רק אימא יכולה

אנונימי

_{דף מומלץ}

ראו גם

ילדה שנצמדת

חברותיות ועצמיות אצל ילדים

ילד שצמוד לאמא

התרכזות בילד

רק אימא יכולה להניק

רק אימא מרדימה
רק אימא מרגיעה
אימא נמצאת כמעט כל היום עם הילד וזה הכי טבעי בעולם, אבל... לא הכי קל.
לא מדובר על עזרה בבית או בקניות, אלא על הטיפול והתמיכה - על ההכרות הכל כך קרובה שרק אימא יכולה.
אבל לפעמים אימא צריכה ללכת ( אפילו לשעה ) למקום שאי אפשר לקחת ילדים כמו למשל בית-חולים ויש עוד דוגמאות ( מעטות לשמחתי )
לפעמים אימא רוצה לצאת בערב עם אבא או חברה, כבר מאוחר - אחרי "שעת ההשכבה" ואחרי שרק אימא מרדימה..
איך מסתדרים עם "התלות החיובית" הזו שאנו במו ידינו יוצרים?? האם יש בכלל תלות שהיא חיובית?

אוף (זו לא אנחת קיטור אלא אנחת עייפות).
כמה אני מזדהה......
גם בשבת שבה אבא בבית ויכול לקחת קצת על הידיים, אלה רוצה ונרגעת רק אצל אמא.
ובליבי תמיד ההתלבטות, האם לתת לאבא להתמודד ? (אחרת איך הוא ילמד את אלה ?), לתת לאלה להפנים שיש לה גם אבא חוץ מאמא ? (ואז ? האם היא לומדת לסמוך גם על אבא או לומדת להתאכזב מאמא ?)

ושלא תבינו לא נכון...אני מאוד מאוד מאוד נהנית מההתרפקות ההדדית, אבל לפעמים ע י י פ ה !!!!!

איך מסתדרים עם "התלות החיובית" הזו שאנו במו ידינו יוצרים??
זה לא אנחנו יוצרים. זה פשוט טבעי. למה רק אנחנו בהריון? התלות הזאת (שאני לא מגדירה אותה כתלות אלא כהתנהלות חיים נורמלית ורגילה) היא המשך של איך שיצרנו חיים.
היא חיובית אם את מתייחסת אליה ככה.

נועה, בת כמה בתך?
איך מסתדרים עם "התלות החיובית" הזו שאנו במו ידינו יוצרים?? האם יש בכלל תלות שהיא חיובית?
רק בקצרה בינתיים:
ציטטתי כאן איפשהו את האמירה שילדים יהיו תלותיים בכל מקרה, ועדיף שהתלות שלהם תהיה בנו ולא באנשים/דברים אחרים. התלות הזו לא חייבת להיכנס להגדרות של חיובית או שלילית, היא קיימת בכל מקרה. כמו שהם תלויים בנו להמון דברים אחרים. את לא באה בתלונות על זה שתינוק לא מתלבש בעצמו, מן הסתם.
זה עובר.
ובינתיים - תני אמון באנשים שאיתם את משאירה את בתך, ובבתך עצמה, שימצאו את הדרך להסתדר גם בלעדייך. בפרט אם מדובר באבא שלה. ואם בינתיים תעודדי אותם לבלות זמן יחד גם כשאת בבית - החתלה, רחצה, נשיאה ושינה, למשל - יהיה להם קל יותר גם כשאת יוצאת.

זה לא אנחנו יוצרים. זה פשוט טבעי. למה רק אנחנו בהריון?
אני מסכימה שאין טבעי מאימא תומכת, וברור שילד רוצה וצריך קודם כל את אימא.
ובכל-זאת ישנם ילדים שגדלים למשל במשפחות גדולות או חמולות והם "רגילים" יותר לכך שעוד אנשים מטפלים בהם ואולי הם גם רגילים לזה שאימא לא כל הזמן בנמצא. ( כמובן זה לא אומר שאימא לא חסרה להם)
אנחנו - אלו שבחרו להיות עם הילדים בבית, אולי יוצרים במקום מסויים סיטואציה של - רק אימא יכולה. והיא, הסיטואציה, שיכולה להקשות עלינו וגם על ילדינו שאינם רגילים/סומכים/מכירים אנשים אחרים, ואפילו עם אבא להישאר זה לא עובר חלק!

האמירה שילדים יהיו תלותיים בכל מקרה,
אותי קצת מפחידה בתור מי שהיתה רוצה לחשוב כמה שיותר על ילד עצמאי ולא תלותי.
כמובן שיהיו הדברים שתמיד הילד יזדקק להם מהוריו, אבל אם הילד גדל ומתרגל להיות רק עם אימא האם לא נוצרת כאן תלות מסויימת?
ואיך אפשר, אם בכלל, למנוע אותה?

אותי קצת מפחידה בתור מי שהיתה רוצה לחשוב כמה שיותר על ילד עצמאי ולא תלותי.
אני הייתי קצת מתקנת את הניסוח של המסעדה:

לא "תלותי" (שזו הצורה הפתולוגית) אלא "תלוי".
תלותי זה מי שכבר מזמן עבר את הגיל של התלות אבל הוא עדיין תקוע בו.
תלוי זה מי שאכן אינו יכול בעצמו.

התינוקות והילדים הקטנים תלויים . הם תלויים. לא תלותיים.
כמו שהמסעדה אמרה, את לא מצפה מתינוק שיתלבש בעצמו. במובן זה - הם תלויים.
זה טבעי ותקין לגורים של בני אדם, שנולדים הכי חסרי אונים בטבע.
הם אמורים לגדול ולהפוך בתוך X שנים לעצמאיים, אבל זה תהליך.

עוד מלה שיש לי לומר על התהליך: לפי תפיסתנו, כאן ב באופן טבעי , התהליך התקין, הטבעי והנכון בדרך אל העצמאות נעשה ביוזמת הילד , שלא כמו בחברתנו.
זה אומר:
כשהילד זקוק לעזרה, אינו מסוגל או אינו רוצה "בעצמו", ותלוי בך - את אמורה (אמורה מבחינת התפיסות שלנו כאן באתר הזה (-; ) לתת עזרה ולא לעשות עניין. להכריח ילד להיות "עצמאי" מתוך יוזמה של המבוגרים זה כמו להכריח ילד להצטרך פיפי או להיות רעב. אולי הוא יילך לשירותים בשבילך, או יאכל בלי תיאבון בשבילך - אבל זה ממש לא נקרא "עצמאות" וזה לא מה שאנחנו רוצים...

מצד שני, כשהילד רוצה לעשות דברים "בעצמו" - אנחנו מצפות מעצמנו (כאן באתר הזה) לתמוך בו ולעשות ככל הניתן לאפשר את זה.

אצלי, למשל, זה למרות החינוך שלי מהבית לנקיון בכל מחיר. ואצלי, באופן פרטי, למשל, זה אומר לבלוע את הקטעים המטופשים שיש לי עם ילד שאוכל "בעצמו" ומלכלך את הכל מסביב. אני ממש עושה לעצמי שטיפת מוח מנטאלית להפסיק לבלבל במוח ולהפסיק להתרגש מזה שהילד והשולחן וכל מה שמסביב התלכלכו. יותר חשוב שהילד רוצה לעמוד בעצמו על הכסא (לא לשבת, הוא מתעקש) ולאכול בעצמו את המרק.
(אילו הייתי ההורים שלי הייתי מכריחה אותו בכוח לשבת, כי "לא עומדים על הכסא" כי זה "מסוכן" ועוד שלל סיבות, ולוקחת בכוח את הכפית או המזלג מידו, כי "הוא מלכלך", ומאכילה אותו אף על פי שהוא רוצה "בעצמו". )

כי בחברה שלנו, הנורמה היא:

מצד אחד לדחוף ילד להסתדר לבד כשהוא לא מסוגל או לא רוצה.
מצד שני לקפד ניצני עצמאות כשהם לא מתאימים להורים (אצל אחת זה כשהבחירה של הילדה בבגדים לא נראית לה, אצל אחרת זה הליכלוך באוכל, אצל שלישי אלה סכנות של נפילה ואצל רביעי אני לא יודעת, אבל זה נעשה על ידי כל ההורים שמפחדים מ"תלותיות").

תודה, בשמת. כל מלה.

איך, איך את עושה את זה בשמת?
מצליחה לנסח הכל כל כך טוב, מדוייק, שכל מה שנשאר להגיד זה
תודה, בשמת. כל מלה.

שליחה על ידי יעל* » 27 יולי 2004, 18:12

אם לחזור רגע אל שם הדף -
רק אמא יכולה..... אצלנו גם אבא יכול, כמעט הכל, ואין כמעט הבדל (אולי קצת.....).

ואולי זה בגלל שיש לנו תאומים. אבל לא רק בגלל זה.

לקפד ניצני עצמאות כשהם לא מתאימים להורים.
זה נעשה על ידי כל ההורים שמפחדים מ"תלותיות".
אפשר לקבל הסבר, לאלו הסובלים מקשיי הבנה של באופן טבעי.

שליחה על ידי אני* » 27 יולי 2004, 21:26

כשהילד רוצה לעשות דברים "בעצמו" - אנחנו מצפות מעצמנו (כאן באתר הזה) לתמוך בו ולעשות ככל הניתן לאפשר את זה.

לקפד ניצני עצמאות כשהם לא מתאימים להורים (אצל אחת זה כשהבחירה של הילדה בבגדים לא נראית לה, אצל אחרת זה הליכלוך באוכל, אצל שלישי אלה סכנות של נפילה ואצל רביעי אני לא יודעת, אבל זה נעשה על ידי כל ההורים שמפחדים מ"תלותיות").

אצלנו באתר...
אצלכם הדברים הולכים עם הילד כי עכשיו ככה הוא רוצה, מה עם הגבולות? מה עם מה שאני רוצה או קשה לי? . אז אם אני לא מצליחה להתגבר כמו בשמת אני לא מתאימה לאתר? תאמינו לי שגם אני רוצה לאפשר לילד שלי עצמאות, אבל לא תמיד זה אפשרי לתת לו לעמוד בכל מקום שירצה ( כמו הדוגמא עם הכיסא ) ואם אני באמת מפחדת שהילד יפול אז מה? אני לא אימא תומכת?
קצת צורמת לי התגובה של בשמת.

קצת צורמת לי התגובה של בשמת.
זו לגמרי הבחירה שלך, גם איך לגדל את הילד שלך וגם איך להתייחס לתגובה של בשמת. בעיני היא כתבה בדיוק כאילו כתבה מפי וזאת על אף שאני כן מציבה גבולות ועל אף שלפעמים קשה לי ואני גם אומרת לפיצי שלי שעכשיו אני צריכה את עזרתו כי אני עייפה ואין לי כוח.

שליחה על ידי נועה* » 27 יולי 2004, 21:44

אצלנו גם אבא יכול, כמעט הכל, ואין כמעט הבדל (אולי קצת.....).
גם אצלנו. לא רק שהוא יכול, אלא ברגע שהוא חוזר מהעבודה הילד נצמד אליו. אבא יקריא סיפור, עם אבא אמבטיה, אבא מאכיל וכו'....

אני חושבת , שזה תלוי הרבה באבא ובאמא.
אבא שרוצה לטפל בילד שלו ומאמין שהוא מסוגל. ואמא, שנותנת לאבא קצת קרדיט ואמון ולא מבקרת אותו על כל דבר שהוא עושה.

וכמובן, שיש דברים שזה רק אמא יכולה כמו לידה והנקה. כך ברא אותנו הטבע.

אם הילד גדל ומתרגל להיות רק עם אימא האם לא נוצרת כאן תלות מסויימת?
נדמה לי שבמו ידיי (אולי) הוסט הדיון מהנושא של "רק אימא יכולה".
אני בעיקר מוטרדת מהקושי של ביתי להיפרד ממני וזאת בגלל שהיא רוב הזמן רק איתי.

היום אני יכולה לראות כמה הוא תלוי בי ( בשמת תודה על ההבהרה ), איך קשה לו לייצור לעצמו מרחב משחק חופשי. הוא צריך שאסתכל , שאכוון , שאראה , שהעניק את מלא תשומת הלב . לפעמים אני מוצאת שזה נכון לו , לזמן ולסיטואציה , תשומת הלב שלי . אבל אני גם יכולה לראות איך התלוי הזה יכול לעכב את שנינו . אני יכולה לראות איך זה שהייתי קשובה לו 120 אחוז יצר את התלוי הזה , איך זה שלא הרפיתי ממנו מנע את החופש שלו ושלי . המדהים הוא שכשאנחנו נמצאים בחברת ילדים אחרים הוא כמעט ולא ניגש אלי רוב הזמן הוא מסתובב , בוחן , בודק מידי פעם ניגש לציצי . אבל כשאנחנו רק שנינו אין רגע דל וזה יכול לקרות גם עם בעלי . מישהו חייב להיות איתו כל הזמן אבל כל הזמן , קצת מוטרף הייתי אומרת . אז איך עושים שיהיה אחרת ? איך לומדים להבחין ביןהתלוי הזה לתלותי שציינת בשמת? איך מנסים לעשות דברים שרוצים לבד. כן בלי הקול הזה שמנסה כל הזמן להגיד משהו , בלי המשיכה בחולצה ובעיקר בלי רגשות האשם שאני מזניחה או לא מתיחסת מספיק לצורכי הילד שלי ?

אצלכם הדברים הולכים עם הילד כי עכשיו ככה הוא רוצה, מה עם הגבולות? מה עם מה שאני רוצה או קשה לי?

אני, ברוכה הבאה!

בתשובה לשאלותייך את מוזמנת לעיין ב-
כבד את ילדיך
חינוך בלי גבולות

ובכלל
מדור אתגרים בהורות
מדור חינוך

@}

_לקפד ניצני עצמאות כשהם לא מתאימים להורים
זה נעשה על ידי כל ההורים שמפחדים מ"תלותיות".
אפשר לקבל הסבר, לאלו הסובלים מקשיי הבנה של באופן טבעי._

לקפד ניצני עצמאות כשהם לא מתאימים להורים.
למשל - לא לתת לילד לאכול לבד, כי זה מלכלך. לא לתת לילד לטפס, כי הוא עלול ליפול. לא לתת לילד לזרוק את כל הכדורים לכל הכיוונים, כי אח"כ קשה לאסוף. לא לתת לילד להביא לבד צלחת מהארון, כי הוו ישבור.

זה נעשה על ידי כל ההורים שמפחדים מ"תלותיות".
בהכללה גסה - יש קורלציה בין הורים שמפחדים מתלות של הילד (ולא נותנים לו את כל העזרה שהוא זקוק לה כשהוא מבקש אותה), ובין הורים שלא מאפשרים לילד את מידת העצמאות שהוא זקוק לה כשהוא מבקש אותה. וזה אבסורדי - כי גם קוצצים את כנפיו, וגם מתים שהוא יעוף.

> עד כאן פרשניתנו לעניני בשמת <

פינת הוידוי קורע הלב:
גם אני לפעמים "עכישו אני מאכילה, אין לי כח לנקות אח"כ", אבל לא תמיד

_אני בעיקר מוטרדת מהקושי של ביתי להיפרד ממני וזאת בגלל שהיא רוב הזמן רק איתי.
ברמה הפרקטית - מצטרפת לדברי עדי יותם בקטע של לתת אמון באחרים ובבתך, לשחרר, לסמוך_
יש לי בעיה עם לתת אמון באחרים ובבתך, לשחרר, לסמוך, כי לפעמים זה מתפרש כ"תזרקי את הילד על סבתא, ותעלמי. הם כבר יסתדרו". אז לא. הילדה זקוקה לך, ואם את מסוגלת שתהיה דבוקה אליך כמה שהיא רוצה, היא תפרד בעצמה.
מנסיוני כלא-נותנת-לילדה-לזוז-מילימטר-מיותר וכאמא לילדים שלא-זזים-מילימטר-מיותר-לבד, הם נפרדים, הולכים, עפים. הזמן, הוא עושה פלאים.

אבל כשאנחנו רק שנינו אין רגע דל וזה יכול לקרות גם עם בעלי . מישהו חייב להיות איתו כל הזמן אבל כל הזמן
היה דף (שנפתח בחודשים האחרונים) שעסק בילד שלא יודע להיות לבד: חברותיות ועצמיות אצל ילדים (תודה ל-תמרול ה שהזכירה לי).

השאלה היא בני כמה הילדים. נסיוני לא ארוך כשל חלק מהכותבים באתר אבל בכל זאת הוא לימד אותי שההצמדות, לעיתים מעיקה ככל שתהיה, נגמרת. אחרי שהילד קיבל את מנת האמא שלו הוא מתחיל בהדרגה לשחרר, כל ילד בזמנו. היום הגדול (בן חמש וחצי) הולך לחברים בלעדי ומבקר את השכנים, נשאר עם בייביסיטר לפעמים ואפילו הביע משאלה לישון אצל סבתא בלעדי... בנתיים זה בגדר משאלה! אז כמו שענו כבר בדף ההוא
היה דף (שנפתח בחודשים האחרונים) שעסק בילד שלא יודע להיות לבד ילד שנצמד צריך להיות צמוד. אפשר להצמיד לאבא, אם הילד והאבא בנויים לזה. מתחילים בקטן לדוגמא: אבא עושה אמבטיה עם הילד ואמא קוראת ספר, עוברים לאבא + ילד יוצאים לבד לגינה ובונים את זה לאט, בקצב שמתאים לשניהם. שוב, תלוי בגיל של הילד.
ולצורך העניין ושלא יהיו העלבויות - אז הכל תקף גם לגבי בנות, אני משערת.

לפעמים ואפילו הביע משאלה לישון אצל סבתא בלעדי... בנתיים זה בגדר משאלה! מותר לשאול למה? (אם אני חודרת כאן לפרטיות, אפשר להתעלם מהשאלה). בהנחה שהילד רוצה, ושסבתא רוצה, יש סיבה לא לעשות זאת?

אפשר להצמיד לאבא, אם הילד והאבא בנויים לזה.
אני חייבת להגיד כאן משהו. אני מתחילה להבין שגם אם זה זה נראה לי טבעי כל כך שאבא רוחץ, מלביש, משחק, מספר ונמצא עם הילד, זה כנראה לא המצב אצל כולם. אז למרות ששנינו עובדים, והילדים לא בחינוך ביתי, הילדים רואים המון את אבא וזה טבעי להם להישאר איתו ממש כמו איתי. וכך היה תמיד.
האם אני טועה או שהחינוך הביתי הוא בעיקר עם האימהות? אני לא שואלת את זה כביקורת, אלא כתהייה.
אשמח לתגובה.

היום אני יכולה לראות כמה הוא תלוי בי ( בשמת תודה על ההבהרה ), איך קשה לו לייצור לעצמו מרחב משחק חופשי. הוא צריך שאסתכל , שאכוון , שאראה , שהעניק את מלא תשומת הלב . לפעמים אני מוצאת שזה נכון לו , לזמן ולסיטואציה , תשומת הלב שלי . אבל אני גם יכולה לראות איך התלוי הזה יכול לעכב את שנינו .
חייבת לקצר, אז רק אפנה ל-התרכזות בילד. שם הדף מטעה לטעמי, והוא זקוק ל-פירוק לגורמים, אבל בערך ממחצית הדף הוא אכן מדבר על עניין הילד במרכז ולא על יחסי נכדים-סבים או שמירת על גבולות גופך (-:

(כאן באתר הזה)
טוב, נו, אני אסייג את בשמת, כל מלה_ שלי... כאן באתר הזה יש כל מיני אמהות, וכמו שכתבה גילה, לפעמים גם אלה שתומכות ומאפשרות בדרך כלל, עושות את זה פחות. ואני בטוחה שיש _באתר הזה גם כאלה שלא מתאים להן לתמוך ולאפשר בניצני עצמאות כברירת מחדל, אם זה כרוך בזמן/בלגן/לכלוך/חשש לבטיחות התינוק. כל אחד והשריטה שלו (-:

גילה, כתבת:
יש לי בעיה עם לתת אמון באחרים ובבתך, לשחרר, לסמוך, כי לפעמים זה מתפרש כ"תזרקי את הילד על סבתא, ותעלמי. הם כבר יסתדרו". אז לא. הילדה זקוקה לך, ואם את מסוגלת שתהיה דבוקה אליך כמה שהיא רוצה, היא תפרד בעצמה.
עקרונית, אני מסכימה מאוד. אפשר להקל על שני הצדדים בכך שלפני שזורקים את הילד על סבתא, סבתא (או אבא, לצורך העניין) והילד כבר בילו לא מעט יחד כשאת בסביבה. וקורה גם שזה או לזרוק את הילד על סבתא, או לזרוק אותו מהחלון, ואז אני מעדיפה את האפשרות הראשונה (-:
וגם פה אני אסייג, שאם קורה לאמא בתדירות גבוהה שהיא בהתלבטות הזו, אז צריך לפתור משהו עמוק יותר שקורה שם.

אני בעיקר מוטרדת מהקושי של ביתי להיפרד ממני וזאת בגלל שהיא רוב הזמן רק איתי.
נעה יקרה, קודם כל, יש לך ילדה מקסימה ואת אמא נפלאה, מותר לך לתפוח לעצמך על השכם, ותרשי לי: לצאת קצת מהלחץ.
ממה שאני ראיתי לבת שלך אין קושי אמיתי להפרד ממך, היא מתרחקת כמידת יכולתה, ותראי שאם לא תרוצי אחריה היא גם תחזור בדיוק בנקודה שזה נהיה לה רחוק מדי, (ואני כמעט בטוחה שזה יותר רחוק ממה שנדמה לך).
דיברת על כך שאת לא יודעת להיות לבד. אולי פה טמון הקושי? הילדים קולטים אותנו ומשתפים אתנו פעולה. היא מרגישה שאת מעדיפה לא לשחרר, אז היא נצמדת?. (איפה, איפה צפריר שפרון? שיודע להגיד לנו תמיד לכוון את הפנס לכיוון עצמנו)
וגם הבת שלי היתה כזאת; לא אהבה להיות אצל אחרים "על הידיים" והיום? היא בכלל לא צריכה שום דבר ממני מעבר לידיעה שאני שם.
המהפך התחולל סביב גיל שנתיים בלי קשר ליציאה מהבית למסגרת. זה כנראה היה קשור ליכולת שלי לשחרר אותה ולהבין שהיא זו לא אני, שיש לה צרכים אחרים.
אני מקווה שלא חשפתי יותר מדי, אם מרגיש לך לא נוח תמחקי את הודעתי זו.

שליחה על ידי אני* » 28 יולי 2004, 10:43

_(כאן באתר הזה)
טוב, נו, אני אסייג את בשמת, כל מלה שלי... כאן באתר הזה יש כל מיני אמהות, וכמו שכתבה גילה, לפעמים גם אלה שתומכות ומאפשרות בדרך כלל, עושות את זה פחות. ואני בטוחה שיש באתר הזה גם כאלה שלא מתאים להן לתמוך ולאפשר בניצני עצמאות כברירת מחדל, אם זה כרוך בזמן/בלגן/לכלוך/חשש לבטיחות התינוק. כל אחד והשריטה שלו._

תודה לגילה ולעדי, האיזון הזה היה מתבקש.
כדאי לכל אחד להיזהר מלנסות ולהצטייר כמושלם. טוב שיש אידיאלים אבל המציאות לרוב שונה.
כל אחד והשריטה שלו.

מיכל יקירתי

דיברת על כך שאת לא יודעת להיות לבד. אולי פה טמון הקושי?
הילדים קולטים אותנו ומשתפים אתנו פעולה. היא מרגישה שאת מעדיפה לא לשחרר, אז היא נצמדת?.
אני באמת היתי לבד כילדה קטנה וחוויתי את הקושי של אין אימא, אצלנו כמובן הדברים שונים ואני לא משאירה את ביתי לבד ( בית-ילדים חשוך בלילה..ה..ה).
יש כאן פשוט סיטואציה אמיתית שהילדה לרוב איתי ואז שאני פתאום הולכת זה קשה.
ד"א עכשיו התחילה לבכות גם כשאבא הולך.
חוצמזה, רק אני משכיבה ורק אני עושה עוד הרבה מתוקף היותי איתה, ומתוך כך שאבא שלה הוא לא.
כך קורה שרק אימא יכולה.

ראו גם
ילד שצמוד לאמא

כדאי לכל אחד להיזהר מלנסות ולהצטייר כמושלם.
ובכן, "אני" היקרה, אני מנחשת (אולי אני טועה לגמרי) שאת מתכוונת אלי.

קראתי שוב את דברי, והאמת - לפי דעתי, לא רק שלא ניסיתי להצטייר כמושלמת, אלא שאני מצטיירת לגמרי בבירור כלא מושלמת, טועה, מלאה שטויות טיפשיות, ומבלבלת במוח. לפי דעתי, תיארתי ביושר את ה"שריטה" שלי, ואמרתי ביושר מה דעתי עליה.

אנחנו מצפות מעצמנו (כאן באתר הזה) לתמוך בו ולעשות ככל הניתן לאפשר את זה.
אוקיי, אז "אנחנו" "כאן באתר" מתייחס לא לכל אחת שקוראת כאן באתר, אלא לקבוצה קטנה יותר. מקבלת את התיקון.

אולי צריך לפרש את המשפט הזה.
לי הוא נראה ברור, אבל מקריאת כמה תגובות הבנתי שהוא לא היה ברור. אז הנה נסיון לפירוש:

"מצפות מעצמנו" - כלומר, יש לנו אידאל מסוים בראש לגבי איך היינו רוצות להתנהג . אבל כתבתי "מצפות מעצמנו" כי זה האידיאל שלנו, ולא בהכרח המציאות שלנו. אילו היינו גם מתנהגות ככה 100% מהזמן, אז לא היינו צריכות "לצפות מעצמנו" אלא הייתי כותבת שאנחנו "תמיד עושות" את זה (-;
צריך להמשיך להסביר?
למען הסר ספק: הביטוי "מצפות מעצמנו" פירושו שאנחנו לא מתנהגות ככה כל הזמן. אנחנו היינו רוצות להצליח בזה, אבל אנחנו - אופס, לא מושלמות...

הלאה:
"כאן באתר הזה" - ניסיתי לסייג ולהסביר שהציפיות האלה קיימות רק אצל אנשים באתר הזה, בניגוד לחברה כולה. מחוץ לאתר הזה, הציפיות האלה לא רק שאינן קיימות - ההיפך קיים. כלומר, בביטוי "כאן באתר הזה" התכוונתי להדגיש, שאני לא מבטאת כאן דיעה נפוצה בחברה או דיעה מקובלת בקרב אנשי מקצוע, אלא דעת שוליים סהרורית המקובלת בקרב קיצוני "באופן טבעי" (מספיק הסתייגויות? (-; )

"לתמוך בו" - הכוונה לתמוך בנסיונות העצמאות שהילד יוזם.

"לעשות ככל הניתן לאפשר את זה" - בביטוי "ככל הניתן" הכוונה בדיוק לזה: עד כמה שניתן. כלומר: שוב הסתייגות. לא תמיד ניתן! לא תמיד ניתן ב-100%! לפעמים זה לא ניתן בכלל! לפעמים ניתן רק חלקית! במקרים רבים, רבים עד מאוד, המצב במציאות יהיה פשרה כלשהי בין האישיות שלי כאמא והאידיאלים שלי כאמא לבין הרצונות של הילד והיכולות של הילד וכל מה ששכחתי לציין.
לפעמים "לא ניתן" מסיבות טכניות או פיזיות (הילד רוצה לאכול תותים - ואין תותים! זו לא העונה!), ולפעמים - למה נכחיש, ברוב המקרים - "לא ניתן" פשוט בגלל השריטות שלנו כאמהות. או בגלל הגבולות הלגיטימיים שלנו כאמהות (מה "מתאים לנו" ומה "לא מתאים לנו". מה "מקובל בבית שלנו" ומה "לא ייעשה בבית שלנו, נקודה").

אם כן, אין טעם להתחיל להתווכח "ומה אם" ולציין אלף מגבלות ליכולת שלי, שלך או שלנו לאפשר - המיגבלות כבר קיימות בניסוח שלי. לכל אחת מאיתנו יש מיגבלות, למציאות יש מיגבלות. עדיין זה לא סותר את הנסיון שלנו, את ההשתדלות שלנו, להתאמץ עד כמה שאנחנו יכולות, עד כמה שמצליח לנו - לתמוך בנסיונות העצמאות של הילד ולאפשר אותם.

והצד השני של אותה המטבע הוא - לתמוך בילד כשהוא תלוי, ולאפשר לו להיות תלוי כל כמה שהוא צריך, שוב - במיגבלות שלנו, אבל מתוך ידיעה שהוא קטן ואני גדולה, וגם מתוך ידיעה שיש מקום למשא ומתן לפעמים, וגם מתוך ידיעה שמצב התלות הוא זמני ועוד מעט יהיה גם לי וגם לו יותר קל.

ואם שכחתי להסביר משהו - תשאלו, תשאלו. אני לא מושלמת, בחיי, ולא חשבתי על כל אי ההבנות שעלולות להיקרא בדברי.

מה? - בשמת, גם את?

לתמוך בילד כשהוא תלוי, ולאפשר לו להיות תלוי כל כמה שהוא צריך

האם לדעתך נכון "לעודד" את המצב הזה שהילד קשור רק לאימא? (או בעיקר)
איפה החמולות? השבטים? שם הילדים כ"כ עצמאיים? או שנדמה לי?

<נועה עם בעיות זכרון קשות>

שליחה על ידי נועה* » 28 יולי 2004, 16:58

אמנם אני לא בשמת

אבל נראה לי שנכון לזרום עם הילד. אין צורך "לעודד" משהו שלא קיים, ולא הייתי מנסה להכחיש או להתעלם מדבר שקיים.

איפה החמולות? השבטים? שם הילדים כ"כ עצמאיים? או שנדמה לי?
למה ללכת רחוק לשבטים נידחים? תראי ב"מגזרים" מסוימים בארצנו שבהם יש משפחות מרובות ילדים את חלוקת העבודה -
הילדים הגדולים דואגים לקטנים. יש אחיות צעירות ורווקות של האמא שעוזרות לטפל באחיינים.
הילדים מוקפים בהרבה קרובי משפחה, ואינם נמצאים כל הזמן עם האמא.
ילדים בני שנה שנתיים מטופלים על ידי אחיהם או קרובי משפחה בזמן שהאמא מטפלת בתינוק הצעיר יותר.

ילדה שנצמדת
_{מחוץ להקשר, אבל גם זה דף קשור (גילה חורש)}

פלונית פלוס,
ואפילו הביע משאלה לישון אצל סבתא בלעדי... בנתיים זה בגדר משאלה! מותר לשאול למה?
כי:
סבתא גרה רחוק, ואם הילד יתעורר בלילה וירצה אבא/אמא יקח לנו משהו כמו שעתיים להגיע... אז סבתא נבהלה וויתרה על העונג - אנחנו נעלבנו, היה ריב קטן בינינו לבין עצמנו ואז בינינו לבין סבתא, בסוף התפייסנו בינינו לבין עצמינו, אבל עוד לא סלחנו לסבתא, יצאנו לפאב, (בלי סבתא, שתתבייש לה), שתינו בירה, חזרנו, נזפנו בסבתא, היא הבטיחה שפעם הבאה ושרק ניתן לה להתכונן נפשית, מכאן היו התרחשויות לא צפויות, שלא אכנס אליהן והנושא נגנז.

( בית-ילדים חשוך בלילה..ה..ה).
אם טרם ביקרת בו, אז את מוזמנת
דפקט קיבוצי
יש כאן פשוט סיטואציה אמיתית שהילדה לרוב איתי ואז שאני פתאום הולכת זה קשה.
זה קושי מבורך, תחשבי על זה ככה.
חוצמזה שהזחילה שלה בים הרחק ממך בהחלט מראה שיש לה בטחון עצמי ועם הזמן היא תשתחרר יותר ותהיה ילדה עצמאית ומלאת בטחון עצמי!

נעה
אולי לא ראיתי כי לא קראתי הכל הכל, אבל בת כמה בתך? מהדברים של מיכל אני מבינה שהיא בגיל הזחילה? כלומר סביב שנה? אז כדאי לדעת שפרצי "עצמאות" מתחילים בערך בגיל שנה וחצי שנתיים
( ואיתם אתגרים חדשים (-: ) .
לא יודעת אם את קוראת את העיתון (כדאי לעשות מנוי) בכל אופן בגיליון לפני האחרון נדמה לי 51 היה מאמר מעניין ומלא השראה של אורנה שפרון בדיוק על נושא התלות. ממליצה לקרוא.

מישהי כתבה פה, לא זוכרת מי וסליחה, שאנו כמבוגרים מסוגלים להיעזר , לדחות סיפוקים וכן הלאה ואני מסכימה איתה. יחד עם זאת לפעמים יש קושי עצום ואז בעצם זו באמת הזמנה לעצמנו לראות מה בר שינוי ולעשות חושבים. לי אישית היה קשה לשחרר ולתת לאחרים לטפל בילדיי (תאומים בני 4.5) במקרה שלי כי הנקתי מלא וזו היתה ה"שריטה" שלי כמו שבשמת כותבת, ואגב אני מסכימה איתך לחלוטין בשמת.

בדיעבד....הייתי משחררת קצת יותר לטובתי למנוע את רמת העייפות שאני מצויה בה היום.
וכמו שעדי כתבה זה גם עובר, וכמו שמישהו אמר : נדמה לי ד'ר סירס הנפלא : א. תינוקות הם תינוקות לזמן קצר מאוד ב. ילדים הם אנשים קטנים עם צרכים גדולים. שני המשפטים האלו עזרו לי.
משהו מכל זה מדבר אלייך?

היום קרה לי משהו קשה עם בתי בת השש. אנחנו המון ביחד, מאוד קשורות והיא מרבה ללטף אותי ולומר מילות אהבה. היה לנו יום נפלא ביחד, עשינו מלא 'סידורים' חשובים והיא באמת עזרה לי והיתה בת לוויה מענינת ומקסימה. היה גם כיף לשמוע את הפנינים שלה (שלוש בדיחות תרנגולים ברצף) בלי הפרעות והתערבויות של אחים.
בערב רציתי ללוות את אחיה לאש-לילה ושינה באוהלים עם חברים. מאוד התרגשתי מההרפתקאה שלו ובקשתי שהיא תשאר חצי שעה עם סבתא כדי שאוכל להתפנות לחלוטין אליו וגם לברר את כל אמצעי הבטיחות והקשר במקום. היא לא היתה מוכנה בשום אופן. 'ביקשתי, התחננתי' לא עזר כלום. בסוף כל כך כעסתי וצעקתי שהיא לא מבינה אותי ועוד שטויות של מצוקה והסטריה, במקום להיות חד משמעית - או לוותר.
לקחתי אותה איתי אבל כעסתי מאוד. בסוף שוחחנו וכל אחת הסבירה את עצמה - אני מרגישה שהיא לא יכלה לוותר על הקרבה אלי ועל הסקרנות להיות במפגש - ולא יכלה להתחשב בי ואילו אני וויתרתי מאוחר מדי (ולפי סבתא הייתי צריכה להשאיר אותה גם בוכה), ונשארתי עם תחושת כשלון ועצב...

(ולפי סבתא הייתי צריכה להשאיר אותה גם בוכה), ונשארתי עם תחושת כשלון ועצב...
בדחילו
אני שומעת המון צער בדברייך על כך שהגעת לצעקות עם בתך, וסה'כ מה רצית? ללכת לזמן קצר ולענות על הצורך שלך להיות עם בנך במאה אחוז.
נשמע כל כך מוכר!
שני דברים לי אלייך: ברגעים כאלו אני עושה שיחונת קטנה עם עצמי (תוך כדי הסיטואציה) לברר עם עצמי מה הכי חשוב לי , כלומר אמפתיה לעצמך. וכשאני מבינה קצת מה הצורך שהכי חשוב לי כרגע יותר קל לי לפעול ולא מתוך וויתור אלא מתוך רצון להיענות לה ולעצמי.ייתכן ואני אומרת ייתכן שהיא עלתה על איזה אמביוולנטיות קטנה לגבי לקחת אותה או לא. אני מוצאת שכשאני נחרצת (לעתים רחוקות...) ומודיעה מבעוד מועד את לוח הזמנים הרבה יות קל להם לקבל את זה. ולעומת זאת כשיש בליבי איזה ספק לגבי הצטרפותם אז יש יותר קושי.

דבר שני: אמפתיה לבתך: את נורא רוצה לבוא עם אמא עכשיו? וכיף לך לבלות עם אמא? מן הסתם היא תענה כן לשאלות האלה. ולתת קצת זמן להבנת הרגשות והרצונות שלה שלא תמיד יכולים להתמלא!!!! כך לפחות ניתן להם הזדמנות לביטוי וששומעים אותם. ( שעכשיו ראיתי שעשית מין שיחה כזו לאחר מכן ולי זה נראה נורא חשוב)

וכשממש אי אפשר לקחת אותם, וכמה שאני לא בעד להשאיר ילד מאחורי בוכה, לזכור שאת משאירה אותה עם סבתא או מישהו אחר מוכר, אני מניחה, ואולי יהיה לה בעצם כיף לאחר כמה דקות.
מקווה שמשהו מדבריי קצת מקל עלייך?

יעל, תודה רבה.
הרבה פעמים יש במסר שלי אמביוולנטיות. חלק מהקושי הוא שגם אחותה הקטנה רצתה להצטרף ואת זה ממש לא רציתי, אבל היא הבינה ובת השש באמת 'קראה' את האמביוולנטיות בכך שהיא היתה יכולה לבוא לו אחותה לא היתה מבקשת גם...
חלק מהכעס והאכזבה שלי היתה הצטברות של 'תמרונים' שאני עושה כדי לרצות את כולם, עד שאני לא מבחינה בכך שאלו תמרונים ומתרגלת ללכת עקום...

....ומאבדת את עצמך בדרך. פה יכולה לעזור הלקיחת אויר שנייה ולהתחבר למה שאת מרגישה באותו הרגע ואפילו לבטא את זה.
" הי, אמא נורא מתוסכלת, אני רוצה שכולם יהו מבסוטים וגם זה וזה חשוב לי, מה עושים?" אני חושבת שילדים יכולים להבין מגיל צעיר שגם לאמא יש רצונות ורגשות וככל שאנחנו מדברים על מה אנחנו מרגישים, אפילו הבלבול שלנו, הם בעצם לומדים אוצד מילים רגשי, וגם התחשבות, שזה משהו שמן הסתם היית רוצה גם, לא?

וככל שאנחנו מדברים על מה אנחנו מרגישים, אפילו הבלבול שלנו, הם בעצם לומדים אוצד מילים רגשי
בטאת בדיוק את האמונה שלי - שתמיד יש את הבוקר שאחרי, את הרגע שאחרי ואפשר לצמוח ממה שקרה. עכשיו נותר רק לקצר את הרווח שבין הסטיה והתקון. מן רקוד כזה. רקוד סמרטוטרים.

נזכרתי גם שאמא שלי תמיד היתה אומרת 'עשינו כל כך הרבה בשבילכם' וכו' ואני שונאת למצוא את עצמי בעמדה הזו. מן משא מרטירי שבו כולם קורבנות של כולם. אני מעדיפה לחשוב שאני חיה את חיי ולא עומסת את ילדי כביטוי או המשך שלי, הם בספור (האהוב) שלהם. אבל קורה לא אחת שהכוונות הם שלי, אבל המילים של אמי...

אבל קורה לא אחת שהכוונות הם שלי, אבל המילים של אמי...

כמה מצער וכמה מוכר!!!! אני מוצאת שרבים מאיתנו ההורים מנסים לעשות חיקון למסרים שקיבלנו כשאנחנו היינו ילדים. רק מה לעשות התיכנות לפעמים חזק מאיתנו ואני יודעת שאפילו תוך כדי זה שאני אומרת את המילים אני כבר יודעת שאלה לא המילים שלי...

מן רקוד כזה. רקוד סמרטוטרים.

כאן אני מעדיפה לקרוא לזה ריקוד התודעה ריקוד הדיאלוג ביני לבין עצמי והסביבה, למילה סמרטוט יש קונוטציה קצת שלילית עבורי.

ובהקשר לדף הזה אני חושבת שזה קורה בעיקר לנו האימהות מעצם ההימצאות הגדולה יותר שלנו עם הילדים, לא כך?

רק אמא יכולה..... אצלנו גם אבא יכול, כמעט הכל, ואין כמעט הבדל (אולי קצת.....).

ז"א שאם התינוק "מתרגל" לעוד אדם שמטפל בו הוא לא נהיה תלוי רק באימא!
אז דמות אחת ולא חשוב מה התואר שלה בעולם כלפי הילד - זו סיטואציה שיוצרת תלות?

>תהיות על הבוקר<

וכשממש אי אפשר לקחת אותם, וכמה שאני לא בעד להשאיר ילד מאחורי בוכה , לזכור שאת משאירה אותה עם סבתא או מישהו אחר מוכר, אני מניחה ,ואולי יהיה לה בעצם כיף לאחר כמה דקות.

זה מה שאני אומרת לעצמי (אבל עדיין צובט הלב), אני גם חושבת לעצמי שחשוב בשבילה שתהיה עם עוד אנשים שיש להם מה לתת לה ואני סומכת עליהם שלא "יזיקו לה". שיש דברים שאימא הכי טובה בעולם ( ואין כזה דבר ) לא תוכל בעצמה לתת ( אותי זה קצת מרגיע ).

אמפתיה לבתך: את נורא רוצה לבוא עם אמא עכשיו? וכיף לך לבלות עם אמא?
ולתת קצת זמן להבנת הרגשות והרצונות שלה שלא תמיד יכולים להתמלא!!!! כך לפחות ניתן להם הזדמנות לביטוי וששומעים אותם.
מאוד מאוד בעד לתת ביטוי לרגשות או פחדים או מחשבות שלה שהיא לא יכולה לבטא.
לדעתי זה מרגיע מאוד "שמבינים" אותם (לפחות אותנו זה מרגיע להגיד את זה אז נקווה שגם אותם).
שלי עוד קטנה אז הטקסטים קצת שונים אבל אני כל הזמן מדברת ומסבירה מה הולך להיות, אומרת לה עם מי תישאר, לכמה זמן בערך ותמיד מציירת את הסיטואציה כחיובית ושמחה.

עכשיו נותר רק לקצר את הרווח שבין הסטיה והתקון.
למה לקצר את הרווח הזה? הרי גם מהסטיה אנחנו לומדים (איזו מילה בעייתית!)
כל עוד את רואה את הנתיב שבו את רוצה ללכת (או להיות) ואת יודעת לאן את רוצה להגיע ואת כיוון התיקון, מה משנה גודל הטעות? מותר לנו לטעות, לא? העיקר שנדע לאן לחזור ובסופו של דבר, למרות שאחנו הולכים בזיג-זג, אנחנו סביב הכיוון הכללי הנכון ובסוף גם נגיע לאן שתיכננו.
סלחנות עצמית, קבלה של עצמי כטועה ומתקן, היא מהותית לעשיה. גם אם ילדים (להשגתי).
אני לא בטוחה במה שרציתי להגיד, אבל המשפט הזה קצת הזכיר לי פרפקציוניזם (שמבוסס על דרישות אישיות גבוהות מדי), שהוא מכשול בכל תחום בחיים שאנחנו מנסים להתקדם בו.

<ורק אל תעלבי חס-וחלילה! את נראית לי אמא נהדרת ואדם נחמד באופן כללי>
<מיכל מתכופפת

>

הי נועה,
אני לא יודעת בת כמה הבת שלך, אבל רוצה לחלוק מניסיוני הקצר.
הבן שלי "צמוד אמא" אני והוא בבית....
סביב גיל שנה הוא התחיל יותר ויותר לרצות אבא. אני עודדתי את זה.
בהתחלה יצאתי אולי לשעה. ולאט לאט תפסתי ביטחון וראיתי שטוב להם ביחד.

מה שעזר לי בפרידה עצמה (וגם היום למעשה) אני מספרת לו שאני הולכת ושהוא ישאר ויהנה עם אבא. אבל ברגע שאני הולכת (זאת אומרת רגע לפני) הוא ואבא הולכים לחדר אחר או החוצה לעשות משהו מעניין ואז אני יוצאת ...
קשה לבני פרידות - בזמן האחרון גם מאנשים אחרים. אם אני מסבירה שתהיה פרידה, אבל יוצרת סיטואציה שבה הוא הלך ממני ולא אני ממנו (רעיון שקראתי פה באתר אני לא זוכרת איפה) הכל יותר פשוט והוא נהנה עם אבא.

בגלל צרכי פרנסה נאלצתי החודש להפריד גם ל 7-8 שעות. וראו זה פלא אבא שאף פעם א הצליח להשכיב את בננו לישון הצליח!!! גם לשנת לילה וגם באמצע היום. לא היה בכי היסטרי רק קצת קיטור של אני עייף ולא רגיל ככה (קצר) והוא נרדם.

הום הוא בן שנה ושלוש. עדיין תלוי באמא , אבל יכול גם עם אבא - ואפילו אוהב את זה ונהנה.
כשאני חוזרת אני מוצאת ילד שמח שרוצה בחברתי ויותר מכל ציצי - אבל אין תחושה של חוסר מצידו רק שמחה שאני נמצאת.

>פעם בשבוע הפרידה היא בשעות איחה"צ אל תוך הערב המאוחר ואז לפעמים אני מוצאת ילד ישן מה שנותן לי זמן לנשום ולהייות עם עצמי או עם אישי וגם זה כייף<

שאם התינוק "מתרגל" לעוד אדם שמטפל בו הוא לא נהיה תלוי רק באימא
כמובן. זה בדיוק מה שקורה כאשר חיים "באופן טבעי" (כלומר, כמו שאנחנו מתוכנתים לחיות: בתוך שבט קטן, של המשפחה המורחבת או כמה משפחות מורחבות): התינוק האנושי אמור להיוולד אל תוך שבט קטן, לא להיות רק "לבד עם אמא".

הבעיה היא, איך בסיטואציה של חיינו המערביים אנחנו בונים "שבט"?
בחינוך הביתי, יש משפחות שבוחרות שגם אבא וגם אמא יהיו בבית, וגם יולדים כמה ילדים - ככה המשפחה הגרעינית כבר יוצרת מעצמה שבט קטן. ועדיין, הילד הראשון עובר תקופוה בודדת.
יש גם משפחות שבוחרות לחיות כמה דורות ביחד. למשל, המשפחה של מיריק שניר, הסופרת לילדים.
ויש עוד בחירות שנועדו להשיג לילדים "שבט קטן באופן טבעי".

אפשר גם שבט קטן מלאכותי: אני, למשל, הזמנתי אל חיינו עזרה בדמות מישהי שתהיה איתנו בשעות שאבא בעבודה, כדי לאפשר לי לסיים את הדוקטוראט ועדיין להיות עם בתי ולהניק לפי הצורך. כך, היא ובתי באו איתי לעבודה, לספריות ברחבי הארץ, ולכל מיני מקומות. ככה יצרתי לי "שבט נשי" קטנטן (ומצאתי חברה טובה לחיים!).

למה לקצר את הרווח הזה?
מיכל, דבר אחד זה להיות מודעת לגמישות ול'הפיכות' של רוב המצבים הקשים, שזה בהחלט מקל ומנחם ודבר אחר זה להתפנן על רגעים קשים. אני לא שם... כשאני נצבטת אז כואב לי. אבל זה בסדר, כי זה בא בחבילה אחת עם זה שכשטוב לי אני יכולה לחשוב שהשמש זורחת לי מה...

סמרטוטרית, את יודעת

יעל, התכוונתי סמרטוט במובן האנושי של המילה. זה שביידיש מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.

בדחילו
הבנתי אותך

בעזרתה האדיבה של תמרול ה: חברותיות ועצמיות אצל ילדים

הקטנצ'יק שלי בן כמעט 9 חודשים מאוד קשור אלי ותלוי בי (יונק, ישנים יחד, "עובדים" יחד בבית ובחוץ) אבל גיליתי שאם אני מצליחה "להעלים" את עצמי (נסגרת בחדר אחר בבית לנוח או לקרוא) ולתת לאבא או סבתא את ההזדמנות, אז הבכי על העלמותי נגמר מאוד מהר ומתחילים צחוקים ודיבורים והכל נינוח - עד שאני יוצאת לשרותים או למטבח, הקטנצ'יק רואה אותי ונזכר כמה חסרתי לו...

בתחילת הדף כתבתי שאצלנו גם אבא יכול הכל כמו אמא. אח"כ גיליתי שבתך בסה"כ בגיל זחילה (חשבתי שהיא לפחות שנתיים +). היא עוד כ"כ קטנה בוודאי שהיא תרצה את אמא.
האמת שכך גם היה אצלנו. עד גיל שנה בערך בכלל לא נפרדתי ממנו. אח"כ לאט לאט שעה פה שעה שם.
תמיד הוא הסתדר עם אבא, אבל לא רצה שאלך.
היום שנה ו-8 הוא עצמאי הרבה יותר, זקוק לי פחות. נשאר אצל סבתא כמה שעות, וכשאני באה הוא לא מראה סימני געגועים.

ובלי קשר יש דפים (לא זוכרת שמות) בנושא חרדת נטישה. זה קורה סביב הגיל הזה אם אני לא טועה.

תודה לכל המגיבות והמנסות להרגיע שזה עובר ככל שגודלים הגוזלים, באמת אני מאמינה לכן.
אולי באמת הנושא יותר מתאים לתינוקות עד גיל שנה- שנה וחצי.

אימא מתחדשת - תודה שאת מזכירה לי את שכ"כ נכון
אני מסבירה שתהיה פרידה, אבל יוצרת סיטואציה שבה הוא הלך ממני ולא אני ממנו
אין ספק שאם אפשר זה בהחלט ה- מומלץ גם לדעתי.

לפיצי מיצי
גם אני גיליתי שבבית אפשר "להיעלם", אבל אז אם צריך, בכל רגע אפשר להיות חזרה. זה בכל זאת מצב אחר. זו לא ממש פרידה, אם כי "תירגול" חשוב לקראת.
מצד-שני להיעלם בלי להגיד שהולכים זה לדעתי פשוט אסור כי יכול להפוך את הילד לחששן כרוני שמנצא בחרדה שכל רגע אימא יכולה להיעלם לו, וכך הוא ידבק, יצמד וירצה לשמור עליה כל הזמן, ומקרוב.
כך באמת אפשר להפוך ילד לתלותי וחסר בטחון.

_מצד-שני להיעלם בלי להגיד שהולכים זה לדעתי פשוט אסור כי יכול להפוך את הילד לחששן כרוני שמנצא בחרדה שכל רגע אימא יכולה להיעלם לו, וכך הוא ידבק, יצמד וירצה לשמור עליה כל הזמן, ומקרוב.
כך באמת אפשר להפוך ילד לתלותי וחסר בטחון._

אני מסכימה איתך. סתם להיעלם להם זו טעות. חייבים לומר בייב יי, ואז הם יודעים שאמא הולכת ואח'כ חוזרת.

קודם כל, סליחה מראש, אני לא מכיר אף אחת למעט מה שכתבתן, אבל נראה לי שחרדת הנטישה היא של האימהות.
אף ילד לא אוהב ש'המטפלת המסורה' ביותר שלו מוחלפת למספר שעות, אבל נראה לי, ואולי אני טועה, שמרביתכן לא עובדות, או במקרה הטוב מעט מאוד, ואתן חרדות יותר מילדכן - העובדה שאי אפשר בלעדכן, ולילד נגרם נזק וכו' דוקא נראה לי שכאילו אין לכן ערך אם משהו לא זקוק לכן נואשות.
תמצאו לכן עוד חיים.

פלוני
אני ממבינה מדבריך שלהיות אמא זה לא עבודה? ישנן רבות וטובות בין האמהות פה שלא חסר להם "חיים" אחרים ומלאים, ובעלות מקצוע בתחומן שבחרו להיות עם ילדיהן כי עבורן זו עבודת קודש. לא זו בלבד ישנם מחקרים המעידים על כך שליחס האמהי, אין תחליף לפחות בשנים הראשונות המשמעותיות.הערותיך, או הערותייך, אינן במקומן ואינן תואמות את רוח האתר הזה, כמו גם בקשת ה"סליחה".

פלוני, אנא - אם אתה רוצה להעלות את השאלה האם להשאר עם הילדים בבית או לצאת לעבוד, עשה זאת בדף אחר.
פה איננו רוצות להתנצח בנוגע לשאלה זו, אלא לעזור זו לזו למוא פתרונות במסגרת הבחירות שעשינו.
תבורך.

נראה לי שכאילו אין לכן ערך אם מישהו לא זקוק לכן נואשות.
לדעתי, יש משהו מאוד קטן מן האמת (לפחות ברמה הלא מודעת שלנו) בהארה הזו.
נכון שבגדול המשפט מקומם כי בוודאי שזו לא הכוונה של אף אימא, אבל אני מודה שמוצאת את עצמי לעיתים רואה את ביתי השמחה עם המטפלת שהיא כ"כ אוהבת ומתגנבת לה המחשבה החוששת "ומה אם היא לא תרצה לבוא אלי?" נכון יש כאן אולי גם קצת רגשי אשם ("שעזבתי" אז מגיע לי עונש)
אבל התחושה הזו - שאת רצויה, שזקוקים לך יכולה בהחלט גם לתת ערך. וזה קורה עם כל דבר/עבודה שמשקיעים בה את הנשמה.

תמצאו לכן עוד חיים
זה אפשר להגיד לכל אחד שמשקיע המון מרצונו, בדבר שהכי חשוב לו.
תמיד איזון הוא מבורך אך אי אפשר להיתכחש לעובדה שתינוק/ ילד זקוק לדמות קבועה ומגינה שטוב לו איתה. ועל כך ננסה לשמור. אם לביתי טוב עם המטפלת אז אני רגועה לפנות לעיסוקים נוספים.
אם מישהו בוחר להיות רק עם הילד שלו, זו זכותו, ואם בזכות הבחירה אנו נתקלים בבעיות אנו מנסים לבדוק, לברר ולמצוא פתרונות אחד עם השני/ה.

נועה איפה היית לפני חודשיים?
בנות, כל הכבוד על התשובה השקולה והרגועה! (אני התאפקתי לא להתעצבן) (אתן מוזמנות למחוק אחרי שתסמיקו)

תזכירי לי, מה היה לפני חודשיים?

>כבר אמרתי, בעיות זכרון קשות..<

לפני חודשיים היה מקרה נ' ועוד כל מיני, אני לא בטוחה אם כבר היית באתר או לא (למיטב זכרוני לא, אבל מה אני יודעת)
אם זה מעניין אותך תחפשי ב _דף נבירה עצמית

משהו שכרגע קראתי ב- Natural Child Project אתר ממש מומלץ : www.naturalchild.org

Not only do alternate feeding methods interfere with the baby's ability to nurse, but more significantly, all separations can potentially interfere to some degree with a baby's developing sense of trust and security. The more completely a child's need for dependence is met in the earliest years, the more independent the child will become later on (see Dr. James Kimmel's short book, Whatever Happened to Mother?).

אכן, יעל, ודברים אלה מתבססים על ספריו ומחקריו של ג'ון בולבי John Bowlby.
במיוחד שלושת הכרכים הכבדים של Attachment and Loss, וכל חומר המחקר האדיר המובא בהם. מאלף.

תודה על המידע, בשמת, יש גם דברים בעברית? ( למען אלו שהאנגלית פחות קלה להם.)

נסי ספרים של עדה למפרט, אבל לא ממש.
זה לא מקרי שאין כמעט בעברית: בולבי מודחק, ומשתדלים שלא ללמוד אותו "באמת".
איך אפשר בחברה שלנו לעמוד מול כיתה ולספר לה על הנזק הקשה שנגרם לתינוקות ולפעוטות כתוצאה מפרידות מאמא? )-:

מסכימה, במקום זה אמא שכן בוחרת להיות עם ילדיה זוכה להערות כגון אלה שראינו למעלה. אחיכ גם מחפשים את שורשי האלימות בחברה שלנו.
קשה לי כשאני רואה תינוקות רכים ברחובות ת'א באיזה עגלול - שלושה בסירה אחת בוכים, ובטח יש מצבים עוד יותר גרועים שלא "זכיתי", לראות.
מאידך יש קושי בהורות הטוטאלית לאורך זמן ואישית טרם מצאתי את האיזון שלי.

בהורות הטוטאלית
מה זה הורות טוטאלית?

(אני מכירה כמה נשים שקשה להן עם נישואין טוטאליים. כאילו, מה, כל הזמן הוא בעלי? ולפעמים יש ימים שאני צריכה להיות איתו כ-ל ה-י-ו-ם?! טוב שיש עבודה, ושהוא חוזר בשמונה בימים נורמליים...)
(ובמקרה שמישהו הבין לא נכון, אז אני לא מאותן נשים).

ועכשיו ברצינות, יעל, מדהים מה שכתבת.
תראי באיזו חברה ובתוך איזה נורמות אנחנו חיים, שאת מסוגלת בהינף עט לכתוב ניסוח כזה "קושי בהורות הטוטאלית" , שבעצם מבטא את העובדה שזאת לא הנורמה, שהנורמה, שהרגיל, שה"קיים", שהמקובל הוא שהילדים מבלים באיזה מוסד את רוב היום שלהם, מגיל רך ביותר, בטיפולם של זרים.
ושזה, סילוק הילדים , זה "שפוי".
בעוד שסתם להיות אמא - זה "טוטאלי". יואו. וואו.
ש לא לעשות את זה , כלומר, לא להיפטר מהילדים למשך שעות ארוכות בכל יום - זה משהו נורא "קיצוני", "טוטאלי", מין מלה שאני מחכה לאמן תובנות וניסוחים שיתאר אותה באופן שראוי לה.

זאת ממש לא ביקורת עלייך - אני פשוט נתפסתי למלים שכתבת ככה, וראיתי במלים האלה לפתע כמו חלון אל כל החברה שלנו.
ולי, באופן אישי, ובאופן לא-ממלכתי, לא פוליטיקלי-קורקט, לא עדין, לא מנומס, לא מלא טקט או דיפלומטי - זה נראה לי לא צוהר אל השמיים, אלא חלון לגיהינום.

בשמת, באיזו תרבות אחרת האמא יושבת עם הילדים כל הזמן, מבודדת מעולם העבודה? (אני לא מתכוונת מעבודה במובן של פרנסה דווקא). אני מחפשת את האיזונים בין עולם המעשה (נקרא לזה) לבין שהות רבה מאוד עם ילדי. נראה לי שמכל ה'סידורים' האפשרות של אמא לבד עם ילדיה היא לא המוצלחת מכולן עבור הרבה נשים. ואם אנחנו מדברים על בייביסיטר/מטפלת/חברה לחיים/בעל שיוויוני/מאבק למען נוכחות ילדים במקומות עבודה - בוא נקרא לזה בשם. נסי לשמוע את דברי לא כווכחניים, אלא כסקרנים - כאמהות לבנות ומנקודת מוצא שלוקחת כמובן מאליו הנקה ארוכה, חיים עם הילדים, כמה שאפשר ביחד.

ב דחילו, יש משהו בדברייך. בתרבויות בהן הילדים עם האם, הם גם עם הדודה, האחות, הבת דודה, הסבתות, האמהות. האם העסוקה- בעבודות שונות- ליקוט, בישול, טיפול, לעולם לא בין ארבע קירות וגג, בבדידות.

האמא יושבת עם הילדים כל הזמן, מבודדת מעולם העבודה?
א. זה כבר נדון פה רבות, בדפים על עקרון הרצף , וחבל לי לחזור. בגדול אני מסכימה איתך.

ב. מי אמר שזה אומר "לשבת" (על הספה?) עם הילדים, ובלי "עבודה"? מה, רק עבודה שמקבלים עליה כסף היא "עבודה"? מוכרחים להיות "בבית" כל היום?

ג. כל זה לא שייך לעובדה, שאנחנו גדלות בצורה כל כך מסכנה, עם חסכים אמהיים כאלה ענקיים (חסכים שאמא שלנו "סידרה" לנו, בלי כוונה), שכאשר אנחנו נעשות אמהות אנחנו לא מסוגלות לסבול את הילדים שלנו. זה כמובן ניסוח בוטה וקיצוני, אבל הוא בוטה וקיצוני בכוונה: הניסוחים העדינים נשמעים "בסדר" לרוב האוזניים, וכך נעלמת ומיטשטשת המשמעות האמיתית של מה שנאמר. והמשמעות האמיתית היא לא "קשה להיות אמא לבד עם ילדים בבית", "קשה להיות מנותקים מעולם העבודה" וכל הדברים הסבירים האלה. המשמעות האמיתית היא:
אני לא מסוגלת לסבול את הילדים יותר מכמה שעות ביממה!

ולכן הקבלתי את זה ל:
אני לא מסוגלת לסבול את בעלי יותר מכמה שעות ביממה.

אם תשמעי את זה מאשה מאוהבת, את תרימי גבה?
אם תשמעי את זה מאשה נשואה, מה תחשבי על רגשותיה כלפי בעלה, או על יחסיה איתו? לא ממש מה שהיית מאחלת לעצמך, נכון?

אגב, לפנלופה ליץ', בספרה "התינוק והילד", יש קטע מאיר עיניים שיש לו קשר לזה, בעמ' 189-196 (אהבה ופינוק, האכלה וגדילה).

אני לא מסוגלת לסבול את הילדים יותר מכמה שעות ביממה
כשאני שומעת אמהות שמתבטאות ככה אני קודם כל חושבת שהן כנות, זה בכל זאת טאבו. אני עצובה על כך אבל נראה לי שאי אפשר להפריד בין הדברים, כלומר הקושי להיות עם הילדים נובע מאותה בדידות וחוסר 'טבעיות' שבמצב המודרני ואני מוצאת שטוב 'לחבל' קצת בתמונה השקרית של אמא מסופקת בין ארבעה קירות. בין ה'פתרונות' שחשבתי עליהם למעלה שכחתי את המשפחה המורחבת כמובן. לא מתאים לכל אחת.
ואם נחזור לבנותינו, אני תוהה אם כדאי להמליץ לבנות לרכוש מקצוע לפני הקמת משפחה. כן - כי בהרבה מובנים הזהות שלהן תהיה שלמה יותר ולא - כי כל מה ש'חייבים' לעשות הוא בחזקת 'קיצוץ כנפיים'.

אגב, לפנלופה ליץ', בספרה "התינוק והילד", יש קטע מאיר עיניים שיש לו קשר לזה, בעמ' 189-196 (אהבה ופינוק, האכלה וגדילה).
את מוכנה לצטט? זה מאוד מעניין אותי ואין לי איך להגיע לספר הזה.

בשמת, אני כ"כ מסכימה איתך! הכנות שלך מדהימה אותי, אני גם מתחילה להבין את מה שקורה לי.
וכדי לחדד:

השאלה היא בעצם למה עם בן הזוג אני מסוגלת להיות מסופקת בין ארבעה קירות,_ בעוד שעם הילדים עולה _הקושי להיות עם הילדים נובע מאותה בדידות וחוסר 'טבעיות' שבמצב המודרני.

הדף הזה עוסק בעיקר בתינוקות, אבל כידוע- אלה ממהרים לגדול והופכים לילדים קטנים. ולעיתים האמא היא זו שמשמרת את התלות. לדוגמא: הייתי עם בני אצל השכנים . האמא והאבא ערכו "חילופי משמרות" כשהאבא החליף את האמא בשהות עם הילד, שהיה אז בן שנתיים וחצי. אבל מה- האמא, שפנתה לצעוד בהליכון המשיכה לתת משם הוראות- על כל שטות (הילדים רבו על מכונית קטנה, אז היא נתנה הנחיות היכן יש עוד מכוניות קטנות). כלומר- היא שימרה את הנחיצות שלה במקום להעביר את הסמכויות לבן זוגה.

וזה שיקף לי משהו שקורה גם אצלי- אני מגיבה יותר מהר מבת זוגי לצרכים של הילד (ושתינו נשים, והיא אפילו ילדה אותו), והרבה פעמים במקום לשחרר ולעסוק בעניני אני ממשיכה להיות מעורבת- "הוא רוצה את הארטיק האדום שהוא הכין אתמול, לא את הכחול" וכאלה. במקום לתת להם להתמודד זה עם זו וזו עם זה.
מדובר בילד בן כמעט ארבע, אבל אני רואה איך בקלות אפשר להמשיך עם זה עד ל--- ליודעת מתי. להיות האמא שצופה את הרצונות של כולם, מספקת מענה לכל הרצונות וכן הלאה.

ואם זה לא היה ברור מהניסוח שלי - אני רואה את זה בתור משהו לא חיובי. בתור צורך-הרגל של אמהות שלא בהכרח משרת את הילד.

השאלה היא בעצם למה עם בן הזוג אני מסוגלת להיות מסופקת בין ארבעה קירות.
מיכל, אני לא בטוחה שפנטזית האי בודד או ארבעת הקירות באמת כל כך מספקת. וכמובן שהמילה 'מספקת' היא גם הגזמה. אני הכי מסופקת בעולם בביתי עם משפחתי וילדי, אין בכלל שאלה על כך, אני מדברת על החלק של 'כל הזמן'. באותה מידה 'כל הזמן אשתו' נשמע לי לחוץ.

את מוכנה לצטט?
מפר זכויות יוצרים.
אנחנו לא דיברנו על איזה ביקור אצלי (-; ? ודרך אגב, הספר בוודאי בספריה, הוא כל כך פופולארי.

הכנות שלך מדהימה אותי
אז קבלי את התנצלותי הכנה, כי כנראה ניסחתי לא נכון. אני במקרה לגמרי שייכת לאותן אמהות שאוהבות להיות עם הילדים שלהן כל הזמן ולא סובלות, ולאותן רעיות שאוהבות להיות עם הבעל שלהן.

השאלה היא בעצם למה עם בן הזוג אני מסוגלת להיות מסופקת בין ארבעה קירות, בעוד שעם הילדים עולה הקושי להיות עם הילדים נובע מאותה בדידות וחוסר 'טבעיות' שבמצב המודרני.
נדמה לי שלא מדובר דווקא על להיות מסופק אלא על הטוטליות.
הילד אולי "דורש" יותר תשומת לב ואפילו אחריות מאשר בן הזוג. ומבן הזוג אנחנו מצפים להדדיות ומהילד לא.
אני לא חושבת שהילד צריך או יכול להתייחס לצרכים שלי לעומת זאת בן הזוג כן. ולכן יותר "קל להיות יחד" למשך שעות רבות.

מאידך יש קושי בהורות הטוטאלית לאורך זמן ואישית טרם מצאתי את האיזון שלי.
מזדהה!
רק את השורות המעטות האלו לוקח לי יותר מחצי שעה לכתוב כי אני לא לבד. ביתי מסתובבת סביבי, לעיתים זקוקה לי וזה מאוד טבעי ולפעמים טובעני. עם בן-זוגי זה כמובן היה אחרת והוא אולי היה מצטרף לשיחה על הנושא, היה לי מעניין, נעים וכו'
אנחנו רוצות ליהיות עם הילדים, כמה שיותר, אך זה לא תמיד קל. גם הזוגיות אחרי זמן מה עוברת את שלב ההתאהבות ומתמודדת עם קשיים, זה טבעי - בכל מערכת. כמו שזה טבעי להיות עייפה ולרצות במשך היום כמה דקות לעצמך, וזה לא חשוב עם בבית או לא.
אולי בבית יש בדידות אבל יש גם יותר דקות לעצמך, הילד בסביבה הטבעית שלו מרגיש בטחון, יש לו עניין.
המצב המודרני מבודד אותנו יותר ויותר. אמרה ענבל:
בתרבויות בהן הילדים עם האם, הם גם עם הדודה, האחות, הבת דודה, הסבתות, האמהות. האם העסוקה- בעבודות שונות- ליקוט, בישול, טיפול, לעולם לא בין ארבע קירות וגג, בבדידות..
המצב הכי טבעי הוא לרצות להיות כמה שיותר עם הילדים שילדנו, לקחת אחריות מלאה על הגידול שלהם.
אבל זה לא קל, לא לכל אחת זה בא בקלות וההסבר של בשמת על הסיבות מאוד מדבר אלי ( תמיד מאשימים את ההורים

), חלק מהמודרניות הוא יכולת לבחור. אולי פעם זה היה בלתי אפשרי, היום אפשר לבחור ולהתלבט מה רוצים ומה עדיף ולמי, וזה לגיטימי. כולל הבחירה להביא ילדים.
לדעתי חשוב מאוד לאימא למצוא את האיזון שלה, להכיר את החולשות ולדעת איך היא יכולה לצבור כוחות בכדי שיהיה לה לתת את המקסימום לילד.
בנושא הבדידות, זה לא רק הקירות אלא הלבד - שהכל על הכתפיים של אימא, הילדים, הבית וגם "עבודה" נוספת למען הרווח או הנשמה זו לדעתי הבדידות ואת זה קשה לאימהות לסבול, את האחריות לבד. וזה בג של המודרניות.

_הכנות שלך מדהימה אותי
אז קבלי את התנצלותי הכנה, כי כנראה ניסחתי לא נכון. אני במקרה לגמרי שייכת לאותן אמהות שאוהבות להיות עם הילדים שלהן כל הזמן ולא סובלות, ולאותן רעיות שאוהבות להיות עם הבעל שלהן._
גם אני ניסחתי לא ברור (עכשיו זה ברור לי) אני מתכוונת ליכולת לדייק מול המציאות, להגיד לאנשים: תראו "זה ככה" וכאלה, לאו דווקא כנות לגבי המצב האישי.
לא כולם מסוגלים להגיד לאנשים אחרים את מה שהם חושבים "על המצב", יותר מדי פחדים מ"לא נעים" "אנשים יעלבו" וכו'.
בקיצור, אני אוהבת את ה ישירות שלך.

בשמת, השאלה איננה האם את אוהבת להיות עם ילדיך כל הזמן - כנראה שיש כאלה שלא וכאלו שכן ויכול להיות שזה קשור לאמהות שלנו (ולאמהות שאנחנו) - לא חשבתי על זה ואחפש את הספר שהמלצת עליו.
השאלה היא איך את משלבת בין אהבתך זו לאהבות אחרות. אם הדברים זורמים ביחד - אין טוב מזה. אם מצאת שביל זהב, אשמח אם תשתפי @}

השאלה היא איך את משלבת בין אהבתך זו לאהבות אחרות.
הסבר?

השאלה איננה האם את אוהבת להיות עם ילדיך כל הזמן.
התייחסתי לזה רק כתגובה למיכל, כי חשבתי שהיא הבינה את מה שכתבתי לא נכון. אין לזה קשר לשום דבר אחר.

מה שמענין אותי הוא דרכים בהן נשים יכולות לשלב בין להיות עם ילדיך כל הזמן לבין השתתפות בעולם העבודה והיצירה. זה לא אומר שעבודה היא רק תמורת שכר או שילדים זה רק בבית. זה אומר שיש דברים שבהם ילדים לא משתתפים, זו המציאות, ויש דרכים להתמודד איתה. זה לא 'אמא על חשבון ילדיה'.

אני אומרת את זה כמי שעובדת מעט ומשתכרת מעט מאוד. מה שנכון עבורי הוא להאיט את הקצב ולהנות מהשנים האלו עם הילדים. גם כשהקצב איטי והשכר מועט - עדין אני לא כל היום עם ילדי (רוב השנה) ולכן אני סקרנית לגבי אחיותי הנשים.

שעובדת מעט ומשתכרת מעט מאוד
גם אני. עם הילדים, או שהם עם בעלי.

מה שמענין אותי הוא דרכים בהן נשים יכולות לשלב בין להיות עם ילדיך כל הזמן לבין השתתפות בעולם העבודה והיצירה
הנה דוגמה:
היום אני מתקנת מזרון.
המון שעות של תפירה ביד, על הרצפה.
ההתחלה היתה עם חברה - הילדים הגדולים מסתדרים לבד, או קצת קופצים על הגב שלנו, והיא מעסיקה את התינוקת. בהמשך, התקדמתי גם לבד.
אז זה לאט - כל כמה תפרים אני צריכה להזיז את הקטנה למקום אחר ("את לא חיבת לשבת לי על המחט"), וכל פעם שנגמר חוט הולכים לעשות משהו אחר (אוכל, טיול, אמבטיה). אבל תפרתי היום כמעט חצי (שזה אולי רבע מהעבודה על אחד משני מזרונים. נשמע מעט, אבל מתקדם וזה מה שחשוב! עד פארק הירדן הם יהיהו כשירים לנסיעה

)

והיום זה יום נדיר בו בעלי עובד בערב [היה בבית שעתים אחה"ץ].

_רק אימא יכולה להניק
רק אימא מרדימה
רק אימא מרגיעה
אימא נמצאת כמעט כל היום עם הילד וזה הכי טבעי בעולם, אבל... לא הכי קל.
לא מדובר על עזרה בבית או בקניות, אלא על הטיפול והתמיכה - על ההכרות הכל כך קרובה שרק אימא יכולה._
באתי להתלונן, לבכות על מר גורלי.
למה רק אני יכולה?
נמאס לי להיות היכולה היחידה.
נמאס לי להחלץ לעזרה בדבר פעוט כמו לבישת חולצה, נמאס לי שרק אני יכולה להרדים, רק אני יכולה לקלח. נכון שהילדה דורשת רק אמא, אבל למה אי אפשר לשנות את זה?
אולי היא מרגישה את הצורך שלי להפרד ממנה? להתרחק בשביל לשמור על שפיות דעתי?
ומה יהיה כשיהיה עוד צאצא קטן בסביבה?
אני משתגעת. רע לי וקשה לי ואני מרגישה חנוקה. רק אני יכולה.

נכון שהילדה דורשת רק אמא
איפה אבא?
אולי גם הוא "מאפשר" את זה, כי זה נוח לו?
(אצלנו זה היה ככה)

נמאס לי להחלץ לעזרה בדבר פעוט כמו לבישת חולצה, נמאס לי שרק אני יכולה להרדים, רק אני יכולה לקלח. נכון שהילדה דורשת רק אמא, אבל למה אי אפשר לשנות את זה?
את יודעת מה, אני ממש מבינה אותך.
גם לי נמאס לפעמים ש"רק אני".
ככה, לכמה דקות, כשאני דווקא מוכרחה לעשות משהו שדחוף לי והילדים ישר מרגישים כשאמא לא פנויה רגשית וצריכים מייד "רק אותי".
כמו שברגע שאני בטלפון - כל האסונות, כל המשברים, כל המריבות בדיוק מוכרחים לקרות.

וחלק מה"נמאס לי" הזה הוא בכלל כעס על בעלי - כמה שנים לוקח לגברים ללמוד את הדברים האלה, ש"רק אני" יכולה? (תשובה א: ארבעים שנה. תשובה ב: לעולם לא. תשובה ג: יש גברים שיודעים בעצמם - אני מכירה אחד כזה. אחד. יש לו צד נשי מאוד חזק).

וחלק מה"נמאס לי" הוא עייפות. פשוט עייפות. תשישות קשה שנובעת מעומס פיזי, מחוסרים תזונתיים שלי, מאלרגיות שלי, מהריון קשה שלא היתה לי הזדמנות להחלים ממנו, מחוסר שינה (התינוק ישן נפלא, זו אני שמתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה להירדם חזרה), מהחיים בתוך רעש עירוני, מהחיים בתוך רעש אלקטרוני ואנרגיות שליליות של חשמל מסביבי, מהחיים בתוך "חובות" ו"צריך" שמצטברים כל הזמן, ועוד ועוד ועוד.

וחלק מה"נמאס לי" הוא שורה של דברים שבכלל לא נחוצים, רק בחיים המערביים המודרניים. למשל, אני חושבת על היקואנה בתור דוגמה שמזכירה לי עם כמה טירחה מיותרת אנחנו נאלצים לחיות בעולמנו: הם לא מלבישים ילדים. אין בגדים. אין כביסה. אין שום בעיה של כתמים על בגדים (כמה אנחנו משקיעים במניעת כתמים ובניקוי כתמים? יש פה אפילו דף!). אין בעצם רהיטים. אין צורך לשמור על הרהיטים שאין. אין כלי מיטה. אין כביסה של כלי מיטה או דאגה לכלי מיטה. אין נעלים משום סוג. לא צריך לנעול אותן, לא צריך להסיר אותן ("רק אמא יכולה"). אין חיתולים. לא צריך לריב לרגע עם תינוק או פעוט ש"ישכב רגע בשקט ויתן לי להחליף לו", ולא צריך להתעצבן כשהוא אומר לאבא "לא, רק אמא!". אין "אמבטיה" - הולכים כולם לבלות עם הילד בנחל וככה מתרחצים. בילוי שבטי ומשפחתי יומי. אין טלפונים. אין טלביזיה. אין חשמל. אין חשבונות שצריך לשלם ולתייק. אין הזמנות, מכתבים, דואר זבל שצריך כל יום למיין ולזרוק, אין קניות בסופרמרקט, אין קניות בגדים ונעליים, אין קנית מתנות, אין "להיחנק לבד בבית", אין פקקים.
אני יכולה להמשיך את הרשימה עוד ועוד ועוד. אתם קולטים כמה עומס הדברים האלה מהווים בחיים שלנו? אתם קולטים כמה מזה אפשר לשנות, אם רק נרצה? ואם יש לנו בן זוג משתף פעולה, כמובן?

מה אני מנסה להגיד?
שהמקום לשנות הוא לא את ההזדקקות של הילדים.
ושאני מנסה לקבל את זה שיש לי בתור אמא תפקיד מיוחד וגם כישורים מיוחדים, חלקם מולדים (כלומר, אני מסוגלת מפני שאני אשה, ואצלו זה לא ידע שהוא מתוכנת אליו, ואני מסוגלת מפני שאני איתם, מפני שהם ואני מכירים מהבטן, וזו קירבה שאין לאף אחד אחר בעולם).

אז כן - אפשר קצת ללמד את הבעל. אפשר להשיג עוד עזרה ככל שניתן. העזרה לא חייבת להיות שמישהו ייקח לי את הילד - אצלי זה שמישהו יכין לי אוכל. אפשר לטפל בעצמנו בכל מיני דרכים כדי שנהיה קצת פחות מותשות ומעוכות. אפשר גם ללמוד את הסוד, איך להקדים תרופה למכה - איזה וכמה תשומת לב הייתי צריכה לתת לילדה בבוקר, כדי שבערב לא יתפתחו סצינות של "רק אמא".

לא שחשבתי ש'יש פטנטים אחרים' (אני מסכמת לעצמי את הממצאים) אבל נראה שבן-זוג נוכח ושותף הוא מצרך חשוב... וכמובן חברות. אצלי בן הזוג הוא שותף אבל עובד המון שעות, במיוחד כשהילדים היו קטנטנים. חברות זה נפלא, ממש אויר לנשימה, אבל אצלי לא לקחו או לא נתתי להחליף אותי. והורי עוזרים מאוד להנאת כל הצדדים. כל זה בעיני מאפשר להיות עם הילדים 'כל הזמן' (מושג גמיש כפי הנראה) או טוטאלית ומי שאין לה משהו מזה וקשה לה - היא שיא השפיות.

ענבל

לא יודעת אם זה מנחם אותך, אבל יום אחד הקטנים פשוט הולכים לעסוקיהם - ולפי התצפיות על ילדי, את כל ההצמדות וההענות שלנו מעתיקים למשחק עם עצמם, עם חברים (ואחד עם השני). ועד אז - בעל, חברה, משפחה, בייביסיטר.

בשמת, כתבנו יחד, בוקר טוב @}

גילה היום אני מתקנת מזרון_ אני מורידה בפניך את הכובע, כי אנחנו לא מכירות אבל יש לי תחושה שבסוף היום לא צרחת על אף אחד, אפילו לא על הבעל. הערצתי.

בדחילו - נכון, אבל לא כל יום זה ככה, ונראה לי שזה דווקא בזכות המזרון ולא למרות המזרון.
(והסיבה האמיתית שלא צעקתי עליו היא שיש לו כולה פעם-פעמיים כאלה בשנה, כהחלטה ערכית.)

בשמת, הרשימה שלך כתובה הישר על לוח ליבי. הכל אמת.
הנמאס לי הוא אכן שילוב של מיליון ואחד דברים שמסתכמים בצורך המיידי בתשומי רק של אמא דווקא כשאני מנסה להתרכז במשהו אחר, כמו לחתוך סלט או לעשות כלים.
אתמול אחרי שכתבתי פה הלכתי לעשות מקלחת חמה וטובה, מפנקת.
עדיין נורא קשה.
יכול להיות שיש תקופה כזו שילדה בת שנה וחודשיים נצמדת באופן טוטאלי לאמה ולא מוכנה לשחרר?

נמאס לי להיות היכולה היחידה. ענבל -

.
מכירה כ"כ טוב את ההרגשה. הבת שלי בדיוק בגיל של ביתך.

אולי היא מרגישה את הצורך שלי להפרד ממנה? להתרחק בשביל לשמור על שפיות דעתי?
מיליון ואחד דברים שמסתכמים בצורך המיידי בתשומי רק של אמא
דווקא כשאני מנסה להתרכז במשהו אחר, כמו לחתוך סלט או לעשות כלים.

אלו הזמנים היותר קשים כי אני מנסה לעשות משהו נוסף במקביל לכך שאני פשוט איתה, לרשותה.
אחד הפתרונות שמצאתי הוא להחליט מראש על משימות ממש קצרות, ותמיד לדעת שהיא יכולה לפנות אלי תוך כדי. הידיעה מראש - מפחיתה את התיסכול.
אני יודעת שהיא זקוקה "לתדלק" כל כמה דקות (זה במצב הטוב ) ואם אני לא מרוכזת בעצמי ורוצה לספק איזה צורך שלי ( שלא נדע ) זה כמובן עובד טוב יותר.

"להיות היכולה היחידה" כמו שאמרת.
זו שיודעת מה צריך ומתי וגם עושה "בקלות יחסית", כאן מנסיוני אני נופלת לציפיות לעזרה, בעיקר מבן זוגי שהוא נמצא ( בדר"כ לא ) ה- למה רק אני! שאני אישית מאוד מתביישת בילדה הקטנה הזו שקופצת, אבל בא לי להיות אמיתית וגם לכתוב את זה כי אני בטוחה שעוד נשים חוות את זה.
בגלל שבן זוגי לרוב לא נמצא ואין לי שום עזרה סביב לקחתי עזרה. אם זה שעות של מטפלת ואם זו עזרה בבית, למען השפיות שלי ולמען שלום הבית עם בן-זוגי.

יש תקופה כזו של היצמדות, לכל ילד ובכל גיל. וזה תלוי בהמון גורמים העניין הוא איך אנחנו מגיבים לזה.
האם אנחנו נותנים לזה מקום מתוך הבנה שיש איזה צורך (גם אם לא מבינים מהו ברגע זה ) שהילד לא סתם נצמד כי הרי אפשר לראות שיש גם דקות שהוא לא.
אני תמיד נותנת לעצמי את הדוגמא הכי קיצונית - לאיזון, ושואלת את עצמי: אם היא היתה חולה או הייתי בטוחה שכואב לה משהו. ואז ברור לי לגמרי שהייתי שמה בצד כל רצון שלי לעשות משהו, כי אז באמת כלום לא חשוב ופשוט הייתי יושבת איתה. כמה שצריך.
לי זה עוזר להכניס את עצמי חזרה לפרופורציות. להזכיר לעצמי שבכל זאת היא הכי חשובה, הרבה יותר מהכלים או הסלט.
עוד דבר - בדקות שהם לבד, עסוקים משחקים או אפילו אוכלים בריכוז, אז לדעתי מאוד חשוב לא להפריע להם, לא להתפרץ עם משפט חכם או רעיון גאוני שלנו, אלא לשמור חזק על השניות האלה.
אין כמו לפתח את הריכוז - בעיקר לבריאות אבל יש לכך עוד המון יתרונות.
השניות האלה גודלות לדקות ופתאום יש שקט ואני יכולה להספיק את כל הכיור בפעם אחת - מי יודע? אולי עוד מחכות לנו כאלו הפתעות?
ואולי הכי חשוב זה לא להגדיר את הקושי "כתקופה" אלא באמת לראות את אותו היום ולעשות כל מאמץ שמחר יהיה קל יותר, כי אולי בכל זאת למדנו משהו, אולי.

הנה בא סופשבוע, וכשבן הזוג בבית - תקחי לעצמך זמן לנוח. תתפנקי קצת . את חייבת.