האם ומתי לחתוך מזוגיות

אנונימי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה על החפירה המרובה!

אני מניחה שיש וריאציות שונות על הדף הזה ברחבי האתר.
נתקלתי בדפים דומים ואפילו כתבתי באחד מהם ולמרות שההודעה עלתה הוא לא הופיע בריכוז של "מה חדש" ולכן פותחת דף חדש ובתקווה שהפעם זה יעבוד.

בדילמה קשה בנוגע לזוגיות שלי.
האם לחתוך? האם לנסות ולהיאבק? האם יש על מה בכלל?
אני ובן הזוג שלי ביחד כמעט 3 שנים. בסה"כ היחסים הם טובים אבל יש לנו עליות ומורדות ואני לא בטוחה שאנחנו אמורים להיות ביחד.
אני אמנם כבר בת 33 אבל הוא מערכת היחסים הרצינית הראשונה שלי. לפני כן היו כל מיני דייטים או גברים שהייתי מידי פעם שוכבת איתם אבל מעולם לא היה לי ממש חבר.
כל עוד אנחנו לא רבים הוא מצחיק אותי, אוהב ותומך, הכי בעדי, אומר לי כמה אני מדהימה וחכמה ויפה וכמה הוא אוהב אותי. מתחבקים ומתנשקים המון, הולכים תמיד יד ביד ברחוב.
הבעיה היא שאנחנו רבים לא מעט וכשאנחנו רבים זה מגיע למקומות די מכוערים - ביקורת קשה, מידי פעם קללות ועוד.
גם אני חוטאת בזה.

מפריע לי שהוא מאוד לא יציב, רגע אחד הכול טוב ונפלא ורגע אחרי זה הוא אומר את הדברים הכי כואבים או משפילים.
אני מרגישה הרבה פעמים שהריבים שלנו הם מוזרים ולא נורמליים אז אני אתן דוגמא מאוד ספציפית אך מייצגת ואני באמת מעוניינת לשמוע פידבקים.
אני הולכת לפרט מאוד על הריב המטופש הזה אבל אני מרגישה שמתוך הפרטים הקטנים אולי אפשר ללמוד על התמונה הגדולה.
הדוגמא:
בשני לא כל כך הרגשתי טוב, לא משהו רציני אבל הברזתי מהעבודה. קצת התלבטתי איתו אם אולי אני אסע לאיקאה ואקנה כמה דברים שחשבנו עליהם (עברנו לדירה חדשה ממש לא מזמן, להגנתו יאמר שזה אכן מלחיץ ויש הרבה מה לארגן).
דיברנו קצת בטלפון ואז הוא שאל מה אכלתי, אמרתי בכנות שיוגורט עם גרנולה והוא פשוט התחיל להתעצבן עליי בטלפון שיש מרק במקרר ולמה אני לא אוכלת כמו בנאדם ואז אמר משהו כמו "אני חייב להיות שם ולהכין לך אוכל כדי שתאכלי אוכל אמיתי?!"
די התעצבנתי, ניסיתי עוד להגיד לו שרציתי להשאיר את המרק לשנינו בערב אבל בסוף פשוט סיימתי את השיחה.
הוא המשיך ושלח לי המון סמסים בהם כתב כך:
תפסיקי לשמור דברים תאכלי קצת מרק וירקות, לא יהרוג אותך
את מעצבנת אותי כל פעם מחדש את עצלנית ברמה נוראית
פשוט שוכבת בספה ולא עושה כלום חוץ מטלוויזיה
וזהו
כלום
עצלנית
אפילו אוכל צריך להכין לך שתאכלי
תודה שאכלת רבע גביע עם גרנולה והשארת מרק
מיום שבת את מכורה לטלוויזיה ורק מדברת על הפרק שפספסת

בערב קצת דיברנו לפני שהוא הגיע, הוא היה נשמע בסדר. אני התחלתי להכין ארוחת ערב - הוצאתי את המרק המפורסם מהמקרר, שמתי בסיר וחתכתי ירקות לסלט.
לא חיממתי את המרק כדי שלא יחכה סתם על האש ולא חתכתי את העגבנייה האמת כי אני גרועה בזה והעדפתי שהוא יחתוך
כשהוא הגיע הוא התעצבן עליי שאני לא עושה כלום ושהוא נתן לי התרעה חצי שעה מראש ושמה אני מחכה עם העגבנייה הזו?
הייתי קצת בהלם והשתתקתי ודי בהיתי בו. הוא אמר לי מה את בהלם, סוג של חיקה אותי ואז אמר "טוב זוזי זוזי מהדרך" וסיים את הסלט לבד.
התחיל שוב להגיד שאני לא עושה כלום ושלא נסעתי לאיקאה אז למה בכלל חפרתי לו על זה בטלפון
לא זוכרת כל כך מה אמרנו, מניחה שגם אני אמרתי דברים לא בסדר אבל באמת שלא הבנתי כבר מה הוא רוצה ממני.
אחרי שסיימנו לאכול עמדתי להיכנס למקלחת והתחלתי לשטוף איזה ג'ינס שלו שנשאר עליו סבון אחרי שעשה לו כביסה ביד בבוקר, הוא התעצבן ואמר לי "יום שלם היה לך לעשות את זה אז עכשיו בתשע בלילה את מתחילה?"
כבר לא ידעתי מה לעשות אז שמתי נעליים ויצאתי מהבית.
אני עושה את זה לפעמים, בזמן האחרון יותר. נעלמת מהסיטואציה כי אני לא יודעת מה לעשות.
הוא התקשר אחרי חצי שעה ככה ושאל אם אני חוזרת עכשיו, הניסוח כמובן היה מעליב שאל אם "אני חוזרת או ממשיכה להיות ילדה קטנה", אמרתי שלא חוזרת ולקחתי עוד קצת זמן לעצמי בחוץ.
כשחזרתי עוד החלפנו כמה מילים לא נעימות.
התקלחתי, הלכתי לישון ושכבנו אחד ליד השני בשקט ובעצבים.
בבוקר לפני שיצא לעבודה הוא עוד אמר כמה דברים, לא זוכרת בדיוק מה.
במהלך שלישי קצת הסתמסנו. עוד עצבים מצד שנינו. עוד ירידות עליי על מה אכלתי ומתי.

אני שונאת שאנחנו רבים ואני שונאת את התחושות הקשות האלו אז בערב ניסיתי לגשש ושאלתי אם ייצטרף אליי למקלחת
הוא אמר שאתמול ברחתי אז שהיום שאני לא אצפה שיהיה לי עם מי לדבר.
שאלתי גם אם הוא רוצה אולי לצאת להליכה, גם על זה אמר לא.
למרות זאת, בבוקר העיר אותי, חרמן ורוצה לשכב. לא באמת רציתי אבל כל כך רציתי לסיים את הריב הזה כבר אז שכבנו.
אחר כך כהוא כבר היה בעבודה ואני עדיין בבית התקשר אליי. אמר לי שמשהו לא טוב קורה בינינו, הסכמתי איתו.
הוא אמר לי שבערב בשני היה מורעב והוא לא מבין למה כשאני חוזרת מאוחר תמיד יש לי אוכל על השולחן אבל כשהוא מגיע תמיד יש עוד דברים לעשות ומה לעזאזל הקטע שלי עם העגבנייה.
אמרתי לו שהתגובה שלו הייתה מוגזמת לגמרי. הודיתי שלא הייתי צריכה לברוח אבל קצת יצאתי עליו על כל האגרסיביות כלפיי. קצת הרמתי את הקול גם.

עכשיו, הריבים האלה קורים בתדירות משתנה - תלוי במידת הלחץ והחרדה שלו .
נגיד עכשיו עברנו דירה והוא בלחץ מזה אז אנחנו יכולים לריב כמה פעמים בשבוע.
יש פעמים שהוא מהר מאוד יורד מהעץ או שאנחנו עוד מצליחים לדבר ואז זה נגמר יחסית מהר אבל יש פעמים שלא ואז זה יכול להימשך ימים.
אני עצמי גם נכנסת לעצבים ולתגובות לא נעימות.
אני באמת ובתמים מרגישה שהוא מתחיל את רוב הריבים האלו ושאני מגיבה. מגיבה לא טוב אבל שאני המגיבה (אבל אולי אני נותנת לעצמי הקלה פה??)
אני חוששת גם שהרבה מהריבים כרגע נובעים מהעובדה שהוא רוצה להתחתן ולהביא ילדים ואני דוחה את העניין, ואני דוחה את העניין כי אני לא בטוחה בזוגיות שלנו.
הוא מאוד פגוע מזה שאני לא סומכת עליו מספיק כדי שנביא ילדים יחד.
נגיד בריב הזה הוא שוב הזכיר את הנושא.
אני אבהיר שריבים כאלה ודומים להם היו גם קודם אבל עכשיו נוסף להם הרובד של נושא החתונה וכמעט תמיד זה עולה.
אני חושבת שאני חייבת להגיע להחלטה ואני פשוט מאוד מבולבלת. מה עושים?

כמה פעמים העליתי את הנושא של טיפול זוגי והוא מסרב בתוקף. הוא בכלל לא מאמין בטיפול פסיכולוגי. ממה שהבנתי ממנו הוא היה אצל מספר רב של מטפלים ואף פעם זה לא עשה לו טוב אלא להיפך.
לפני כמה שבועות הוא נבהל מעצמו ממשהו שעשה לי אז לחמש דקות שם חשב כן ללכת לטיפול עבורו אבל זה עבר לו מהר מאוד.
אני עייפתי כבר מלהעלות את הנושא כי זה רק מעורר ריבים ולא מוביל לשום החלטה.

קשה לי מאוד לחתוך. אני אוהבת אותו ובאמת כשאנחנו לא רבים הזוגיות טובה. הוא כל הזמן אומר לי ולאחרים שהעיקר שאני אהיה מאושרת וברגעים שהוא אומר את זה, ברור לי שהוא גם מתכוון.
מצד שני אני עייפה מכל הריבים האלה. אני בכלל לא מבינה מה זה עניינו מה אכלתי ומתי? וכמובן שזו רק דוגמא, אני יכולה לחטוף צעקות גם על זה שהתיק שלי מכוער ואיך אני מסתובבת ככה או שאני אוגרת יותר מידי דברים ולמה אנחנו צריכים להעביר את הזבל שלי בין דירות (הכול קרה)
ואני מניחה שלרוב הריב הוא בכלל לא באמת על הדברים האלה אלא תירוץ להתחיל לריב, הוא מחפש את תשומת הלב שלי או לשחרר עצבים או לא יודעת מה.
כשיש את הריבים אני לא מבינה מה אני עושה איתו בכלל.
כשהכול טוב אני סולחת והכול טוב. למרות זאת, אני תוקעת את החתונה והילדים. תוקעת את זה חזק כי יש לי תחושה שהדברים כנראה לא ישתפרו ואני לא בטוחה שאלה החיים שאני רוצה.

אני חושבת שאני חייבת להגיע להחלטה ואני פשוט מאוד מבולבלת. מה עושים?

_את הדירה כבר פיניתי וחזרתי באופן רשמי הביתה כבר ביום שישי.
בגדול, תחושת כישלון. אבל אני מנסה שלא להיות קשה מידי עם עצמי_

אני מבינה. אולי כדאי להתחיל לחפש עכשיו דירה אחרת?

_היום להפתעתי המרובה הוא התקשר לקו הסיוע של ויצו לגברים אלימים. שלחתי לו את המספר ביום רביעי בבוקר.
אני מקווה שזה לא רק עוד דרך למרוח את הזמן איתי._
כאמור בקצב הזה, גם אם יתחיל בטיפול רציני (ועדיין לא נשמע שזה הכיוון) ייקח עוד המון זמן עד שתתחילי לראות תוצאות, אם בכלל. כך שזה מעט מדי ומאוחר מדי, זה זמן שאין לך בעצם להשקיע אם חשוב לך כן להקים משפחה.

כשהייתי אצל המטפלת בחמישי אמרתי משהו שהיה לי קשה להודות בו והוא שאני בכלל לא בטוחה שבכלל ארצה להמשיך להיות איתו גם אם יעבור טיפול ויפסיק את ההתנהגות המתעללת לחלוטין.
מצטערת אם זה נשמע מזעזע או מוזר, אבל אני תוהה אם באיזשהו מקום את מפחדת שאם הוא ישתנה ולא יתנהג יותר כך את תאבדי בו עניין. כלומר מה שמחזיק אותך שם זו בדיוק ההתנהגות ההפכפכה הזו שיוצרת ריגוש ועניין עם כל הקושי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצטערת אם זה נשמע מזעזע או מוזר, אבל אני תוהה אם באיזשהו מקום את מפחדת שאם הוא ישתנה ולא יתנהג יותר כך את תאבדי בו עניין. כלומר מה שמחזיק אותך שם זו בדיוק ההתנהגות ההפכפכה הזו שיוצרת ריגוש ועניין עם כל הקושי
לא מזעזע, זו מחשבה שחלפה בראשי ואני עדיין לא סגורה על התשובה, עצם זה שאני צריכה להרה בנושא מעיד כנראה שברמה זו או אחרת זה שם.

לא מזעזע, זו מחשבה שחלפה בראשי ואני עדיין לא סגורה על התשובה, עצם זה שאני צריכה להרה בנושא מעיד כנראה שברמה זו או אחרת זה שם.

בהחלט משהו ששווה להמשיך לחקור אותו בטיפול. לי די קופץ לעין שהתחלת להביע הסתייגות מיחסים איתו בכלל ברגע שקיבלת את הרושם שאולי הוא יילך לטיפול. כך שנדמה לי שיש קשר בין הדברים שמאוד כדאי לך להתעמק בו, כדי לא להמשיך באותו דפוס איתו או עם מישהו אחר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי די קופץ לעין שהתחלת להביע הסתייגות מיחסים איתו בכלל ברגע שקיבלת את הרושם שאולי הוא יילך לטיפול
לא בטוחה שזה נכון ואם אנסה לחדד אז אני לא חושבת שהרעיון שהוא ילך לטיפול פתאום הוריד לי ממנו אלא שירד לי ממנו בכללי ועצם זה שילך לטיפול כנראה כבר לא ישנה שום דבר.
מה שכן כיוון שאני כזו מתנשאת וחושבת את עצמי אז נדמה לי שברגע שילך לטיפול אני "עשיתי את שלי" ו"הצלתי אותו" אז אני יכולה לשחרר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אפשר להתעלם מהאמירה האחרונה. אני, משום מה, במצב רוח די מחורבן היום...

ירד לי ממנו בכללי ועצם זה שילך לטיפול כנראה כבר לא ישנה שום דבר.
מקווה שכך הדבר. זו הדרך לצאת משם.
או כך לפחות זה היה בשבילי. בסוף או אחרי אחרי אחרי הסוף הוא הבטיח את השמיים והכוכבים, וכבר לא רציתי אותו, ששום הבטחה ואפילו ישום של הבטחה לא היה מחזיר אותי.

לגבי כל היתר- באמת אפשר להתעלם. את בבלבלות. אבל אני לא מאמינה לזה. פסיכולוגיה בגרוש.
אני גם לא מאמינה שאת נהנית מ ההתנהגות ההפכפכה הזו שיוצרת ריגוש ועניין עם כל הקושי וזה גם משאיר רושם של ביקורת עליך ואפילו האשמה. אני בטוחה שהכותבת לא התכוונה לזה, אבל את עטה כמוצאת שלל רב על כל הזדמנות להוכיח איפה את לא בסדר. לא בכדי בחרת (כמוני) בבן זוג שמאשים אותך לצורך ושלא לצורך.
אני מנחשת שזה מוכר לך בחוויה רגשית עמוקה, גם אם אין לך זיכרון קונקרטי לספר. ואת פשוט נמשכת למוכר. כמו שכל בן אנוש עושה. כאשר החוויות הן של הורה אוהב, מכבד, מקבל, מכיל- אז על פי רוב האדם ימשך לבן זוג דומה. אבל כשההורה אינו כזה, אז האדם נמשך למוכר לו )-:

מי אני, לא התכוונתי כלל לכתוב שפלונה נהנית מההתנהגות ההפכפכה. התכוונתי רק לומר, כמו שהסברת, שזה מה שמושך אותה להישאר שם. מכמה סיבות אבל העיקרית שבהן היא שאלו דפוסים שהיא כנראה מכירה והפנימה מהבית. והמשנית היא שכן יש בזה איזשהו ריגוש ומשיכה, וזה לא רק אצלה אלא אצל הרבה אנשים. אבל לא הייתי קוראת לזה הנאה. ובכל אופן זה כמובן לא כוון כביקורת כלפיה.

שקטה, לי זה ברור, את כותבת תמיד בהרבה אמפתיה ועדינות

ובכלל ההתגייסות שלך לעזור ולכתוב בסבלנות ובהתמדה, מתוך הבנה אמיתית של הקושי והמצוקה, זה דבר ראוי להערכה ולהוקרה.
רציתי להסב את תשומת ליבה של פלונה לאיך היא מוכנה לקבל על עצמה כל משפט שיכול להתפרש כהאשמה או כביקורת, ואפילו בימים האחרונים מעמיסה על עצמה ( אני כזו מתנשאת וחושבת את עצמי , אף פעם לא אהבתי אותו) כל מיני האשמות חדשות.
למה, פלונה?
אם זה הולך כמו ברווז, ונראה כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז- אז מה זה? ברווז!
בן זוגך מקלל, משפיל, מתפרץ בצעקות, אלים פיזית. אז מה זה? גבר מתעלל!
וכל היתר על אני ככה או ככה כי בעצם ככה או ככה- כסות בלבד. מה הוא אנחנו כבר אומרים בפה מלא. זה טוב!
למה את נשארת שם? לדעתי, את פשוט נמשכת למוכר
ושקטה צודקת מאוד כדאי לך להתעמק בו, כדי לא להמשיך באותו דפוס איתו או עם מישהו אחר.

_כל מיני האשמות חדשות.
למה, פלונה?_

האמת היא שהסבירו פה קודם. זה טעם החיים וזה הכוח המניע: הסיפור, הדרמה, ההתעסקות וההתבחבשות בסיפור ובאני.

אחת, אני לא מסכימה. ואני חושבת שנימת דברים כזו, שיפוטית וביקורתית, אין בה תועלת.
שוב: זה לא טעם החיים. זו פשוט החוויה המוכרת. בדיוק כמו שילד מוכה הופך להיות גבר מכה או מוכה. אז מה, זה טעם החיים שלו? ממש לא. אלו רק סוג היחסים שהורגל אליהם.
החדשות הטובות: פלונה מזהה את זה. לא מספרת לעצמה סיפורים, לא ממציאה תירוצים להתנהגות שלו. זאת אומרת שיש בך חלקים מאוד בריאים וחזקים שיודעים לזהות ולהצביע על מה שלא ראוי ככזה.
השלב הבא- להצליח להתנתק גם רגשית מיחסים כאלה: עם בן זוג, מעסיקים, חברים, הורים.

האמת היא שאני מבקרת את עצמי מספיק על חוסר האונים שלי ועל שנה וחצי של זיוני שכל ולדעתי ממש אין צורך בהערה הזו.
את כמובן יכולה שלא להסכים איתי, זכותך
חוץ מזה, לספר לעצמי ועל עצמי סיפורים על כמה החיים של בזבל ולבקש עצות באינטרנט לא דורשות ממני להיות בזוגיות עם אדם ש מקלל, משפיל, מתפרץ בצעקות, אלים פיזית.

האמת היא שאני מבקרת את עצמי מספיק על חוסר האונים שלי ועל שנה וחצי של זיוני שכל ולדעתי ממש אין צורך בהערה הזו.

פלונה, אני רואה את זה אחרת. אני חושבת שהביקורת העצמית זה הדלק שלך ונושא מרכזי בחיים ושאת לא רוצה להיפרד ממנה ואת גם בגלל זה מנפחת אותה עכשיו. הרי ברור שאין שום בעיה מוסרית בלזרוק את החבר המחריד שלך. אבל את בכל זאת מעדיפה כל פעם להוסיף איזו התלבטות מוסרית. וברור גם שקשה להיפרד, אז לא מספיק לך שקשה לך להיפרד, את גם מתעסקת בייסורים על זה שקשה לך (כלומר, עוד שכבה של דלק). ולא מספיק להגיד שאת לא אוהבת אותו כל כך, אלא גם לסבול מזה (עוד שכבה של דלק להתעסקות, גם בזה שאת לא אוהבת אותו וגם בזה שאת מיוסרת על זה שאת לא אוהבת אותו).

אבל אם את מעוניינת בדעות רק כמו של מי אני, שתומכות בכל פסיק בהתנהלות שלך, אז אצא מפה.

שוב: זה לא טעם החיים. זו פשוט החוויה המוכרת. בדיוק כמו שילד מוכה הופך להיות גבר מכה או מוכה. אז מה, זה טעם החיים שלו? ממש לא. אלו רק סוג היחסים שהורגל אליהם.

יש אנשים שחותרים תמיד להקים לעצמם חיים בריאים ונקיים. יש כאלה שרוצים להישאר עמוק בביצה ולשחזר את מה שעשו להם. יש כאלה שלא מודעים לזה, אבל זה לא המקרה של פלונה.

הרי ברור שכל מי שקוראת את כותרת הדף "האם ומתי" עונה בליבה בטח!!!!אתמול!!!
אבל כנראה שזה מאוד קשה להתנתק , ויש כבר מי שמבקר את פלונה , אז לנו נותר לתמוך בה,עד שתדע שהכל בידיים שלה.

אחת,
פלונה, אני רואה את זה אחרת
זה בסדר. לדעתי, טוב שיושמעו דעות שונות. לא כל הצדק, האמת וההבנה איתי. יתכן גם שיש הרבה אמת בדברייך. הקושי שלי, ואני מניחה שגם של פלונה, זהו הסגנון. הוא נשמע, כמו אז כשקוראת, שיש לה הרבה מה לתרום, ואת כתבתן- מאוד כוחני, שיפוטי וביקורתי. זה אפילו נשמע: או שתסכימי איתי ותעשי מה שאני אומרת, דהיינו תיפרדי לאלתר מבן זוג מתעלל, או ש אצא מפה.

בתור מי שהיתה ביחסים כאלה, גם אני, ואני אישה חזקה לאללה, לא הצלחתי להתנתק במשך המון זמן. עם כל ההבנה. ותמיד זכורה לי לי את שאמרה לי" זה בסדר. זה מה שאת יכולה עכשיו. וככה, צעד צעד- בניגוד להיגיון, במחירים כבדים, הצלחתי לחלץ את עצמי משם. ן for good. כלומר, באמת- אין לי שום עניין לחזור אליו, אפילו שהיו מאז משברים ונדמה היה שהוא הנפש היחידה בעולם שאוכל להישען עליה. ושהוא הציע את המשענת הזו. בכל זאת לא חזרתי. אבל זה אחרי שנים שבהן לא הצלחתי להימנע מלחזור אליו.
רוצה לומר: הייתי שם. קשה להתנתק. נכון, לומר "קשה להתנתק" ולהישאר שם זו טחינת מים. אבל פלונה עושה יותר. היא עזבה את הבית. כן, חזרה, אבל היה בה הכוח לעזוב ולהודיע למשפחה (עד שאני הייתי מסוגלת לומר למשפה- אוהו!). והיא הולכת לטיפול. היא לא נמצאת רק ב ההתעסקות וההתבחבשות בסיפור ובאני._ היא _חותרים תמיד להקים לעצמם חיים בריאים ונקיים.
לוקח לה זמן. זה הזמן שלה. אז לנו נותר לתמוך בה,עד שתדע שהכל בידיים שלה._ שזה, כבר כתבתי פעם נדמה לי, לא פרט טכני, אלא בעל ערך טיפולי ושיקומי ממדרגה ראשונה: _הכל בידיים שלה.

הקושי שלי, ואני מניחה שגם של פלונה, זהו הסגנון.

קראתי שוב את מה שכתבתי. אני באמת לא חושבת שהסגנון בוטה, אלא שיש פה אי הסכמה על התוכן. יכול להיות שהמילה "התבחבשות" היא לא במקום ובאמת לא נעימה.

זה אפילו נשמע: או שתסכימי איתי ותעשי מה שאני אומרת, דהיינו תיפרדי לאלתר מבן זוג מתעלל, או ש אצא מפה.

רגע, רגע. אני כתבתי שאם הדעה שלי לא רצויה, אז לא אשאר בכוח. חס וחלילה לא התכוונתי שחייבים לעשות מה שאני אומרת! וגם לא לאיים! אני גם לא חושבת שזה בכלל קל להיפרד מבן זוג מתעלל לאלתר. אני כן חושבת שהיחסים נותנים דלק לפלונית ומעין טעם לחיים ושכל פעם שנדמה שמוצה נושא להתעסקות, אז מועלה נושא חדש שהוא ייסורים על הנושא הקודם, שכבות על שכבות.

פלונה, מה שלומך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי שקטה, סליחה שלא עניתי עד כה.
הכול בסדר. תודה

מאחלת לך שנה טובה |l|

תודה, גם לך

ובנימה זו, שנה טובה לכל הכותבות באתר

הי פלונה, מה שלומך? עדכני. מקווה שבסדר

שלומי בסדר. תודה

אין מה לעדכן וחבל להשחית מילים לריק

שלומי בסדר
טוב לשמוע.

חבל להשחית מילים לריק
אם אין לך רצון- זה בסדר גמור. אבל אישית, אף מילה אינה נשמעת לי מושחתת לריק. זה איוורור, זה שיתוף, זה קבלת אישור ואישרור, זו למידה לכל הכותבות והקוראות. ככה אני רואה את זה. אבל ההחלטה היא שלך ושלך בלבד, מקובלת ומובנת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אין לך רצון- זה בסדר גמור. אבל אישית, אף מילה אינה נשמעת לי מושחתת לריק

אני פשוט כרגע לא מאמינה יותר ביכולת של הדף הזה לעזור לי.
אני לא מאמינה ביכולת שלי עצמי לעזור לי.
אני יכולה להמשיך ולאוורר לנצח אני לא לומדת מזה כלום ולא אתקדם לכלום בחיים שלי אז פשוט חבל על כל העמדת הפנים הזו.
עובדה "עזבתי" והניסוי הזה כשל חרוצות וכל מה שנשאר לי מזה עכשיו זה עוד דבר שהוא מתנגח בי עליו שאני "ברחתי מהבית" שאני לא רצינית שאני לא יודעת לעמוד מאחורי ההחלטות שלי.
אה נשאר גם התיק שלקחתי מאחותי כדי לארוז את הדברים שלי ועד עכשיו יושב מעל הארון שלנו כתזכורת עגומה.

וחוץ מזה המקום הזה לא בטוח, אני יכולה לכתוב אבל אם אני לא מציגה "התקדמות" אז זו עוד הוכחה לזה שאני מביאה על עצמי את האומללות הזו ויותר מכך נהנית מזה ומתענגת עליה. וואלה, כנראה זה נכון כי אחרת באמת שאני לא מבינה כבר מה אני עושה.

כנראה זה נכון כי אחרת באמת שאני לא מבינה כבר מה אני עושה.

אז אולי בלי להבין קומי ועזבי? אני יום אחד קמתי ועזבתי. אולי לא צריך להבין מה את עושה, אלא ללכת? אפילו מחר. היום!

עובדה "עזבתי" והניסוי הזה כשל חרוצות
אפשר לראות את זה אחרת: יש לך את הכוחות לעשות שינוי. יש לך את הכוחות לראות מה טוב לך ומה לא ולפעול. אבל, הופעלו עליך לחצים כבדים, ולא עמדתם בהם. אז מה? את הכוחות שלך אי אפשר לקחת ממך. הם שלך.
אם תלכי לדפים אחרים שכתבת בהם ותקראי אחורה, תראי שיש לך התקדמות: בהבנה של המצב, בניתוח נכון יותר של מה שקרה. את כבר לא מייפה את ההתנהגות שלו או ממציאה לה תירוצים והסברים (כמו אז, כשהיה מוות במשפחה). אבל את הצעד עצמו עדיין לא המלחת לעשות לגמרי. אבל את כן הולכת ומתמידה בטיפול. את מבינה שאני הייתי כמעט שנתיים בטיפול לפני שהצלחתי באמת ובתמים לעזוב?! אני לא ממליצה לך לתת לעצמך שנתיים, אני רק אומרת שזה מובן למה רגשית קשה כל כך לעזוב, על אף שרציונלית אין סיבה להישאר.

וחוץ מזה המקום הזה לא בטוח
אני מסכימה איתך שהיתה מתקפה קשה ופוגעת ולא עוזרת. גם אם אפשר היה לברור מתוכה נקודות חשובות, הטון והסגנון הרחיקו ומנעו זאת. צר לי שחווית את זה. אני גם מתנצלת שלא עמדתי יותר ובעוז לצידך, כמו שקטה. אולי גם אני נבהלתי מהעוצמה ולא רציתי להכנס לגוב הזה.
חשוב בעיני שתהי פה רק אם זה מתאים לך. אם לא, אני מקווה שתמצאי מקום אחר שכן תומך בך. כי קשה מאוד להתמודד עם התעללות לבד. ואני מבינה שאת לא משתפת כל כך בני משפחה וחברים (גם אני לא).

כל מה שנשאר לי מזה עכשיו זה עוד דבר שהוא מתנגח בי עליו
זה עלה גם אצל רמזורית, אז מעתיקה את דעתי משם:
לא משנה מה תעשי ואיך תתנהגי, הוא תמיד ולנצח ימצא דרך להיעלב, לעשות ברוגז, להאשים ולפגוע בך במה שהכי חשוב לך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם מתנצלת שלא עמדתי יותר ובעוז לצידך, כמו שקטה. אולי גם אני נבהלתי מהעוצמה ולא רציתי להכנס לגוב הזה.
מבקשת שלא תקחי על עצמך אשמה שלא במקומה. ודעי שאני מאוד מאוד מעריכה אותך

אז אולי בלי להבין קומי ועזבי? אני יום אחד קמתי ועזבתי. אולי לא צריך להבין מה את עושה, אלא ללכת? אפילו מחר. היום!
שומעת אותך. עוד לא יודעת איך ומה להגיב על זה.

מהמגילות שכתבתי בדפים של מתועררת ורמזורית אני מבינה כמה דברים אצורים בתוכי, כמה יש לי לכתוב ולכתוב . ברור שעל כל נושא שאפשר להעלות יש לי מה להגיד. אבל שוב, אני לא יודעת מה התרומה של הכול.
אני קוראת הכול בדפים האחרים. לעתים מגיבה. אבל הדף הזה כרגע לא חלק ממערך התמיכה שלי. אולי אחזור לכאן ובתקווה תהיו כאן איתי.

תהיו כאן איתי
ברור

פלונה,

מספר הפעמים שחשתי חוסר אונים ושכלום לא בידים שלי ושאני דפוקה הוא כל כך גדול שמי סופר...
רק ממרחק הזמן את תביני שזה חלק מהתהליך כי אם זה לא היה אזי ברור שכבר מזמן לא היית שם.
הכוונה היא שזה קיים ובכל זאת בסופו של דבר יוצאים משם.
הבסופו של דבר מאד מאד מייאש כי כל הזמן מתעסקים עם המתי, מתי זה כבר יגיע ?
כמה עוד נמוך אני צריכה לרדת (בעיני עצמי) עד שאוכל לאסוף את הכח ?
כן זה מתסכל ויוצר תחושת חוסר אונים חזקה.
זה מחליש עד שרוצים לוותר ולהשאר במקום האומלל הזה העיקר לא להתמודד עם הלמה אני מנסה לעשות משהו ולא מצליחה.

יקירתי הדבר היחיד שאת לא תצליחי זה להשאר שם.
בסופו של דבר, ככל שהזמן עובר דברים קורסים ורגשות מתהפכים. מהערצה לגועל. מרחמנות לבוז וכו'
בסוף לא תוכלי אחרת......
אם הייתי משנה משהו בתהליך שעברתי (תיאורטית כמובן) זה את רגשות האשמה שליוו אותי על זה שאני כל כך "עלובה" בעיני עצמי.
במבט לאחור אני ממש לא הייתי עלובה. במניפולציות דוחות הביאו אותי למקום שבו לקחו ממני את האני הפנימי שלי ולמרות זאת הצלחתי לאסוף חלקיקי רסיסים ולבנות מהם אותי מחדש (קצת שונה והרבה יותר מבינה).

אז נשמה, רגשי אשמה הם לא יעילים כאן.
בושה אם אם כל חטאת.
את לא אשמה בכלום וזה בסדר גמור שאת חוזרת אחורה.
כל פעם שאת חוזרת אחורה דעי לך שזה שבריר של צעד קדימה מהפעם האחרונה שעמדת שם.

:')
תודה

היי פלונה, עברה שנה מאז הפעם האחרונה שכתבת כאן ואני לא יודעת אם את עוד כאן. אבל אשמח לשמוע ממך, גם אם כלום לא השתנה מאז.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי שקטה,
אני לעיתים נכנסת לקרוא פה. היום גם ראיתי דיון בבאופן על הורים מרעילים וזה גרם לי לחזור לכאן. היה בהחלט נעים לגלות שאת חושבת עליי

תודה

בגדול לא השתנה דבר. עדיין בטיפול.

נחמד שחזרת לעדכן. רוצה לספר קצת יותר? מה עובר עלייך בתקופה הזו, איך את מרגישה?

מה עובר עליי?
בגדול במצב לא פשוט מנטאלית מכל הבחינות. כמעט מפחדת להתחיל לכתוב כי נראה לי שזה יפיל עליך פשוט פטיש חמש קילו של רחמים עצמיים.

יש לי פנטזיות על מוות, שלו ושלי.
החבר היחיד שהייתי איתו בקשר כמעט יומי והיווה סוג של תמיכה עבר לחו"ל ואני מרגישה מאוד לבד בעולם.
גם בעבודה אני כבר תקופה עוסקת בפרויקט שאני לא מתה עליו ואם בהתחלה עוד היה את הריגוש שצריך להרים את הכול מאפס ויש אתגר , עכשיו זה מלא נושאים קטנים שאין לי ממש כוח אליהם ובמיוחד שהמנהל שלי פיטר עובדת מהצוות ואני עושה מלא עבודה שחורה ואין סיכוי גדול שזה ישתנה כי ביטלו את התקן שלה.

המטפלת אמפטית ואני סהכ מעריכה אותה אבל לא תמיד אני בטוחה עד כמה זה עוזר ועד כמה אני עוזרת לעצמי.

היה לי משבר גדול סביב יום ההולדת שלי, תחושה שאני לא מתקדמת בחיים, שאני לא במקום שאני רוצה להיות. לא עשינו משהו מיוחד ליום הולדת שלי, הדבר הכי נחמד היה שיצאתי לצהריים שווה עם חברים מהעבודה. חברות שלי שפעם פעם היינו כאילו משפחה אפילו שכחו, בלילה אחרי שאחת מהן (שגרה בחו"ל) שלחה הודעה ואז בבוקר כולן שלחו גם הן אבל אף אחת בכלל לא הבינה שזה בעצם היה אתמול. הן כולן נשואות עם ילדים וחיות את החיים שלהן ואני פשוט לא מתאימה יותר. אני כמובן גם לא רוצה ולא ממהרת לחלוק איתן שום דבר וזה רק מייצר עוד חייץ בינינו. לא מזמן הייתה ברית לבן של חבר משותף ופתאום הבנתי שאשכרה לא ראיתי את רובן כמעט שנתיים, וגם שהייתי שם בקושי דיברתי איתן. יתאתי עם אחת מהן ועוד כמה לסיגריה כל חמש דקות, אפילו לא יעשה לי העיקר לצאת משם כבר.

ביני לבינו דווקא היו שיפורים, אני יותר מציבה גבולות ופחות מאשימה את עצמי. סימני אלימות גלויה ירדו, עדיין יש ביקורת וצעקות אבל זה שונה. עדיין לא סומכת עליו, עדיין לא בוטחת בו. בדיוק ביום אמרתי לו מפורשות שאני בחיים לא אביא איתו ילדים כל עוד המצב הוא כזה.
אני גם קצת יותר מחוברת לכאב שלי על המצב אני יותר בוכה, בניגוד לפעם שהייתי בוכה רק אחרי שהיינו רבים. עלתה הטענה על ידי המטפלת שאם אתן לעצמי להרגיש את הרגשות שלי ולא להדחיק אז אולי זה יעזור לי להניע תהליכים. אולי.
הדף של ההורים המרעילים היה טוב לקריאה, קצת חיבר לי את ההשפעות של הילדות שלי. לא מזמן בחופשה משפחתית אחי השתמש במושג "סוג של התעללות רגשית" כדי לתאר את אבא שלנו, שהוא גרם לו להרגיש חסר ערך ושזו אגב אחת הסיבות שהוא כל הזמן היה לוקח מהם כסף לכיסוי מינוס או לעזור עם השכר דירה כי זה היה ה"פיצוי" שלו
ומעניין שהוא התייחס לכסף כי אני עשיתי בדיוק להיפך, כבר שנים שאני לא לוקחת מהם דבר כי אני לא רוצה לתת להם את התחושה שאני חייבת להם משהו. אני יודעת שככה הם מראים אהבה ואני לא רוצה שיזרקו עליי כסף כי זו לא אהבה.
מאוחר, הולכת לישון. חוששת שקצת נפלתי עליך. הכתיבה תכלס קצת עזרה אז תודה שהתעניינת
ואת שקטה, מה שלומך?

היי, ממש לא נפלת עלי ושמחתי לקרוא אותך, אפילו שהמצב לא הכי טוב. כלומר שמחה שכתבת. ושזה קצת עזר. שלומי טוב, תודה@}

נשמע שאת מתמודדת עם כמה דברים שונים מעבר למערכת היחסים עצמה. אולי שורש הבעיה מתחיל לצוף עכשיו וזה חיובי בסך הכל?

אולי חיובי בסהכ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה ציטוטים של בשמת מדף אחר (באופן:תמיכה לאחר אובדן הריון) כדי שיהיו לי זמינים

אמא שלך כועסת, כמצב הוויה. הצרכים שלה לא נענים, כמצב הוויה. והיא לא יודעת איך לעשות שהצרכים שלה ייענו או ייחשבו בכלל. היא כאילו כועסת כל הזמן על זה שלא מכבדים את הצרכים שלה ולא מתחשבים בה, אבל בפועל זו היא שלא נותנת להם מקום ולא יודעת מה לעשות כדי שיתקיימו. זה אומר שאצלה בלב אין לצרכים שלה רשות. היא מצפה שאחרים ייתנו לה רשות כי היא לא יודעת שמותר לה לתת לעצמה. נראה שגידלו אותה בתוך דיכוי גדול והיא הפנימה אותו. משהו בתוכה מתמרד אבל היא עדיין לא יודעת מהו כי היא לא מחוברת לזה".

"אז הדבר הראשון הוא - איך את יכולה להיות אשמה בזה... זה מופרך לגמרי.
והדבר השני הוא - היום את בוגרת. את יכולה למלא הרבה מצרכייך בעצמך. יש לך חוסר אונים נלמד, אבל את כבר ילדה גדולה. עכשיו אין פה עניין של אשמה. עכשיו יש עניין של יכולת ואחריות: את כבר מספיק גדולה כדי להגיד: שיט! גידלו אותי בתוך דיכוי, עכשיו חסרים לי כמה כישורים מה-זה-חשובים, כמו ללמוד לדאוג לעצמי, ובמיוחד במקומות שבהם מנסים לכפות עלי אג'נדה וצרכים של מישהו אחר שפוגעים בצרכים הכי בסיסיים שלי! אז יאללה, הגיע הזמן לתקן את התיכנות השגוי מהילדות ולטעון אפליקציות חדשות במוח!

כל עוד הדברים (או הצרכים) לא לגמרי ברורים לי, אז אין סיכוי שהם יהיו ברורים לאחרים?
במובן מסויים זה נכון. אבל הייתי אומרת ההיפך: אם אני רוצה שאחרים יכבדו את הצרכים שלי, אני חייבת קודם כל שהצרכים שלי יהיו ברורים לי. ואם הם לא מספיק ברורים לי, ואני לא מספיק דואגת לעצמי למלא את צרכי, ואני רואה שזה פוגע בי, אז הנה סימן מהיקום שהגיע הזמן ללמוד!"

"ממליצה בחום רב לקרוא את שני ספריה של אניטה מורג'אני, "מתה להיות אני" ו"גן עדן זה כאן" (שניהם תורגמו ואני שאלתי אותם בספרייה השכונתית). זה מקום ממש טוב להתחיל בו כדי להבין על איזו מין אהבה עצמית אני מדברת.
חפשי גם Louise Hay, Affirmations."

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת א (27.12.2018 22:58):
נמאס לי ״להיות שם״
יופי.
זו נקודת התחלה מעולה.
בתור התחלה, מציעה שתוציאי את עצמך "משם".
תתחילי לבחור לאן את הולכת ולאן לא. ואם את מגלה שאת הולכת באופן קבוע ל"שם" ואת לא רוצה "להיות שם" אז תפסיקי ללכת לשם.
ואם את מגלה שאת עם מישהו שאיתו או איתה את מרגישה שאת "שם" אולי זה רמז גדול מאוד שאת לא צריכה לבלות בנוכחות האדם הזה.
אולי הגיע הזמן לבחור אנשים חדשים לתוך החיים שלך.
הגירושין של ההורים שלך ובן הזוג של אמא שלך קרו בגילאים שבהם לא היתה לך האופציה "לקום וללכת".
אבל עכשיו את כבר ילדה גדולה. את לא כפופה לאף אחד. את יכולה לקום וללכת. מכל מקום שלא טוב לך בו.
אין שום צורך לסבול בחיים האלה.
מותר שיהיה לנו טוב.
מותר להגיד: בילדות הוקפתי באנשים פוגעניים, התרגלתי לזה, עד כדי כך שגם כשבגרתי, הכנסתי אנשים כאלה לתוך החיים שלי בכל מיני דרכים.
עכשיו גדלתי והבנתי שאני לא רוצה יותר לשהות במחיצת אנשים כאלה.
עכשיו אני רוצה יחס אוהב, חם, מכבד, תומך, אני רוצה להיות במקום שבתור התחלה - לא יורים עלי, ובתור המשך - לא רק לא יורים עלי, אלא אפילו רוצים בטובתי!

את כבר לא קורבן יותר.
עכשיו יש לך זכות בחירה.
אז תבחרי "להיות במקום שטוב לך". לא "שם".

אתם עוד יחד?