחרור פילוסופי. רועי, שיש לו צד דומה (לפעמים) מצליח איכשהו לקרוא את כל מה שאתה אומר ולהגיב בשפה דומה. אני נדהמת כל פעם מחדש שהוא מצליח גם להוציא משפו ענייני, מעשי, ברור מהבליל הזה שממלא את הדפים.

אז סליחה שנפגעתי, אני מבינה שאתה לא מתכוון.
ובכל זאת, כאמור: הדיון הזה סוחט לי את המיץ. אני פשוט לא בנויה לסוג כזה של דיאלוג.

כל כך הרבה נאמר כאן שבאמת קשה להוסיף אבל
ליונת - איידהו- נא להוסיף לטקסס אלסקה ועוד כמה מדינות המגלות את מידת הפתיחות הרבה ביותר לנושא החינוך הביתיץ
זה לא כי אני גרה שם כרגע - זה לא ממש רלוונטי
זה כי זכיתי לראות במו עיני איך זה יכול להתנהל עם כל החופש הזה והשתכנעתי.

לדעתי ואני מסכימה כאן עם רועי ב- 1000 אחוזים
המלחמה או מאבק צריכים להיות על הזכות של כל הורה לבחור בדרך החינוך המתאימה לילד/ים שלו
לטעמי זוהי הזכות הבסיסית ביותר.

המדינה מאחר והיא זו המספקת את החינוך והאמצעים השונים מתוקף חוק חינוך חובה וכו' צריכה לתת שירותים גם לאלו שבחרו שלא להשתמש בשירותים הרגילים - חינוך ציבורי.

איך? זה כבר עניין לדיון הרבה יותר פרקטי אבל קודם כל צריך להגדיר את המסגרת הרחבה.

החופש לבחור
החובה של המדינה לכל התלמידים.

באשר למעקב, בדיקה, ביקורי בית, וכו' הרשימה כמובן אינסופית, גם כאן אני חושבת שאני מקבלת את הגישה שמצאתי באיידהו.

אם אנחנו מאמינים שהאדם ביסודו הוא טוב וברמה פחות פילוסופית שכל הורה רוצה את הכי טוב לילדיו
והורי החינוך הביתי על אחת כמה וכמה שעל כן הם בחרו בדרך שלהם שבה יש נטילת אחריות גדולה ומעורבות גדולה. הרי שכל מה שעלינו לעשות הוא לסייע להם מעט במה שקשור לפתיחת המסגרת הציבורית ושירותיה, מתן חומרי לימוד למי שרוצה בהם, מתן אפשרות לבחינות הישגים שנתיות , למי שרוצה בהן, בניית מסגרות המסייעות לבוגרי 12שנה לעשות מבחני סיום וקבלה ללימודי המשך ועוד ועוד.

השירותים קיימים ונגישים למי שרוצה בהם.

הסטטיסטיקה מראה שרוב ההזנחה של ילדים לא נמצא במסגרות החינוך הביתי אלא דווקא במשפחות שהילדים שלהם מטופלים או לא באופן שיגרתי על ידי המערכת הציבורית אם זה משרד החינוך או לשכות רווחה. הכללה?

אולי מישהו מוכן לאסוף עוד נתונים.

ממה שאני מצאתי זו התמונה.

הורה שמנך בבית הוא הורה עם מודעות ועם רצון להיות מעורב בהתפתחות הילד שלו.

האם יעלו טרמפ על העניין משפחות מסוג אחר?

אני באמת לא מאמינה שניתן ליצור מצב של 100%
אני גם לא מאמינה שהרבה חוקים ותקנות מאפשרים שליטה של מאה אחוז, להיפך.

לדעתי, המפתח הוא: חופש מצד אחד, ושירותים למי שרוצה מצד שני
והם לא סותרים זה את זה.