זלזול בשיטה

שלום לכולם-
אני חוזרת עכשיו מהרצאה מעניינת בנושאים שקשורים לריק בגיל ההתבגרות. ההרצאה התגלגלה איכשהו לנושא הכאוב של הקשר של בעיות בקשב ובריכוז עם התנהגויות מסוכנות אצל בני נוער, ומשם לטיפולים שונים ולדיון בנושא הריטלין. המרצה- פסיכולוג מוכר ומוערך- זילזל בכל שיטות הטיפול שאינן ריטלין. התרעמתי. הצגתי עצמי כמטפלת בשיטת אלבאום וסיפרתי על הרבה הצלחות מוכחות. בתגובה אמר המרצה שמעולם לא קרא מחקר אקדמי שמוכיח את היעילות של שיטת אלבאום. הוא דיבר בלהט עמוק על נחיצות המחקר כדי לבסס שיטה מסוימת ולהכיר בה. מעבר לכאב הגופני שחשתי, ולעלבון מיחסו המזלזל, חשבתי שברצוני לשאול את משה מדוע, בעצם, אין שום מחקר אקדמי שמלווה את השיטה ומוכיח את יעילותה. נראה לי שברומא יש להתנהג כרומאי ולכן יש לאמץ את הדרישה לאישוש השיטה במחקר. מישהו יודע לענות על שאלת המחקר/העדר המחקר על השיטה? האם באמת השיטה לא "נחקרה" מעולם? אם כן - מדוע?

יונה מחקר אקדמי רציני, הוא מחקר הנפרס על פני כשלוש שנים לפחות, עוקב אחר התפתחותם של הילדים לאחר סיום הטיפול וישנן קבוצות שונות כולל קבוצת ביקורת. המבדק חייב להיות על מעל למאה וחמישים ילדים וכל העליויות הן על מזמיני המחקר.

כשביקשתי לערוך מחקר בNYU לפני כשנתיים, הם היו מאוד נחמדים ושמחו על האפשרות ובקשו תקציב מינימאלי בן 3 מליון $. גם מכוני מחקר עצמאיים אחרים העריכו את העלויות בגובה דומה. אשמח לקבל את התקציב ממישהו המעוניין לאפשר את המחקר ביסודיות. אני מיודע לכל החוקרים הרציניים במערב, שישמחו לבצע את המחקר עבורינו. עברתי כבר לא מעטים בניסיון לשכנע לחקור.

מחקרים שאינם לאורך שנים ועמוקים מבחינה אקדמית ניתן לעשות בכל מיניי שיטות אך איני בטוח בתקפותם המדעית. אותם יוכלו המלעיגים לבטל בקלות, ולכן אין טעם רב לבצעם.
מחקרים של ליפני ואחרי יכולים להיות טובים מאוד, אך גם כאן נתקלתי בקושי רב למצא אנשי אקדמיה בכירים שיבצעו את המחקרים ללא תקציבי ענק.
תשלום לחוקרים, לאנשי הסטטיסטיקה, שכירות למקום בו יבצעו את הטיפולים, לאיבחונים הדידקטיים - נוירולוגים - פסיכולוגים השונים, לחוקר העומד בראש המחקר, לאוניברסיטה, למטפלים שיבצעו את המחקר. כל העלויות הללו הן על חשבון מבצע המחקר, ללא שמותר לו לגבות כספים על הטיפולים שיתבצעו במחקר.

כפי שאמרתי, אשמח לקבל תרומה בגובה הולם למחקר רציני.

אנונימי

מצטרפת לדיון בנושא המחקרים.

יונה,
נראה לי שברומא יש להתנהג כרומאי ולכן יש לאמץ את הדרישה לאישוש השיטה במחקר. מישהו יודע לענות על שאלת המחקר/העדר המחקר על השיטה? האם באמת השיטה לא "נחקרה" מעולם? אם כן - מדוע?
אינני חושבת שבנושא הזה הרעיון הוא באו נדבר בשפה שלהם ..." האקדמיה " על -מנת שיבינו את חשיבות השיטה.
כיום , כשהשוק מוצף בלא מעט שיטות שכל אחת טוענת לחשיבותה והצלחתה ... כאשר אין אימות עם המציאות מה שמוביל להבעת דעות או ממצאים מזווית מאוד סובייקטיבית.
מה שגורם לאנשים (אני עושה כאן הכללה) להיות סקפטיים בדבר אמינות השיטות ואלבאום בפרט ויהיו מהפשוטים ועד המדענים שבינהם.

לפעמים, אני שואלת את עצמי למה אנשים מהתחום שלנו מרגישים בחוסר הרלוונטיות של בדיקה מעמיקה (המחקר יכול להוות הזדמנות טובה לשם כך) " ומזלזלים " בתרומה שיכולה לננבוע מכך.
אך, כשלא עלינו אדם קרוב לנו חולה אנחנו נעשה הכל! כדי למצוא לו את הטיפול הכי טוב.
נרוץ ונקרא מחקרים נתייעץ עם טובי הרופאים, החוקרים, נעמוד על חסרונות ויתרונות הטיפול ננסה כל מה שאנו יכולים.
לא מאמינה שבמישור הזה אנשים ילכו על עיוור.

לכן, אני באופן אישי לא הייתי מפחיתה מערכו של המחקר ויותר מזה אני חושבת שהמחקר יכול לתרום לנו השיטה להעריך את הממצאים ואת יכולת הסיוע ומידת ההצלחה של השיטה לטווח הקרוב ולטווח הרחוק.
מעין בירור ובדיקת מצב מזווית אובייקטיבית ומהיימנה.

משה- נכון שביצוע מערך מחקר הוא מאוד יקר וצורך משאבים אדירים כגון- כוח אדם, זמן, כסף ועוד....
אך, מחקרים תמיד מתחילים ממשהו....
לא ישר צריך לרוץ למחקר - הגדול , המורכב שלפעמים נראה כבלתי יישומי.
אני מזמינה אותך לאיזה שהיא המלצה שאולי חשבת עליה ואולי לא:
כיום במסגרת לימודי האקדמיה כל סטודנט לתואר ראשון נדרש להכנת עבודה סמנריונית (מעין מחקר קטן שיכול להיות מחקר ספרותי ומחקר מעשי ),
סטודנט לתואר שני נדרש להכנת עבודת תזה,
וסטודנט לתואר שלישי\ דוקטורט נדרש לעבודת מחקר משמעותית ורצינית ואף נדמה לי שיש איזה שהוא הסדר תקציבי (לא בטוחה צריך לבדוק).

אני חושבת ששוה להתחיל מהמשאבים האלו.

אורנה פרידמן

אורנה פרידמן סטודנטים רבים בכל רמות התואר עברו דרכי. הקושי אינו הרצון לבצע מחקר אלה למצא את הפרופסור שיהייה מוכן לעמוד מאחורי החוקר ולתת לשיטה אלטרנטיבית גושפנקה. מסתבר שזה מפחיד המון פרופסורים מכובדים.

סיפור קצר בנושא
לפני 19 שנה, הירצאתי הרצאה פרטית לדיקן הפקולטה לחינוך באוניברסית מלבורן שבאוסטראליה. לאחר ההרצאה, הוא ניגש אלי, לחץ את ידי וטען שמעולם לא שמע על משהו כל כך מעניין, חדשני וטוב. בהמשך לדבריו אמר "אם תביא לי מחקר המגבה את דבריך, אני מייד מעמיד לרשותך קטדרה ללימודי השיטה הנהדרת שלך" שאלתי אותו האם הוא יהייה מוכן לבצע באוניברסיטה שלו את המחקר עם הסטודנטים שלו. תשובתו הייתה שהוא לא יכול להרשות לעצמו לסכן את המעמד שלו בקהילה האקדמית.

את התשובה הזו שמעתי גם סאן דיאגו, UCLA, NYU, קולומביה, בשתי אוניברסיטאות בלונדון, באוניברסיטת ת"א, חיפה בר אילן ובאר שבע.

התעייפתי מלנסות ולגרום לאנשי האקדמיה למצא פיתרונות, כי כנראה שאין להם עיניין בפתרונות.

כפי שראש בית הספר סטיינר לחינוך ב NYU אמר לי לאחר הפעם המאה שישבתי איתו ודנתי איתו בנושאים השונים שלי. "למה לך לחקור את הנושא, אתה לא יודע שלאקדמיה אין שום עיניין למצא פיתרונות. לנו יש עיניין רק בנושאים שפותחים שאלות על גבי שאלות ומאפשרים לקיים מחקרים מבלי שהם נותנים תשובות ברורות. תשובות ברורות צריך לתת להורים, וזה לא התפקיד של חוקרים אקדמיים. זה לא התפקיד שלנו, אנחנו שואלים שאלות?

אולי זוהי הסיבה שחברות התרופות שולטות בעולם של קשיי החינוך ולא תוצאות טובות של שיטות רבות ברחבי העולם. חברות התרופות כן משקיעות משאבים עצומים על מנת למצוא פיתרונות. אמנם בדרך שלהם, אך זה מה שהן יודעות לעשות.

אם נכונה ההנחה שלו, וכנראה שאין לי שום סיבה להניח שלא, הסיבה למה לא עושים מחקר אקדמי על שיטה שנותנת תשובות יכולה להיות ברורה.

אי מניח שישנם חוקרים אקדמים שמחפשים תשובות בתחום החינוך, כפי שישנם בתחומי הרפאה ובתחומים אחרים. אבל לצערי הרב זהו תקציר הניסיון שלי בתחום ההתקלות עם אנשי אקדמיה בכירים בעולם.

אישית, חלק לא קטן מהם מפנה אלי מטופלים, מתייעץ איתי במקרים קשים (אימיילים מכל העולם) מזמין אותי להרצאות, אך שם זה נעצר. עבורם כל זמן שלא צריך לתת גושפנקה למישהו שלא מהאקדמיה, הכל בסדר. כיום אין לי יותר עיניין להשקיע מאמצים בנושא האקדמי. יבוא אקבלו בברכה.

לדעתי אין טעם לרדוף אחרי מחקר מדעי. תראו אילו תוצאות העלו מחקרים שפורסמו לאחרונה לגבי הדיקור הסיני ("אין בו שום תועלת"). זה ממש מגוחך. הרי הסינים מוכיחים את יעילותו כבר אלפי שנים. מסתבר שא"א לשכנע אנשים יהירים מספיק.
אני חושבת שהדבר הנכון ביותר היה ועדיין הוא לשגר כמה שיותר "שגרירים", כלומר, מטפלים מיומנים בשיטה, לתת להם את ההדרכה והכלים הטובים ביותר לטיפול, כולל ליווי במידת הצורך, לקיים קשר רציף עם המטפלים והבוגרים (גם מי שלא הפך בסופו של דבר למטפל, כמוני למשל) והם כבר יעשו את העבודה. כשהשיטה תהיה כ"כ נפוצה ותגיע לכל מקום מתוקף הצלחתה כבר לא יעניין את אף-אחד אם יש מחקר מדעי שעומד מאחוריה או לא.
מאד מציק לי לראות כל מיני דוקטורים לחינוך ואחרים שמפיצים את "שיטתם" וזוכים לאהדה ודלתות נפתחות בפניהם, כאשר ברור לי, אף ממקור ראשון שהם לקחו את החומרים משיטת אלבאום וניכסו את הידע לעצמם.
לי באופן אישי, היה מאד קשה להתקדם כמטפלת בשיטה. שמעתי פרגון לצד ביקורת על השיטה. אך בעיקר נתקלתי בדלתות סגורות ("השיטה לא מוכרת ע"י משרד החינוך", וכו'). אני בטוחה שאם היה איזה שהוא "גב" - מעין התאגדות של המטפלים והמצדדים בשיטה, היה הרבה יותר קל. זה היה עוזר לי ולאחרים.
יש בי כאב מאד עמוק על כך ששיטה מופלאה וחכמה כ"כ נדחקת הצידה מהסיבות המאד לא נכונות. הידע שרכשתי בלימודים במרכז אלבאום, על אף שיש צמא לעוד הרבה מעבר לכך, הוא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי בחיי! הוא הציל את חיי.
תודה למשה!

אני תוהה אם ישנם עוד אנשים כמוני, שנפגעו מ"שיטת משה אלבאום" ויהיו אולי מעונינים להשתתף בתביעה משפטית על רשלנות רפואית נגדו?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

משה אלבאום לפני שבוע. אין לך את מי לתבוע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מפטר לפני שבוע.

באופן טבעי

באופן טבעי