שעות לא קלות עברו עלי אתמול.
הגעתי לסוף היום חלשה.
א' ואני לא דיברנו.
נכנסתי למיטה יחסית מוקדם וביקשתי להירדם טוב ולקום טוב ולהעביר את מחר כמו שהייתי רוצה להעביר אותו. זה שימח אותי לראות שהבקשה שלי התרכזה בי ובכלבה שלי וביצירה שלי.
לא חשבתי על מה הייתי רוצה שיקרה עם א' כי הרגשתי מיאוס מההתעסקות בזה וגם ידעתי שאני לא יכולה לנסות לדמיין מעניין מה הוא חושב מעניין מה הוא מרגיש מעניין מה הוא יעשה.
התעוררתי טוב, התקלחתי, לקחתי את בובי לפארק. בדרך קניתי לי מיץ סלק-תפוח. ישבתי וראיתי איך משוש חיי הקטנה הזאת רצה ומשתוללת עם חברים. הגוף הצעיר שלה, עם הפרווה המתנופפת, האצילות והקלות בתנועות הבמבי, מילאו אותי ויוידיות.
היא שתתה מלא מהברזיה של הכלבים והחזרתי אותה הביתה. ראיתי שהיא מתעלפת לה לחזור לישון וירדתי לקפה לכתוב.
שמתי לגמרי לב שיש בי שקט למרות החשש הקל של מה יהיה. החלטתי ממש לדאוג לעצמי היום. אתמול לא אכלתי כמעט כלום. ככה הגוף שלי מגיב בימים כאלה. היום קורה הפוך. אני מזינה את עצמי.
אכלתי, שתיתי, כתבתי. ידעתי שיש מצב שא' יגיע כל רגע. ראיתי שזה לא משנה לי. זה כן מאוד משנה לי מה יהיה בינינו, ברור, אבל לא היה לי כח לסתם מריחות, ואני עדיין מרגישה רחוקה ממנו בטירוף.
הזמנתי חשבון וברגע שהרמתי את התיק הוא הגיע. הוא התיישב איתי בשולחן שלי ולא בשלו. הוא קצת היה נראה כאילו לא קרה כלום.
נשארתי שם שניה ואז שמתי עלי את התיק, אמרתי ביי והלכתי. לא במיוחד תקשורת מקרבת אבל זה המצב שלי עכשיו.
ראיתי שהוא בהלם כשהוא מילמל ביי בתגובה. אני לא יכולה להגיד שאני לא הייתי בשוק מההתנהגות שלי.
הלכתי את הדרך הביתה והרגשתי קלילות בגוף אבל גם שמעתי קולות בראש, מה עשית, את מרחיקה אותו, הוא יחשוב שאת לא רוצה יותר, זה מעליב, את הורגת כל סיכוי, בלה-בלה, ולא היה לי כח לזה.
אני יותר מפתוחה ללשבת לדבר, אבל לא במקרה כי נתקלנו בבית קפה. ובטח שלא בא לי להתנהג כאילו לא קרה כלום.
יש בי חשש ש"טיפסתי על עץ" גבוה מדי. שזהו. הוא לא יעז לסמס או להתקשר. הוא יחליט שהוא לא יכול לקיים את זה וזה ימות.
אבל די. די. די. אין לי חשק לחשוב בשביל אף אחד. אין לי חשק להיות המצילה, המתחזקת, המתקשרת.
די.
מפעפע בי קול קטן מתחת לפני השטח של להסביר. נראה.
חרא לי לחשוב שנגמר. אנחנו קרובים. יש בינינו משהו מיוחד. שמחנו הרבה שהכרנו בכלל. אבל חרא לי יותר לחשוב עלי בזוגיות שלא טובה לי. וזה לא שרע לי איתו. אבל לא מספיק טוב.
אני ערה לזה שאני אולי קיצונית עכשיו.
זה מה שאני יכולה עכשיו.
למונייד, השיר שבקושי הכרתי של נינה נתן לי את אחד מרגעי הנחת היחידים אתמול. נשכבתי במיטה בשקט ורק הקשבתי לה והודיתי לך.
שני צו , אלוהי הטיימינג שיחק אותה במיוחד אתמול.
אמא דבש, ריש, נטע- תודה מאוד וחיבוק חזרה.
ללא תנאי מותק!
)
)