איך הפכנו לזוג

[פלונית*]

עוד סיפור מצחיק: בחור שלח לחבר שלו SMS עם שאלה הלכתית כלשהיא. הבעיה שזה הגיע בטעות (או לא) לבחורה שבמקרה ידעה ושלחה לו תשובה מפורטת עם מקורות... הוא הסתקרן לדעת מי זו ומהסקרנות יצאה חתונה...

[יוסי_לוי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהבתי מאוד

[סיהרא*]

תקציר של סיפור שהתרחש בבית הכנסת "החורבה" בירושלים, לפני כמאה שנה מן הסתם, סופר ע"י ישראל גליס, נכדם של הזוג:
שתי משפחות בעיר העתיקה "תקעו כף" והתחייבו זו לזו שבבוא העת ישיאו את הבן והבת שלהם, שהיו אז ילדים קטנים. (מנהג שהיה אז רווח). כאשר בגרו הילדים, החלו ההכנות לחתונה, וכל מוזמני החתונה נאספו בהתרגשות אל בית הכנסת החורבה. כאשר הכלה כבר עמדה מתחת לחופה וחיכתה לחתן החלו כולם לגלות חוסר סבלנות, שכן החתן נעלם... הוא פשוט ברח מהמקום, כי גילה שכלתו נמוכה מאוד (כנראה שע"פ המנהג אז לא נפגשו לפני החתונה), וזה ממש לא מצא חן בעיניו. הכלה הקטנה עמדה נבוכה ומבויישת והקהל לא ידע מה לעשות. בצד עמד כל אותה עת בחור צעיר, עולה חדש, שהגיע לחתונה רק משום שהרב, עורך החופה, הבטיח לו שכאן יזכה לארוחת ערב הגונה. הוא הסתכל בנעשה ובליבו קצת ריחם על הכלה, שהייתה נראית לו בחורה נחמדה.
לפתע ניגש אליו הרב ושאל אותו:" האם תהיה מוכן לשאת את הכלה לאישה?". הבחור נדהם, והרב שכנע אותו שהוא מכיר אותו ואת הכלה וזה "שידוך מצוין".. לבסוף הוא הסכים, וגברת עשירה מהקהל תרמה את טבעתה לצורך עריכת החופה. הכלה הופתעה אך נשמה לרווחה וחייכה בשמחה אל החתן הטרי..
בסיום החופה בירך אותו הרב:, שתזכה לשנים ארוכות וטובות".
ישראל גליס, הנכד מספר:" ברכת הרב התגשמה, סבא וסבתא היו מאוהבים אחד בשני כל ימי חייהם, וסבא זכה לחיים ארוכים מאוד- הוא ראה 37 בני נינים (!!!!) עד שנפטר בשיבה טובה ונקבר בירושלים."

[באיאלו_מאיה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בגיל 18 התנדבתי בקיבוץ דרומי שבו עבדתי עם עזים, אחרי שנים באתי לבקר בקיבוץ ומיד הלכתי לחברי העזים ולצוות הדיר. באותו זמן צוות הדיר שהה במרעה ואני דילגתי לי בין חיטה גבוהה לעבר חברי הרועים. באוורול שלבשתי הציץ שוקולד פרה. הבנזוג אומר שזה הקסים אותו. אני הוקסמתי כי הוא פשוט התעלם ממני והיה כל כולו שרוי באויר המדבר. הרועה המבוגר שאל אותי אם אני רוצה להכיר את הרועה הצעיר. אמרתי שכן אבל הרועה הצעיר לא היה מעונין כי גרתי בירושלים. למחרת דיברנו על הלימודים שלי והרועה הצעיר התענין מאוד במה שאני עושה. הוא אמר לי שמבטא תמים-"את יודעת את מאוד יפה" לגמרי לא הבנתי אותו כי חשבתי שהוא לא מעונין. בערב הזמין אותי לטיול בפרדס אבל לא עשה שום ניסיון להתקרב. גם אחרי שאמרתי לו שאני מפחדת מהזאבים. ידיד מאילת ש עבד בחברת בידור הזמין אותי לבוא לבקר ובא לאסוף אותי על האופנוע שלו. הרועה הצעיר תהה לאן נעלמתי ולמה לא הופעתי לארוחת הבוקר.
כשחזרתי לירושלים סיפרתי לחברות "פגשתי את בעלי לעתיד" והיה לי חיוך מרוך על כל הפנים. חברה שנסעה לקיבוץ עם רכב התנדבה להעביר לו אופניים ישנות שלי שרציתי לתת לו. הוא מאוד התרשם.
בפעם הבאה שבאתי לבקר דפקתי על דלת חדרו אך הוא לא ענה- השארתי פתק שאני בקיבוץ אבל הוא לא הדדליק את האור ופיספס. למחרת עבר יצאנו לחלוקת גבינות בקיבוצים בסביבה. עצרנו בדרך אבל הוא היה מבוהל כי נטפתי מיניות.
רק כשכבר הייתי צריכה לחזור לירושלים מצאנו את עצמינו במיטה והוא כבר לא רצה שאעזוב. הוא כתב לי מכתבים וצייר לי ציורים וחודש אחרי זה כבר עברנו לגור יחד. ומאז אוהבים כבר 13 שנים

[נקופנדה_73*]

איזה כיף לקרוא את הסיפורים שלכם, עכשיו רק נותר שלי כבר יהיה סיפור משלי. אמן.

[פרק_ב*]

הוא כבר היה גרוש. אני הייתי בתהליכי פרידה מבעלי. כבר גרנו בנפרד אולם התקשינו להיפרד, והחלטנו ללכת לטיפול זוגי שבסיומו נחזור או נחתוך.
הייתי מבולבלת. מחד הרגשתי שצריך לעשות הכל כדי לשמור על המשפחה. מאידך הרגשתי כאילו אני אסיר בחופשה שעומד לחזור לכלא של שיממון (ואגב, לא אני יזמתי את הפרידה ביננו. היה לי ברור לפחות בשכל שעם בעלי אני רוצה לחיות עד שנמות )
ידיד משותף שלי ושל המיועד התקשר אלי והציע לקשר בננו. חשבתי על העיתוי הגרוע ואז אמרתי לעצמי - פרפור אחרון מימי החופש. יאללה בלגן.
המיועד התקשר. כבר בטלפון ערכתי לו תיאום ציפיות: אני לא מחפשת קשר רציני, אני עומדת לחזור לבעלי.
הוא שואל: אז מה את רוצה?
אני עונה : להנות.
אני באה לאסוף אותו עם האוטו ליציאה משותפת. שומעת כהרגלי שירי עצב ודיכאון. ברקע dead can dance.
הוא נכנס. יש לו זקן. אני מסתכלת עליו ואומרת בליבי "בחיים לא !!!"
יושבים על הבר. ב"אקראי" הוא נוגע בי במותן. וואו. הוא יודע לגעת בי!!! מאותו רגע אני רק חושבת מתי הוא יחבק אותי. אני מציעה שנלך לטייל בפרק אבל נעלה אליו רגע לעשן משהו. אנחנו יושבים אצלו ומדברים. מאוחר. אני קמה ללכת. "תישארי לישון. אני מבטיח כלום לא יקרה". טוב, שיה תמימה שכמותי. אני נשארת. ב- 3:00 לפנות בוקר כל השכנים מתעוררים מזעקות העונג שלי. קמה ב- 6:00 לעבודה. הוא שואל "מתי ניפגש שוב". אני עונה "ביום רביעי". זהו מאז אנחנו ביחד כבר 9 שנים. והסקס עדין פיצוץ. סטוץ עם משכנתא...

והסיפור שלו: באוטו שלה השיר הכי מדהים של dead can dance . זה נראה כמו סימן. ואז היא מחנה את האוטו כמו גבר. ואז היא יוצאת - וואו איזה גובה! היא מזמינה וויסקי כמו גבר. וואו, היא לובשת חוטיני. אני לא מאמין שהיא נופלת בטריק הכי עלוב שבחורים מפעילים על נשים ("שום דבר אני מבטיח, את דואגת לחינם"). איזה מזל יש לי שלגרוש שלה לא היה שכל להבין על מה הוא מוותר....

[פלוניתי*]

וואי, איזה יופי...
בקרוב אצלי ( בלי גירושים וויסקי וחוטיני אבל כול השאר כן).
והמרגיעון: מה את רוצה?
רוצה סיפור כזה, או דומה, לפחות.

[עוד_סיפור_אהבה*]

היינו כבני 20, בסוף/אחרי השירות הצבאי.
חברה טובה שלי ערכה מסיבה בתל אביב. על ההתחלה היא הציגה אותו בפני, ואמרה כי הוא זה עתה נפרד מחברתו.
אמרתי לעצמי, וזה כרגיל התנוסס מעל מצחי, כי - הוא? מה פתאום. לא בשבילי.
חצי שעה לאחר מכן התחלנו לדבר, ותוך דקות מצאנו את עצמנו מתגלגלים על השטיח בסלון, מתעלמים משאר האורחים.
נשארנו צמודים גם כשהמסיבה נגמרה ונרמזנו כי עלינו לפנות את השטח.
החלטנו לטייל בתל אביב (שנינו לא משם). נסענו לים. טיול רומנטי של שני זרים שלא יכולים להפסיק להתחבק.
המשכנו לנוה צדק. לקח אותי לאיזו באר, ואמר כי זוג שעומד מעליה - מתאהב.
וכך היה.
סקס, לעומת זאת, לא היה באותו לילה.
נפרדנו בבוקר בלית ברירה. במשך אולי שעה עמדנו חבוקים בשולי כביש ראשי, לחוצים כי היה עליו להחזיר המכונית לאביו, לפני העבודה, אבל פשוט לא יכולנו להתנתק.
אחרי ההתנתקות, כולי סוערת וגועשת, ספרתי שניה אחרי שניה עד שהטלפון המיוחל יגיע (לבית הורי, כן? השנה היא 1992).
אבל הוא לא הגיע.
לא יודעת למה לא התקשרתי אליו אני.
דיברתי עם החברה המשותפת. התברר כי החברה שלו רצתה לחזור אליו, והוא כנראה לא ידע איך לצאת מזה.

חודשים אחדים לאחר מכן, הוא מתקשר. שמעתי שאת נוסעת מחר למזרח.
אני בהתרגשות אין קץ מהטלפון הזה. אנחנו מדברים ומדברים. ואז פונים (טלפונית) לאפיקים יותר מסעירים. נועזים שכמותנו. צעירים ויפים.

אחרי שנה אני חוזרת. עוד כמה חודשים ואני מתחילה ללמוד באוניברסיטה. הפלא ופלא: גם הוא שם (בחוג אחר). אנחנו נפגשים באורח אקראי בקמפוס וגם בבית החברה המשותפת. ערב אחד אנחנו יוצאים, ביחד עם עוד חברים, להופעה של החברים של נטאשה (הם היו מסטולים מהתחת). ההופעה גרועה אבל פתאום שתי ידיים משתלבות זו בזו. שוב האש מתלקחת ואנחנו לא מצליחים להיפרד, מתמרחים ונבלעים זה בזו. אחרי ההופעה יוצאים כולם לפאב. הוא מוקסם מהמסירות שבה אני פולה את הירוקים מהסלט שלו (לא אוכל ירוקים). הפעם אנחנו נותנים לאהבה להוביל אותנו ולא עוצרים אותה.

כעבור שנים אחדות אנחנו מתחתנים. נולדים שלושה ילדים מקסימים.

[עוד_סיפור_אהבה*]

<אחרי 13 שנות נישואים אנחנו מתגרשים. מצטערת לקלקל>

[פלוני_אלמונית*]

סיפור מקסים ומיוחד
לא מעורר בך רצון לשוב ולנסות?
נשמע שנועדתם, אולי תשובו ותמצאו זה את זו בחזרה?
כך או כך דרך צלחה

[סיפור_הצלחה*]

הייתי בת 22, לאחר סיפור של זוגיות נוראית. התחתנתי בגיל 19 עם בחור שחשבתי שהוא אהבת חיי והתגרשתי בגיל 21. חשבתי שלעולם לא אמצא אהבה ואשאר לבד לתמיד. הייתי סטודנטית.

יום אחד אימי מתקשרת אלי ( למדתי בעיר אחרת) וביקשה את עזרתי. היתה לנו דירה שהיא השכירה בעיר שאני גרתי, ועתה פנה אליה סטודנט שרצה לשכור את הדירה. עד אז היא היתה מושכרת למשפחות ואימי לא רצתה סטודנטים שיהרסו לה את הדירה. אבל הסטודנט שכנע אותה שהוא וחברו הם נחמדים ואחראיים והם קבעו להפגש. אימי ביקשה שאתלווה אליה כדי שאעזור לה להחליט אם הם באמת נראים אחראיים. לפי הסיפור שלה היה לי בכלל רושם שמדובר בזוג הומואים.
יום לפני הפגישה הבחור שדיבר איתה הגיע אלי כדי להביא לי איזה מסמכים. בשלב ההוא בחנתי כל בחור שפגשתי אם יש אולי סיכוי שיוכל להיות בן זוג עבורי. הייתי בודדה. הוא היה נחמד, אבל לא נראה לי הטיפוס שלי.
למחרת נפגשנו יחד עם אמא שלי והחבר שלו אצל עורך הדין.

הגעתי לבנין של עורך הדין. על המדרגות חיכה החבר. הוא דווקא מצא חן בעיני. לאחר חתימת החוזה הזמין אותי לריקודי עם באותו ערב.
תוך כמה שבועות ידעתי שהוא האחד והיחיד. עברנו לגור יחד. הוא עזב את הדירה עם החבר. נכנס לשם סטודנט אחר, ועם השנים הדירה באמת הדרדרה מאד עם רצף סטודנטים מתחלפים, כפי שאימי חששה, ולבסוף היא נמכרה.

אבל היה שווה - עוד 4 חודשים ימלאו 30 שנה לאותה פגישה, ואנחנו נשואים באושר רב. עדיין הולכים לישון יחד כל ערב, הולכים יחד חבוקים או יד ביד בכל הזדמנות, הכי אוהבים לבלות יחד ולשוחח, לבשל יחד ארוחה לילדים שהם כבר בחלקם סטודנטים וגרים מחוץ לבית ובאים בערב חג, כפי שעשינו אתמול למשל.

החבר ששכנע את אימי להשכיר להם את הדירה הוא עד היום החבר הכי טוב של בעלי. הוא עצמו לא הצליח כל כך עם מציאת בת זוג מתאימה. הוא התחתן כמה שנים אחרינו ולאחרונה התגרש וממשיך לחפש כל הזמן זוגיות שתהיה כמו שלנו.

[פלוני_אלמונית*]

במשך שישה חודשים לפחות התפללתי והזמנתי אותו את בעלי. בניתי אותו לפרטי פרטי פרטים. לפחות שלוש פעמים ביום החלתי ברצינות גמורה. חברה מהעבודה אמרה לי ; יש לי להכיר לך, אתם ממש מתאימים, הוא התקשר, קבענו להפגיש עוד באותו הערב. זיהיתי אותו מייד.אחרי כמה שעות ביחד אמרתי לו שאנחנו הולכים להתחתן.הפגישה הסתיימה רק בבוקר המחרת. הלכתי ללימודים , עשיתי מבחן, קיבלתי מאה. הוא אסף אותי מהלימודים. לא נפרדנו לרגע מאז.

[פלוני_אלמוניות*]

איזה כיף לדלג בין סיפורים אופטימיים-ברובם-לשם שינוי.
מי מרים את הכפפה לתוספות?
לי אין כרגע מה לתרום.
ממשיכה להתבשם משל אחרים,ותודה לכל המשתפים.

[לא_כותבת_בדרך_כלל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ארוך, אבל מעניין, מוזר, מיוחד, חובק עולמות ותרבויות. והסוף טוב טוב.
למדנו יחד בתיכון קטן, אך מעולם לא החלפנו מילה בינינו. בצבא היה לנו חבר טוב משותף ולי היתה חברה רומנטית שגרתי איתה בתל אביב. יום אחד הוא הגיע לדירה שלי בתל אביב עם החבר המשותף, הרגשתי צורך עז ללכת לישון איתו, ושאלתי את חברה שלי אם בא לה שנכניס אותו איתנו למיטה? היא שהיתה חולה על גברים, לא רצתה, אני שלא עניינו אותי גברים כל כך רציתי...
אחרי זמן מה היא ואני נפרדנו וזו הייתה הפרידה הכי כואבת בחיי ובכלל אחד מהדברים הכי קשים...
לאחר התאוששות החלטתי שדי, אני רוצה חיים רגילים נורמאלים עם בעל ובית וילדים לא בא לי על ההתמודדות הזו
כל חיי, זו התמודדות להיות לסבית...
בקיצור, וכל זה קורה בשלהי השירות הצבאי, החלטתי למצוא גבר כדי להתאמן עליו, להכיר את הגוף הגברי, לנסות להתאהב בו... יום אחד יצא לי לפגוש אותו. החלטתי להתאמן עליו, אמרתי לו פעם הבאה כשאתה יוצא לשבת תבוא אלי אני רוצה להתחרמן איתך. הוא בא שבת אחת לשבועיים, ואני כמו יצור מכוכב אחר, אשכרה מתאמנת עליו. הוא מאוהב, אני מתאמנת, יש לי משימה...
השתחררתי מצה״ל מוקדם מהרגיל, נו מה יש לצפות ממופרעת כמוני מה קשור צה״ל?
אני נוסעת לארה״ב הוא בצה״ל כפר דרום לשעבר, יורים עליו כל יום, חברים נהרגים מסביבו. אני בארה״ב לא חושבת עליו לרגע, כבר ממש שונאת אותו ככ שונה ממני, מפגר רגשית ברמות על. כעבור מספר שנים נפגשים בפילדלפיה פגישה מתוכננת הוא בא מניו יורק לפגוש אותי. אני מספרת שיש לי חבר, הוא עם חץ בלב. נפרדים. אני לא זוכרת אותו.
חוזרת לארץ
חוזרת בתשובה. לאט לאט כזה, שומרת שבת מחליפה את כיסוי הפטמות שנהגתי ללבוש בחצאית ארוכה וצווארון...ממש לאט לאט, אבל חוזרת...
הוא בא לביקור שבועיים בארץ, שבוע ראשון שהוא פה, אני באילת, שבוע שני שלו פה נפגשים. אני נשבעת לעצמי שאני לא נוגעת בו, אני כבר די דוסית. הוא לא עוזב את בית הורי שם אני נמצאת. וחוזר לארה״ב. ציידתי אותו במתנה כבדה - ספר האגדה.
אחרי שבועיים אני זורקת לחלל האוויר בבית ״לא מגיע המחזור שלי״. אחותי בת 14 החליטה שאני בהריון. היא קונה לי ערכה לבדיקה. אני בהריון. אאאאאהההההההה אני בהריון. יש חומר טוב לצחוקים בבית שלנו, הדוסית בהריון ( הייתי שמה חייכן, אבל אין לי מושג כיצד...)
מתקשרת אליו לארה״ב. מבקשת שישב. אני בהריון. הוא שומע, חמוד, מקשיב באמת. מתקשר למחרת. אני רוצה להתחתן איתך. כבר תכנן איך בשנה הוא מגדיל את העסק והרווחים וחוזר לארץ עם כסף לבית. אחלה, נתחתן בכל זאת עומד להיות לנו ילד. אבל הוא לא רוצה שאבוא, נפגש עוד שנה. ססססלללללייייחחחחההההה מוגבל רגשית שכמוך, נראה לך שאני עוברת הריון ולידה לבד????? אין מצב מותק! טוב נחשוב עוד מה עושים, נדבר... בינתיים מדברים בטלפון מנסים להתחבר. כעבור שבוע, אני מתקשרת אליו. תשב. עברתי הפלה טבעית. הכל שוב מתהפך. משתנה. כל התוכניות. מה עושים. מנסים להשאר בקשר בכל זאת עברנו משהו גדול בשבוע. אבל הזמן והאנשים שאנחנו עושים את שלהם. באמת בתור בני אדם אין בינינו שום קשר שונים ברמות שלא ניתנות לחיבור. הוא בארה״ב קורא ספר האגדה. אני בארץ מסתכלת על כל חובש כיפה כבעל פוטנציאלי.
הוא חוזר לארץ. קרא את ספר האגדה פעמיים. מחליט לחזור בתשובה. מגיע לבית הורי. הפעם באמת אני לא נוגעת בו. אני מחפשת בעל. אני מקריאה בפניו את רשימת התכונות הנדרשות מבעלי. הוא מקשיב. אומר שהוא לא כזה. והולך. יושב חצי שנה בישיבה. מהיום הראשון שנכנס חובש כיפה ציצית, הכל מהיר. הפוך ממני כבר הזכרתי? לומד. אין בינינו קשר. אני כבר יודעת שנתחתן. ככה כי זה פשוט הגורל שלנו. אין אהבה, אין התאמה, אין דיבור סבבה, יש גורל. הוא מתקשר. זה ברור גם למשפחה שלי שנתחתן. כעבור שלושה חודשים אנחנו מתחתנים.
אם תהיתם פעם איך חרדים מתחתנים בלי להכיר אחד את השני, אפילו שאנחנו לא חרדים, ואפשר לומר שהיתה בינינו היכרות בסיסית, אבל בכל זאת אני מרגישה שהתחתנו כמו חרדים. שנים של גיהנום!!! אין שום קשר בינינו. נולדים ילדים כיאה לשני דוסים מתחילים. אנחנו כל יומיים ״עומדים על מדרגות הרבנות״ אני בורחת מלא להורים. בקיצור גיהנום.
אני גדלתי בבית עם הורים מאוהבים, מתנשקים מאחורי המקרר, מתגעגעים אחד לשני כל עשר דק׳.
אני אומרת לריבונו של עולם, גידלת אותי בתוך אהבה! ושלחת אותי למקום של שנאה. מרוב שככ שנאתי אותו לא הבנתי איך אמא שלו אוהבת אותו....רמה כזו של שנאה לבן אדם שהוא האיש שאני אמורה להכנס איתו למיטה, לקום איתו בבוקר. על סף הבלתי אפשרי.
אבל בתוך כל זה. אני מדברת עם הבורא. מאמינה בו. אם הוא הכניס אותי לתוך זה- גורל שייך אליו לא אלי, אז זה חייב להיות טוב. אני לא מוותרת רוצה אהבה כמו של ההורים שלי, לפחות.++++.
מתוך הרצון הזה שאם אנחנו כאן זה חייב להצליח, יום אחד נפתחו עבורנו השמיים ונזרקה לעברנו מתנה. איך אומרים בשפת היוונים נשלח חץ מקופידון. הבלתי אפשרי קרה. קיבלנו מתנה והתאהבנו. אף אחד מאיתנו לא השתנה, לא קרה דבר דרמתי בחיינו. פשוט קיבלנו מתנה שמקורה, לדעתי בכך שלא וויתרנו, לא הסכמנו להתגרש, ואני לא הסכמתי שנחייה אחד ליד השני, אני רציתי אהבה.
מאז, אנחנו מאוהבים כבר 5 שנים, לא ברור לנו איך, אבל אנחנו מאוהבים מאוהבים. לא מפסיקים לאהוב, להתאהב, הייתי רוצה לכתוב יותר על אהבה אבל מרוב שזה ככ עוצמתי אין לזה מילים. זה ככ חזק. זה ככ אמיתי. זה ככ טוב. זה ככ מתוק. וזה הכי לא יאומן. אנחנו עדיין הכי לא מתאימים בעולם, אבל הכי מתאימים שייש. שני קצוות המעגל, הטבעת הזו שנישאנו עמה. ככ שלמים.
עדיין לא מצליחים לצאת לחופש ביחד כי אנחנו לא קשורים....מה שאני אוהבת הוא ממש לא ולהיפך. אבל אני מקווה שבקרוב נתגבר גם על המקום הזה כי אני ככ רוצה לצאת לחופש עם אהוב ליבי האחד והיחיד והמיוחד והאיש שהכי מתאים לי בעוווווללללללםםםםםם.
נ.ב אם אנחנו הצלחנו, כל אחד יכול. יש לי חלום לעוד איזה 15 שנים להיות יועצת זוגית במחיר מצחיק. כי עזרה מקצועית יכולה ככ לעזור ולקדם. אבל זה ככ יקר. שאנחנו לא יכולנו לעשות זאת. הלכנו לייעוץ פה יעוץ שם, אולי 5 פגישות עם 5 שונים במשך 5 שנים, רק כיוון שזה היה יקר מדי מדי.
מהמאוהבת בע״מ, מחכה כבר שהילדים ישתחררו מהקן. ככ רוצה להזדקן עם האיש הזה, האיש שלי. אהובי.
אני ככ אוהבת סיפורי היכרות והתאהבות כך שלא התאפקתי וקראתי וכתבתי. מה שלא קורה בדכ. כל כך כייף. תודה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}



באמת סיפור מעניין.
ובכלזאת איך קרה שהתאהבתם? באיזו תקופה או נקודה בזמן זה קרה?

[דרדרית_בין_החוחים*]

אחות של סבתא שלי ובעלה היו במחתרת בזמן השואה
והיו צריכים להלך לארכו של גשר ולהתחזות לזוג מאוהב
למטרות ריגול.
מאז הם ביחד מעל 60 שנה לדעתי...

[דרדרית_בין_החוחים*]

הכירו בינינו
היה נחמד, נפגשנו כמה פעמים
ערב אחד נפגשנו והבחור לא היה במצברוח לדבר
יצאתי מכלי שהוא לא מנסה לזוז מהמקום שלו מילימטר למעני
באותו ערב נפרדנו
חצי שנה של געגועים והשוואת כל מי שפגשתי אליו חלפה
והנה הבחור מתקשר
שוב נפגשנו כמה פעמים
ואז יום אחד הגעתי אליו עם רכב שנתקע ליד ביתו
והוא חזה בי בעצבנותי
ובצירוף לעוד כמה ספיקות לקח הפסקה מהקשר
שלאחריה נפרד ממני
בערב נוגה בו ישבתי עם אחי במרפסת ועישנתי בשרשרת.
יותר לא אחזור אליו לעולם!
אחרי כמה חודשי געגועים
קיבלתי ממנו מכתב
על המעטפה היה בול של חתן וכלה...
(הוא השתדל לברר שאני פנויה אבל יצא שהייתי בקשר עם חבר-רחוק שלו
והמכתב הגיע באמצע שיחת טלפון בה החבר פתח בפני את פצעי החברה הקודמת
שבעצם אהבה מישהו אחר ועזבה אותו למענו
"מה, את הולכת לפתוח את המכתב מההוא???" "ברור שכן."
היה לא נעים אבל כולנו התגברנו...)
אחר כך חברה שכנעה אותי לשאול איזה מקובל על ההתאמה בינינו
כי בכל זאת הייתי מבולבלת כדבעי
והוא אמר שלא כדאי.

הבנתי שבעולם הזה החיים חזקים יותר
התחתנו ואנו חיים באושר ובעצבים עד עצם היום הזה (+4 וחצי)

[לולה*]

איזה כיף לקרוא, מקווה גם לכתוב בקרוב בדף הזה... אמן.

[לא_כותבת_בדרך_כלל*]

אני חושבת שאפשר להגדיר את הנקודה שבה התאהבנו כשפשוט שחררנו ולמדנו לקבל אחד את השני כמו שהוא. בלי נסיונות לשנות את הבן אדם. פשוט לאהוב את מה שאוהבים, לקבל באהבה את מה שלא אוהבים, ללמוד לסתום ולא להגיב על כל דבר. בקיצור ממש שחררנו ונתנו מקום אחד לשני...
שזו החלטה שמאוד קשה להחליט אותה, אבל זה כמו דיאטה פשוט צריך להחליט ולעשות. דרך אגב בדיאטה עדיין לא הצלחתי...בהצלחה לכולם באשר הם ובהצלחה לעם ישראל ולעם הערבי בשלום ובשלמות. ארץ ישראל מלאה בשטחים ריקים על מה אנחנו רבים יש מקום לכווולם...בהצלחה. באהבה. בשלום.

[חוני*]

איזה דף מהמם אחד הטובים אי פעם שקראתי ברשת.. יש עוד סיפורים??

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ערב אחד, בחודש ינואר אחד, יצאתי לי מהבית להליכה ולכמה סידורים קטנים (כרגיל, שכחתי את המטרייה בבית). בגלל שלא היה גשום באותם רגעים אז וויתרתי לעצמי על לעלות ולקחת את המטרייה ויצאתי לדרך.
סיימתי את הסידורים שלי (שהיו די רחוקים מהבית) ורבע שעה לפני שהגעתי הביתה בלי שום התרעה התחיל מבול. כולי נרטבתי, קפאתי מקור... ככה עשר דקות דילגתי רועדת בין שלוליות מנסה לתפוס מקומות מחסה מזדמנים. פתאום הייתי חייבת לשירותים, אז נכנסתי לאיזה בית קפה שהיה ממש צמוד אליי... לא היה שם אף אחד חוץ מהמוכר- הוא ישב ליד הדלפק, ושמע מוזיקה. אחרי שהייתי בשירותים קלטתי שהגשם בחוץ רק מתחזק... אז החלטתי להישאר ולשתות משהו חם. הוא שאל אם זה בסדר מבחינתי שיישב איתי בשולחן, כי גם הוא רוצה קפה וזה "לא נחמד לשתות קפה לבד במזג אוויר כזה". פטפטנו ופטפטנו בלי סוף....
הגיעה השעה שבה הוא צריך לסגור את המקום ועדיין ירד גשם... כבר הייתי קפואה ממש אז הוא הציע לי ליווי עם מטרייה עד הבית (למרות שזה היה הכיוון ההפוך לבית שלו).
החלפנו מספרי טלפון, והשאר היסטוריה... (-:

[איה*]

איזה דף מקסים זה.. לאלמונית האחרונה שכתבה את הסיפור שלה, יש בדף מנהג שנותנים לבנזוג לספר את הסיפור מנקודת המבט שלו זה יוצא מאד משעשע.
אז אם בא לך לבקש מהבנזוג לכתוב איך הכרתם (בלי שהוא קרא את התיאור שלך) ולפרסם כאן את מוזמנת

[עטרונת*]

ממש בא לי לשמוע סיפורים על זוגיות שהפכה לאהבה למרות שמלכתחילה לא היתה שם המון אהבה... קצת אופטימיות בקשר למישהו שאני איתו ומפוצצת בספקות.

[איה*]

עטרונת יש לפחות סיפור אחד כזה שאני זוכרת כאן בדף.. שווה לקרוא מהתחלה זה דף קסום

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני צעירה וקטנה בת 20, אני וחבר שלי הכרנו בעבודה כשהייתי יוד בתניקית והוא בין יוד בת לצבא. עבודה בחנות פארם מקומית, אני הייתי עובדת ותיקה יותר, הייתי עסוקה בלהיות בודדה ומדוכאת, והוא הצטרף לצוות העובדים וממבט ראשון רק אמרנו היי. ואז איכשהו עם המשמרות התחלנו לדבר ולתקשר ונהניתי להגיע לעבודה להיות איתו, מקום ששנאתי כשהוא לא היה נמצא בו. דיברנו בלי סוף, גם אחרי סגירת החנות היינו נשארים לשבת בחנייה מבחוץ ולפטפט. ואז הוא התפטר כי היה צריך להתגייס לצבא אבל הוא אמר לי שאין לו תאריך גיוס אלא ועדה רפואית, דיבור על הפרופיל שלו כי היה פצוע מאימון. הצטערתי מאוד והתחבקנו חיבוק ארוך אחרי המשמרת האחרונה, שבה היינו רק שנינו בלי הבוס או עובדים אחרים (מה שלדעתי לא קרה באף פעם אחרת), וכל אחד הלך לדרכו. ובדרך אמרתי פאק אני אכתוב לו הודעה, כתבתי לו "אם במקרה תקבל פטור בסוף תגיד לי ותחזור לעבוד פה" או משהו בסגנון והוא כתב "אל תדאגי, את תהיי הראשונה שתדע". והתכתבנו שעות ארוכות במשך כמה ימים עד שנפגשנו ליציאה מביכה בקניון. בסוף הראיתי לו את הפינה השקטה שלי מאחורי הקניון בה אני אוכלת צהריים בעבודה. ישבנו והיה מתח באוויר. אמי התקשרה לשאול מתי אני כבר חוזרת הביתה אז קמנו והתחלנו ללכת, אחרי כמה צעדים נעצרנו והוא אמר משהו כמו ממש באלי לנשק אותך, ואני פעלתי. ומאז אנחנו ביחד, קצת פחות מ3 שנים
ולעטרונת בהתחלה לא הייתה ביננו אהבה, אהבתי אותו באופן אפלטוני, בעיקר נהניתי לדבר איתו, וזרמתי על זה שנתגלגל להיות זוג כי מה כבר ידעתי. אין לי מושג מה קרה בדרך ומה השתנה, אבל התפתחה ביננו אהבה חזקה וחיבור עם הזמן בלי שהתכוונתי כל כך. יש משברים ותקופות טובות ותקופות רעות כמו לכולם אני מאמינה. עובדה מעניינת יצאנו להפסקה פעמיים במהלך הקשר, אחרי ההפסקה השנייה חזרנו והדברים בינינו ממש השתפרו בניגוד לצפוי. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל עכשיו טוב. בגדול.

[מיכל_בש*]

פלונית סיפור מקסים, בהצלחה לכם

[פלוני_אלמונית*]

איזה דף כיפי, תודה