אלבאום דף נוסף

תודה משה
הסיפור המשפחתי די מורכב. אבא לא שותף, אמא שבעת לידתו לא תפקדה כך שכל הטיפול עבר לאחות בשלב מסויים האחות עזבה את הבית אז חלה רגרסיה וחזר לעשות צרכים במכנסיים, אח קטן ממנו בשנה שאליו האמא מחוברת, :חוסר יכולת של האמא לתפקד בכל התחומים ולהתמודד גורם לה לייצר מצבי לחץ :צעקות פליקים(לפי דבריה).
לגבי פרמטרים נוספים אחזור בהמשך..

ניראה שהאבחון לא לקח בחשבון שהטיפול עם האם הוא חלק אינטגראלי מהעבודה עם הילד. במקרה הזה, סביר להניח שקשה מאוד יהיה לגרום לילד להשתנות בעיקר מהצורך שלו ליצור מצב לחץ (איני מאמין שאין לו) ללא שהאם תשנה את התנהגותה וללא שיעבדו ביחד כיחידה. יכול להיות (ומאוד סביר) שהצורך בלחץ הוא העומד מאחורי אובדן השליטה בצרכים בבית הספר. זהו דפוס די ברור של צורך ליצור לחץ מרמה מסויימת ומעלה.

אני מאמין שחשוב למטפלים לקרא את כל הכתבתה הזו.
http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 81,00.html
חיבוק לשבת שלום

שלום משה,
אני אם לילד בן 6 ,ילד בעל עושר שפתי ויצירתי מאד עם שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן לגילו.
הקושי שלו הוא בלנסות דברים חדשים הוא לא רוצה לשחק משחקים תחרותיים ממש נמנע,וכשהוא משחק בעיקר עם אבא ואמא
חייב לנצח וכשהוא לא ,הוא מאד כועס ומתבטא לא יפה.
הוא ילד מאד חברותי שאוהב שיבואו אליו בעיקר, אך יכול ללכת גם לחברים.
אין קושי בכתיבה למרות שהוא עדיין בגן הוא כבר כותב אותיות מתוך סקרנות.
בעיקר הקושי סביב נושאים תחרותיים .ולשאלתי האם יש קשר לויסות חושי או להיפריות.הוא מאד תנועתי אך בעל הקשבה וריכוז עמוק.
האם יש בכלל צורך לטפל או לחכות שהדברים יגיעו בזמנם.?
תודה, מאם שדואגת אבל מזהה את הדאגה שלה.

לפלוני תודה על שאלתך.
מדבריך, ניראה שבנך מתקשה כנראה בבשילוב של נושאים הקשורים לאופי מולד (תחרותיות) וקושי תנויעתי כלשהו שאינו מאובחן, ואולי גם קושי בחושיו.
אני ממליץ לאבחן על מנת לשלול נושאים שיכולים להעיק בהמשך הדרך.
הצורך לנצח כל הזמן, והכעס בהפסד יכול להיגרם מנושאים שונים, שווה לבדוק.

המשך לנושא חזרה לכושר

היום, בפעם השנייה בחיי, התחלתי בריצה מהתחלה . שוב הצלחתי לרוץ 15 דקות בבת אחת בקצב 7.5 ק"מ לשעה. אך הפעם להבדיל מהקלות היחסית בה הצלחתי בפעם הקודמת, לאחר כל דקה היה מאבק גדול של "להמשיך או לעבור להליכה". הקושי היה מהתחלה, בעיקר הריאות הציקו וגרמו לתחושה של הסטמה הקרבה בכל שנייה (כל אסמטי למד לפחד מההרגשה הזו, כי היא מביאה איתה רק צרות).

למרות ההרגשה, החלטתי להמשיך, מבלי שהורדתי את הקצב. אמנם היה קשה לאורך כל הדרך, אך הקושי לא הלך וגדל כפי שחששתי כל הזמן, אלה שמר על אותה רמת קושי. זה מאוד משמח, כי זוהי חוויה חדשה, "מאמץ על סף ההסטמה מבלי להפסיק, מבלי לשנות ומבלי להיכנס להתקף" הרגשתי שמח ביותר לאחר מכן, לא כל יום אני מצליח לעשות דבר שלכאורה נראה פשוט אך בעצם הפחד הוא השולט, המצב גורם לקשיים לא מבוטלים. המלחמה "לאבד את הפחד מהפחד" אינה מפסיקה לרגע, ולא תמיד אני המנצח. הפעם הצלחתי והאסטמה לא הצליחה להשתלט עלי.
לאחר הריצה הלכתי עד לדקה ה 28 בקצב 6.8 קמ"ש ורצתי מחדש, אך הפעם בקצב 8 קמ"ש כשתי דקות וסיימתי בקצב 10 קמ"ש דקה נוספת. לאחר מכן הלכתי עד לדקה ה 45 על מנת לווסת את הגוף מצד אחד, ולבצע עם עיניים עצומות מדיטצייה לפתיחת הצקרות בו זמנית מצד שיני.

כמו כן, אני עושה מכשירים לחיזוק הזרועות, כ150 כפיפות בטן שונות ותרגילי גמישות.

דיווחים נוספים בהמשך (אני רואה זאת כדיווח שיכול לעזור לכל מי שמעוניים להילחם על הרגשתו הטובה, כי מבחינתי אין להשוות הרגשה גופנית של מסוגלות בעקבות כושר טוב וגמישות, לכל הרגשה אחרת)

אנונימי

כי מבחינתי אין להשוות הרגשה גופנית של מסוגלות בעקבות כושר טוב וגמישות, לכל הרגשה אחרת)
על כך אני חולק עליך....אני מעדיף sex . שילוב מעולה של רגש. גוף ואנרגיה....

אני מבין שאתה לא עושה סקס עם הגוף?? האם לדעתך הסקס טוב יותר או פחות אם אין הרגשה גופנית של כושר וגמישות טובה?

מלבד זאת, כשעובדים עם הגוף, ולא מכניסים בתוך העבודה את הרגש והנשמה, לא באמת עובדים עם הגוף. עבורי אימון טוב מאוד, מאומץ באמת, המכניס את כולי כולל כל רמות הרוחניות בתוכו, מאפשר לעשות דברים שלא כל כך ניתן לעשות בסקס, אלה עם שני הצדדים מאומנים היטב בטנטרה ברמה האנרגטית הגבוהה ביותר, ושניהם יודעים איך להפוך לזרימת כדור הארץ לאורך כל הסקס.

פרסמתי סיפור קצר באתר הבא, אתם מוזמנים להגיב. הסיפור הוא סנונית ראשונה מתוך הספר שילובי אינטליגנציה שבעוד כחודש נסיים את התרגום. במו איזה יופי! אני יכול לקרא בקלות

למשה
קראתי ונהנתי מכתיבתך.
זו דרך מצויינת לספר סיפור על קושי של ילד/מבוגר מנקודת מבטו ולתת לו מענה ופתרונות יעילים.
כל הכבוד.
ממתינה לסיפור הבא..

תודה טליה, שימחת אותי.

שלום לכולם.
יש לי ילד בן 6 .חכם ואינטליגנטי. מאוד מאוד תחרותי ופרפקציוניסט.
הוא משקיע המון אנרגיה ברצון תמיד לנצח. התחרותיות באה לידי ביטוי בתחומים רבים. כמו: ריצה, רכיבה על אופניים.משחקי מחבואים, תופסת וכו'.
גם בתחומים נוספים כמו: ציור.חשבון, בנייה ועוד....הוא תמיד רוצה להיות הראשון. לא מסתפק במקום השני.
הגננת מאד משבחת את יכולותיו. אבל.....כשהוא מפסיד, אלוהים ישמור. הוא בוכה, מתרגז נמנע להמשיך ולנסות פעם נוספת. הוא קורע ציורים בגלל שלא יצא לו מספיק טוב כפי שרצה. או שילדה אחרת אמרה לו שהציור שלה הרבה יותר מוצלח.הוא מסוגל לריב עם חברים, לקנא בהם ואף להיות עם המנצח ברוגז.
זו גם סיבה מבחינתו לא ללכת לגן.
מה הייתם מציעים לי לעשות ואיך לנהוג איתו.
אציין, שאני ובעלי לא טיפוסים תחרותיים ולא מדרבנים אותו לשום תחרות. הכל בא מעצמו ומרצונו.

רינה תודה על פנייתך
ילדים רבים הם תחרותיים, אך אין זה אומר שהם צריכים להגיב כך כשהם לא מצליחים. יכול להיות שמשהו בגופו מייצר מתח רב, והמתח הזה מתפרק ברגעים של תסכול.
אני ממליץ לאבחן אותו על מנת לשלול את האפשרות שגופו מייצר מתחים רבים המתפרקים בהתנהגות.
המערכות שצריכות להיבדק הן המערכות המוטוריות ומערכת החושים.
אשמח לאבחן את בנך.
משה

תרגום לאנגלית
אני מחפש דובר אנגלית ארה"ב (שפת אם, שהגיע כבוגר { ויותר 17-18} לישראל), המעוניין ויכול לתרגם עבורי מספר סיפורים קצרים (עד דף וחצי כל אחד).
אודה על פנייתך
[email protected]

לאחרונה (כאילו התגלתה תופעה חדשה)מתפרסמים בכלי התקשורת ארועים קשים של בעיות התנהגות קשות של ילדים
כבר מגיל הגן(שלא לדבר על המבוגרים)
הן, בקושי בקבלת גבולות, אלימות קשה, ונדליזם ועוד....
ישנן דיעות לכאן או לכאן העוסקות בשאלה: האם יש להשאיר ילד אלים,או כזה שפוגע בעצמו וסביבתו בדרכים שונות בגן רגיל
או להשאירו בגן כדי לא להטביע בו סטיגמה של ילד מופרע.? הפרעה שעלולה ללוות אותו לכל חייו. תפגע בבטחונו העצמי והחברתי .
האפשרות לשלוח לגן עם "חינוך מיוחד" מרתיע הורים רבים גם לגבי גן וביה"ס כאחד.
מתוך ניסיוני הרב כגננת .עלי לציין, כי רוב הגננות אינן יכולות להתמודד עם קשיי התנהגות קשים. אין להן את הכלים הטיפוליים.
עליהם להתמודד עם 30+ זעטוטים. לכל אחד יש את הצרכים והרצונות שלו.ההורים רואים בגן מקור למילוי הצרכים הלימודיים וההשגיים של הילד.
(אלה הדברים החשובים בעיני רוב ההורים)לרוב, הם אינם לוקחים אחריות על חינוכם,על סיפוק הצרכים הרגשיים שלהם.
כל אחד עסוק בעיסוקו ומגבלותיו.ההרגשה שהם קונים או לוקחים את ילדיהם לחוגים רבים , מקנה להם הרגשה של "הורים טובים" שנותנים לילדים את המקסימום ובכך הם מנקים את מצפונם. אינני באה לשפוט את הגננות ולא את ההורים.(בודאי שלא מדובר בכל ההורים)
לדעתי, ילד שזקוק לטיפול לאחר שאובחן ונמצא בעל קשיים רגשיים והתנהגותיים כאלה המסכנים ילדים אחרים.
אין לאפשר לו לבקר בגן ללא מלווה,מדריך, מטפל וכו'.ילד קטן לא אמור לסבול ולספוג אלימות ופחדים בסביבה שאמורה להגן ולשמור עליו.
מעשית, נפגשתי בעבר עם מספר מנהלות בבתי ספר בפתח תקוה. הצעתי להן עזרה בהתנדבות של מטפלים בשיטה.(זו אחת הדרכים לחשוף את השיטה ולפרסמה ולקבל מטופלים)
בתחילה היתה התלהבות, אך הנושא ירד מהפרק בגלל סיבות משניות. כמו: ההורים לא יסכימו, משרד החינוך צריך לאשר. צריך ביטוח מיוחד ועוד..
אני מאמינה, שמטפלים בשיטה היו עושים נפלאות . מי שמפסיד הם הילדים, ההורים והמורים.
חבל....

טליה אני מסכים עם כל מה שכתבת. .

חיוך קטן לשבת
לילדים שמרבים לומר "מגיע לי"....

סיפורה של אמא.

הבן שלי חזר מבית הספר יום אחד כשחיוך מרוח על פרצופו.
הוא החליט שהוא פיקח מספיק כדי להעמיד אותי במקומי.

"תנחשי מה למדתי היום בשיעור אזרחות?
למדנו היום על "מגילת זכויות הילד, כתוב שם שאני לא צריך לסדר את החדר או להסתפר.
אף אחד לא יכול להגיד לי מה לחשוב, או להגיד או ללבוש.
אני משוחרר מדת, ולמרות מה שאת אומרת, אני לא צריך להרכין את הראש ובטח שלא להתפלל.
אני יכול לענוד עגילים אם אני רוצה, ולחורר את הלשון ואת האף, אני יכול לקרוא ולצפות במה שאני אוהב, ולעשות קעקועים מכף רגל ועד ראש.
ואם את פעם תכי אותי אני אאשים אותך בפשע ואגבה את כל הטענות שלי עם הסימנים שהשארת על אחוריי.
אל תגעי בי אף פעם – גופי מיועד לשימוש אישי שלי בלבד: לא לחיבוקים ולנשיקות שלך – זו התעללות בקטין.
אל תטיפי לי מוסר כמו שאמא שלך עשתה, זו שטיפת מוח וגם זה לא חוקי.
אמא, יש לי את זכויות הילד שלי, כך שאינך יכולה להשפיע עלי או שאני אקרא למועצה להגנה על הילד".

האינסטינקט הראשון שלי היה לזרוק אותו החוצה, אבל ההזדמנות ללמד אותו שיעור עצרה בי וגרמה לי לחשוב עוד קצת.
הרהרתי בזהירות על הנושא, לא יכולתי לתת לו לעבור סתם כך, ואז חיוך עלה על פני – הוא מתעסק עם מקצוענית.
ביום המחרת לקחתי אותו לקניות בחנות לבגדים מיד שנייה ואמרתי לו:

"אתה יכול לבחור כל מה שאתה רוצה – יש פה המון חולצות ומכנסיים,
צלצלתי למועצה למען הילד והם אמרו שלא אכפת להם אם אני קונה לך נעליים בחנויות זולות או את נייק – אייר.
ובטלתי לך את שיעורי הנהיגה המועצה לשלום הילד אמרו שלא אכפת להם.
ואין זמן לעצור ולקנות חטיף בחנות.
מחר אתה מתחיל ללמוד להכין לעצמך את ארוחת העשר לבד.
ותשמור על התיאבון לארוחת ערב: היום אנחנו אוכלים כבד עם בצלים – המאכל האהוב עלי".

הוא שאל : "אני יכול לשכור סרט וידאו?"
" מצטערת", עניתי, "אבל מכרתי את הטלוויזיה שלך וקניתי צמיגים חדשים למכונית. וחוץ מזה, השכרתי את החדר שלך, ואתה תישן על הספה בסלון המועצה לשלום הילד דורשת שיהיה גג מעל לראשך, וזה מספיק!"

טליה, אהבתי.

המשך עדכון בנושא הנער הילדותי מאוד בן ה 13 הכל כך בעייתי.

ביום שישי שעבר, הוא הגיע אלי לטיפול שיני, לאחר הפגישה הכל כך קשה שהייתה בפעם הקודמת.

בתחילת הפגישה, אמרתי לו מפורשות, שבמידה והוא לא יסכים לעשות את מה שאגיד לו ויעשה הצגות, אשלח אותו הביתה. שאלתי אותו האם הוא מבין, והוא אמר שכן.

כשתי דקות לאחר שהוא החל לתרגל מדיטציית אפור, כשעשה כל מה שהוא מסוגל על מנת להפריע בכוונה, אמרתי לו שילך הביתה, שאיני רוצה לעבוד איתו. הבחור ניכנס להלם, אך יצא מהחדר ללא וויכוחים?
הוא היה לא רק מופתע, אלה די מזועזה שאני לא מעוניין לעבוד איתו (לא קרה לו עדיין שמישהו הראה לו את הדלת), הוא יצא החוצה ונישארתי לשוחח עם אביו, שהסכים איתי לחלוטין. במקום קבענו פגישה לתחילת השבוע ביחד עם האם והאב בלבד.
לפני שהם הלכו, הילד פתח את דלתי וביקש הסבר ללמה אני לא רוצה לעבוד איתו. בקול המרוחק ביותר שיכולתי אמרתי לו שיחשוב על כך בבית ושיסגור את הגלת, ומייד פניתי להמשך כתיבתי.

כשההורים הגיעו, הובהר לאם שאסור להמשיך לגונן עליו (האב הבין זאת כל הזמן) , אם לא רוצים לאבד אותו (תרתי משמע). סוכם שמלמחרת בבוקר, הילד מתחיל לארגן את עצמו לבד, האם תעיר אותו פעמים לכל היותר, תסרב להיכנס לוויכוחים המקובלים עליו, הוא יסדר את מיטתו לבד (מעולם לא עשה זאת) , ובמידה ולא, יקחו ממנו בהתחלה את המחשב האישי, לאחר מכן את הטלוויזיה וכן הלאה.
עוד באותו הערב, ההורים התבקשו לשבת איתו ולהבהיר לו את כללי ההתנהגות החדשים. ברור היה שחייבים להתחיל עם דרישות לא קשות במיוחד, אך בלתי מתפשרות. בכל פעם בעבר שניסו לבקש ממנו, הוויכוחים הטישו את האם לדרגה של חוסר רצון להמשיך ולנסות. (התנהגות טיפוסית של הצורך ביצירת מצבי לחץ).

היום, בתחילת הפגישה הבהרתי לו מחדש שברגע שיתחיל עם המשחקים שלו הוא הולך הביתה.

אני חייב לציין שהגיע אלי אדם חדש. לא מפריע, לא זז כל הזמן, מקשיב, מבצע את כל מה שביקשתי לאורך כל הפגישה.
גם כשרצה להבין נושא לעומק, לא עשה זאת בשיא ההצגה שיכול אלה שאל לעיניין.
בסוף המפגישה שיבחתי את מאמציו, ופרגנתי לו עד כמה שיכולתי.
בנוסף, הסברתי לו את הדרך שהוא צועד בה, כולל השחרת המצב החברתי עד כמה שנכון למצב של הצורך ביצירת מצבי הלחץ, שיכול להגיע לגרימה מכוונת של שינאה ממש ועדישות של כל הסובבים אותו כלפיו. תיארתי לו איך יכולה להיראות עבודתו כמדען בהמשך הדרך, כשכולם יעריכו את גאוניותו אבל לא ירצו להעסיק אותו או לעבוד איתו. יש לציין שהקשיב וניראה שהבין.

כבר נאמר, "חוסך שבטו שונא בנו". פירושים רבים למשפט, אך בכולם נושא הגבולות הוא המרכז.

למשה
השיתוף בחוויות טיפוליות כל כך חשוב לכל מי שעוסק בתחום זה.
אני נהנית לקרוא על התהליך , מזדהה עם הקשיים ומאמינה שכל מי שמצליח לעזור במידת מה עוסק בעבודת קודש.מציל נפש.
כפי שציינת:"

השחרת המצב החברתי עד כמה שנכון למצב של הצורך ביצירת מצבי הלחץ, שיכול להגיע לגרימה מכוונת של שינאה ממש ועדישות של כל הסובבים אותו כלפיו. תיארתי לו איך יכולה להיראות עבודתו כמדען בהמשך הדרך, כשכולם יעריכו את גאוניותו אבל לא ירצו להעסיק אותו או לעבוד איתו. יש לציין שהקשיב וניראה שהבין.

הטיפול עשוי לשנות חיי אדם מקצה אל קצה. צמיחה , גדילה ופריחה או נפילה, כישלון ודיכאון.

על יוצרי מצבי לחץ בלבד אפשר לכתוב סיפורים וספרים מרתקים...

טליה, את צודקת, לכן חלק מהספר שלי מסביר את הנושא עד כמה שניתן לעומק.

למשה
האם ישנה אפשרות לתרגם את ספרך לעברית?
נראה לי שבצורה זו ניתן היה להפיצו בייתר קלות גם למטפלים שהאנגלית אינה שגורה בפיהם ברמה מספיק גבוהה וגם להורים?
אולי באמצעות העמותה ניתן לעשות זאת בייתר קלות.?

היי טליה
הספר בקרוב מאוד יסיים את התרגום, ואני מקווה שנוכל להפיצו בהקדם

נפלא
בהצלחה

בפייסבוק כתבתי לפני מספר שבועות קצר (3) על נער בן 16 המתקדם מהר ביותר בנושאים השונים. ביום שישי האחרון, שלשה שבועות לאחר תחילת הטיפול, הנער טוען שהוא אינו בורח יותר מהשיעורים. הוא מסוגל לשבת והרעשים אינם מפריעים לו יותר. בבית האם מספרת שהבחור עדיין שונה לחלוטין, עוזר, לא מתווכח, לא מפריע בכוונה ובכלל, היא ממש מתקשה להאמין בשינויים.

כל מה שעשיתי איתו היה מדיטציית האפור ועבודה על המוטוריקה של העיניים והמוטוריקה העדינה.
נכון שהיה צריך מידה של יצירתיות על מנת להתאים את האפור אליו כי הוא התקשה בהתחלה, אך הוא למד מהר ומצליח. האם, בנתה לוח עם כל גווני האפור, על מנת שיוכל לצלמם בראשו ולשחזר את הצבעים בדמיונו.

האצבעות כבר כמעת סיימו את התפתחותן, כמובן שזה לא יכול היה להיות ללא שהוא מתרגל 3 פעמים ביום את כל מה שביקשתי (5 דקות לפעם ובשום אופן לא יותר).
כיום הוא כבר מסגל להפריד מקצבים בין שתי הידיים (בכל יד תרגול בקצב אחר) , מבלי שמרגיש לחץ עצום או מתח גדול כבהתחלה ומבלי שמפסיק את הנשימה או את יכולת הדיבור.

על קצב ההתקדמות המהיר יהיו אלו שיגידו, "טוב, זה משה אלבאום, אנחנו לא יכולים" אבל מה שחשוב להבין הוא שמה שעובד זוהי רמת הטכנאות, מבלי לבזבז זמן כלשהו על נושאים שאינם קשורים ישירות לקושי בגללו הגיע. זה לא בגלל שלי יש כישרון מיוחד אלה הכישרון שלא לבזבז זמן על מה שלא צריך (טכנאי טוב).

בכל פגישה אני עובד איתו על האפור (עד עשרים דקות מקסימום ורק במידה והוא מבקש חיזוק בנושא מהנושאים שהאפור ממקד) ועל המוטוריקה ללא הפסקות כל שאר הזמן.
אין דיבורים מיותרים, אין עבודה על כל נושא אחר, בגלל שאלו אינם שייכים לקושי בגללו הגיע, שהוא קושי גדול בריכוז וקשיים רבים בקיראה. (הנער היה על סף זריקה מבית הספר, עדיין בתקופת מבחן, אבל אני בטוח שישאר ויסיים נהדר את לימודיו).

כמובן שישנם כמה דקות בהם אני שואל בתחילת הטיפול מה היה ואיך היה במשך השבוע, אבל לאחר סיום התחקיר הקצר, כל הזמן מוקדש לתרגול מתרגיל לתרגיל, ללא דיבורים אלה אם אני רואה שנוצר קושי חריג (שאינו מצופה מהתרגיל) בזמן התרגול. בסוף הפגישה ישנן כמה דקות על שיעורי הבית.

במידה וישנו צורך, אני ממקד נושא, כמו שבנושא הנשימה, עצרתי בפגישה השנייה והסברתי לו עד שהבין את המנגנון וחשיבותו. לקח בערך כשש שבע דקות הסבר (המון זמן). גם בנושא העיניים עצרתי, ציירתי את מערך השרירים של העיניים ותפקודם, ועד שלא הבין היטב את החשיבות, לא המשכתי הלאה. גם כאן ההסבר לא לקח מעבר לעשר דקות. התמורה על ההסברים המדויקים כל כך ברורה וחד משמעית, שאני אוהב להשקיע בכך.

בנושא הנער הזה, אני צריך לציין גם שבפגישה השנייה, הקדשתי כעשר דקות הסבר על מה שהוא גורם לעצמו בהתנהגות המחפירה בבית הספר (כל הזמן מדבר, זז, מפריע בורח ועוד).
מכיוון שהנער חכם מאוד, השקעתי בו את הזמן והמרץ הדרוש עד שהבין שמה שהוא עושה, הוא עושה כנגדו ולא לטובתו. חשוב היה לי לגרם לו להבין את היחס בין מורים לתלמידים, ואיך זה שהמורים ברוב המוחלט של המקרים ינצחו ויהפכו אותו לשעיר לעזאזל. מהרגע שהבין, ניראה היה בבירור כאילו המידה נחת בדיוק במקומו.
לפעמים, כשההסבר מתאים למקרה, ניתן לראות את הרגע בו המידע נופל למקומו ומייצר שינוי מיידי.

.

למשה
הסיפור והטיפול בילד מאוד מרשים ומרגש.
מה שאינני מסכימה עם דעתך:
_"אבל מה שחשוב להבין הוא שמה שעובד זוהי רמת הטכנאות"

קצת קשה לי עם המושג "טכנאי" כשמדובר בילדים/אנשים בנושא הטיפולי. . כן מקובל עלי המושג:"גישה" " וטכניקה בתוספות".
גם בטכניקה המשוכללת ביותר צריך להיות במטפל משהו נוסף כדי שהטכניקה תועיל.
כמו: קשר בין מטפל למטופל,הזדהות מוחלטת עם מה אני עושה . ניסיון.הקשבה ליכולת המטופל, גמישות, יצירתיות ,רמת האנרגיה שתתאים למטופל
בלעדיהם לא תעזור הטכניקה.
הדגשת את השיחות שהיו לך עם המטופל. באמצעות השיחה פתחת בפניו ערוץ נוסף ברגש, בהבנה ובאנרגיה.
דברת אליו בצורה כזו שהדברים חדרו .לכל חושיו . זוהי לא טכניקה, זו אומנות, תקשורת ואינטליגציה.ללא השיחה שיצאה מהלב ונכנסה אל הלב , אינני בטוחה שהטכניקה היתה עוזרת.
לפעמים, אני מדמיינת מטופל עם קשיים שונים הן ביחס להוריו, למטפל ולמורים כסוס פראי. הסוס חווה מי רוכב עליו.
"פרש" שאינו בטוח בעצמו ולא משדר עוצמה , עקביות, רגש, תקשורת נחישות, ביטחון והבנה למעשיו יעוף מהסוס.

טליה את צודקת בהחלט, אך עבורי, מי שאינו מסוגל ליצור קשר טוב ועמוק מהתחלה, יתקשה להיות מטפל בשיטה או בכל שיטה אחרת. את נושא הקשר והגישה אני מנסה לקחת כנושא שכל מטפל ידאג לטפח. אני מנסה להעביר את הגישה שלדעתי מצליחה לשנות את המצב.

מתמיד היה לי קשר טוב מאוד עם רוב המטופלים, ילדים קטנים כמבוגרים. לדעתי זהו בסיס לרצון להיות מטפל.
אני אוהב בני אדם, אני מתחבר בקלות רבה למטופלים ולרוב גם להוריהם, יחסית קל לי ליצור אמון, למרות שלא תמיד מצליח.

עם סטודנטים של השיטה למשל, היה לי תמיד הרבה יותר קשה ליצור קשר עמוק מאשר עם מטופלים, בעיקר בגלל הגישה האישית שלי לסטודנט, החושבת תמיד שסטודנט, מהרגע שהחליט ללמוד צריך לדרוש מעצמו את המקסימום.
פעמים רבות מי שאינו דורש מעצמו הרבה וחושב שחייבים להתייחס אליו כלאלו שדורשים מעצמם הרבה, יכול מאוד לכעוס עלי ועל הגישה שלי. אני לא מזלזל, אבל בהחלט מתקשה לתת להם כלאלו שמאמצים את עצמם באמת על מנת ללמוד ולהתפתח.

גם מטופלים שאינם מעוניינים לעבוד לעומק, מתקשים איתי ואני איתם. למזלי, לרוב אני מצליח להאיץ את המטופל להתחבר לעצמו ולרצון להשתפר. כמובן שגם כאן זה לא תמיד, כי אין תמיד.
גם אם סטודנטים עשיתי את המיטב שבי על מנת לגרום להם להתמודד, אבל סטודנט חייב לעבוד הרבה יותר קשה מרוב המטופלים, ועל חומרים רבים ועמוקים יותר, כי רק כך יצליח להפוך למטפל טוב.
בקורס המטפלים, החומרים שסטודנט חייב לעבור, הם על מנת להפוך אותו לאדם המסוגל לטפל באחרים, וזוהי באמת משימת חיים. מטופל לאומת זאת אמור לטפל בקושי שלו וללכת הביתה. אין זאת אומרת שזה קל, אבל בהחלט חלק קטן ביותר ממה שסטודנט אמור לעבור.

סיפור חדש מחדר הטיפולים.
יש לי מטופל בן 9 עם קשיי קשב וריכוז מאובחן ADD, לאחר איבחון בו איתרתי את גורמי הקושי השונים , התחלנו לעבוד, רתמתי את ההורים בניתי איתם תוכנית לעיצוב התנהגות בבית שבאה לעשות גם קצת סדר ואירגון בחייו ובהתנהלות הביתית, רתמתי את המחנכת, להמלצתי היא בנתה פינת אומן בה הוא הראשון שהציג את עבודות האומנות שלו (הוא מוכשר ויצירתי מאוד), הילד העביר בשעת חברה תרגיל הצלבה לכל הכיתה ולמחנכת נתתי עוד כמה טיפים ורפלקציה לקשייו.

בטיפול החמישי ההורים סיפרו לי שהמחנכת שיתפה אותם בכך שכבר חל שינוי מדהים בהתנהגותו בכיתה, ואף הציונים שלו השתפרו... ההורים סיפרו לי היום כי היועצת תפסה אותם במסדרון ושאלה "מה התחלתם לתת לילד?", האם ענתה ששום דבר, היועצת השיבה "לא יכול להיות אין מצב, הוא ילד אחר, הוא נוטל רטלין?" האם השיבה שלא וסיפרה שהילד התחיל טיפול בשיטת אלבאום. היועצת שוב השיבה: "זה לא יכול להיות! אין מצב!" . מה דעתכם?

לרחלי
"אם תרצו אין זו אגדה".

כל הכבוד.
"מי שלא מאמין שינסה"...
מרשים מאוד.

אנונימי

רחלי, מדהים

ועם מטפלת כמוך בכלל.
כל-כך כייף לשמוע את החיזוקים הללו מהשטח.
וכמו תמיד הכתובית כאן למעלה תמיד במקום

"אלי - תן בי את השלווה לקבל את כל מה שאין ביכולתי לשנות, אומץ לשנות כל מה שביכולתי ותבונה להבדיל בין השניים".

רחלי אהבתי מאוד, כל הכבוד ותודה על השיתוף.
אני ממליץ לנסות ולרתום את היועצת על מנת שלא תהווה גייס חמישי. אני מאמין שברגע שהיא תיהייה בפנים, כל עבודתך תתקבל הרבה יותר טוב.
בהצלחה בהמשך וכל הכבוד על חמשת הטיפולים, כן ירבו.

טליה, אורנה פרידמן ומשה.
נכון מאוד ותודה רבה, הכתובית שלך אורנה פרידמן לגמרי במקום.
אני הולכת לרתום את היועצת...

השבוע אבחנתי ילדה בת 12 שסובלת מכאבי ראש קשים מזה שנים רבות. הכאבים החמירו לאחר תאונת דרכים לפני שנתיים.
היא עברה את כל הבדיקות הרפואיות, ולא נמצא דבר היכול להצביע על הגורם.

בבדיקה מצאתי את הקשיים הבאים:
חוסר שליטה בראיית העומק ובמיקוד הראייה, בעיקר בעין ימין.
רגישות יתר בעור
רגישות יתר שמיעתית.
בבדיקת מגע באזור שריר המגרנה (בסיס גולגולת) בקושי ניתן לגעת גם לא בעור, מייד חשה רגישות גדולה וכאב.

באופיה מצאתי
שבטיות רבה (המחייב את הרצון להימצאות בין אנשים ובתוך קהלים שונים)
מתקשרת דרך חולשות
עוד כמה תכונות מעניינות מאוד, אך אינן קשורות ישירות לסיבות הפנייה.

החיבור בין רגישויות ייתר, לקשיים מוטוריים הוא מספיק על מנת לגרום לכאבי הראש. כשמוסיפים לזה את המלחמה המתמדת בין הרצון והצורך להימצא בחברת בני אדם, לצורך להתרחק בגלל רגישויות הייתר, הרי שהמלחמה הזו יכולה להוות גורם חשוב ליצירת כאבי ראש בעצמה.
כשמחברים סיבות גופניות אמיתיות וקונפליקט ברור בין הרגישות לאופי של מתקשרת דרך חולשות, נוצר מצב בו הילדה/נערה הזו למדה עוד מילדות מוקדמת להפעיל את הקשיים הגופניים על מנת לתקשר דרך כאבי הראש. הישגים רבים לה בתקשורת הזו, היא רוב הזמן מרכז תשומת הלב של המשפחה.

השבוע אתחיל לעבוד איתה על האפור ותיקון העיניים. כמו כן כל פגישה אקדיש פרק קצר לשיחה בנושא תקשור דרך חולשות.
אני מאמין שיקח כמה שבועות לשנות את המצב.
דבר חשוב נוסף, גם האב וגם האם עם קושי ברור במיקוד הראייה (לאם מצב המיקוד בקושי קיצוני), כך שהנושא אצל הילדה גנטי. אין זה משנה בכלל ליכולת שלה לשנות את המצב. גם ההורים יעברו טיפול וישנו את הקושי שלהם.

משה.
מקרה מעניין, האבחנה שלך כל כך נכונה והגיונית, ייצור מתח פנימי וסטרס הגורמים לכאב ראש תמידי, יתכן שהתאונה היא רק טריגר? השאלה היא איך תתקשר הילדה עם הוריה ללא מכאוביה?! זה כבר טיפול התנהגותי שלה אל מול ההורים, ברור גם שלהורים יש חלק נכבד בהתפתחות התכונה "חזק כשחלש", נראה שהטיפול הולך לכיוון של טיפול משפחתי.

רחלי נכון מאוד, הטיפול הוא לרוב משפחתי, תוך כדי העבודה על המטופל, אני עובד עם כל המשפחה (במידת הצורך)
עבורי לרוב לא קיים מצב בו המטופל הוא יותר מ 50% מהקושי. לפחות עוד לא ניתקלתי בזה.
גם כשהקושי הוא רק שריר אחד בעין אחת, וצריך לתקן את המצב, הקושי של איך הילד קיבל את זה ואיך המשפחה קיבלה את הילד עם הקושי צריך להיות נידון ולקבל את השינוי הנדרש.
תוך כדי תיקון המצב הגופני, ניתן לתקן במקביל את המצב המשפחתי. שינוי הדפוסים במידה ומסתכלים עליהם מגובה העיניים, לרוב יכול להגיב מהר ותיקון הגוף והקשיים המשפחתיים יכולים להסתיים במקביל.
כמובן שזאת, כל זמן שההורים מעוניינים לשנות את המצב ולא חושבים שרק הילד הוא הבעיה. במקרה כזה, המשקל הוא על עבודה עם ההורים.

אני מקווה לראותכם מחר ביום העיון

יום העיון של העמותה היה נהדר, כל הכבוד לרויטל ולצוות המארגן, תודה

ממליץ על הכתבה הבאה, למרות שהחלק הראשון יכול לעייף במקצת. החלק על התינוקות ומחקרי המוח מעניינים מאוד.
http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 23,00.html

משה שלום יש לי מטופלת בת 5 שהתנהגותה מאוד קיצונית : רגע אחד יכולה לשתף פעולה וברגע להתנגד . לעיתים ההתנגדות נובעת מהתמודדות מול קשיים ואת זה אני מבינה, אך לעיתים השינוי הקיצוני בתגובותיה אינו תואם את הסיטואציה , רגע אחד היא מתרגלת , משתפת פעולה ופתאום ברגע כאילו יש לה איזה "טיק" פשוט מסרבת להמשיך.
אני לא ממש יודעת לאן לקשר התנהגות זו , אשמח אם תתן לי כיווני חשיבה . תודה .

אנונימי

בין זפזופי בדפי האינטרנט יצא לי לפגוש בקולה של אמא לילד עם ADHD

"אתמול באמצע שיעור עם מורת שילוב בבית הספר,בני היקר היה מעורב (שוב) במכות, (מישהו קילל אתו ,נדלק לו הפיוז נתן לו בעיטה ומשם התפתחה בנהם תיגרה) התקשרה מורת השילוב ואמרה: "את חייבת להגיד לו שהוא חייב להפסיק להיות כל כך אימפולסיבי"..... גאון!! האשה פשוט גאון!!! איך לא חשבתי על זה קודם! סתם שנים של פסיכולוגים,פסיכיאטרים,נרולוגים,ריטלין,טיפולים על גבי טיפולים.....הכל סתם ,אני פשוט צריכה להגיד לו לא להיות אימפולסיבי,זה הכל ,כל כך פשוט איך לא חשבתי על זה, אח"כ אני אגיד לו להיות מרוכז,לא להיות היפראקטיבי ונפתרו כל הבעיות.

החלק העצוב בסיפור הזה,שהיא מורה מהחינוך המיוחד שדווקא ממנה הייתי מצפה להרבה יותר"......*

ליבי ראשית אשאל האם ישנו אבחון לילדה הזו? מכיוון שהגורמים יכולים להיות רבים, אני חושב שצריך לבצע שילוב בין מצב גופני (מוטוריקה וחושים) לתכונות אופי על מנת להבין לעומק.

האם בידה מופיעים סימנים של תסכול מוטורי הגורם לכך?
האם היא בעלת צורך ליצור מצבי לחץ?
האם היא בעלת "חייה כאן ועכשיו"
האם היא עם פרסונה מפותחת?
האם היא בעלת פחד להתבגר?
האם היא בעלת נטייה אובססיבית?

לאחר שנדע את הנושאים הנ,ל, ניתן יהיה לקבוע מה נכון לעשות בעבודה איתה.

אורנה תודה על הכתבה, הייתי ממליץ לה מהר מאוד לבדוק את מערכת ההצלבה (במוטוריקה הגסה, העדינה ובעיניים), כי לרוב זהו הגורם המרכזי לחוסר היכולת לווסת את האימפולס הרגשי.
למרות שנהוג לחשוב ש ADD-ADHD הם הגורם, לרוב אבחנות אלו נוצרות בגלל אותו מוקד גופני. כשמשחררים את הגורם הגופני, יכול להיווצר מצב בו גם הסימפטומים האחרים נעלמים.

ליבי בנוסף לכך, חשוב לזכור שילדים בני 5 קרובים מאוד לגיל ה "לא רוצה" שזהו גיל קשה מאוד. אם היא נמצאת עדיין בו, היא פשוט לא עושה כי לא בא לה וזהו המצב הטבעי של הגיל הזה.

האם היא מסוגלת לתקשר על כך?
האם את מצליחה להוציא ממנה את הגורם שגורם לה לא לרצות?
האם האם בחדר? אם כן יכול להיות שהיא עושה זאת עבורה.
האם הילדה מאמינה ביכולתה להשתנות? אם לא, האם את מתקשרת איתה בנושא?
האם היא ילדה יצירתית? במידה וכן, האם את יצירתית בגישה אליה?

זה לעכשיו, אשמח לקבל נתונים נוספים על מנת להבין יותר.

ארנה, התסכול שלהם זועק מבין השורות.
ליבי, על מנת לאסוף אותה הייתי ממליצה לאתגר אותה על ידי שיטה לצבירת נקודות:(לסמן הניקוד על לוח או דף יחד איתה)

תסכמו על 5 תרגילים, בכל תרגיל יהיו משימות שונות. כל משימה מקנה 10 נקודות, המטרה לצבור במהלך כל המפגש 100 נקודות.

לדוגמא: תרגיל ראשון קפיצת הצלבה, משימה ראשונה " אמרי ארבעה סוגים של פירות", תשובה נכונה תוך שמירה על הצלבה מזכה ב10 נקודות.
משימה שניה: קפיצה 1,2,3 חזרה לראשונה ועצירה ברגל ימין , הצליחה.. קיבלה עוד 10 נקודות.
לרשום כמה נקודות נותרו וכך הלאה...כיד הדמיון.
מניסיון, עובד כמו קסם.

רחלי אהבתי את היצירתיות.

אנונימי

חזרתי...

מה קורה לנו אגב קולות של הורים באינטרנט,
אני יושב באוסטרליה, ויוצא לי הרבה להתעניין בתחום הפרעות הנפש, פסיכולוגיה וכו.
בעודי עונה להורים בפורומים של פסיכולוגים והפרעות אצל ילדים, אני שם לב שההורים רצים באיזה אדר מטורף ודוחפים לילדים שלהם כדורים בצורה מטורפת.
לדוגמא:
אחת האמהות התלבטה איזה כדור לתת לילד בייחד עם הריטלין, רופא אחד אמר פרוזק, רופא אחר אמר רספרדול והיא לא יודעת מה להחליט.
(כנראה שגם הרופאים לא, ולכן היא מוטרדת)
הסברתי לאמא שלכל תרופה יש השפעה אחרת במוח וזה תלוי מה הבעיה של הילד, האמא ענתה לי שאין בעיה הוא פשוט קצת מפריע בכיתה.
לשאלתי למה הוא צריך את התרופות האלו היא אמרה כי ככה הרופא אמר.....אוקי
אמא אחרת שואלת, יש לי ילד בן שלוש, האם אפשר לתת לו ריספרדול עם השוקו בבוקר. רספרדול הוא סם אנטי-פסיכותי מאוד חזק, האם ילד בן שלוש באמת צריך את זה, רק כי ככה הוא יותר שקט בגן.

החלטתי לבדוק את הנושא, פניתי למספר פסיכיאטרים באוסטרליה, עובדי בריאות הנפש וכו.
כולם באופן גורס אמרו את אותו דבר:
כשאנחנו נותנים תרופה לילד, אנחנו מאוד נזהרים ומעדיפים לא לתת בכלל, אם כבר נתנו, אנחנו בודקים כל אפשרות אחרת, עושים בדיקות רפואיות לילד ומבצעים מעקב מתמיד, הבעיה שהחוקים התרופפו, והיום כל רופא זוטר יכול לרשום מרשם לריטלין, בכלל בלי להבין את ההשפעות של סם חזק זה על הגוף, אין פיקוח וילדים רבים סובלים מהנושא, פשוט מפחיד לראות את זה.
פה אחד הם קבעו כי ריטלין הוא סם חזק מאוד, ממקר גופנית ופסיכולוגית שיש להשתמש בו רק במקרים ספציפיים, לא באופן קבוע ורק לאחר שכל האלטרנטיבות נוסו. ממש לא כמו שזה עובד היום.

כשאני מדבר עם הורים, הם מספרים לי שלילד שלהם יש ADD' ADHD ועוד מיני הפרעות, בכזאת התרגשות כאילו זכו בפרס, זה הפך לטרנד ומי שלא אובחן ככזה נחשב לא בסדר, כשבאמת כששואלים אותם, הם אפילו לא יודעים להסביר מה היא ההפרעה שיש לילד שלהם, למה הם עושים את מה שהם עושים?, כי הרופא אמר.

ואני שואל, מה קרה לנו? למה אנחנו דוהרים באיזה זרם מטורף ודוחפים לילדים תרופות פסיכיאטריות ללא הבחנה, בלי לעצור לחשוב מה ההשפעות של זה לעתיד והאם באמת באמת צריך את זה.
אז למה כי הרופא אמר? ואולי פשוט גדלנו בעדר והורגלנו להקשיב ל"מבוגר האחראי", למורה בבית הספר...לרופא.

שיהיה שבוע טוב ובריא יותר לכולם

היי Y.P מארץ הקנגרו , מה שקרה לנו זה שחברות התרופות לא מתחשבות בדבר מלבד הרווח שלהן, ושכולם יחנקו או יפגעו.
כמות הכספים הזורמת בתרופות הללו כל כך גדולה, שלא שואלים יותר האם זה טוב או לא, העיקר שיקחו. אסון בין לאומי לטווח הקצר ועוד יותר לטווח הארוך.
העיסוק בחינוך ההורים שכך נכון לנהוג הוא מגמתי ומכוון על ידי גורמים אינטרסנטים. כולנו בתוך המלכודת שלהם, כי כך הרופאים אומרים מחונכים ומחנכים.
אם אתה חושב שזה רק עם ילדים ורק בתרופות הללו אתה טועה. לאורך כל הדרך בכל הגילאים ועם כל התרופות המצב דומה ביותר. הפיכת אוכלוסיית כדור הארץ למכורים, זוהי מגמה ברורה ומכוונת היטב.
קל ביותר לתרץ את זה כאילו וזה לטובתנו, אך לאמיתו של דבר זה לטובת כיסם של מספר משפחות ברחבי העולם בלבד.
חינוך להמונים של "תיהייה חלש עד כמה שניתן" "כך עוד תרופה, כך לא תצטרך לעבוד לע מנת להיות בריא" זוהי המנטרה של בני האדם כיום, והרוב הולכים בתלם.
עצוב, כואב, מסוכן מאוד ומשנה את האיזון הגלובאלי. מעניין כמה האדם יכול להזיק לעצמו לפני שהוא מכחיד את עצמו.

למרות כל האמור, אני אדם אופטימי מטבעי, ומסרב להיכנע למגמות הקיימות.

אנונימי

כן בעייה....אבל כנראה שככה זה, הכול צריך להחרב בשביל להתחיל מחדש, כמו כדור הארץ, ככה גם אנחנו, עד שלא נחריב את עצמינו, לא נבין
ואז אולי נתחיל מחדש...אם לא יהיה מאוחר מידי

אך מכיוון שגם אני אדם אופטימי (ואולי יותר מידי) אני חושב שאפשר לשנות את זה כברר עכשיו....רק צריך להתחיל

יום טוב

האתר שלי התחדש ונוספו מאמרים רבים שלי , מאוד מומלץ. המאמרים מופיעים כקישורים לדפים בצד שמאל.
http://www.intelligence-integration.com

למשה
האתר מאוד מרשים .הנושאים רבים וחשובים.
כפי שציינתי בעבר , חבל שאין תרגום בעברית לכל אלה ששפת האנגלית אינה שגורה בפיהם ואני בינהם.

טליה בקרוב יהיה תרגום לעברית. אני לא יודע אם יהיה ספר מודפס בעברית, אבל ספר אינטרנטי יהיה (כולל אנימציות כספר האנגלי)

יש!!מחכים לזה!!

שלום רב.
יש לי מטופל שעבר בדיקה אצל אורטופטיסט לפני שנתיים.מצב העיניים מאפשר אימון.
האם הבדיקה תקפה גם לעכשיו או שעליו לעבור שוב את הבדיקה?
תודה מראש

שלום רב.
יש לי מטופל שהוגדר PDD, ניתן לתקשר איתו, אך הוא מרבה להתנתק, רמה קוגניטיבית לא גבוהה, מסוגל לחקות תנועה, יש לו רגישויות יתר בכל מערך החושים.
שאלתי : האם ניתן להעביר לו אפור, אם יש לכם רעיון אחר לוויסות החושים שלא דרך דמיון ואבסטראקט, ומה הכי נכון לעשות איתו במפגש הראשון לאור העובדה שהוא חסר סבלנות ובעל קושי בדחיית סיפוקים.

עע* · שליחה על ידי עע* » 25 ינואר 2011, 23:16

שלום לכולם. הרבה זמן לא ביקרתי ושמחתי לראות שהפורום שוקק חיים. יש לי הרבה מה להשלים בקריאה אחורה..
אני מטפל בנער בן 15 שלאחרונה התפתחו לו בעיות ברכיים. קפיצות בפרט ועמידה בכלל מאוד קשים לו ולא מיטיבים עם הרגלים שלו.
אשמח לקבל רעיונות לתרגלי קורדינציה והצלבות מאתגרים שלא מצריכים עמידה.
תודה!

שלום לעע ולכולם

ניתן לבצע "קפיצות" בשכיבה (קפיצות 1-7)
ניתן לבצע גדילה בשכיבה ( הישענות על קיר בכפות הרגליים ולדמיין את השורשים בהתאם)
עבודות קורדינציה (פימפום, מעגלים הפוכים, שמיניות, עיניים ולשון) אפשר לבצע בישיבה
יש להקפיד על ישיבת גדילה

מובן שיש צורך באישור רפואי לגבי עיסויים באזור הרגליים.

בהצלחה רבה!

לנורית
את יכולה לכתוב ולתאר כיצד מתבצעת קפיצה 6.ו- 7 ?
תודה מראש.

מיכל אין צורך בבדיקה נוספת, לרוב, מלבד בעיות אקוטיות אין צורך בבדיקה.

נועם אני מאמין שניתן לבצע את האפור, וגם צריך לבצעו כמה שיותר מהר. אני לא מאמין שמישהו שיש לו רגישויות יתר גבוהות, ניתן לאבחנה כלשהי בעיקר לא PDD. סביר מאוד להניח שבמידה ותצליחי לגרום לו לווסת את חושיו, הסמפטומים האוטיסטיים יכולים להשתנות ואולי גם להיעלם.
מבחינה טכנית, אני ממליץ לצייר איתו בצבעי ידיים שחור על לבן עד שכל גווני האפור יהיו מול עיניו. כמו כן להכין קופסה גדולה כלשהי בצבע אפור שניתן להיכנס לתוכה, על מנת שיוכל להבין מה הכוונה בדימיון של האפור. כל מה שתצליחי לייצר עבור זה, חשוב ביותר. חשוב שילבש בגדים אפורים, ובחדרו תיהיה מנורה המפיצה צבע אפור.
האם את מצליחה להקפיץ אותו בקפיצה ראשונה?, זהו השלב החשוב ביותר על מנת ללמוד לדחות סיפוקים. גם כאן, כל השקעת מאמץ מבורכת וחשובה ביותר.

עע מעבר למה שניכתב, המורה שלי לקרטה מאיר יהל ז"ל היה אומר, כשיש בעיות ברכיים, הדבר החשוב הוא לתרגל את הברכיים. מכיוון שאני מסכים איתו, וראיתי המון מקרי ברכיים שנחלצו מהקושי (כולל אותי) אני ממליץ על התרגולים הבאים:

להבין שבעיות ברכיים (מלבד כאשר זה נובע מגדילה מואצת בגיל ההתבגרות) לרוב נובעות עקב הפחד להתקדם ולהתפתח. כמו כן פחדים מהמוות נאגרים בברכים. כל הפחדים הללו מכווצים את שרירי וגידי הברכיים ויכולים לגרום לכאבים קשים. שווה לתחקר אותו ביסודיות בנושא פחדים וחרדות.
בעמידה פיסוק ברוחב האגן כשהבהונות והברכיים פונות החוצה בזווית קטנה, להניח ספר עבה מתחת לכל עקב (באותו הגובה). לבקש מהמאומן לרדת בכפיפה עשרה ס"מ ולא יותר ולעלות. לבצע את הכפיפה הזו לאט כעשר פעמים, מספר פעמים ביום (במרווחים של שעתים לפחות).

לאחר מספר ימים להעמיק במקצת את עומק הכפיפה (ס"מ 1 או 2 ולא יותר) וכך להמשיך להעמיק את הכפיפה עד לגובה ישבן אל מול הברך לאורך כמה שבועות (כל כמה ימים יורד עוד כמה ס"מ).
סביר להניח שלאחר כחודשיים שלש, הכאבים יעלמו. במידה והכאבים מתגברים, עליו להפסיק את התרגול. במידה והכאבים מתגברים חשוב לדון בנושא עם האורטופד שבדק אותו (לא רופא רגיל) וכמו כן לבדוק האם בכפות ידיו מופיע תכונת האופי חזק כשחלש. אם היא מופיעה, חשוב לדון עם מאבחן על תונכית העבודה הרגשית על מנת ללמדו לצאת מהמצב. גיל ההתבגרות הוא הגיל המתאים ביותר ליציאה מהירה מהקושי הרגשי הזה.
במידה ויש לו גם חזק כשחלש וגם צורך ביצירת מצבי לחץ, מאוד מומלץ שיהיה אסור לעבוד איתו על הברכיים בכלל ללא דיון מעמיק עם ההורים, המאבחן והנער על המשמעות של יצירת קשיים גופניים על מנת להרוס לעצמו.

בהצלחה לכולכם

אנונימי

לעע יש תרגיל שעובד גם על הצלבה וגם על שרירי בטן (נער בן 15 בטח ישמח לחזק את הבטן) שוכבים על הגב כאשר הידיים מטוחות מעל הראש ואז מרימים את היד והרגל הנגדיים ומנסים לגעת עם כף היד בכף הרגל , גמו "אולר" רק בהצלבה.

אנונימי

משה מדוע הקפיצה הראשונה היא השלב החשוב ביותר בלמידת דחיית סיפוקים?

מכיוון שהיא זו המחברת את ההמיספירות ברמה הבסיסית ביותר. ללא תקשורת בסיסית ביניהן, לא ניתן לווסת את הסיפוקים.
כמו כן חשובה ההצלבה של הידיים וההצלבה של העיניים.

תודה רבה.

_ללא תקשורת בסיסית ביניהן, לא ניתן לווסת את הסיפוקים.

כמו כן חשובה ההצלבה של הידיים וההצלבה של העיניים._*

למשה
האם אתה מוכן להרחיב את הנושא, למה כוונתך במשפטים אלה?.

פלונית אשמח לדעת האם את מטפלת בשיטה?

היכולת לווסת סיפוקים, תלויה ישירות בתיאום בין ההמיספירות. שמאל בוס מרובע בעל צורך להכניס כל דבר למסגרת ברורה - ימין יצירתי אימפולסיבי חסר גבולות (באופן הכללי ביותר שניתן להגדרת התפקידים)

על מנת ששמאל יוכל להגיד לימין לקחת אויר, לספור עד עשר ועוד, חייבת להיות תקשורת נוירולוגית תקינה ביניהן. התקשורת הזו ניבנית במוטוריקות השונות.

ההצלבה היא מה שבונה את היכולת הזו. כשההצלבה אינה תקינה באחת מהמערכות, יקשה על מוח להפעיל שיקול דעת ליכשהרגש משתלט. באותה המידה שהרגש יתקשה מאוד להיכנס לפעולה כשהחשיבה שולטת ביד רמה.
האיזון מותנה באינטגרציה בין האינטליגנציות (כבר אמרנו פעם?) והאינטליגנציה הגופנית (מוטורית) היא המובילה את כל המערכת, כי היא זו שבונה את התקשורות ואת הרישות הנוירולוגי המאפשר.

חשוב ביותר להבין את התפקודים של ההצלבות בכל אחת מהמערכות, על מנת לא לפספס את הבנייה שלהן באמצעות תרגול.

האם הנושא ברור קצת יותר?

אנונימי

אהבתי את ההאנשה

למשה.
תודה על ההסבר המעניין והברור.
אכן, אני מטפלת בשיטה אך מעולם לא קבלתי הסבר כל כך קולע.
אהבתי.

דרך הגב, מערכת ההצלבה במוטוריקה העדינה והעיניים ברורה?

הי, קפצתי לביקור,
לא ברור לי מהי הצלבת העיניים,

לגבי האיזון המיוחס לאינטגרציה בין האינטליגנציות, צריך לזכור שזו שאיפה מתמדת, מאחר ורוב האנשים מתקשים :
לשלוט ברגשותיהם, במחשבותיהם, ביצריהם ובעצם בכל הוייתם אפשר להניח שבכל זמן נתון
יש בעייה רצינית לאדם להיות במצב בו כל הפרמטרים מאוזנים, להוציא מקרים נדירים, תמיד יש אינטליגנציה אחת שלא בסינכרון
עם האחרות, מסיבות שונות, או שלא התפתחה, או שפגועה זמנית עקב טראומה, או שמוזנחת סתם, (במקרה הרע).

לכן הבעייתיות מופיעה, כקושי לדחות סיפוקים, העלבויות מיותרות, מחשבות חסרות היגיון, רגשות שליליים והתנהגות מופרעת.
אפשר לומר שנקודת האיזון האנטגרטיבי שונה מאדם לאדם, אבל בסופו של דבר כולם אמורים לעבוד בידיעה שכל איזון הוא זמני בלבד,
וטוב שכך, זו כנראה ההתפתחות שלנו, איזון, אח"כ יציאה מאיזון כי אינטליגנציה מסויימת התפתחה (במקרה הטוב..) וגוררת אחריה את השאר,
ע"מ להתקדם לאיזון גבוה יותר, אינטגרציה גבוהה יותר, וכך שוב ושוב, עד שעוברים דירה(-:

שלום פלוני, נשמח לדעת למי מיוחסים הדברים החכמים הנ"ל.

באופן כללי נכון מאוד מה שכתבת, אך אין לזה קשר לצורך באינטגרציה בין שמאל לימין, כי זה הבסיס שיאפשר לאזן את המצב החדש חסר האיזון, בכל פעם מחדש.

ללא תקשורת תקינה בין שמאל לימין, בכל פעם שהאדם יכנס לתהליך רגשי, עד שהתהליך הביוכימי לא יסתיים מאליו (ולא תמיד הוא מסתיים בקלות, למשל אצל לא שוכח לא סולח או נטייה אבססיבית או נהנתן ילדותי ועוד) הוא לא יוכל להפעיל הגיון או שיקול דעת.

מכיוון שהעיניים פועלות ישר ובהצלבה, הרי שהיכולת להניע היטב את העיניים לצדדים , (לשני הצדדים עד לסוף יכולת התנועה בקלות) מראה על יכולת ההצלבה. במידה ואחת העיניים או שתיהן מתקשות להגיע עד לסוף יכולת התנועה של צד אחד בקלות, זה יכול להראות על הקושי בתקשורת בין ההמיספירות. קושי בסינכרוניזציה יצביע על אותו הדבר.

בתנועות המעגל כל קושי בתיאום (סינכרון) יכול להצביע על אפשרות לקושי במערכת ההצלבה ובתקשורת בין ההמיספירות, ויכול להיות הגורם המרכזי להיווצרות הקושי בתיאום בין ההמיספירות..

בתנועות ההתמקדות ניתן להבחין באותם הקשיים ולייחסם לקושי בהצלבה (גם) ו/או לגורם לקושי.

כל פעם בה ניראה שהעיניים אינן ממוקדות היטב, הקושי יכול לנבוע ו/או לגרום לקושי בשילוב בין ההמיספירות. בעיקר כשכל עין ממוקדת בזווית שונה, היא תגרום בהכרח לכך שהמוח הראייתי יקבל שתי תמונות לא מסונכרנות היטב, ויהייה חייב לבצע הפרדה המיספריאלית על מנת לתפקד. זה מחייב לימוד שיווי משקל פנימי שאינו אמור להתקיים. שיווי המשקל יתקיים בגלל הפלסטיות הרבה של המוח, אך לא מכיוון שכך הוא אמור להתקיים.
האמור נכון גם לגבי כל מערכת גופנית כפולה, שאחת המערכות אינה מפקדת במדויק כמערכת המקבילה שלה.

במוטוריקה העדינה, בכל פעם בה יד אחת מפעילה את האחרת, מערכת ההצלבה אינה מתפקדת היטב.

אנונימי

משה לגבי העיניים, כאשר יש קושי בתנועה של העיניים לצדדים או במעגלים, כיצד ניתן לדעת אם הקושי הוא במערכת ההצלבה או בשרירי העיניים ובתרגולם?
ולמה כוונתך "בכל פעם בה יד אחת מפעילה את האחרת, מערכת ההצלבה אינה מתפקדת היטב". איך יד מפעילה את האחרת?
תודה

הי משה,
הדברים החכמים מיוחסים לקן וילבר, פילוסוף אמריקאי שעוסק בחזון האינטגרטיבי הכולל של
האנושות.
תודה על הסבר ההצלבה דרך העיניים.

אוריאל תודה על הכתיבה.

YP בנושא העיניים, כשישנה בעיה בתנועות העיניים, זה לרוב יצור קושי במערכת ההצלבה במוח, בגלל החשיבות התפקודית תפיסתית של העיניים. באותה המידה שכשיש רגישות ייתר שמיעתית זה יכול לגרום לקושי רב במערכת ההצלבה.

בנושא תנועות הראי של יד בזמן הפעלת יד אחרת, זהו מהנושאים הראשונים שחשוב לשים אליהם לב כשעובדים במוטוריקה העדינה. המצב תמיד מראה שנושא ההצלבה אינו שלם ברמה הנוירולוגית. מי שאינו מסוגל להפריד בין הפעלת אצבעות הידיים, מערך ההצלבה שלו אינו גמור וכל צד מפעיל עדיין את הצד שכנגד מבלי שהתכוון לכך. זהו קושי גדול וחשוב ביותר לנסות וללמד את המטופל לסיימו במהירות.

שלום לכולם.
ברצוני להמליץ על סרט נפלא שצפיתי בו. חובה לכל מטפל ולא רק.
נאום המלך
הסרט עוסק בעיקר בטיפול בגמגום של המלך ג'ורג' החמישי ומערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בינו לבין המטפל שלו.(סיפור אמיתי).
מעבר למשחק הנפלא של 2 השחקנים. כל כך מרגש לראות את שיטת הטיפול המיוחדת והשלכותיה.
כל כך הזדהתי עם דמות המטפל . אפשר ללמוד ממנו רבות.
רוצו לצפות...

אנונימי

שלום משה.
מה גורם לילד קושי להביע את עצמו בכתב ??.
היכולת שלו להביע בע"פ טובה מאוד.
ומה ניתן לעשות על מנת לשפר זאת?
תודה מראש

אנונימי

dodo' נכנסתי לשניה ועונה ממש על קצה המזלג
הבעה בכתב זוהי מיומנות מורכבת יותר מהבעה בע"פ.
היא דורשת מהפרט לשלב בו-זמנית מספר יכולות מוטוריות וקוגנטיביות.

מדברייך לא מובן האם הילד מתקשה בתהליך הכתיבה או שהילד כותב כראוי אך, נמנע מלכתוב סיפורים ושירים.

ילד המסוגל להביע את עצמו בע"פ אך, מתקשה להביע את עצמו בכתב מעיד על פער בין היכולת לביצוע.
לרוב, ילדים הסובלים מדיסגרפיה [לקות בכתיבה] או לקויות למידה ימנעו מתהליך הכתיבה.

כתיבה להבדיל מדיבור מצריכה מהפרט תהליך של חשיבה ,הבנייה ,ניסוח ויישום חוקי הלשון המדוברת.
הכתיבה דורשת מהפרט להעביר מסרים ללא משוב מידי.
דיבור לעומת זאת מאופיין בספונטניות, בקבלת משוב מידי , אינו דורש ממני ליישים את חוקי הכתיבה [איך כותבים כל דבר] ועוד.

המלצות: [אינני יודעת מה גילו של הילד]

לשפר תפקוד מוטורי
לכתוב ביחד סיפור- הבעה בע"פ ולאחר מכן לכתוב על הדף.
הקלטה- הילד מקליט את הסיפור ואז להעביר אותו לדף.
מדרש תמונה

המלצות אלו יסיעו כאשר לילד יש סכמה גופנית, עולם מושגים נרחב- אוצר מילים ואינו דיסגרף [במידה וכן ישנם שלבים מקדימים],

אנונימי

ל: א פ.
תודה על התייחסותך ועיצותיך.
מה שמפליא אותי,שאין לילד קושי גראפי מוטורי. הו א כותב יפה ובקצב טוב.
אוצאר המילים שלו גבוה מעל הממוצע. הוא קורא ספרים של ילדים בני גילו ויודע לספר את תוכן הסיפור.
הבעייה היא רק היכולת ההבעה בכתב.שם הוא משתדל לכתוב מינימום שבמינימום. תשובותיו וכתיבתו אינם משקפים כלל את ידיעתו ורעיונותיו.
אגב, הילד בן 9.

אנונימי

מהם קשייו? האם הוא מאובחן כלקוי למידה.
לקות למידה היא לעיתים סיבה מאוד מובהקת להימנעות מהבעה בכתב.
מה מערך היציבה שלו בישיבה, האם הילד בעל רגישות יתר, האם חגורת כתפיים רפויה.
לעיתים, נראה שלילד אין קושי מוטורי אך במטלות לאורך זמן הוא מתעייף מהר ועל-מנת להימנע מכאב הוא מקצר תהליכים
אשר באים לידי ביטוי בקיצורי דרך בהבעה בכתב[ משפטים קצרים, מילים קצרות, פשוטות וקלות לכתיבה, השמטת מילות קישור ועוד...]

יש לבחון מהו מקור הקושי והיכן עוד הוא פוגש בו.
סביר להניח, שבביה"ס הילד יתקשה לענות באופן עצמאי בבחינות בכתב ובשל כך עשוי להשיג ציונים נמוכים.
דבר אשר לא משקף את ידיעותיו והבנותיו.

לכן, יש חשיבות להבנת מקור הקושי.
הבנת מקור הקושי יסייע בדרך הטיפול.
במידה והקושי הוא מטורי או חושי יש אינסוף דרכים לטיפול וסיוע בתחומינו,
במידה והקושי הוא בתחום "חוקי ההבעה" יש מקום להפנות להוראה מתקנת.

נקודה נוספת למחשבה, שאולי ההימנעות הינה רגשית

אנונימי

ל: א פ
הילד לומד קראטה שנה רביעית. זכה למספר גביעים. הוא מוטורי וחזק גופנית.
קופץ 5 קפיצות ללא קושי בתוספת שאלות לשליפה.
קיימת רגישות בחוש הריח והשמיעה.אני מטפל בפרמטר זה. יש שיפור אך עדיין לא מספיק.
אני מאוד רוצה לעזור לו בפרמטר שציינתי.

dodo במידה וכל מה שא פ ציינה אינו מספיק, אני ממליץ לבדוק את האפשרות שלו להתחייב למה שהוא חושב או אומר. יכול להיווצר מצב בו הקושי לכתוב הוא בגלל שזוהי תעודה שניתן לשפוט אותה שלא בנוכחותו. ילדים ומבוגרים המפחדים מביקורת, מרמה מסויימת ומעלה יכולים להימנע מכתיבה בגלל זה.

האם הוא סובל במקרה מרגישות יתר לכאב בידיו הכותבת? גם זו יכולה להיות בעיה.

האם האו מתקשה בחשיבה לוגית מהירה ושליפתה? במידה ולא, זה יכול לגרום לקושי בביטוי הכתב, בגלל שהוא יכול שלא להצליח לבטא את מה שהוא רוצה, אלה כשעומד לרשותו זמן רב וללא ביקורת או לחץ.

ניצה
לdodo ילדים עם רגישות טקטילית משתדלים להימנע מכתיבה. החיכוך של היד על הדף מטריף אותם.
מכירה ילדה שיכלה לשבת רבע שעה לנסות לראות איך ניתן לכתוב את המשפט עם פחות מילים, וכל זה על מנת "להרוויח" מילה או שתיים במקרה הטוב.

ניצה אהבתי. תודה.

זוכרים את הנער הבעייתי במיוחד שסיפרתי עליו, (זה שזרקתי מהטיפול) שכבר לא אוהבים אותו בכלל וכל מה שהוא עושה הוא עושה על מנת להרגיז ולקומם, את המשפחה וילדי בית הספר כולל המורים? היום קיבלתי ממנו מתנה נהדרת. התעודה של השליש, בה כתוב על ידי כל המורים עד כמה הוא משתפר בהתנהגותו (נבחר לווועד הכיתה).
כמובן שהשיפורים הגיעו בעיקבות גבולות ברורים שהאם החלה להציב מצד אחד ושיפור עצום בחוש השמע המגע וביכולות המוטוריות של עיניו ואצבעותיו.
ניראה שהקושי של האם להציב גבולות קשה לה הרבה יותר מלילד להשתפר.

אנונימי

האם הוא סובל במקרה מרגישות יתר לכאב בידיו הכותבת? גם זו יכולה להיות בעיה.
למשה.
אכן, קיימת רגישות טקטילית גם הכף היד.בדרך כלל היד נוטה להזיע.
לניצה. תודה .

dodo האם הוא גם סובל מרגישות יתר לכאב בכף ידו? במידה ומדובר ברגישות יתר בעור צריך למדו לווסת בדרך הרגילה (אפור) במידה והוא סובל מרגישות לכאב צריך ללמדו לווסת את הכאב.
עושים זאת כך: לחיצה עד לגבול הכאב, תהליך הרפייה הכאב והגוף דרך הנשימה והרפיית גלגלי העיניים (בזמן הכאב) תוך כדי העמקת הלחיצה והכאב בכל פעם שהוא מצליח להתמודד עם רמת הכאב שנגרמה.

אנונימי

תודה משה. נראה לי שזה הדבר המתאים...
אנסה זאת בהקדם.

בנושא רגישות יתר לכאב, חשוב לזכור ו/או להבין ולדעת שאת הרגישות הזו יכול להיות קשה לווסת, כי הוויסות עובר ישירות דרך הכאב ובעיקר הפחד מהכאב שהסובל מרגיש.
ככל שהפחד מהכאב חזק, כך יכול לקחת זמן ארוך ותהליך מבוקר יותר על מנת לעזור לו להתגבר על הכאבים.

מכיוון שאני הייתי מהסוג הזה, אני יודע עד כמה זה יכול להיות קשה.
כשהתחלתי להתאמן בקרטה, בגיל עשרים וחמש, כל מכה קטנה כאבה ביותר ומייד היה נעשה כחול. הכאבים יכלו להישאר ימים. לאט, ובהתמדה הצלחתי להתגבר על הכאבים. ההתגברות עברה דרך לימוד הרפיות בעיקר. ככל שהצלחתי להרפות אל תוך הכאב, כך הכאב הלך ונמוג.

בהמשך, הפכתי את הרעיון הזה להתמודדות של המטופלים/סטודנטים עם הכאבים בעיסוי העמוק. ככל שמצליחים להרפות את הגוף, לצאת מהמודעות של איזור הכאב, ולהרפות את גלגלי העיניים, כך הכאבים הולכים ופוחתים והכאב יכול להפוך לרגש במידה והוא רגש או להיעלם במידה וזה רק כאב שלא במקומו (כרוב הכאבים). חשוב לזכור שמחקרי הכאב מראים ש 95% מהכאב הוא פסיכוסומאטי (לדברי פרופסור קרסו שהוא מומחה לכאב).

כיום, כשההבנה הזו קיימת, ניתן לגרום לאדם להרפות את עצמו אל תוך הכאב יחסית מהר מאוד,בשימוש נכון ומושכל במודע., להבדיל מהעבר בו הצטרכתי להתמודד עם הכאבים ללא הדרכה מלבד "אל תרחם על עצמך" כיום הטכניקה כבר קיימת ועוזרת יחסית מהר מאוד. לפעמים בפגישות אחדות, לפעמים קצת יותר.

חשוב לשים לב האם הכאבים קיימים גם על מנת למשוך תשומת לב. במידה וכן, חשוב ביותר לעבוד עם ההורים בחדר (גם עם נערים/ות) וללמדם להתגבר על הכאב ליד ההורים. תוך כדי כך לכוון את ההורים להצליח לעמוד בכאבים של הילדים, כי לא מובן מאליו שההורה אכן מסוגל.
על מנת לכוון את ההורה לכך, חשוב שההורה יבין עד כמה הוא מהווה חלק מהצורך בכאבים. מהרגע שמבין, חשוב שיוכל לשנות את הדפוס בו הוא מגיב לכאבים בהתייחסות רגשית מיוחדת לכאב או למסכנות.
אם הוא לא מבין, חשוב שהמטפל יפסיק את הטיפול בילד/נער ויעבור להסבר ולהדגמות על ההורה אל מול הילד/נער, עד שההורה יבין. כמובן שאבחון מדויק של הגורמים להורה להתנהג כך יוסיפו המון ויגרמו לדיוק ומהירות בטיפול.

שימו לב שאני ממשיך לסנגר את הטיפול המהיר, כי אני באמת מאמין ומוכיח בקליניקה שלי מדי יום שאכן כך ניתן וצריך לעבוד.

מי שמעוניין להתחבר לנושא הטיפול המדויק והמהיר, וחושב שהדרכות יוסיפו לו את האפשרות הזו, אשמח לעזור לו להתחבר לאפשרויות הטמונות בו.

ב 8.1.2011 כתבתי על אבחנה של נערה בת ה 12 הסובלת מכאבי ראש חזקים. היא סובלת מרגישות יתר חזקה בחושיה וקושי עצום בעיניה בעיקר.

פגשתי אותה פעם עם הוריה ופעם באה עם אחותה. בפגישה השלישית היא הגיע עם האם, שהיא בעצם הגורם הישיר בגללו הנערה מתקשרת דרך חולשות. הסברתי לנערה היטב מול האם למה היא סובלת מהכאבים והחולשות (כל הזמן מסכנה נורא בגלל שלאם לא היה פני רגשי כלשהו עבורה בינקות, אבל כן הגיבה לקשיי התינוקת). באמצע ההסבר היא כמובן לא יכלה יותר בגלל הכאבים. עיסתי את עורפה ובסיס גולגלתה בישיבה והכאבים חלפו להם.
בדרך הביתה, היא החלה לכעוס על האם ועלי (מה הוא חושב לעצמו, על מי הוא חושב שהוא מדבר ועוד, כך האם דיווחה היום) עם האם היא לא הסכימה לשוחח בכלל עד אתמול (מיום שיני בערב).

אתמול האם שיתפה אותה בקושי עצום שנגרם לה בילדותה עם הוריה, בגללו היא בעצם לא הייתה פנויה עבורה בכלל (לידות פותחות את הצוהר של מערכת ההדחקה, זוכרים). הילדה הגיבה באמפטיה, ניגשה אל האם, החזיקה את ידה וניחמה אותה על עברה.
בפעמים הקודמות, בגלל שלא היה אדם חיצוני מעורב (דיברתי על הקשיים של האם עם ילדה והאם ביחד) היא לא הגיבה בכלל לקשיי האם, והתעלמה.
אתמול, בגלל שהמודעות שלה מתפתחת מהר (שלשה שבועות בטיפול) היא מסוגלת להגיב רגשית בדרך שונה לחלוטין.
האב סיפר לי הבוקר (אני מטפל זוגי בהורים) שהילדה לא מתלוננת עוד על כאבי ראש, כשזו הייתה הדרך המרכזית לתקשורת בינה לאחרים משפחה כחברים ובית ספר.

זוהי עוד דוגמא למיקוד טיפול בגורמים הנכונים על מנת להשיג תוצאות מדוייקות ומהירות. מהרגע שההורים משתנים, כול המשפחה מגיבה לכך
לאורך כל הפגישות עם הנערה וההורים ביחד ולחוד, אני מזכיר להם שאני המייצג של הנערה, ועובד עם ההורים על מנת לעזוק ולקדם את הנערה. זה מרגיע וממקד את הנערה וההורים מתקשים להתנגד לתהליך ומשתפים נהדר פעולה. צריך לציין שהורים אלו טובים ומפותחים מאוד.

למשה.
"_זוהי עוד דוגמא למיקוד טיפול בגורמים הנכונים על מנת להשיג תוצאות מדוייקות ומהירות. מהרגע שההורים משתנים, כול המשפחה מגיבה לכך
לאורך כל הפגישות עם הנערה וההורים ביחד ולחוד, אני מזכיר להם שאני המייצג של הנערה_"
אומנם טיפלת יפה בנערה ובאמה.
אך נראה לי שזהו טיפול פסיכולוגי. שאנו המטפלים " הרגילים" אינם מוסמכים לעשות זאת.
מה דעתך??

נעמי יכול להיות אבל אני לא בטוח.

למה לדעתך הכנסתי לתהליך הלמידה בקורס המטפלים חלק של עיסוי אל הרגש, תנועה אל הרגש, ביטוי הרגש, מיקוד כוח הרצון ולבסוף תהליכי סליחה?

לדעתי החלקים האלו נמצאים בהכשרה על מנת לפגוש את הילד שבנו וללמוד לסלוח מתוך הנוכחות שלו על מה שעבר. במידה והסטודנט אכן ניכנס לתוכו ולומד לסלוח, לדעתי זה יכול להיות בעצם הכלי המרכזי שצריך על מנת לעבוד עם הורים וילדים.

לדעתי, מהרגע שהילד שבנו סולח, ניתן כמטפלים למצא את הדרך לתקשר נכון עם הילד שלא סולח אצל אחרים. זה בעצם הבסיס לעבודה שלי עם הורים. להפגיש אותם עם הקושי שלהם לסלוח המייצר כל כך הרבה דפוסי התנהגות, ולאפשר להם להתמודד עם הנושא על מנת לסלוח. מהרגע שהם מצליחים לסלוח ו/או להבין ולהפנים את הנושא, רמות הכעס יורדות מאוד, והיכולת של ההורה להתייחס בחמלה לעצמו לבן/בת זוגו ולאחר מכן גם לילדיו יכולה לגדול.

האין זה אחד הגורמים המרכזיים להרמוניה בין האדם לעצמו (כמובן שלאחר שמערכות המוטוריקה והחושים תקינות).

היכולת להתחבר לעבר מבלי שהעבר מהווה משקעי כעס פחד וכאב בלבד, יכולה להוות וגם ליצור את המפתח שפותח את הדרך לחיים עם חמלה, צניעות, גישה רגשית פתוחה ועוד.

ניראה לי שיש משהו בזה. מה דעתך?

אנונימי

אני חושבת שנורית צודקת, ההכשרה לטפל טיפול משפחתי פסיכולוגי ארוכה, מקצועית ולומדים אותה שנים.
עם כל הכבוד ללימודים שלמדנו באלבאום, ויש כבוד !, אנחנו לא מוסמכות לטפל במשפחות!
מי שעושה את זה כמווך משה, עושה זאת באחריותו האישית ומתוך ניסיונו האישי,
תלמידים שנגעו קצת, במספר קטן ומגוחך של שעורי עיסוי, וקצת למדו על סליחה וביטוי רגשי, לא יכולים לטפל בהורים!