איך יוצרים הפרעת אכילה

אתמול ביקרנו בביתה של חברה חדשה ופגשנו לראשונה את אבא שלה. הילדה, בת שלוש וחצי, אכלה עוגיות. (אני יודעת, קמח לבן וסוכר לבן, אבל זו לא הנקודה).
האב אמר לה: "אם תמשיכי לאכול עוגיות תהיי ככה <ידיים פרושות לצדדים בהמחשה של חביתוש>".
הילדה, דקיקה אגב, ממשיכה לאכול.
"מספיק, אכלת כבר עוגיות היום".
"לא אכלתי".
"אכלת, ואכלת גם אתמול וכל השבוע. תפסיקי".

כל הדיאלוג הזה מתרחש כשהילדה יושבת על הספה והאב בצד השני של הסלון. רציתי לשאול אותו אם הוא רוצה כבר עכשיו את מספר הטלפון של המרפאה להפרעות אכילה.
ככה זה, יש בתים שבהם כולם בדיאטה אבל תמיד יהיו עוגיות שוקולד בארון המטבח.

זה מזכיר לי את ההודעה שראיתי בדף שאלות ותשובות בנושא תזונה לפי נושאים

אבא של שירה? (17.02.2004 22:00):

ועתה לעיקר ! שירה כיום בת שנה ו-4 חודשים ,עדיין צמודה לציצי של אימה , רזונת וחתיכה קטנה , בלילה ישנה איתנו במיטה ולעיתים מתעוררת
ונצמדת לציצי ?
בקיצור , איך יוצאים מזה ? איך מפסיקים את ההנקה ללא טראומות מיותרות?

הקפיץ לי את הפיוז:
"..רזונת וחתיכה קטנה ..."
א. מה הקשר לשאלה?
ב. למה חשוב לו לציין את זה?
ג. התייחסות לגוף של ילדה בת שנה פלוס בביטויים שמיועדים לאשה בשלה ובעלי גוון מיני. הכוונה למילה חתיכה.

שליחה על ידי יעל* » 24 מרץ 2004, 16:28

איך? לוטשים עיניים מטווח אפס בצלחתה של הפעוטה, מביעים התלהבות קיצונית/חוסר שביעות רצון מכל ביס שמכניסה/לא מכניסה/מוציאה מהפה. שרים לה שירים, כולל הרמות ידיים (אז איך היא תאכל?). משחקים ב"קוקו, איפה סבתא? אולי מאחורי השניצל? תרימי ותראי" (הילדה בת שנתיים ושלושה, מביטה בה במבט ששואל "סבתא, שוב שכחת לקחת את הכדורים?"). דוחפים לה את הכפית לתוך הפה, אם נדמה שהקצב לא מספיק מהיר. עושים הילולה גדולה ולא מניחים לה לאכול בנחת, וגם נעלבים מאמא שכבר לא יכולה להתאפק ומבקשת בנימוס להפסיק את הדיסקוטק.

< יעל התחילה לשקול בחיוב, בשבוע 37, לידת בית רק מהפחד מחזרה סדרתית של הסצינה הנ"ל, בבית השוויגע, במהלך שהותה בבית החולים (לא כולל קטע ההעלבות מהאמא המטורפת, להלן אני, שסוף סוף לא נוכחת כשאנו נהנים עם הנכדה)

>

נכון, טרה... גם לי זה עשה את הדברים הנ"ל

הבן שלי בן שנתיים ורבע, ביקש עוגה. הצעתי לו שניקח אותה איתנו לגינה למטה. איך שהגענו הוא התיישב וביקש לאכול אותה אחרי שחיבק אותה כל הדרך. הוא עשה הפסקה קטנה, אז שאלתי אם הוא רוצה להתגלץ'. הוא ענה בחיוב ועמד לתקוע את כל מה שנשאר (לא מעט) בפה. אמרתי לו: חכה, העוגה לא תברח! היא תחכה בקופסא....
אני לא מבינה מאיפה באו לו ההרגלים האלו? אנחנו ממש לא מרעיבים אותו. הוא יכול לאכול כמה שירצה ומתי. הוא השתכנע ואכן העוגה חיכתה בקופסא עד שחזר אליה.

אנונימית יקרה...
לא בטוחה אם זה פייר להרביץ אותה בניתוח פסיכולוגי ככה און ליין ובשני גרושים, אבל מצד שני, מכיוון שהעלית את הנושא קבל עם ועדה אז אולי בעצם כן. מתוך נסיון כאמא לבן שנתיים ושמונה ואחד יותר קטן:
לפעמים אנחנו באמת לא מגבילים ולא מתנהגים ב"פולניות", אבל ברבדים ומסרים יותר עמוקים ונסתרים מהעין, אנחנו כן עושים עניין והעולל מרגיש אותנו בנימים הכי דקים שיכולים להיות. אולי מכאן הקטע של הרכושניות שלו כלפי העוגה/אוכל, וזו הדרך שלו, להפגין שליטה ועצמאות. אולי יש אצלכם איזה קטע עם עצמאות שמתבטא דרך נושא האוכל? ואולי סתם התחשק לו היום להיות ככה עם העוגה.

אני לא מבינה מאיפה באו לו ההרגלים האלו? אנחנו ממש לא מרעיבים אותו
ואולי סתם בא לו לדחוף הכול בבת-אחת לפה? הרי גם בזה יש איזה סוג של הנאה. לא כל דבר מוכרחים לנתח ולבחון בזכוכית מגדלת. אפילו פרויד אמר פעם שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, לא?

לא הבנתי איך זה שדוחפים את העוגה מקנה שליטה? שליטה במה?
לדעתכן לא הייתי צריכה לומר לו שהעוגה תחכה?

אנונימית, לא הייתי מוטרדת מזה, בפרט אם מדובר באירוע חד פעמי. לבן שלך יש כמה שנים ללמוד עוד הרבה דברים, כולל כל מיני טכניקות וגישות מעשיות. הבן שלך רצה להתגלש ולא ידע מה לעשות עם העוגה, אז הוא שם אותה בפה. זה בסדר גמור שהצעת לו להשאיר אותה בקופסה. אם לא מתפתח מזה מאבק כוח - אין כל רע. בתיאבון.

שליחה על ידי לאה* » 12 אפריל 2004, 21:33

לבת שלי (בת שש וחצי) יש אמא עם הפרעות אכילה ועודף משקל ניכר (אני, לצערי). אף פעם היא לא היתה רזונת אבל גם לא שמנה, עד כמה שאפשר להגיד כך על תינוקת/פעוטה/ילדה. עכשיו היא בדיוק בגיל שבו אני התחלתי לאכול הרבה ולהתעגל, וגם לקבל הרבה נזיפות והערות מהורי, בעיקר מאמא שלי על תאבוני הבריא. מסתבר שהתפוח נופל לא רחוק מהעץ. גם לה יש תאבון, והיא תעתיק שלי בהרבה מובנים. גם היא מתעגלת, אבל עדיין אוהבת את גופה וגאה בו, והייתי רוצה מאוד שכך ישאר. אני מאוד רוצה למנוע ממנה את הסבל שעברתי ותחושת הבושה (שקיימת עד היום), ולקבל אותה באהבה כמו שהיא. בינתיים היא אוהבת לאכול אבל יש לה עדיין תופעות של אכילה בריאה. לדוגמה, היא לא תגמור את כל האוכל שבצלחת אם היא לא רוצה יותר. הרבה פעמים אני רואה את אמא שלי בעצמי בהתיחסות אליה וזה הכי מפחיד. השאלה שלי היא איך להתנהג איתה. אני מרגישה שגם אני צריכה לעבור תהליך של קבלה ולימוד, במקביל לשינויים שהיא עוברת בנושא האכילה ובכלל. האם למישהו יש נסיון בזה?

שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, לא?

אוי, ואני חשבתי ש... באמת?

לאה - נפל לי האסימון לא מזמן כשהבנתי שהסיבה לעודף המשקל שלי היא המירכוז הטוטאלי של האוכל בבית שגדלתי בו ובבתים של שתי סבתותי.
אין לי זמן לשבת ולכתוב תשובה כהלכתה, ובכל מקרה ברור לך ולי שהתשובה תבוא ממך ולא מפורום באינטרנט, אבל אני משתדלת בכל מאודי לא לעשות מהאוכל טקס. לא לדווח בשמחה לאמא שלי ש"היא אכלה שתי קציצות ואת כל הכרובית", לא לנחם ילדה עצובה בגלידה, ובעיקר לא לעסוק כל היום בשאלה מה אכלנו, מה נאכל, מה יש במקרר, מה אפשר להכין ממה שיש במקרר, ולא לגדוש את השולחן בכל ארוחה אלא להכין רק מנה אחת או שתיים מושקעות ושכל יתר האוכל יהיה ירקות או משהו בלתי מבושל.

הי לאה... גם לביתי בת השלוש, יש אמא עם הפרעות אכילה ועם משקל עודף רב. מזמן הגעתי להבנה שכדי למנוע מבתי התמודדות דומה עלי לבדוק את עצמי, לטפל בהפרעות האכילה שלי. אני חשה אחריות כה רבה ופחד שאעביר לה את הבעייה הזו, שהתפתחה אצלי בגיל מאד צעיר על רקע של אמי ( שאף היא סובלת מאותה הבעייה וגם אחותי הבכורה). נכון להיום אצלה הכל תקין. היא מיניאטורה קטנה ורזה. אני מתבוננת בהשתאות עד כמה קרובה היא לגופה ומקשיבה לו. עדיין חוששת מאד מה קורה לה כשהיא מתבוננת בי, אמא שלה, שמנותקת כמעט לגמרי מגופה. למרות ההבנה, עדיין מאד קשה לצמוח לתודעה אחרת של מקום בו לא אזדקק לאוכל בהתמודדיות שונות בחיי. השורה התחתונה (לפחות לפי ההלכה שלי) היא שמניעת הבעייה אצלה היא טיפול בבעיה שלי. אני מאמינה שאם לילד יש בעייה, צריך לטפל בהורה ולהפך.

שליחה על ידי לאה* » 13 אפריל 2004, 22:17

אמא אינקובטור, בהתחלה חשבתי שאצלנו לא היה מרכוז על האוכל אלא להפך. במחשבה שניה, עצם העובדה שניסו להסיט את האוכל למקום שולי, זה גם סוג של מרכוז. הפלת גם לי אסימון עכשיו.
אני לא מנחמת עם אוכל. לא עושה ענין מזה שלא אוכלים (כי אף פעם לא היה צריך). אני בקטע של אוכל בריא ועושה ענין אם רוצים לאכול אוכל לא בריא. אני משתדלת לא להכניס הביתה כזה. אני גם נהנית מאיך שהבת שלי אוכלת. היא אוכלת רק את מה שטעים לה ומסוגלת להשאיר חצי בצלחת כי לא בא לא יותר.
איריס, אכן הזדהתי עם מה שכתבת, בעיקר בנושא תחושת האחריות לגבי העברת הבעיה. לבני משפחתי אין ממש הפרעות אכילה. להורי, בעיקר לאבי, יש רק נטיה להשמנה, שעברה אלי (אבל לא לשאר אחי). אני חושבת שהפחד של אימי שאשמין גרם לי לפתח תסביכים. בעצם רק אני, בכל המשפחה הקטנה שלנו, לקחתי על עצמי את ההפרעה הזו.

שליחה על ידי גלי* » 15 יולי 2005, 23:32

היום ביקרנו חברים חדשים בביתם (לקוחות של שנים של בן זוגי). היו שם האבא והילדה. האבא יורד עלי כל הזמן שאני אובר פרוטקטיב על הילדה שלי. לאחר שעתיים עשיתי טעות - השארתי את הבת שלי והלכתי לשעתיים. כשאני חוזרת אני רואה את הבנות יושבות ומסיימות לאכול צלחת עם ספגטי ולידם מחכה חטיף. הן מספרות לי שהאבא הכריח אותן לאכול אחרת לא יקבלו את החטיף. הוא גם אמר לבת שלי שאני אכעס אם היא לא תאכל. אני כמובן נדהמתי ואמרתי לבתי שהיא לא חייבת לאכול מה שלא טעים לה. אבל היה מאוחר מידי. היא כבר סיימה את הצלחת. הייתי בשוק. אמרתי לאבא שכך יוצרים הפרעות אכילה. הוא אמר שיש לו 4 ילדים ולאף אחד אין. הסברתי לו שזה יכול לבוא גם בשלבים מאוחרים יותר וניסיתי להסביר לו על כך שלא מוציאים חטיף ושמים אותו על השולחן ומנסים לפתות לאכול. הוא אמר שכלום לא קרה ושאני אראה שהיא שמחה. הוא מאמין שילד צריך לאכול את הארוחה שלו. אלוהים אדירים, איזו חוצפה, להכריח את הבת שלי לאכול.
חזרתי הביתה נסערת. אני פוחדת ממה שקרה שם. איך הכריח את הבת שלי לאכול והיא אכלה את הפתיון. אולי הוא עשה לה עוד משהו? בחיים לא כעסתי עליה בגלל דבר כזה, איך היא יכלה להאמין לו? בבקשה עזרו לי.

שליחה על ידי ענוה* » 16 יולי 2005, 08:54

גלי, יהיו בתים שבהם יתנו לבת שלך מרשמלו וטופי וסוכריות גומי, הכל עם הרבה חומר משמר וצבעי מאכל רעילים, בלי לתת לה קודם ספגטי שלפחות מבטיח ירידה ביכולתה לאכול הרבה מהרעל האמיתי. היא קיבלה שם מסר שדי מקובל לתת לילדים - יש אוכל בריא ויש אוכל טעים, ואם תאכלו קודם את הבריא - תוכלו לקבל את הטעים. מסר בעייתי למדיי, אמנם, אבל כשלעצמו לא ממש מקדם הפרעות אכילה. הבעיה האמיתית היא לדעתי שהאבא אמר לה שאת תכעסי אם היא לא תעשה מה שהוא אומר לה לעשות - ועל זה הייתי מנהלת איתו וגם איתה שיחת בירור.

שליחה על ידי גלי* » 16 יולי 2005, 10:28

תודה ענוה על ההתיחסות. העניין הוא שאני לא רואה בספגטי משהו בריא. אמרתי לעצמי, מילא היה מכריח אותה לאכול סלט ירקות אורגני טרי (טוב, את זה לא צריך להכריח אותה), אבל ספגטי?! זה אולי משביע וכך הוא יודע שהילד לא יהא רעב

עצבני. הבת שלי לא תאכל צבעי מאכל וחומרים משמרים. את זה כבר בדקתי. זה מופנם אצלה טוב. מה זה להשתמש באיומים ובכח? יכולים להציע אבל לא להכריח באיומים. אני בהחלט חושבת שזה יוצר כמיהה למתוק

הפרעות אכילה. אני ממש מרגישה שהבת שלי נאנסה על ידו. זה לא מסר מקובל להכריח לאכול באיומים. זה מקובל שבכל בית יש הרגלי אכילה אחרים והרבה ילדים לא אוהבים את האוכל שהם לא רגילים אליו. אנחנו למשל לא מתבלים ולא ממליחים ולא מטגנים. מה שאני צריכה ללמוד הוא שלא להשאיר את הילדה במקום שאני לא ממש מכירה את הולכותיו. ומזהירה גם את כל האמהות פה - ללמוד ממה שקרה לי.

שליחה על ידי ענוה* » 16 יולי 2005, 11:09

גלי, זה יפה שבתך כבר יודעת לבדוק ולזהות באיזה מזון יש צבעי מאכל וחומרים משמרים - אני מכירה די הרבה מבוגרים שמתקשים בעניין הזה. אני בטוחה שבתך מרוויחה הרבה בריאות ואיזון נפשי מתזונה בריאה כל כך, וזה מאוד חשוב בעיני, אבל היא תרצה לקבל גם דברים אחרים - ותבחר להיות (גם לבד בלי אמא) עם אנשים /ילדים שהם מצחיקים, נחמדים, מעניינים - אבל אולי שאוכלים בעיקר ג'נק פוד. אני לא בטוחה שתצליחי לסנן את חברותיה של בתך ולתת לה את תחושת העצמאות החשובה בצורה כל כך טוטאלית לאורך זמן.
לגבי המסר של האבא ההוא - זה הרי לא רק לגבי אוכל, אלא לגבי כל נושא, ויש תחומים חשובים אפילו הרבה יותר!! כמובן שבתך צריכה ללמוד שלא לקבל משום אדם אחר הוראות שלכאורה את מהווה סנקציה למילויין. בשום תחום!!! ואני מקווה שאותו אדם יוכל גם לשתף פעולה בשיחת בירור משותפת עם בתך, שבה תבהירי לשניהם שהאמירה ההיא היתה שגויה ואת לא עמדת או תעמדי מאחוריה בשום אופן. בהצלחה!

כמובן שבתך צריכה ללמוד שלא לקבל משום אדם אחר הוראות שלכאורה את מהווה סנקציה למילויין. בשום תחום!!!
כמובן שאת צודקת. אבל איך זה שזה לא בא לה באופן טבעי? למה היא ממהרת למלא הוראות של אדם זר? לעומת זאת, הרבה דברים שאני מבקשת או דורשת היא לא עושה. כנראה שזה משהו בהתנהגות שלי או במסר שלי. אני רואה סביבי ילדים צייתנים וכאלה שאף אחד לא יכול לסובב אותם. איך עושים את זה?

ואני מקווה שאותו אדם יוכל גם לשתף פעולה בשיחת בירור משותפת עם בתך, שבה תבהירי לשניהם שהאמירה ההיא היתה שגויה ואת לא עמדת או תעמדי מאחוריה בשום אופן.
תודה על הרעיון. באמת אנסה ליזום שיחה כזאת במידה והיחסים בינינו ימשיכו.

<גלי ממחשב לא שלה>

שליחה על ידי ענוה* » 16 יולי 2005, 20:53

אני רואה סביבי ילדים צייתנים וכאלה שאף אחד לא יכול לסובב אותם. איך עושים את זה?
אין לי מושג. אבל לשם ההתחלה, הייתי שמה את הדברים על השולחן ואומרת לילדה - האיש הזה פשוט שיקר לך.
סביר לי להניח שהיא צייתה למרות שהיא ידעה בעצם שהוא משקר אבל לא ידעה מה לענות לו. הרי היא מכירה אותך ויודעת עד כמה זה לא סביר שזו אמת.
לכן גם חשוב, אם אפשר, לעשות שיחה עם אותו איש - שיודה שאכן הוא שיקר לה (גם אם יגיד את זה במלים מקובלות יותר, כמו "אני חשבתי שזה ככה, אבל בעצם לא ממש ידעתי, וחשבתי שזה לטובתך).
אחר כך צריך לחשוב ביחד מה היא יכולה לעשות במצב כזה אם יהיה שוב - למשל לבקש להתקשר לאמא ולשאול אותה מה לעשות, או להגיד שאמא אמרה לה לא להתיחס ברצינות למי שאומר לה דבר כזה כי זה לא יכול להיות, או פשוט להחליט שהיא תעשה או לא תעשה את הדבר לפי רצונה, בלי להתייחס ל"סנקציה הצפויה מאמא" שממציאים לה.
אלו סתם רעיונות - אני בטוחה שתמצאי את הדרך המתאימה לכן.
בהצלחה!

ענוה וגלי שלום,
בתי בת השש וחצי קצת עגלגלה {זה מהצד של האבא

] יש לה נטיה להשמנה.
מבחינתה, אין לה בעיה לאכול כל היום חטיפים וממתקים, לכן גם אצלי בבית יש "חוק"
לא אוכלים ממתקים לפני שמסיימים את האוכל. {לפעמים אני מתגמשת}.
אז אני לא מבינה מה הבעיה?
כל המטרה שלי היא שהיא תכניס לגופה קצת אוכל מזין, {את הויכוח מה מזין ומה לא, נשאיר לפעם הבאה} ולא לגרום לה יותר להשמין.
אם יש לכן דרך אחרת להראות לי, אשמח לשמוע/לקרוא.

אני שואלת ברצינות ולא בשיפוטיות (גם כדי ללמוד בעצמי): למה בכלל יש לכם חטיפים וממתקים בבית? זה לא בריא לאף אחד, לא לעגלגלים ולא לצפלונים. אם את לא רוצה שהיא תאכל ממתקים, למה הפיתוי הזה בכלל נוכח אצלכם?
קצת קשה לי עם ממתקים כ"פרס" על אכילת אוכל מזין. זה לתת ביד אחת ולקחת בשנייה, לא?
בעצם, בכלל קשה לי עם ממתקים כ"פרס" על משהו. אם את בעצמך יודעת -- ומנחילה לבתך את הידיעה -- שזה לא בריא ולא מזין, אז למה זה פרס? בעולם הגיוני זה היה אמור להיות עונש

...
ובכלל, קשה לי גם עם רעיון הפרסים. על אכילה בריאה ובכלל. הם עלולים הרבה פעמים להפוך מוטיבציה אמיתית למוטיבציה מדומה. אם נותנים פרס על משהו כמו אכילה בריאה המסר עלול להיות שהאכילה הבריאה אינה חשובה בזכות עצמה.

שליחה על ידי גלי* » 17 יולי 2005, 23:54

היי ענוה, דיברתי עם בתי במשך הימים האחרונים ואני מקווה שחלחל לתוכה משהו. הסברתי לה שאף אחד לא מכריח אותה לעשות או לאכול משהו שלא נעים לה או לא טעים לה. ניסיתי להבין למה היא קיבלה את זה שהוא אמר שאכעס עליה אם לא תאכל את הארוחה. לא ברור. היא יודעת שלא אכעס. סיכמנו שבפעם הבאה היא תדע לאמר שאמא שלה לא כועסת אם היא לא אוכלת משהו שלא טעים לה. מסתבר שאנשים משתמשים באלמנט הזה. הם כנראה יודעים שכשאמא כועסת זה דבר מאוד לא נעים

אני בהחלט אנסה ליצור מצב שבו הוא יודה שאמר שטות.

מסכימה עם סמדר נ. אין מקום לחטיפים בבית. יש פרות יבשים. יש שקדיה. מה גם שצריך מרווח מסוים מסיום הארוחה ועד לחטיף. אם אוכלים אותם ברצף זה יכול לבטל את כל התועלת שבמזון הבריא שבארוחה.

אמא לשלושה,
בצורה הזו של ממתק שהוא פרס על אכילת אוכל מזין, את יוצרת כמה התניות לא טובות (הרשי לי להיות דוגרית, זה מהערכה לך כמקשיבה בלי עלבונות):

להכריח לאכול זה רע. עצם העובדה שאת מקבלת עבורה החלטות בנוגע לכמה ומתי היא אוכלת (שימי לב שעל ה"מה" רצוי, לדעתי, להשפיע), מונעת ממנה להכיר את גופה, ואת תחושות הרעב והשובע שלה.
להכריח לאכול מאכל מסוים עלולה לגרום לה לקחת מפה את המסר "את המאכל הזה אף אדם שפוי לא אוכל, אלא אם מכריחים אותו". כלומר, במקום להקנות לה הכרות עם מזונות בריאים, את גורמת לה לא לרצות אותם.
לתת מאכל (גם אם חטיף) כפרס (ולא משנה על מה) גורם - למשל - ל"לרדת על" חבילת ben&jerry's בעת מצוקה נפשית. כלומר - מתוך "הייתי טובה? קיבלתי ממתק!" נוצר קישור של "רע לי? אז אני אוכל (ממתק)".

מה אני מציעה?
1 - דוגמה אישית (מה את אוכלת? מתי? כמה? האם את ניגשת למקרר כמקור נחמה? האם את מתאפקת בכח מלעשות זאת? תמשיכי להמציא שאלות, כי אני לא מכירה אותך מספיק - רק מנחשת כמה שאולי רלונטיות)
2 - כמו סמדר - לא להחזיק בבית חטיפים. או אולי רק קצת, או רק מסוג מסוים (עדיף כזה שלא ניתן לאכול מממנו הרבה רצוף)
3 - כן להחזיק בבית, בצורה נגישה, חטיפים בריאים: קערת פירות רחוצים על השולחן, קופסת ירקות קלופים וחתוכים (ואולי אפילו מטבל שהילדים אוהבים - אצלינו הולך יופי רוטב של פיצה בלי הפיצה, או רוטב של פסטה עם בזזז' שתי כמתואר בדף שתי שניות ובלנדר מוט), פירות יבשים, פיצוחים לא קלויים, ממרח "חלבה" מטחינה וסילאן וכו' וכו'

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 07:28

נכון מאוד גילה. יחד עם זאת, יש מצבים שבהם למשל, אנחנו מגיעים לבית הוריי ושם בארון יש במבה ובייגלה וכדומה, ואז היא די מהר ניגשת אליהם. בפעם האחרונה למשל אסרתי על בתי לאכול במבה לפני שהיא אוכלת את ארוחת הבוקר שבדיוק סיימתי לארגן. כך שהעניינים האלה הם מאוד בעייתיים, בעיקר כשמגיעים לבתים אחרים. אנחנו כמובן לא מחזיקים בבית את הדברים האלה אבל הרבה פעמים כשהיא רעבה היא אומרת שבא לה במבה או צ'יפס. יש לה לפעמים כמיהה לג'אנק הזה. כנראה שצריך לאסור אותו לחלוטין ומכל וכל.

איך יוצרים הפרעות אכילה?
ראשית כדאי להגדיר מהיא הפרעת אכילה - אני מתייחסת לאנורקסיה - בולמיה (עם או בלי הקאות) כאל הפרעות אכילה - כל השאר?! הרגלים גרועים אבל לא עולים לכדי הפרעות אכילה.
הפרעות האכילה לא בהכרח ייתפתחו מעיסוק באוכל דווקא - מחקרים על אנורקסיות - בולמיות מראים שהאישו הוא בכלל שליטה. מאחר והגוף הוא אחת הטריטוריות המעטות שאנחנו לבדנו שולטים בו הרי שהורים שמפעילים מכבש על ילדיהם (ולא משנה מה הזירה בה ההורים לוחצים) עלולים למצוא עצמם עם ילדה או ילד אנורקטיים / בולימיים. שכן ההפרעה מאפשרת לילדה (לשון נקבה כי עדיין יותר בנות מבנים) שליטה, ולהורים אין מה לעשות שם.

נראה שיש קשר בין הפרעות אכילה לבין התעסקות בצורה החיצונית של הילדה וגם במיניות (אני לא מדברת על פתלוגיות של התעללות מינית שמובילה באחוזים מדהימים לבעיות אכילה). עוד סיבה לעשות תיקון בעצמנו וב דימוי הגוף של בנותינו. אבל שוב - המחלות מאפשרות לילדה לשלוט בגוף שלה במקום אמא / אבא שלה. הזירה יכולה להיות בכלל שההורים לוחצים בעניני לימודים, חברה, נגינה בפסנתר, לא משנה מה הביטוי החיצוני - השאלה היא "מי קובע עלי?"

לגבי ההרגלים הרעים (שלטעמי עסקתן בהם) זה כבר משהו אחר, לדעתי הרגלים רעים יכולים לבוא:

מדוגמא אישית כמו שכתבה גילה הורים שאוכלים רע יגדלו ילדים שאוכלים רע. (ואני דוגמא חיה לכך)

מהתעסקות אובססיבית באכילה ובאוכל, לא כל כך משנה אם ההתעסקות היא אכילה אינסופית, או המנעות מאכילה, או ממאכלים מסויימים. ואגב, נראה לי שהורים שבאופן קיצוני מקפידים רק על אוכל בריא עלולים להפוך את האכילה לזירה של מאבק כוח עם הילדים וע"י כך לתרום להתפתחות הפרעה. (שוב בגלל מאבק השליטה לא בגלל שזה אוכל). וזה אולי לדף קיצוניות באופן טבעי (-:

מאיסורים רבים וזה גם עונה לך סמדר נ אני שואלת ברצינות ולא בשיפוטיות (גם כדי ללמוד בעצמי): למה בכלל יש לכם חטיפים וממתקים בבית? זה לא בריא לאף אחד, לא לעגלגלים ולא לצפלונים. אם את לא רוצה שהיא תאכל ממתקים, למה הפיתוי הזה בכלל נוכח אצלכם?
מישהי כתבה פעם בבאופן משפט המפתח ביחס לממתקים / אוכל לא בריא לא להציע, לא לאסור . הילדים שלנו לא גדלים בואקום אם בבית יהיה אסור, ואין אף פעם עלול להיוצר מחסור אצל הילד ואז בהזדמנויות שיש הוא יאבד שליטה ויטרוף בלי ביקורת. אני חושבת שצריך שיהיו בבית - במידה, שוב מסכימה עם גילה או אולי רק קצת, או רק מסוג מסוים (עדיף כזה שלא ניתן לאכול מממנו הרבה רצוף)

הקישור שכולנו (?) עושים בין טיפול אמהי והאכלה - אוהבים את ה"אוכל של אמא" ומקרר ריק (כמו שלי) הוא לא "ביתי" הוא סטודנטיאלי.

מהפיתוי האינסופי שקיים "שם בחוץ" שמתן לב? כל הזמן מעוררים את בלוטות הרוק והפיתוי: פירסומות בTV עם הרבה אוכל (בצלחת, על הלחם) שלטי ענק של אוכל על אוטובוסים, אוכל זמין (ורע) בכל קניון (לא מקדונלדס לא שכנעו אותי שהאוכל שלהם בריא D-:) מסעדות שמגישות מנות ענק, אריזות גדולות של אוכל בסופר, מבצעים (קני שני בחצי מחיר) בדיוק כמו פשטות מרצון שהיא התנגדות לתרבות הצריכה ככה צריך להשקיע המון אנרגיה בלא להתפתות לקריאות לאכול שאנחנו מותקפים בהן חדשות לבקרים.

נוהג חברתי - פגישה עם חברים תמיד כולל אוכל, את מארחת טובה אם את מגישה הרבה (ואני חוטאת בזה כמו רבות וטובות), הקטע של להחזיק עוגיות בשביל האורחים (למה?! הרי גם האורחים עדיף להם בלי /-:).

גילה, מאוד אהבתי דברייך על ההתניות שמתן ממתק עלול לעורר - לזכור לגיל בו הילדה שלי תרצה "רק עוד אחד ודי".

גלי, כתבנו במקביל אבל דברייך
יש לה לפעמים כמיהה לג'אנק הזה. כנראה שצריך לאסור אותו לחלוטין ומכל וכל.
הזכירו לי שפשוט איננו יכולים למנוע מהילדים לאכול (כל דבר) אם לא אצלנו אז במקומות אחרים.

זה מזכיר לי סיפור של מכרה שלי - שמנה מאוד (ברמות של לא בריא לא של לא אסטטי), שהוריא אסרו עליה לאכול והיו נועלים את המקרר כדי שלא תוכל לאכול (אני מניחה שהיתה אכלנית גדולה כבר כילדה), היא סיפרה איך היתה גונבת להם כסף מהארנק והולכת לקיוסק לקנות דברים.

לי נראה שבסדר שאצל סבתא יהיו כללים אחרים מבבית (תלוי כמובן כמה נמצאם שם) גם אני אצל אמא שלי משחררת את הרסן ואוכלת דברים שבבית אני לא מחזיקה בכלל שבסופר אני לא רואה בכלל (לא עוברת במדפים של הממתקים / גבינות שמנות). אולי זה דווקא מקום לשחרר בו - עם הצבת גבולות לסבתא שלא תאביס את הילדים רק בזבל.
ולעניין ארוחת הבוקר, נראה לי שגילה דיברה על נוהג של מתן ממתק בסוף האוכל ולא על אירוע שקורה כמו שאת תארת שאז זה בדיוק הגיוני לעשות
<Pלונית מפרשת את גילה וגילה מוזמנת לפרשן עצמה בצורה מדוייקת יותר (-; >

גלי,
יכול להיות שהבת שלך רצתה לאכול את הספגטי ואת החטיף? שהחבר שלכם עשה לה שירות כשאיפשר לה להצדיק את האכילה בפניך? (ע"י זה שהיא יכולה לומר שהוא הכריח אותה)
<הגיג, את יכולה לזרוק לפח אם זה לא מדבר אליך>

להגדיר מהיא הפרעת אכילה - אני מתייחסת לאנורקסיה - בולמיה (עם או בלי הקאות) כאל הפרעות אכילה - כל השאר?! הרגלים גרועים אבל לא עולים לכדי הפרעות אכילה
בלי לומר האם זו הפרעה או הרגל - מכירה מבוגרים (בעיקר מבוגרות) שכל חייהם "בדיאטה"? גם את זה אני רוצה למנוע.

גלי, אצל סבא וסבתא, גם אני מנסה לכוון את הממתקים לאחרי האוכל. אם הילדים מתעקשים על ממתקים לפני האוכל, אני מציעה להם שיאכלו מעט ממתקים. קובית שוקולד אחת, למשל, לא סותמת את התאבון.

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 08:40

פלוני אלמונית, הספגטי לא היה טעים לה. היא אמרה לו שהוא לא טעים לה. וגם לי היא אמרה שהיה לו טעם איכס. היא לא מתה על ספגטי. והחטיף הזה דווקא היה חטיף איכותי איכשהו, אורגני מפצפוצי אורז שפעם אף הבאתי הביתה. העניין הוא שברוב אדיקותי הבאתי איתי לשם טחינה וירקות ופיתות - הכל אורגני - והכנתי לה שם פיתה עם טחינה, סלט ושמן זית - והיא אכלה חצי פיתה. כך שהיא הגיעה לארוחה לא רעבה במיוחד. הוא לא היה מודע לכך ואני לא עדכנתי אותו. לכן הוא גם ירד עליי שאני אובר פרוטקטיב, מגיעה למקום חדש עם תיק מלא אוכל ומחכה עם הילדה. נכון שהילדה שלי צריכה לקבל ממנו אישור לאכול דברים שהיא לא מכירה, היא רוצה קודם לראות שאני אוכלת את זה, למעט ממתקים שהיא ממש רוצה ואני ממש לא.

כמו שאמרתי
<הגיג, את יכולה לזרוק לפח אם זה לא מדבר אליך>

משהו עובר לי לא ברור במה (באיך?) שאת מספרת - אני מייד מסייגת כי זה מקרה חד פעמי שאני קוראת ואני לא יודעת איך את בד"כ לכן שוב - קחי רק אם ומה שרלוונטי לך.
אני שואלת מה בדיוק מפריע לך שם: שהיא עשתה בניגוד לרצונה? בניגוד לרצונך? שהוא הציע לה? שהוא מבקר את ההורות שלך? שהיא אכלה (חד פעמי) אוכל שאת לא מאשרת?
בת כמה ילדתך? אני מניחה שלא קטנטונת אם השארת אותה שם לבד והיתה לכן שיחה אח"כ, לא ברור לי למה נכון שהילדה שלי צריכה לקבל ממנו אישור לאכול דברים שהיא לא מכירה (אני מניחה התכוונת שהיא צריכה את אישורך, לא את אישורו). האם הילדה חולה ח"ח במשהו שמגביל את תזונתה?

חייבת להודות שלו היית משאירה אותה אצלי בלי לתת הוראות אכילה מיוחדות הייתי מציעה לה מה שהייתי מציעה לילדי, כך נוהגים כל חברי - כלומר ההנחיה לא לתת אוכל מסויים צריכה לבוא מההורה המגביל ולא מהמארח (שנוהג, לדעתי, בנימוס כשהוא מציע גם לילד המתארח).
לי (ושוב, אני לא מכירה ויש רק אירוע אחד לניתוח) לא נראה שקרה דבר נוראי - במיוחד אם זה חד פעמי.

ואני מסכימה איתך שלאיים על ילד לאכול ולהבטיח חטיף זה לא רצוי בעיני אבל אם נתת קונטרה וזה אירוע חד פעמי זה לא נרא לי נוראי.
איכשהו מרגיש לי שלא זה העניין שמאוד מטריד אותך אבל שוב אני מסייגת

כשאמרתי יכולה לזרוק לפח - הכוונהה את יכולה סתם לא להתייחס, או למחוק את ההודעה אם זה לא נראה לך (בצד שמאל למעלה ללחוץ על מחק)

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 11:21

שהיא עשתה בניגוד לרצונה?
מאוד מאוד מפריע.

בניגוד לרצונך?
היא לא עשתה דבר בניגוד לרצוני, מלבד העניין שעשתה משהו שהיא עצמה לא רצתה ונכנעה לאיומים של האיש.

שהיא אכלה (חד פעמי) אוכל שאת לא מאשרת?
אין לי בעיה עם זה שתאכל ספגטי, גם אנחנו מכינים לפעמים אבל בדרך שלנו. אבל להכריח אותה לאכול!!!!!!! הבעיה הגדולה היא שהוא איים עליה, הכריח אותה, הפחיד אותה, אנס אותה לאכול משהו שאמרה שלא טעים לה.

פלוני אלמונית, את חושבת שיש לי בעיה עם זה שהוא הציע לה אוכל? מה פתאום! הוא אמר לה שהיא חייבת לגמור את האוכל מהצלחת, אחרת היא לא תקבל את החטיף ואני אכעס. זה דבר נ-ו-ר-א-י!!!!!

איכשהו מרגיש לי שלא זה העניין שמאוד מטריד אותך אבל שוב אני מסייגת
זה פשוט שיא החוצפה להכריח ילד לאכול בבית שלא שלו. מילא את הילדים שלו שמורגלים לאוכל שלהם, אבל הבת שלי שהיא טבעונית ולא מורגלת לאוכל שלהם.

נראה כי לא הסברתי את עצמי כמו שצריך, אז ככה:
אני לא מתנה את החטיף בכך שהיא תסיים את הארוחה.
היא רוצה חטיף, אז בתגובה אני אומרת תסיימי את האוכל ותיקחי חטיף.
לא מתאים לי שהיא תאכל חטיף במקום ארוחה, אפילו אם זה חד פעמי.
אז אני נותנת לה בחירה. תסיימי תאכלי, לא תסיימי לא תאכלי.
יש לציין שאני לא קטנונית איתה, אם היא השאירה כמה "ביסים" אני לא מונעת ממנה
את החטיף.

בקשר ל "למה אני מחזיקה חטיפים בבית" שאלה קשה, אבל התשובה פשוטה.
"ככה" {נא לא היעלב, פשוט אין מצב שלא יהיו חטיפים בבית, אני די מקפידה על חטיפים
עם כמה שפחות חומרים משמרים צבעי מאכל וכו'. יש אצלי אולי שניים או שלושה
חטיפים שנכנסים הביתה וזהו.}

גלי בעצמה כתבה:

בפעם האחרונה למשל אסרתי על בתי לאכול במבה לפני שהיא אוכלת את ארוחת הבוקר שבדיוק סיימתי לארגן
אז מה ההבדל?

גלי, אני מאוד מזדהה עם הרגשות שלך בקשר לאבא הנ"ל.
כשאני משאירה את ילדיי באיזשהו מקום {אפילו אצל אמי} אני תמיד משאירה הוראה,
לא להכריח אותם לאכול נקודה.

גלי, הגם שאני מסכימה לכל הדברים היפים שנכתבו כאן בענין יחס לאוכל, אני ממש מסכימה איתך - להכריח את הילדה שלך לאכול, ועוד בטוענות המופרכות שהחבר הזה המציא, זה לחלוטין לא לענין!
זה חוסר הקשבה לילדה (שבמפורש אמרה שלא טעים לה!), זו דריסה של עצמאותה ורצונותיה (להכריח אותה לסיים כשהיא לא רעבה, להשתמש באיום בכעס דמיוני מצידך), ובגלל שהצלחתי להתעצבן (:-P), אוסיף שאני גם חושדת (אם כי איני בטוחה) שחבוי כאן גם נסיון לחנך אותך דרכה (לאור ההערות בענין ה"אוברפרוטקטיב"יות שלך).

אם הייתי משנה משהו במהלך הענינים, זה את הדברים שאמרת לאותו חבר, כשחזרת לאסוף את הילדה. בפעם הבאה (אם תהיה...), נראה לי שבמקום להסביר לו מהם חששותיך (היינו להזכיר את הפרעות האכילה, שמן הסתם גם התפרש על ידו כביקורת על הדרך בה הוא מגדל את ילדיו...), פשוט תודיעי לו, שכך וכך את נוהגת ושאת מבקשת ממנו לכבד את זה. נ-ק-ו-ד-ה.

הן מספרות לי שהאבא הכריח אותן לאכול אחרת לא יקבלו את החטיף.
באמת נורא ואיום.
בפעם האחרונה למשל אסרתי על בתי לאכול במבה לפני שהיא אוכלת את ארוחת הבוקר שבדיוק סיימתי לארגן.
וזה מוצדק לחלוטין.

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 17:59

אני מדגישה, שעניין הבמבה היה אצל הוריי. זה לא משהו שנמצא אצלנו בתוך הבית.

פשוט תודיעי לו, שכך וכך את נוהגת ושאת מבקשת ממנו לכבד את זה. נ-ק-ו-ד-ה.
ברור כשמש. אין מצב שאני אשאיר אותה שם לבד שוב, בטח לא עם האבא, אולי עם האמא. אך נראה לי מדבריו שהם באותו ראש בעניין. הוא עדכן אותי שכך האמא גדלה, וכך היא מגדלת את ילדיה - הוכחה לכך שרוב האנשים אינם חושבים, הם פשוט מקבלים את הדרך שהנחילו להם אבותיהם, מבלי לבדוק או לנסות לשנות משהו. מ-ז-ע-ז-ע-!-!-!

זה חוסר הקשבה לילדה (שבמפורש אמרה שלא טעים לה!), זו דריסה של עצמאותה ורצונותיה (להכריח אותה לסיים כשהיא לא רעבה, להשתמש באיום בכעס דמיוני מצידך),
מ י כ ל, מה אעשה? איך אוכל לתקן? איך לעזור? איך המילים שלי יכולות לתקן עיוות שכזה? אני יודעת שהחוויה הזאת יכולה להיות חזקה מאוד על ילדה קטנה, בת רבע לחמש, חוויה ראשונית מאוד קשה.

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 18:06

_כשאני משאירה את ילדיי באיזשהו מקום {אפילו אצל אמי} אני תמיד משאירה הוראה,
לא להכריח אותם לאכול נקודה._
לא חשבתי שדבר כזה קיים בעולם הזה, לא עלה על דעתי שמישהו יכול לנהוג כך.

גלי, אני רוצה לחדד את דבריה של מ י כ ל -
אין מה להכנס אתם ל"אני מרשה לה לא לאכול" או "תקשיבו לה כשלא טעים לה", אלא "אתם לא מכריחים אותה כלום".

גלי,
מה אעשה? איך אוכל לתקן? איך לעזור? איך המילים שלי יכולות לתקן עיוות שכזה?
גלי, מילות הרגעה - בואי נכניס דברים לפרופורציה (כן, אני יודעת שזה יכול להקרא כמשפט מאוד מעצבן, אז סליחה...

). עם כל החומרה שאני מייחסת למקרה ההוא (ואני מייחסת), אני באמת לא חושבת שארוע מבודד אחד כזה יכול להעלים במחי יד את כל מה שביתך ספגה בבית במשך כל חייה.
וכן, המילים שלך בהחלט יכולות לעזור (הן גם עזרו בפועל, עד כמה שהבנתי - הרי שוחחת עימה מיד לאחר המקרה והבהרת לה את עמדתך ורגשותיך, נכון?). אבל יותר מהמילים עוזרים המעשים שלך - את הרי תמשיכי, כמו תמיד, לכבד את רצונותיה ורגשותיה, וזה מה שיקבע!

אני חושדת, שכרגע את קצת מוטרדת מכך שהיחס המכבד שלך אליה עד כה, איכשהו נכשל ב"מבחן האמיתי", כי כתבת: והיא אכלה את הפתיון...איך היא יכלה להאמין לו?
למה שלא תסתכלי על כך מהכיוון ההפוך והחיובי? עד כה, נסיון חייה לימד אותה שמבוגרים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. וזה בזכותך, לא?
למרבה הצער, היא פגשה כרגע במבוגר הראשון שצריך ורצוי לפקפק בדבריו. ובעולמנו, גם זה נסיון חשוב!
הבן שלי בגיל דומה לגילה של ביתך (בספטמבר ימלאו לו 5). והוא מאוד נעלב כשאנשים במקומות ציבוריים "דורסים" אותו או כשהוא ניגש לנותני שירות (כמו זבנים בחנויות) והם לא מתייחסים אליו. אני רואה בזה סימן חיובי! סימן לכך שהוא יודע לצפות ליחס מכבד ושוויוני, ומופתע כשהוא לא זוכה לו. ואני בהחלט משוחחת עימו על כך, נותנת תוקף לרגשותיו, ולפעמים גם מסבירה שיש אנשים שפשוט לא יודעים להתנהג...

אבל גם אם את רואה אחרת את הדברים, אני עדין חושבת שזה קצת יותר מדי לצפות מילדה בת בקושי חמש לעמוד בפני מבוגר זר, לא כל שכן בטריטוריה שלו, כשהוא מפעיל לחץ וכשילדיו שלו נוהגים על פי הוראותיו. הרבה מבוגרים שאני מכירה מוצאים זאת קשה לעמוד בלחצים כאלה כשהם מתארחים אצל אחרים ("לא נגעת באוכל! בישלתי במיוחד בשבילך" נשמע מוכר?

)
קצת אוף-טופיק - אבל בדיוק בגלל הסיבה הזו בארה"ב יש "נוהל תדרוך ילדים" לפני יציאה למקומות ציבוריים, כשאחת ההוראות המרכזיות בו היא - 'אל תקשיב לאיש זר שאומר שהוא חבר של אמאבא או שנשלח על ידם, ורוץ מיד להוריך!'

בקיצור - ממה שאני יודעת עליכן מהקריאה כאן (אמנם לא הרבה, אבל בכל זאת

)- נראה לי שיחסך המכבד והקשבתך אליה הכינו אותה היטב גם להתמודדויות מן הסוג הזה, ויעזרו לה להתמודד עימן בעתיד.
@}

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 21:39

תודה מ י כ ל, אכן נרגעתי קצת, גם דיברתי עם האמא. הרמתי טלפון וסיפרתי לה מה קרה בהיעדרותה. היא מאוד התנצלה ואמרה שהיא בטוחה שלא היתה כל כוונה רעה. היא הבטיחה לדבר עם האיש. היא גם התעניינה מאוד במה שאני חושבת לגבי "שיטת ההאכלה" שלהם והשלכותיה. על הפרס שמקבלים בסוף הארוחה והשלכותיו. ייאמר לזכותם שהם נותנים חטיפים שהם הרע במיעוטו: חטיפי קוקוס, חרובים וכאלה.
טוב, למדנו עוד משהו. תודה.

שליחה על ידי גלי* » 18 יולי 2005, 22:35

וגם @}

שליחה על ידי אילה* » 19 יולי 2005, 07:45

איך יוצרים הפרעות אכילה ?
אולי זה משהו שמתלבש על דיכאון קשה ביותר . בשני המקרים , ועד כמה שידיעותי בתחום הפסיכיאטריה מגיעות (לא הרבה ), ,בשני המקרים ,האדם לא פסיכוטי , אם הוא אומר משהו כמו 'אני רוצה למות ', אז זה באמת ככה,זה לא קולות שנשתלו שמוחו .
דיכאון נפוץ כל כך בתרבות שלנו , וגם אצל בני נוער .

אולי הדיון פה התפתח למשהו שקשור להרגלי אכילה לא ממש מוצלחים -שזה משהו שכאמא אני גם חוששת מפניו . הרגלי אכילה ניתן לדעתי , לשנות מהקצה אל הקצה (מה שעשינו אצלנו), ע"י מודעות וכמה החלטות אמיצות .

אבל אנורקסיה ? נראה לי שהאסון הזה הוא לא תאונה פשוטה .
תחשבו על ילדה שרוצה להעלם. לא להיות פה עם הגוף הכבד שלה(30 ק"ג שגובהה 160), שמפחדת שיבוא המחזור ...

אולי יש אמהות שדוחפות את המעדן המחורבן הזה , עם כל הכוונות הטובות , חושבות שנתנו אוכל לארוחת הערב ובזה נפתרה הבעיה . כן ,גם אני מזדעזעת קשות . אחר כך יש עוד קטעים בגינה שלנו שהם לא יותר פשוטים: תיקשורת עם הילד רק ע"י צעקות , הוראות מפורשות שמה שמענין אותו כעת הוא שטות , יגרור עונש , שום התערבות להגן על ילד שילדים אחרים מתעללים בו (אמא ואבא חושבים שהוא גדול מספיק כדי לבוא איתו לגינה , ולא חשוב מה קורה שם...

מה שאני מנסה להגיד , שאהבה , טיפול הורי מסור , יחס מכבד לילד הם לא נפוצים . מה שכן נפוץ : דיכאון !

ועוד דבר שאני מתלבטת איתו כבר הרבה זמן : כל פעם שתינוק בוכה מכניסים לו משהו לפה , מוצץ או ציצי . האם זה לא יוצר הרגל שכאב יכבה עם אוכל ? התניה .
אוכל זה לא תרופה לכאבים . אוכל משביע רעב , אוכל יכול להוות הנאה /סבל לחושים , תלוי בטבח , אוכל זה יחס (הנקה ),
האם משהי יכולה להעיר את עיני ?
כמובן שאני חושבת על זה שאולי זה התחלת ההרגלים הלא רצויים בקשר לאוכל ולא הפרעת אכילה.

_כל פעם שתינוק בוכה מכניסים לו משהו לפה , מוצץ או ציצי . האם זה לא יוצר הרגל שכאב יכבה עם אוכל ? התניה .
אוכל זה לא תרופה לכאבים . אוכל משביע רעב , אוכל יכול להוות הנאה /סבל לחושים , תלוי בטבח , אוכל זה יחס (הנקה ),_
הפוך - הנקה היא גם קשר לאמא וגם אוכל. אין בעיה עם הנקה בהקשר הזה. התינוק מחפש את השד, כלומר זה המצב הטבעי, ואין מה למנוע אותו ממנו. אלה אנחנו המבוגרים (שמנעו מאיתנו כל כך הרבה...) שיוצרים קשרי-קשרים מעוותים בין אוכל, אהבה, מגע גופני ותשומת לב.
ואין גם רע באוכל מנחם לכשעצמו. האם נראה לך לא בריא להתפנק עם קערית דייסה או צלחת חמין? הבעיה מתחילה כשמשתמשים באוכל כתחליף לאהבה/קשר/יחס - בצורה שיטתית והרסנית.

תודה על הדף הזה.

אני ובעלי שמנים וקלישאתיים בהרגלי האוכל המקולקלים שלנו (כל היום טיילת מהמקרר לספה לנשנושי טלויזיה)

מרוב חרדות להעביר את ההרגל לאלה אני תוקעת אותה בכיסא האוכל באמצע היום
רחוק מהמשחקים והחופש
יושבת ומסתכלת עליה אוכלת
מעודדת במאניה על כל ביס ומתבאסת עד דמעות כשהמגש נשאר ריק

כל היום היא באושר וחופש חוץ מזמני האוכל שהם מלאכותיים וקפואים

אתמול היינו אצל חברה ונתתי לה לאכול מרק. הפוך מכל מה שהיא רגילה אליו
היא באה מיזמתה וישבה עליי, נתתי לה לאכול מכף (מה שכמעט לא קורה - היא אוכלת לבד לרוב) תוך כדי שיחה עם החברה
וכשנמאס לה היא ירדה וחזרה לשחק (אכלה כמות לא רעה)

אז יש את הפחד מהשמנה ומהרגלי אכילה לא טובים
משולבים באוסף החרדות העדתי שאנחנו סוחבים שנינו

יותר טוב שתאכל מתי שתרצה כמה שתרצה ותחזור לענייניה?
יותר טוב שבצורה פחות טבעית היא תלמד לארגן את עצמה לארוחות מסודרות?

אין לי מושג איך להתמודד
אז קניתי לעצמי שוקולד מצויין

והבהרה חשובה - הילדה בת שנה וחודשיים ויונקת מלא
(תוקן במקור...)

(מה זה אומר שכתבתי הודעה שלמה עליי ולא עליה?)

אלה בת חודשיים??! או שאלה זו הגדולה?

יופי....
שנה וחודשיים

מה דעתך לשבת ולאכול איתה כשהיא אוכלת?
ככה זה לא יהיה קפוא ולא טבעי וזה גם הרבה יותר נעים לאכול ביחד...

תוקעת אותה בכיסא האוכל
אם יש לך שולחן ילדים נמוך (אם אין, אפשר לקנות. יש שולחנות זולים מפלסטיק צבעוני) את יכולה להניח לה את האוכל על השולחן, ושהיא תאכל כשתרצה. וממליצה מאוד לא להעניק יותר מדי תשומת לב לכל ביס וביס שהיא אוכלת. כדאי שהיא תלמד לאכול עבור עצמה, עבור הכיף שלה, ולא לחשוב שהאכילה שלה קשורה באיזו דרך לאימא שלה ושהאכילה שלה משמחת או מעציבה את אימא. אכילה היא תהליך טבעי ולא כדאי לקלקל את התהליך הזה ולהכניס לתוכו עניינים רגשיים שונים. וקראי כאן
התרכזות בילד

יותר טוב שתאכל מתי שתרצה כמה שתרצה ותחזור לענייניה?
כן!!!!!!!!

הכי טוב שתאכלו יחד.
הכי נורמלי לילד לאכול כמו אחרים, כשאחרים, יחד עם אחרים.
על הדרך, תסגלו לעצמכם, כמשפחה, הרגלי אכילה סבירים יותר.

_יותר טוב שתאכל מתי שתרצה כמה שתרצה ותחזור לענייניה?
יותר טוב שבצורה פחות טבעית היא תלמד לארגן את עצמה לארוחות מסודרות?_
את שואלת ברצינות? ברור שכך עדיף במיוחד שכתבת
מזמני האוכל שהם מלאכותיים וקפואים את חושבת שהיא לא מרגישה את זה ? ומתוך ההרגשה הזאת היא מבינה שיש משהו שקשור באוכל שהוא חשוב ומשפיע על מצב הרוח של ההורים וכל מיני דברים שאין באמת באוכל אלא רק בהתייחסות שלנו אליו .

_הקפיץ לי את הפיוז:
"..רזונת וחתיכה קטנה ..."_
אני נתקלתי בתופעה המזעזעת הזו אצל שני חברים. אחד תאר לי את ביתו בת כמה החודשים כ"כוסית", לא פחות ולא יותר, היה בא לי להקיא.
השני, כששאלתי למה בחרו את השם תמר ענה "זה שם של מישהיא שתהיה שווה כשתהיה גדולה." עוד הקאה. וטראומה לזמן ארוך מאוד בשבילי.

לפני כשנה כשהבן שלי היה בן כשנתיים, הייתי אצל שכנה שיש לה 4 ילדים מאוד רזים (גם בעלה והיא רזים). אני ביקשתי מהבן שלי לגמור מה שיש לו בצלחת, או משהו דומה; לקחת עוד שני ביסים אחרונים למשל. היא מיד אמרה שלא כדאי לנהוג כך כי אני מבלבלת לו את תחושת השובע. הגוף שלו יודע לבד כמה צריך לאכול. פשוט נישקתי אותה. היא ממש הבהירה לי בעיה מושרשת אצלי מהבית. עוד ביס, לגמור הכל, יש ילדים שאין להם אוכל אבל לא אכלת כלום*. ואני עם ההרגלים המוטבעים שלי כל כך שמחתי על התגובה שלה. במיוחד כי ילדיה רזים ובריאים והיא, כאדם בריא בשכלו ובנפשו, לא דוחפת להם אוכל. התחלתי ליישם מיד.
והבן שלי לא "אכלן" עד היום. בזכותה אני באמת רגועה ומסננת הרבה תגובות על הכמות שהוא אוכל, בעיקר מהסבתות כמובן. מקשיבה כשאני שומעת משהו שיכול לחדש.

את שואלת ברצינות?

ברור. אני אדם רציני מאוד
אנחנו אוכלים כל הזמן, בכל מקום. מנשנשים
אני לא רוצה שזו תהיה המציאות עבורה
לכן אני מנסה ליצור ארוחות

הבעיה היא שכשאנחנו אוכלות ארוחה זה לא זמן נעים ומעודד ובריא. לא מצליחה.

היום אכלנו שלושתנו במסעדה. היה תענוג.
אכלנו בנחת, שוחחנו, צחקנו
אף אחד לא זרק כלום על הרצפה
ולכולם היה נעים וטעים

אולי נאכל כל יום בחוץ......

זה לא זמן נעים ומעודד ובריא
כי היא אוכלת לבד
נסי פעם אחת שתשבו כולם ביחד לאכול או אפילו עדיף יום שלם לאכול איתה את הארוחות להכין אותן ביחד (בעצם היא צעירה מידי לזה ) ולשבת ביחד על יד השולחן ולאכול כולם ביחד . תראי איזה הבדל זה עושה גם לה וגם לכם.

אגב, בהמשך למה שכתבתי למעלה.
אין אצלינו בבית משחקי אוכל כדוגמאת, סנדביץ בצורת פרצוף. כן יש צלחת נקיה ואסטטית, צבעונית עם ירקות שונים נגיד.
אך אין יצירת הרגלים שאח"כ אני אהיה משוגעת מהם. אני מתארת לעצמי מצב שכל פעם הייתי צריכה ליצור צורה של טרקטור או משאית זבל כדי שהילד יאכל ירקות.
לפעמים אני חושבת שאולי כן כדאי לנסות. אולי הוא כן יאכל יותר. אבל אז אני מוותרת, נצמדת לרעיון שלא לקלקל לו את תחושת השובע. ככהשהכל יהיה לו יותר "נקי".
אנחנו אוכלים ליד השולחן, למשל רק בישיבה, מדברים על כמה לעסנו.
אני רק מקווה שכל ההרגלים הטובים האלו יצמחו עם המשפחה גם עם עוד ילד.

אין יצירת הרגלים שאח"כ אני אהיה משוגעת מהם. אני מתארת לעצמי מצב שכל פעם הייתי צריכה ליצור צורה של טרקטור או משאית זבל כדי שהילד יאכל ירקות.
נראה לי שאפשר לעשות טרקטור היום, ושמחר לא יתחשק לך ולא תעשי.
אם הטרקטור/פרצוף האו לכיף, ולא כדי לשכנע לאכול, אין עליו את כל המטען הזה (טרקטור עם עגלה?

) זה לא כ"כ מורכב לעשות רק לפעמים.

כמו שאת כן משתדלת להכין אוכל טעים שווה להשתדל שיהיה אוכל שכייף לאכול
לא חייב להיות בצורה של אוירון יכול ליוהת גם פרצוף:-)
ןלנהזכיר כמה חשוב לאכול ירקות בצבעים שונים וכמה הרבה ויטמינים יש בהם .
לא להפוך משום דבר למשוגעת להיפך

_אנחנו אוכלים כל הזמן, בכל מקום. מנשנשים
אני לא רוצה שזו תהיה המציאות עבורה
לכן אני מנסה ליצור ארוחות_
ילדים לומדים בעיקר מדוגמה אישית- כל דבר. כל עוד אלה הרגלי האכילה שלכם, לא תוכלי, לדעתי, למנוע מהם לחלחל אליה (במידה זו או אחרת).
ככה זה. זה כמו שאתם תאכלו טייק אווי ממקדונלד ותשתו קולה ולה תתני רק קינואה אורגנית ומים- במוקדם או במאוחר היא תגלה את הג'אנק... או את נשנושי הטלויזיה, במקרה שלכם.
אני חושבת שזה נכון ליזום ארוחות מסודרות, אבל רק אם אלה ארוחות משפחתיות נעימות וזורמות שלא מלוות במתח וחרדות.
אם חשוב לך להקנות לה הרגלי אכילה בריאים, נסי לשנות (לא ב 180 מעלות, רק קצת) את הרגלי האכילה שלכם. למשל, לקבוע שאוכלים כולם ביחד ארוחת ערב משפחתית טעימה ומזינה (ארוחה כיפית, כמו שהיה לכם במסעדה). ואם היא תזרוק אוכל על הרצפה- אז מה? שיעור מצוין בפיזיקה (אני בטוחה שבעלך יהיה מרוצה שהיא מתענינת בתחום

).
הכי חשוב, להוריד את אלמנט המתח ממה שקשור באוכל.

<מתי אנחנו קובעות? שבוע הבא? נתחיל אצלי או אצלך?

>

ילדים לומדים בעיקר מדוגמה אישית- כל דבר
זה נכון אבל רק באופן תאורטי אמא שלי אוכלת לפי השעון ואם שואלים אותה אם היא רעבה היא בודקת מה השעה.
אני מוכנה תמיד לאכול עוד דבר קטן .
אבל באופן כללי דברים נכונים וחכמים

הסתדר
היא החלימה מהצינון ואוכלת יותר טוב
אני מתכמנת ומוצאת לעצמי עניין בזמן האוכל
בתיאבון

מאמר מ- הארץ פרופ' מריון נסל מסבירה על הקשר בין הרגלי אכילה קלוקלים לבין תעשיית המזון.
ביקורת לספרה "איך לאכול" שיצא לאחרונה בעברית

אני אמא לילדה בת 3+ וכבר הרבה זמן שמנסים אני ובעלי להכניס אותה לאכילה מול שולחן וכול פעם אני נכשלת וכך הילדה אוכלת תוך ריצה בבית והתעסקות במילון דבריך תוך כדיי ולא יושבת יחד איתנו מול שלוחן ואוכלת באופן עצמאי. רוב הזמן היא מבקשת ממני ומבעלי אכילה אותה "לעזור לה לאכול" אני בכלל לא מבינה שהיא אף פעם לא אומרת לי "אני רעבה ורוצה לאכול" לשמעתי מילה כזאת ממנה תמיד
איך מתמודדים עם זה?

האכילה תוך כדי התעסקות בדברים בבית לא נשמעת לי כהפרעת אכילה לכשעצמה. סתם הרגלים שלא קשורים להפרעת אכילה. יש דברים אחרים שקשורים לאוכל שיכולים להבהיר יותר את התמונה לגבי מה מדאיג אותך?
גם זה שילדה בת שלוש וחצי לא אומרת שהיא רעבה נשמע לי סביר. ילדים קטנים לא תמיד יודעים להסביר לעצמם במילים של מבוגרים מה קורה להם. הרבה פעמים רעב מתבטא בבכי, התקפי זעם וכו', בלי שהילד ידע בכלל שהוא פשוט רעב. וגם, אולי את מצליחה להימנע בכלל מצבים שבהם היא נהיית רעבה ותמיד מספקת לה מזון בזמן (לבושתי אספר שקורה לי לא אחת שאני לא מספקת את הסחורה בזמן).

רוב הזמן היא מבקשת ממני ומבעלי אכילה אותה "לעזור לה לאכול"
זה מפריע לך?
אם זה מפריע לך, את יכולה להנהיג כללים שמתאימים לך.
למשל, לשים לה צלחת על השולחן.
רוצה לרוץ בבית ולהתעסק במיליון דברים? בסדר.
אבל אם היא רוצה לאכול, הצלחת מחכה לה שתעבור לקחת ביס.
לא רוצה? אין בעיה. לא חייבת לאכול (כדאי לשים בצלחת אוכל שלא יתקלקל מהר... ).

בקיצור, ההצעה שלי:

לשים אוכל ולהגיד לה שזה האוכל שלה
לעזוב אותה לנפשה לאכול או לא לאכול כרצונה: לפי הקצב שלה, הרעב שלה, החשק שלה, ההפסקות שלה, וכו'.

לי הדבר שהיה חשוב, היה שלא יגעו לי בבית בידיים מלוכלכות. אבל אם למשל היא רק לוקחת ביס במזלג ולא מתלכלכת, אז אין בעיה.
אם מתלכלכת, אז שתרחץ ידיים לפני שהיא נוגעת בצעצועים שוב. זה אצלי.

אם פשוט תניחו לזה, ותתנו לה לאכול כרצונה, לאט לאט היא תיקח יותר אחריות על האוכל. תרגיש מתי היא רעבה. לא תהיה במצב שהיא בעיקר הודפת את הלחץ שלכם בעניין האוכל.

אולי באמת יש למישהו חומר קריאה על הרגלי תזונה לילדים?