רגשות לאחר ניתוח קיסרי

אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו.
אני אבא לשלושה ילדים שנולדו בניתוח קיסרי ואמא שלהם, אשתי, אוהבת אותם מאוד ולא חשה ריחוק.
אני לא איש מקצוע, אבל מה שאת מתארת עלול להיות דיכאון אחרי לידה (יכול לקרות גם אחרי לידה רגילה).
כדאי לפנות לטיפול מקצועי.

מצתרפת לאבאלה.
כדאי מאוד להיפגש עם איש ועדיף אשת מקצוע. מה שאת מתארת נשמע כמו דיכאון קלאסי. יתכן והניתוח היה טריגר ויתכן שלא. האמת שזה ממש לא משנה. מה שמשנה זה המקום שבו את והתינוק נמצאים היום.

אמא , את בדיכאון . זה מאד ברור. רק לך זה לא ברור.
כאשה שעברה קיסרי, אומר לך שהרגשות לתינוקת היו עוצמתיים מן הרגע הראשון. יתרה מכך, אצלי , מאחר והיתה מצוקה עוברית , והתברר תוך כדי תהליך הלידה שאני לא יכולה לתת לה לעבור דרך המלך,
הרגשות היו של רגשי אשם כלפיה, שלא הצלחתי לאפשר לה את דרך הטבע. כך התחברנו מתוך שותפות גורל.
את מחפשת סיבות לדיכאון ומנתבת אותן לאכזבה מן הלידה. חבל על התינוק. חבל עליך. מאחלת לך ימים טובים .

אמא סינטטית,
קראתי את דברייך- אכן נראה שאת בדכאון שלאחר לידה- לא דיכאון שלאחר ניתוח קיסרי.
ההורמונים מציפים אותנו האימהות, ומעבירים אותנו טלטלה עצומה בתוך ים של רגשות- אחרי כל לידה נפלטים מן הסערה הזו לחוף אחר.
את נפלטת לחוף שבו את סובלת מדכאון שלאחר סערת הרגשות ההורמונלית הזו.
בהחלט ניתן לפנות לטיפול מקצועי- יש להם כדורים שיוציאו אותך מזה.
אולי עד שאת הולכת- אפילו את תלכי לרופא ביום ראשון- נסי כמה דברים בעצמך:
עם או בלי אהבה- תגשי לאוצר הקטן פרי בטנך, ותגידי לו כמה שאני אוהבת אותך.
את אוהבת אותו אהבה ענקית (ובינתיים, בגלל הדיכאון, אינך חשה בזה)
את החיבוק הזה תעשי 10 פעמים ביום.
אולי תפני ליועצת הנקה, שתעזור לך עם ההנקה.
תצאי עם התינוק מהבית, עם או בלי בעלך. יש הרבה אימהו שכמותך שילדו (וזה לא משנה אם זה בקיסרי או בלידה טבעית) הן מחפשות אותך- רוצות לספר לך על לידתן ולשמוע על שלך. שבי לך בבית קפה- בגיל הזה עוד אפשר לשבת, ואמא שכמותך כבר תגיע...
תקפידי לאכול הרבה עלים ירוקים. זה מעודד ויוצר אופטימיות.
אני מאחלת לך לפרוץ את הדיכאון, כדי שהאהבה האמיתית, שיש בך, תוכל להגיע אל חייך.

רוצה להשתמש במקום הזה כדי לברר את רגשותיי לאחר ניתוח קיסרי, מתוך מקום של הזדהות עמוקה עם כול מה שנכתב פה.
בעצם, על השאלה יש לך מה להוסיף? אני לא בטוחה אם התשובה היא כן, ובכול זאת.
התחושה העיקרית שלי היא שאני פשוט חייבת ללדת. עכשיו. ואם אפשר אז את ביתי שכבר נולדה. אם לא, אז ילד או ילדה אחרת זה גם בסדר.
כול ההריון הייתי בטוחה שאני עומדת ללדת בלידה טבעית. אישי ואני למדנו, חקרנו, דיברנו והחלטנו - לא מתוך שום מקום רוחני, אלא מלרצות לקחת כמה שפחות סיכון.
משיקולים כלכליים החלטנו ללכת על בית חולים (איזה טעות, מה חשבתי לעצמי?!) ולאחר מפגש עם שלוש דולות החלטנו על לבד בחדר טבעי. איזה חוסר צניעות, איזה שחצנות. למה חשבתי שאני יכולה לבד? ולמה חשבתי כך עוד אחרי שהרופאת נשים שלי אמרה לי בשבוע 36 שיש סיכון מוגבר לקיסרי, שהמבנה ראש של הילדה לא יאפשר מעבר בתעלת הלידה. אני חשבתי לעצמי שהיא בטח מגזימה, ושאין סיבה שזה יקרה, ושזה סתם הפחדות.
הצירים התחילו ביום רביעי בבוקר. בבדיקת רופא במוקד ביום רביעי בצהרים הייתי בפתיחה של 2. ביום חמישי בעשר בלילה הסכמתי לפיטוצין ואפידורל (עוד טעות, אחרי שידעתי גם לפני שהסיכוי להיכנס לבית חולים ולא להסכים הוא קטן). עכשיו מילא הסכמתי לאפידורל, אז לפחות שיעבוד. לא עבד, כך שהמשכתי להרגיש, וגם יכולתי לזוז כי לא הייתי משותקת. גם את התחושת אכזבה מעצמי הרגשתי, הרגשתי יותר מהצירים.
ביום שישי בארבע לפנות בוקר, אחרי ששש(!) זוגות ידיים ניסו לסובב את נושי, שלא התהפכה עם האף אחורה, בפתיחה של 9.5 זה שלוש שעות, שוכבת על מיטה כי היה לי את המחט של האפידורל בלי שזה יעבוד, אמרו לי "את חייבת קיסרי, את מסכנת את העובר שלך". בדרך הספקתי להגיד לאישי, שלא משנה מה הוא עושה, הוא לא עוזב את הילדה אפילו לא לרגע אחד, לא בא אלי, לא דואג לי, לא כלום, הוא לא משאיר ילדה בת דקה בתינוקייה, ושלא יעזו לתת לה בקבוק. היו עוד כמה איומים על חייו בסוף. מכול הסיפור הזה, זה הדבר היחידי שעשיתי טוב, באמת נושי לא נשארה לבד, והיתה איתי משעתיים אחרי הלידה.
בגלל שהאפידורל לא עבד (הם לא האמינו כמובן, כמעט חתכו אותי ככה, בלי הרדמה) הניתוח היה בהרדמה מלאה.
כשהתעוררתי אמא שלי היתה שם. ואני פשוט לא הפסקתי להגיד, תביאו לי עכשיו את הילדה שלי, תביאו אותה עכשיו. ובאמת הביאו. שמתי אותה עלי, וחיכיתי ליוצאת הנקה שתבוא, כי לא היה לי מושג איך מניקים. לנושי דווקא היה מושג טוב איך עושים את זה, ומאז ועד עכשיו היא לא מפסיקה לינוק ולינוק ולינוק.
בשבילי, ההצלחה של ההנקה היא פיצוי מסוים על אי ההצלחה בלידה, ודרך החוויה הזאת, הכול כך טובה, אני יכולה לחוש מה הפסדתי, וכמה החוויה של האמהות הטבעית היא טובה ועוצמתית.
מבחינת נושי, אני בטוחה שגם לא יש טראומה מהעניין. אולי אני ממציאה ממש, אבל כמעט כול פעם שאני מוציאה אותה מהמנשא, היא נותנת שאגה כזאת, שאני חושבת שהיא מנסה להיוולד מחדש.
ואני חייבת ללדת, חייבת.

פעם אחרונה שכתבתי כאן בכורתי שנולדה בקיסרי היתה בת שנה. מאז נולד לנו עוד ילד מתוק בלידה רגילה, אם כי לא לידת החלומות שלי (ילדתי בבית חולים עם אפידורל).
היתה לידה טובה, ומרגשת. ממש חוויה מתקנת אחרי הלידה הראשונה, אבל יכול להיות יותר טוב

עכשיו אני בהריון שלישי והפעם יש בי רצון ללדת בלידה הכי טבעית שאפשר, אולי אפילו לידת בית. את הרצון העז מלווה תחושה של פחד ושל תחושת אחריות עצומה.
האמת שבעלי לא כל כך תומך ברעיון, ואני חוששת שאם לא אקבל ממנו את התמיכה או למעשה את האישור...זה לא יקרה.
האמת שאני צריכה לבדוק אם יש בכלל מיילדות בית שמוכנות לילד בבית לנל"ק.

אמא צהובה
היתי באותו מקום לפני שלוש וחצי שנים. החדשות הטובות שעם הזמן גם הלידות הקיסריות הרעות, המולחצות, הפוצעות את הנפש יותר מאת הגוף מתעמעמות ומתערפלות בשולייהן. החדשות הרעות שזה לוקח זמן, הרבה זמן, וגם אז הגוף זוכר.
את בני הראשון ילדתי בקיסרי מהגהנום עם מפל התערבויות בגודל של מפלי הניאגרה ועם צוות שדן מעל הרחם החתוך שלי בתנאי הפנסיה שלו.
את בני השני ילדתי שנה וחמישה חודשים מאוחר יותר. גם בניתוח קיסרי.גם לא מבחירה. במקום אחר, עם צוות אחר, ובתחושה אחרת לגמרי.
לפני הלידה הראשונה חלמתי ללדת עם בדואית זקנה בחושה בסיני לקול פיכפוך הגלים.במקום זה קיבלתי רופאות אטומות, מילדות אלימות, ודליפה של אפידורל לנוזל השידרתי.
אם משהו היה מעז להגיד לי אחרי הלידה ההיא את מה שאני אגיד לך עכשו, היתי מנסה להוריד לו את הראש בביס או לפחות לגרום לכך שלא יוכל להיתרבות בעתיד.
תרפי!!! תרפי!!! תרפי!!!
לבד, בעזרת מטפל, בעזרת פרחי באך, בעזרת תפילה, מה שעובד בשבילך.
הלידה היא ההתחלה, ככל שתצברי יותר שעות חיים עם הבת שלך, כך הלידה תקבל את המשמעות הפרופורציאונאלית שלה. הזמן לא מרפא אבל אם נותנים לו הוא מביא הקלה. ככל שתאחזי יותר בחווית הלידה ככה היא תישאר חדה לאורך זמן גדול יותר. הלידה היא הרווח שלפני הפיסקה החדשה תני לה להיות רק חוויה מחורבנת ולא העדשה דרכה את בוחנת את המציאות שלך כאם.

אם מה שכתבתי פוגע בך, זו לא הכוונה ואני מתנצלת מראש, את כמובן יכולה למחוק.

יש! יש מיילדת מקסימה איתה ילדתי לידת בית מדהימה , מדהימה , לפני ארבעה חודשים.
גם בכורתי נולדה בקיסרי , ולידה שניה היתה בבית חולים בחדר טבעי( גם אני חכיתי לאישור ללידת בית מבעלי ולא קיבלתי. טעות גדולה.)
בפעם שלישית פשוט לא שאלתי אף אחד ואחרי לידה אחרונה ( בבית) בעלי אמר שבפעם הבאה יולדים רק בבית.
אשמח למסור את שמה של מיילדת אך לא פה באתר. בהצלחה.
ולאמא צהובה ועוד אמהות שכתבו כאן , הרגשתי כמוכן אחרי ה״לידה״ הראשונה שלי.

בהצלחה.

אחרי לידה מזעזעת קיסרית,
ועוד אחת שנה ושמונה חודשים אחריה - רגילה אך קשה מאוד פיזית, ומהממת (לטובה) נפשית,
אני מסכימה עם עננים.

וגם...........
לקראת הלידה הבאה שלך, אפילו כבר בהריון, כדאי שתקחי מיילדת או רופא פרטי.
גם אם זה לא בבית, זה לא נורא.

בנוסף,
מזמינה אותך לדף הבית שלי.
מתאגנת קבוצה שנפתחת אחרי החגים לאימהות שילדו בקיסרי או בלידות קשות במיוחד.
4 מפגשים, עם רופא, פסיכולוגית ומדריכה נפלאה.
פרטים פה בקרוב!

תודה רבה על התגובות. זה מחזק, מעודד ונותן תקווה לכך שזה לא סוף הסיפור.
חלומות מתגשמים - אני מתכוונת לזכור את עצתך שלא לשאול אף אחד. אני חושבת שאחד הדברים שלמדתי מהסיפור הזה הוא שאני ורק אני אחראית על הגוף שלי ועל כן זאת החלטה שלי ורק שלי איך ללדת.
מדהים שבנוגע להפלה לדוגמא, לא יהיה לי ספק שזאת החלטה שלי, ולצורך העניין גם ניתוח לייזר למשקפיים (לדוגמא). אבל שמדובר בלידה - פתאום הגוף שלי לא רק שלי, אלא גם של אישי, גם של הרופאה שהלחיצה אותי ללכת על קיסרי, ושל מי לא בעצם.
תובנה פמיניסטית בסיסית שאולי צריך לעבור דרכה בדרך הקשה.
או רורה, אשמח מאוד להשתתף במפגשים כאלה. באיזה אזור בארץ מדובר?

בגבעתיים ובתל אביב.
את יכולה להשאיר לי מייל או טלפון או דרך התקשרות אחרת איתך בדף הבית?
אני היזמית, שותפי הוא רופא נשים מיוחד ונפלא, והאתר שלנו אוטוטו יוצא לדרך!
תשאירי לי פרטים ואצור עימך קשר!

למי שמעוניינת להשתתף בקבוצה לאימהות אחרי ניתוח קיסרי אחד או יותר, בתל אביב,

מוזמנת להיכנס לדף הפייסבוק שלנו -

לשוב ללדת

לא מצליחה משום מה להוסיף קישור.

רישום לערב מבוא חינמי עם שני רופאי הבית שלנו בתל אביב, וכניסה לרשימת התפוצה - דרך הדף -
מספיק לעשות לייק.

אורורה

מבחינת הקשר וההתקשרות לתינוק לאחר קיסרי- דווקא אצלי ובמיוחד אצל בעלי ההתקשרות היתה מיידית וחזקה ביותר. אפילו יותר מלידות קודמות שהיו טבעיות. הסיבה לכך לדעתי- מכיוון שזה היה ניתוח חירום וידענו עד כמה התמזל מזלנו- ניתחו והוציאו ממני תינוקת חיה ובריאה. עם קצת פחות מזל או שיקול דעת מוטעה שלי או של הרופאים, הסיום היה טרגי. בנוסף, כשהתינוקת בטיפול נמרץ, לא יכולתי להניק אותה ובקושי להרים אותה, אבל הלב שלי היה רחב ופתוח , שרק תרגיש טוב ותתאושש. כך הקשר של אמא לבתה היה חזק ועוצמתי גם בלי תהליך לידה-הנקה-מגע-ביות מלא וכו', שהיה לי בלידות קודמות. הכי חשוב- אל תלקו את עצמכן ותתאכזבו מהניתוח. זהו נס הבריאה ולא משנה אם נעשה בדרך טבעית או בהתערבות חיצונית. בעבר אחוז הלידות שנגמרו במות של התינוק או של האם, היה גבוה בהרבה מימינו. ויעידו על כך סיפורי הסבתות על האמהות שלהן. כיום דבר כזה הוא נדיר. לכן צריך להבין גם מדוע רופאים ממהרים להמליץ על ניתוח. אני לא אומרת שכל הרופאים צדיקים אבל אני מאמינה שהרוב המכריע, באמת אינו רוצה לסכן אותך או את העובר. והכי חשוב- הזמן הוא המרפא הטוב ביותר. ככל שעובר הזמן ואנחנו חוזות באוצרות שלנו גדלים ומתפתחים, אותן שעות/ימים הולכים ומטשטשים.

ואני לגמרי לא מזלזלת בתחושות של אותן אמהות. אני יכולה להשוות זאת לתחושות שהיו לי כשעם כל תינוק הסתבכתי עם ההנקה, ולמרות כל המאמצים, ודם, יזע ודמעות (בעיקר דם..), לא הצלחתי להניק ובשלב מסוים נאלצתי לעבור לתחליף, כשמסביב כולן מצליחות להניק ושואלות "ברגישות" למה את לא מניקה? לא חבל? אז גם זה היום כבר נמצא הרבה מאחורי ומאחורי האוצרות שלי. אבל זה כבר שייך לדף אחר...

שליחה על ידי ללו* » 16 אפריל 2012, 08:59

אבל זה כבר שייך לדף אחר
אולי לדף אמא לא מיניקה מתוסכלת

לכן צריך להבין גם מדוע רופאים ממהרים להמליץ על ניתוח.
לא מדויק בלשון המעטה.
ניתוחים רבים נגרמים דווקא עקב התערבות רפואית מוגזמת, כמו שכיבה על הגב, חוסר תנועה בגלל אפידורל, ועוד מרעין ובשין שמופרטים כאן באין ספור דפים.

בנוסף, הדף נקרא רגשות לאחר ניתוח קיסרי . מטבעם של רגשות, שהם לא רציונלים. כלומר: יכול להיות שיהיו אינדיקציות רפואיות אמתיתיות וטובות לניתוח, כאלו שגם מיילדת בית היתה חותמת עליהם, ועדיין, האישה תחווה את זה כאירוע של כישלון, שגורר תחושות אשמה, אכזבה, חרטה, ושחזור שוב ושוב של מה היה יכול לקרות אילו רק הייתי עושה כך וכך.

וזה אולי חלק מהקושי, להרגיש מהסביבה שאת צריכה להודות על כך שהתינוק בסדר, ומה בכלל משנה איך היתה לך הלידה, הרי את ילדת אותה בסופו של דבר, ואם היא בריאה אז הכל בסדר.
וזה הרי לא ככה. לידה, לדעתי עבור כל אישה, כי זה פשוט נכון ביולוגית, זה דבר שמגדיר את הנשיות. ונשיות, מה לעשות, זה מרכיב חשוב בזהות, אולי ה מרכיב בה' הידיעה, כזה שמחלק אותנו לשתי קטגוריות, נשים וגברים.

מה שכתבת, נחווה אצלי כשיפוטי מאוד כלפי רגשות של אנשים אחרים. נראה לי לא לעניין להטיף לאחרות כיצד להרגיש אחרי חוויה שהיא לא פשוטה, לא פיזית ולא רגשית לאף אחת.

לעדי א: ההמשך לתגובה שלי פתחה ב"אני לגמרי לא מזלזלת בתחושות של אותן אמהות".
יכול להיות שההבדל ביני לבין אחרות, חוץ מעניין הרגשות האינדיבידואליים שכתבת, הוא שאצלי זה באמת היה עניין של חיים ומוות, ואחרי שבוע בטיפול נמרץ יילודים ובפגיה, הניתוח נראה כמו משהו רחוק והרבה פחות משמעותי.
ואני ממש לא שופטת, ומבינה את הרגשות, כמו שכתבתי כשהשוויתי זאת לרגשות שלי כשלא הצלחתי להניק

אני מצטערת אם נראה ששפטתי. זו ממש לא היתה כוונתי. אני בעיקר רציתי לעודד ולהציג גישה אופטימית.
גם לי הניתוח וההתאוששות היו קשים פיזית ונפשית. אבל למרות זאת אני מעדיפה להתרכז בדבר הטוב ולא לחשוב על הקושי.
ושוב, אני רק מציגה את מה שעובר עלי, וממש לא שופטת.
וחוץ מזה... אני חייבת כבר למצוא לעצמי כינוי

מודה לכל האימהות שפתחו ושתפו,
אני יודעת לצערי שאאלץ ללדת בניתוח קיסרי.
באמת מזדהה עם הרבה רגשות שצפו כאן,
ועכשיו יש להם שם. בזכותכן אדע להתמודד טוב יותר, ואדע גם למה להתכונן.
באמת תודה לכולן

אני לא יודעת כמה פעיל הדף הזה ואם בכלל, אבל שמחה שנתקלתי בו. ראיתי פרק של בייבי בום ונפל לי איזה אסימון. את הקיסרי הראשון בחירום עברתי לפני 13 שנים וחצי, את השני- חירום לפני 10 שנים ותשעה חוד' (בפתיחה מלאה ועם דולה כדי לנסות לידה רגילה) ואת האחרון לפני כמעט שש שנים וחצי- ניתוח יזום. ופתאום קלטתי שלא התאמצתי ללדת את הילדים שלי. ומטרידה אותי כל כך המשמעות של זה. אני כל כך עצורה ומתוכננת בחיים שלי, כל כך לא מאבדת שליטה. ומטריף אותי שגם הלידות לא הביאו אותי למקום של 'לוחמת'. לפחות מתנחמת בכך שבלידה השניה משכתי בלי אפידורל עד פתיחה של 7. הגעתי למצב של איבוד שליטה על הקול שלי כשכבר התחיל ממש לכאוב. הכי קרוב לזה, מבחינת תחושת השחרור היה כשסיימתי את אחד התארים שלי וביום האחרון, אחרי השיעור האחרון, הרגשתי שכל כך קשה לי להפרד מהתואר, מהאנשים, שנסעתי הביתה בעודי צורחת את הכאב הזה החוצה. וזה היה משחרר לאללה, וזה מה שדמיינתי בלידות שלי, ולא היה. ועד עכשיו בעלי רואה את הניתוחים האלה כ'הצלה' וכדבר שהרגיע אותו... ולא מסוגל להתחבר לתחושה שלי ש'לא באמת ילדתי'. והרופאים היו נהדרים כשאמרו לי שגם זו לידה, אבל עם כל ההודיה על כך שיש לי שלושה ילדים נהדרים ואהובים ובריאים, הייתי ממש רוצה לחוות לידה 'אמיתית'.

לא יודעת למה נתת לתכנית הכי לא הגיונית בטלוויזיה להשפיע עליך כל כך.
תסתכלי על מה שרשמת. זה ממש לא נשמע שלא ״התאמצת״ ללדת את הילדים שלך.
מהנסיון שלי והכרותי עם נשים אחרות אף אחת לא הצליחה לדמיין את הלידה שלה. זה אולי הקסם שבדבר. זו חוויה שלא ניתן לדמיין אותה מראש.
אני בטח לא דמיינתי את עצמי בקיסרי והנה, זה מה שהיה.

באופן טבעי

באופן טבעי