תבנית נוף

לא לדאוג, זה לא שיעור הסטוריה. לא יהיה בוחן בסוף החומר.

אני שואלת כי החלק הזה בפאזל חסר לי. אני לא זוכרת את הסיפור על הורייך בהקשר של ה'בחור'.
ואני דווקא כן סקרנית לדעת איך זה הגיע לנקודה הזאת.
לא תשלימי לי?

או אולי בתחושה נבואית
אהבתי.

קוראת @}

מהיחשבו,מהיגידו,ישאבקעלהמדפים,כליםבכיור,כתמיםעלהריצפה,איןלימהללבוש,מהאנירוצהלעשותכשאגדל

יעלצ

הגעתו של השולחן לחיי מציבה בפני את השאלה איפה לעזאזל אני מתכוונת לגור בהתחשב בעובדה שתוך כחצי שנה אמור להגיח לאויר העולם תינוק. עד אז התעלמתי מהשאלה באלגנטיות, בטענה שממילא לא ברור איך כל העניין ייגמר ולכן אין צורך לחשוב על כך. הבחור ניסה כמה פעמים לשאול בעדינות ונהדף בחיוך ושתיקה. מבחינתי שתי האופציות הן או להישאר בתל אביב שם יש לי עבודה וחברים או לעבור לצפון שם תהיה לי עזרה של המשפחה.

אחרי לחץ נפשי מתון אני משתפת את הבחור בהתלבטויות. הוא מציע אפשרות שלישית. לעבור לגור במושב באיזור השרון כך שהוא יוכל לעזור במידת הצורך, למטופלים שלי זה עדיין יהיה אפשרי להגיע וגם להורים שלי זו נסיעה סבירה יותר.

ככל שאני חושבת על כך יותר ככה זה נשמע לי יותר נכון. החוזה שלי על הדירה בתל-אביב מסתיים סמוך למועד הלידה, וגם ככה דירה בקומה רביעית בלי מעלית ובלי חניה היא לא להיט לאם טרייה והמחשבה לוותר על הגינת גג שלי קשה לי. אחרי מחשבה של כמה ימים אני חוזרת אליו עם תשובה חיובית.

זו תקופה מבלבלת בשבילי. לא מספיק שאני בהריון, אני עומדת לעזוב את כל המוכר לי בחיי הבוגרים, את הביטחון היחסי של קליניקה מבוססת, את הנוחות של עיר שהכל בה במרחק הליכה, את התמיכה של החברים שלי (למרות שאני מודעת לכך שהיא תאורטית) וכל זה בשביל עתיד לא מוגדר עם גבר שלא מוכן להבטיח כלום, לא מוכן להתחייב על כלום ושהנסיון איתו לימד אותי שיעורים קשים.

אבל לפעמים צריך להמר, ואני מהמרת על כל הקופה.

מתחילה לחפש בית.
דבר ראשון עושה זימון לקוסמוס. בית של שלושה חדרים עד 650 דולר כולל מים וארנונה במרחק של 10 דקות מהסדנא. כל מי ששומע צוחק. הימים ימי בום כלכלי. בתים במושבי השרון מושכרים בסכומים כפולים ואין בתים. אני בשלי. איפה שהוא נמצא הבית שלי. חורשת את לוחות המודעות, משגרת את הבחור לכל מיני בתים כדי שיתן מבט. יוצא לו לבקר בכל מיני מקומות הזויים. קרוון שיש לו קיר משותף עם לול מטילות פעיל, יחידת דיור של שלושה חדרים בשטח של 35 מטר מרובע, מרתפים, כוכים, ושאר מציאות נדלנית.
במקביל הוא פוצח במיזם חדש, בנית יחידת דיור מעץ בחצר מול הסדנא שלו. יש לו איזו אידאה פיקס על יחידת דיור שבה הוא יגור וממנה יוכל לעזור לי, לארח את ילדיו, ובקיצור להפסיק לגור כמו חורני בסדנא פרוצת רוחות. אני מתבוננת על התהליך. לי ברור שהעניין לא יצא לפועל אבל לא משתפת אותו במידע.
איך אני יודעת. סיפרו לי. היה לי סוג של חזון שבו אנחנו גרים ביחד בבית. יש כמה פרטים מזהים לבית ואותם אני מחפשת. כשאמצא אדע.

בינתיים ההריון שלי מתחיל להיות נראה לעין בלתי מזוינת, אני מתחילה להכין את המטופלים שלי לאופציית המעבר, מודיעה לבעלי הבית על אי חידוש החוזה, בקיצור סוגרת את חיי בתל אביב כשההמשך לא ידוע.

בנובמבר ירח מלא אנחנו מחליטים לחזור למקום הפשע ונוסעים לסיני.

סיני.
הבית הרחק מהבית. את סיני היכרתי בתור ילדה שנסעה לטיולים עם ההורים. הם היו אורזים שתי ילדות, אוהל מאולתר, 50 ליטר מים טעימים מהצפון, קופסאות שימורים (משום מה חמין ולוף נחשבו ראויים למאכל אדם) שנרוקלים ומסכות, מעמיסים הכל על סובארו סטיישן לבנה ויאללה לחרוש את המדבר. פעמיים בשנה לשבוע העולם היה נעצר. זו לא הסיני של הפסטיבלים בנואיבה ושל הפארטיות בדהב. זו סיני של דוקטורים לפיזיקה מסיביר שהחליפו את הטייגה במדבריות של ארץ האבות.
לי כילדה וכנערה אלו היו הזמנים בהם הכל בעולמי היה בתואם מוחלט. אני, העולם, ההורים, אחותי, הכל הידהד בהרמוניה.
בסיני למדתי להתרחץ מבקבוק, לירוק למסיכה לפני שלובשים אותה, לצפות את הגאות והשפל ולהיזהר מהם, לטפל בכויות של מדוזות ואלמוגי אש ובעיקר להרגיש נוח עם גוף המתבגרת שלי צפה שעות במים, מסכה על הפנים ושנורקל בפה, מכוסה בגלביה לבנה נגד השמש צוללת לבחון מקרוב אלמוגים וצדפות ובעיקר מרגישה חופשיה בחלל הכחול והשווה נפש של ים סוף.

גם אני קראתי את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף.
מחכה להמשך
ובכלל, רוצה להכיר אותך.

בשקט בשקט גמני פה קוראת נסחפת כוססת צפרניים.....
אוף דסגרפיה או לא את סופרת מלידה

ומחוננת

סיני מקבלת את פנינו באדישות הרגילה, חילים מיצריים מנומנמים במדים חמים מדי מסמנים לנו לעבור, נהגי המוניות מתווכחים מי נוסע עכשו, תיירים מכל העולם מנסים להבין מי נגד מי ולמה. הטלת מטבע שולחת אותנו לביר סוור לחוף של סעד. אני מכירה אותו מביקורים קודמים ויודעת שניזכה לטיפול של סלבס.
מגיעים לחוף, סעד יוצא לברך אותנו לשלום, מחליף איתי רכילות על מכרים משותפים, עין אחת פוזלת לכוון הבטן אבל הנימוס מונע מלשאול ישירות. מוביל אותנו לחושה על המים ומתרוצץ סביבינו כמו מטפלת מסורה. החוף כמעט ריק פה ושם תייר או שניים, אבל בגדול אנחנו חופשיים לעשות ככל העולה על דעתינו. תוך כמה דקות אנחנו עוברים למדי סיני. לונגי ותו לא וגם זה רק כשמישהו עובר. שמש, ים, כוכבים וירח מלא, בערב אנחנו מוזמנים לארוחת ערב עם סעד וכל הצוות. יש משהו נעים בחוסר הרשמיות הזה והרגשה של ביטחון מוחלט. אנחנו נכנסים לעזור במטבח ומורשים לרקוח פיצות לכולם. בעיני זו החופשה האולטימטיבית.

בין לבין אנחנו מתחילים לדבר קצת על העתיד, על הבית שעוד לא מצאתי על מה הוא חושב שיהיה ומה אני מצפה ממנו. אני לא מצפה לכלום. אני מנסה לדמיין לעצמי את העתיד ולא מצליחה. אין לי שום דרך לדעת מה יהיה אחרי הלידה. מעולם לא תיכננתי את חיי כולל ילדים ולכן אני יכולה רק לחכות ולראות. מנסיון של מטפלת אני יודעת שהאימהות באה לכל אחת באופן שונה. אני אצתרך לחכות כדי לברר איזו אמא אני.

טוב אי אפשר רק מחמאות מהקהל

אני הפסקתי לעקוב .. זה מאבד מהעניין כשזה מגיע בטיפות טיפות..
תודה, אישה מעניינת

דווקא נחמד שיש כל פעם קצת מהטוב הזה, כמו שוקולד מעולה

. בעצם למה רק טוב, מעולה

אני קוראת אותך בחדוה רבה!...
ועוקבת לגמרי (-:

פלונית, אני כותבת בין לבין, זה לא מכוון, זה עם שני ילדים קטנים, בית, קליניקה, בישולים וכביסות. היתי שמחה לשבת לכתוב רצוף. או לעשות כל דבר אחר באופן רצוף

ועוד כמה , @}@}@}
הכל בסדר .... רק פרגון מזין יצירתיות כל השאר מיותר(-:
חיבוק חיזוק והרבה כח לתפקודים שבין לבין.........

חוזרים מסיני, אנחנו בתחילת דצמבר, הלידה צפויה בסוף פברואר ועדיין הכל באויר. אני מתחילה לבלות את רוב לילותי בסדנא. בלילות שבהם אני בבית אני מתעוררת בהתקפי חרדה מהעתיד. מעדיפה לישון בסדנא קפואה על מיזרון חבוקה ומרגישה מוגנת, מלישון בנוחות ביתי ולהיסתובב כל הלילה. ככל שההריון מתקדם ככה האב לעתיד הופך למגונן יותר ומאפשר לי להיות במקום הנשי שמחפש הגנה. היחסים בנינו מתיצבים. אנחנו מספרים לילדים הגדולים, נוסעים מדי פעם לסוף שבוע בצפון בהרכב מלא ובכלל יש תחושה שדברים זזים למקום טוב. אם תשאלו אותו אז אנחנו כמובו עדיין לא זוג, אבל בשלב הזה אף אחד לא שואל אותו.

באחד השיטוטים שלי בלוחות אני נתקלת במודעה על בית. שלושה חדרים, 675 דולר כולל מים וארנונה, כפר נטר. במשך כמה ימים המספר לא זמין. בדרך כלל היתי עוברת הלאה, הפעם אני מתעקשת. אחרי כמה ימים מצליחה לדבר עם מפרסם המודעה. יש לו חצי שעה עד שיוצא. משגרת את האב לעתיד למקום ויושבת לכסוס צפרניים. אחרי 40 דקות טלפון. יש מצב.

קובעים לנסוע לראות ביחד למחרת בערב. אני מקבלת הוראות הגעה מדויקות. כמו רוב התל אביבים האיזורים האלו של המדינה הם "שמה" אחד גדול מבחינתי, מזל שיש נקודת ציון שאני מכירה. איקאה. ידעתי שמתישהו היא תהיה שימושית.

מגיעים בחושך לבית, נכנסים. הבית גם במצב מרוהט נראה לא משהו, אבל יש לו הרבה חלונות, חלקם חלונות זכוכית צבעונית, תקרות גבוהות ואנרגיה נהדרת והכי חשוב, בכניסה ניצב בן דודו של שולחן הסעודות שלי. אנחנו מחליפים מבטים. יש לנו זוכה. עכשו זה רק הזוטות של לחתום חוזה, לשפץ, להעביר, לרהט, ליצור תחושת בית וללדת., אבל זה באמת פרטים קטנים. העקר שמצאתי בית.

אבל זה באמת פרטים קטנים. העקר שמצאתי בית

אחרי לילה נוסף בסדנא אני נוסעת לראות את הבית מבחוץ באור יום. עץ פקאן ענק מצל על הכניסה, החלונות הצבעוניים מקיפים קיר שלם, דלת זכוכית גדולה יוצאת למרחב ירוק של דשא. אלו החלקים הטובים. כל השאר, קירות מלאי סדקים, גינה מוזנחת, ובכלל תחושה של הזנחה נמצאים מהצד השני. מתקשרת לאי זוגי.

זו חורבה

אני יודע, אבל אם קצת השקעה אפשר להפוך אותה לבית מקסים.

ומי יעשה את זה? אני בחודש שביעי והזמן והתקציב שלי מצומצמים.

מה זאת אומרת מי? אני . חשבתי שזה ברור לך.

ומאיפה דוקא זה צריך להיות ברור לי? כל השאר מעורפל.

נראה לך שאני אתן לאמא של הבן שלי לגור בחורבה?

לא חשוב מה נראה לי, אתה מוכן להבטיח לי?

כן . יש לך את ההתחיבות שלי.

מצד אחד אני סקפטית. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים. ואני נכוויתי דרגה שלישית מצד שני מעולם לא קיבלתי ממנו התחיבות מפורשת לשום דבר. ומצד שלישי איזו ברירה כבר יש לי. מחליטה לתת תשובה חיובית לבעל הבית ולהתחיל לקדם עניינים. הזמן והעובר לא מחכים לאף אחד.

אם תשאלו אותו אז אנחנו כמובו עדיין לא זוג, אבל בשלב הזה אף אחד לא שואל אותו.
אהבתי במיוחד את הניסוח של המשפט הזה
(וכמובן, מחכה כמו כולן לצאת הספר...)

מחכה להוצאה לאור שתרים את הכפפה, נדמה לי שעורכת לשונית כבר יש לי

גם אני קוראת בחדווה @}
את מרתקת...

ניפגשים עם בעלי הבית, במפגש כמובן שעולה שאלת הסטטוס שלנו. אני שותקת ונותנת לו לדבר. שיחליט מה הסטטוס בעצמו, לא בא לי על סצנות. לתדהמתי אני מגלה שאנחנו זוג ותיק. יש "לנו" כלבה ואנחנו לא מוכנים לוותר עליה, "אנחנו" רוצים לצאת מהעיר, חשוב "לנו" לגור בבית נעים ולכן "אנחנו" מתכוונים לשפץ. מעולם לא היתי כל כך גוף ראשון רבים. חושבת האם לברר את העניין איתו אחר כך. ובעצם אני מה אכפת לי. השפה היא שיקוף של המציאות הפנימית, ושלו כניראה בתהליכי שינוי. שהגיענו.

שהגיענו.
גדול!!!

ב21 לדצמבר חותמים חוזה. יש משהו נכון לחתום חוזה על חיי החדשים ביום הולדת האור. נוסעים לסדנא, מכינים ארוחת שחיתות של סטייקים ויין אדום ואוכלים אותה לצלילי גשם על גג פח ושטראוס. צירוף סוריאליסטי אך אפקטיבי. בעוד פחות מחודש ניכנס לשפץ, ובראשון לפברואר חיי התל אביבים המוכרים יהפכו לנחלת העבר.

את גדולה
איך ידעת לשתוק ככה, אני כבר הייתי מתפרקת מאתיים פעם
ולתת לו להתבשל בתוך עצמו

הפעם הבאה שאני רואה את הבית היא אחרי כמה שבועות כשהדייר שהיה שם עזב. נכנסת לחדרים הריקים, מסתכלת מסביב ושואלת את עצמי (לא בפעם הראשונה בחיי) על מה חשבתי?
הריצפה מכוסה בפרקט למינציה מתפרק ומכוער, הקירות סדוקים, בחדר אחד יש חלון בגודל של בול דואר, המקלחת מכוסה בגינת זן של עובשים שונים והמטבח איננו. ז"א החדר ישנו אבל כל מה שנהוג שיהיה במטבח מבחינת ארונות, מדפים ושאר זוטות לא קיים. זכרתי את זה במעומעם, מיתרונות ההריון, ועכשו אני והריקנות בוהים זו בזו בשתיקה.

כמו תמיד במצבים אלו אני עושה את הדבר המתבקש ופורצת בבכי תמרורים. מבחינתי צריך קודם כל להוריד את הלחץ ואחר כך ניתמודד עם הבעיה. בשוך המפל מתקשרת ל"זה שבתהליכי שינוי". למרות ההבטחה המפורשת שלו אני עדיין לא סומכת עליו לחלוטין. הוא שומע את האף הסתום ופוצח בהרגעה.

סעי הביתה תתחילי לארוז, בפעם הבאה שתבואי הכל יראה אחרת. תני לי כמה ימים ואני מבטיח לך שהדברים יסתדרו.

נוסעת הביתה, כולי נחלי דמעות והירהורי חרטה. בבית מסתובבת בין החפצים שלי, מסתכלת בעיניים חדשות על הדירה שלי. יש לי דירה יפיפיה. צבעונית, שטופת אור, גדולה, בלב ליבה של תל אביב. מה יש לי לחפש במושב נידח באזורי הספר של השרון. ובכלל, מה לי ולגינות קרקעיות, טיפוח דשא, גיזום פקאנים ובקרת נמלים. אני מבחינתי עזבתי את כל ה"חיק טבע "הזה מאחורי בגיל 18 ומאז לא הבטתי לאחור. ירוק עושה לי דיפרסיה ואויר הכפר הצח מעורר בי מחנק.

בשבועות הבאים אני עסוקה באריזה ובבחירה מרחוק של צבעים מרקמים מיקומים וכל מיני דברים אחרים הקשורים לשיפוץ. נאסר עלי לבוא לראות. כמו שיודע מי ששיפץ יש שלב כזה שהבית נראה כמו חורבה שאינה ברת תיקון, בבית הזה זו נקודת המוצא ומשם זה רק מחמיר. בשלט רחוק מוחלט על עקירת הפרקט המכוער, מתחתו מתגלה ריצפת בטון מוחלק בצבע קיא. אני לא מוכנה לצבע כזה בחיי, ואחרי מחקר אנטרנטי קצר מתבררת אפשרות של צבע אפוקסי לריצפה מהסוג שמשתמשים בו במוסכים. הוא קיים באפור, ורוד וחמרה. (אני עדיין משתוקקת לראות את המוסך שבחר בוורוד) אני מהמרת על החמרה, ובתהליך דומה בוחרת חרסינה למקלחת, צבע פורמיקה למטבח ובכלל אני בונה בית וירטואלי לחלוטין כשמה שיש לי בראש היא תמונה לא מחמיאה של חורבה נוטה ליפול.

כעבור שבועיים אני מוזמנת לחשיפה הגדולה. אני נכנסת לבית שונה לחלוטין מזה שזכרתי. ריצפה יפיפיה בצבע אדום חום, קירות לבנים, חלון בלגי גדול במקום צוהר הכלא בחדר, מקלחת מבהיקה ובה קיר מרוצף בדוגמת כחול וצהוב כמחווה לחיבתי לצבעים ראשוניים, מטבח פורמיקה בהיר עם ידיות אדומות תואמות למשקופי החלון האדומים ולקורת תמיכה שחוצה את החלל הראשי לאזור אוכל ואיזור הסבה. הבחור קיים ובגדול. נכון שעדיין יש הרבה מה לעשות, גם מבחינת תשתית וגם מבחינת עיצוב אבל הבסיס נמצא באופן מובהק. הפתעה נוספת אורבת לי בפינת הישיבה. תנור חימום עשוי מדוד מים ישן מחמם את הבית לטמפרטורה קיצית גם בלילה סוער של ינואר. אהובי בנה לי בית.

ווי מרגש......

וואו!
ממיס לגמרי...

. אהובי בנה לי בית
וואו,שיחקת אותה

מילה של אזהרה, למרות הרומנטיות הסוחפת של הסיפור אני ממליצה לזכור שמדובר כאן בהימור מטורף שלקחתי על עצמי. בהרבה מקרים זה מסתיים אחרת, ואם הייתי שומעת ממישהי סיפור דומה הייתי חושבת ביני לבין עצמי שהבחורה קצת... איך נגדיר את זה... מזוכיסטית. לאורך כל ההריון הייתי מוכנה לגמרי לאפשרות שאהיה אם יחידנית, סרבתי לתת לעצמי לחיות באשליית הסוף הטוב או ננעלתי על כך שהדברים יסתדרו כמו שרציתי. יכול להיות שזה מה שאיפשר את התהליך שקרה למי שהיום בן זוגי. לא לחצתי, לא נידנדתי, לא דרשתי, מצד שני היתי ברורה לעצמי ולו מה כונותי ומה תוכניותי. לא נכנסתי להריון ב"טעות", לא הגדרתי לו את תפקידו, לא דרשתי שום דבר מעבר למה שהיה מוכן לתת בכל רגע נתון. גם בזוגיות של היום אני מנסה לשמור על אותה התנהלות. כשאני מצליחה יחסינו טובים, כשלא, גם אנחנו כמו זוגות אחרים נכנסים לסיחרור. החיים לא דומים לסרטים, לפחות לא לכאלו שמסתיימים בחתונה על רקע השקיעה.

שהבחורה קצת..איך נגדיר את זה...מזוכיסטית
לא יודעת.
לדעתי, בחורה שמוצאת את עצמה בואי נגיד בסוף שנות השלושים שלה, לא נשואה ובלי ילדים - זו לגמרי אופציה שהיא תחליט בינה לבין עצמה (ורבות גם עושות את זה) להביא ילד לעולם. במיוחד אם האבא (AKA התורם הגנטי) מוצא חן בעיניה כך שהיא בדקה את הגנים שלו והחליטה בעד. אשה יכולה להחליט על זה לגמרי בפיכחון ומתוך ידיעה ברורה שאין אבא בסיפור ולא יהיה.
מתוך נקודת המוצא הזאת, שלי נראית מאוד ברורה בסיפור, זה ממש יפה גם להמשיך ולהישאר פתוחה לאפשרות שדווקא כן יהיה אבא ובן זוג בסוף. או שכן או שלא, מה שבטוח אולי.
בקיצור, נראה לי רציונלי ומפוכח לגמרי, וגם מאוד מאוד שכיח בתקופתנו, שנשים רבות לא מרגישות תלויות בגבר כדי לייצר לעצמן את המשפחה שחלמו עליה.
אז לא, לא הייתי רואה בחורה כזאת כמזוכיסטית בכלל.
אפילו לא קרוב.
הייתי רואה אותה, כאחת שהחליטה לקחת את גורלה לידיה.

אבל אולי זה מפני שאצלי, עם כל הכבוד לגברים (ויש כבוד), אני שמה את הילדים ואת הרצון בילדים במקום הראשון...

ולגבי הבית: אח, כמה הוא היה מלא אנרגיות טובות עם כל הצבעוניות ברצפה ובחלונות הצבעוניים והאוויר והטבע מסביב! איזו תחושה של אור ואוויר ופתוח ושמח היתה בו!
היו זמנים במערב.

הרומנטיות הסוחפת של הסיפור כוללת בתוכה את ההימור המטורף שלקחת. דווקא על רקע זה שסירבת לחיות באשליות, העובדה שהוא הגיע רכוב על הסוס ולקח אותך איתו אל האופק היא זו שכל כך מרגשת.

הרומנטיות הסוחפת של הסיפור כוללת בתוכה את ההימור המטורף שלקחת. דווקא על רקע זה שסירבת לחיות באשליות, העובדה שהוא הגיע רכוב על הסוס ולקח אותך איתו אל האופק היא זו שכל כך מרגשת.
בדיוק

_אז לא, לא הייתי רואה בחורה כזאת כמזוכיסטית בכלל.
אפילו לא קרוב.
הייתי רואה אותה, כאחת שהחליטה לקחת את גורלה לידיה._
גמני, ורק היופי, באמת ,הוא בהקפדה היתרה לא להתערבב ולא לרצות בשבילו ולהיות מוכנה לההיפך הגמור ולאפשר לו לזהות את הרצון הנפרד שלו
אבל מזוכיסטית.... לא ולא , לא מזוכיסטית ,מה פתאום.

זו נקודה חדשה לחשוב עליה...לא ראיתי אותה מהזוית הזו

ובשמת, לא ראית את הבית הנוכחי, בואי כבר לבקר

תענוג אמיתי הדף הזה... @}

לא מזוכיסטית ,מה פתאום.

אמיצה

לא מזוכיסטית ,מה פתאום.
אמיצה @}

מתחילים להעביר את הדברים שלי. האתגר הגדול ביותר נשמע דבילי. עציצים. יש לי קרוב למאה עציצים בגדלים שונים וכולם צריכים לרדת מקומה חמישית בלי מעלית ולשנע את עצמם לכפר נטר. כל השאר נארז בקופסאות וארגזים ולמעשה לא מהווה בעיה גדולה. לא צברתי ריהוט כבד. בלי עציצים הספיק טרנספורטר כדי להעביר אותי דירה. הכל מתפרק, מתקפל, מתמזער ויכול להיות מנויד בקלות. יום השיגור נקבע, הרכב הוכן, אמא שלי התיצבה לעזור ואז התברר שבחרנו יום שבו אמורה לפרוץ סערה. משנים לוחות זמנים ומהמרים שנספיק לפני הגשם.
על הגג של הדירה מותקן מסיבות היסטוריות מנוף עם גלגלת. מחליטים להשתמש בו כדי לחסוך זמן. מוצאים חבל ארוך מספיק, מחברים אליו ארגז ומתחילים. בעיה לוגיסטית, גם הבחור וגם אמא שלי סובלים מפחד גבהים. לעמוד עם שלושת ריבעי גוף מחוץ למעקה בקומה חמישית לא בא בחשבון. הפיתרון פקח טיסה. אני ובטן שבוע 34 יושבים על מעקה הגג ומכוונים את הורדת הארגז למטה ברוח שהולכת ומתגברת. מואי כייף.
מדפי הספרים, הכיסאות, שקיות הבגדים, ארגזי הספרים, ובעיקרון רוב רכושי מוצאים את דרכם מטה בעקבות העציצים. הארגז האחרון כמעט וקופץ לביקור אצל השכנים מעוצמת הרוח, ואנחנו מבינים שהגיע זמן להתקפל. בשניה שהדלת של האוטו נסגרת נפתחות ארובות השמיים והסערה החזקה של השנה פורצת. הכל בחיים זה עניין של טיימינג ושלנו היה מהמשובחים.

מילה על היחסים בין המיועד והורי (מוקדש לאהבת עולם).
בהתחלת הקשר בינינו, אי שם שנתיים לפני הרגע המסופר, לא היתה להם דעה מגובשת על הבחור. מצד אחד פרוד טרי +2 זה לא מה שהם איחלו לבתם הסוערת, מצד שני גם את בתם הסוררת הם לא בדיוק איחלו למישהו. הוא התקבל על תקן כבדהו וחשדהו, מה שאומר שנהגו בו בנימוס ובנעימות אבל לא נקשרו לנוכחותו בחיי.
כל מה שקרה אחרי ההריון הראשון העביר אותו ממקום של חשדהו למקום של "יותר עדיף שלא תיתקל בי במקום בלי עדים". לא ששיתפתי אותם בכל הפרטים המכוערים אבל את הרעיון אפשר היה לקבל גם בלי כותרות בגוף הסרט. כשהם שמעו על ההריון החדש ועל מקורו את רעם השתיקה אפשר היה לשמוע עד מבואות בירות.
עם התפתחות הבטן והיחסים שניהם התחילו להשלים עם העובדה שכנראה תפקידם יהיה תפקיד שגרתי של סבא וסבתא, ולא של מצילי האם הבודדה, וכל אחד מהם הגיב בדרכו. אבא שלי בהקלה על כך שלא יצטרך לשנות משגרת חייו הנוחה, ואמא שלי ביצעה את אחד הספינים המחשבתיים המרהיבים שלה והגיעה למסקנה שהבחור (כמו גם כל שאר המעורבים בסיפור) הוא קורבן של הרצון הנחוש שלי שהדברים יקרו כמו שאני רוצה, ולכן הוא זכאי לרחמים השמורים לנפגעי אסונות טבע באשר הם. כמובן שהיא גם חשבה שמן הראוי לשתף אותי בתובנה זו. למען הסר ספק מבחינתה זו תובנה שמחמיאה לי. למה? לאמא שלי הפתרונים. אני קטונתי מלעקוב אחרי ההגיון הפתלתל שלה. תבחנו אותי בפיזיקה קוונטית לארוחת בוקר בכל יום, אבל אל תבקשו ממני להסביר את אמא שלי. אם מישהו צריך הדגמה לדעתן הפתלתלה של נשים, אימי היא דוגמא מצוינת.

הרגתתותי D-: עם התיאור של פתלתלות מחשבתה של אמא, תבורך.ותבורכי,

אויש, זה נעשה טוב יותר מרגע לרגע... אני במתח (למרות הספויילר הברור, של החיים העכשווייים שלכם)

הפרדה מתל אביב מתרחשת באופן סוער כראוי. רוחות מטורפות מכות במרפסת הגג, התקרה בחדר השינה נוזלת, חלקים ממעקה הגג מתפרקים בקיצור אני עוזבת כמו שהגעתי, כרוח סערה.
בבית החדש הדברים מתחילים להתעצב, תמונות נתלות, מדפים נקבעים במקומם, נגיעות אחרונות של צבע ואטימות אחרונות קורות במקביל. זה השלב בו אני מבלה את ימי בהתלבטויות גורליות על צבע הוילון בסלון, גובה המדפים במטבח, מיקומם המדויק של המוביילים, הכל כדי להמנע מהשאלה הגורלית באמת, האם ארון הבגדים יתמלא רק בבגדים שלי או שיש צורך להשאיר מקום לגבר שבחיי. כידוע תחתוני גברים בארון הם סימן מוצק יותר לחיים משותפים מטבעת על האצבע. במשך כמה ימים רוקדת פירואטים מסביב לשאלה, נמנעת מלשאול ישירות אבל גם נמנעת בהפגנתיות מלמלא את הארון עד הסוף.
בינתיים מתרכזת בשאר הבית. השולחן שלי מובא אחר כבוד וניצב בפינת האוכל, שתי מנורות מכוערות עד קסם מפלסטיק חום נתלות מעליו, הספרים שלי יוצאים מהארגזים ובוהים בתימהון בסביבה החדשה, במטבח מוברג לבקשתי שולחן קטן ליד החלון המערבי ואני מדמיינת (הו אופטימית שוגה באשליות שכמותי) את עצמי שותה קפה של בוקר בעודי מתבוננת בנוף ומחכה לרך הנולד שיקיץ משנת הלילה השלווה שלו. הכלבה האורבנית שלי מתחילה להסתגל למרחבי הפרא שמסביב ואיזה זיק נעורים נעור בה. אחרי 13 שנים של אספלט מוכר ומשרה ביטחון היא מסתגלת לטיולים בבוץ. איתה אני חולקת את תחושת הרובינזון קרוזו שיש לי במקום החדש. זה נכון שאני מוקפת בבתי הישוב, אבל מבחינתי אני על אי בודד, ברור לי שיש חיים מחוץ לחצר שלנו אבל אני לא חלק מהם. תחושות נשכחות של בדידות צפות בי והעובדה שאני בשבוע 36+ לא מקלה על מצבי.
ערב אחר הבחור מגיע עם שני שקים של בגדים.

הבאתי קצת בגדים שיהיו לי לימים שאני פה.

יופי, השארתי לך מקום בארון, אתה מתכנן להיות פה הרבה?

תראי במצב שלך אני חושב שזה יהיה חכם

אני מסכימה איתו שאכן, זה יהיה חכם. כמובן שהוא חופשי בכל רגע לחזור לישון לבד בסדנא הקפואה, אבל זה יהיה טיפשי, שלא לומר אידיוטי על גבול הפיגור, אבל תובנה זו אני שומרת לעצמי. סייג לחוכמה שתיקה.

Y Y Y, אני בסופר-מתח.
למרות הספויילר הברור, של החיים העכשווייים שלכם
הכתיבה שלך סוחפת אותי.

עוד

בהרבה מקרים זה מסתיים אחרת, ואם הייתי שומעת ממישהי סיפור דומה הייתי חושבת ביני לבין עצמי שהבחורה קצת... איך נגדיר את זה... מזוכיסטית.

בניגוד לרוב המגיבות, אני בהחלט מסכימה עם מה שכתבת.
אני משערת שאצלך זה לא נבע ממקום של מזוכיזם, כי באמת הצלחת רוב הזמן לא להיכנס לסערת רגשות מחוסר הבהירות שלו (לפחות לא בשלב הזה של הסיפור) -
אבל רוב הבחורות שהיו מוכנות להיות בקשר כ"כ לא ברור עם גבר לאורך כל כך הרבה זמן - זה בהחלט מזוכיזם, והיה אפשר לראות בזה אפילו משהו מתעלל מצד הגבר, ואני ממש מופתעת שבשמת לא ראתה זאת כך.

אני משערת שלו הסיפור שלך היה נגמר אחרת, והבחור לא היה מגיע אל חיקך בסוף אלא ממשיך להשאיר אותך באוויר עוד הרבה שנים ואת היית מטולטלת מזה כל פעם מחדש - אף אחת כאן לא הייתה משבחת את אמיצותך, אלא מייעצת לך לזרוק אותו ומהר.
זאת לא חכמה לשבח על האומץ אחרי שרואים שהסבלנות השתלמה.

ולא שאני חלילה אומרת שאת לא אמיצה. את נהגת בצורה מופלאה ולא שגרתית.
אבל לא לכולן יש את היכולת הזו שלך להיות שוות נפש. בעצם לרובנו לא.
ורוב הנשים שנכנסות למצב כזה - לא יוצאות ממנו שלמות בגוף ובנפש.

אז במקום לאמץ את הרעיון ש'עם גבר צריך לנהוג בחכמה ולא להלחיץ אותו' (הלך רוח כנוע? ) - אני חושבת שעדיף להתמקד במציאת גבר שלא נלחץ כלכך בקלות, ושמעוניין במחויבות.
ויש כאלה.
אז די באמת עם המזוכיזם הנשי הזה.

<כל הנ"ל רק לשם הבעת דעתי על הנושא באופן כללי.
כפי שאמרתי - את די ייחודית בנוף, ולטובה. אבל לא הייתי רוצה שנשים אחרות יבינו מזה ש'עם רק קצת סבלנות - הבחור ייפול לזרועותיי'. כי זה בדרך כלל לא נכון.
ואין שום סיבה מוצדקת לכך שנשים יצטרכו ככה 'להוריד פרופיל' ו'להיזהר מלהלחיץ'>
<זה משהו שרציתי מזמן לכתוב ב-מועצת החירום לנקבות היסטריות, ולא יצא, אז ניצלתי עכשיו את ההזדמנות...

>

מילה על היחסים בין המיועד והורי (מוקדש לאהבת עולם).
תודה על זה. התרגשתי מהמחווה...

ושכחתי כמובן לכתוב ש.... זה נעשה טוב יותר מרגע לרגע....
כתיבה משובחת.

_Y Y Y, אני בסופר-מתח.
למרות הספויילר הברור, של החיים העכשווייים שלכם
הכתיבה שלך סוחפת אותי.
עוד_

כן ככה בדיוק

מאמר מוסגר.
אני מסכימה עם אהבת עולם בחלק גדול מדבריה. בניתוח שלאחר מעשה יחסינו הרומנטיים נחלקים לשניים. בחלק הראשון הסכמתי לעצמי להיות בתפקיד הקורבני הנשי ביי דה בוק. ניתחתי כל נימה, מילה, מחווה והעוויה כולל תיקים מזדמנים. זו לא היתה פעם ראשונה בה הסכמתי לסבול בהנאה רבה. יש הנאה בדרמה של הסבל, בעוצמת החוויה, ובהשארת האחריות על המצב לצד השני. ככה אני יצאתי בסדר והוא יצא המנייאק. עובדה, כולם אמרו ככה. על הדרך יכלתי לילל על הקרמה שלי, על הקשר הנישמתי העמוק בינינו ובכלל ליצר לעצמי סרט סוחט דמעות. הבחור (שאלוהים יברך אותו) שיתף פעולה באופן מרהיב. אם היה אוסקר לדרמה הטובה ביותר בסביבה הינו זוכים.

ואז נישבר לי.

אני זוכרת שיחה אחת במיוחד, לא נאמר בה שום דבר שלא נאמר קודם, אבל אחרי שהנחתי את הטלפון, הקול הפנימי שעד אז היה סבלני יחסית התעורר.

באיזו זכות את מרשה לעצמך להעמיס את האחריות על אושרך על משהו אחר?
אם כל הכבוד לטרגדיה בשלולית, מי לדעתך מתנהג פה כמו מטומטם, הבחור שבסך הכל מתעניין בעצמו, או את ששכחת להיתעניין בעצמך?
רוצה להיות מאושרת, תפסיקי לילל ותזיזי את התחת, עם כל הכבוד לכל סיר יש כמה מכסים וכדאי שתשחררי את הקבעון שלך על המכסה הספציפי הנ"ל.

כמו תמיד אחרי התקוממות קטנה ראיתי את האמת בדברים.

זו היתה הנקודה בה יצאתי מתפקיד הקורבן ושחררתי אותו מתפקיד המנייאק. זה לא אומר שהפעולה הזו באה עם תעודת אחריות לסוף ורדרד לסיפור, אבל היא באה עם סיכוי גבוהה יותר לזה שאהיה מאושרת. עם זה יקרה עם הבחור מה טוב, אם זה יקרה עם משהו אחר גם טוב, והכי טוב אם זה יקרה לי עם עצמי. גם אם הדברים היו נגמרים אחרת, היתי מודה לו על השיעור שלמדתי. זה היה לוקח זמן אבל אני מאמינה שהיתי מגיעה למקום דומה עם גבר אחר, או ללא גבר.

לגבי "לנהוג עם גבר בחכמה ולא להלחיץ אותו" אני חושבת שזה נכון ללא תלות מגדרית. בעיני צריך לנהוג עם אנשים בחכמה לא תמיד לחץ הוא הדרך הנכונה להעביר מסר, או לקבל את מבוקשינו. לא מדובר במניפולציה אלא בנסיון להבין את השפה של האדם במקום להיתעקש שילמד את שפתינו ולנסות להעביר את המסר במקום להיתעקש על הסמנטיקה.

עם כל הכבוד לטרגדיה בשלולית, מי לדעתך מתנהג פה כמו מטומטם, הבחור שבסך הכל מתעניין בעצמו, או את ששכחת להיתעניין בעצמך?
משפט גאוני !

עם כל הכבוד לכל סיר יש כמה מכסים וכדאי שתשחררי את הקבעון שלך על המכסה הספציפי הנ"ל.
גם זה...

לגבי "לנהוג עם גבר בחכמה ולא להלחיץ אותו" אני חושבת שזה נכון ללא תלות מגדרית. בעיני צריך לנהוג עם אנשים בחכמה לא תמיד לחץ הוא הדרך הנכונה להעביר מסר

אני ממש לא התכוונתי שצריך להלחיץ.
התכוונתי שיש דברים שהם מאוד לגיטימיים ואנשים אחרים מפרשים כלחץ.
למשל, אחרי תקופה כ"כ ארוכה של קשר - זה מאוד לגיטימי לרצות לדעת לאן זה הולך. גבר ש'זה מלחיץ אותו' - הוא הבעייתי, ולא את שאת רוצה לדעת.

אני חושבת שבנות ממש מפחדות 'להלחיץ' גברים, לכן הן לא מבקשות דברים ממש לגיטימיים.

יותר מזה, וכאן אני מצדדת בשידוכים דתיים - כשהגבר והאשה נפגשים לשידוך - הם באים מראש עם רצון לדעת אם הצד השני מתאים להם לחיים משותפים, ומגיעים עם כל השאלות המתאימות לגבי תפיסות עולם, דרך חינוך הילדים וכו'.
אף אחד לא אומר 'יואו, זה מלחיץ אותי. היא כבר חושבת על חתונה וילדים'.
לא. זה הכי טבעי בעולם ש'זו הסיבה שהתכנסנו כאן היום'.

אני חושבת שמאוד לגיטימי לדבר על דברים כאלה כבר מהתחלה (מי שרוצה את זה).

ולא קודם להזדיין ולחכות להזדיין ולחכות, אולי הגבר יואיל בטובו לרצות להיות רק איתי אחרי שנתיים כאלו, ומי יודע, אולי בהמשך אחרי 6 שנים יסכים גם להתחתן איתי וכו'.
נכון שלפעמים זה קורה ככה.
אבל לא חייבים ללכת בדרך הזו.
אפשר לבוא מראש עם האמירה ש'זה מה שאני מחפשת. אם אתה בעניין - בוא נבדוק את זה. ואם לא - אז לך תחפש מישהי שרוצה לחכות בסבלנות 10 שנים עד שאתה תדע מה שאתה רוצה'.

מה שאני מנסה להגיד זה:
לא שצריך להלחיץ.
אלא שיש דברים שהם לגמרי לגיטימיים - ואם מישהו נלחץ מהם - אז אולי זו בעיה שלו ולא שלי.
'את מלחיצה' - זו עשויה להיות לגמרי פרשנות, ולא המציאות. (מי שנלחץ בקלות - הוא זה הלחוץ, ולא ההפך).

הבעיה העיקרית מתחילה כשאת פוחדת 'להלחיץ' ולכן לא נאמנה לאמת של עצמך.

אני מסכימה עם רוח הדברים אבל לא עם כולם.
לי לפחות היו מספיק מערכות יחסים בהם ההיסוס של אחד הצדדים שרת את שניהם. לפעמים אני הייתי הצד המתלבט והנלחץ, לפעמים זה היה הצד השני, ובמקרים משובחים במיוחד החלפנו תפקידים כל כמה חודשים. אני חושבת שבמקרה הספציפי הנ"ל התהליך הקשה מאוד והכואב מאוד שעברתי איפשר את מה שיש היום. לא שהיום זה מושלם, רחוק מזה, אבל היום זה אפשרי גם לי וגם לו מנקודת מוצא מציאותית ולא פנטזיונרית. שנינו ראינו כמה רע וכמה טוב זה יכול להיות עכשו זו בחירה של כל אחד מאיתנו בכל רגע נתון.
קצת כמו התהליך (להבדיל אלפי הבדלות) שעברה אישתו של.. שבעלה התאהב באחרת, תהליך זיקוק האני והיכולת לשמור את האני הזה לעצמי ולא ישר לרוץ לספר לחבר'ה.

קודם כל, אני מדגישה שוב שלא התכוונתי אלייך. אלא אל התפיסה הזו באופן כללי.
נכון שלפעמים אנשים צריכים לעבור דרך חתחתים כדי למצוא את מה שנכון להם.
ואם את בעצמך עדיין לא היית סגורה על מה את רוצה, אז ברור שלא יכולת גם להעמיד דברים על דיוקם מולו.

אני רק אומרת שלא חייבים מראש לקבל ש'ככה זה עם גברים'.
אם אשה באמת יודעת שמה שהיא רוצה זה זוגיות יציבה, יש לה את הלגיטימציה לומר את זה במפורש כבר מהתחלה, והיא לא חייבת לנסות להמעיט את עצמה בגלל הפחדים שלו.
ואם היא רואה שהבן אדם רחוק כרגע מרצון למחויבות - היא ממש לא חייבת לחכות לו. אפשר להמשיך הלאה.

אבל כל זה נכון רק מלכתחילה.
לפעמים קורה שבלי להתכוון כבר נמצאים בתוך קשר לא ברור ואז לאן שזה לוקח זה לוקח.

חוצמזה, אני מבינה ממך שמשלב מסוים זה כבר בכלל לא היה 'לחכות לו', ולכן לא נגרם לך סבל באותו שלב. וזה מה שהכי חשוב לדעתי.

זו היתה הנקודה בה יצאתי מתפקיד הקורבן ושחררתי אותו מתפקיד המנייאק. זה לא אומר שהפעולה הזו באה עם תעודת אחריות לסוף ורדרד לסיפור, אבל היא באה עם סיכוי גבוהה יותר לזה שאהיה מאושרת. עם זה יקרה עם הבחור מה טוב, אם זה יקרה עם משהו אחר גם טוב, והכי טוב אם זה יקרה לי עם עצמי.

מה שאת מתארת כאן זה דבר נפלא.
ובאמת אולי כאן ההבדל.
ההבדל בין מי שמחליטה להיות סבלנית ולא 'להלחיץ' כדי שאולי בזכות זה הבחור יבחר בה בסופו של דבר.
לבין מי שמחליטה פשוט להמשיך הלאה מתוך כוח פנימי ולא מתוך תקווה ש'זה ישתלם' עם הבחור המדובר.

את כבר לא חיכית. ולכן לא סבלת.
זאת אולי הדרך הכי טובה.
רק שאני לא מכירה הרבה שמצליחות רגשית ליישם החלטות מהסוג הזה

.

לאט לאט מהר מהר נבנית לנו שיגרה של חיים משותפים. אנחנו מחליקים לתוכם כמעט ללא מאמץ. אני ממשיכה לטפל באלו ממטופלי שאמיצים מספיק להרחיק לערבות הקרח של השרון, הוא יוצא בבוקר לסדנא, חוזר בערב ללטף את הבטן ולאכול ארוחת ערב ליד האח המבוערת. אם היינו שיכים לקהילת ההמישים היו עושים מאיתנו פוסטר.
אני מחכה ללידה, לא דחוף לי ללדת, האמת שאני רק מתחילה להתרגל למצב הצבירה החדש שלי כחלק ממשהו גדול יותר. ברגע זה כל חלקי חיי מרגישים כמו פזל שבו החלקים הולכים ויוצרים תמונה פסטוראלית.
הגבר שלצידי ומשפחתי מסתדרים ביניהם, אני מרגישה בטוחה חופשיה ונחשקת, ההריון שלי למרות שמתקרב לסופו הוא קל ולא גורם לי טרדות מיוחדות, הבית שלי הופך לבית שלנו, ואפילו כלבתי הנאורוטית נירגעה.
בתמונה שצולמה בשבוע 39 רואים אותי קופצת ערומה על טמפולינה זרועותי פשוטות לצדדים ועל פני חיוך רחב. הגוף שלי ניראה (מוזר להישתמש במונח אבל הוא מתאים באופן מושלם) בתולי. ללא צלקות, סימני מתיחה, או כל סימן אחר לעובדה שאני בהריון חוץ מבטן קטנה.
מאחורי הבית משתרעים שדות של תבלינים, והבית עצמו שטוף שמש ומלא אויר ותנועה.
גן עדן עלי אדמות.
ובכל גן עדן יש נחש, וגם זה שלנו ירים עוד מעט את ראשו המכוער.

_גן עדן עלי אדמות.
ובכל גן עדן יש נחש,_

נכון כמובן..

מגיעה קצת באיחור לדיון ובכל זאת:
זו היתה הנקודה בה יצאתי מתפקיד הקורבן ושחררתי אותו מתפקיד המנייאק. זה לא אומר שהפעולה הזו באה עם תעודת אחריות לסוף ורדרד לסיפור, אבל היא באה עם סיכוי גבוהה יותר לזה שאהיה מאושרת. עם זה יקרה עם הבחור מה טוב, אם זה יקרה עם משהו אחר גם טוב, והכי טוב אם זה יקרה לי עם עצמי. גם אם הדברים היו נגמרים אחרת, היתי מודה לו על השיעור שלמדתי. זה היה לוקח זמן אבל אני מאמינה שהיתי מגיעה למקום דומה עם גבר אחר, או ללא גבר
לקח לי כמה שנים להבין את זה. וברגע שיצאתי מהתפקיד, זה נגמר. ובדרך לקרות עם עצמי, אולי עם גבר אחר?...
אבל בכלל לא מובן מאליו שזה יגרום לו להחליט. אני ממש מעריצה אותך על התובנה תוך כדי, התבונה והעמידה בתנאים שהאני שלך הציב לעצמך...

לא מדובר במניפולציה אלא בנסיון להבין את השפה של האדם במקום להיתעקש שילמד את שפתינו ולנסות להעביר את המסר במקום להיתעקש על הסמנטיקה
זה קל לעשות כשיש בטחון בקשר. אם לא, אז זה אפשרי אבל קשה מאד. (לי לפחות)

שני דברים
א, אוהבת את הדיון שעוררה אהבת וגם מסכימה שכל התרועות הן בדיעבד ובהחלט יכול היה להיות גם תסריט אחר, אבל לא היה ולא במקרה,
היתה כאן כנראה משמעת פנימית וגבולות מפרידים של איפה אני ואיפה הוא,
וגם היה כאן אומץ ללכת על להיות אמא בכל מקרה, איתו או בלעדיו. ושיחליט אם הוא רוצה או לא ,זו לא החלטה של עננים ,
בקיצור הרבה כוחות נפש,נחישות, ומנהיגות ואומץ
ב. מחכה בכליון נפש להמשך , ובמתח לפגוש את לחישתו של הנחש וכל השאר.

קוראת בהשתאות ובשקיקה.

עכשיו גיליתי. ז"א - לפני 3 שעות (עם הפסקה להכנת עוגת יום הולדת באמצע).
בת מזל.
תודה @}

מתפתח פה דיון שאני חושבת שיש לו מקום להפוך לכללי יותר. אשמח אם הוא יועבר לדף נפרד שבו יוכל להיתפתח. אולי סניף של המועצה.

רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, הרי הכרתי את הבחור גם ממשבצת הידידה הטובה,ידעתי שהבסיס הוא טוב.זה לא משהו שפגשתי ואז הסתבר כחרא בן אדם. רק ככה כדי לתת כמה דוגמאות קטנות, במשך כמעט כל ההריון הוא דאג לזה שלא אשכח לאכול, לא בזה שהיה מזכיר לי אלא בזה שהיה מבשל לי, אם היה משהוא שרציתי והוא יכל לגרום לזה לקרא זה קרה, בחודשים המתקדמים יותר חיכתה לי בריכה חמה שהוא בנה בשבילי כדי שאני אוכל אחרי יום ארוך לשכב בחוץ מתחת לכוכבים בבריכה של שניים וחצי מטר מחוממת לטמפרטורה הנוחה לי ולתת לעצמי להרגע, בקיצור, מעט נשים בעלות כתובה וטבעת זוכות לכאילו תנאים.

אשמח אם הוא יועבר לדף נפרד שבו יוכל להיתפתח.

את רוצה להעביר את מה שכבר נכתב גם אם לא הדיון לא ימשיך?
או רק במקרה שאנשים רוצים להמשיך בדיון?

במידה ורוצים להמשיך דף ניפרד, במידה ולא, אולי לדף של המועצה בתיבה מכווצת?

באחד הלילות בהם אנחנו מכורבלים עמוק בפוך נשמע צלצול הנייד של הבחור, קולגה שהנגריה שלו שוכנת במתחם של הסדנא מתקשר לשאול היכן הוא. זו שאלה תמוהה מעט ב2 בלילה, אבל כניראה יש לה סיבה. מתבב שבמתחם פרצה שריפה שמשתוללת כרגע ואותו נגר שידע על כך שהוא גר בסדנא היה מודאג שמא קרה משהו. כוון שאין מה לעשות כרגע חוזרים לישון ובבוקר נוסעים לראות מה הנזק. מרחוק המראה מפחיד, יש עדיין עשן באזורים שונים וצחנה של חומרי כיבוי כימיים מרחפת באוויר. מגיעים לסדנא. סוג של נס. השריפה נעצרה בקיר של הסדנא. הקיר החיצוני שחור ומפוייח כולו, בקיר הפנימי מעט ניזקי חום, אבל בגדול כלום לא נהרס ואפילו שלד יחידת הדיור העשוי עץ ניצב במקומו. מרימים את הסויץ המרכזי, אפילו החשמל לא ניזוק. הנגר מהלילה רואה אותנו וניגש להגיד בוקר טוב. הנגריה שלו נשרפה לחלוטין ויש לו הזמנות שהוא צריך להוציא. הבחור בלי לחשוב פעמיים מוציא מפתח ואומר לו ישי לו סדנא לעבודה עד שיבנה מחדש. זו ראשיתה של ידידות שנימשכת עד היום.

יומיים לאחר מכן אנחנו מחליטים על יום תל אביב, אני כבר בשבוע 39 ולא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות ליום נינוח בעיר. קצת יפו, קצת שנקין, סרט, בדרך חזרה טלפון מהאקסית. הבן הגדול מרגיש לא טוב והיא לוקחת אותו למיון. בערב מתקשר להיתעדכן, עדיין לא בטוח אבל יש חשש לדלקת בתוספתן, הניתוח ניקבע למחר.

בבוקר נוסע לבית החולים, מלווה את הבן לניתוח, מחכה שיצא ונימצא איתו בחדר היתאוששות. חוזר בערב הביתה גמור, בתי חולים הם לא המיקום הטיבעי שלו מביא את הקטן אלינו שישן אצלינו. קובע עם האקסית לוח תורנויות . זה אישפוז של כמה ימים וברור שהם מתחלקים בנטל. ביום המחרת שוהה בבית החולים כל היום, כשאהקסית נוסעת להחליף אותו בלילה היא מביאה את הקטן אלינו ואני נשארת איתו כמה שעות עד שיגיע הביתה. זה סידור שניראה לי הגיוני לאור הנסיבות יותר מלנסוע הלוך ושוב ולארגן ביבי סיטר. זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשות פנים מול פנים. זו לא סיטואציה נוחה לאף אחת מאיתנו אבל לחינוך פולני יש יתרונות משלו. שתינו ענייניות ומנומסות, החלפת מידע אופרטיבי והיא יוצאת לדרכה. אני מבלה כמה שעות נעימות עם הקטן, אנחנו מיודדים וזו לא פעם ראשונה שהוא רואה אותי. תוך כדי אני מתחילה להרגיש התכווצויות, לא משהוא יוצא דופן אבל חזקות יותר ממקודם ודי סדירות. כשהבחור מגיע הביתה אני מבקשת ממנו לברר אם יש משהו שיוכל במיקרה הצורך לקלוט את הקטן אם נצתרך להגיע לבית חולים. כמה טלפונים לחברים משותפים שלו ושל האקסית עם ילדים מהגן של הבן וגם הפינה הזו סגורה.

מתארגנים לשינה, הצירים שלי עדיין סדירים אבל לא כאלו שיצדיקו נסיעה לבית חולים. צילצול טלפון מגיע כשאנחנו כבר בדרך למיטה,כמובן שיש לזה אפקט מלחיץ בהיתחשב בנסיבות, אבל לא היתי צריכה להיתאמץ כדי לשמוע, האקסית צורחת עליו שהוא פרייר שחי עם שקרנית, לא יתכן ואני אכן בשבוע מתקדם, היא ראתה אותי ואין מצב שאני עברתי חודש שמיני, היא הרי היתה בהריון אז היא יודעת, והוא חרא של אבא אם כל מה שמעניין אותו זה למצוא לאן להעיף את הבן שלו כדי שיוכל לשכב איתי.

מסתבר שאותה חברה משותפת היתקשרה לבית החולים לעדכן. נשמה טובה.

אחרי השיחה הזו ששמעתי בעל כורחי הצירים שלי נפסקים מידית. מעניין למה.

מעט נשים בעלות כתובה וטבעת זוכות לכאילו תנאים
צודקת. נשמע שיש בו הרבה טוב.
הנחש קשור אליו?...

מנחשת שהנחש קשור אליה(האקסית) דווקא.....
מן תחושה כזו

תבחנו אותי בפיזיקה קוונטית לארוחת בוקר בכל יום, אבל אל תבקשו ממני להסביר את אמא שלי
גריינתי

הבן זוג חולה, הגמד חולה, האלף מוציא שיניים. המשך יבוא בקרוב

בית של גברים חולים, אוי! חיזקי ואימצי.

אתמול בערב מתה חברה שלי. לא חברת נפש קרובה כזו שאיתה מדברים כל שבוע, גם לא מישהי שפוגשים על בסיס קבוע. החיים שלנו השיקו בכמה נקודות ספציפיות ובנקודות אלו חיבבנו זו את זו וחלקנו דברים. אנחנו בנות אותו גיל, שתינו הגענו מאוחר לזוגיות ולאמהות ואפילו הילדים שלנו בערך באותם הגילאים. זה תמיד הרגיש קצת כמו השתקפות בראי מעורפל, הפרטים לא ברורים אבל הצללית דומה.
ועכשו היא מתה.

ממה היא מתה?

אוי ואבוי

אוי, עצוב, מפחיד,
צעירה..... ממש

מחלימה מכמה ימים של שפעת שהיסתבכה. דלקת בעצב בפנים זה לא כייף בכלל. מה שכן, גילוי משמח (יחסית כמובן) נורופן בכמות גדולה ממסטל. הסתובבתי (או יותר נכון שכבתי וגנחתי) כמה ימים בתחושה מוכרת של ניתוק קליל ומצוחקק מהמציאות. הרבה דברים נראו לי או מצחיקים מאודדדד או לחילופין טרגיים מאודדדד. בקיצור סוטול מהסוג המשובח. חבל שהוא בא יחד עם כאב בלתי ניסבל שגרם לי ללכת עם אוזן צמודה לכתף וליבב.

הבן זוג שגם הוא לא היה במיטבו הבריאותי נאלץ לתחזק בית שניראה כמו לקוח מספר אמריקאי על הרד נקס בדרום הרחוק.

גבר רזה לבוש מכנסי חקי מרופטים עם עיניים מעורפלות וזיפי זקן, מועד בבוקר עם גרזן בידו לחטוב כמה גזעים לתנור המשפחתי. בתוך הבית שני ילדים קטנים עם נזלת קרושה משחקים עם חפץ לא מזוהה ומשתעלים. על הספה שוכבת אישה שראשה בזווית מוזרה והיא מנסה בקול חלוש לפקד על הילדים ולנהל את הבית מרחוק, אבל מדי פעם גולשת לציחקוקים חסרי פשר ומימולים לא ברורים, במבט ראשון ניראה שדעת מעורערת מעט.
הגבר ניכנס חזרה לבית, פותח את דלת התנור ומכניס פנימה כמה גזעים ומעט קליפות עץ. רחש של בערה נישמע והילדים באים ליראות על מה כל ההתרגשות. הגבר מגרש אותם התנועת יד עצלה. הם בורחים חזרה למזרון שמונח על הריצפה ומשם צופים בו מתנדנד לכוון המטבח.
ריח של ביצים מתטגנות מתפשט באויר והילדים, אחד עגלגל ומוצק והשני דק ושרוכי, מטפסים לכסאות סביב שולחן עץ. אמם ממשיכה לשכב על הספה בהבעה מנותקת. מדי פעם היא משנה מעט את תנוחת השכיבה אבל לא ניראה שהיא מוצאת לה מנוח.

בקיצור טנסי היה חוגג אצלינו בסוף שבוע. איזה מזל שאחרי יומיים כאילו אנחנו כבר כמעט חזרה על הרגליים.

ואיך הפנים ? בסדר?

מזל שאת מצליחה לצחוק על זה כל כך מהר.
איך הפנים?

הגעתי לדף הזה לגמרי במקרה והתמכרתי טוטאלית.
ומעשה שהיה כך היה: בתי המתוקה בת 9 חודשים, הפילה על הרצפה בקבוק זכוכית כבד (של קרם גוף, אם מישהו מתעקש על הפרטים). בדרך לרצפה הבקבוק עבר דרך כף הרגל שלי, מה שמנע ממנו להישבר, אבל כנראה שבר לי את אחת האצבעות ברגל. את זה אני מסיקה מהכאבים והנפיחות שבאו לאחר מכן, מהסימן הכחול שהלך והתפשט באיזור משך כמה ימים, עד שכיסה רבע מכף הרגל, ומהעובדה שכיום - חודש אחרי - האצבע עדיין נפוחה וכואבת.
לא ידעתי אם יש טעם ללכת לרופא, אז עשיתי את הפעולה המתבקשת - חיפשתי בגוגל את המילים "בוהן שבורה" . היקום, מסתורי כתמיד, הוביל אותי אל הדף הזה. מי שתתאמץ להיזכר בסיפורה הפתלתל של עננים, יש בו אזכור קצר של בוהן שבורה (נדמה לי ש"הבחור" בעט במשהו בהתקף עצבים ושבר את הבוהן, או משהו כזה).
מרגע שהתחלתי לקרוא נשאבתי פנימה כל כך חזק, ששכחתי מהבוהן ומצרות אחרות, ובכל פעם שהניג'סית הקטנה (והמתוקה להפליא!) מאפשרת לי, אני נכנסת לקרוא עוד קצת.
קיצורו של דבר, אני מקווה שעננים החלימה מהשפעת והדלקת ותחזור לכתוב במהרה בימינו.
יש לך קוראת נלהבת חדשה, אם זה עוזר.

ואם מישהו/מישהי יודע/ת מה עושים עם בוהן חבולה שעדיין נפוחה חודש אחרי - אשמח לקבל עצות מועילות..

לכל המתענינים
קודם כל תודה על העיניין והדאגה, אני מתחילה לחזור לאט לאט לעצמי. במשך שבוע לא יכלתי לדבר בגלל בצקת במיתרי הקול. איך שהוא אובדן הקול הפיזי גרר שתיקה פנימית. חויה מענינת במיוחד לאדם ורבאלי שכמוני.
אחרי יומיים של קטעי שיחות העדרות השתרר שקט פנימי. קצת כמו ויפאסנה תוצרת בית.
מבטיחה לחזור לכתוב בקרוב, כשרמות האנרגיה שלי יחזרו לרמה הרגילה. כרגע עדיין מתקשה להיתרכז בדברים שאינם מידיים. זכרונות הם מטבעם צרכני אנרגיה כבדים, ולי אין כרגע עודפים.
מתנצלת על זה ששוב משאירה את כולם במתח. זה לא טריק שיווקי, זו סתם תשישות

תרגישי טוב, רפואה שלמה !

ואם מישהו/מישהי יודע/ת מה עושים עם בוהן חבולה שעדיין נפוחה חודש אחרי - אשמח לקבל עצות מועילות..

אולי יעזור לך הדף הקלה על חבלה שבר דלקת באיבר או נפיחות.
אני לא בטוחה אם מדובר שם גם על חבלה לאחר זמן כה רב, אבל אולי שווה לנסות.
חוצמזה, את יכולה לשאול גם שם. ואם את רוצה שאנשים בטוח יראו את השאלה - לכתוב ב-ככר השוק ששאלת שאלה בדף ההוא, ולהזמין אותם לענות לך.

רפואה שלמה גם לך !

תודה! (לאהבת עולם)
עדיין כואב ונפוח, אבל לפחות נרגעתי לקרוא ש"ככה זה" ויכול לקחת כמה חודשים עד להחלמה מלאה.

מתחילה לחזור לעצמי. זה לוקח זמן לא סביר בעייני. שלושה שבועות של חלוש'ס זה הרבה מעבר להקצבה השנתית שלי. קשה לי לקבל את עצמי כל כך חסרת כוחות.
בשיחה מקרית היום במפגש נופל לי אסימון. משהיא מתארת את עצמה שוכבת על הריצפה באפטיה מוחלטת, מותשת מהדרישות (הלגיטימיות בעיניה )של ילדיה.
כמה פעמים מצאתי את עצמי בשלוש השנים האחרונות במצב זהה?
יותר משאני יכולה או רוצה לזכור
מה עשיתי עם המצב?
כמעט כלום, קמתי והמשכתי ברגע שיכלתי.
איך זה נראה בעיני?
טוב. אני אישה חזקה וגיבורה ויש לי יותר כוחות ממה שאני יודעת.
ומה האמת?
האמת שאני מטומטמת שאני נותנת לעצמי להגיע למקומות האילו, שגם אני קונה את התרמית הפירסומית של אשת החייל, זו שעושה הכל לבד עם שיר על השפתיים. אולי שחרור האישה האמיתי הוא החופש להיתרסק בלי רגשי אשם ולדרוש עזרה הרבה לפני השלב שבו המנוחה המובטחת בקבר תראה אטרקטיבית מתמיד

אולי שחרור האישה האמיתי הוא החופש להיתרסק בלי רגשי אשם ולדרוש עזרה הרבה לפני השלב שבו המנוחה המובטחת בקבר תראה אטרקטיבית מתמיד
גריינתי:-)

שמחה שאת חוזרת לעצמך (ולא רק בגלל שכך נזכה לשמוע את המשך הסיפור...)
מאחלת לך שתלמדי
להיתרסק בלי רגשי אשם ולדרוש עזרה הרבה לפני השלב שבו המנוחה המובטחת בקבר תראה אטרקטיבית מתמיד

החופש להיתרסק בלי רגשי אשם ולדרוש עזרה הרבה לפני השלב שבו המנוחה המובטחת בקבר תראה אטרקטיבית מתמיד
אהו

שחרור האישה האמיתי הוא החופש לדרוש עזרה בלי רגשי אשם ובלי צורך להתרסק בשביל זה. סתם כך, בשביל לשמוח יותר.
<גילוי נאות: ככה סיפרו לי. לא ממקור ראשון>

שמחה שאת מתאוששת.