איך יודעים מה ההבדל בין תלות לאהבה

[א_ל_ה*]

זו שאלה שמטרידה ומעסיקה אותי רבות.
הייתי בזוגיות ארוכה שהתחילה בחברות מאוד טובה שהסתיימה ברע מאוד- התעללות רגשית מלווה באלימות מרומזת כלפי ופחות מרומזת כלפי הילדים.
ולמרות זאת עדיין מוצאת שקשה לי והוא חסר לי- לא מצליחה לשחרר ותוהה איזו מבין שתי האפשרויות היא הנכונה,
תסמונת שטוקהולם מרפרפת לי ברקע גם לגבי וגם לגבי הצורך של הילדים בקשר איתו למרות הפגיעות הנישנות מצידו.

[עירית_לוי]

יש כל מיני דרכים.
אני אציע דרך אחת שאפשר להתחיל ממנה, ותראי אם היא מקדמת אותך:

את שואלת את עצמך שתי שאלות.
חשוב לנסות ולתת לתשובות לעלות אינסטינקיטית, מה"בטן" ולא מהשכל, עד כמה שניתן כמובן. לבדוק איזו תשובה עולה לפני שמגיעות המחשבות. ולאחר מכן, לתת גם למחשבות ביטוי.

• מי אני אם אני לא בת הזוג של X?
• אם אני כבר לא בת הזוג של X אז...(השלימי את המשפט)?

תראי אם זה מתאים לך.
ואם תרצי, אוכל לסייע לך לעבוד עם מה שיעלה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעבר להיותי אמא של זה וזה, ישנו מעין חלל- כמו שן חסרה- שאני מתחילה למלא, אבל מרגישה שלפעמים כמו במסננת חלק מהתוכן זולג.
איך אפשר להרגיש געגוע למשהוא שהיה כל כך גרוע?

[עירית_לוי]

מעבר להיותי אמא של זה וזה, ישנו מעין חלל- כמו שן חסרה- שאני מתחילה למלא, אבל מרגישה שלפעמים כמו במסננת חלק מהתוכן זולג.

כן, אני מבינה.

מוזמנת לבדוק עכשיו מה עולה לך מול השאלה הזאת:

• מי אני אם אני כן בת הזוג של X?

בכל מקרה, לגבי התשובה שאת מחפשת - זה לא יהיה חייב להיות בהכרח רק אהבה או רק תלות. הן כמובן יכולות ללכת ביחד.
בכל מערכת יחסים נוצרת עם הזמן תלות במידה כזו או אחרת. גם תלות פיזית וגם רגשית. זה טבעי, אנחנו בני אדם . זה אומר שאנחנו נקשרים, אנחנו מִתרגלים, אנחנו נשענים על האדם האחר, ובלי לשים לב - זולגים לעיתים למצב של תלות. תלות לצד אהבה. ולעיתים רק תלות ללא אהבה: תלות שמחופשת לאהבה.

יש משהו יפה בהסכמה להרפות, לסמוך ולהישען על אדם אחר. זו יכולת שחשובה להצלחה של בניית מערכת יחסים. העניין הוא שלעיתים, בגלל חסרים רגשיים כאלה ואחרים, אנחנו נשענים - אבל שוכחים להשאיר את מירב המשקל שלנו על עמוד השדרה שלנו, על המרכז הפנימי שלנו. ההישענות על האחר היא ממלאת והיא מאוד נעימה, בייחוד אם קיימת שם גם אהבה. וכשהכל טוב ונעים אנחנו בדרך כלל לא עוצרים לטפל בתלות. כשהכל טוב ונעםי התלות בדרך כלל לא מטרידה ולא מפריעה.
.

איך אפשר להרגיש געגוע למשהוא שהיה כל כך גרוע?

אל תרגישי רע עם עצמך. יש סיכוי גדול שהגעגוע שלך הוא מנגנון הגנה ולא געגוע אמיתי.

אני אסביר: כאשר המקום הריק והחסר שבתוכנו התרגל להתמלא על ידי אדם אחר – זה הרגיש מאוד נעים. ומאוד מאוד בטוח.
ועכשיו, כשהמילוי מתרחק ונעלם – עלול לעלות פחד, או אפילו חרדה. תחושת הביטחון שהתרגלנו אליה נעלמה בבת אחת! זו סיטואציה מאוד מפחידה. וזה לגיטימי שהיא מפחידה.

כדי להרגיע את הפחד מתעוררים כמיהה וגעגוע שמטרתם לקרב אותנו כמה שיותר קרוב אל ה"מילוי". אל האדם ששימש עד לאותו רגע כמי שמילא את הרִיק ואת החוסר.
תפקיד הגעגוע הוא להאיץ את החזרת ה"מילוי" ולהביא את המערך הרגשי שנמצא במצוקה - למצב של רגיעה. אם תתגעגעי אל האיש הזה – יש סיכוי טוב שתחפשי אותו ותתקרבי אליו, ובעקבות כך גם תחושי את ההקלה שבאה עם ה"מילוי".


געגוע "טוב" – געגוע שאין בו תלות, או שיש בו תלות במידה מועטה או סבירה – מרגיש אחרת. הוא מרגיש כמו כמיהה נעימה (ויכול להיות שאולי גם צובטת). אבל הוא לא מרגיש כמו רעב עצום שיש להרגיע בדחיפות. אפשר להכיל אותו. בניגוד לגעגוע שיש בו תלות שנחווה כבלתי אפשרי להכלה.

את החלל את יכולה לאט לאט להתחיל למלא. זה אפשרי.
תתחילי מזה שאל תאמיני לגעגוע. אם את מתחברת להסבר שלי – את יכולה להתחיל להביט על הגעגוע, בכל פעם שהוא עולה, כעל מנגנון הגנה. לא להתייחס אליו פשוטו כמשמעו כגעגוע.
יש סיכוי שהתבוננות שכזו, לאט לאט, תעזור לך למוסס אותו.

מה דעתך?

את מוזמנת לכתוב מה עולה בך מול כל הדברים הללו. אשמח להמשיך לסייע לך כאן אם תרצי.

[יואלה*]

את החלל את יכולה לאט לאט להתחיל למלא. זה אפשרי.

איך אפשר למלא?

[עירית_לוי]

יואלה שלום
זה יכול להשתנות מאדם לאדם. זה תלוי במהו הדבר הזה שחסר, כיצד החוסר משפיע על ההתנהלות בתוך החיים, מהן המחשבות והרגשות שמתקיימים שם לצד החוסר, ועוד ועוד.
אם תרצי להרחיב את השאלה ואת המצב המסויים אליו את מתכוונת, את מוזמנת, ואשמח לנסות לעזור.

[יואלה*]

עירית שלום (-:
מערכת יחסים קרובה של מספר שנים עם חברה טובה, שבלי לשים לב פיתחתי בה תלות, היא גרמה לי להרגיש מוגנת, בטוחה, חשובה, מוערכת, ותמיד עמדה לצידי ונתנה לי עצות נהדרות וגם
אני תרמתי מהידע שלי בשבילה, ויום אחד נעלמה לי ונותרתי עם חלל גדול. והיא מאוד חסרה לי היום ואני מרגישה חלל.

[עירית_לוי]

אני מבינה.
זה היה טבעי לפתח תלות במערכת יחסים שסיפקה חוויה כל כך טובה.

אגב, אני משוכנעת שחברתך היא לא זו ש"עשתה את כל העבודה" ביצירת החוויה הטובה, ושגם לך היה חלק בכך. כלומר, אם חווית את החוויה אני מניחה שהיכולת שלך לחוש את כל התחושות הללו קיימת בתוכך. עכשיו נדרש לבדוק מה יסייע לך להתחבר אליהן לבדך ובמנותק מאותה חברה. או למעשה - לבדוק מה יסייע לך לבסס בתוכך בעצמך ובמו ידייך את החוויה שהיא עזרה לך לחוות: חוויה עצמאית שלא תלויה בשום דבר ובשום אדם - של היותך מוגנת, בטוחה, חשובה ומוערכת.

כמו שאני מבינה את זה, לחוויה שאת מתארת יש שני מרכיבים עיקריים: המרכיב הראשון הוא תחושה בסיסית של ביטחון, כלומר היכולת שלך לסמוך על עצמך ועל המשאבים הנפשיים שלך, הידיעה שאת יכולה להישען על עצמך ולדעת שהכל בסדר עכשיו, ושהכל יהיה בסדר. המרכיב השני הוא ערך עצמי, כלומר הידיעה שאת משמעותית בעולם הזה, בעלת ערך, וראויה להערכה. זוהי ידיעה שאינה תלויה במה שאנשים אחרים אומרים או חושבים עליך, וגם לא במעשים שלך, בהצלחות או בכישלונות. ידיעה שעולה מתוכך בלי קשר לכלום והולכת איתך לכל מקום.

לפני שאני ממשיכה, אמרי לי מה דעתך על מה שכתבתי כאן, והאם את מתחברת לכיוון העבודה הזה.

[יואלה*]

לפני שאני ממשיכה, אמרי לי מה דעתך על מה שכתבתי כאן, והאם את מתחברת לכיוון העבודה הזה.
מתחברת מאוד.

[יואלה*]

זה נשמע לי נהדר להגיע למקום הזה שבו אני לא תלויה בגורם חיצוני, בייחוד אחרי החוויה שעברתי עם החברה.

[עירית_לוי]

אוקיי. אז האתגר, אם כך, הוא לבסס חוויה פנימית ועצמאית של ערך ושל ביטחון.
חוויה שתהווה מילוי ראשוני, ותאפשר לך להרגיש טוב גם בלי אותה חברה, וגם לבסס מערכות יחסים שאלמנט התלות ילך ויקטן בהן.

בואי נתחיל מהשאלות הבאות. תכתבי את מה שעולה מהבטן בלי לחשוב יותר מדי:

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה להערכה?
• האם יש משהו שמפחיד ב-להכיר בכך שאת ראויה להערכה?
• אם כן, מהו הדבר שמפחיד או מרתיע?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת משמעותית?
• האם יש משהו שמפחיד ב-להכיר בכך שאת משמעותית?
• אם כן, מהו הדבר שמפחיד או מרתיע?

מטרת השאלות מבחינתי היא להצליח לשים את האצבע על מהו הדבר שיהיה כדאי לך לכוון את עצמך אליו על מנת למלא את החלל. מה ששאלת למעשה בשאלתך הראשונה.

[יואלה*]

-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה להערכה?
כן
האם יש משהו שמפחיד ב-להכיר בכך שאת ראויה להערכה?
כן
אם כן, מהו הדבר שמפחיד או מרתיע?
אצטרך להתנהג אחרת
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת משמעותית?
כן
האם יש משהו שמפחיד ב-להכיר בכך שאת משמעותית?
כן
-אם כן, מהו הדבר שמפחיד או מרתיע?
אצטרך להיות במרכז

[עירית_לוי]

אצטרך להתנהג אחרת
כיצד?
מה זה אומר אחרת?

אצטרך להיות במרכז
מה מפחיד בזה? מה מאיים/מטריד/לא נעים בזה?

[יואלה*]

_כיצד?
מה זה אומר אחרת?_
להתנהג בצורה שאני אכן ראויה להערכה. להתייחס בכבוד ובסבלנות לעצמי. להעריך את עצמי.
מה מפחיד בזה? מה מאיים/מטריד/לא נעים בזה?
זה מרתיע אותי להיות במרכז כי רוב תשומת הלב תופנה אליי ואני לא רגילה לזה, זה מרגיש לי מוזר, זה יגרום לי להרגיש חוסר נוחות, פחד.

[עירית_לוי]

להתייחס בכבוד ובסבלנות לעצמי
אם כך, בואי תראי מה עולה בך מול השאלות הבאות. תני לתשובה שעולה בך לעלות, אל תנסי לכוון לשום דבר. אם במקרה עולה 'לא', נסי להסביר כמה שיותר בהרחבה מדוע לא.

• אם את מסכימה להתייחס בכבוד ובסבלנות לעצמך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה ליחס שכזה מעצמך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה ליחס שכזה מכל אדם?

[יואלה*]

-אם את מסכימה להתייחס בכבוד ובסבלנות לעצמך?
לא. כי אני רגילה שנים לא להתחשב בעצמי, לוותר על הצרכים והרצונות שלי בשביל מישהו אחר. אני מבקרת את עצמי כל הזמן, אני צריכה ללמוד איך לכבד את עצמי.
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה ליחס שכזה מעצמך?
כן
מה ההבדל בין להתייחס בכבוד לעצמי לבין אני ראויה לכבוד?
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה ליחס שכזה מכל אדם?
כן

[עירית_לוי]

לא. כי אני רגילה שנים לא להתחשב בעצמי, לוותר על הצרכים והרצונות שלי בשביל מישהו אחר.
נראה לי שהוויתור על הצרכים והרצונות שלך נובע מהתפיסה העצמית שלך (שזה בסדר שתוותרי, שהצרכים שלך לא מספיק חשובים) אבל הוא גם משמש כסוג של מנגנון הגנה. מנגנון שמטרתו לדאוג שהאנשים האחרים (שלמענם את מוותרת) יאהבו אותך ויעריכו אותך כי חשבת עליהם והתחשבת בהם. בנוסף, המנגנון הזה גם חוסך ממך את הסיכון שכרוך בהתנגשות של שני רצונות סותרים: הסיכון שתעוררי את כעסו או אי שביעות רצונו של האדם האחר אם תתעקשי על רצון כלשהו שלך.

זה טבעי והגיוני שהנפש שלך תבחר להשתמש במנגנון הגנה שכזה. העניין הוא שעבור ההגנה שאת מקבלת את משלמת מחיר של ביטול עצמי מתמשך - שגם גורם לך לתחושת סבל, וגם מעצים את תחושת הקטנוּת וחוסר הערך שאת חווה מלכתחילה. ההבנה הזאת שמדובר במנגנון הגנה יכולה להיות מפתח ליצירת שינוי. האם את יכולה לראות כיצד ההרגל של הוויתור מגן על הנפש שלך? (אני בעצם בודקת אם את מתחברת לכיוון הזה ואם להמשיך בו, או לחפש אחר ).

מה ההבדל בין להתייחס בכבוד לעצמי לבין אני ראויה לכבוד?
ההכרה בכך שאת ראויה ליחס מכבד היא תאורטית. ההתייחסות המכבדת היא כבר ההלכה למעשה של אותה הכרה. הפער שאת רואה שקיים בתוכך בין ההכרה התאורטית בכך שאת ראויה ליחס מכבד - לבין ההסכמה המעשית לנהוג בהתאם להכרה הזאת הוא הפער בין הרובד הרציונלי שלך לרובד הרגשי. ב"שכל" את יודעת שאת ראויה. הרובד הרגשי שלך מאמין שאת לא ראויה לכך, ואת הפער הזה כדאי להתחיל לצמצם. בשלב ראשון אפשר להתחיל לעשות "עבודת שכנוע" סבלנית ועדינה, שכנוע של הרובד הרגשי שלא מאמין בכך, וגם שכאמור משתמש ביחס הלא מכבד כסוג של מנגנון הגנה. "עבודת השכנוע" הזאת היא מפתח נוסף ליצירת שינוי. אחת הדרכים לשכנע אותו זה לעבוד מדי יום עם שאלות של הסכמה. השאלות הללו פועלות גם על הרובד הפנימי, הרגשי, הלא מודע. אם מתאים לך, אוכל להציע כמה כאלה.

[יואלה*]

עירית, את מאוד מדויקת. תודה.

הוויתור על הצרכים ורצונות שלי אכן גורם לי להרבה סבל ותסכול ובתקופה האחרונה מתעוררת בי התנגדות לכך. אני לא מוכנה יותר לוותר על הרצונות והצרכים שלי כי זה פוגע בי מאוד אבל יש לי פחד מכעס ומחוסר שביעות רצון של השני, כמו שציינת. יש לי גם פחד מעימותים, אני מעדיפה לוותר על הצרכים שלי רק לא להגיע למצב של עימותים, זה נושא שמאוד רגיש אצלי. ואני לא יודעת מה לעשות.

אפשר להתחיל לעשות "עבודת שכנוע" סבלנית ועדינה, שכנוע של הרובד הרגשי שלא מאמין בכך, וגם שכאמור משתמש ביחס הלא מכבד כסוג של מנגנון הגנה.
הצעת לי לעשות "עבודת שכנוע" לרובד הרגשי, איך לעשות? למה יחס הלא מכבד זה סוג של מנגנון הגנה?

[עירית_לוי]

הוויתור על הצרכים ורצונות שלי אכן גורם לי להרבה סבל ותסכול ובתקופה האחרונה מתעוררת בי התנגדות לכך. אני לא מוכנה יותר לוותר על הרצונות והצרכים שלי כי זה פוגע בי מאוד אבל יש לי פחד מכעס ומחוסר שביעות רצון של השני, כמו שציינת. יש לי גם פחד מעימותים, אני מעדיפה לוותר על הצרכים שלי רק לא להגיע למצב של עימותים, זה נושא שמאוד רגיש אצלי. ואני לא יודעת מה לעשות.
אם כך, את רואה מצד אחד את התועלת של מנגנון ההגנה הזה (הוא מייצר ומשמר עבורך את החוויה של "אני אהובה ורצויה"), ומצד שני את המחיר שאת משלמת תמורת אותה הגנה (וויתור ודיכוי של צרכים ורצונות).
על מנת להפסיק לשלם את המחיר - שכבר הפך בעיניך למחיר כבד ולא רצוי – נדרש לטפח הסכמה פנימית להסתדר בלי התמורה, בלי ההגנה. כדי לברר מה יאפשר לך לעשות את זה, בואי תראי מה עולה לך (רצוי מהבטן ) מול השאלות הללו:

• האם את מרגישה שיש בך מוכנות או הסכמה להסתדר בלי ההגנה הזאת? (שזו בעצם המוכנות לקחת את הסיכון שתחווי מדי פעם חוויה של "אני לא אהובה או לא רצויה"?)
• מה נחוץ לך על מנת לטפח הסכמה כזאת?
• על מה תצטרכי לוותר על מנת שתצליחי לטפח את ההסכמה?
• מה לא תוכלי לעשות יותר לאחר שתסכימי להסתדר בלי ההגנה הזאת?
• מי לא תוכלי להיות יותר לאחר שתסכימי להסתדר בלי ההגנה הזאת?
• מה יתאפשר לך לאחר שתסכימי להסתדר בלי ההגנה הזאת?
• האם את מרגישה שיש בך מוכנות או הסכמה להסתדר בלי ההגנה הזאת? (זו בכוונה חזרה על השאלה הראשונה).

למה יחס הלא מכבד זה סוג של מנגנון הגנה?
זהו בעצם מנגנון ההגנה שתיארתי בסעיף הקודם - שאומר (לא במודע כמובן) ש"אם אני אאפשר להתייחס אלי בצורה שהיא לא מכבדת או שמבטלת את צרכיי ורצונותיי - גם יאהבו אותי וגם אני אחסוך מעצמי עימותים".

הצעת לי לעשות "עבודת שכנוע" לרובד הרגשי, איך לעשות?
בשלב ראשון, את יכולה מדי יום לשאול את עצמך את השאלות הבאות. חשוב לציין שאת לא אמורה לענות ב'כן', אלא לאפשר לתשובה האמיתית שעולה ממך באותו הרגע לעלות. מה שחשוב כאן זה לא התשובה הנקודתית שעולה, אלא עצם המפגש של המערך הרגשי שלך עם השאלה. את גם לא אמורה לנסות לשנות בכוח שום דבר בהתנהגות היומיומית שלך לעצמך. רק לשאול מדי יום את השאלות – שמאפשרות ליצור מעין דו שיח סבלני ומתמשך עם הרובד הפנימי, הרגשי שלך.
השאלות שאני מציעה להתחיל מהן הן אלה:

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה ליחס מכבד?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני לא ראויה ליחס מחליש או מקטין?
• האם אני מסכימה להתייחס לעצמי בצורה מכבדת?
• האם אני מסכימה להפסיק להתייחס לעצמי בצורה מחלישה או מקטינה?

מה דעתך? מתאים לך לנסות?

[סיגלית*]

אני רוצה להעלות כאן סוגיה.
לפני חודשיים היתה אי הבנה ביני לבין חברתי ובסוף לאחר כמה ימים של נתק, יצרתי איתה קשר מחודש, דיברנו הסברנו, היא אמרה שהכל בסדר, אך מאז אני מודעת לכך שיש ביננו ריחוק.
זה לא משהו שאני יכולה לשים את האצבע בדיוק, אבל זה ברור שהדברים כבר לא כמו שהיו.
אני מנסה ליזום קשר, חיבור, שיחות, מפגשים ואני מרגישה שהיא מרוחקת ממני ומוצאת סיבות למה לא.
היא אומרת שהיא בתקופת עומס, אני מבינה, אך בעבר לא חוויתי אותה כך.
אני מגלה שאומנם אין ביננו תלות.
כמובן שנהניתי מהשיחות שלנו, מהעומק ומהידידות ואני מרגישה שיתכן שזה נגמר.
לשאול אותה? להניח?
אני מפחדת להתרחק כי אז אולי באמת יהיה ריחוק נוסף מצידה, מצד שני אני מתלבטת אולי ריחוק יכשיר את הקרקע לעניין מחודש?

[עירית_לוי]

לשאול אותה? להניח?
אני מבינה שהקשר איתה חשוב לך ומשמעותי. לכן, אם את מרגישה נוח לעשות את זה, אני הייתי מציעה כן לבדוק איתה מה קורה.
אני אישית הייתי הולכת על תקשורת ישירה וגלויה. אחרי הכל, היא חברה שלך , שזה אומר שעד למשבר היתה בינכן אינטימיות רגשית. לכן, לדעתי, בתוך קשר שהוא עמוק או שהיה עמוק - יש לזה מקום.

איך לגשת לזה? אם היא שומרת על ריחוק, יש סיכוי שהיא עדיין מחזיקה משהו, כעס, עלבון או משהו דומה. ואם יש משהו שאכן עומד ביניכן, אז כדאי לנסות לבדוק מה נדרש כדי להסיר אותו מהמרחב המשותף שלכן. מה שחשוב לדעתי - וישפיע על האפקטיביות של השיחה - זה לשים לב לא לבוא אליה בהאשמה כלפי הריחוק ומהסגירות שלה. האשמה עלולה ליצור אצלה עוד יותר סגירות והתנגדות במקום פתיחות. כן לבוא עם כוונה ועם הצהרה כנה, חיובית, ונטולת האשמה על רצונך להתקרב שוב, ובקשה שלך לברר אם יש משהו שהיא עדיין כועסת לגביו או חשה פגועה ביחס אליו.

תבדקי כמובן אם את מתחברת לרעיון הזה.

[פל_אלית*]

המלצתי לחדד את השאלה,
השאלה הנשאלת מה אפשר לעשות כשאין תלות באהבה, אהבה היא צורך בסיסי עבורנו, מעולה לאהוב את עצמנו, אבל אדם תלוי באהבה (מכול סוג), להגיע לאני הגבוה שלו, בהתחלה יש סתירה במשפט אבל כשחושבים עליו יש בו הגיון ופילוסופיה