תחזוקה שוטפת

מתחילה בקצרה, כי יש לי 3 ילדים לתחזק -
מחשבות בעקבות קריאת איזה ספר שמציג את האמהות כעניין תרבותי מאוד (הספר הזה צריך לקבל דף משל עצמו, בהזדמנות)-
כמה אתן משקיעות בתחזוקת הילדים, וכמה זה חשוב לכן?
אני אסביר- אמהות היא עניין קצת פסיכי בעיניי. כי מרגע שמחליטים להיות "בעניין", מגלים עוד ועוד פרטים, המוני פרטים, שמרכיבים ימים עמוסים לעייפה. חלק מהפרטים מהותיים, חלקם ממש לא, ונדמה לי שבשלב כלשהו קשה מאוד לעשות את ההפרדה. אני תופסת מעצמי אמא שמנסה לא ליפול לתוך פרטים חסרי כל חשיבות, ואין לי שום בעיה לגרוב לבנים שלי גרביים לא תואמות (להבדיל- יש לי בעיה עם אמהות שאומרות "לשים/ללבוש גרביים", כך שהתפלות היא כמובן בעיני המתבוננת). ובכל זאת- מיליוני פרטים, החל בגזירת ציפורניים (כשיש 60 כאלה, זה מצטבר) וכלה בהכנת ארוחת צהריים. מה מזה הייתי מפריטה? אין לי מושג. כי כאמור, קשה להפריד בין עיקר לתפל בשלב כלשהו.

טוב, חייבת לזוז.
אם יש לכן מחשבות, שתפו, עוד אשוב.

מציעה קודם להבחין בין הפרטה נוכחת להפרטה נעדרת (למרות שהאיש כאן יהרוג אותי. הפרטה זו המומחיות שלו ולא ביקשתי רשות להמציא מושגים

)
הפרטה נוכחת - כאשר אני משלמת לעשות דברים בעודי נוכחת במקום.
הפרטה נעדרת - כאשר אני משלמת לעשות דברים בעודי איננה.
אני בטוחה שיש מי שזה לא מפריע לה בכלל. לי זה משנה ולא תמיד יש לי הסבר למה. משנה לי בעיקר בנוגע לילדים, כמובן. כאשר היתה אצלנו מטפלת בבית ביחד איתנו, הרגשתי עם זה בסדר גמור. הילדים ראו מישהו מאיתנו חלק ניכר מהזמן. לשלוח לגן, או לשלוח החוצה לבית של מטפלת, או אפילו החוצה להמון שעות עם מטפלת, לא גרם לי להרגיש בנוח.
להכין ארוחת צהריים, כשגם אני בבית ועושה דברים חשובים אחרים - מרגיש לי לגמרי בסדר. זה לא משנה לי אם אמא שלי חותכת סלט או אשה שאני משלמת לה, בעודי מקפלת כביסה או עובדת על המחשב שלי בחדר הקרוב.
לגזור ציפורניים תמיד שנאתי

והמטפלת האלופה שעבדה איתנו עשתה את זה בשמחה בעודי לא מסתכלת

ככלל, אני בטוחה שלא ממש משנה אם אני מפריטה את העיקר או התפל. משנה לי איך אני מפריטה את מה שאני מפריטה, ויש דרכים רבות. זה לא שחור ולבן. ועם זה האיש המומחה כאן מסכים לגמרי אז שלום בית נשמר.

תרשינה לי להתקטנן - זה לא הפרטה! זה אאוטסורסינג!

הפרטה זה כאשר חברה בעלות ממשלתית נמכרת <בזול, ולמקורבים> לאנשים פרטיים. זהאמור להיעשות בצורה אחרת - הממשלה לא מוכרת את החברה שלה, אלא פותחת את השוק לתחרות, מחכה שתיווצרנה כמה אלטרנטיבות, ורק אחר כך מוכרת את החברה שלה, וכמובן שלא למקורבים...

מכיוון שאתן, למרבה המזל, לא ממשלה, ולא מוכרים את הזכות שלכן להורות לאנשים אחרים, אלא משלמים להן על זה, אז המונח כאן קצת צורם לי. מה גם שהאלטרנטיבה - אווטסורסינג - כבר קיימת ונמצאת בשימוש באתר, ונתקלתי בה לא אחת.

מרשה לעצמי, בתור לא אמא, להגיד שהעניין הוא לא בעצים, אלא ביער. בנוכחות הכוללת. קשר נוצר גם על ידי נוכחות. כך אני, אדם שלא נוטה לחברותיות-יתר, עם הזמן נקשרת לאנשים שנמצאים מסביבי. זה לא קשר חברות, אלא סתם ידידות, שנוצרת מעצמה עם מי שנמצא איתי באותו מרחב מספיק זמן. לדעתי חשוב לא לעשות אאוטסורסינג לחלק גדול מידי מהתחזוקה השוטפת, כי במובן מסויים, התחזוקה הזו היא דאגה לצרכי הילדים, ואם אמא לא עושה כלום והמטפלת עושה הכל <כמו שהייתה אומנת אצל אצילים פעם> אז זה נראה לי בעייתי. אני מניחה שאף אחת פה לא מספיק עשירה בשביל זה, אבל חשוב לי להזכיר מקרי קיצון

במקרים לא קיצוניים, אני נוטה להסכים עם גוגוס. אין בעיה עם אאוטסורסינג כאשר אמא נוכחת, או נגישה <נניח, מטפלת מכינה ארוחת צהריים, אמא מתמודדת מול ערמות של בירוקרטיה, ילדה משחקת בחוץ עם חברים, ויודעת שהיא יכולה לחזור הביתה בכל רגע. או אותו דבר, רק עם המטפלת בחוץ, יושבת ומשגיחה>.

לדעתי כדאי להתחיל לחשוב על מידה כאשר אין נוכחות הורית. ואז הכמות הסבירה נקבעת על ידי הילד, ועל ידי הקשר שלו עם ההורים. והעניין כאן הוא כמותי. אני לא ממש מאמינה ב"זמן איכות". זמן איכות עם ילד לבד חשוב תמיד, אבל הוא ממש ממש ממש לא מספיק. השאר נוצר בעבודת נמלים. יער מורכב מעצים, עץ אחד, גבוהה ויפה כפי שיהיה, לא מהווה יער. לכן לדעתי אין עיקר ותפל בתחזוקה שוטפת. יש דברים שחשובים יותר או פחות, ששונים לילדים שונים. אך אפשר לדמות את זה לערמה של חצץ. יש אבני חצץ גדולות קצת יותר, יש גדולות קצת פחות, אך ההבדל ביניהן הוא לא מהותי. ומה שהופך את הערמה לגדולה וכבדה הוא הכמות, הזמן שההורים מבלים עם הילד.

לפחות כך זה בגילאים צעירים. בגילאים בוגרים יותר זה משתנה, כי הילדה באופן טבעי מתרחקת מהוריה ומבלה יותר זמן בעיסוקיה-שלה, ללא צורך בנוכחות ההורים.

אגב, יש לי עוד רעיון למדד כשזה נוגע לאאוטסורסינג, כדי להפריד בכל זאת בין עיקר ותפל - האפשרות לתחליך מכני. נניח הייתה מכונה שאת מזינה לתוכה תפריט לארוחה והיא מכינה אותה ומגישה אותה, ללא התערבות אנושית, היית משתמשת בה? אני כן. כנ"ל לגבי ניקיון הבית. לא כנ"ל לגבי פשפושים. לא כנ"ל לגבי משחק עם הילדים. והכי לא כנ"ל לגביי נוכחות.

יוצא לי שגם אם את כל עבודות הבית מבצע רובוט <במהרה בימינו אמן!> חשוב שהאמא תישאר בבית, או שהילד יהיה עם האמא.

<יצא לי קצת מבולגאן. לא נורא. הנושא מעניין מאוד. מה הספר?>

בעיניין הגרביים : מה, זה לא ברור שגורבים שתיים שאינן זהות?o O מי האלופה שמוצאת זוגות תואמים? הפטנט החדש אצלנו - קונה עשרות זוגות זהים

זה עובד

אותי הפתיע עד כמה העבודות התקצרו עם הזמן. אחרי הלידה הראשונה כל דבר היה משימה ארוכה וחשובה ומשמעותית, ועכשין עם 3 בנות שדורשות "תחזוקה", הרבה מהמשימות התקצרו ויש זמן למשימות נוספות.
למה הכוונה?
למשל: מדי פעם הולכים לישון בלי מקלחת. זה קורה. בעבר בלי מקלחת פירושו גם בלי לשטוף פנים וידיים אחרי ארוחת הערב. היום לא.
פעם ציחצוח שיניים היה פרוייקט. היום כל אחת מקבלת לידיה את המברשת כדי לשחק בה בתוך הפה, ומדי פעם אני או הבנזוג גם מצחצח לאחת או שתים מהן את השיניים בזמן שלובשות פיג'מה.
המדהים הוא שככל שהזמן עובר, יש משימות שנהיות קלות לביצוע, וברגע שמשימה אחת נהיית קלה - נולדות עוד 10 משימות שהן "מבצע", שדורשות תשומת לב.

כשהקטנה שלי היתה בת חודש וחצי הבנזוג נסע לשבועיים לחו"ל, אז שילמתי למישהי שתעזור לי, והיא לא רצתה לעזור בעבודות הבית. נוצר מצב שהרגיש לי ממש מגוחך ולא לעניין, שהיא קילחה את הבנות בזמן שהכנתי ארוחת ערב. זה לא לעניין כי אם אני זקוקה לעוד זוג ידיים בבית, מעדיפה שהזוג הנוסף יעשה דברים טכניים ואני אהיה עם הבנות.
כמות המטלות הטכניות שיש בבית היא כ"כ אין סופית, שאין סיבה לקבל עזרה בטיפול הישיר עם הבנות. אם כבר לשלם, אז התמורה הכי טובה לכסף שלי תהיה שמישהו אחר ינקה, יכבס, ישטוף, יבשל וכו' ולי יהיה את כל הזמן והפניות להיות עם הבנות.

לדעתי לפני שפונים לחשוב איזה מטלות אפשר 'להפריט' כדאי לחשוב על איזה מטלות אפשר לוותר.

כמו שמישהי לרגע כתבה: למשל: מדי פעם הולכים לישון בלי מקלחת. האם באמת חייבים להתקלח כל יום?
כמה חשובה גזיזת הציפורניים ובאיזו תדירות?
האם באמת חייבים לשטוף את הבית היום או שאפשר להסתפק בטאטוא?
וכו' וכו'.
אני בטוחה שאם נכנסים לעומק - יש משימות שאינן באמת נדרשות, ולעתים הן רק חלק מתפיסה תרבותית.

ידעתי שיהיה כיף אתכן!

להכין ארוחת צהריים, כשגם אני בבית ועושה דברים חשובים אחרים - מרגיש לי לגמרי בסדר.
זאת דווקא ממש דוגמא טובה בעיני, למה שאני מנסה לברר כאן. כי לכאורה, אולי, הכנת ארוחת צהריים היא קלאסית להפרטה (סליחה, אישה במסע, מידע אגיע לדיון במינוח)- כולה אוכל. אלא- אם את מחזיקה באיזו אמונה אחרת. הכי מופרכת בעיני- שאמהות שמכינות אוכל לילדים שלהן, מכניסות בו אהבה. זה נשמע כמו טיעון שברור לכל שהוא לא נכון, אבל אני כבר מצאתי לא מעט אמהות שמחזיקות בשיא הרצינות בדעה הזו. ואז נשאלת השאלה- האם הן מחזיקות בדעה הזו כי היא משרתת אותן (נניח, הן בבית כי הן לא הצליחו למצוא עבודה שמספקת אותן או עונה על דרישותיהן, ולכן נדרשות להצדיק את הטרחה הרבה סביב ארוחת הצהריים) או כי באמת יש חשיבות מכרעת לעובדה שאם תכין לילדיה את ארוחת הצהריים. (ו ציל צול, אני רק מנצלת כאן את הדוגמא שנתת).

איך אני מפריטה את מה שאני מפריטה
מחשבה מעניינת. ונדמה לי שזה באמת המקום של הפן הכלכלי.

שהאלטרנטיבה - אווטסורסינג
יש מצב שהמינוח הזה מתאים מאוד גם כאן.

נניח הייתה מכונה שאת מזינה לתוכה תפריט לארוחה והיא מכינה אותה ומגישה אותה, ללא התערבות אנושית, היית משתמשת בה? אני כן.
גם אני כן.

ושם הספר הבאמת מומלץ מאוד "טירוף מושלם" של ג'ודית ורנר.

פעם ציחצוח שיניים היה פרוייקט.
אז שוב זו ההתלבטות, האם כעת את מעודדת עצמאות או חורים בשיניים? מה ירוויח הילד היחיד שהוריו יצחצחו לו שיניים באדיקות פעמיים ביום? מה יפסיד? וכו'

אז התמורה הכי טובה לכסף שלי תהיה שמישהו אחר ינקה, יכבס, ישטוף, יבשל וכו' ולי יהיה את כל הזמן והפניות להיות עם הבנות.
אני כמובן לגמרי מבינה, אבל, לצורך הדיון- האם אין חשיבות שהבנות ייחיו ויחוו את החיים במלואם, כך שהם יכללו גם שטיפה וכיבוס ובישול?

יש משימות שאינן באמת נדרשות, ולעתים הן רק חלק מתפיסה תרבותית.
ברור. בדומה לזה, גם התפישה לפיה זמן שבו הורים מבלים עם ילדים צריך להיות מוקדש לפעילות מכוונת ילד היא חברתית.

אני בטוחה שיש מי שזה לא מפריע לה בכלל. לי זה משנה ולא תמיד יש לי הסבר למה. משנה לי בעיקר בנוגע לילדים, כמובן. כאשר היתה אצלנו מטפלת בבית ביחד איתנו, הרגשתי עם זה בסדר גמור. הילדים ראו מישהו מאיתנו חלק ניכר מהזמן. לשלוח לגן, או לשלוח החוצה לבית של מטפלת, או אפילו החוצה להמון שעות עם מטפלת, לא גרם לי להרגיש בנוח.
אני למשל חשה הפוך. לראשונה בחיי ועקב חשש להוצאת צו סגירה נגד הבית שלנו יש לנו עכשיו עוזרת, ויש לי בעיה ממשית שגפן תראה שאני משלמת למישהי שתנקה לנו את הבית. למה? כי יש בעיה מוסרית לדעתי אם העברה של פעולות שנחשבות משעממות לאנשים אחרים. בן אדם צריך להחזיק את עצמו, על כלל הדברים שזה אומר, כמה שיותר יותר טוב. כי מה לעשות, בעבודה שכירה יש ממד מנצל תמיד. הקונספט, שאישה תשכיר לאישה את יכולותיה הנשיות (וביננו, על זה אנחנו מדברים כאן) יש בו טעם לפגם. הדבר הזה דוחק חברתית נשים ממעמד נמוך למעמד עוד יותר נמוך, ומרבד עוד יותר את חברתנו המרובדת גם ככה.
ואחרי שיעל המליצה כאן על וורנר, אני רוצה להמליץ בהקשר זה של ניצול אישה בידי אישה על "האישה הגלובלית" של ברברה ארנרייך (יעל, אותו מדף בספרייה שלי, את יכולה לקחת).

וכאן אולי הקשר בין עבודה שכירה להפרטה: מי העובדים הראשונים שמפריטים אותם? נכון, האלה הלא חשובים: מנקות, מבשלות. אחר כך נשים אחרות כמו עובדות סוציאליות ומורות. אז לשתף פעולה עם ההיגיון הזה? יכול להיות זאת עובדת חיים, הנה, אני ממש נגד ואני לא מצליחה בלי. אבל בלי להתיפייף - זה על הפנים.

עדי, אולי אפרט קצת יותר בעניין, כדי שתראי שהעמדה שלי בעניין מורכבת יותר.
נתחיל מזה שעקרונית דעתי כדעתך. אבל לא עד הסוף.

למשל, כאשר עבדה אצלנו מנקה בתקופה מסוימת, היא לא עבדה לבד. הילדים שאלו מי היא ולמה היא בבית והסברתי שבתקופה המסוימת הזו יש לי קושי גדול לנקות הכל בעצמי ולכן אני משלמת לה כדי שתעזור לי. לא בגלל שזו עבודה משעממת או שאין לי כוח אליה אלא כי קשה לי. וכאשר היא היתה תמיד עבדתי איתה. לפעמים מעט ולפעמים הרבה. והיחס שהילדים ראו כלפיה היה חם מאוד והגון מאוד ונטול שמץ של ניצול. היא קיבלה שכר מעל ומעבר (בהחלט יותר ממה שהיא ביקשה) והרבה מעל לזכויות המינימום שהיא זכאית להן. והיא ישנה אצלנו לשתות ולאכול ואני מקווה שמזה הילדים למדו איך אפשר להעסיק אשה בצורה שמכבדת אותה כמו שמגיע לה ולכל אדם.
ואז הגיע הרגע לסיים את עבודתה. לא יכולנו יותר לעמוד בהוצאה כי המילגה שלי הסתיימה. ובחרתי לסיים העסקה של אשה שתנקה איתי מאשר להעסיק מנקה בתנאים המקובלים (שבהם אולי כן יכולתי לעמוד).
רוצה לומר - לא חייבים להתנהג כמו כל השוק. כשאני שכירה אני לא בהכרח מרגישה מנוצלת, בלי קשר לעבודה שאני עושה. ואני חושבת שאני יכולה להעסיק אשה בלי שהיא תרגיש שהיא מנוצלת. אם אני לא מצליחה אז אני לא מעסיקה.

כנ"ל לגבי מטפלת. המטפלת שגידלה איתנו את הילדים היתה בת בית לכל דבר וקיבלה יחס כמו שאני נותנת לאמא שלי. והשכר שלה והתנאים שלה היו בהתאם, והיא עבדה איתנו ביחד. ולילדים היה ברור שהיא עובדת איתנו לא בגלל שמשעמם לנו לגדל אותם ולא בגלל שקשה לגדל אותם, אלא בגלל ששנינו רוצים לעבוד, ושזה רצון חשוב לדעתנו. היא עבדה איתנו בחצי משרה וחלק ניכר מהזמן היינו בעצם ביחד. כאשר שילמתי לה עשיתי את זה במכוון מול הילדים. אני חושבת שהיה נכון להם לראות את הנתינה האוהבת שלנו ואת התגובה השמחה שלה.

זו החשיפה הראשונה של הילדים שלי להעסקה, לתשלום משכורת וכו'. ודווקא יש לי אינטרס שזו תהיה חשיפה חיובית ואני די בטוחה שזה מה שיצרנו.

העולם נוהג גרוע בבעלות המקצוע שציינת. אפשר להראות לילדים דוגמה אחרת ולפעול נגד ההיגיון העקום שמאפשר את זה.

שליחה על ידי תמי* » 07 ינואר 2014, 11:46

עדי,
אני חושבת שהילדים שלנו רואים אותנו משלמים בהרבה הקשרים. ולכן התמונה ממילא מורכבת.
אצלנו למשל הם רואים אותנו משלמים למורה האהובה לפסנתר, לבחור שמביא את ארגזי הירקות, לחבר האינסטלטור שבא לפתוח לנו סתימה, ולמיילדת הבית (-:
בכל ההקשרים הללו אני לא חושבת שהם רואים ניצול. אני גם לא חושבת שמתקיים ניצול.
הם גם רואים אותנו שותפים לעבודות שאחרים מבצעים עבורנו. אנחנו גם מנקים את הבית וגם נעזרים במנקה. אנחנו גם מבשלים וגם לפעמים יוצאים לאכול במקום שבו מבשלים עבורנו ואז משלמים.
הילדים גם רואים אותנו עובדים ואנחנו מדברים על זה שאנחנו מקבלים שכר עבור העבודה.
אני חושבת שלא ניתן להעלים מתשומת ליבם של ילדים את העבודה בשכר. מה שכן - נכון לדבר עליה, לייצר סביבה הקשר של כבוד ולא של ניצול, לא רק מבחינת כמה משלמים אלא גם איך מתנהגים בפועל.

בהקשר הזה הדברים שכותבת צילצול מאוד יפים.

לראשונה בחיי ועקב חשש להוצאת צו סגירה נגד הבית שלנו יש לנו עכשיו עוזרת
מה הכוונה צו סגירה נגד הבית שלכם? ולמה?

העולם נוהג גרוע בבעלות המקצוע שציינת. אפשר להראות לילדים דוגמה אחרת ולפעול נגד ההיגיון העקום שמאפשר את זה.
כן, ברור. את צודקת לגמרי, ובכול זאת, טוב, אולי זה קשור לפליי ליידי, אבל יש לדעתי הבדל בין אם רואים אותי משלמת למיילדת בית לבין למנקה.
אין לי זמן להסביר.
אחזור מחר.

עדי א, חזרתי להתלונן עליך- הרסת לי את החיים עם הספר "טירוף מושלם".
מדי פעם, בזמן שמוקדש אצלי ללימודים, אני גולשת באינטרנט ומחפשת פעילויות שיהיה כיף לעשות עם הילדים. אני לא ממש בטוחה למה, אבל עכשיו אני ממש מרגישה שזה בזבוז זמן. זאת אומרת- שבמעט הזמן שיש לי לעצמי (ואלוהים עדי שמדובר בממש מעט זמן) אני מחפשת פעילויות משל הייתי גננת. (מצד אחד, זה גם בשבילי- כי סתם להשתעמם בבית עם הילד זה לא להיט עבורי. מצד שני- זה מה שאני עושה עם הזמן שלי?!).
ובאופן כללי יותר, אני חושבת, שזה מה שהכי מתסכל אותי בכל העניין של תחזוקה שוטפת- שהיא גוזלת את מעט מאוד הזמן שיש לי לעצמי ולמה שמעניין אותי. כרגע, אני כמעט משלימה עם זה שבחודשים הקרובים לא יהיה לי זמן לעצמי (עד שמספר 3 יאכל אוכל אמיתי וניתן יהיה להשאיר אותו בידי אחרים לכמה שעות). ובכל זאת- אררג!

תפילה_לאם

דף שיכול להתקשר:
פחות עבודות בית

יעלפו מהמושב .
כרגע, אני כמעט משלימה עם זה שבחודשים הקרובים לא יהיה לי זמן לעצמי (עד שמספר 3 יאכל אוכל אמיתי וניתן יהיה להשאיר אותו בידי אחרים לכמה שעות). ובכל זאת- אררג! לא יודעת אם זה באו]ן להגיד את זה, אבל, תשאבי.

אני רוצה להגיד משהו קצת הפוך ממה שנכתב פה עד עכשיו. שהייתי בשנת שרות, עבדתי עם מדריך נעורים שמה שהוא היה אוהב להגיד (אחד הדברים, היו לו כל מיני תובנות על החיים), זה שמחנכים בין אחרי החגים לפורים. רוצה לומר: עבודה משמעותית זה בתנאי שגרה. בכול שאר הזמן, אנחנו מפיקי אירועים. ויש בזה משהו. למשל, הוא היה ממש מקפיד על העניין שהחניכים ישטפו את המועדון בתורנות, וגם יעשו את זה ממש טוב.

בהפקת אירועים אי אפשר לחנך?
אם אלו האירועים הכי זכורים לי מבית הספר אז כנראה שמשהו בי "התחנך" שם לעילא ולעילא

עבודה משמעותית זה בתנאי שגרה
אצלי הפוך. השיגרה ממיתה בי משהו ואז יש רק הבלחות של משמעות. הניצוצות האמיתיים עפים דווקא כאשר השיגרה איננה, ומשהו בי מחייב תנועה. וזה נכון כמעט לכל הרבדים של החיים שלי.

_בהפקת אירועים אי אפשר לחנך?
אם אלו האירועים הכי זכורים לי מבית הספר אז כנראה שמשהו בי "התחנך" שם לעילא ולעילא_
אלף, אני לא בטוחה שמה שאת זוכרת מעיד על מה עיצב אותך, אבל זאת לא הטענה המרכזית שלי.

הטענה המרכזית שלי שיש כוח (יעל, את יכולה להתרגש): להתמדה. מה שיש לו כוח עלי הוא מה שאני נשארת בתוכו. מה שמתנגד לנטייה הסמארט-פונית שלי (ושל אני משערת רוב העולם המערבי) לזוז יתר על המידה.

אותו מדריך נעורים היה אומר עוד משהו שקשור. הוא היה אומר שלא סתם קוראים לתחום לימוד דיסיפלינה. שזה גם שיטה מסוימת, אבל גם משמעת מסוימת, וחלק מהעניין במשמעת, מה לעשות, זה לגזור ציפורניים, או כמו שמישהי אחרת שעבדתי איתה אהבה להגיד "לעשות חלונות ופאנלים".

יש משהו בדברי?

יש משהו בדברי?
מהיכרותנו הקצרה - אני בטוחה שיש, גם כשאני לא מבינה אותם

מתחשק לך לנסח משהו שמתכתב עם הנושא של הדף? אני אשמח לוודא שהבנתי אותם בתוך ההקשר.

עבודה משמעותית זה בתנאי שגרה. בכול שאר הזמן, אנחנו מפיקי אירועים.
חה! בדיוק ההפך הגמור ממה שחשבתי לעצמי אתמול. שמעי, בארבע השנים האחרונות מה שאני עושה זה להיות בהריון ולהיות לצד תינוקות שהופכים לפעוטות ולילדים (יחד עם דברים אחרים שקורים בחיי). אם הייתי מנסה להפיק משמעות רק בתנאי שגרה, ובכן- כנראה שהייתי נאלצת להכריז על השנים האלה כחסרות כל משמעות. ונדמה לי שזה בהחלט לא המצב... צריך לדעת איך להסתגל ולפעול ולהפוך למשמעותיים את הזמנים באשר הם. שגרה? שנחזור לפולניה? רק בקבר.

שיש כוח (יעל, את יכולה להתרגש): להתמדה
עם זה אני, כמובן, מסכימה מאוד. והייתי מנחשת שגם ציל צול ממנה שאבתי רעיון נחמד מאוד בדף אמא מלמדת , על החשיבות של לעשות משהו, גם אם קטן מאוד, כל יום. תזוזה קטנה כל יום יוצרת התקדמות מצטברת מפתיעה בעוצמתה.

אז מה מעצבן אותי בימים אלה? שאני לא מצליחה להתקדם בדברים שהייתי רוצה להתקדם בהם (במילה אחת- דוקטורט) ומנגד, מוצפת בתחזוקה שוטפת. מישהי מוכנה לבוא להכין פה אוכל לבני הבית לשבוע הקרוב? לצחצח את האמבטיה? להבריק את מסביב השירותים? ברצינות, יש אנשים שעושים את זה בחדווה?

מישהי מוכנה לבוא להכין פה אוכל לבני הבית לשבוע הקרוב?
את מתכוונת להניח במקום נגיש ערימת פירות וירקות ואגוזים? אה, זה קל, אפילו מאנגליה אני יכולה לארגן את זה

לצחצח את האמבטיה?
אל תצחצחי את האמבטיה. בפעם הבאה שאת מתקלחת, עדיף עם ילד חובב מים (או שניים) נקו ביחד את האמבטיה. היא אמורה להיות נעימה לשימוש, לא מצוחצחת (לדעתי, בכל אופן). ואם את רוצה ממש לעשות את זה אה-לה-פז וולק, אז את יכולה לתת לשניים הרלבנטיים סקוטש ושיעשו את העבודה בעצמם לגמרי בלי חומרי ניקוי. בתכלס, זה כל מה שנדרש.

להבריק את מסביב השירותים?
גם כאן, אין שום צורך להבריק. רק לתת לילדים בנימה של משחק מגניב סמרטוטים וזהו. אצלנו אוהבים מאוד את ספוג הפלא הלבן. הפלאיות שלו שובה את לב הילדים והם מנקים איתו ברמה גבוהה כמעט הכל. אם ממש דחוף לך, את יכולה להעביר אחריהם וויש עם איזה חומר מסרטן, ככה שתרגישי ממש טוב עם עצמך

יש אנשים שעושים את זה בחדווה?
נדמה לי שיש אחת. קוראים לה בשמת א

אני לא עושה בחדווה. אבל גם לא בנרגנות. אני פשוט עושה. מי אמר שחדווה זה חובה?
<לדעתי החרוז מעיד על נכונות הרעיון>

הפלאיות שלו שובה את לב הילדים
LOL

הכל שיווק!

<לדעתי החרוז מעיד על נכונות הרעיון>
כמו האפצ'י

ואחרי שהתייחסתי לעיקר דבריך

אפנה לשוליים-
נראה לי שמדובר בעבודה גדולה של שחרור ציפיות.

יו יעלפו, אני אפילו בלי ילדים לא מצחצחת כלום. ממש כלום. שום דבר לא מצוחצח אצלי בבית ואיכשהו אני חיה עם זה בשלום יחסי. לימדתי את עצמי שיטה של לא ממש להסתכל על משטחים אלא יותר לרפרף עליהם בעיניים, גם להוריד את המשקפיים עוזר.

גם להוריד את המשקפיים עוזר

אתן מצחיקות היום!

שום דבר לא מצוחצח אצלי בבית ואיכשהו אני חיה עם זה בשלום יחסי
אל תטעי, גם אצלי בבית שום דבר לא מצוחצח, אני פשוט חיה עם זה קצת פחות בשלום.
אבל העניין פה הוא יותר עקרוני מפרקטי- כשאני מגיעה למקומות מסודרים ונקיים- נעים לי. זה מאפשר לי לחשוב בחופשיות.
אותו דבר עם מקלחות לילדים- לא חייבים לקלח אותם כל יום. אבל זה נעים, זה נקי, זה עושה אפקט כלשהו, גם אם נדמה שלא.אפשר להחליט לכאן או לכאן, ולכל בחירה יש השלכות.

אפשר להחליט לכאן או לכאן
ומה עם כל הבאמצע? מי יחליט עליו?

_אפשר להחליט לכאן או לכאן
ומה עם כל הבאמצע? מי יחליט עליו?_
מכירה את הקריקטורה של האיש עם הגזר שקשור לפניו בחוט והוא רץ להשיגו? אני חושבת לתלות לי עם חוט מול העיניים שלט שבו כתוב - אמצע.
תמיד שוכחת את האמצע. מעניין.

טוב, אני לא מאמינה שזה קרה. כתבתי מגילה והכול נמחק.
מנסה לשחזר:
עכשיו רגע, מה נושא השיחה? איך להחזיק את הבית או איך להחזיק את החיים?
כי אם מדברים על הבית, אז וואלה, באמת אפשר לחזור לדיון בהפרטה/מיקור חוץ/ הפרטה במחדל.

אבל אם אנחנו מדברות על להחזיק את החיים, אז כמו שמוקי צור אוהב להגיד: בדגניה היו מנקים את הברושים מאבק לפני ביקורים חשובים, ואנחנו מדברות כאן על החום של עמק הירדן, כן?
מה אני רוצה להגיד? שאין מה לעשות, מי שרוצה לבנות משהו שיחזיק לתשעים שנה כמו דגניה, צריכה להיות מוכנה להשקיע בפרטים הקטנים, ובאופן רצוף. ככה, כול יום, כול החיים. אני לא תמיד עושה את זה, אבל אני תמיד משתדלת.

מה? כאילו, זה פליי ליידי .

ואגב: אותו מדריך נעורים מהשנת שרות גם לימד אותי איך מנקים כיור.

שבתי לרגע להבהיר- אני מאוד מרוצה מהבחירה בחינוך הביתי. החיים המשפחתיים שלנו טובים מאוד. הילדים מהממים וברוב הזמן אני שמחה איתם ובהם מאוד.
לא תמיד קל, וכמעט תמיד יש המון שאלות והתלבטויות. אבל נראה לי שזה חלק מהעניין.

בדגניה היו מנקים את הברושים מאבק לפני ביקורים חשובים
ומה קרה בסוף עם דגניה?
ואותה אמא, שתקנה בכל יום את האבק מענפי ברושיה- מה יקרה אחרי שהיא תמות? והאם מישהו ישים לב לאבק?

אבל אולי אני לא מבינה בדיוק מה כתבת, כי את פליי ליידי אני דווקא אוהבת.
צריך להשקיע בפרטים הקטנים, אבל של מה? לא בפרטים הקטנים של הניקיון, אולי בפרטים הקטנים (והגדולים) בהקשר של התזונה? בחזון החינוכי, שנדמה לי שמרבית האנושות לא עוצרת כלל להרהר בו.

נניח, בספר ההוא, הם מתארים אמא שמארגנת מסיבת יום הולדת לילדה בת ארבע. והיא באמ-אמא של הפרטים הקטנים, בצבע המפיות. פלא שאחר כך זוגות כאלה מתגרשים? כשחיי האישה הופכים להיות בעניין צבע המפיות? אז בעיניי אלה פרטים קטנים שרצוי מאוד להתרחק מהם.

ומה קרה בסוף עם דגניה?
מה זאת אומרת? מה שיקרה בסוף גם לנו, ולכל הברושים כולם, אלו עם האבק ואלו בלי, בזמן זה או אחר.

והאם מישהו ישים לב לאבק?
השאלה היא האם את שמה לב לאבק. האם ה"אבק" מפריע לך בכלל, ואם כן - עד כמה. בהתאם לזה תנקי, או תעבדי על שינוי מידת ההפרעה שזה יוצר בחייך.

צריך להשקיע בפרטים הקטנים, אבל של מה?
של מה שחשוב בעינייך (סליחה, אני היום במצב רוח מדגיש

)
ובשביל זה תצטרכי לברר מה חשוב בעינייך. אני חושבת שרוב האנשים מגלים בבירור הזה שהם מכלים זמן על דברים שבעצם חשובים לאחרים, ובדרך פתלתלה נהיו כאילו חשובים גם להם עצמם. בדיוק מאלו צריך להיפטר (לא מהאחרים, מהדברים, למרות שלפעמים מוטב גם וגם...), ויפה שעה אחת קודם.

פלא שאחר כך זוגות כאלה מתגרשים? כשחיי האישה הופכים להיות בעניין צבע המפיות?
לא בהכרח. נגיד שהאישה הזו אוחזת בתפישה עיצובית חדה כתער, ותוך שנייה בהרף מבט היא יודעת בדיוק מה צריך, ומאחר והיא בעלת ניסיון היא פשוט הולכת ישר למקום הנכון ומשיגה מה שצריך. בשביל אשה כזו, כל המהלך של הפרטים הקטנים לא גוזל הרבה משאבים. הוא במן אוטומט כזה, או שהוא במילא בא על חשבון דברים שהם שלה, כמו חוג הפיסול במקרוני יבש מקמח כוסמין. אז שם לא תהיה בעיה, כי זה לא ה"מה?" אלא ה"איך?"
אם אשה עושה רעש וצלצולים של שבוע בשביל המפיות התואמות, ואי אפשר לדבר איתה שבועיים לפני על שום דבר אחר, אז שם הבעיה.

אני לא חושבת שיש זוג שמתגרש בגלל מפיות או בגלל שריטה אחרת שנראית כמו המפיות האלה. אני מנחשת שרוב הזוגות שמתגרשים בוחרים כך כי ניסיונות התקשורת שלהם לא עלו יפה. יש זוגות שיצליחו לתקשר היטב סביב "מפיות", או לפחות להכיל את החשיבות של העניין עבור אחד מבני הזוג. וזה יעבור בשלום. ויש זוגות שלא...

יש זוגות שיצליחו לתקשר היטב סביב "מפיות"
כן? לי נדמה שיש זוגות שיצליחו להכיל קצת תקשורת בנושא "מפיות" בתוך ים תקשורת אחרת, שבנויה, בין היתר, מחיי עצמי עשירים של כל אחד מבני הזוג. עשירים זה כמובן עניין יחסי ועשירים במה זו שאלה עם אפשרויות מענה נרחבות, ובכל זאת. להצטמצם אל תוך פרטי יום יום תפלים נראה לי כמו מתכון לאסון (ולשיגעון גם יחד).

_ומה קרה בסוף עם דגניה?
מה זאת אומרת? מה שיקרה בסוף גם לנו, ולכל הברושים כולם, אלו עם האבק ואלו בלי, בזמן זה או אחר._
בדיוק מה שרציתי לומר. למרות, שאם להסתייג- אי אפשר להגיד שכדאי או לא כדאי להתרכז במשהו רק מתוך פרספקטיבת לאחר המוות.

_והאם מישהו ישים לב לאבק?
השאלה היא האם את שמה לב לאבק. האם ה"אבק" מפריע לך בכלל, ואם כן - עד כמה. בהתאם לזה תנקי, או תעבדי על שינוי מידת ההפרעה שזה יוצר בחייך._
מסכימה לגמרי. אבל- מה עושים כש"האבק" הוא משהו בחיי ילד- משהו שיכול להיות משמעותי במידות שונות עבורך ועבורו ובתפיסה החברתית השלטת?

אני חושבת שרוב האנשים מגלים בבירור הזה שהם מכלים זמן על דברים שבעצם חשובים לאחרים
אני חושבת שרוב האנשים לא טורחים לברר למה הם עושים את רוב הדברים שאותם הם עושים.

(אני במצברוח מהורהר, זה ההפך ממדגיש, ונטול פואנטה).

להצטמצם אל תוך פרטי יום יום תפלים נראה לי כמו מתכון לאסון.
לא אם זה מאפיין את שני בני הזוג, ומכאן שהם בכלל לא מוצאים בכך תיפלות אלא עניין. או אם מי מהם פשוט מוצא עניין במה שבעינייך (ובעיניי, במקרה זה) נראה תפל.

להתרכז במשהו רק מתוך פרספקטיבת לאחר המוות
מסכימה לגמרי. אבל לפעמים, כשמאבדים את הצפון, זה עוזר למצוא אותו מחדש.

משהו שיכול להיות משמעותי במידות שונות עבורך ועבורו ובתפיסה החברתית השלטת?
לא לגמרי הבנתי. אפשר דוגמה?

רוב האנשים לא טורחים לברר
בפעם האחרונה שבדקתי את היית בין האחרונות שהייתי מתייגת כ"רוב". אז תטרחי. ואת יודעת, מי שטרח ב... וכו'...

יעלפו, אני רוצה להציע נקודת הסתכלות אחרת.
להפריד בין עשייה לבין המחשבות על העשייה.
לדעתי, אין שום תפלות ושום ערך בעשייה עצמה, זה המחשבות שלנו שמעליבות או מפארות אותה.
לסדר מפיות, לשטוף כלים, לכתוב (דוקטורט או טוקבק)- הכל היינו הך.
האם אני מובנת?

להפריד בין עשייה לבין המחשבות על העשייה
לא יעל, אבל אהבתי

תודה.

_לסדר מפיות, לשטוף כלים, לכתוב (דוקטורט או טוקבק)- הכל היינו הך.
האם אני מובנת?_
מובנת.
צודקת.
אני איבדתי את השאלה עליה אנחנו מנסות לענות/ איזה חוויה בדיוק אנחנו מנסות לתפוס.

אודה למי שתזכיר לי
<לא אישי, קורה לי הרבה לאחרונה, חשבתי שזה קושר לעודף עיסוק בסטטיסטיקה, אבל נראה שלא>

לדעתי, כדאי מאוד לחדד את ההבדל בין תחזוקת הבית (כל אלפי המטלות הסיזיפיות) לבין הילדים/ות. יש הרבה עקרות בית, שמעולם לא יצאו לעבוד מחוץ לבית, ומקדישות את מירב ואת מיטב זמנן, כשרונן, פעולתן וכו' לתחזוקת הבית. מה שנקרע בלבוסטע טובה. הפנלים מצוחצחים, הכל מוקפד, הכל נקי ומסודר. דוגמה טובה, ברי מ"עקרות בית נואשות". התמקדות אובססיבית בפרטי פרטים של סידור הבית. על חשבון מי? על חשבון המשפחה והילדים/ות! והן באמת יחפשו מטפלת לילדים/ות כדי שלא יפריעו להן במלאכה הקדושה של תחזוקת הבית.

אני מעדיפה כמובן את הבחירה האחרת: תחזוקת הבית כאמצעי ולא כמטרה בפני עצמה. לזכור כל הזמן עבור מי מתחזקים את הבית. וגמני בעד חיפוף ועיגול פינות כשזה נוגע באמצעים, כדי להשאיר את מירב ואת מיטב הזמן והאנרגיה לילדים/ות. ולכן גם אני בעד אאוטסורסינג בכל הנוגע לטיפול בבית. לילדים/ות לא אכפת מהחלונות ומהפנלים

אז מה מעצבן אותי בימים אלה? שאני לא מצליחה להתקדם בדברים שהייתי רוצה להתקדם בהם (במילה אחת- דוקטורט) ומנגד, מוצפת בתחזוקה שוטפת. מישהי מוכנה לבוא להכין פה אוכל לבני הבית לשבוע הקרוב? לצחצח את האמבטיה? להבריק את מסביב השירותים? ברצינות, יש אנשים שעושים את זה בחדווה?
עכשיו הדלקת אותי (אני עייפה ובדרך לישון).
כשעשיתי את הדוקטוראט:

לא ניקיתי את הבא, לא צחצחתי את האמבטיה, לא ניקיתי שירותים, הזנחתי במודע ובכוונה. גם מפני שהדוקטוראט היה יותר חשוב וגם מפני שהיה לי אז ויכוח עם בעלי על תדירות ניקוי הבית. הוא טען כל הזמן שהבית נקי ושאני חולת ניקיון. שאלתי אותו מתי הוא חושב שצריך לנקות. לא היתה לו תשובה. אז החלטתי שאני אפסיק לנקות. בלי להגיד כלום. רציתי לראות מתי הוא יגיד שצריך לנקות.

כיוון שתשאלי, אענה כבר: שבעה או שמונה חודשים?
לא אמר אפילו פעם אחת.
לא ניקה כלום אפילו פעם אחת.
אני החזקתי מעמד. לא ניקיתי ולא דיברתי.

בישול:
אז כדי שאוכל לעשות את הדוק' כאמא מיניקה לתינוקת, מצאתי בייביסיטר. לאט לאט הגדלתי את שעות העבודה שלה. עבדנו ביחד. היא יצאה עם התינוקת שלי לסידורים וכו' וכו', ולפי צרכי התינוקת היא ישנה במנשא על הגב של אחת מאיתנו. אם כי אצלי לרוב נרדמה בהנקה ואצלה לרוב על הגב במנשא. היא שטפה כלים כשיטה להרדמה תוך כדי נענוע ושירה (כמוני...). ואז ישבנו ולמדנו (אני עבדתי על הדוק' והיא על הקורסים שלה).
ככל שגדלו שעות המשרה אמרתי לה שתצטרף אלינו לצהריים. כשבאה לעבוד אצלי היא אמרה שהיא לא מוכנה לבשל (זה לא היה חלק מהדיל) בגלל איזו טראומה עם מעבידים קודמים. אבל אני הזמנתי אותה לאכול איתנו כדי שיהיה לנו כיף והתינוקת שלי תשב לאכול עם שני אנשים. אז אחרי שאני הכנתי כמה ארוחות נעלמה לה הטראומה והיא גם התחילה להכין אוכל וככה כל אחת מאיתנו הכינה ויצא שגם זה עזר לי.

_יש אנשים שעושים את זה בחדווה?
נדמה לי שיש אחת. קוראים לה בשמת א._
חחח לא יודעת אם בחדווה אבל בלי בעיה.

_הפלאיות שלו שובה את לב הילדים
LOL הכל שיווק!_
לא, הוא פשוט כיף. גם שלי אוהבים אותו.

תפילה_לאם

מה זה ספוג הפלא הזה?

זה ספוג לבן, במן חתיכות כאלה מלבניות, שכל פלאיותו מתמצה בזה שהוא בעצם מוריד שכבה עליונה מהדבר שאת מנקה. זה לא מתאים לכל משטח או חומר אבל לרוב הדברים הסטנדרטיים שמקנים בבית - כן. אז כל מיני דברים שפעם שפשפנו, עכשיו עושים הוקוס פוקוס, מחליקים את הספוג, והם נעלמים. כל מה שצריך זה להרטיב אותו במים, לא יותר מדי, ולא לסחוט אותו יותר מדי כי אחרת הוא מאבד את המרקם הצפוף שעושה את העבודה.
חפשי בגוגל ספוג הפלא.

אני החזקתי מעמד. לא ניקיתי ולא דיברתי.
ומה קרה בסוף? איך את משאירה ככה במתח?

תפילה_לאם

הקישור הראשון שמתקבל בעקבות גיגול הוא ל"באופן"! רק השני הוא ל"סנו". קטעים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אאוטסורסינג נבון לשיטתי:

(דוקטוראט עוד לא כותבת, הצעה לתזה נחשב?) וכמובן יש כאן מלא תובנות שנאספו מהאתר

ניקיון- שוטף בקטנה (כלים, כיריים, שולחן ומזדמנים..). תחזוקה שלוקחת מעל 10 דק (טאטוא ניגוב ופרויקטים) האצלת סמכויות לבן הזוג תוך הוצאת הכור האטומי הקטן לגינה/ לחצר (עדיף עם עוד אמא. עדיף עם מאמרים ומרקר).
אוכל- אני מהמתוכננות יחסית, בעיקרון את זה קשה לי לשחרר לאחרים (טעים לי לאכול את שלי). וזו גם פעילות אטרקטיבית אצלנו- מנשנשים, מסתכלים על ה״שמש״ של האפרסמון....לא רואה סיבה לא להפריט את זה אם זה לא בנפשו של מישהו. אבל חושבת לעצמי: כדאי שתהליך הכנת האוכל יהיה נוכח בבית (לא קופסאות).
לגבי חיפוש אטרקציות לילד: בעוונותיי אני עובדת ובתי נמצאת ב״מוסדות״ חלק מהיום אז אני מרכזת את עבודות הבית כאטרקציה בדרך כלל. לפעמים גם אני שוכחת ונסחפת לכל מיני הפעלות. לא נורא, שאלה של מינון אבל מה שעוזר לי (בראש, בסדר לעצמי) זה מיסוד- נניח ביום מסויים יש מפגש או שעת סיפור בספריה או האכלה של חיות בחווה... שתיים כאלה קבועות בשבוע זה המון. כאן אאוטסורסינג קולע לדעתי- בין אם חלוקה בסבב אימהות, יום-של סבתא או בייביסיטר זה נפלא כי את יודעת שביום ג יש לך שעתיים לעריכת טקסטים על השעון ... לי זה יעיל ככה.
בהתאם לכותרת הדף, במסורת פליי-ליידית (?) הייתי חושבת כמה שעות אני צריכה בשבוע לתחזוקתי השוטפת (שנצ, כתיבה, בהייה בהווה, הליכה) וכמה מהן יכולות לקבל מענה בשוטף (גרביים הילדים מחברים, הליכה יחד עם טיול לכלב) מה נשאר וכמה משאבים זמינים (שכנה סבא חוג וכו).

את עושה אאוטסורסינג כמו שאת חיה

אני בתקופות. לפעמים אני לא יכולה להפריט את הטירוף האימהי שלי.

(חודש שביעי. מיקור חוץ לחודשיים הריון? מישהי?)

(חודש שביעי. מיקור חוץ לחודשיים הריון? מישהי?)

אני !!!!!!!!!!!!!!!!!

מיקור חוץ לחודשיים הריון? מישהי?
אני מוכנה, אבל רק בשליש השני, ואחר כך אני מחזירה (מפונקת, מה לעשות, רוצה רק את החלקים הטובים). אז נדבר בהריון הבא שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נתאם בדפבית בהזדמנות

במחשבה נוספת על העניין של התחזוקה והנוכחות, אני גדלתי בבית שתוחזק ב90% ע״י ״עובדים חיצוניים״ וזה היה בעייתי. מעבר לחוסר פרופורציה בין שעות מטפלת לשעות הורה.
יש משהו יותר עמוק בעניין של לסדר אחריך ואת סביבתך המיידית ממה שנגלה לעין. ואני כוללת בזה כל סוג של תחזוקה (צחצוח שיניים עד הכנת צהריים). מקטנות הייתי לבד בעסק הזה, וזה יוצר לאקונה חמורה בתחום. ויותר עמוק- מחליש נפשית. קצת קשה לי להסביר כרגע, אחשוב עוד קצת.

יש משהו יותר עמוק בעניין של לסדר אחריך ואת סביבתך המיידית ממה שנגלה לעין.
אני ממש מסכימה. מזה זמן רב אנחנו עושים הכל בעצמנו. אין אפילו בייביסיטר ליציאה בערב. אין עזרה אחרי הצהריים. אין מישהי שתעזור בניקיון. אין כלום.
ועל אף הקושי, אני מרגישה ברבדים העמוקים שלי שיותר טוב לי ככה וגם לי קשה להסביר למה. העזרה היתה בתקופות שבהן היה מאוד מאוד קשה, עם שלושה ילדים פיצפונים, וכיום, כאשר הילדים קצת גדלו ושעות העבודה נראות אחרת, זה לא נחוץ לי יותר.
בשבילי זו האבחנה בין עזרה נחוצה לבין קביים. אני בעד לקחת ולקבל עזרה נחוצה. אני נגד הקביים. הקושי הוא להסביר מתי זה הראשון ומתי השני, אבל איכשהו, לגבי עצמי אני פשוט יודעת.
כמוך, רקמה, גם אותי החליש כאשר אשה זרה ניקתה את הבית. לא החליש כאשר עשינו זאת ביחד. אז אחד הקווים שמבחינים בשבילי בין עזרה מעצימה למחלישה זה עד כמה אני מאפשרת לעזרה לקחת את המקום שלי.

ובשמת, הסיפור על התגלגלות היחסים בינך לבין הבייביסיטר פשוט מקסים.

_אני החזקתי מעמד. לא ניקיתי ולא דיברתי.
ומה קרה בסוף? איך את משאירה ככה במתח?_
הוא לא ניקה.

אחרי שהגשתי את הדוקטוראט, ניקיתי את הבית. ועשיתי שינוי גדול בראייה שלי את עניין השותפות בניקוי הבית.

במחשבה נוספת על העניין של התחזוקה והנוכחות, אני גדלתי בבית שתוחזק ב90% ע״י ״עובדים חיצוניים״
מעניין.
אני גדלתי בבית שתוחזק ב-100% על ידינו. ואני לא אוהבת אחרת.

ובשמת, הסיפור על התגלגלות היחסים בינך לבין הבייביסיטר פשוט מקסים
חחח יש לו עוד המשך שלא נגמר (-:

עשיתי שינוי גדול בראייה שלי את עניין השותפות בניקוי הבית.
כתבת על זה כבר איפשהו שאני יכולה לקרוא? סקרנות גרידא.

חחח יש לו עוד המשך שלא נגמר
גם אצלנו ככה. ומשמח אותי לחשוב שמי שגידלה איתנו את הילדים תמיד תהיה חלק מהחיים שלנו על באמת.
לפני הרבה שנים הלכנו ברחוב ואמא שלי הצביעה מרחוק על אשה ואמרה - את רואה, זו היתה המטפלת שלך כשהיית קטנה. וזה היה נראה לי כל כך זר שאין לי מושג מי זו, שיכולתי לעבור לידה אלף פעמים ברחוב ולא להכיר אותה והיא לא תכיר אותי. גם לא הלכנו להגיד לה שלום. זה נחרט לי בזיכרון הילדי שלי שזה לא אמור להיות ככה.
וגם עם אפרת המדהימה שליוותה אותנו אחרי הלידה השלישית אני שומרת על קשר ומדי פעם מראה לילדים את התמונות שלה וכולנו נזכרים בה בחדווה גדולה, בתאטרון הבובות שהיא היתה עושה ובתלתלים הג'ינג'יים הבלתי נשכחים.
וזה נכון גם לגבי הלידה. כל שנה, ביום ההולדת של קטנתי שנולדה בלידת בית, אני שולחת למיכל בונשטיין תמונה מעודכנת של האפרוחית ושל כל שאר החבורה שהיא פגשה. כאילו... ככה זה אמור להיות.
ולשני הבנים אין אפילו תמונה של המיילדות שלהם מבית החולים ואין שום קשר, כמובן. אלו כמו שתי חתיכות קטנות של פאזל שחסרות לי.

_עשיתי שינוי גדול בראייה שלי את עניין השותפות בניקוי הבית.
כתבת על זה כבר איפשהו שאני יכולה לקרוא? סקרנות גרידא._
כן אבל כרגיל אני לא זוכרת באיזה דף...

ומשמח אותי לחשוב שמי שגידלה איתנו את הילדים תמיד תהיה חלק מהחיים שלנו על באמת
עכשיו היא אחותי-הלא-ביולוגית (-:

לא זוכרת באיזה דף...
אם תיזכרי, אשמח לקרוא.

עכשיו היא אחותי-הלא-ביולוגית
יווווו, איזה כיף.

הקישור הראשון שמתקבל בעקבות גיגול הוא ל"באופן"! רק השני הוא ל"סנו".

גוגל יודע באילו אתרים את מתעניינת, לכן באופן עולה אצלך ראשון. לא כך הדבר בכל מחשב.
(סתם מידע חשוב, אם כי לא קשור...)

גוגל יודע באילו אתרים את מתעניינת, לכן באופן עולה אצלך ראשון
נכון. אצלי באופן עולה שלישי. זה ממחיש את העובדה שזה לא אותו דבר בכל המחשבים. אבל גם חותר תחת העובדה שגוגל יודע באילו אתרים אני מתעניינת

_לא זוכרת באיזה דף...
אם תיזכרי, אשמח לקרוא._
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי. נדמה לי שכתבתי באתר הזה באיזה 10-11 דפים...

אחד הקווים שמבחינים בשבילי בין עזרה מעצימה למחלישה זה עד כמה אני מאפשרת לעזרה לקחת את המקום שלי.

וואו, קלעת בדיוק למשהו שאני מרגישה המון זמן והתקשיתי לנסח לעצמי.

מיקור חוץ לחודשיים הריון? מישהי?
אין לי בעיה אם אני לא צריכה ללדת בסוף

כתבת על זה כבר איפשהו שאני יכולה לקרוא? סקרנות גרידא.
ב פליי ליידי . ממש בהתחלה. קראתי את זה כהקטן שלי היה בערך בן חודשיים, הקטנה הקצת יותר גדולה בת שנתיים וחודשיים, ואמרתי לעצמי, אם ל בשמת א היה בלאגן בבית כשהיו לה שני ילדים קטנים, מה יגידו אזובי קיר כמוני?
התחלתי לקחת עוזרת בית פעם בשבועיים.
שפיות.
שמחת חיים.
מדפים לבנים במקלחת.

תפילה_לאם

גוגל יודע באילו אתרים את מתעניינת, לכן באופן עולה אצלך ראשון. לא כך הדבר בכל מחשב.

וואו! אמא'לה! "האח הגדול - עינו פקוחה"?

ב פליי לידי? . ממש בהתחלה
לא, זה לא זה. לא יודעת איפה זה היה. אוף.

טוב, חשבתי קצת על העברת תחזוקה לאחרים

יש בזה מימד לא אקולוגי (ברמה כלכלית- קוסמית?). קצת כמו הלאכול-להקיא-כדי-לאכול-שוב הרומאי: אם אתה מייצר יותר ממה שאתה יכול להתמודד איתו אתה בבעיה, בהצפה, בחוסר איזון. קצת כמו לבשל ולזרוק בכמויות. (תופעה מערבית....?). אני מסייגת, יש תקופות ויש הקלות. ברור לי גם שהמכאניזם (המשעבד) של השוק המודרני, בו אתה ממיר זמן בכסף (באופן שיוצר ממון למישהו אחר), קשור במצב הזה- ופה אני מתחברת לעדי ממקום אחר אולי. אתה לא מנקה כי אתה יכול לקנות את זה. צריך לעבוד כדי לממן את זה. כדי שזה ישתלם לך אתה חייב ליצור "מפל ריכוזים" בו השעה שלך שווה יותר מזו של העובד תחתיך. או לעבוד יותר ממנו- אני כלכלנית קטנה ממש, אבל לייצר מעבר לגבולותיך זה פשוט לא לעניין לאורך זמן (תחזוקה שוטפת)
זה מעוור. מה שאתה לא מטפל בו באופן אישי פשוט מפסיק להיות נוכח בחייך (למשל: לגדול עם המשפחה יחד או לייצא את הילדים לטיפול המוסדות). ברמה מסויימת. או שאתה צריך לעשות מאמץ יותר גדול לראות אותו (השלמה מלאכותית. למשל, אני מוצאת עצמי מפעם לפעם ב"שיחות נפש" עם הגנן של הבת שלי כדי לדעת מה קורה איתה במהלך היום).

אגב, כששיקללתי את האחוזים היה לזה חלק בעניין: אני הייתי מגיל צעיר במסגרות ארוכות, מטפלת ואח"כ בבתים של חברות (מכירים ילדים "הומלסיים" שנדבקים למשפחות שאשכרה גרות בבית שלהם?), עוזרת פעם בשבוע... ולא שהיה קל לתחזק את זה כלכלית, הייתה העדפה ברורה לקריירה, או צורך, או חוסר מסוגלות לטפח חיים מאוזנים

או, פחד מלהתמודד עם החיים התכלסיים הבסיסיים שאין להם כותרת של שעות עבודה/ יומיומיות : אני עובדת, אבל המון מהבית ובדרך כלל בשולחן האוכל כשלידי מתבשל סיר, מתופעלת מכונת כביסה, משחקת בתי. לא תמיד אפשר, אני מודה לפריבילגגיה הזו. גם מחינוך מחדש שקיבלתי כאן אני מנסה ליישם: החיים כמכלול. לא להיכנע לדיכוטומיה המטמטמת הזו, הפטריאכלית- מודרניסטית (ממליצה: טובי פנסטר, של מי העיר הזאת? לפחות את ההקדמה בה היא מדברת על מושג של היומיום כזירה ש"הותירו" לנשים, והפרידו משוק העבודה, ובכלל על הפרדות תפקודיות-מרחביות-חברתיות).
מחליש נפשית: אני רואה אצל אמא שלי כמה לחץ יש כשהאוכל מוכן, לקרוא לכולם "להתייצב". כמה משימתיות יש בה, אני משתוממת. כשהנכדות מגיעות צריך לעשות להן אוהל, לספר להן סיפור, לקחת אותן ל...- והן שתיים באותו גיל. תנו להן שתי מגבות מטבח והן מסודרות (שמיכה לבובה, שמלה, כובע, מפה של פיקניק, מנשא...מערוך....וכדומה). זו תופעת לוואי של אאוטסורסינג, כשהיא מבחינתה תמיד "בתפקיד". כי מישהו אחר כרגע לא, יצא מובן? ההפרטה מאפשרת הפרדה, מייצרת מתח כזה בו כולם כל הזמן מתפקדים בעמדה מסויימת. תמיד בחליפין. ואח"כ זה חייב לזה וזה "רימה" את זה כי לא הוריד את הכלים מהשולחן אפילו שזה כרגע היה בתפקיד עם הילד... (סתם מתארת השלכות אפשריות). יחסי שוק, יחסי כוח, ניצול וראיית האחר כמשהו להשתמש בו/ עצמך ככזה

מסקנות? נראה לי קודם כל להסתכל על הרובד הזה, הסמוי בכל המערך החליפי הזה של "עזרה חיצונית" ולראות איך הוא נשאר בגבולות סבירים, או מקבל התייחסות נכונה.
אני לקראת ילד שני כאמור- חושבת איך לבקש ומה, וממי. ואולי גם: למה.

רקמה, אהבתי מאוד מאוד מה שכתבת.
מה שכן, את הלחץ שאת מתארת בסעיף השני אני רואה הרבה פעמים גם אצל אנשים שלא הוציאו למיקור חוץ שום עבודה בייתית. לפעמים זה פשוט אופי לחוץ, צורך לרצות ולהיות אהוב (בעיקר מול ילדים ונכדים), או קושי פשוט לשבת על התחת ולראות את העולם מתנהל מעצמו בלי להיות במרכז העניינים.
ויחד עם זאת, אהבתי את החיבור שעשית. הוא ממש הגיוני. ואולי הוא פשוט לוחץ על הכפתור של אנשים שהם כאלה ממילא, ושללא מערכת הלחצים הסביבתית ההתנהגות הזו שלהם היתה יכולה להיות מתונה יותר, במקום להתגבר.

אני רואה איך כל דבר שיוצא החוצה למיקור חוץ הופך להיות פחות שלי ושזה כאילו שאני פחות יודעת לעשות אותו. ולהפך. ככל שאני יותר עם הילדים שלי אני יותר יודעת איך להיות איתם באמת. ככל שאני מתחזקת את הבית שלי אני יודעת יותר איך לעשות את זה היטב וביעילות. וכך גם עם כל שאר הרשימה. כשדברים "משתכחים" ממני, למרות שהם אמורים לבוא לי באופן טבעי, זה מחליש.
הקבלה משונה לגמרי, אבל זה קצת כמו עם אמצעי מניעה מלאכותיים מול השיטה הטבעית.

חושבת איך לבקש ומה, וממי. ואולי גם: למה.
רקמה, מוסיפה לך כאן מחשבה שהנחתה אותי, אולי תמצאי בה עניין - לחשוב אחרת על ההתחלה (נגיד, החודשיים הראשונים אחרי הלידה) ועל ההמשך. בהתחלה, בשביל הגוף המשתקם, לבקש כמה שיותר ולקחת כל מה שמציעים. התשובה לשאלה למה היא ברורה - כי השיקום של הגוף אחרי הלידה משפיע אחר כך על המהלך של חיים שלמים ועל איכות החיים השלמה. וזה בעיניי כל כך חשוב וכל כך קריטי עד שזה מצדיק הרבה מאוד. וזה גם משהו שקל להסביר הלאה ואנשים מבינים אותו (זה הניסיון שלי). אחרי זה עולות כבר שאלות אחרות, אישיות יותר ותלויות במערכות יחסים.
<והלוואי שהייתי חושבת על זה אחרי הלידה השנייה, שגרמה לי נזקים סמויים וגדולים, ולא רק אחרי השלישית, שבה הנזקים הסמויים הפכו לגלויים וזה היה לגמרי מאוחר מדי. הפך להיות מזעור נזקים במקום מניעה שלהם>

אני אחרי לידה שלישית.
עם שני הבנים הייתי בבית, לא לקחתי עזרה וזה היה לחלוטין מטורף...
עכשיו שני הבנים במסגרות עד הצהריים ואני עם התינוקת, אך לחודשיים של אחרי הלידה החלטתי להכניס למסגרת של צהרון.
ברור לי ולהם שזה זמני בלבד,
אך כרגע זה ממש חיוני לי.

תפילה_לאם

ככל שאני מתחזקת את הבית שלי אני יודעת יותר איך לעשות את זה היטב וביעילות. וכך גם עם כל שאר הרשימה.
כן, אחרי שהתחלתי לגבש לי איזו שגרה של ניקיונות קטנים לאורך השבוע (שרותים, כיריים), העלי הזמין עוזרת וכמעט הפסקתי לעשות את זה, ופתאום כשהיא לא יכלה לבוא בפעם האחרונה, לא הצלחתי לשלב את המטלות האלה בסדר השבועי.

אני גדלתי בבית שתוחזק ב90% ע״י ״עובדים חיצוניים״ וזה היה בעייתי. מעבר לחוסר פרופורציה בין שעות מטפלת לשעות הורה.
המשפט הזה, שכתבה רקמה, צד את עיני.
חשבתי לעצמי שגם אני גדלתי כך, בקיבוץ של פעם. וזה מתקרב לכמעט 100%.
מגיל אפס בבית הילדים, מטופלת ע"י אחרים. לא ראינו הכנת אוכל ולא כביסה כי את זה עשו במטבח הקיבוץ ובמכבסה. לבית הילדים היו מביאים בטרקטור עם עגלה את ארוחת הצהריים.
לעומת זאת, מגיל צעיר מאד לימדו אותנו לנקות, לשטוף כלים ולטפל בבעלי חיים (ניקיון התחיל עוד בגן, בעלי חיים בכיתה א').
ראיתי את הוריי מנקים את הדירה פעם בשבוע, אמא אופה עוגה ביום חמישי, קצת משחקים איתנו ומטיילים (במיוחד בגיל הצעיר טרום בי"ס).
חוגים, טיולי למידה, "טיפול" בבעיות בנפש ובגוף- הכל טופל ע"י הקיבוץ.

כשנעשיתי אמא, זכורה לי תחושת המרירות בהתחלה. לא הבנתי מאיפה כל העומס הזה. אמא שלי הלכה לעבוד בבוקר, חזרה בצהריים לשנ"צ ואחה"צ קיבלה את פניי בשתיה ועוגה.
אז מה פתאום אני עובדת קשה בחוץ ואז חוזרת הביתה וגם צריכה לבשל ולכבס ולנקות ולטייל ולהקריא ולקלח ובסוף גם לקום בלילה כי לילד יש סיוטים?

ומתוך אותה בורות לגבי אמהות נורמטיבית, החל אצלי תהליך לימוד והתבוננות עד שהגעתי למודעות העצמית. ההבנה שתחזוקה עצמית מירבית היא דבר חשוב מאד ושבכל העברת פעילות
לגורם אחר, יש מן ההעברה של אחריות וההפחתה של ידע אישי מאחר שלא תורגל כהלכה.

אמא שלי הלכה לעבוד בבוקר, חזרה בצהריים לשנ"צ ואחה"צ קיבלה את פניי בשתיה ועוגה
תראי איך, לצד כל הרע, הקיבוץ כן חשב (מחשבה רעיונית, אידיאולוגית) וביצע חלק נכבד מאוד משיחרור האשה.
מי שעבדה במכבסה - זו היתה העבודה שלה. היא תוגמלה עליה.
מי שעבדו בחדר אוכל - זו היתה העבודה שלהם. הם תוגמלו עליה.
כך גם המטפלות וכן הלאה.
לא אמא אחת שצריכה להיקרע ולעשות הכל וגם לדאוג לפרנסה. התפקידים חולקו לאנשים וכך עומס העבודה היה אנושי. כולל התורנויות, שגם הן התחלקו בין כולם ונתנו הרגשה, לפחות עקרונית, שיש איזה שיוויון וגם בין גברים לנשים. כולם עבדו, כולם אכלו בחדראוכל שלוש פעמים ביום, כולם היו במנוחת צהריים ואחה"צ בילו עם הילדים.

חמודה שכמוך... תמיד שמחה לראות גם את החלק המלא של הכוס

אאוטסורסינג
מיקור חוץ

מצטערת אבל חייבת לשאול מאיפה המושגים האלו. הלועזי אני מבינה מבחינה מילולית, אבל עוד אף פעם לא שמעתי מישהו דובר אנגלית משתמש בו.
השני, פעם ראשונה שאני שומעת אותו. מיקור??? איזה פועל זה???

מעסקים וחברות שונות.

כאשר עסק שעושה כמה דברים, נניח, קונה חיטה, טוחן אותה לקמח, ואופה לחם, מחליט להעביר חלק מתהליך היצור לחברה אחרת זה נקרא מיקור חוץ בעברית, או אאוטסורסינג בלעז. באאוטסורסינג גם נתקלתי בעבר בהקשר של עבודות בית והשגחה על ילדים.

אולי בגלל שאני לא אוהבת לקשר שיטות כלכליות ומשפחה, אז קשה לי לקשר במושגים האלו.
באאוטסורסינג גם נתקלתי בעבר בהקשר של עבודות בית והשגחה על ילדים.
בארץ? אני אף פעם לא שמעתי את המושג הזה בהקשר הזה (וגרתי במקום שהשפה המקומית הייתה אנגלית, והיו סביבי הרבה שהשתמשו בכוח עבודה חיצוני בבית).

כן, בארץ. פה ובתפוז.

<אני כבר כמה שבועות רוצה לרשום את דעתי פה ולא צוברת די כוחות למגילה שמבקשת להירשם. אולי היום אמצא כוח?>

כן, בארץ. פה ובתפוז.
אז כנראה בגלל זה לא שמעתי על זה עד עכשיו.
היכרתי אישה שכל הזמן התיחסה לאמהות שלה כעבודה. לא התסדר לי אז, וגם לא עכשיו אחרי שאני בעצמי אמא.
להיות אמא כמו להיות בת זוג, זה לא עבודה מבחינתי. אני לא יוצאת לחופשה מהם. זה חלק בלתי נפרד ממי שאני.

כותבת רגע לפני שקוראת, מחשבות מהמקלחת (ידוע שאלה המחשבות הטובות ביותר)

אז אחרי שסיימתי לתחזק את השוטף (ארוחות ערב, מקלחות, סיפורים לשלושה ילדים- אבל היי, פגשנו את עדי א ומשפחתה בספריה, אז כבר היה שווה), הרגשתי ש... מה? שוואלה, נחמד- הילדים הלכו לישון כשהם ריחניים וחמודים, הם שבעו, ואפילו הכנתי להם אוכל למחר. הכלים שטופים, הכיור נקי. נו, נחמד. אבל אי אפשר להשוות בין זה, לבין, נניח, התחושה שיש לי כשמפיקת המוסף שבו אני כותבת שולחת לי מייל בעל שורה יחידה- הכתבה ירדה לדפוס. זו שמחה. ומה שאני מרגישה עכשיו? בקושי סיפוק מינימאלי.

ועוד- הבוקר הילדים שלי התעוררו בשש. זאת אומרת, אחד קם. התעטש, התשעל קצת, הלך להשתין (בשקט, ובכל זאת). אחיו כבר התעורר, והאח השלישי התהפך בחוסר נחת ורטן במיטתו. לא משנה, בסוף כולם חזרו לישון והקיצו בשעה הגיונית (חוץ ממני, כמובן). אבל ברגעים האלה- התעצבנתי. וחשבתי לעצמי- למה? הרי היו תקופות ארוכות למדי בהן הקצתי בשש בבוקר וזה לא עצבן אותי בכלל. להפך. לעתים אפילו הרגשתי שליחות (מילה קצת גדולה מדי, אולי, אבל זה כדי להדגים את הנקודה). ועכשיו- מה? ובכן, עכשיו זה פשוט לא משנה. הם יכולים לקום בשש ואני אהיה אומללה, או שהם יכולים לקום בשמונה וזה יישמח אותי. אבל מה יתנו השעתיים האלה לעולם? עוד שעתיים בהם הם ישחקו, או יקראו או יאכלו משהו או פחות שעתיים כאלה? (ושוב, חוזרת ומבהירה- אני מתה על הילדים שלי, הם מעולים, ואני שמחה מאוד על הזמן שאנחנו מבלים יחד, אבל לעתים הייתי שמחה לו הזמן הזה היה מתחיל בתשע בבוקר

).

אבל אי אפשר להשוות בין זה, לבין, נניח, התחושה שיש לי כשמפיקת המוסף שבו אני כותבת שולחת לי מייל בעל שורה יחידה- הכתבה ירדה לדפוס. זו שמחה. ומה שאני מרגישה עכשיו? בקושי סיפוק מינימאלי.
וואו, יעלפו, זה משפט כל-כך נועז וכנה שאני מתלבטת אם לכתוב לך על זה משהו. אני אתלבט עד מחר בבוקר

בכל מקרה, שווה גם לך לעיין בו שוב. אולי הוא המפתח לפתרון הדיסוננס שאת מתארת במעלה הדף.

נושא מאוד רלוונטי לי ואני הרבה משתמשת במושג אאוטסורסינג בנוגע לעבודות הבית... יכול להיות שנתקלתן בזה בחומרים שלי. זה נאמר קצת בבדיחות הדעת, כי בד"כ אאוטסורסינג זה בחברות גדולות ולא בנוגע לשטיפת כלים. אבל ככה אני רואה את זה, שהכלים הם חלק מה"משימה" שלי ואפשר להעביר אותה למישהו אחר.

אבל אי אפשר להשוות בין זה, לבין, נניח, התחושה שיש לי כשמפיקת המוסף שבו אני כותבת שולחת לי מייל בעל שורה יחידה- הכתבה ירדה לדפוס. זו שמחה. ומה שאני מרגישה עכשיו? בקושי סיפוק מינימאלי.
תחושה דומה מאוד שלי. כן, זה כיף שהילדים שבעים ואכלו טוב ומוכנים לישון. ולא, זה לא מתקרב להתרגשויות אחרות שיש לי כל יום. אנשים שמצליחים. ספר שנכתב.

במשך שנים לא היתי אמביוולנטית בכלל בנוגע לנושא הזה. היה ברור לי שכמה שיותר אפנה מעצמי את המשימות של הבית אוכל לגשת למשימות הרבה יותר חשובות לי - אפילו להיות עם הילדים באמת, לשחק, לטייל, ולא כל הזמן לנקות ולבשל. אח"כ זה הפך לבניה של עסק. הגעתי למצב די קיצוני שאני משלמת המון כסף על עזרה בבית ועובדת המון. ועכשיו שוב מתחילים לי סימני שאלה, האם זה מה שאני רוצה. אולי דווקא לעשות יותר עבודות בית יהיה יותר מאוזן.

ובפועל עדיין הכי נהנית מרגל על הגז ולהיות חופשיה ולעשות את מה שמגשים את החלומות שלי והם לא קשורים לשטיפת כלים.

אבל אי אפשר להשוות בין זה, לבין, נניח, התחושה שיש לי כשמפיקת המוסף שבו אני כותבת שולחת לי מייל בעל שורה יחידה- הכתבה ירדה לדפוס. זו שמחה. ומה שאני מרגישה עכשיו? בקושי סיפוק מינימאלי.

לפני שאני כותבת, כי אלה עניינים שהעסיקו ומעסיקים גם אותי, יש לי שאלה:
האם ההשוואה שעשית בין שני הרגעים שתיארת היא כדי להמחיש ולייצג משהו כללי שאת יודעת כבר שאת מרגישה, או
שאת בוחנת את ההשוואה הזו כדי להסיק ממנה משהו כללי יותר?

כי אם זה השני - יש לי כמה השגות על ההשוואה הזו.
אבל אם זה הראשון - אני לא רוצה שישתמע כאילו אני מנסה לומר שמה שאת מרגישה הוא לא נכון.

טלי, מאחר וסקרנת אותי מאוד - אולי אפשר להזמין אצלך משהו שתאמרי על עצמך, וכך לא יסתבך לך מול יעל?

אני שמחה מאוד לדבר על עצמי (-:
חשבתי לעשות את זה אחרי שיעל תענה, כדי לא להסתבך בכל מיני הסתייגויות, אבל אולי במקום זה אסייג מראש בהסתייגות אחת גדולה, שמה שאני כותבת עכשיו, הוא כל מיני מחשבות שעלו אצלי בעקבות הדברים של יעל, ולא מחשבות על יעל...

אני חושבת שהסיפוק שמקבלים בעבודה (לא כולם ולא תמיד, אבל לרוב) שונה מהסיפוק מההורות.
בהורות יש מעט מאוד רגעים של סיפוק מהסוג של הישג, או השפעה נראית לעין על העולם. במיוחד זה נכון בסוג ההורות שלנו.
וגם כשיש תחושה כללית, שוואלה, אני עושה משהו טוב - זה לא מדיד ולא כמית וכמעט אף פעם אין איזה רגע מכונן של הכרה או הישג.

יש איזה ציטוט שקראתי בספר שמנסח את זה ממש טוב, אנסה לחפש בערב.

בכל אופן, הסיפוק שלי מהאמהות הוא נינוח יותר מהסיפוק מהעבודה.
כשאני עם הבן אני מרגישה מן הרגשה כללית שהכול בסדר, הדברים הם כפי שהם אמורים להיות. אני מצליחה (יותר) להיות בתוך הרגע, וכיף לי (לא כל הזמן, ברור, אבל מספיק מהזמן).
זה שונה מתחושת ההישג שיש לי בעבודה, אבל זה לא גורם לי לחשוב שמשהו חסר לי בחוויה שלי של ההורות. כרגע מה שיש בחווייה הזו מספק אותי לגמרי.
מניחה שבחלוף השנים, ועם גדילת הילדים, אני עשויה לרצות גם סוג הסיפוק שיש בעבודה. כרגע, לא.

לעניין ההשוואה הספציפית, נראה לי שזה שהיום הסתיים בשלום, זה באמת לא משהו שיקפיץ את רוב האנשים משמחה. בסדר, היום הסתיים בשלום, נו.
יותר טוב מאשר אם היה בלאגן, אבל עדיין - בסדר, לא כזה סיפור. לא כזה הישג. אם אני צריכה לבחור רגע מההורות כדי להשוות לרגע שיא של הישג בעבודה, לא הייתי בוחרת את הרגע הזה. הייתי אולי משווה את זה עם רגעים כיפיים במיוחד שהיו במהלך היום, שבהם השמחה מההורות היא גדולה יותר. בקיצור, תחזוקה שוטפת נכון אולי יותר להשוות לכתיבה של הכתבה, לא לרגע הפרסום שלה.

אולי בעצם מה שאני מנסה לומר הוא שבעבודה חלק גדול מהשמחה נובע מהתוצאות, ובהורות השמחה היא יותר מהעשייה עצמה, מהדרך.

אם כבר התחלתי לכתוב, אז אשתף גם במחשבות שלי באופן כללי על הנושא של תחזוקה שוטפת.
נקודת המוצא שלי הייתה שאין לזה חשיבות כמעט בכלל.
הרגשתי שהחלק החשוב בהורות הוא ההיבטים הרגשיים שלה, וזה מה שמשנה לילד, ולא איזה אוכל הוא אוכל, למשל (לא מהפן הבריאותי, שתמיד נראה לי חשוב. יותר מבחינת החוויה של האכילה) או סדר וניקיון. לכן נראה לי הגיוני להזניח או "להוציא החוצה" תחזוקים טכניים שכאלה, ולהקדיש את זמני לדברים החשובים - היחסים הרגשיים והצמיחה הרגשית של הילד. באופן הזה, כך חשבתי, גם יתפנה לי זמן לעבודה שלי (שהיא כמובן "חשובה" ולא סתם תחזוקה שוטפת).

היום אני חושבת שצורת החשיבה הזו היא טעות, וסליחה אם אכתוב דברים שמובנים מאליו למישהו, לי הם נחוו לגמרי כתגלית.
זה נכון אולי כשיש תינוק אחד קטנטן, שרק יונק.
אבל מהר מאוד הדברים הטכניים מתחילים לשנות.
למשל, גיליתי שכשאין אוכל שהילד שלי אוהב - הוא לא יאכל. גם אם הוא עוד לא הכיר את האוכל שהוא כן אוהב.
שאם הבית מבולגן, הוא לא מוצא מה לעשות עם עצמו גם אם אני מכווינה אותו לכל מיני אפשרויות, ואם מסודר פחות או יותר הוא מעסיק את עצמו יופי גם לבד.

_{ובשקט אם אגלה, שגם בדקתי וגיליתי מה קורה ואם מזניחים קצת את גזירת הציפורניים. הן נשברות וזה לא נעים.}

וגם למשל לשבת ולשחק בפלסטלינה וצבעי אצבעות - חשבתי, למה צריך את זה, הוא משחק יופי בחול ובבוץ.
אבל מהר מאוד גיליתי שזה לא מספיק (לפחות אצלנו) והחוסר מתבטא בשלל אופנים - החל ממעיכת האוכל במקום לאכול אותו וכלה בתשוקה אדירה לבוץ שמבטאת בדיבורים עליו 24 שעות ביממה (כולל בלילה, תוך כדי שינה). אז עכשיו יש לו פינת יצירה מצוידת, שאני משקיעה זמן בלטפח (לסדר, לאבזר).

ועם כל הכבוד ליכולות הרגשיות שלי כאמא (שאני דווקא מרוצה מהן מאוד), גיליתי שגם צריך להיות מאורגנת בחיים כדי שלילד יהיה טוב.
וזה חורג כמובן מעבודות הבית גם לתחום החברתי והרפואי ומה לא.

ומרגע שהבנתי על בשרי שההיבטים האלה של ההורות חשובים באמת, וזה לא סתם חומרי וסתם טכני, נהיה לי קל הרבה יותר לעשות אותם בעצמי.

לא שאני שוללת אאוטסורסינג לגמרי, אבל אני מסכימה עם ההסתייגויות שהובעו כבר בדף הזה על הכמות ועל הצורה שבה זה נעשה, ועל המחיר שזה גובה (שלפעמים הוא כדאי, אבל עדיין קיים).

טלי ב , תודה על זה! נגעת בדברים שמעניינים אותי מאוד. מקוןה להתפנות בקרוב לכתוב כאן.

טלי ב , אני מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. עברתי תהליך דומה והגעתי למסקנות דומות

תפילה_לאם

גם אני הסכמתי מאוד עם מה שכתבת בפוסט שהסתכם במשפט:
בקיצור, תחזוקה שוטפת נכון אולי יותר להשוות לכתיבה של הכתבה, לא לרגע הפרסום שלה.

מעניין להתייחס לעבודה שלי, כיוון שהיא לכאורה דומה מאוד לזמן איכות עם הילדים הפרטיים שלי.
אני עובדת כקלינאית תקשורת במסגרות החינוך המיוחד.
יכולות להיות פעמים שאסיים מפגש טיפולי עם ילד בתחושה של איזה רגע מכונן של הכרה או הישג. ומה כבר עשיתי? שיחקתי עם הילד/ ה איזה משחק.
אז מה ההבדל?
כנראה שלפחות חלק מהתשובה טמון במילים זה_ כן _מדיד וכן _כמית , עד כמה שהתפתחות של ילד יכולה להיות מדידה (ובנושא הזה יש לי הרבה הסתייגויות והתלבטויות מקצועיות, שהזכרתי במקומות אחרים, עד כדי השאלה "פניי המקצועיים - לאן?", ולא זה המקום לפרטן.)
בעבודה אני מתמקדת ביעדים מוגדרים. אם אני רואה בפעם מסוימת שיש התקדמות לקראת היעדים, אני שמחה מאוד בהתקדמותו של הילד, ועל אחת כמה וכמה אם אני מרגישה שאני יכולה לייחס לעצמי איזה חלק ממנה.
כשאני עם הילדים שלי , כן, יש יכולות מסוימות שהייתי רוצה לקדם, ולו כיוון שיש לי ילדה אחת שעברה גם במערכת החינוך המיוחד, ועד עכשיו "צריך ליישר אותה לפי הסרגל של בני גילה", משום שאנחנו לא בחינוך ביתי, ואז יכולים להיות אתה (ולפעמים עם האחים שלה) רגעים מכוננים של הכרה או הישג._ אבל המבט הכללי הוא של זרימה, של _יום הסתיים בשלום , של תחזוקה שוטפת , של להיות יחד, להספיק להקשיב למי שפונה אלי, לתת ארוחת ערב, לגזור ציפורניים לכמה עשרות אצבעות ובהונות.

שלום

טלי, מה שכתבת באמת גורם לי לחשוב ונשמע מאד נכון - גם אם כרגע לא תמיד יש לי זמן/כוח/יכולת/כשרון לממש... תודה על זה!

רציתי לשתף - לפני כמה ימים הגענו למפגש חינוך ביתי בלי אוכל מושקע מוכן מהבית

אחרי שכל שבוע אנחנו מתעכבות כי אני מנסה להספיק ובסוף הקטנה לא רוצה לאכול שם במילא, אז השבוע ויתרתי וכמובן שהיא כן רצתה לאכול הפעם... בכל אופן זה באמת הרגיש כמו חטא, קצת מביך וגם הרגשתי שירדו לי נקודות אצל חלק מהמשפחות. אוף...

אז ברגע שחזרנו הביתה הרגשתי צורך פנימי, ותכף נעמדתי לארגן את המטבח ולהכין תבשיל קארי וקינואה... ותוך כדי שמתי לב איך שתי הבנות עסוקות בענייניהן. רציתי לכתוב על זה ישר ב תחזוקה שוטפת אבל כמובן שברגע שניגשתי למחשב הן שתיהן נזכרו שהן ממש ממש צריכות לעשות איתי כל מני דברים. וזו הנקודה שרציתי להעלות שלא ראיתי כאן קודם (אולי פיספסתי?)

תחזוקה שוטפת כהפוגה קטנה ורגע של נפרדות.

קורה לי שאני צריכה רגע שקט לעצמי, ונכון שברוב הפעמים באופן לא קונטקסטואלי היו בערך מיליון דברים שהייתי מעדיפה לעשות, אבל לרוב אני משיגה את ההפסקה הקצרה בכך שאני מתפנה לשטוף כלים, לתלות כביסה לבשל וכו'. והבנות מפנות לי מקום. הן יכולות להיות איתי במטבח (יש לקטנה מטבח משלה שם ומגנטים למקרר) או להמשיך בענייניהן, לפעמים כשהן מאד רוצות (לעיתים רחוקות - אם זה לא עוגיות או טופו) הן מצטרפות ועוזרות. אפשר להגיד שבערך 80% מהזמן יש לי קצת שקט כך.

זה כמעט לא קורה אם אני לוקחת ספר, בודקת משהו במחשב, קצת יותר אם אני משוחחת בטלפון - אבל נמאס להן מהר, ואני כמובן חושבת שהן צודקות

אז יש כאן שתי נקודות: אחת היא שתחזוקה שוטפת יכולה להיות דווקא מקום לנשימה - ואני מודה שלקח לי כמה שנות אמהות לפני שהתייחסתי אליה ככה.

השנייה היא קשורה באמביוולנטיות שאני מרגישה לגבי הזכות שלי להפוגה שכולה רק בשבילי. אני מאד רוצה אותה אבל לא מרגישה שבאמת מותר לי... הרי ההבדל בתגובה של הבנות חייב לנבוע ממני. וזה מבאס אותי גם מכיוון שהייתי רוצה להרגיש ראוייה ויכולה יותר בקלות - ובאמת אני הרי מדברת כאן על הזכות לחצי שעה-שעה פעם ב... וגם כי הייתי רוצה להעביר את המסר הזה לבנותי, שכשהן יהיו אמהות גם הן יהיו ראויות לקחת לעצמן פסק זמן.

שמחה לשמוע שמה שכתבתי דיבר אל מישהו (-:

יעל וצילי, אני מקווה שתחזרו להמשיך את השיחה הזו...

אוכמנית, אפשר לשאול למה מדברי התכוונת כשכתבת
גם אם כרגע לא תמיד יש לי זמן/כוח/יכולת/כשרון לממש... ?

אני שואלת כי היה נראה לי שאני סתם מהגגת על הלכי הרוח שלי בכל מיני נושאים, לא חשבתי שאני כותבת משהו שאפשר "לממש".
ואגב, גם אצלי הבן שלי משתף פעולה יפה עם עבודות בית (אם בהשתלבות בהן או במציאת עיסוק אחר לעצמו) אבל לא עם פעילות כמו קריאה בספר או מחשב.
חשבתי שזה ככה אצל כולם כי לילדים יותר קל להבין מה את בעצם עושה כשאת עושה עבודות בית, וגם כי את פחות "מטרה נייחת" .

טלי יקרה, ממש אהבתי את מה שכתבת, והיה לי כל כך הרבה מה להגיד עד שזה נדחה ונדחה לרגע שבו יהיה לי זמן לסדר את מחשבותיי ולכתוב, והרגע לא מגיע

בעיקר עלו לי המון תובנות על הדומה והשונה בין ה"עבודה" לבין היות בבית וזה גלגל אותי רחוק.
אז תודה לך על זה, וסליחה שהזמנתי אותך לפרט ואז נעלמתי. פעם הבאה תכתבי קצת פחות דברים של טעם. דברי חוכמה מרחיקים מהדיון, זו המסקנה היחידה

בתכלס, הרי אם אני קמה בבוקר והכלים לא שטופים (רוב רוב הזמן) פחות נעים לי לשבת לשתות את התה שלי. מכיוון שהבנות שלי - בעצם יותר הבכורה - לא מראות כל עניין בארגון וסידור (מן הסתם?!), לא ממש חשבתי לקשר בין קשיים שיש להן (שוב - בעיקר לבכורה) לבין הבלאגן. זה מקבל משנה תוקף כי את הקושי שלי אני בדרך כלל יכולה להכיל אבל הן עוד כל כך צעירות והכלת קושי זה בכלל לא צד חזק אצלנו... אז מעניין מה יקרה אם אצליח יותר להקפיד כאן על תחזוקה שוטפת

מודה שגם בעיני זה היה לא חשוב בעבר, ויותר ויותר משתנה.

כשתיארת את זה כך, זה היה מאד הגיוני... אבל לא תמיד אני מצליחה (למשל עכשיו יש כלים שמחכים, כביסה לקפל צעצועים על הריצפה וספרים פזורים ואין לי כוח להסתכל עליהם אפילו

)
אני גם לא תמיד מוכשרת לכך - לצערי אני בשלנית בינונית

זה מעציב אותי מאד ואני מדי פעם מנסה לאתגר את האבחנה הזאת, אבל זו האמת. אצלנו בבית יש גם המון מגבלות של מי אוכל מה. יש מרקמים שהם בעייתיים, טעמים שהם בעייתיים, לא אוכלים מוצרים מהחי, כן/לא אוכלים טופו, כן/לא אוכלים עגבניות, לא אוהבים פסטה. אצלך, אם אין אוכל שהילד אוהב - הוא לא אוכל. גם אצלנו זה ככה - אבל חלק ממה שהן אוהבות ומזל שזה בדרך-כלל מאד בריא, אני פשוט לא טובה בלהכין. אז אנחנו אוכלים גם בחוץ.
זה עניין המימוש...

אצלנו יש עוזרת שמצילה את שפיותי (ואני גם טורחת להודות לה על זה בכל פעם מחדש! וגם אנחנו מכלילים אותה מאד - והיא מרוויחה יותר ממה שהרווחתי בפוסט. )
וגם אנחנו (כמה מצחיק) התחלנו כי באיזשהו שלב בדוקטורט החלטתי להפסיק לתחזק ולחכות לראות כמה זמן ייקח עד שהבנזוג ישים לב. זה לקח חודש... בשמת א אני מורידה בפנייך את הכובע שהחזקת מעמד! ואז החלטנו על עוזרת כי לא רצינו לבלות את המעט זמן שיש לנו יחד על ניקיון...

גם אצלי מאז שאני בבית (ואחרי תקופה של התנגדות קשה - כי מה עכשיו אני עקרת בית?) עם הבנות, ההתייחסות שלי לעניין השתנתה. ואני רואה (גם בזכותכן) את הערך של לעשות בעצמנו.
בינתיים בגלל- טוב בגללכן - התחלנו מחדש את שיטת התורנויות, הפעם מתוגברת בכוכבים... לא מתה על זה, אבל זה מכניס סדר בעשייה, אז ככה זה בינתיים. ואני אוספת מכן טיפים (יש לנו את ספוג הפלא ולא חשבתי להציע להן...)

זהו. יצא לי קצת מרוח.

שכחתי להגיד להגנתי, שמצד שני אני תופרת להן בגדים לבקשתן...

שליחה על ידי nomad* » 27 ינואר 2014, 09:07

אתמול הגעתי לישראל אחרי ארבעה חודשים באפריקה. כל הבתים ששכרנו וגרנו בהם, באו עם אנשי צוות, שמטפלים בבית - גינון, שמירה, וגם ניקיון. כל התחזוקה השוטפת. מהר מאד הבנתי שקצת בלתי אפשרי לסרב לשירותים המוצעים, כי זה מאיים ביותר על היציבות התעסוקתית ועל הגאווה המקצועית שלהם. הופתעתי מגודל השמחה שלי לחזור לרחוץ את הכלים שלנו, לכבס את הבגדים שלנו. לטפל בנו. זה סיפוק גדול להיות אוטונומי, והעבודות האלה באמת מספקות זמן הרהורים. לרחוץ כלים אני ממש ממש אוהבת. (רחצתי גם באפריקה, מידי פעם

.

אבל - אני בשלב אחר בחיים, כבר ללא ילדים קטנים. יש לי את כל הפנאי שאני צריכה כדי שכל מטלות הבית יעשו בשמחה ובלי לחץ. בהחלט היו שנים, כשארבעת ילדי היו קטנים, שהייתי יכולה לקבל את כל העזרה הזו בשמחה ובהקלה רבה, למרות הפגיעה באוטונומיה ובפרטיות.

תודה צילי [-:
מחמם את הלב לקבל כאלה מחמאות (-:

מבינה לגמרי (ומזדהה) עם העניין הזה שדווקא כשיש הרבה מה לכתוב, אין זמן לכתוב את הכול. לא התכוונתי שתצא נזיפה, אם כך יצא.
אני באמת סקרנית ומעניין אותי לקרוא אילו מחשבות עלו אצלך, ואחכה בסבלנות עד שתוכלי לכתוב בנחת (-:

אוכמנית - עכשיו אני מבינה למה התכוונת. גם אצלי יש קשיים במימוש הזה.
אני מרגישה שיפור עצום לטובה, אבל נקודת ההתחלה הייתה נמוכה. אז את לא צריכה להגיד כלום "להגנתך", אנחנו לגמרי באותה סירה (-;

דף נהדר. תודה.

הרי ההבדל בתגובה של הבנות חייב לנבוע ממני
זו נקודה שממש מעניינת בעיניי. מזדהה לגמרי לגבי ה- מעסיקים את עצמם סבבה כשאני שוטפת כלים, דוחפים ראש למסך כשאני מנסה לגלוש באינטרנט.
מה שדי מדהים הוא- שבעלי מצליח באיזו דרך פלאית להמשיך ולתפעל אותם מרחוק בעודו במחשב. אין לי מושג אם זה משהו שהוא משדר או עושה (הרי כשהם באים אלי אני מתפנה אליהם, אז הם נשארים), אבל וואלה, זה אפשרי.

השנייה היא קשורה באמביוולנטיות שאני מרגישה לגבי הזכות שלי להפוגה שכולה רק בשבילי. אני מאד רוצה אותה אבל לא מרגישה שבאמת מותר לי...
יש לי רשימת דברים קטנים וטיפשיים ורשימת דברים גדולים וחשובים שאני ממש חייבת בדחיפות לעשות למען עצמי (החל בסידור הגבות, וסליחה אם זה לא מספיק PC לדף הזה, וכלה בדרפט של מאמר). ואני לא מגיעה לזה. האם טכנית זה אפשרי להגיע לזה? בטח שלחלק מהדברים. אבל זה לא קורה. אני מחכה שמספר3 יאכל אוכל אמיתי ואפשר יהיה להשאיר אותו עם אנשים אחרים לפרק זמן שהוא יותר מהפוגת נשימה, אבל זה עוד ייקח זמן. (והאמת היא שאם כבר יש לי הפוגת נשימה אני מנצלת אותה כדי, פשוט, ובכן- לנשום, ולא הרבה יותר מזה). (עכשיו אני גם חולה בהרגשה של עוד-דקה-מתה, אז אתן יכולות לייחס את השליליות למצב פיזיולוגי גרידא P-: ).

שכשהן יהיו אמהות גם הן יהיו ראויות לקחת לעצמן פסק זמן.
בדיוק חשבתי לפני כמה ימים אם הייתי מאחלת לבניי אישה כמוני. לא הגעתי למסקנה סופית בעניין

ומרגע שהבנתי על בשרי שההיבטים האלה של ההורות חשובים באמת, וזה לא סתם חומרי וסתם טכני, נהיה לי קל הרבה יותר לעשות אותם בעצמי.
אז אני לגמרי מבינה את זה, באמת, ובכל זאת זה נותר נטל בעיניי. מכאן הקושי בעצם. הרי אם הייתי חושבת שזה חסר חשיבות, הייתי מצליחה (אולי) פשוט לשחרר. מכירה את האנשים האלה שמגיל צעיר אהבו לשעשע ילדים קטנים? ולשחק איתם, לעשות להם בייביסיטר ולקחת אותם לטיולים? עכשיו תעשי 180 מעלות משם ותמצאי אותי. (היי!).
אני אוהבת הרבה דברים, אבל בעיקר כשהם באים בצורת פרויקט, משימה, לבשל מנה מורכבת ולהשאיר מהפכה במטבח. לכתוב כתבה רצינית אבל בהחלט בהחלט להשאיר שאריות עבודה שחורה לעורך, שיברר את כל הפרטים הקטנים שאני לא טרחתי.