רגשות כבדים בספרות קלאסית לפעוטות

[אינדי_אנית*]

אני לא חושבת שאפשר לגדל ילד ללא עצבות. אבל גם לא צריך להתבוסס בה. ילד בן שנתיים לא צריך שידחפו לו עצבות בסיפורים. אני מסכימה לחלוטין שאפשר להכיר עולמות אחרים ע"י קריאה בספרים, וזאת אולי הסיבה העיקרית להקריא אותם.
האם צריך בחיים ספרות יפה? לא צריך. אפשר. אפשר גם בלי. אני אוהבת להקריא ספרים בגלל השפה, הכיף, המוזיקה שלהם.
לא מסכימה איתכן שילד שלא יראה רגשות עמוקים בספרים לא יכיר אותם מספיק טוב.
ובעלי מוסיף: בכלל לא בטוח שטוב לילד לפגוש רגשות עמוקים כאלה. היינו מעדיפים ילד מאושר מילד אשר מזהה טלטלות רגשיות אצל אחרים.(פעם ראשונה שהוא מתעניין בבאופן)(-:
זה נאמר כבר קודם בדיונים דומים אבל זה מסכם את עמדתי: נותנים בסיס יציב וטוב ושמח ואח"כ כשהילד יפגוש את הדברים הוא יגיע אליהם במצב מגובש ופחות מושפע.

[קיזי*]

השאלה היא האם היכרות עם ספרות כזו מחלישה את כוח ההתמודדות של הילד או להיפך, מעצימה אותו. אני ממש לא מתיימרת לדעת את התשובה...

ברור לי שילדים מתמודדים עם רגשות בדיוק כמונו, ותחושת עלבון או עצב מדברים שלנו נראים "קטנים" ממלאים אותם לגמרי. אז אני לא יודעת אם באמת קיימת מין הפרדה כזאת של "את הרגש הזה והזה הוא יפגוש אחר כך, כשיהיה גדול יותר" וכביכול עד אז הוא יהיה רק שמח ומאושר. דיברו כאן על ילדים שלא מכירים תחושות של בדידות, למשל. אני לא בטוחה שאפילו זה נכון. אולי אותו ילד שישן עם ההורים ולא הולך לגן "מקבל" פתאום אח קטן וכתוצאה מרגיש לבד? אולי הוא מרגיש לבד כשהוא אצל סבתא, או כשאמא עסוקה עם הכלים ואבא בעבודה?

מה שאני מנסה להגיד זה שאי אפשר לדעת בדיוק מה חווה הילד ובאיזו עוצמה, ואולי חשיפה לספרות (איכותית!) שמטפלת ברגשות כאלה יכולה לתעל אותם ודווקא לעזור לו להתמודד.

[בשמת_א*]

אני חושבת שיש הבדל קריטי בגיל הילד.
ילד קטן - לא אחשוף לרגשות שליליים ולתפיסות שליליות שיעצבו עבורו את המציאות. דוגמא קיצונית: ספרים שמתארים איך נולד לדמות המספרת אח קטן, והוא הרגיש רע מאוד כלפיו ושנא אותו וסבל מאוד, ואז אמרו לו שאוהבים אותו אותו הדבר כמו קודם.
מי אמר שילד חייב להרגיש חרא כשנוסף אח קטן?
אולי, אם הילד מגיב כמו הילד בסיפור, זה יעניין אותו ויתרום לו לקרוא על ילד כזה. אבל ילד שאין בו שמץ מזה - למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?
יש המון ספרי ילדים שמכניסים רעיונות לראש. "התינוקות צרחנים ובכיינים", "צריך לישון בחדר נפרד במיטה משלך ולהיות לבד בלילה בלי לקרוא לאבא ואמא", ועוד ועוד.
ילד גדול - כלומר, ילד שכבר קורא לבד, מגיל 7 נגיד, זה כבר ילד שהוא מספיק גדול ובשל לקרוא הכל ולהיות ביקורתי (כי הרי חינכנו אותו כבר (-; ). בת מונטזומה הרי זה לא חומר קריאה לגיל 3.
פה ההבדל.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

האם צריך בחיים ספרות יפה? לא צריך. אפשר. אפשר גם בלי. אני אוהבת להקריא ספרים בגלל השפה, הכיף, המוזיקה שלהם
האם מוזיקה "צריך" או "אפשר"? מה עם מוזיקה עצובה? (רק הלחן, ללא מילים).
האם אמנות פלסטית "צריך" או "אפשר"? מה עם ציור עגום בצבעים קודרים? האם נציג לילד רק ציורים בצבעים עליזים? נחרים להם את הטוש השחור פן ישתמשו בו?

תרבות (אמנות, ספרות) היא חלק מהחיים, גם החיים שלנו. כמו שהילדים הם חלק מהחיים שלנו (ואנחנו שלהם). זה נכון לחסוך לילדים חשיפה לאלמנטים קשים מדי להתמודדות בגילם (אלימות קשה, פורנוגרפיה, חוסר צדק זועק שאינו מתוקן ועוד כאלה). זה לא נכון לחסוך מהם יצירות שאנחנו נהנים מהן רק כי "זה עצוב".
אם כבר עקרון הרצף , אם כבר מוזיקה - בכל שירי העם למיניהם במשך הדורות, בכל המסורות, יש גם אלמנטים עצובים וקשים ("כבדים" כלשון הדף הזה ביטוי חדש מן הסתם). השירים הללו מעולם לא נחסכו מילדים.

[אינדי_אנית*]

אם כבר עקרון הרצף , אם כבר מוזיקה - בכל שירי העם למיניהם במשך הדורות, בכל המסורות, יש גם אלמנטים עצובים וקשים ("כבדים" כלשון הדף הזה ביטוי חדש מן הסתם). השירים הללו מעולם לא נחסכו מילדים.

אולי לא אבל א.לא נשמע שליאקוונה היו שירי עצב נוגים וגם אם כן ספרים בטח לא הקריאו להם.
וב. אז מה גם לא חסכו מהם עבודת פרך.
שחור עצוב? האם זה אובייקטיבית עצוב או שאת חונכת להאמין כך? הבת שלי מציירת בשחור בדיוק כמו בירוק. אולי כשהיא תראה ציורים מפחידים ועצובים בצבע הזה היא תלמד שהוא עצוב.
וחוץ מזה מה שבשמת אמרה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בשמת כתבה בעיקר נגד ספרות דידקטית (שהיא גם דידקטית וגם מנסה "ליישר" את הילדים לפי כל מיני קווים תרבותיים).
לאבחנה על פי הגילאים גם אני מסכימה.

[יעלי_לה]

"כבדים" כלשון הדף הזה ביטוי חדש מן הסתם
מה, זה כזה חידוש? D-: לי היה נראה מאוד ברור.

מה עם מוזיקה עצובה? (רק הלחן, ללא מילים)
שאלה מצוינת, וזה מאוד קשור בעיניי. כאן ההתלבטות מתחילה מוקדם יותר, כי סיפורים עוד קשה להבין לפני שנה וחצי, אבל מוסיקה שומעים, משמיעים ו"מבינים" כבר מהבטן.
כשהייתי בהריון היה דיסק אחד שממש חרשתי, שמתחיל עם מוסיקה שמחה-פותחת-לבבות כזאת, אחריה לחן אחד נוגה וכל היתר פשוט יפים, לא שמחים במיוחד אבל לא עצובים בכלל. אחרי שאוריה נולד, בכל פעם שהייתי שמה את הדיסק הוא היה מבסוט בשיר הראשון ומתחיל לבכות בשיר השני. הייתי מעבירה קדימה. רק לפני חודש-חודשיים בערך נתתי לו להתגבר והמשכתי לשמוע את השיר הזה. הוא עשה פרצוף של כמעט-לבכות לשנייה, וזה עבר לו מייד. כנ"ל עם מוסיקה קלאסית: כשהוא היה תינוק השמעתי לו פעם אחת פרק עצוב נורא מתוך רביעיית מיתרים של דבוז'ק, והוא לא אהב. לא השמעתי לו את יותר עד לפני כמה שבועות. עכשיו הוא ביקש לשמוע כל פרק עוד פעם (גם את השמחים וגם את העצוב).

[יעלי_לה]

בקיצור מה שאני מנסה להגיד, זה שכן יש גיל שבו החשיפה הזאת היא מיותרת בעיניי. קודם מישהי כתבה על "להתבוסס" בעצב, שלא צריך לעודד התבוססות כזאת, ואני מסכימה במידה מסוימת. אני חושבת ש זיהוי נכון של יכולת הכלת הרגשות האלה בעקבות "חוויה אמנותית" (הביטוי הזה מעצבן אותי, ומשום מה הוא תקוע לי בראש) אצל הילד יאפשר לו יחס בריא יותר אליהם בתוך ספקטרום הרגשות שלו הלאה, ככל שהוא גדל, כשהם נחווים כשלעצמם (בלי קשר לאמנות). כלומר בלי להתבוסס בהם. כשאני אומרת "זיהוי נכון של יכולת ההכלה" אני מתכוונת למידת החשיפה ולגיל, וברור שזה שונה אצל כל ילד.

[אמא_של_יונת*]

שחור עצוב? האם זה אובייקטיבית עצוב או שאת חונכת להאמין כך?
הבת שלי, כשהיתה קטנה מאוד ועברה תקופה עצובה, ציירה זמן מה רק בצבע שחור. איש לא לימד אותה ששחור זה עצוב. זה מה שהתאים לה באותו זמן.

[בשמת_א*]

והבת שלי אהבה שחור כשהיתה קטנה, בגלל משיכה לדרמטי.
היינו מדברות על הצבעים בציורים שלה, וממה שהיא אמרה על כל צבע, הבנתי שהשחור אהוב עליה כי הוא דרמטי ונוכח.
מעניין, שיש בה צד דרמטי חזק (היא ילדה מאוד מאוד עדינה, ומצד שני - אחת שמעדיפה את התפקיד של מלכת הלילה אף על פי שהיא "רעה", כי הוא יותר מרשים, ללא ספק אוהבת את הדרמטי (-: ).

לגבי מוסיקה או (כמובן) צבעים:
כל אלה אין בהם מלים.
הבעיה איננה חשיפה ל רגשות , לדעתי, אלא חשיפה למסרים חתרניים שמובעים במלים ומעצבים אמונות ומחשבות.

[יעלי_לה]

_לגבי מוסיקה או (כמובן) צבעים:
כל אלה אין בהם מלים.
הבעיה איננה חשיפה ל רגשות , לדעתי, אלא חשיפה למסרים חתרניים שמובעים במלים ומעצבים אמונות ומחשבות_

טוב, אבל על זה כבר יש יותר מדף אחד (קישורים למעלה).
הדף הזה דן בחשיפה ל רגשות. ולכן הדוגמא של המוסיקה מאוד רלוונטית (ותודה לקרוטונית).

[בשמת_א*]

אם כן אז לדעתי אין שום בעיה בחשיפה למוסיקה מכל סוג שמעוררת רגשות מכל סוג, מה גם שאי אפשר לדעת מה המוסיקה מעוררת בתינוקות ובפעוטות, כי חלק מהרגשות באים לא מהמוסיקה אלא מהאסוציאציות שלנו, המבוגרים.

[ציפ_ציף*]

לגבי מוסיקה,אני בגן לא אוהבת להשמיע שירי ילדים מובהקים.
הילדים נחשפים למוסיקה שאני מתחברת אליה.
למשל עכשיו אנו עוסקים בנושא הים,מצאתי דיסק של ואנגליס(מלחין יווני)עם יצירות של ים,
מאוד דרמאטי,חששתי שאולי אני מעמיסה על הילדים את המוסיקה הכבדה הזאת,
אך הילדים זרמו עם המוסיקה מתוך דימיון מודרך,התחברו לגמרי.

אם אנחנו פתוחים להכיל מגוון יצירות ספרות\אמנות\מוסיקה,גם הילדים ישמחו להכיל את האוצר הזה.

<שוב,כמובן שיש להיות רגישים לגיל וליכולות הרגשיות של הילדים>

[נו_באמת*]

כי חלק מהרגשות באים לא מהמוסיקה אלא מהאסוציאציות שלנו, המבוגרים.

שהילד כבר עושה את האינטרפטציות מעצמו ובונה את האינטיליגנציה הרגשית שלו כך

לדידי זה אותו הדבר בין אם יצירה כזו או אחרת (סיפרותית או אומנותית) יוצרת אצלך קישור מיני או לחילופין עצבות או פחד. זו הפרשנות שלך

ואם כבר ברגשות עסקנו אז כדאי מאוד לא לכעוס בתור בבנק, גם לא אם מישהו דוחף כשאת עם ילד פעוט, כעס מותר מעל גיל 6 בלבד. אם מישהו כועס, עצוב או כואב כשאתם בסביבה מיד להסתוב לצד אחר ואם כבר הילד קלט אז להסביר לו שזה סתם בכאילו כי הוא עדיין לא בשל. שהרי האינדיאנים בהרי האנדים היו כל כך עסוקים בציד, טקסי מעבר, גירוד שורשים שלא היה לכם כלל פנאי לרגשות, לא? רגשות קשים? רק אחרי שהילדים הולכים לישון, בבקשה.

חשבתם פעם אולי שאם הרגשות האלו קיימים בנו משחר קיומינו אולי אנחנו זקוקים להם בשביל הקיום בשביל לשרוד?
לדתיים יש משפט על זה לא? "מוטב אדם מן הבהמה" או משהו כזה...
איך דבר כל כך בסיסי ויחודי לבני אדם הופך בכזו קלות לטאבו?
תגדלו את הילד שלכם באינקובטור של צמר גפן, תנו לו רק רגשות חיוביים, אם עולים בו רגשות שלליים או אז תעשו מה שכתוב בספרים הנאורים שלכם ו"תשקפו לו את המצב" רק כדי שתרגישו שעשיתם משהו כשהוא הרגיש אומלל או מתוסכל או עצוב ולא עמדתם שם בחוסר אונים מול העובדה שהילד פתאום לא מבסוט מהחיים כמו שרציתם שיהיה כי הוא עוד קטן מדי להרגיש. כשמישהו אחר בסביבו כואב תנו לו להרגיש את זה לבד כי עיקרון הרצף לדעתכם אומר לא להתערב ולהכתיב רגשות או אנא ערף מה, כל רמז של אנוכיות רגשית מצד הילד (כשהוא לא רואה ממטר ילדים אחרים סביבו וחוטף להם צעצועים או אוכל מהיד) תרפדו יפה ותסבירו לעצמכם שהוא פשוט עדיין לא בשל ועדיין לא מבין ועדיין לא צריך להחשף כי כשהוא יהיה מוכן הוא ידע לבד.
או שאולי במקום לשבת פה ולדון באם כן או לא להקריא לילד את הדובון לא לא תפתחו כמה וכמה ספרים ותקראו קצת מחקרים, אולי להתחיל בספרים של דה בונו כהמלצה...
לא על עיקרון הרצף לבדו יחיה האדם (אמנם זה עיקרון יפה אבל יש עוד תאוריות יפות בעולם ושווה ללמוד קצת מכולם).
מסייגת את דברי ואומרת שאין זה גורף לגבי כל מה שנכתב בדף הזה (יש הרי נטיה לערוף ראשים באתר הזה בגלל בעיות בהבנת הנקרא וחסידות יתר) וכן היו פה דברים יפים שנאמרו חלקם צוטטו בתחילת התכתובת שלי.

[אורי_ה*]

"מוטב אדם מן הבהמה" או משהו כזה...
מותר האדם מן הבהמה

[ציפ_ציף*]

עם מי אתם הכי מזדהים בפו הדב

[א_ל_א_ן*]

יעלי לה , תודה על הדף הזה!!!