היינו אמורים לעשות שבת עם המשפחה, וגם זה התבטל בגלל האשפוז.
חברות יש לי מעט מאוד, וכולן היו עסוקות.
אהה, ואני גם בהריון, בחודש שישי...
הרגשתי כל כך בודדה.
חזרתי הביתה בצהרים (הלכתי לעזור לאמא שלי), על סף דמעות.
האיש, שבימים כתיקונם, איך לאמר, לא דברן גדול- שאל אותי מה קרה.
לא הצלחתי להגיד כלום. נכנסתי לחדר.
ישר נכנס למטבח, להכין לי את העוגיות האהובות עלי... אחרי כן בא לדבר אתי. אמרתי שאני מרגישה לבד. יצא החוצה, התקשר לזוג חברים שיש להם ילדים בערך בגיל של שלנו, והתחיל לארגן ארוחת ערב... שלח אותי להתקלח וטיפל בילדים.
בסוף הערב גם עזר לי עם הכלים.
תודה לך בעלי.
<כמובן שאחרי זה הוא כבר עיצבן אותי מחדש, אבל נו טוב
... חודש שישי כבר אמרתי?>
.