רותי קליין

[רותי_קליין*]

"שמעתי שבמושב מתנהלים דיונים מה עדיף – חינוך ביתי או מסגרת חינוכית". כך אמר לי אחד מהשכנים כשישבנו יחדיו בסוכה.
מעניין למה אנשים לא דנים במה עדיף - להיות צייר או מתכנת, אדריכל או מורה, לגור ביעד או בתל אביב, בפתח תקווה או באשקלון. ברור שלכל אחד יש את הצרכים וההעדפות שלו.
אין דיונים לגבי מה יותר טעים – אבטיח או גויאבה.

מזל שלא כולם עובדים באותו מקצוע וגרים באותו ישוב.
אז למה כשזה מגיע לחינוך אמורה להיות אמת אחת?
למה כל ההורים וכל הילדים צריכים ללכת לבית ספר (זה או אחר) או להשאר בבית?
למה בנוגע לחינוך קשה לאנשים לראות שיש מקום לכל מיני סוגי מסגרות ושיש גם אנשים שמתאים להם בלי מסגרת בכלל?
ואין כאן נכון יותר או טוב יותר באופן גורף לכולם. כי כולנו שונים זה מזה ולכולנו צרכים אחרים.

[רותי_קליין*]

"שמעתי שבמושב מתנהלים דיונים מה עדיף – חינוך ביתי או מסגרת חינוכית". כך אמר לי אחד מהשכנים כשישבנו יחדיו בסוכה.
מעניין למה אנשים לא דנים במה עדיף - להיות צייר או מתכנת, אדריכל או מורה, לגור ביעד או בתל אביב, בפתח תקווה או באשקלון. ברור שלכל אחד יש את הצרכים וההעדפות שלו.
אין דיונים לגבי מה יותר טעים – אבטיח או גויאבה.

מזל שלא כולם עובדים באותו מקצוע וגרים באותו ישוב.
אז למה כשזה מגיע לחינוך אמורה להיות אמת אחת?
למה כל ההורים וכל הילדים צריכים ללכת לבית ספר (זה או אחר) או להשאר בבית?
למה בנוגע לחינוך קשה לאנשים לראות שיש מקום לכל מיני סוגי מסגרות ושיש גם אנשים שמתאים להם בלי מסגרת בכלל?
ואין כאן נכון יותר או טוב יותר באופן גורף לכולם. כי כולנו שונים זה מזה ולכולנו צרכים אחרים.

[אביב_חדש*]

בד"כ אני לא נכנסת לדפים אישיים (אלא אם כן הוא שלי, או של חברות), ופתאום התחשק לי להיכנס לכל הדפים האישיים שהופיעו במה חדש.
איזה כיף שהחלטתי לעשות את המעשה.
נהנית לקרוא. תמשיכי...

[אביב_חדש*]

בד"כ אני לא נכנסת לדפים אישיים (אלא אם כן הוא שלי, או של חברות), ופתאום התחשק לי להיכנס לכל הדפים האישיים שהופיעו במה חדש.
איזה כיף שהחלטתי לעשות את המעשה.
נהנית לקרוא. תמשיכי...

[יונת_שרון*]

רותי, שלחתי לך דואל לפני יותר משבוע. לשלוח שוב?

[יונת_שרון*]

רותי, שלחתי לך דואל לפני יותר משבוע. לשלוח שוב?

[גילה*]

רותי - לגבי השאלה של השכן בסוכה - אני חושבת שזו דרך (מגושמת?) להעלות את נושא החינות הביתי לשיחה ביניכם. וד"א - כל נושאי הדיון האחרים שצינת - אנשים מדברים על זה, בטח שכן!
(זה מזכיר לי את מה שכתוב אולי ב-ילד איך קוראים לך ש"מה נשמע?" אינה שאלה מטומטמת, אלא פתיחת ערוץ תקשורת).

[גילה*]

רותי - לגבי השאלה של השכן בסוכה - אני חושבת שזו דרך (מגושמת?) להעלות את נושא החינות הביתי לשיחה ביניכם. וד"א - כל נושאי הדיון האחרים שצינת - אנשים מדברים על זה, בטח שכן!
(זה מזכיר לי את מה שכתוב אולי ב-ילד איך קוראים לך ש"מה נשמע?" אינה שאלה מטומטמת, אלא פתיחת ערוץ תקשורת).

[פלוני_אלמונית*]

עכו נראית כל כך מאושרת ככה. צוהלת ושמחה עם האורות הצהובים והכתומים מנצנצים בחומותיה. כל אוהביה הותיקים והחדשים, הנאמנים והמזדמנים. כל כך הרבה התרגשות ומופעי רחוב שנדמה ששוכנים כאן תמיד ורק פעם בשנה מישהו מגיע ולוחץ על כפתור והם מתגלים ומפארים את עכו עוד יותר.
ואני מסתכלת על האנשים וכל כך קשה לשכוח אפילו לכמה שעות שהשמחה והעליזות הם רק השכבה העליונה, הדקה כל כך. שמתחת לזה יש את המציאות הקשה, כאן ובארץ.


כשהייתי קטנה היינו באים לטייל כאן. אהבנו ללכת לאורך החומות, אבא שלי היה מרים אותי לראות את הים דרך הפתחים החורצים בחומה. ים כחול כחול על רקע האבן החומה. והעיר יפה כל כך. עם מדרכות האבן והסמטאות הצרות, עם המרפסות הפונות אל הים.

אני אוהבת להעמיס את הבנות לאוטו ולבוא. ליאור במנשא, נעמה הולכת לאיטה, מתבוננת ונהנית. אנחנו צועדות בשוק, מנסות שהרגליים לא יתמלאו במים. לא יודעות לאיזה צד להסתכל. מתמלאות בצבעים ובריחות ובטעמים. נעמה נעמדת להסתכל איך מכינים פיתות ולא רוצה ללכת. והכל חי ונושם כמו שסופר לעולם לא יוכל להיות.

ואחר כך מתיישבות לאכול חומוס בלב השוק, במסעדה של סעיד. לשבת לאכול כשידינו מלאות כל טוב מתכשיטי נחושת ועד ירקות. מסביבנו אוירה צוהלת של אנשים שמתענגים על טעמו הנפלא של החומוס, ממלא את הפה בטעם שמנות גורמה לא יוכלו לו. טעם שכולל עושר ופשטות, מלאות וקלילות. אנשי עסקים, נשים עם ילדיהן, חבורה של מטיילים – ערבים ויהודים יושבים שולחן ליד שולחן וביניהם מתרוצצים המלצרים שמחייכים תמיד. וקשה להאמין שמציאות מחוץ למסעדה היא מציאות של מלחמה ועוינות ושנאה.
ואחרי הארוחה מקנחים בכנאפה בחנות המתוקים ממול. הכנאפה הכתומה כתומה הזו, שבהתחלה יש בה מתיקות עצומה ורק אחרי כמה שניות הפה מתמלא גם במלוח. וכהשילוב הזה של הסוכר והגבינה בפי אני עוצמת את העיניים וחושבת שזהו הטעם של אלוהים.

אחר כך הולכות לנמל. נעמה רצה על המדרכה. עוד קטנה מידי לטפס על הסלעים. יש כאן מעט תיירים, לפעמים אנחנו פוגשות זוגות מצטלמים. וריח וצבעים של ים. הכל נראה כלקוח מספר אגדות, וקשה לי לדמיין איך זה לקום כל בוקר השכם, ולצאת עם הסירה לים. ולחזור ולהביא את הדגים לשוק, ואחר כך לשבת בכוכים הקטנים ולתפור רשתות. כשמסתכלים בנמל עם כל התרנים והסירות הצבעוניות המצטופפות יחדיו קשה לזכור שהתמונה היפה הזו היא חיי יומיום קשים של אנשים שלא בקלות מרוויחים את לחמם.

עיר שקשה להבין את פשרה. קסומה אך אמיתית כל כך. אני מטיילת ונושמת את האוויר ולא יודעת איך זה לחיות כאן. סגורים בתוך חומות. עם לכלוך ועוני וריח תמידי של דגים.


מגיע לעכו יותר משבוע בשנה. מגיעים לה חיים. חיים של יצירה ושל תיירות נכונה שלא תפגע בתושבים. של חומוס וכנאפה וחנויות של שוק. הלוואי הלוואי שידעו לפתח בלי לאבד את הקסם. אני מדמיינת את עכו כעיר אומנים מעורבת. שאנשים יוכלו לגור בה בלי הבדל דת וגזע. לגור וליצור ולהופיע בתוך אולמות נסתרים ועל החומות עם נוף הים והמליחות בפה.
ושבעיקר יהיה מקום לכל התושבים שעכשיו גרים בה, אך שיהיו להם חיים קלים ונוחים יותר. שינוי שיכבד ויעריך את הקיים. שלא ירמוס את התושבים הותיקים. הם הם העיר. בלעדיהם לא תהיה עכו מיוחדת כל כך.

[פלוני_אלמונית*]

סתיו
אני עוצרת באמצע השביל,
עוצמת את העיניים ונושמת לתוכי את הריח הזה,
הריח של הגשם במושב.
מעלי העננים מזיזים את השמיים,
ונעמה דורשת בוץ.
כבר שבועות היא מחכה לחורף. מעיל, מגפיים, לא לשכוח מטרייה.
כשהיינו ילדים היתה בצד הדרך שלולית ענקית,
קראנו לה תעלת סואץ.
אחרי בית ספר כל יום הלכנו להתבצבץ,
עכשיו יש שם דשא במקום.
המבוגרים לא מבינים.

כל כך מיוחד לחיות עכשיו במקום בו גדלתי. בריח הזה מתערבב ההווה עם כל הפעמים שהרחתי את אותו הריח בדיוק. כמה פעמים ריח של גשם ראשון, על אותה מדרכה בדיוק?
ולדעת שלבנות שלי יהיה מילדותן זכרון של אותו הריח.

החמסין האחרון נכנע אתמול.
עוד מעט חורף,
ובלילה כבר קריר מספיק בשביל שמיכה.

[פלוני_אלמונית*]

עכו נראית כל כך מאושרת ככה. צוהלת ושמחה עם האורות הצהובים והכתומים מנצנצים בחומותיה. כל אוהביה הותיקים והחדשים, הנאמנים והמזדמנים. כל כך הרבה התרגשות ומופעי רחוב שנדמה ששוכנים כאן תמיד ורק פעם בשנה מישהו מגיע ולוחץ על כפתור והם מתגלים ומפארים את עכו עוד יותר.
ואני מסתכלת על האנשים וכל כך קשה לשכוח אפילו לכמה שעות שהשמחה והעליזות הם רק השכבה העליונה, הדקה כל כך. שמתחת לזה יש את המציאות הקשה, כאן ובארץ.


כשהייתי קטנה היינו באים לטייל כאן. אהבנו ללכת לאורך החומות, אבא שלי היה מרים אותי לראות את הים דרך הפתחים החורצים בחומה. ים כחול כחול על רקע האבן החומה. והעיר יפה כל כך. עם מדרכות האבן והסמטאות הצרות, עם המרפסות הפונות אל הים.

אני אוהבת להעמיס את הבנות לאוטו ולבוא. ליאור במנשא, נעמה הולכת לאיטה, מתבוננת ונהנית. אנחנו צועדות בשוק, מנסות שהרגליים לא יתמלאו במים. לא יודעות לאיזה צד להסתכל. מתמלאות בצבעים ובריחות ובטעמים. נעמה נעמדת להסתכל איך מכינים פיתות ולא רוצה ללכת. והכל חי ונושם כמו שסופר לעולם לא יוכל להיות.

ואחר כך מתיישבות לאכול חומוס בלב השוק, במסעדה של סעיד. לשבת לאכול כשידינו מלאות כל טוב מתכשיטי נחושת ועד ירקות. מסביבנו אוירה צוהלת של אנשים שמתענגים על טעמו הנפלא של החומוס, ממלא את הפה בטעם שמנות גורמה לא יוכלו לו. טעם שכולל עושר ופשטות, מלאות וקלילות. אנשי עסקים, נשים עם ילדיהן, חבורה של מטיילים – ערבים ויהודים יושבים שולחן ליד שולחן וביניהם מתרוצצים המלצרים שמחייכים תמיד. וקשה להאמין שמציאות מחוץ למסעדה היא מציאות של מלחמה ועוינות ושנאה.
ואחרי הארוחה מקנחים בכנאפה בחנות המתוקים ממול. הכנאפה הכתומה כתומה הזו, שבהתחלה יש בה מתיקות עצומה ורק אחרי כמה שניות הפה מתמלא גם במלוח. וכהשילוב הזה של הסוכר והגבינה בפי אני עוצמת את העיניים וחושבת שזהו הטעם של אלוהים.

אחר כך הולכות לנמל. נעמה רצה על המדרכה. עוד קטנה מידי לטפס על הסלעים. יש כאן מעט תיירים, לפעמים אנחנו פוגשות זוגות מצטלמים. וריח וצבעים של ים. הכל נראה כלקוח מספר אגדות, וקשה לי לדמיין איך זה לקום כל בוקר השכם, ולצאת עם הסירה לים. ולחזור ולהביא את הדגים לשוק, ואחר כך לשבת בכוכים הקטנים ולתפור רשתות. כשמסתכלים בנמל עם כל התרנים והסירות הצבעוניות המצטופפות יחדיו קשה לזכור שהתמונה היפה הזו היא חיי יומיום קשים של אנשים שלא בקלות מרוויחים את לחמם.

עיר שקשה להבין את פשרה. קסומה אך אמיתית כל כך. אני מטיילת ונושמת את האוויר ולא יודעת איך זה לחיות כאן. סגורים בתוך חומות. עם לכלוך ועוני וריח תמידי של דגים.


מגיע לעכו יותר משבוע בשנה. מגיעים לה חיים. חיים של יצירה ושל תיירות נכונה שלא תפגע בתושבים. של חומוס וכנאפה וחנויות של שוק. הלוואי הלוואי שידעו לפתח בלי לאבד את הקסם. אני מדמיינת את עכו כעיר אומנים מעורבת. שאנשים יוכלו לגור בה בלי הבדל דת וגזע. לגור וליצור ולהופיע בתוך אולמות נסתרים ועל החומות עם נוף הים והמליחות בפה.
ושבעיקר יהיה מקום לכל התושבים שעכשיו גרים בה, אך שיהיו להם חיים קלים ונוחים יותר. שינוי שיכבד ויעריך את הקיים. שלא ירמוס את התושבים הותיקים. הם הם העיר. בלעדיהם לא תהיה עכו מיוחדת כל כך.

[פלוני_אלמונית*]

סתיו
אני עוצרת באמצע השביל,
עוצמת את העיניים ונושמת לתוכי את הריח הזה,
הריח של הגשם במושב.
מעלי העננים מזיזים את השמיים,
ונעמה דורשת בוץ.
כבר שבועות היא מחכה לחורף. מעיל, מגפיים, לא לשכוח מטרייה.
כשהיינו ילדים היתה בצד הדרך שלולית ענקית,
קראנו לה תעלת סואץ.
אחרי בית ספר כל יום הלכנו להתבצבץ,
עכשיו יש שם דשא במקום.
המבוגרים לא מבינים.

כל כך מיוחד לחיות עכשיו במקום בו גדלתי. בריח הזה מתערבב ההווה עם כל הפעמים שהרחתי את אותו הריח בדיוק. כמה פעמים ריח של גשם ראשון, על אותה מדרכה בדיוק?
ולדעת שלבנות שלי יהיה מילדותן זכרון של אותו הריח.

החמסין האחרון נכנע אתמול.
עוד מעט חורף,
ובלילה כבר קריר מספיק בשביל שמיכה.

[פלוני_אלמונית*]

מאורעות אוקטובר (מכתב ששלחתי לעיתון המקומי)
מאורעות אוקטובר. התפרעויות. פחדים. משטרה. פחד מפגיעה בנו. פגיעה איומה בהם. התלהטות הרוחות. התחדדות האנחנו והם. שוב פחדים ופחדים. ניתוק. שנאה. אוהל השלום. שביב של תקווה. תהום. שבר גדול.

שנים של תיסכול. לא שומעים אותם.לא רוצים לשמוע שהערבים מרגישים חלק מהמדינה. שהם רוצים שיפסיקו להסתכל עליהם כאל אויב.
איך זה שאין שום קשר בין תושבי הכפרים אלינו. אני גרה כאן כל חיי (מגיל שלוש) אבל אין לי אף חבר או מכר ערבי. איך מצב אבסורדי כזה יתכן. אנחנו יודעים על תחושות קיפוח, אנחנו רואים את ההבדלים בין הישובים הערבים והיהודים (ולא משנה מי האשם כי אנחנו והם שכנים ובני אותה מדינה) ולא עושים כלום. איך לא עשינו כלום עד עכשיו? ואיך ממשיכים הלאה? גרנו שנה בארצות הברית ומשם, נוכח התרבות האמריקאית, התרבויות הערבית והיהודית לא נראות שונות כל כך. חשיבותה של המשפחה, הגרעינית והמורחבת, הקהילה, החום. אפילו השפה והאוכל. כשהתגעגענו הביתה הלכנו למסעדה ערבית בפאלו אלטו ואני זוכרת שחשבתי איך זה שעמים שאוכלים אותו אוכל יכולים לשנוא כל כך?
ובי אין שנאה. גם לא אחרי המהומות. בעיקר חבל לי. חבל על הפחד, על השנאה, על המוות המיותר כל כך. חבל לי שאין לי חברים ערביים. בארצות הברית נהניתי ממפגש עם תרבויות אחרות וכאן, חמש דקות מהבית, יש תרבות אחרת מרתקת ושונה ואני לא פוגשת אותה כמעט בכלל. למה?
כשחזרנו לגליל שמחתי לגלות שהיתה גם צמיחה בעקבות המהומות. הקמת סיכוי במשגב וקול אחר בגליל הם מקור לשינוי ולתקווה. בעיני מי שלא מעוניין בדו קיום אין לו מה לחפש כאן. ממש ככה. לא צריך להיות שמאלנים רק צריך לרצות לחיות בשלום עם תושבים שהיו כאן לפנינו. שיש לנו הרבה מה לקבל מהם וגם מה לתת. עצוב לי שיש אנשים שעדיין מפחדים לעבור בסכנין, אבל אני ממש כועסת על אנשים שרוצים שההפרדה הזאת תמשך. שמעדיפים שהקשר עם הערבים יהיה רק של שליט ושל נשלט – שהם יבנו לנו את הבתים ואח"כ גם ינקו אותם.
הדרך להתגבר על הפחד היא להכיר. הרבה מפגשים מכל מיני סוגים מנסים להתארגן באזור וזאת הזדמנות לפגוש ערבים. הזדמנות לשאול את השאלות הכואבות של העבר ושל העתיד, של הזהות ושל היום יום. הידברות היא הדרך לשלום. ולא רק בין מנהיגים אלא גם ובעיקר בין תושבים. יש לנו את היכולת למנוע את המאורעות הבאים.

[פלוני_אלמונית*]

מאורעות אוקטובר (מכתב ששלחתי לעיתון המקומי)
מאורעות אוקטובר. התפרעויות. פחדים. משטרה. פחד מפגיעה בנו. פגיעה איומה בהם. התלהטות הרוחות. התחדדות האנחנו והם. שוב פחדים ופחדים. ניתוק. שנאה. אוהל השלום. שביב של תקווה. תהום. שבר גדול.

שנים של תיסכול. לא שומעים אותם.לא רוצים לשמוע שהערבים מרגישים חלק מהמדינה. שהם רוצים שיפסיקו להסתכל עליהם כאל אויב.
איך זה שאין שום קשר בין תושבי הכפרים אלינו. אני גרה כאן כל חיי (מגיל שלוש) אבל אין לי אף חבר או מכר ערבי. איך מצב אבסורדי כזה יתכן. אנחנו יודעים על תחושות קיפוח, אנחנו רואים את ההבדלים בין הישובים הערבים והיהודים (ולא משנה מי האשם כי אנחנו והם שכנים ובני אותה מדינה) ולא עושים כלום. איך לא עשינו כלום עד עכשיו? ואיך ממשיכים הלאה? גרנו שנה בארצות הברית ומשם, נוכח התרבות האמריקאית, התרבויות הערבית והיהודית לא נראות שונות כל כך. חשיבותה של המשפחה, הגרעינית והמורחבת, הקהילה, החום. אפילו השפה והאוכל. כשהתגעגענו הביתה הלכנו למסעדה ערבית בפאלו אלטו ואני זוכרת שחשבתי איך זה שעמים שאוכלים אותו אוכל יכולים לשנוא כל כך?
ובי אין שנאה. גם לא אחרי המהומות. בעיקר חבל לי. חבל על הפחד, על השנאה, על המוות המיותר כל כך. חבל לי שאין לי חברים ערביים. בארצות הברית נהניתי ממפגש עם תרבויות אחרות וכאן, חמש דקות מהבית, יש תרבות אחרת מרתקת ושונה ואני לא פוגשת אותה כמעט בכלל. למה?
כשחזרנו לגליל שמחתי לגלות שהיתה גם צמיחה בעקבות המהומות. הקמת סיכוי במשגב וקול אחר בגליל הם מקור לשינוי ולתקווה. בעיני מי שלא מעוניין בדו קיום אין לו מה לחפש כאן. ממש ככה. לא צריך להיות שמאלנים רק צריך לרצות לחיות בשלום עם תושבים שהיו כאן לפנינו. שיש לנו הרבה מה לקבל מהם וגם מה לתת. עצוב לי שיש אנשים שעדיין מפחדים לעבור בסכנין, אבל אני ממש כועסת על אנשים שרוצים שההפרדה הזאת תמשך. שמעדיפים שהקשר עם הערבים יהיה רק של שליט ושל נשלט – שהם יבנו לנו את הבתים ואח"כ גם ינקו אותם.
הדרך להתגבר על הפחד היא להכיר. הרבה מפגשים מכל מיני סוגים מנסים להתארגן באזור וזאת הזדמנות לפגוש ערבים. הזדמנות לשאול את השאלות הכואבות של העבר ושל העתיד, של הזהות ושל היום יום. הידברות היא הדרך לשלום. ולא רק בין מנהיגים אלא גם ובעיקר בין תושבים. יש לנו את היכולת למנוע את המאורעות הבאים.

[פלוני_אלמונית*]

רבע לשתיים עשרה. צהרי יום שבת. שלושה ימים לפני הראשון באוקטובר 2002. שנתייים אחרי ואני בדרכי לכפר מנדא. אנחנו נפגשים עוד רבע שעה בתחנת הדלק בכניסה לכפר ומשם ניסע יחד לתהלוכה לזכר ארועי אוקטובר.
אני מגיעה. שלוש מכוניות, חמישה אנשים – שלושה יהודים מהאזור, שני ערבים מסכנין. השאר יגיעו מאוחר יותר. כולנו חברים בתנועת קול אחר בגליל - תנועה יהודית ערבית הקוראת לשויון זכויות בגליל. אני לא ממש פעילה, אבל אני מצטרפת לארועים כשמתאפשר לי.
אנחנו מחליטים לנסוע מכונית עוקבת אחר מכונית, למצוא חניה בתוך הכפר. לצד הכביש הראשי עומדים מספר אנשים לבושים חולצות כתובות ערבית. בכניסה לכפר התקהלות קטנה. מאוחר יותר מתברר לי שעל כובעי האנשים כתוב "סדרן". למרות שיש חניה מסודרת מובילת השיירה הקטנה שלנו בוחרת להמשיך לתוך הכפר. אני בעקבותיה, משוללת אפשרות בחירה. אני לבד במכונית. לבד מתרגשת, אולי גם חוששת קצת. פעם ראשונה שאני מגיעה להפגנה של ערבים.
אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש הישר וחונים ליד מסעדה. יצאנו מהמכוניות והלכנו ברגל למקום התחלת התהלוכה.

בערך בשתיים עשרה וחצי ההתקהלות מתעבה, וקצת אחר כך מתחילה להתקדם התהלוכה לכיוון האנדרטה לזכר הקורבנות, שם תתקיים העצרת. הרבה אנשים לובשים את החולצות אותן ראיתי קודם. אני יודעת לזהות אותיות אבל לא לחברן למילים עם משמעות. שמונה שנים למדתי ערבית בבית ספר, אפילו עשיתי בגרות שלוש יחידות בערבית מדוברת, ובכל זאת אני לא מבינה כלום. אני מבקשת תרגום. ביחד ביחד לזכר הקורבנות. הכוונה היא לכך שכל הפלגים בחברה הערבית מאוחדים בזכרם את ההרוגים בארועי אוקטובר.

טנדר של המועצה מוביל את התהלוכה בקריאות. אני לא מפחדת לשמוע ערבית. לא מפחדת לא להבין. מדי פעם מקבלת תרגום. מילים יפות כמו שירה. כפר מנדא שטפי אותי בגלייך.
אנשים מתעניינים מאיפה אנחנו, מהי התנועה. לא מעט יהודים נמצאים כאן. מהתנועה המקומית שלנו, מתאיוש, מתנועות אחרות. אנחנו מתקבלים בברכה.

שתי קבוצות קטנות רועשות במיוחד. עם חולצות אחידות ורמקולים. אלה הקיצוניים הלאומניים. בטח אם יראו משהו בטלוויזיה זה יהיה אותם. כמו בכל מקום גם כאן המיעוט הקיצוני הוא הנשמע. הרוב המתון לא נוטה לצעוק. צועדים שלובי ידיים. גברים, נשים וילדים. אני שמחה כל כך שבאתי. מרגישה שייכת לקריאה לשוויון.

חשוב לי להיות כאן. חשוב לי ששכני הערבים ידעו שיש גם יהודים שרוצים לחיות ביחד.
ההפרדה ערבים – יהודים כבר אינה רלוונטית. המאבק הוא בין רוצי שלום למחרחרי מלחמה משני העמים.

מגיעים לכיכר. התקהלות. אנחנו מנסים לתפוס קצת צל, מחסה מפני השמש שלא מתחשבת לרגע. הנאומים מתחילים. בערבית כמובן. מידי פעם אני מקבלת תקציר מתורגם.
פונים בהזדהות ובכאב לתושבי השטחים, מדגישים את חוסר האונים בו ערביי ישראל נמצאים. אזרחים במדינה שמשפילה והורסת את עמם. מקריאים את שמות ההרוגים ומהיכן הם. דקה דומיה. שקט. נציג נוצרי מירושלים מדבר. מפעם לפעם מברכים אותנו היהודים שבאנו.
קריאה למאבק משותף – ערבים ויהודים – למען הדמוקרטיה, השלום והשוויון.

האוירה כל כך לא אלימה. קשה לי לדמיין את ההפגנות לפני שנתיים. אותם אנשים שצועדים כאן קיבלו התייחסות של אויבים. 13 אזרחים נהרגו. אני לא מצליחה להבין.

[פלוני_אלמונית*]

רבע לשתיים עשרה. צהרי יום שבת. שלושה ימים לפני הראשון באוקטובר 2002. שנתייים אחרי ואני בדרכי לכפר מנדא. אנחנו נפגשים עוד רבע שעה בתחנת הדלק בכניסה לכפר ומשם ניסע יחד לתהלוכה לזכר ארועי אוקטובר.
אני מגיעה. שלוש מכוניות, חמישה אנשים – שלושה יהודים מהאזור, שני ערבים מסכנין. השאר יגיעו מאוחר יותר. כולנו חברים בתנועת קול אחר בגליל - תנועה יהודית ערבית הקוראת לשויון זכויות בגליל. אני לא ממש פעילה, אבל אני מצטרפת לארועים כשמתאפשר לי.
אנחנו מחליטים לנסוע מכונית עוקבת אחר מכונית, למצוא חניה בתוך הכפר. לצד הכביש הראשי עומדים מספר אנשים לבושים חולצות כתובות ערבית. בכניסה לכפר התקהלות קטנה. מאוחר יותר מתברר לי שעל כובעי האנשים כתוב "סדרן". למרות שיש חניה מסודרת מובילת השיירה הקטנה שלנו בוחרת להמשיך לתוך הכפר. אני בעקבותיה, משוללת אפשרות בחירה. אני לבד במכונית. לבד מתרגשת, אולי גם חוששת קצת. פעם ראשונה שאני מגיעה להפגנה של ערבים.
אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש הישר וחונים ליד מסעדה. יצאנו מהמכוניות והלכנו ברגל למקום התחלת התהלוכה.

בערך בשתיים עשרה וחצי ההתקהלות מתעבה, וקצת אחר כך מתחילה להתקדם התהלוכה לכיוון האנדרטה לזכר הקורבנות, שם תתקיים העצרת. הרבה אנשים לובשים את החולצות אותן ראיתי קודם. אני יודעת לזהות אותיות אבל לא לחברן למילים עם משמעות. שמונה שנים למדתי ערבית בבית ספר, אפילו עשיתי בגרות שלוש יחידות בערבית מדוברת, ובכל זאת אני לא מבינה כלום. אני מבקשת תרגום. ביחד ביחד לזכר הקורבנות. הכוונה היא לכך שכל הפלגים בחברה הערבית מאוחדים בזכרם את ההרוגים בארועי אוקטובר.

טנדר של המועצה מוביל את התהלוכה בקריאות. אני לא מפחדת לשמוע ערבית. לא מפחדת לא להבין. מדי פעם מקבלת תרגום. מילים יפות כמו שירה. כפר מנדא שטפי אותי בגלייך.
אנשים מתעניינים מאיפה אנחנו, מהי התנועה. לא מעט יהודים נמצאים כאן. מהתנועה המקומית שלנו, מתאיוש, מתנועות אחרות. אנחנו מתקבלים בברכה.

שתי קבוצות קטנות רועשות במיוחד. עם חולצות אחידות ורמקולים. אלה הקיצוניים הלאומניים. בטח אם יראו משהו בטלוויזיה זה יהיה אותם. כמו בכל מקום גם כאן המיעוט הקיצוני הוא הנשמע. הרוב המתון לא נוטה לצעוק. צועדים שלובי ידיים. גברים, נשים וילדים. אני שמחה כל כך שבאתי. מרגישה שייכת לקריאה לשוויון.

חשוב לי להיות כאן. חשוב לי ששכני הערבים ידעו שיש גם יהודים שרוצים לחיות ביחד.
ההפרדה ערבים – יהודים כבר אינה רלוונטית. המאבק הוא בין רוצי שלום למחרחרי מלחמה משני העמים.

מגיעים לכיכר. התקהלות. אנחנו מנסים לתפוס קצת צל, מחסה מפני השמש שלא מתחשבת לרגע. הנאומים מתחילים. בערבית כמובן. מידי פעם אני מקבלת תקציר מתורגם.
פונים בהזדהות ובכאב לתושבי השטחים, מדגישים את חוסר האונים בו ערביי ישראל נמצאים. אזרחים במדינה שמשפילה והורסת את עמם. מקריאים את שמות ההרוגים ומהיכן הם. דקה דומיה. שקט. נציג נוצרי מירושלים מדבר. מפעם לפעם מברכים אותנו היהודים שבאנו.
קריאה למאבק משותף – ערבים ויהודים – למען הדמוקרטיה, השלום והשוויון.

האוירה כל כך לא אלימה. קשה לי לדמיין את ההפגנות לפני שנתיים. אותם אנשים שצועדים כאן קיבלו התייחסות של אויבים. 13 אזרחים נהרגו. אני לא מצליחה להבין.

[ענת_גביש*]

רותי את צריכה עוד דף לפתקים שוטפים.
קודם כל שמעתי שעכו הולכת להבחר כאחת מערי העולם המיועדות לשימור ותיכנס לרשימה בינלאומית של מישהו - סליחה שלא זוכרת של מי ,אברר , ואולי ישתפרו מעמדה ומצבה מאד .
וגם , אנחנו גרים בראש פינה , אולי לא מספיק רחוק מיעד אבל נשמח מאד להחלפות בתים לאיזה סוף או אמצע שבוע !

[ענת_גביש*]

רותי את צריכה עוד דף לפתקים שוטפים.
קודם כל שמעתי שעכו הולכת להבחר כאחת מערי העולם המיועדות לשימור ותיכנס לרשימה בינלאומית של מישהו - סליחה שלא זוכרת של מי ,אברר , ואולי ישתפרו מעמדה ומצבה מאד .
וגם , אנחנו גרים בראש פינה , אולי לא מספיק רחוק מיעד אבל נשמח מאד להחלפות בתים לאיזה סוף או אמצע שבוע !

[גילה*]

רותי - שאלה אותי מישהי - את מכירה מקומות דומים למחסן שלך, במרכז?

[גילה*]

רותי - שאלה אותי מישהי - את מכירה מקומות דומים למחסן שלך, במרכז?

[רותי_קליין*]

הקולב – או – למה יד שניה (מכתב שכתבתי לחברי המושב)

פתחנו את מחסן הבגדים לפני זמן מה. קיבלתי תגובות מצוינות, אבל רובן היו בנוסח – איזה יופי! יש לנו הרבה בגדים להביא... (ובאמת תודה רבה על ההיענות ונשמח להמשיך ולקבל בגדים), אבל פחות התלהבו מלבוא ולקחת.
ובגלל זה אני כותבת לכם עכשיו, כדי לספר למה אני כל כך אוהבת לקנות (או לקחת) בגדים יד שניה.

אז קודם כל הכסף. נכון, אנחנו לא עניים, אבל להוציא פחות על בגדים מאפשר להוציא יותר על דברים אחרים (מבילויים ועד לאוכל). כשקונים פחות בגדים אפשר "להשתולל" בקניית הבגדים החגיגיים, ובכלל אף אחד לא מתנגד לגמור את החודש עם קצת יותר (או לפחות קצת פחות פחות) כסף בחשבון...

בנוסף מאד נוח לי. פעם הייתי חולת קניות. נהנתי להסתובב ולחפש. אבל עם שתי בנות קטנות כל התענוג נהיה מפוקפק. לנסוע חצי שעה (כשלפחות חצי מהדרך מלווה בפסקול של בכי), למצוא חניה, לפתוח עגלה/מנשא, להוציא מהאוטו ולצאת וכל זה בשביל חנות אחת או מקסימום שתיים, כל עוד הבנות מתנהגות עדיין בצורה נסבלת. עם מוכרות שמבקשות שלא נבלגן (גם בחנויות ילדים), ולדאוג שהן לא יברחו החוצה.
בקולב (ובהרבה חנויות יד שניה אחרות) האווירה פחות קשוחה. לנעמה מותר למדוד וגם לבלגן, יש משחקים, והכל קרוב לבית!

נכון שקיימת רתיעה שהשכנה תראה אותי עם החצאית שלה משנה שעברה. אני לא מתביישת. אני גאה ללבוש משומש. זה אומר "לא" לתרבות הצריכה המטורפת. זה אומר פחות הוצאות, כלומר פחות שעות עבודה, וזה אומר פחות זבל (גם למחזר בגדים זה איכות סביבה).
אני גאה ושמחה להשתמש במה שמישהו אחר בקהילה שלי כבר לא צריך. בגדים, משחקים, ספרים, ריהוט וכו'. שימו לב כמה ילדים אוהבים לשחק במשחקים בבית של מישהו אחר. להם לא מפריע שזה לא חדש.

ומה שאני אוהבת במיוחד זה המגוון. זאת לא חנות עם סגנון אחד, זאת לא אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה, אלא אוסף של סגנונות.
לי נמאס מהנסיון להפוך אותנו לשטנץ, עם אותו משקל ואותם בגדים ואותו מראה.
הקולב הוא חנות לכולם. גברים ונשים, מבוגרים נוער וילדים, שמנים ורזים וגבוהים ונמוכים ובמראה שלנו כולם נראים מצויין!


אני מקווה שהקולב יהפוך גם למקום מפגש בימי החורף הקרבים. אני מתכננת בכניסה עיתון קיר וכולכם מוזמנים להביא גם מפרי עטכם וגם משל אחרים.
מתכונן גם לוח מודעות לפירסום מצוי ונחוץ – מעבודה ועד רהיטים.


תודה על תשומת הלב ולהתראות

רותי קליין



הקולב – מחסן הבגדים שלכם במקלט במרכז
יום חמישי 17:00 – 19:00 יום שישי 13:00 – 14:00

[רותי_קליין*]

הקולב – או – למה יד שניה (מכתב שכתבתי לחברי המושב)

פתחנו את מחסן הבגדים לפני זמן מה. קיבלתי תגובות מצוינות, אבל רובן היו בנוסח – איזה יופי! יש לנו הרבה בגדים להביא... (ובאמת תודה רבה על ההיענות ונשמח להמשיך ולקבל בגדים), אבל פחות התלהבו מלבוא ולקחת.
ובגלל זה אני כותבת לכם עכשיו, כדי לספר למה אני כל כך אוהבת לקנות (או לקחת) בגדים יד שניה.

אז קודם כל הכסף. נכון, אנחנו לא עניים, אבל להוציא פחות על בגדים מאפשר להוציא יותר על דברים אחרים (מבילויים ועד לאוכל). כשקונים פחות בגדים אפשר "להשתולל" בקניית הבגדים החגיגיים, ובכלל אף אחד לא מתנגד לגמור את החודש עם קצת יותר (או לפחות קצת פחות פחות) כסף בחשבון...

בנוסף מאד נוח לי. פעם הייתי חולת קניות. נהנתי להסתובב ולחפש. אבל עם שתי בנות קטנות כל התענוג נהיה מפוקפק. לנסוע חצי שעה (כשלפחות חצי מהדרך מלווה בפסקול של בכי), למצוא חניה, לפתוח עגלה/מנשא, להוציא מהאוטו ולצאת וכל זה בשביל חנות אחת או מקסימום שתיים, כל עוד הבנות מתנהגות עדיין בצורה נסבלת. עם מוכרות שמבקשות שלא נבלגן (גם בחנויות ילדים), ולדאוג שהן לא יברחו החוצה.
בקולב (ובהרבה חנויות יד שניה אחרות) האווירה פחות קשוחה. לנעמה מותר למדוד וגם לבלגן, יש משחקים, והכל קרוב לבית!

נכון שקיימת רתיעה שהשכנה תראה אותי עם החצאית שלה משנה שעברה. אני לא מתביישת. אני גאה ללבוש משומש. זה אומר "לא" לתרבות הצריכה המטורפת. זה אומר פחות הוצאות, כלומר פחות שעות עבודה, וזה אומר פחות זבל (גם למחזר בגדים זה איכות סביבה).
אני גאה ושמחה להשתמש במה שמישהו אחר בקהילה שלי כבר לא צריך. בגדים, משחקים, ספרים, ריהוט וכו'. שימו לב כמה ילדים אוהבים לשחק במשחקים בבית של מישהו אחר. להם לא מפריע שזה לא חדש.

ומה שאני אוהבת במיוחד זה המגוון. זאת לא חנות עם סגנון אחד, זאת לא אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה, אלא אוסף של סגנונות.
לי נמאס מהנסיון להפוך אותנו לשטנץ, עם אותו משקל ואותם בגדים ואותו מראה.
הקולב הוא חנות לכולם. גברים ונשים, מבוגרים נוער וילדים, שמנים ורזים וגבוהים ונמוכים ובמראה שלנו כולם נראים מצויין!


אני מקווה שהקולב יהפוך גם למקום מפגש בימי החורף הקרבים. אני מתכננת בכניסה עיתון קיר וכולכם מוזמנים להביא גם מפרי עטכם וגם משל אחרים.
מתכונן גם לוח מודעות לפירסום מצוי ונחוץ – מעבודה ועד רהיטים.


תודה על תשומת הלב ולהתראות

רותי קליין



הקולב – מחסן הבגדים שלכם במקלט במרכז
יום חמישי 17:00 – 19:00 יום שישי 13:00 – 14:00

[אנונימי]

הי רותי,

כפי שהבטחתי בעבר, אכן קראתי הכל, מזמן. ואהבתי. קצת התקנאתי בך, על החברות הנפלאות שיש לך (לא שאין לי, אבל חברות מעברי לא יכנסו לאתר הזה כנראה); וממשיכה לבדוק מה מתחדש איתך מדי פעם. גם כשאין אותך ב" _מה חדש", אני מנסה בכל זאת: אולי עברו יותר מדי ימים מהפעם האחרונה, וכן יצליח לי...

והתעוררה אצלי השאלה, איפה זה בדיוק ה"במקלט במרכז" הזה, כדי שאכן נבוא, נמדוד, אולי נקנה, והכי חשוב - נהנה מחברתכם

[אנונימי]

הי רותי,

כפי שהבטחתי בעבר, אכן קראתי הכל, מזמן. ואהבתי. קצת התקנאתי בך, על החברות הנפלאות שיש לך (לא שאין לי, אבל חברות מעברי לא יכנסו לאתר הזה כנראה); וממשיכה לבדוק מה מתחדש איתך מדי פעם. גם כשאין אותך ב" _מה חדש", אני מנסה בכל זאת: אולי עברו יותר מדי ימים מהפעם האחרונה, וכן יצליח לי...

והתעוררה אצלי השאלה, איפה זה בדיוק ה"במקלט במרכז" הזה, כדי שאכן נבוא, נמדוד, אולי נקנה, והכי חשוב - נהנה מחברתכם

[בשמת*]

רותי, יופי של מכתב.
וגם אנחנו נשמח לבוא ל"קולב".
ומאוד הזדהיתי עם:
אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה
כבר שנים זה ממש הורג אותי:
אני לא מצליחה למצוא, נגיד, זוג מכנסיים מהסוג שאני אוהבת (רחב באגן עם שני כיסים נוחים, צר בקרסוליים), כי זו לא האופנה, ובכל החנויות אפשר למצוא רק את "האופנה".
או, אם שלושת הצבעים האופנתיים לא מתאימים לי - זהו זה. בכל החנויות יש רק אותם, וגמרנו.
מצד שני, זה חוסך התלבטות... במבט אחד רואים שכל החנות לא בשבילי...

[בשמת*]

רותי, יופי של מכתב.
וגם אנחנו נשמח לבוא ל"קולב".
ומאוד הזדהיתי עם:
אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה
כבר שנים זה ממש הורג אותי:
אני לא מצליחה למצוא, נגיד, זוג מכנסיים מהסוג שאני אוהבת (רחב באגן עם שני כיסים נוחים, צר בקרסוליים), כי זו לא האופנה, ובכל החנויות אפשר למצוא רק את "האופנה".
או, אם שלושת הצבעים האופנתיים לא מתאימים לי - זהו זה. בכל החנויות יש רק אותם, וגמרנו.
מצד שני, זה חוסך התלבטות... במבט אחד רואים שכל החנות לא בשבילי...

[אדומי*]

סחה

[אדומי*]

סחה

[רותי_קליין*]

הגענו למרכז, היה כבר מאוחר יחסית. שני חברים של נעמה השתוללו שם. הם באו אליה בריצה ובצעקות – מטומטמת מטומטמת. בא לי לצעוק עליהם – תעופו מפה! מטומטמים אתם!
כל כך חינוכי...
אז אני מתאפקת (יחסית) ואומרת להם שילכו ויעזבו אותה.
אח"כ אני חושבת שהייתי צריכה להגיד שאם הם חושבים שהיא מטומטמת אז הם לא מכירים אותה בכלל כי אני מכירה אותה ויודעת שהיא מאד חכמה.
זה מה שאמא שקולה והגיונית היתה אומרת. (אמא מבוגרת).

שני ילדים בני שלוש החזירו אותי במילה אחת כמעט שלושים שנה אחורה.

[רותי_קליין*]

הגענו למרכז, היה כבר מאוחר יחסית. שני חברים של נעמה השתוללו שם. הם באו אליה בריצה ובצעקות – מטומטמת מטומטמת. בא לי לצעוק עליהם – תעופו מפה! מטומטמים אתם!
כל כך חינוכי...
אז אני מתאפקת (יחסית) ואומרת להם שילכו ויעזבו אותה.
אח"כ אני חושבת שהייתי צריכה להגיד שאם הם חושבים שהיא מטומטמת אז הם לא מכירים אותה בכלל כי אני מכירה אותה ויודעת שהיא מאד חכמה.
זה מה שאמא שקולה והגיונית היתה אומרת. (אמא מבוגרת).

שני ילדים בני שלוש החזירו אותי במילה אחת כמעט שלושים שנה אחורה.

[עדי_יותם*]

אני חושבת שכבר סיפרתי את זה פעם כאן באתר, אבל לא יזיק שוב:
הבת שלי התחילה לקרוא לי מטומטמת בערך בגיל ארבע, אם אני זוכרת נכון - כשיצאה מהחינוך האנתרופוסופי לעירוני. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה, והיא אמרה שלא. אז אמרתי "זו מישהי שלא נותנת אוכל לילדים שלה" - ומאחר שזה היה קורה כמעט תמיד ממש ליד שולחן ארוחת הערב, היא מיד היתה אומרת, "סליחה, את לא מטומטמת".
(-:
תקראי לי מניפולטיבית
(-:

[עדי_יותם*]

אני חושבת שכבר סיפרתי את זה פעם כאן באתר, אבל לא יזיק שוב:
הבת שלי התחילה לקרוא לי מטומטמת בערך בגיל ארבע, אם אני זוכרת נכון - כשיצאה מהחינוך האנתרופוסופי לעירוני. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה, והיא אמרה שלא. אז אמרתי "זו מישהי שלא נותנת אוכל לילדים שלה" - ומאחר שזה היה קורה כמעט תמיד ממש ליד שולחן ארוחת הערב, היא מיד היתה אומרת, "סליחה, את לא מטומטמת".
(-:
תקראי לי מניפולטיבית
(-:

[אביב_חדש*]

רותי - מה קפץ עלייך? פסח? איזה סדר ונקיונות את עושה כאן...

[אביב_חדש*]

רותי - מה קפץ עלייך? פסח? איזה סדר ונקיונות את עושה כאן...

[יונת_שרון*]

כל הכבוד! ישר כוח! כה לחי! חזקי ואמצי! כל המרבה הרי זה משובח!

[יונת_שרון*]

כל הכבוד! ישר כוח! כה לחי! חזקי ואמצי! כל המרבה הרי זה משובח!

[אמא_אדמה*]

רותי , מצאתי!
היא גרה במושב עמקה ליד כברי והיא מ ד ה י מ ה !!!
אני כנראה אתחיל שבוע הבא (אם הכל ילך חלק עם העבודה)...
תכתבי לי מייל : [email protected]

[אמא_אדמה*]

רותי , מצאתי!
היא גרה במושב עמקה ליד כברי והיא מ ד ה י מ ה !!!
אני כנראה אתחיל שבוע הבא (אם הכל ילך חלק עם העבודה)...
תכתבי לי מייל : [email protected]

[אביב_חדש*]

לא נראה לי שזו את, אלא אם כן יפית חברה שלך...

[אביב_חדש*]

לא נראה לי שזו את, אלא אם כן יפית חברה שלך...

[סימונה*]

zzz @}
חבל שלא באנו. אולי תקפצו מחר? אבנר בת"א.
לא מצאתי את הקישור לאתרים שאמרת לי.

[סימונה*]

zzz @}
חבל שלא באנו. אולי תקפצו מחר? אבנר בת"א.
לא מצאתי את הקישור לאתרים שאמרת לי.

[סימונה*]

יערה כרגע נרדמה לי על הציצי מול המחשב. הייתי אומרת לך לשים לב לשעה, אבל את בטח לא מתרשמת.
תפוחים. יאממממ... אולי באמת, רק בשביל לחזק את ליבנו לפני הסדר.
(אני מתאמנת עליך בהבעות)

[סימונה*]

יערה כרגע נרדמה לי על הציצי מול המחשב. הייתי אומרת לך לשים לב לשעה, אבל את בטח לא מתרשמת.
תפוחים. יאממממ... אולי באמת, רק בשביל לחזק את ליבנו לפני הסדר.
(אני מתאמנת עליך בהבעות)

[ענת_גביש*]

דווקא קיבלתי ושמחתי וסתם דחיתי את התשובה. אשמח מאד מאד רק שעכשיו זה זמן מטורף. שמחתי נורא לראות אותך במפגש ובטח שאני רוצה להפגש. כשירגע כאן קצת.

[ענת_גביש*]

דווקא קיבלתי ושמחתי וסתם דחיתי את התשובה. אשמח מאד מאד רק שעכשיו זה זמן מטורף. שמחתי נורא לראות אותך במפגש ובטח שאני רוצה להפגש. כשירגע כאן קצת.

[ענת_גביש*]

רותי!!! איזה אנחת רווחה. בדף ההוא זה כמו לדרוך על הפצעים לכמה אנשים, אבל כאן אני יכולה לכתוב לך: איזה יופי!!!!
ממש הוקל לי.

[ענת_גביש*]

רותי!!! איזה אנחת רווחה. בדף ההוא זה כמו לדרוך על הפצעים לכמה אנשים, אבל כאן אני יכולה לכתוב לך: איזה יופי!!!!
ממש הוקל לי.

[תבשיל_קדרה*]

רותי - בדף הבית שלי כתבה לי רויטל על אחותה שמתענינת בקבוצה במשגב. אני אדבר אתה בכל מקרה (במגבלות ה-דחיינות כרונית שלי). תדברי אתה גם את?

[תבשיל_קדרה*]

רותי - בדף הבית שלי כתבה לי רויטל על אחותה שמתענינת בקבוצה במשגב. אני אדבר אתה בכל מקרה (במגבלות ה-דחיינות כרונית שלי). תדברי אתה גם את?

[רותי_קליין*]

זהו. גמרתי לכתוב את המחברת שלי. זאת אומרת - מחברת לנשים אחרי לידה. אלה 13 דפים המיועדים לנשים אחרי לידה. בעיקר הסיפור שלי. חלק כמו שפירסמתי כאן, אבל ערוך יותר מתאים.
אני אשמח אם תפיצו!
אני ממליצה להדפיס ולהביא (למי יש זמן לקרוא במחשב?)
אני מקווה אולי להוציא אותה (אולי אצל רני וחדווה) אבל אני אדווח על זה בהמשך.

כדי לקבל את המחברת אפשר לשלוח לי אימייל [email protected]
יש אפשרות להוסיף קובץ word לכאן?

[רותי_קליין*]

זהו. גמרתי לכתוב את המחברת שלי. זאת אומרת - מחברת לנשים אחרי לידה. אלה 13 דפים המיועדים לנשים אחרי לידה. בעיקר הסיפור שלי. חלק כמו שפירסמתי כאן, אבל ערוך יותר מתאים.
אני אשמח אם תפיצו!
אני ממליצה להדפיס ולהביא (למי יש זמן לקרוא במחשב?)
אני מקווה אולי להוציא אותה (אולי אצל רני וחדווה) אבל אני אדווח על זה בהמשך.

כדי לקבל את המחברת אפשר לשלוח לי אימייל [email protected]
יש אפשרות להוסיף קובץ word לכאן?

[תבשיל_קדרה*]

ברכות!
איזה כיף זה כשיוצא משהו שלם מתחת לידיים!

[תבשיל_קדרה*]

ברכות!
איזה כיף זה כשיוצא משהו שלם מתחת לידיים!

[רונית_סלע*]

רותי, רציתי רק לכתוב שהדף שלך מקסים, מעורר הזדהות עצומה ומרגש. תודה.

[רונית_סלע*]

רותי, רציתי רק לכתוב שהדף שלך מקסים, מעורר הזדהות עצומה ומרגש. תודה.

[סימונה*]

רותי?

[סימונה*]

רותי?

[רונית_סלע*]

הי רותי, העתקתי את השאלה מהדף של התינוק יודע. קרה לך שאחת הילדות שלך ניסתה לעצור את הבכי? (בעצם אני נזכרת שלפי מה שכתבת זה קורה, אבל בכל זאת רוצה לשאול)- מה את עושה במקרה כזה? פשוט מחכה שהבכי ייצא? אני מרגישה לפעמים שהן מחזיקות אותו בפנים יותר מדי (וזה ניכר בהתנהגותן), אבל אם עולה בכי הן מייד עוצרות (הגדולה ממש בולעת, הקטנה פשוט מפסיקה). לפעמים אני חושבת שמשהו שעשיתי לא היה בסדר (הזדמנות מעולה לקצת רגשי אשמה נוראיים). בכלל, אשמח לשמוע עוד, אני כמעט לא מכירה אמהות שמכירות בעניין הזה של הצורך לפרוק בכי ואני צמאה לשמוע, אם בא לך לספר.

[רונית_סלע*]

הי רותי, העתקתי את השאלה מהדף של התינוק יודע. קרה לך שאחת הילדות שלך ניסתה לעצור את הבכי? (בעצם אני נזכרת שלפי מה שכתבת זה קורה, אבל בכל זאת רוצה לשאול)- מה את עושה במקרה כזה? פשוט מחכה שהבכי ייצא? אני מרגישה לפעמים שהן מחזיקות אותו בפנים יותר מדי (וזה ניכר בהתנהגותן), אבל אם עולה בכי הן מייד עוצרות (הגדולה ממש בולעת, הקטנה פשוט מפסיקה). לפעמים אני חושבת שמשהו שעשיתי לא היה בסדר (הזדמנות מעולה לקצת רגשי אשמה נוראיים). בכלל, אשמח לשמוע עוד, אני כמעט לא מכירה אמהות שמכירות בעניין הזה של הצורך לפרוק בכי ואני צמאה לשמוע, אם בא לך לספר.

[רונית_סלע*]

[רונית_סלע*]

[ענת*]

היי רותי, ברכות על סיום המחברת, שלחתי לך מייל.

[ענת*]

היי רותי, ברכות על סיום המחברת, שלחתי לך מייל.

[סימונה*]

אז התראנו בסוף, או לא? סתם: נתקלתי פתאום בהודעה שלך מלפני שבוע. אז אולי מחר?

[סימונה*]

אז התראנו בסוף, או לא? סתם: נתקלתי פתאום בהודעה שלך מלפני שבוע. אז אולי מחר?

[לי_הי*]

הי רותי בהמלצתך נכנסתי לאתר ואני מאוד נהנת סליחה שלא יצא לי לדבר איתך מאז שנפגשנו החיים שלי מאוד עמוסים
מאוד נהנת לקרוא את הדף שלך כמובן שעדין לא קראתי הרבה לאט לאט אין לי הרבה זמן שאני יכולה להיות מול המחשב

[לי_הי*]

הי רותי בהמלצתך נכנסתי לאתר ואני מאוד נהנת סליחה שלא יצא לי לדבר איתך מאז שנפגשנו החיים שלי מאוד עמוסים
מאוד נהנת לקרוא את הדף שלך כמובן שעדין לא קראתי הרבה לאט לאט אין לי הרבה זמן שאני יכולה להיות מול המחשב

[טרה_רוסה*]

הי!
עוד מעט אפשר לעשות פה פגישת מחזור...
אני רוצה לקרוא את דף הבית שלך, אבל צריך להקדיש לזה זמן.

[טרה_רוסה*]

הי!
עוד מעט אפשר לעשות פה פגישת מחזור...
אני רוצה לקרוא את דף הבית שלך, אבל צריך להקדיש לזה זמן.

[לי_הי*]

רותי את יכולה להעביר לי את המחברת שכתבת המייל שלי הוא [email protected]

[לי_הי*]

רותי את יכולה להעביר לי את המחברת שכתבת המייל שלי הוא [email protected]

[מיץ_פטל*]

רותי , רק עכשיו נכנסתי לדף שלך ולמרות שלא קראתי הכל...זה ממש מרגש ויפה בעיני.
דרך אגב... אנו מעבירים הילוך וכבר שוחחנו עם סמדר מהצוות של יעד, היא הפנתה אותנו לאבא שלך.
אשמח לשוחח גם איתך טלפונית.
שילחי לי מייל. אנו נהיה כבר השבוע בביקור.

[מיץ_פטל*]

רותי , רק עכשיו נכנסתי לדף שלך ולמרות שלא קראתי הכל...זה ממש מרגש ויפה בעיני.
דרך אגב... אנו מעבירים הילוך וכבר שוחחנו עם סמדר מהצוות של יעד, היא הפנתה אותנו לאבא שלך.
אשמח לשוחח גם איתך טלפונית.
שילחי לי מייל. אנו נהיה כבר השבוע בביקור.

[סימונה*]

שלום רותי
יערה ביקשה לשלוח לך הודעה ולהגיד:
שנבוא לבקר אותכם כאשר לללללללללללללחחחחחחלחלללחחחחחחחחחחחחחח
תכתבי לנו בבקשה בחזרהןל8ןםךם

[סימונה*]

שלום רותי
יערה ביקשה לשלוח לך הודעה ולהגיד:
שנבוא לבקר אותכם כאשר לללללללללללללחחחחחחלחלללחחחחחחחחחחחחחח
תכתבי לנו בבקשה בחזרהןל8ןםךם

[אנונימי]

רותי,
אתם גרים ביעד? את יכולה לספר לי קצת על המקום?
יש אולי אפשרות שנעבור צפונה, ואני מחפשת ישוב במרחק של עד חצי שעת נסיעה בשעות העומס, מעכו, עם אנשים מבאופן...
גילה אמרה שאת גרה אפילו יותר קרוב.
אשמח לשמוע / לקרוא.
את מתכוונת להגיע למפגש בפארק הלאומי ברמת גן?

להשתמע / להתראות

(אם תרצי להתקשר אלי: 054-4544135)

[אנונימי]

רותי,
אתם גרים ביעד? את יכולה לספר לי קצת על המקום?
יש אולי אפשרות שנעבור צפונה, ואני מחפשת ישוב במרחק של עד חצי שעת נסיעה בשעות העומס, מעכו, עם אנשים מבאופן...
גילה אמרה שאת גרה אפילו יותר קרוב.
אשמח לשמוע / לקרוא.
את מתכוונת להגיע למפגש בפארק הלאומי ברמת גן?

להשתמע / להתראות

(אם תרצי להתקשר אלי: 054-4544135)

[אנונימי]

אשמח אם תתקשרי.
קצת מלחיץ אותי כל הסיפור הזה.
תמיד דיברתי על זה שאעבור לצפון, אבל עכשיו כשאפשרות כזו באמת עולה, זה לא כל כך פשוט לי...

[אנונימי]

אשמח אם תתקשרי.
קצת מלחיץ אותי כל הסיפור הזה.
תמיד דיברתי על זה שאעבור לצפון, אבל עכשיו כשאפשרות כזו באמת עולה, זה לא כל כך פשוט לי...

[דנה_ה*]

נועה ברקת הציעה לברר איתך לגבי המפגשים בנחל צלמון: האם הם מתקיימים כל יום שני? היכן נפגשים (היכן שהכביש פוגש בנחל או צפונה יותר ליד ערב אל נעים?), אילו מן מפגשים הם? (עם ילדים, בלי, עם נושא מסוים? טיול?). אני גרה מאוד קרוב ואשמח לנסות להגיע (מעלה צביה). בתודה, דנה

[דנה_ה*]

נועה ברקת הציעה לברר איתך לגבי המפגשים בנחל צלמון: האם הם מתקיימים כל יום שני? היכן נפגשים (היכן שהכביש פוגש בנחל או צפונה יותר ליד ערב אל נעים?), אילו מן מפגשים הם? (עם ילדים, בלי, עם נושא מסוים? טיול?). אני גרה מאוד קרוב ואשמח לנסות להגיע (מעלה צביה). בתודה, דנה

[טרה_רוסה*]

את באה ליום עיון? ככה לא תצטרכי לחכות עד אוגוסט....

[טרה_רוסה*]

את באה ליום עיון? ככה לא תצטרכי לחכות עד אוגוסט....

[שרון_ברקת*]

היי רותי, שמחתי לפגוש אותך אצל עבד, ולחבר פנים לשם. מה שאתם עושים בעניין הזה הוא חשוב מאד וגדולתו עוד תתגלה לעולם. תמשיכו ככה!

[שרון_ברקת*]

היי רותי, שמחתי לפגוש אותך אצל עבד, ולחבר פנים לשם. מה שאתם עושים בעניין הזה הוא חשוב מאד וגדולתו עוד תתגלה לעולם. תמשיכו ככה!

[תבשיל_קדרה*]

את עוד בבית? (-;

[תבשיל_קדרה*]

את עוד בבית? (-;

[תבשיל_קדרה*]

הממם... בסוף גם אני לא הייתי השבוע.
עיפות מרוב עומס-קיץ.
צריכה לחשוב מה אני מדללת.

[תבשיל_קדרה*]

הממם... בסוף גם אני לא הייתי השבוע.
עיפות מרוב עומס-קיץ.
צריכה לחשוב מה אני מדללת.