רק על עצמי

[אנונימי]

דף סיפור לידה דף סיפור לידה בבית חולים, דף בלוג, דף תמיכה, תמיכה זה גם ביקורת.
דף מוצנע.

[אני*]

בזמן האחרון מרגישה שלא נעים להיות לידי. ניראה לי שכל או כמעט כל מי שאני פוגשת מרגיש מאויים. אני רואה לאנשים את הביקורת וחוסר הקבלה בעיינים. עד לא מזמן פשוט לא יצאתי יותר מידי החוצה לחברה.בזמן האחרון יוצאת יותר, כי די מספיק להסתתר.. זה לא כ"כ נעים,מרגישה שרוב האנשים עסוקים בלהסתיר ולהיות מישהו אחר. האם הם רק מראות שלי? האם אני בעצם מסתירה ומאויימת? האם אני מבקרת את עצמי ואותם? האם אני לא מקבלת?
התשובה היא כן בחלק מהזמן...
בגלל זה פתחתי את ה דף בלוג הזה, כדי לפרוק את הביקורתיות שלי. וגם את הפחדים והמחשבות.
אז ברוכה הבאה לי.
עכשיו אני הולכת לישון.לילה טוב.אמשיך מחר.

מרגיעון: כולנו משפחה אחת. (הלוואי והייתי מרגישה ככה...אפילו עם המשפחה שלי מרגישה מבחוץ...).

[אני*]

אני גרה במקום קטן ודי מבודד. מגדלת איש קטן בן 8 חודשים. ניראית מוזר לרוב האנשים פה, עם האהוב על הגב שלי, לא נחסנת, לא נותנת אוכל אחר חוץ מציצי, לא חושבת על להכניס לגן ועוד...
כילדה,או יותר נכון, עד שניהיתי אמא, דאגתי לא לעשות הרבה גלים, כדי לא להפריע לעולם..
כדי שלא אצטרך להתמודד עם הערות על צורת המחשבה,חיים,מראה וכו' שלי.
היה לי נח לשתוק לחייך, להבין את כל העולם ואישתו.
כמובן שפה ושם העצמי יצא החוצה,אבל, תיקתק השקטתי אותו.
הרי אני כ"כ רגילה לספוג את עצמי ואת הסביבה, למה לשנות?!
ואז ניכנסתי להריון.וזהו זרע האהבה שהיה לי בבטן לא נתן לי יותר להסתתר.
ותאמינו לי ניסיתי, נלחמתי איתו, כעסתי עליו.
למה הוא בא?איך הוא מעיז לשנות לי ככה את העולם?
(שנה ניסינו להכנס להריון.ברגע שהחלטתי לעזוב ודי אני לא רוצה יותר הוא הגיע).
הבנתי שדי, נגמר משחק המחבואים מהחיים.

טוב האהוב קורא לי.
המשך יבוא...

[חמו_מה*]

קוראת ומחכה להמשך.

[אני*]

5 חודשי הריון ראשונים בכיתי.
ריחמתי על עצמי מאד,הייתי אבודה.
לא הצלחתי לראות את האור.
רבתי עם בנזוגי כל הזמן.5 פעמים ביום הודעתי שאני עוזבת ושאני מגדלת את הילד הזה לבד.
נישארתי.אפילו הסכמתי לעבור למקום הרחוק הזה. למרות שהתנגדתי נחרצות.
יצא שהמעבר עשה פלאים.
פתאום מעיר אפורה הגענו לטבע מדהים. מנופים של כביש סואן אני פוקחת את העיניים כל בוקר להר מדהים ולים.
נרגעתי..התחלתי לחייך..
או שאולי פשוט מול הנוף הזה היה יותר קל לספוג את הזיוף.

[ציפ_ציף*]

גם אני קוראת @}

[אהבה_טהורה*]

הי גם אני כאן, מקשיבה

[אמא_דתית*]

וגם אני... רק שתדעי

[אני*]

אתמול שמתי לב שאנשים מחפשים את קרבתי.
רוצים לשמוע מה יש לי להגיד.מתיעצים או פשוט מספרים לי את עצמם.
זה מאד מבלבל הגם וגם הזה.

[אני*]

עוד לפני שהייתי בהריון החלטתי שאני הולכת ללדת לידה טבעית בבית.
כי ככה זה ניראה לי נכון לעשות. בתפיסת העולם המרצה שלי חשבתי שאני צריכה.
אז כשנכנסתי להריון יצרתי קשר עם מילדת (שהייתה ועדיין אחת הנשים המיוחדות שהכרתי בחיי).
חברה שלי, שגם היא תופעת טבע מיוחדת במינה, המליצה לי עליה (היא ילדה איתה את שתי הלידות).

קשה לי למצוא את המילים לתאר את מהלך ההריון.
הוא היה כ"כ טעון שממש קשה לי לגעת שם.

המפגשים שלי איתה העירו כל פעם את הסערה הגדולה שהייתה לי בגוף.
הייתי יוצאת מימנה ובוכה במשך ימים.
היא הלכה איתי לאן שאמרתי שרוצה.למרות שבדיעבד אני רואה כמה הייתי מנותקת מהמציאות.
לא הייתי מוכנה נפשית ללידת בית.
למרות שממש עד היום של הלידה אני טענתי שאני הולכת ללדת בבית.
ולמרות שבכלל לא יכולתי ללדת בבית שלנו
כי הוא היה במרחק גדול מידי מבי"ח (שעה בערך) והיה לי לחץ דם קצת גבוה וGBS חיובי.
אבל אני התעקשתי לא להקשיב לסימנים.
והיא המדהימה הלכה איתי,רק דחפה אותי בדחיפות קטנות ולא מורגשות להבדק בבי"ח.

מרגישה שאני נשמעת מבולבל.
אבל, יש לי צורך לכתוב את כל הנ"ל. זה עוזר לי בתהליך העיקול.
עמכם הסליחה.

[חמו_מה*]

מרגישה שאני נשמעת מבולבל ממש לא.

[אמא_דתית*]

בתהליך העיקול

ובטח גם העיכול...

[אני*]

_בתהליך העיקול
ובטח גם העיכול..._
אופס... P-:

[אני*]

6 בבוקר, קמתי עם כאב עמום. זה ציר??
לא הייתי בטוחה. התחלתי לארגן תיק וציוד לנסיעה (היינו אמורים לסוע לבית אימי וללדת באזור).
לאט לאט אספתי את כל מה שאני רוצה שיהיה איתי בלידה.בחרתי מוסיקה.
סידרתי את הבית.דיברתי עם הכלבים (יש לנו 2 אהובים) וסיפרתי להם שאני אחזור לפה בעוד כך וכך זמן עם עוד יצור קטן.
הם כמובן הרגישו הכלבה הגדילה את האיזור של הטרטוריה.נבחה על כל מי שחשב אפילו להתקרב.

זה היה זמן מדהים רק אני עם הגוף שלי והקטן שבבטן.

ב- 9 בבוקר התקשרתי לבנזוג שיבוא,שצריך להתחיל להתארגן לנסיעה.
(אני מתמלאת בדמעות,פעם ראשונה שאני מספרת את כל מה שעבר).
הוא הגיע התחבקנו ובכינו מהתרגשות.

נסענו,בנסיעה התנהגתי כאילו כלום,הכל רגיל...מישהי הולכת ללדת פה??

הגענו לאמא שלי ב-12 בערך.הלכתי לבדוק לחץ דם-גבוה.חיכינו עוד כמה שעות ב-16 בדקתי שוב-גבוה...
דיברתי עם המיילדת הציעה שנלך להבדק בבי"ח.
הלכנו. בדקו לחץ דם-תקין.עשו מוניטור-תקין.בדקו פתיחה-עוד לא חדר לידה.הציעו שאסע הביתה ואחזור שהצירים יהיו יותר קרובים.אמרתי מה פתאום לחזור אני הולכת ללדת בבית.דיברו איתי ניסו להגיד שמסוכן...אני בשלי.
היה רופא אחד חמוד לקח אותנו לצד ואמר שלא כדאי ללדת בבית,שהם יתנו לנו את כל הפרטיות,אפילו אם נרצה לשכב כדי לקדם את הצירים.ביקש שניהיה איתו בקשר.

אבל,אני בשלי, אנחנו יולדים בבית.

חזרנו הביתה.דיברתי עם המיילדת אמרה לחכות ושנדבר איתה כשיתקדמו הצירים..
שלחתי את בנזוג לישון כדי שיהיה לו כח בלידה.
בינתיים הייתי על הכדור לידה.
הצירים התגברו.כבר התחלתי לעשות קולות של אינדיאנית..
הגוף ניקה את עצמו,כל כמה דקות הלכתי לשירותים.
ב 3 בלילה שוב שירותים,אני רואה שהפקק יצא..
הערתי את בנזוג שלחנו SMS למיילדת שאנחנו נוסעים לבי"ח.
התקשרה אמרה שתבוא כדולה אם אבקש..(לא ביקשתי למרות שרציתי).

הגענו לבי"ח,בדיקת שתן,מוניטור,פתיחה של 3 ויאללה לחדר לידה.
מסתבר שכל הכניסות האלה לשירותים ייבשו אותי.חיברו לי אינפוזיה של נוזלים וגם אנטיביוטיקה בגלל ה GBS.
דיברתי עם חברתי האהובה היא אמרה שהיא תבוא אם אבקש ( לא ביקשתי למרות שרציתי).
עברו הרבה שעות (לא יודעת כמה אולי 3-4) שההתקדמות שלי הייתה מאד איטית והכאבים התגברו והתגברו.
והבנזוג מנסה לעזור,אבל,לא ממש יודע איך.ופתאום אמא שלי מופיע בבי"ח..
יצאנו (אני והבנזוג) מחדר הלידה ללכת קצת.
אמא שלי הצטרפה.מישהו התקשר אליה-

• אני פה בבי"ח הבת שלי יולדת.
• לא היא לא לוקחת אפידורל.
• אני יודעת,ככה היא רוצה.(בפולניות).
• כן לא בבית בסוף (בפולניות).

יכולתי לחנוק אותה באותם רגעים.אני בצירים והיא לא מבינה למה אני לא לוקחת אפידורל.למה היא באה בכלל?כי צריך?

החברה שלחה הודעה שהיא מגיע ואם זה בסדר ( מזל שהיא לא חיכתה לי).

[אני*]

עברו הרבה שעות (לא יודעת כמה אולי 3-4)
מסתבר שזה היה יותר מ 12 שעות.(לאחר בירור עם הבנזוג).

[אני*]

ביכלל לא התכוונתי לכתוב את סיפור הלידה שלי..
בכ"ז המשך סיפור לידה

12 שעות של צירים מתגברים ומתגברים ולא ממש מתקדמים (5 אצבעות).
ניסיתי הכל- כדור פיזיות,תנועות אגן,דמיון מודרך,מקלחת,אפילו ניסינו להביא אותי לאורגזמה,אבל הייתי כ"כ עצורה-בשליטה שממש לא הלך.כלום.הבנזוג היה מקסים כל משביקשתי הוא עשה.אבל, גם בשבילו זו הייתה לידה ראשונה.
המיילדת של הבי"ח הייתה מאד עסוקה,היה עומס.היא רק באה כל פעם לנטר ולבדוק פתיחה.ולהציע טיול,מקלחת,כדור.
היא הייתה בסדר גמור לא לחצה על זירוז או כל פעולה התערבותית אחרת.כמובן המשמרות של המיילדות כבר התחלפו,אבל היא דאגה שתגיע מיילדת שגם היא מלאת סבלנות.

אז,החברה המדהימה הגיעה.
בדיוק הייתי בציר.ישר היא תפסה אותי מאחורה וזזה איתי את הציר.עזרה לי להוציא קולות.
סוף סוף בכיתי. הרגשתי הקלה כ"כ גדולה שהיא הגיעה.
סוף סוף יש מישהיא שמבינה מה אני עוברת.
סוף סוף יש מישהיא שאפשר להשען עליה קצת.
סוף סוף יש מישהיא שמכירה.

עברו עוד שעות (לא יודעת כמה,אולי 4).
עשינו הרבה הליכות.

אמא שלי כל הזמן הייתה בחוץ עם פרצוף דואג.
הרגשתי שהיא מפריעה לי.ביקשתי מימנה ללכת.
היא נעלבה,אבל,הלכה.(היא עוד תעלב מימני הרבה).

השעות המשיכו לעבור,לא הייתה התקדמות.

אמרו שכדאי לעשות פקיעה של שק מי השפיר,אולי זה יעשה משו.
החברה התיעצה עם המיילדת בית,שתיהן אמרו שאולי כדאי.
הקשבתי להן.
פקעו.
היו מים מיקוניאליים.שחורים לגמרי.
בדיעבד אני יודעת שגם המיילדת של הבי"ח וגם חברתי נילחצו מי זה.
אבל,עשו ניטור והאהוב שבבטן היה בסדר.

הכאבים התגברו.אורך הצירים גם.
בכל ציר חברתי או זוגי מחבקים אותי מאחורה וזזים איתי.עושים ביחד קולות של אינדיאנים.
שוב,טיול.שוב,כדור.שוב,מקלחת.
וההתקדמות איטית איטית.
עברו 24 שעות והפתיחה רק 7 אצבעות.

הייתי מותשת,כואבת.
לא ישנתי מ-6 בבוקר של היום הקודם.(48 שעות ערה).

הציעו לעשות זירוז כי פחדו שהאהוב שבבטן יהיה בסכנה.
פחדתי,ידעתי שזה יעשה צירים עוד יותר כואבים וכבר הייתי מותשת.
חברתי היקרה,אמרה שאולי כדאי אפידורל שאני אוכל לנוח קצת לקראת צירי הלחץ.
אמרה שאם אהיה מותשת בצירי הלחץ זהה יכול להיות מסוכן לשנינו.(לקטן שבבטן ולי).
הסכמתי.

הרופאה המרדימה שבאה לתת לי את האפידורל הגיעה בדיוק שהייתי בציר ארוך וכואב (כבר נתנו זירוז).
צעקתי כבר הצילו.עדיין ראיתי ושמעתי כל מה שמסביבי.חתמתי על טופס האישור לאפידורל באמצע הציר.
רק שיתנו כבר.
נתנו.אחרי כמה זמן הכניסו לי קטטר.
זה היה מאד לא נעים.
כל הזמן הרגשתי אותו,למרות האפידורל.
יכולתי לנוח קצת.אפילו נירדמתי.

[אני*]

אחרי משו כמו 3 שעות, התחלתי להרגיש מין לחץ.
אז כבר הייתה לי מיילדת לא כ"כ נחמדה.
ביקשתי שתיבדוק אותי,בדקה.אני לא זוכרת מה היא אמרה.
אני רק זוכרת שהיא יצאה ולא חזרה יותר מידי זמן.
החלטנו (אני החברה ובנזוג) שאני מתחילה ללחוץ למרות שהיא לא שם.
היא הגיעה,עם תגבורת.
רצו לגלח אותי,שאם במקרה אני אקרע...
סירבתי, אמרתי שאני לא הולכת להיקרע (עשינו עיסוי פרינאום כבר מחודש שביעי ובחודש האחרון כל יום).
המיילדת עשתה פרצוף.
התחלתי ללחוץ.השקעתי את כל מה שהיה לי...(מזל שהיתה לי קצת מנוחה)..
תוך 3 לחיצות הראש יצא.עם הפנים כלפי מעלה וחבל טבור כרוך.שוחרר.
עוד לחיצה ו...בחיים אני לא אשכח את ההרגשה הזו של היציאה של הדבר המדהים הזה מהגוף שלי.
איזה אושר,איזו הקלה..
ישר שמו אותו עלי.הייתי בהלם.היצור היפה הזה יצא מימני??
אני חתכתי את חבל הטבור. מרגישה שזה עזר לי בליראות אותו כאדם נפרד מימני.
לא הסכמנו שיקחו אותו מימני.אפילו לא לשקילה.
עטפנו אותו בשמיכה והוא נישאר עלי עד שסיימו לבדוק אותי.
אוף איזה דבר זה,לידה. והיצור הקטן הזה וכמה אהבה יכולה להיות אחרי שניה אחת של מפגש.
אושר צרוף!!!

אחרי 4 שעות כבר היינו במכונית בחזרה לבית אימי.

[אני*]

כמה דברים יש לי לכתוב כשאני לא יכולה לגשת למחשב.ועכשיו המילים לא באות.
מרגישה כובד.מן עייפות מלנכולית שכזו.
כל הזמן אין לי כח.
יש סיבות אובייקטיביות- לבן שלי יוצאות שיניים,כך שבלילות הוא עירני.לא בוכה,אבל גם לא ישן.
בנזוגי עובד כל יום מ-2 בלילה עד 2 בצהריים,כך שחוזר הביתה גמור.
היחסים ביניינו במצב קשה.כל הזמן רבים.עושה מאמץ לתקשר אחרת וגם מצליחה לפעמים,אבל,זה דורש הרבה אנרגיה.
בקיצור אני עייפה,פיזית,מנטלית,ריגשית ואם יש עוד חלקים אז גם שם..
מה שלא עוזר ביחסים שלי עם בני ועם בנזוגי.
מרגישה שאני יותר חסרת סבלנות.מן לופ שכזה.
מרגישה שאני לא בסדר,כ"כ רוצה להיות אמא טובה לבני האהוב ולפעמים פשוט אין לי סבלנות.
למשל הלילה,היו כמה דקות (אולי 2 דק' שניראו לי נצח) שניסיתי להכריח אותו לישון,והוא בכה.הרגשתי אכזרית.ברגע שקלטתי את זה הפסקתי,שחררתי.עכשיו אנחנו בסלון,הוא משחק ואני פורקת.
אין לי עם מי לדבר במקום שאנחנו גרים.אני רחוקה מהחברים שלי (שגם הם מעטים מאד).
בכלל יש לי בעיית תקשורת.אני מרגישה דיסלקציה תיקשורתית (יש כזה?).

טוב האהוב נרדם.
לילה טוב.

[הגבירה_בחום*]

הי אני,
גם אני קוראת פה, ועכשיו נראה לי כמו זמן טוב להגיב.
נשמע ממש קשה המקום הזה, העייף. למעשה הוא נשמע לי יותר כמו חוסר חיוניות שכזו. (אולי אני טועה)
אני יכולה לומר לך שהייתי במן מצב דומה כזה 3 שנים בערך (בלי הילד אבל עם כל השאר) והיו שם הרבה רגעי יאוש, כך שאני ממש מבינה מה עובר עליך. לקח הרבה זמן והמון המון עבודה עצמית כדי לצאת משם. ובסוף יוצאים. חייבים להאמין, גם אם לא רואים אור. חייבים להאמין שהוא קיים שם ושאת בדרך. מעבר לזה עבודה על עצמך יכולה לעזור לחזק את האמונה הזו - ויש אין סוף דרכים.
האם יש לך אפשרות לקבל איזושהי עזרה מקצועית מבחוץ? (יעוץ, טיפול, גרינברג, יוגה, ושאר שיטות שעובדות חזק על חיבור על גוף נפש ותודעה)
בכל מקרה, תדעי שתמיד אשמח לדבר אם תרצי לשתף ולהקשיב.
שולחת לך הרבה כוחות, תקווה ואמונה
@}

[אני*]

הגבירה בחום תודה על ההתיחסות והתמיכה.
כן יודעת שיש אור בקצה פשוט חסרת סבלנות ועייפה מלהמשיך ללכת עד אליו.
וכן מחפשת עכשיו עזרה חיצונית שיחתית וגופנית עוד לא סגורה על מה ובכל מקרה תקופת החגים עמוסה בנסיעות וטיולים.
(הינו עכשיו שבוע באחד הנחלים בצפון היה ממלא,למרות שלקטנטון היה חום).

אני בחוסר בהירות לגבי החיים. לא יודעת מה נכון ומה צריך. (ביירון קייטי אומרת שמה שנכון זה מה שיש).
יודעת שאני בעיצומו של תהליך. מכירה כבר שכשנמצאים בדרך לא רואים את הסוף. מכירה גם כבר את החוסר סבלנות הזה של-יודעת שמשו הולך לקרות/להשתנות/להתבהר.....עוד מעט....

בא לי לצרוח!!!! בא לי להשתולל!!! בא לי להוציא את כל הכעס והתסכול שיש בי מבלי לפגוע בסובבים אותי.

שוב תודה על התמיכה,זה חשוב לי מאד.
זה מחזק ונותן כח להמשיך.

[גם_אני*]

............כל כך, כל כך מזדהה איתך........פשוט מרגישה אותו דבר......כאילו אני הכותבת.....

חיבוק גדול!
אוהבת אותך, את הכתיבה שלך!

[אני*]

גם אני תודה לך על המילים החמות והחיבוק.
אני בכלל בתפיסה שהיכולת המילולית כתיבתית שלי עילגת משו....

חיבוק גדול בחזרה.

[גם_אני*]

בכייף!
הכתיבה שלך כלכך אמיתית- וזה מה שאני אוהבת.
אמשיך לקרוא אותך.

[אני*]

הייתי חולה כמה ימים.וכמובן בימים האלו אח שלי ומשפחתו הגיעו לבקר.
תאור קצר- הם משפחה מאוד לחוצה,יש להם שני ילדים אחד בן 10 עם רגישות חושית מאד גבוהה,מאד חסר ביטחון ומלא בכעסים.השניה בת 5 שעסוקה רוב הזמן במניפולציות לתשומת לב ומלחומות על מקומה.שניהם ילדים מדהימים נעימים ומקסימים (כמובן שרואים את זה רק שההורים לא בסביבה).היחסים ביניהם (בין ההורים לילדים) מושתתים על העלבה ומניפולציות איך להתחמק מהתפרצויות זעם של שניהם.
כל הביקור אחי ואישתו היו עסוקים בלהגיד לנו שצורת הגידול שלנו שגויה.למשל שהילדון,בן ה-9 חודשים, צריך ללמוד להרדם לבד וברעש (אנחנו גרים בדירת חדר וחצי קטנטונת ואנחנו לא מפסיקים לתפקד כשהוא ישן רק מורידים את הווליום מעט). המנשא שיש לנו הוא לא טוב (יאמו) אנחנו צריכים אחד כזה עם ברזלים וכמובן עגלה.וחוצמיזה הגיע הזמן שהוא יאכל ולא רק יינק. אמרו שאנחנו לא נחזיק מעמד בצורת הגידול הזו עד גיל שנה וחצי ....
וואלה,עמדתי בזה יפה.רוב הזמן הצלחתי לא להכנס לויכוחים מיותרים ורק הנהנתי.
ברגע שהם הלכו התחלתי להרגיש טוב..

והמתנה שהמחלה והם הביאו זה רכות. אני ובנזוג פתאום הרבה יותר סובלנים ומקשיבים ונוגעים ברכות ואהבה.
הבנתי שאנחנו מצפים אחד מהשני/ה דברים לא הגיוניים כמו שני ילדים..

אני אפרט בהמשך (אולי), הקטני קורא לי...

אה- והמרגיעון- השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש.
גדול לא?!

[הגבירה_בחום*]

הי אני.
רק עכשיו קראתי את תגובתך.
כן, חוסר הבהירות הזאת של החיים כשהיא מגיעה היא היא הגורם המכריע גם אצלי ביציאה מאיפוס, בפעולה שבאה מתוך חוסר שקט וחוסר אנרגיות בו זמנית. זה נכון שמה שנכון הוא מה שיש, כי ממילא אין דרך אחרת. יש מצב נתון ומה שיכול להשתנות היא התגובה שלנו אליו. אם נחשוב שהמצב הוא לא נכון, זה לא יגרום לו להשתנות. לפעמים גם מחשבה על פעולה שלנו לא נכונה לא מביאה מיד לשינוי. אני מרגישה שאצלי העבודה המרכזית בחיי היא לעבוד על העכירות הזו, ולנסות לפרק אותה, לאפשר לתודעה שלי להיות צלולה, בהירה כמה שיותר, וזו עבודה קשה ויומיומית כיוון שאנחנו כל הזמן מושפעים מטריליון גורמים חיצוניים שמרחיקים אותנו מהמרכז שלנו ומעכירים את ה"אגם". אז אני מנסה כמה שאפשר ליצור כמה שיותר רגעים של צלילות (לפעמים יש תקופות צלולות ולפעמים יש סערה ועכירות וחוסר בהירות ואני עובדת קשה יותר). למזלי הגדול, יש לי הרבה כלים להתמודד, המקצוע שלי הוא למעשה ללמד אנשים לנקות את העכירות ולמצוא שקט (אני מורה ליוגה (-:) מה שכמובן לא הופך את התהליכים האישיים שלי לקלים יותר (-:
עוד דבר שאני מנסה ליישם בתקופות סוערות (כמו עכשיו) הוא באמת לנסות פחות לעשות ויותר להיות עדה, מודעת למה שקורה. להסכים למה שקורה ולהתבונן בו בשקט, בלי להאבק בזה ולנסות להיות כל הזמן אקטיבית בתוכו (וזה מאוד קשה לי, וקשה בכלל). לנסות ולצאת באמת מתוך הנחה שאני והחיים שלי האלה הם חלק מאיזשהו מהלך גדול יותר של סיבות ותוצאות, ולהאמין שכמו שהגעתי לאן שהגעתי וכנראה לא במקרה, אני אגיע (לאן שאגיע, לאן שצריך) הלאה. ומה שיש היא הדרך שלי להגיע, לעבור, לשים גבולות מסויימים, למוסס גבולות אחרים, ללמוד, לגדול..... להתחיל ולהמשיך, כל יום. כל הזמן.
אני חושבת שאת עוברת אחלה דרך, מתבוננת ומנסה להיות ולפעול מתוך מודעות ובחירה ולא באוטומט. וואלה- זה מה שצריך. השאר יגיע. את תראי @}
טוב לשמוע ממך
צ'או בינתיים

[פלוני_אלמונית*]

תרגישי טוב, ורכות זה מצויין

[אני*]

מדברת הרבה עם אלוהים בימים האחרונים.
והוא מקשיב ואפילו מגיב.
פתאום מצאתי מטפלת להתחיל טיפול.פתאום יותר קל לי לדבר עם אנשים.
פתאום יש לי יותר סבלנות למרות שאני והקטנטוני עוברים שבוע של שן חדשה (ז"א לא ממש ישנים בלילות וגם הימים מלאים בבכי,אהוב קטן כ"כ קשה ליראות אותו כואב בלי להיות יכולה לעזור לו).
היה היום מפגש משפחתי (אמא,אחים,גיסים,דודנים) שבד"כ אני יוצאת מימנו סחוטה והיה ממש בסדר.אפילו החמיאו לי שרזיתי ושאני ניראית טוב (לא קרה מאז הלידה).
בקיצור,אלוהים פה והוא מקשיב. ולא רק שהוא מקשיב הוא גם עושה.
תודה לך אלוהים על כל מה שאתה נותן.אני מצידי משתדלת לראות את המתנות האלה ולהשתמש בהם.
אוהבת אותך אלוהים ויודעת שאתה אוהב אותי.

[אני*]

אני פוחדת מאינטימיות חדשה....
ז"א פוחדת להכיר אנשים חדשים.אני מפחדת שלא יקבלו אותי או יאהבו אותי.
בזמן האחרון כמו שכתבתי בהודעה הקודמת משו נפתח.אנשים חדשים מתחילים לחלחל לתוך חיי ואני נבהלת.נבהלת גם מהשינוי למרות שהוא מבורך.
אולי אפילו מפחדת שיאירו לי על מקומות שעדיין לא ראיתי בתוך עצמי או שאני רואה ומתעלמת..
מרגישה שאם אני אבוא למישו עם כל הפחד הזה הוא יבהל..(דמעות).
איך אני יוצאת מהלופ הזה??
אני עוצרת לנשום.

[אני*]

אלוהים חסוך מימני את הכמיהה לאהבה,לאישור או להערכה

אמן

[אני*]

שלשום התחלתי טיפול.
זה כבר עשה טוב.
אתמול הלכתי עם הקטנטון לבקר קטנטונת אחרת,ביוזמתי- אני הרמתי טלפון,אני הלכתי,אני תקשרתי לא רק על ענייני גידול ילדים.היה מאד נעים.
ואפילו מצאתי מטופלת לעשות עליה את הסטג' שלי (שאני דוחה כבר שנה בערך).

היום שוב חזרתי למצב שבלול (נבהלתי מעצמי).

אוף,רוצה כבר לפרוץ החוצה בביטחה.
אין לי סבלנות.

(רגע....אימא'לה....לאט,לאט).

[אני*]

התעוררתי ואני לא מצליחה להרדם חזרה.(דווקא שהקטנטון סוף סוף ישן רגוע)
יש בי חוסר שקט.יש לי רעש בראש.
המטפלת אמרה שיצאו מימני הרבה רעלים.
לא חשבתי שזה יהיה גם תחושתי.
אני ממש מרגישה שאני מנסה להסתתר בכח.זה לא שאני לא מתקשרת עם העולם,אני פשוט לא מראה את הצדדים העוצמתיים שלי.יותר קל לי להראות קטנה,משוגעת (שרוטה), תלותית, חסרת כיוון. האם אני מפחדת מסערה בחיי? האם כשאני הראה את עוצמתי אז אנשים בחיים לא יוכלו להיות איתי? האם אני אבחר לא להיות עם האיש שאיתי?
מוצאת את עצמי אוכלת סתם אוכל זבל כדי להסתיר את החדש הזב שיש לי בגוף.
אני אפילו לא יכולה באמת ליראות אותו מרוב הזבל שהכנסתי.
איך אני מפסיקה עם המנהג הזה? איך עושים את הצעדים הראשונים...והשניים ו...?
טוב, אני הולכת לנסות להרדם.לילה טוב.

[פלוני_אלמונית*]

מאד מעניין, איזה טיפול את עוברת? כלומר האם זה שיחות? טיפול פיזי?
אני מזדהה איתך, בהמון נקודות אופי, וגם לגבי האוכל זבל...
בהצלחה לשתינו @}

[אני*]

פלונית,
רק התחלתי את הטיפול שהוא בעיקרו פיזי,אבל, נוגע בכל הרבדים.
בנוסף אני מחפשת טיפול שיחתי.עדיין לא מוצאת את מי שמתאים.
תראי מה שצפריר הציע לי לגבי התזונה,אולי זה יתאים גם לך.
תודה על ההתיחסות.
בהצלחה.

[אני*]

פתאום אני לא יודעת כלום.
הכל ניראה לי סתמי. כל תובנה, כל אמירה שלי וגם דפים אחרים שאני קוראת פה באתר ניראים לי כמו עוד חזרה על המובן מעליו.
מרגישה שיש משהו ניסתר שאני לא רואה.
זה גורם לי להרגיש חסרת אונים.זה מבלבל.
הכל כבר נאמר.
מדמה את עצמי כילדה קטנה כועסת ובועטת לכל הצדדים כשאמא או אבא לא מרשים לה משו.
אבל,די אני כבר לא אותה ילדה. אני כבר חופשיה לעשות הכל.
אולי זה עוד דברים שצפים ועולים כדי להתנקות...

שבוע מלא בחופש שיהיה לנו.

[אני*]

היום היה לי ריב גדול עמ זוגי.
על שטות, התחלתי לצעוק כשהקטנטוני בידיים שלי.וזוגי אמר לי "תיראי מה את עושה לו,את חולה,את צריכה טיפול" (צועקת כשהקטן עלי) וזה רק הדליק אותי עוד יותר והתחלתי גם לקלל- "טיפש,מטומטם,חולה..." הוא לקח מימני את הקטן ואמר בעצבים קשים שהוא לא ירשה לי לעשות את זה.ושוב שאני חולת נפש ושאני צריכה טיפול. בינתיים הקטן התחיל לבכות ונבהל מהכעס.וזוגי אמר שנדבר אח"כ..
דיברנו אח"כ.הסברתי שאני כבר הולכת לטיפול ונכון הוא צודק שזה לא צריך לקרות.הסברתי שאני עושה מאמצים כדי להפסיק.הוא אמר שהטיפול שאני הולכת אליו הוא לא מספיק כי הוא רק מוציא מימני את כל החרא הזה ושאני צריכה פסיכולוג קונבנציונאלי.. לקח לי זמן לגרום לו להבין שגם אצל פסיכולוג צפים הדברים קודם כל ואז ניתן לעשות עליהם עבודה.שאין מה לעשות שככה זה..
הייתה שיחה ארוכה שהרבה זמן מימנה הוא מבקר ומבקר אותי ואני מנסה להסביר שאני לא מוכנה לעשות שיחה בצורה כזו..
היתה שיחה קשה.הוא רואה את הדברים בשחור ולבן.הוא חושב שאם הולכים לטיפול את כל החלקים הקשים שלנו נעלמים.הוא אומר שבגלל שאני זקוקה לשליטה הוא לא יכול לתפקד.

דיברתי עם חברה יקרה כדי להצליח להבין בדיוק מה יש שם בריבים האלה שלנו שכל פעם מתעורר מחדש. למה אני באה בטענות בעצם- לחוסר עשיה שקשורה גם ליומיום וגם למימוש עצמי.ז"א שלי יש קושים עם חוסר העשייה שלי,חוסר המימוש העצמי,חוסר הביטחון שלי מול החיים.מרגישה את זה מצקרת המין (רחם) ועד הסולר פלקסוס (סרעפת).

מחר אני אדבר איתה שוב כדי להיות יותר ממורכזת.

לא רוצה לפגוע בבן האהוב והיקר שלי.מבטיחה לעצמי להמשיך לעשות עבודה אינטנסיבית על עצמי.

מרגישה רע כל כך עם עצמי. ומרגישה כל כך לא נעים בתוך הזוגיות הזו.

ביקשתי לגדול,לא?!

תודה לך אלוהים על ההזדמנות.

[בתהליך*]

אתמול היתי בטיפול. היה עוצמתי.
צפו לי כל המכות שקיבלתי מאמא שלי ומאח שלי.
מסתבר שהם עדיין תקועות לי מהאגן ולמטה ומשפיעות לי על התנועה (משתקות אותי).
בכיתי כמו ילדה יללתי צרחתי.גם היום פתאום עולות לי דמעות.
והרגליים מרגישות כמו מתעוררות מהרדמה.יש לי מן זרמים כאלו.
איזו עבודה "טובה" עושים עלינו ההורים/אחים שלנו.
מה שיפה זה שהנשמה שלי בחרה בדיוק אותם שיכו וישפילו ויזלזלו ו...עוד...
וזאת כדי שהיא (אני) תצמח ותגדל או יותר נכון תיראה את הגדולה שלה (י).

• תזכורת לעצמי- להסתקרן על החיים.

[בתהליך*]

תקופה סוערת התקופה הזו בחיי,
הרבה דברים צפים ועולים להם.אחרת מהדרך שאני רגילה.הרבה יותר עדין מצד אחד ומצד שני מלא עוצמה.מעורר גלים מסביבי.כמו זריקת אבן לתוך נהר.
עדיין נדלקת בשניה על בנזוג,עדיין צועקת.אבל, מסתכלת על זה אחרת,מצליחה להרגע יותר מהר.אולי הרמתי ידיים?אולי פשוט למדתי משהו חדש..
עוד לא יודעת לקרוא בשם לכל מה שעולה.
יודעת רק שכל נושא האני,להיות אני,במלוא גודלי ועוצמתי,צף עכשיו.
בעבר הייתי צל,ספוג.
יש בי איזו ציפיה שאני אחזור לזה.למרות שלא רוצה ויודעת שכבר לא יכולה.

אם מישו קורא, תנו סימן..רק כדי שלא ארגיש לבד.

[דנה*]

קוראת אותך

[גברת_פלפלת*]

גם אני

[בתהליך*]

וואוו תודה לכן.

אומנם עברו חודשיים מאז בכתבתי...

מתקדמת לאט,לאט מהר מהר..

התחלתי לרקוד ריקודי בטן,זה מביא הרבה שימחה לחיים.
התחלתי לטפל באנשים (לטפל זו לא בדיוק המלה הנכונה- ליעץ,ללוות בתהליך,לתמוך).
התחלתי לצעוד כל יום. ואני יותר מסודרת וערה למה שנכנס אלי לגוף.

אממה- עכשיו הפער בין המקום שלי עם עצמי ועם העולם והמקום של זוגי עם עצמו ועם העולם הרבה יותר בולט.
היום הבנתי שזה בכלל נפלא.עכשיו בעצם אני לא צריכה להגיד הרבה,זה פשוט פה.
מאד קשה להתעלם.
באמת מצבו לא משו בתקופה הזו.
זה יוצא הרבה עלי,אבל,גם הרבה לא.
ניראה מה יוליד יום.

מזכירה לעצמי להיות רכה.עם עצמי קודם כל ועם כל הסביבה.זו העוצמה שלי בעצם.
ולנשום...לא לשכוח...כל דבר שעולה,כל קושי,כל הרגשה/תחושה/מחשבה-לנשום...ואז לראות מה עושים או לא עושים עם זה.

אהבה
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

<בתהליך מוסיפה לעצמה קצת רכות לתוך הדף>

[בתהליך*]

וואוו...מלא זמן לא נכנסתי לדף הזה...
מעדכנת- אני עכשיו בהריון שני חודש 7. הקטנטון כבר בן 2 ו7 חודשים. שבוע הבא כנראה נכנס לגן (בטח אכתוב על זה בהמשך).
מתכוננת ללדת בבית במים, אולי לבד,אולי עם מיילדת (אם תספיק להגיע-אני גרה רחוק).
עושה עבודה אינטנסיבית על עצמי,או מנסה לפחות.(בטח גם על זה אפרט בהמשך).
הזוגיות לא קלה לי.זוגי ואני מאד שונים אחת מהשני.מרגישה לפעמים שאין לנו כלום משותף.לא מצליחה לנהל איתו שיחה אמיתית מבלי להרגיש פגועה/נעלבת.
בהריון הזה יש לי הרבה פעמים תחושות של לא אהובה.ממש כואב לי בגוף כשאני מרגישה זאת.הרבה פעמים מרגישה שאין באמת מישהו בעולם שבאמת אוהב אותי ללא תנאי....

אמשיך אח"כ

[בתהליך*]

_התינוק שלי בריא ושלם
אני סומכת על מי שנמצא איתי בלידה
אני נפרדת מן ההיריון בקלות ובשמחה
הגוף שלי יודע ללדת בקלות ובביטחון
אני מקבלת כל ציר באהבה
כל ציר מקרב אותי אל התינוק שלי
בכל ציר וציר צוואר הרחם שלי נפתח כשושנה באביב, בקלות ובחן
הלידה מזרימה לי כוח ומעצימה אותי
אני מתמסרת לצירים, נסחפת בהם, וגולשת עליהם כמו על גלים בים
בין ציר לציר אני רפויה, נושמת בקלות, מתדלקת ומתכוננת לציר הבא בשמחה
אני מקבלת את התהליך כמות שהוא, ועושה כמיטב יכולתי
אני מקבלת את השינויים בחיי ובגופי באהבה
אני אוהבת את עצמי כאימא וכאישה
אני חלק משושלת של נשים ויולדות שעומדות לצידי ומחזקות אותי
אני בוטחת באינטימיות הזוגית שלנו
אני מקשיבה ובוטחת בקולי הפנימי, בכוחי, באינטואיציה שלי ובאינסטינקטים האימהיים שלי
אני שמה גבולות בחיי בקלות
אני נמצאת בכאן ועכשיו בכל רגע של הלידה שלי
אני מכבדת את תהליך הלידה וזורמת איתו לאן שייקח אותי
אני מוגנת, העובר שלי מוגן, אני מוקפת באהבה ובתמיכה
הכול בסדר והעולם כולו לטובתי_

משפטים ללידה מאחד הדפים באתר

[בתהליך*]

_מוסיקה. הכינותי מראש דיסקים, כולל כאלה שלא הקשבתי להם גם שנים.
הכדור הגדול - לשבת עליו ולהתנועע בזמן הצירים וביניהם, להישען עליו.
מיץ קר וטעים (ואיזו נשמה טובה שתגיש כל פעם כוס).
בזמן צירים: נשימות, נשיפה קולנית, תנועה, שמישהו תופס לי את הבטן התחתונה (כאילו היא רוצה ליפול ומחזיקים אותה).
בריכה, כמובן.
מסז'. פינוק ושיחרור.
בשלב הראשוני, ובעיקר בהיותי לבד - סרטים (שהורדתי מראש במחשב). הכנת בצק ואפייה. סודוקו.
דיבורים חיוביים (איזו נפלאה אני, איך מתקדם יפה וכאלה).
התרכזות בתינוקי. רגעי הקסם האחרונים שלו במחבוא, הנה אני הולכת לפגוש אותו, מחכה לו מסע קשה, שנינו הולכים לעבור את זה ביחד ועלי להיות חזקה בשבילו, וכו'.
הומור - תמיד עושה טוב._
ארגז כלים ללידה
עצות ללידה טובה

[בתהליך*]

היום הילדון האהוב נשאר בגן לבד בפעם הראשונה.נפרד מימני בשמחה והלך לעינייניו.כל הדרך מהגן (2 דק' הליכה מהבית) עמדו לי דמעות בעיינים,לא נתתי להן לצאת (שחס וחלילה מישהו לא יראה אותי בחולשתי).הגעתי הביתה ובכיתי.אוף,זה קשה לי. 3 שנים הוא היה איתי בבית והיה כ"כ כיף.פתאום יהיו לו כמה שעות עם ילדים שלא כולם נעימים חלקם מרביצים ומציקים.ועם מטפלות שהן זרות עדיין.כ"כ מקווה שהוא ידע לאן ללכת כשיצטרך עזרה.כ"כ מקווה שיצליח להוציא רוך ואהבה כשיצטרך אותם.שלמה עם ההחלטה שהוא הולך לגן.
לא שלמה עם הגן (הוא היחיד באיזור.אנחנו גרים במקום די מבודד).
מזכירה לעצמי שהוא נשמה בפני עצמה שיש לה את הדרך שלה לעבור ואת השיעורים שלה ללמוד.

מה עושים עכשיו עם כל השקט שהתפנה פה עכשיו?

ילדון אהוב שלי, בהצלחה לך בדרכך החדשה. אמא פה, מחכה לך שתחזור מהמסע.

[עכשיו_כאן*]

זאת שוב אני, הרבה מים עברו בנהר..
מרגישה כאילו חיים שלמים עברו וזאת שכתבה מעליי רחוקה רחוקה..
נולדה תינוקת מדהימה בלידה מתקנת ונהדרת. בני אהובי החליט ביחד איתנו (ההורים) שלא מתאים לו גן ואנחנו יצאנו למסע החינוך הביתי.
בזמן ההריון עם השניה התגלה סרטן במצב סופני לאמא שלי. ככה שאני גם חווה אינטנסיביות מול מחלה ותהליך של פרידה עם אמי. קשה מאד, מציף הרבה דברים- הרבה אהבה הרבה כעסים הרבה בדידות (כשהיא תמות אהיה יתומה- האהבה ללא תנאי של אם לילדתה תמות ביחד איתה). כרגע קשה לי מידיי לכתוב על זה- משערת שאכתוב בעתיד..
עם הבנזוג יש תהליך לא קל בכלל גם כן,אבל,יש גם הרבה אהבה והבנה.

חווה את עצמי מאד לחוצה בתקופה זו, חסרת סבלנו לעצמי ולסובבים אותי. כועסת הרבה. צועקת הרבה. מרגישה שאני מוצפת מצד אחד ומאוזנת להפליא מצד שני (מישהי מבינה?) נשמע פרדוקס. מרגישה מודחקת לגמרי אבל,עיניי פקוחות..

מוזר?

אמשיך ביום אחר..