איכשהו אני כן מנסה לעשות את זה, אבל מתרשמת שאני חווה ברגעים אלה את הרגעים האחרונים לפני התנפצות הבועה.
הבועה לא מתנפצת בבת אחת, היא נהרסת לאט לאט,קרעים קרעים.
הקטנה שלי התחילה להבין שיש סיטואציות מסויימות שהילדים מקבלים סוכריה על מקל (כמובן כשהם עם אבא, לא הוא מחלק אותן,הוא כן משתדל בשבילי בעניין הזה קצת), וכבר אי אפשר להסתיר ממנה, ולחרדתי הרבה היא גם מקבלת מדי פעם. ואני תוהה על הזעזוע הפנימי הזה שבי שמצטרף לכל סוכריה שהם מקבלים או לכל ממתק אחר טעון צבעי מאכל וסוכר. והאם כדאי לעבוד עליו, מכיוון שלעבוד על לטהר לגמרי את השבוע שלהם ממתקים לא ממש הולך לי.
אגב, את ההנאה של הקטנה מהממתקים אני מרגישה לא כהנאה בהכרח מהממתק עצמו אלא כהנאה של היותה "חלק מהחבר'ה " , זה שהיא מקבלת את זה יחד עם הגדולים. ויש משהו מתוק ומחמם את הלב בלראות אותה ואת השמחה הזאת שלה.
גם חושבת כל הזמן, שיש בריאות גם במקומות אחרים ולא רק באוכל, ובמיוחד לא בסטרס שסביבו. רק שאני לא מצליחה כל כך למצוא איך זה
היתה לי שיחה עם בעלי על הנושא הזה (אחת מני אלף) והוא ניסה לומר משהו כזה, משהו על זה שמזון זה לא הכל ואי אפשר להיות רק שם. הוא אומר בהרבה סיטואציות דברים מצדדים שונים של הדבר הזה (חלקם קשורים בחברה סביב, חלקם קשורים בזה שלא בטוח שזה מוכיח את עצמו העניין התזונתי,חלקם קשורים באנרגיות סביב הדבר הזה או בכסף שזה עולה.. ) . נורא קשה לי להקשיב לו כי לא קל לי עם כל הגישה שלו, אבל חייבת לומר שלפעמים כן כדאי/צריך להקשיב. רק שלא תמיד קל להקשיב ולקבל רק חלק יש איזו דחיה מוחלטת כזו, כי בכל מקרה הגבולות של הדבר הזה הם שונים כל כך אצל שנינו.
טוב, זה כנראה גם תקף לעוד נושאים שמתוחים בינינו.
רק צריכה להשתדל לא לכעוס ולא להרגיש טינה מול כל זה. כי באמת זכותו לחשוב כרצונו מצד אחד, ויש לפעמים גרעין של אמת בדבריו מצד שני.
העבודה הנפשית הזו קשה לי מאוד.
יש לי גם מחשבות בנושא. אבל הן מבולבלות ובלי איזשהי נקודה מסכמת. בעיקר על זה שאחרי תקופה של השקעה יש דברים שנשארים, והם קלים להכנה, ונוחים ונחמדים.
זה נכון. באמת יש דברים כאלה, הבישול שלי נורא השתפר בשנה האחרונה והתייעל. (יחד עם הטעם המתחדד של הילדים שלי
![:( :-(](./images/smilies/sad.gif)
)
עדכני אותי אם תתקדמי בכיוון הזה.
אם אתקדם
זוכרת שכבר היתה תקופה שניסיתי לברר ולא כל כך הלך לי למצוא מישהו כזה. אבל אולי לא מספיק חיפשתי