כי כתבתי בשני דפים ונדמה שזה לא הגיע למי שרציתי שיענה לי (לא מישהו ספציפי, אבל המישהו שידע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון). אולילא כתבתי מדוייק. מנסה שובץ
אני מגדלת בבית מספר שנים שני ילדים מקסימים.
מסיבות משולבות, כלכליות (בור כלכלי עמוק ואיום ועוד שנייה אנחנו מועפים מהבית) וגם- צורך ענק של הילדים בחהרה, חברים, ילדים קבועים לשחק איתם. צורך שאני לא מצליחה להרים את עצמי ולספק גם לא פעם בשבוע. לא במפגשי חנב, לא עם חברות לא כלום. פשוט לא. לא הצלחתי. לא להתמיד, לא ליסוע, לא שום כלום. אין לי כח לזה. אבל הכי אין לי כח לזה.
הילדים -
כמהים לחברת אחרים באופן אומלל. בוכים כשילד שהם משחקים איתו הולך באמצע. מוותרים על צעצועים כדי להתחבב על אחרים. וזה לא שבבית אני אמא מושלמת. אני הפכתי למפלצת. אני עייפה ועצבנית ומתוחה כל הזמן כל היום עם כולם. אני צורחת והסבלנות שלי אפסית. נגמר לי.
וצריך פרנסה, משכורת אחת נוספת.
אז...
רשמתי החודש לגן, וראיתי יחס איום ונורא וברחנו.
וחיפשתי עוד גן ומצאתי אחד עם מצלמות 24/7 (היאח הידד לרצון לדעת הכל בכל רגע) וגיליתי- גננת מיוחדת במינה. כזו שהיית רוצה להתרפק עליה בעצמך. חכמה, חכמה עמוקה של מאמא גדולה, מבינה הכל מהכל, רגישה לילדים, לא מתחנחנת, אלופה.
הגן קסום, צנוע ומלא בעושר חווייתי.
רב גילאי, מתאים לשניהם.
נרשמנו.
הלכנו להסתגלות.
שבוע היינו.
הילדים- נהנו, פרחו שמחו. משהו בהם נפתח. החשש שהיו מפגינים אל מול ילדים בגינת השעשועים- נעלם (למשך אותו שבוע),
הם נחשפו לכל כך הרבה במעט שעות שהיינו שם, בזמן שבאותן שעות סביר שהיו רואים טלוויזיה בבית (או הולכים איתי לסידורים או הולכים לגינה למטה, עם מיליון תינוקות ואמא עצבנית רצח). רצו אל הגן בשמחה. שיתפו פעולה עם כל הפעילויות בסקרנות ובחדווה (מלבד הלשבת בריכוז הזה שבחלק מהזמן נדדו לכיתה המקבילה
).איפה ההתלבטות.
אני מתקשה לעזוב אותם לבד. למרות שרוב הזמן הם לא מחפשים אותי כלל.
אבל יש לפחות 3 פעמים בשעה שהם בוכים מכל מיני סיבות (מישהו חטף להם, ננשכו, סייעת שנזפה ונעלבו, לטאה שהביאו לגן כדי ללמוד... והבן נבהל) ואני שם לבכי, לחבק להרגיע. ולמרות שהגננת והשאר מאוד חמות ולא מפספסות בכי, אני בטוחה שאין תחליף לאמא במצוקה. כי בשמחה הם אל צריכים אותי, במצוקה- כן. וראיתיש מושיבים לפעמים ילד בוכה שלא מצליחים להרגיע לבד בכסא בפינה כדי להירגע. באים לבדוק אותו מדי פעם ולא בכעס אבל זה מכמיר לב (ואז אני חושבת על הצרחות שלי על הילדים כשאני חוטפת התקף זעם וזה לא פחות גרוע).
ולפעמים הצוות שם נוזף בעצבים, לא קורה הרבה אבל קורה, שצועקים על ילד לאל להכות או לא לנשוך או לשבת תיכף ומיד ולא לקום באמצע אוכל. זו לא המנגינה השולטת אבל זה קיים. ושוב- אני צורחת פעם בשעה עגולה על כל ילד שלי בשר מבשרי,...
ובגן, במהלך השבוע הזה, של ההסתגלות -
והיה רגע שהילד נבהל ממשהו, ואני הייתי בחדר השני והוא קרא לי פעמיים, הגעתי. והוא פרץ בבכי קורע לב. שנגמר לי הלב. וידעתי שהבכי הזה יחזור הרבה בשבועות שלאחר מכן.
ואני לא מסוגלת לעזוב.
שנית.. מחלות, שבוע בגן יומיים בבית זה הממוצע. גם שלנו. ושליש גן בבית (שילשולים, שפעת, ואמרו לי שזו רק ההתחלה).
מה ההתלבטות...
מה עושים לעזאזל?
הילדים נמקים איתי בבית כרגע. לא טוב להם, לא טוב לי, לא טוב לכולם כמשפחה.
והצורך ההכרחי להוסיף פרנסה לבית.
ואז אני מתחילה לחשוב.. לעבוד בגן כסייעת? באמת יעזור לנו? לא יודעת. אם הגננת סתכים וההורים יסכימו מי יודע.. וזה באמת מה שיעשה טוב? יכולה להעיד שכשהיינו בגן ורק השגחתי, זה עשה טוב לכולנו, הרגשתי ש המתח לספק להם גירויים יורד ממני, ושהמתח לספק להם עניין יורד ממני ושהם מבסוטים. והמתקנים בגן ממוגנים שלא כמו בגינת שעשועים. היה בטוח שם.
ואולי לעבוד בצהרון של בני 3-5 ולהביא את הילדים איתי (כבר התקשרתי לכמה ואולי זה ייצא לפועל). כלומר 3 שעות ביום שהילדים ישחקו עם ילדים בגילאים מגוונים. משחק חופשי. האם זה יהיה נכון? לעומת הגן שיש בו "טקסים" ומסיבות וימי הולדת, וחוגים (חלקם ממש מוצלחים וחלקם איומים). האם זה יספיק כדי לקדם אותם לבטחון שקיבלו בגן בשבוע ההוא? או שזו פשרה עלובה לאמא של אמצליח הלשחרררר.
ל איודעת, הכל נשמע לי כמו רצון לברוח מההחלטה שכבר החלטתי לשלוח לגן ולשחרר לפחות עד לצהריים.
יש נטייה כזו כשמתקשים לבצע משהו, פתאום להמציא רעיונות אחרים כאילו שבצורה אחרת דברים יסתדרו בעוד שיש לי את הגן הכי טוב שיכולתי לדרוש בנסיבות, עם מצלמה, עם הבנה של הגננת אותי (בכיתי לה כשהיא ביקשה שאתחיל להיפרד מהם, ממש בכי קורע לב שהפתיע אותי. אמרתי שאין מצב שזה מוקדם והיא אמרה שבסדר שנמשיך עוד אבל שאני חייבת להבין שצריכה להיות פרידה ושנעשה בהדרגה לחצי שעה שאששב מחוץ לדלת ועם המצלמות... והכל שוהיא תהיה צמוד לילדים כל הזמן ).
מה עושים..
הם כל כך צריכים את החוויה החברית הזו ובצורה אינטנסיבית
כל השנים האלה לדעתי יותר מנעתי מאשר נתתי להם חוויות טובות- בגלל קושי שלי לשחרר. והקושי גדל כשמדובר בגן. למרות שהוא באמת נהדר ומעל ומעבר לכל דימיון. אני יודעת שב905 אני יודעת את התשובה אבל האם הקושי לשחרר נובע גם ממשהו מוצדק.
היום גם הלכתי למישהי שרוצה לפתוח פעוטון. קטן עד 10 ילדים. אין לה עדיין ילדים שם אבל יש לה ניסיון של עשור, ומתחילים להגיע הורים לראות, הלכתי.. האמת? אני מוכנה להשאיר את הילדים אצלה מחר בבוקר. לא ברור למה. העובדה שזה בית, שזה שקט, מה נגמר. שזה כרגע בלי עוד ילדים? מה נגמר? הרי אין לה אפילו מצלמה ואנחנו בקושי מכירות. איך זה יכול להיות. אני רוצה לנצח לשמור אותם בבידוד? הייתי שמחה אם היו שם עו דילדים האמת. לא יודעת למה אצלה כן ובגן לא. בגן אני ממש היסטרית.
למרות שזה רחוק מלהתאים להם, לא הבית ולא הגינה ולא כלום, הכל שם לגילאים קטנים יותר. סביר שאם יירשמו יירשמו תינוקות ממש. זה לא סידור עבור הילדים שלי בקיצור, זהלהחליף בית בבית אבל זה להגדיל את הגירויים ולגוון ולאוורר אותי לחפש עבודה בינתיים עד שנראה מה עושים.
אבל מה עושים. איך אני מחליטה. איך אני מיישמת נכון עבורם. במקרה שלהם הילדים צריכים מסגרת קבועה עם ילדים קבועים וחוויות מתאימות. מה הפתרון הכי טוב ואיך אני מגלה בתוך עצמי את הכוחות ליישם אותו.
ואני אומרת לך ממש מהמון ניסיון, לילדים שלך טוב יותר כשאת לא יושבת עליהם שם. הם חופשיים לבנות קשרים ולהסתקרן ולהתנהל בטבעיות בלי לחוש את דאגתך דוקרת להם בגב.
(ולא שבבית אני מתמודדת תמיד טוב יותר גם אם אין הושבה בצד, אבל הבית זה הבית, המחשבה שזרה תצרח על הילד שלי או תושיב אותו בכעס, או תנזוף בו קשות- המחשבה הזו עושה לי בחילה. בייחוד שהקטן רגישששש מאוד לטונים וניואנסים).
