חיבוק דוב טיפול ברחוב

[אנונימי]

ראו גם: מדור ילדים ונוער | מדור דיונים על טיפולים

[שרי*]

טיפול רחוב
מטופל בן 10, רגישויות יתר, זרת ארוכה ומתנתקת וצורך ביצירת מצבי מתח, הורים לפני גירושין.
היה בטיפול ראשון, עבדנו על וויסות רגישויות יתר, התחבר מיד למדיטציית אפור, היה חיבור מצויין ביננו.
כמה ימים אחרי, אמא שלו מודיעה לי ששבר את היד. רציתי שימשיך להגיע אבל הוא לא רצה.
לפני כמה ימים הודיעה לי שהורידו לו את הגבס והם באים. הילד הגיע בוכה, האמא הורידה אותו אצלי בקליניקה ונסעה. אפילו לא ראיתי אותה.
אמר שאמא שלו הכריחה אותו לבא והירביצה לו באוטו. התיישב על הרצפה, ניסיתי להרגיע אותו ואז הוא קם, יצא מהחדר והתחיל לרוץ ברחוב.
רצתי אחריו. תפסתי אותו וריתקתי אותו למדרכה. הוא התחיל להתפרע וצעק תשחררי אותי. חיבקתי אותו עם הידיים והרגליים ואמרתי לו שאני לא יכולה לתת לו ללכת כי אני אחראית עליו, שירגע נלך לקליניקה ונתקשר לאחד ההורים. הוא לא הסכים וכל הזמן צעק שאני אשחרר אותו ונלחם בכל כוחו.
ככה שכבנו ברחוב במשך 45 דקות כשהוא נלחם להשתחרר. ואני כמו ננעלתי עליו- שמתי את הגוף שלי לשמור, ובלב הייתי איתו, משדרת לו בעיניים שאני איתו כי כשניסיתי לדבר הוא התחיל לצרוח. בנתיים גם היו סצנות רחוב של אנשים שהתקרבו ואמרו לי תשחררי אותו, ומי שגר שם יצא ואמר שהוא לא רוצה את זה ליד הבית שלו שנזוז למקום אחר. היה יכול להיות משעשע. אם זה לא היה כל כך עצוב. מידי פעם הוא ניסה לנשוך אותי או לשרוט אותי ואז הקול שלי נהיה כזה שהיה ברור לו שאת זה הוא לא עושה. ככה עד שאבא שלו היגיע, אז שחררתי אותו והוא רץ לאוטו.
דיברתי עם האב שאמר שככה הוא מתנהג בבית ספר, בורח. ובבית, מתפרץ ומשתולל ואי אפשר לעצור אותו.
דיברתי עם האמא שגם סיפרה שזה דפוס אצלו.
אני לא יודעת מה לחשוב. האם הילד יסכים לבא שוב? נראה לי שההתפרצות הזאת כבר בטיפול השני יכולה לקצר תהליך ולהגיע ישר לעבודה. חבל לי להפסיד את ההזדמנות. איך לעשות שהוא יגיע?

[משה_אלבאום*]

שרי, כל הכבוד על גילוי הכוח הדרוש על מנת לעזור לילד הזה כפי שהוא באמת צריך. מה שעשית, יכולה להיות ההצלה שלו לתמיד. הוא לא יודע איך לגרום להוריו להיות מספיק חזקים עבורו, וכנראה שעדיין לא היה אדם אחד שהסכים להתמודד עם הכריזות שלו.
בעבר עשיתי זאת מספר רב של פעמים, לרוב הילדים או הנערים הגיבו היטב, ולאחר פגישה אחת או שתיים שפספסו, חזרו לטיפול והצליחו לשנות את חייהם לתמיד.
חלק לא חזר לטיפול, אך בתחקיר לאחר זמן, נאמר שחייהם השתנו לגמרה. חלק קטן מהמקרים איני יודע מה עבר עליהם.
מה שעשית, גורם לשינויים במבנה האישיות שלו, ויכול להיות שהציל את חייו. סוף סוף פגש אדם שמסוגל ורוצה להתמודד איתו, תוך כדי קבלה והבנה, ללא שימוש באלימות.
סביר להניח שהוריו התמודדו איתו ברמות שונות של אגרסיה או וויתור.
אסור לשכוח שילדים בעלי צורך ביצירת מתח ומצבי לחץ, יכולים להתיש את ההורים עד לאפיסת כוחות ממש ולהביאם למצב בו הם לא אוהבים את חייהם עוד. כרגע אני עובד עם כמה מקרים כאלו.
כל הכבוד.

[טליה*]

לשרי
מקרה מעניין . הסיטואציה בהחלט לא שגרתית.
כל הכבוד לך התושיה .התנהגותם של יוצרי מצבי לחץ הם לא צפויים. צריך להיות בהיכון מתמיד.
יש להם צורך "לעשות מבחני פתע". אם עברת את המבחן אצלם . יש סכוי רב שימשיכו בטיפול ויתנו בך אמון. .
בהצלחה

[שרי*]

תודה על העידוד.
בגלל שאני עצמי נסגרת תחת לחץ, המצבים האלה משאירים אותי עם תחושה של בדידות גדולה.
ממלאת צורך ובעצמי לא מתמלאה.
ובכתובית כתוב: כבד את עצמך.

[שרי*]

עידכון טיפול רחוב.
הילד היגיע לטיפול מחייך כאילו כלום.

[משה_אלבאום*]

שרי, שמחתי בשבילך, גם אני ציפיתי ללא ידיעה מה יקרה לאחר מפגשים כאלה. ההרגשה נהדרת כשהילד חוזר, לא?

[שרי*]

עדכון טיפול רחוב.
במפגש האחרון הילד הגיע מחוייך, שיתף פעולה, אבל משהו בתקשורת לא זרם לי. שמתי לב שהסתכל על השעון, שאלתי אם הוא ממהר לאן שהוא והוא אמר שהוא מפסיד תוכנית בטלוויזיה.
ניסיתי לברר והוא אמר שבמילא זה טיפול אחרון. ממש הופתעתי. ואז הוא אמר שהוא מסתדר ולא צריך שום עזרה ובמילא מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו בשקט לראות טלוויזיה. אמרתי לו שההחלטה בידו וכשהעמדתי בפניו את המטרות והדרכים להגיע אליהם שמתי לב שאני בעצם מאלצת אותו לראות דברים שהוא לא רוצה או לא יכול לראות כרגע ומעדיף להתנתק מול הטלוויזיה במקום להתמודד.
האבא כמעט בכה ואמר שהוא מזכיר לו את עצמו ושגם הוא לוזר ולא מתמודד ושהוא רוצה אחרת בשביל הילד שלו.
כשדיברתי עם האמא בטלפון היא אמרה שהילד מתנגד והטיפול נהיה עוד מקור לחיכוך במקום לעזור ושהיא בעד לסיים אותו.
הטיפול נפל, איבדתי את הילד הזה. משהו במסר הכפול שהוא שידר לי- לא הצלחתי לפענח. איזה פיספוס.
הארות, הערות וניחומים יתקבלו בברכה.

[משה_אלבאום*]

שרי, לא איבדת טיפול, אלה הילד בחר להיות חלק מהשבט. במידה וילד מעוניין להיות חלק, נראה לך שאם האב מרגיש ומתפקד כלוזר, הילד יכול להיות אחרת? האם ילד יכול להרשות לעצמו להיות חזק ומוצלח יותר מהאב, כשאינו עדיין בתוך גיל ההתבגרות?
גם האם חלשה. מה שיהלד כנראה שידר הוא שהוא לא מבין למה ההורים לא מסוגלים להיות חזקים בשבילו.
את מצדך הראית לו שישנו אדם המסוגל לחיות עם העוצמה שלו ללא פחד, וזה הרבה מאוד.
התחושה באובדן ההזדמנות לעזור למישהוא שמתקשה לקבל את העזרה היא די קשה, אבל מתרגלים אליה לאורך השנים.
נראה שמה שחשוב לעשות בפעם הבאה, הוא להבין את רמת העוצמה של ההורים, ולכוון את הטיפול לכך.
הכוונה היא שחייבים לחזק את ההורים במקביל.
לדוגמא, נערה באותו המצב, שהאב חזק מאוד אבל האם חלשה ביותר ובעלת צורך עצום במצבי לחץ ששיג את כל המשפחה.
כתנאי לעבודה עם הבת, חייבתי את האם לעשות פילאטיס שלוש פעמים בשבוע, ולהתחיל ללמוד אומנות וציור אצל צייר יודע.
מכיוון שלא השארתי לה ברירה, ומכיון שהמצב בבית היה מאוד קשה לאור התנהגותה של הבת, האם שיתפה פעולה והחלה להתפתח. הנערה משתנה מפגישה לפגישה.

[שרי*]

תודה רבה על התגובות. מרגיע ומחמם לי את הלב וגם מאיר מקומות חשוכים. בכתובית שלי : כרוחב הראות- עומק הרעות.

[טליה*]

ניסיתי לברר והוא אמר שבמילא זה טיפול אחרון
נראה לי. שכל מטפל רוצה לעזור למטופל ולהצליח בטיפול.(מאוד לגיטמי.) כאשר טיפול "נופל" לאחר השקעה רבה של:
רצון, נכונות , אנרגיה ורמת ציפיות , גורם הדבר לתיסכול אכזבה , פוגע בביטחון העצמי ואף לכעס.
אני מאמינה שכל מטפל בתחומו חווה זאת על בשרו.כפי שכתב אוריאל"מספר פעמים לא מעטות.
וגם מבינים שזה חייב לקרות מתישהו לכל מי שעובד, עובדה סטטיסטית
מאחר וגם אני חלק מהעובדות הסטיסטיות , אוכל לומר על עצמי. בראשית דרכי. כל נפילת טיפול גרמה לי לעוגמת נפש.
לקחתי זאת קשה מאוד. הרגשתי חוסר ביטחון.חשש שאולי אינני מתאימה לעסוק במקצוע זה.
את כל האחריות "לכישלון" לקחתי על עצמי.(רגשות אשם).למרות עידודן של מדריכותיי.
מהרגע שלמדתי את תורת האבחון .השתנו פני הדברים לחלוטין.הבנתי מה הקשר בין יכולת הסביבה לתמוך , לשתף פעולה,
לשנות דפוסי התנהגות . ללמוד להתפתח או, להטיל את מלוא האחריות על המטפל , כאשר אחריותם הבלעדית
היא : להביא את הילד לטיפול(.גם זאת בלית ברירה.)לפיכך.
הגדרתי לעצמי מטרות לטיפול ומי הם המטופלים הפוטנציאלים שלי.מבלי לחשוב לרגע שחובתי להצליח לפתור לכל
מי שמגיע אליי את קשייו. לכן, באבחון אני בודקת גם את ידי ההורים. יודעת ומבינה מהו המערך המשפחתי , התקשורת בינהם , קשיים של כל אחד מההורים וכו'.
כשנראה לי שהמצב ללא הכוונה מקצועית של פסיכולוג . או הדרכה ממני בשלב ראשון.ושיתוף פעולה מלא. עם התחייבות
להגיע לטיפולים שנקבעו, לתרגל עם הילד,להתקשר ליידע , להקדיש זמן איכות ותשומת לב לילד כנדרש , לעסות וכו' יכשל בשל "חוסר יכולת " ושאר ההתחמקויות....של ההורים.או של הילד.(ילד בן 13 אי אפשר להכריח לבוא לטיפול.)במרקים אלה,
אני מודיעה מראש שאינני מקבלת על עצמי את הטפול . (מנמקת) מפנה למטפלות אחרות. לאחר שדווחתי להן על הקשיים.
אותן מטפלות שהסכימו לקבל על עצמן את הטיפול,דווחו לי שאחרי 7-8 טיפולים נפסק הטיפול "מסיבות שונות".
האני מאמין שלי הוא:עיזרי רק למי שבאמת מעוניין לעזור לעצמו ומעוניין להשקיע כל מה שנחוץ ונדרש להצלחת הטיפול.
בררנית - נכון. המינוס - פחות מטופלים. הפלוס - הצלחות רבות יותר , הנאה רבה מכל טיפול וטיפול.

[משה_אלבאום*]

נחזור לתחום המקצועי (למרות שאני מרגיש שחלק מהקוריאם בהלם כזה או אחר)

בשיחת אינטרנט (דרך Skype איך זה מקל על החיים) עם מטפלת בשיטה, היא ספרה לי על פגישה שנייה עם ילד בן 10 שנכנס למצב בגללו חייבת הייתה לרתק אותו. לאחר שעה של ריתוק בו הילד צעק, היכה, ניסה כל שביכולתו על מנת להשתחרר ללא הצלחה, תוך כדי שהיא מביטה בעיניו ובשקט אומרת לו את מה שצריך, הוא נרגע והבטיח למטפלת שיהייה בסדר. הילד עלה כאילו ולא קרה דבר לחדר הטיפולים, ועם חיוך עשה כל מה שהתבקש.

מה שחשוב בסיפור הזה הוא להבין, שהילד עשה את מה שעשה בכוונת תחילה על מנת לבדוק את עוצמתו של המטפל.
הבדיקה נחוצה מאוד לילד, בגלל שללא ידיעה ברורה האם המטפל/ת חזקים מספיק הוא לא יוכל לדעת האם המטפל חזק מספיק על מנת לעזור לו בבעיתו המרכזית שהיא לעזור להוריו להשתנות ולהתחזק. הוריו, בכל פעם בה הילד היה נכנס לקריזה, היו עוזבים את הבית על מנת שהילד לא יכה אותם.

הילד בעשייתו, הראה במדויק מה הוא צריך על מנת שיוכל להמשיך להתפתח ביטב.
המטפלת הגיבה נהדר ונכון מאוד, למרות שבמשך השעה היו רגעים בהם השכנים יכלו לקרא למשטרה ללא שום קושי.