להאמין בעצמי בלוג תמיכה

[אנונימי]

שיתוף:להאמין בעצמי בלוג תמיכה

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

שלום לכולן וברוכות הבאות @}

מזמן רציתי לפתוח בלוג שיעזור לי להתמודד עם בעיה קשה של חוסר ביטחון עצמי לגבי תחום העיסוק שלי.

אני לומדת אנימציה ולפני יומיים התחלתי את סרט הגמר שלי, שעליו אעבוד עד סוף שנת הלימודים הבאה, עם עוד שני שותפים.

הבעיה היא שאני לחוצה וחרדתית מטבעי, וכאן מדובר בפרויקט חשוב נורא שהוא בעצם כרטיס הכניסה שלי לעולם המקצועי, וזה פשוט נורא מלחיץ... אני מרגישה שבכל פרויקט אני רק נלחצת יותר ויותר במקום להאמין בעצמי יותר ויותר.

הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות הזו כדי לנסות ולעבוד על הביטחון העצמי שלי במקביל לעבודה על הסרט. הייתי רוצה להיפרד לתמיד מהתחושה הזו שאני לא טובה מספיק, לא מוכשרת מספיק... ולהשאיר את זה מאחורי עם תום הלימודים.

מקווה שהבלוג יעזור לי... קראתי לו בלוג תמיכה כי אני מתכוונת לשתף ולעדכן, אבל גם מאוד רוצה שגם אחרים ישתפו, יגיבו, ויתמכו...

תודה @}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מתחילה...

מאוד קשה לי עם הספקות המכרסמים האלה שעולים בי בכל פעם שאני צריכה להתחיל לעבוד על משהו.
בעצם, מרגע שאני ב"שוונג" ומוצאת את הכיוון הכל בסדר, אבל כדי להגיע לזה אני תמיד מעבירה את עצמי מסכת של ייסורים : אני לא מספיק טובה, X הרבה יותר מוכשר ממני ועובד יותר מהר, אנשים אחרים יודעים מה הם עושים ורק אני תמיד צריכה למצוא את עצמי כל פעם מחדש...
אני פשוט לא מצליחה לא להשוות את עצמי לאחרים. וקשה לי עם העובדה שאני חייבת תמיד "לצאת" יותר טובה מהם או פחות טובה מהם. כשאני מרוצה ממה שעשיתי אני מתחילה להסתכל עליהם מגבוה ביני לביני ולהגיד לעצמי שאני יותר טובה מהם, וכשאני לא מרוצה אני חושבת שכולם מוכשרים ורק אני גרועה. אני לא אוהבת את זה. לא אוהבת לקוות שאנשים אחרים לא יצליחו ולשמוח כשזה קורה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אני לא רוצה להיות בן אדם כזה!

עכשיו אנחנו עדיין בשלב הראשוני ביותר של התהליך: יש לנו רעיון ומבנה כללי ואנחנו צריכים לכתוב את התסריט. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מפקפקת ברעיון הראשוני שלנו ואכולת חרדות לגביו. מפחדת שזה לא יהיה מובן, שאנשים יסתכלו על הסרט ובסוף יגידו, "מה...? לא הבנתי מה אתם רוצים להגיד בזה". שוב ושוב עולים לי "חזיונות" של הסרט שאני לא רוצה ומפחידים אותי. לצד זה יש גם הבזקים של מה שהסרט הזה כן יכול להיות, ושל מה שאני רוצה שהוא יהיה... בקיצור, חזרתי הבייתה עם כאב ראש: ) אני כבר שלושה ימים בקושי אוכלת ובקושי ישנה מרוב התרגשות, מתח ופחד.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

(דרך אגב, מי שיקרא את כל הבלוג יזכה לראות את הסרט בסוף! stay tuned:)

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מצחיק, הנה גם כאן בבלוג, כמו עם הסרט, אני יושבת וקוראת שוב את מה שכתבתי וחושבת לעצמי, "אוי, זה ממש כתוב משעמם, והכל שלילי כל כך, הבלוג של X הרבה יותר מעניין משלי ויש לה תמיד המון תגובות, הבלוג שלי בטח לא יעניין אף אחד..."

איך מתגברים על זה?!

[יול*]

קיזי,
כל כך מזדהה עם הספקות שתיארת שמתלווים לתהליך העבודה.
אני אמנם בתחום שונה לחלוטין אבל חווה הרבה פעמים דברים דומים מאד.
המעניין הוא שמחשבות שליליות כאלה הן לרוב מעגליות, טורדניות ומשתלטות על ההגיון וכך קשה יותר להתגבר ולהסיט אותן לכיוונים חיוביים (כמובן שזה שזה קשה, לא אומר שזה לא אפשרי, זה מה שאני מנסה לעשות, הרבה פעמים ללא הצלחה...)
אין לי מילים מחזקות בינתיים, אבל קוראת ומזדהה (וממש לא כתבת משעמם!)
@}

[אליס_בארץ_המראה*]

איך מתגברים על זה?!

קיזי, לדעתי זה בא מעצמו. אחרי הרבה סרטים, פרוייקטים, כתיבה וציור.

אני מזדהה עם חלק ממה שכתבת, ורוצה לומר לך שבעיית החרדה של "אני לא באמת טוב/ה מספיק" מוכרת לחלוטין באוניברסיטאות אמריקאיות - שמעתי פעם את האחראית על תלמידי התארים המתקדמים בפרינסטון אומרת שכמעט כל אחד ואחד מהסטודנטים שלהם סובל בשלב מסויים מחרדות כאלה ומחשש שהוא או היא התקבלו בטעות, במקרה, והם לא באמת טובים כמו כל האחרים.

כמובן שהם טובים. ואני מעזה להניח שגם את טובה במה שאת עושה, ועם הזמן והנסיון תהיי טובה יותר ויותר.

מה שעזר לי מאד בתחילת הדרך המקצועית שלי (תחילת לימודי הדוקטורט אי אז לפני מליון שנה) היה להקיף את עצמי באנשים בטוחים בעצמם, שבטחונם לא נבנה על חשבון אחרים, כאלה שהיו כנים אתי לגבי הערכתם את יכולתם ואת יכולתי, ובעיקר, כאלה שיכלו למצוא את הכיף וההומור בכל מצב. קשה למצוא אנשים כאלה, אבל הם ישנם. כשאת בתוך חבורה כזאת, היא תומכת בך ומשמשת לך משען אמיתי גם בלי להתייחס מפורשות לחששות או תחרות של מי טוב יותר. חשוב מאד לצאת ביחד ולשתות הרבה, ולעיתים מזומנות (גם כיף וגם ככה כולם יודעים הרבה האחד על השני - קשה לשמור סודות כשאת שיכורה ).

אה, וכמובן. אל תהיי קשה עם עצמך. אל תשפטי את עצמך ותאכלי את עצמך. כולנו עושים השוואות, תמיד. אל תלקי את עצמך על עצם ההשוואה. כשאת מזהה מישהו שלדעתך הוא טוב ממך, תשאלי את עצמך במה בדיוק, ומה את יכולה ללמוד ממנו (או ממנה). אני גיליתי שלעיתים קרובות מה שיכולתי ללמוד היה לא תוכן עבודתם או המתודה ששימשה את המצטיינים, אלא האופן שבו הם ניהלו את עצמם במרחב המקצועי. ואת זה בהחלט ניתן ללמוד וליישם.

שיהיה בהצלחה עם הסרט @}

<פעם היה לי חבר אנימטור ומאז יש לאנימציה פינה חמה בלבי >

[אליס_בארץ_המראה*]

"אוי, זה ממש כתוב משעמם, והכל שלילי כל כך, הבלוג של X הרבה יותר מעניין משלי ויש לה תמיד המון תגובות, הבלוג שלי בטח לא יעניין אף אחד..."

תשמעי, יש לי בלוג בתפוז ואת קראת את המחשבות שלי בתחילת הדרך אחת לאחת

[עוברת_אורח*]

איך מתגברים על זה?!
כל הכבוד לאליס על התשובות המועילות. אני, כל מה שעלה לי לראש זה "אף פעם לא מתגברים על זה". המקסימום שהגעתי אליו (וגם זה רק ברגעי צלילות קיצוניים) זה: "אוקיי, אז נגיד שאני לא טובה. אז מה, מי אמר שצריכים להיות טובים בכל דבר? מי אמר שרק למי שטוב יש זכות קיום או זכות יצירה?"

<מתיישבת עם פופקורן ומחכה לסרט. אל תילחצי, יש לי הרבה פופקורן>

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

תודה יול ואליס @} כיף לראות שאני לא לבד פה...: )

המעניין הוא שמחשבות שליליות כאלה הן לרוב מעגליות, טורדניות ומשתלטות על ההגיון וכך קשה יותר להתגבר ולהסיט אותן לכיוונים חיוביים

נכון מאוד... והבעיה היא שבנוסף יש לי נטייה לחשוב שזה טוב להילחץ, שאם אני לא אלחיץ את עצמי אני לא אעבוד ברצינות, או שיהיה רק נדמה לי שאני עושה משהו טוב ובסוף זה יתפוצץ לי בפרצוף. לכן קשה לי לתת לעצמי להרגיש טוב עם מה שאני עושה. והאמת היא שאני באמת לא יודעת מה עלול לקרות אם אני אשחרר לחץ, כי אני גם בן אדם די עצלן בתכל'ס: ) אז אולי אני באמת צריכה את הלחץ שידחוף אותי קדימה...? האם גם לכן יש מחשבות כאלה לפעמים?

מה שעזר לי מאד בתחילת הדרך המקצועית שלי (תחילת לימודי הדוקטורט אי אז לפני מליון שנה) היה להקיף את עצמי באנשים בטוחים בעצמם, שבטחונם לא נבנה על חשבון אחרים, כאלה שהיו כנים אתי לגבי הערכתם את יכולתם ואת יכולתי, ובעיקר, כאלה שיכלו למצוא את הכיף וההומור בכל מצב.

אליס, נגעת בנקודה רגישה...: ) הקבוצה שלי לא תמיד עונה לתיאור הזה. אנחנו קצת מיזנטרופים, ציניים וחסרי ביטחון עצמי, שלושתנו: ) אבל אנחנו גם צוחקים המון ביחד ואנחנו חברים טובים וסומכים אחד על השני בעיניים עצומות בכל מה שנוגע לאחריות ורצינות בקשר לעבודה. היו לי די הרבה חששות בנוגע לעבודה איתם בדיוק מפני שפחדתי למצוא את עצמי בסיטואציה שבה חוסר הביטחון שלי ושלהם יזינו זה את זה (בעצם מדובר בעיקר בי ובאן, גיום לא באמת חסר ביטחון).
הם גם לא בדיוק אנשים שמפרגנים, אני יודעת שהם מעריכים אותי אבל הם לא ממש יודו בזה: ) מצד שני, אצל שאר הקבוצות היחסים אפילו יותר "מקצועיים", רובם לא עובדים עם חברים ולא נראה לי שמישהו שם מפרגן לשני באופן גלוי. יש המון קנאה במסגרת הזאת, זה תחום אמנותי וזה כנראה בלתי נמנע...

אני חושבת שאתאר יותר בפירוט את הדינמיקה הקבוצתית כשאהיה קצת פחות עייפה, כי זה בהחלט נושא חשוב. וגם רציתי להתייחס לעוד דברים בהודעה שלך, אליס... מקווה לחזור לזה מחר.

לילה טוב בינתיים @}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

<מתיישבת עם פופקורן ומחכה לסרט. אל תילחצי, יש לי הרבה פופקורן>

D-:

תודה עוברת אורח... אני חוששת שעד שהסרט יהיה גמור כבר יימאס לך מפופקורן: ) אבל אולי יהיו קישורים לשלבים שונים בעבודה בהמשך (תמונות 'סטילס' וכו').
גם אני לא באמת מאמינה שאני אצליח להיפטר מהמחשבות האלה... זה פשוט כל כך מתיש ולפעמים מגיע לרמות של חרדה ממש, והייתי רוצה לפחות להיות מסוגלת להרגיע את זה קצת, גם אם לא לגמרי.

לילה טוב:)

[טליה_טקאוקה*]

גם אני בקהל...@}
(())(())(אני אוהבת לקרוא בלוגים!)

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

תודה טליה @}

ברוכה הבאה!

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אני מודאגת... הפרויקט בקושי התחיל ואני כבר בחרדות. זה מתבטא גם באופן פיזי - כאבי ראש ושילשולים. האמת היא שהייתי בשמחה הולכת לראות פסיכולוג אם רק היה לי כסף לשלם... אבל כסטודנטית אין לי שום הכנסות ואני משתדלת לצמצם את הנטל על ההורים למינימום.

למען האמת, כשאני נמצאת עם הקבוצה אני דווקא מרגישה בסדר. זה מתחיל לצוף כשאני לבד והמחשבות מתחילות להטריד.

[דגנית_ב*]

קוראת בעניין
הם גם לא בדיוק אנשים שמפרגנים, אני יודעת שהם מעריכים אותי אבל הם לא ממש יודו בזה
ואת?
יש המון קנאה במסגרת הזאת, זה תחום אמנותי וזה כנראה בלתי נמנע...
נדמה לי שיש באקדמיה קנאה לא רק באומנות. אולי האומנים יותר רגישים או יותר אקספרסיביים? גם לא בטוחה
בהמשך למה שאליס תאירה, בספר "דרך האמן" אחת ההצעות המסכמות את התהליך היא להיות חלק מקבוצת אמנים תומכת.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

הי דגנית, ברוכה הבאה @}

עונה לך במהירות לפני שאני הולכת לביצפר...

_הם גם לא בדיוק אנשים שמפרגנים, אני יודעת שהם מעריכים אותי אבל הם לא ממש יודו בזה
ואת?_

אני דווקא כן מפרגנת, באמת. אני אוהבת להגיד לאנשים שמה שהם עשו יפה, ואני עושה את זה גם כדי לנסות להשריש את המנהג הזה: ) כי לרוב מה שקורה זה שאנשים רק מחפשים פגמים במה שמישהו אחר עשה, ואם הם לא מוצאים הם לא אומרים כלום. לפעמים אומרים בחצי פה "זה נחמד" או "לא רע" וזהו בערך.

אמשיך אחר-כך, צריכה ללכת...

@}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היום היה קצת קשה... נפגשנו (שוב) עם המורה שמנחה את כתיבת התסריט. עד כה היינו מרוצים מהפגישות איתה, אבל הפעם הרגשנו שמשהו התפספס והיא קצת משכה אותנו לכיוון שלא ממש מתאים לנו. אחר כך המשכנו לעבוד ודי מהר נתקלנו בכל מיני בעיות בתסריט שלא ממש הצלחנו להתגבר עליהן. מצאנו פתרונות, אבל אני די סקפטית לגביהם וזה שוב עורר אצלי פחדים שאולי הרעיון עצמו לא טוב, אולי הסרט יהיה משעמם או בנאלי או לא הגיוני...
למרות זאת החלטתי לנסות לא לתת לזה להשפיע עלי, ולהמשיך בחיים שלי כרגיל ולא "להיתקע" כי אני מודאגת מזה. מה שקורה בדרך כלל כשיש לי חששות הוא שאני נותנת להכל בחיים שלי להעצר: לא דואגת שהדירה תהיה מסודרת, לא מוצאת כוח להכין אוכל למחר וכו'. היום הצלחתי להתגבר על זה לזמן מה ולומר לעצמי שזה סתם היה יום לא משהו ושמחר יהיה יותר טוב, שהבעיות ייפתרו. עכשיו החששות שוב עלו, אז באתי לכאן לפרוק קצת...

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מעבר לזה, אני מאוד מרוצה מהאווירה בקבוצה. אני חושבת ששלושתנו מאוד משתדלים ליצור אווירה נוחה וללא חיכוכים, ולהקשיב אחד לשני. עד כה הבעיה הכי גדולה שלנו מבחינת האווירה בקבוצה היא שאנחנו נוטים קצת יותר מדי להיכנס לסשנים של צחוקים... אבל זה לא כל כך נורא ובהחלט עדיף על מריבות: )

[רחל_ברמן*]

גם אני מכירה את התחושה מהאקדמיה. דוקא באמנות (שאני לא עוסקת בה באופן מקצועי, אבל כן בצורה די אינטנסיבית בתקופות שונות בחיי) יש לי המון בטחון עצמי. מוזר באמת.
מה שעזר לי באקדמיה, ובעצם באופן כללי בבניית הבטחון העצמי שלי, זה לפתח קול פנימי שאני קוראת לו "הקול של החברה הטובה". כלומר לדמיין רגע שאני לא מסתכלת על משהו שלי, אלא על משהו של חברה מאד טובה ואהובה שלי. מה אני חושבת על זה אז? בהתחלה זה תרגיל קצת מאולץ, אבל עם הזמן הקול הזה בא יותר בקלות ואיתו הפרגון העצמי.
מקווה שקצת עזרתי

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

טוב, אז אחרי הרבה זמן שלא עדכנתי (עקב מעבר דירה בין היתר), אני חוזרת לכאן...

היום היה קצת מבלבל ומפחיד. נפגשתי עם אן כדי לתקן את התסריט לפי ההערות של המורה. בעצם יש לנו חופשה של כמה ימים (בגלל זה גיום לא בא, הוא בטיול) אבל אנחנו נפגשים עם המורה ביום שני.
התחלנו לעבוד ובאיזשהו שלב הגיע בחור אחד, בוגר בית הספר שלפעמים נותן לנו שיעורים. הוא ראה שאנחנו עובדות על התסריט ושאל על מה הסרט והתחילה שיחה שלמה על הבעיות שצצו, בסוף גם נתנו לו לקרוא את מה שכתבנו עד כה. זה היה מבט חיצוני על התסריט ממישהו שלא הכיר את הסיפור קודם לכן ואני מאוד שמחה שדיברנו איתו, כי הוא הוכיח לנו שהחששות שלנו מוצדקים ובאמת יש דברים שדי מפוספסים כרגע. התסריט הוא על אדם שמתמודד עם אובדן ורואה חזיונות, והביקורת העיקרית שלו הייתה שלא מבינים שאלה חזיונות, שמזה בדיוק חששנו.

אחר כך הלכנו לדבר עם מורה אחר, שגם הוא אמר לנו בערך את אותו הדבר וגם איתו הייתה לנו שיחה ארוכה... בקיצור, היה מעייף: ) אני שמחה שזה קורה עכשיו כשעוד יש זמן לתקן ולא בשלב מאוחר יותר, אבל מצד שני אני מפחדת שאולי כל הרעיון לא מתאים, לא עובד, קשה מדי לביטוי בזמן קצר כל כך... מאוד חוששת מזה. חזרתי הבייתה עם מועקה ועם רצון עז לשפוך כאן הכל...

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

בדרך הבייתה אמרתי לעצמי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא שיהיה לנו סרט מרשים גראפית, אבל עם סיפור לא כל כך מובן או קצת מפוספס. אולי זה אפילו יהיה משעמם, או מעצבן. אבל אם וויזואלית זה עובד, אני אחיה עם זה. כי אני לא מנסה להפוך לתסריטאית, אני כאן כדי ללמוד את הצד הגרפי והטכני של עשיית סרטים. אבל כמובן שתסריט טוב מאוד עוזר ויכול לחפות על חסרים טכניים, וגם גורם לכך שיזכרו אותך. חוץ מזה, אם גם וויזואלית זה לא יעבוד אני ממש ארגיש חרא: )

מעבר לזה החלטתי לנסות לנהל יומן שבו אכתוב כל ערב מה היה טוב ומה לא טוב באותו יום, ואיך אפשר לשפר את זה. אני כל כך מוצפת במחשבות וחששות באופן תמידי שאולי יעזור לי לנסות להגביל את זה לפורמט כזה ולנסח בצורה ברורה את הבעיות ואת הפתרונות האפשריים. אולי זה גם יעזור לי להשיג ראייה מאוזנת יותר של הדברים, ולא להתמקד רק בשלילי. מעניין אותי אם מישהי כאן ניסתה כזה דבר, ואם זה עזר...?

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היי רחל, מצחיק שכתבת ממש כמה דקות לפני אחרי הרבה זמן שהדף לא פעיל: ) ברוכה הבאה @}

נשמע מעניין מה שהצעת, אנסה את זה. מקווה שזה לא יגרום לי לראות עוד יותר חסרונות...: )

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

טוב, אני תמיד מעדכנת כשרע לי אז החלטתי לשבור את הדפוס הפעם...

היום היה אחלה: ) נפגשנו עם המורה והיא מאוד תמכה ברוב השינויים שהצענו. גם גיום הסכים להכל, מה שדי הפתיע אותי כי לפעמים הוא מסרב קטגורית לרעיונות מסוימים ופשוט אי אפשר להזיז אותו מדעתו. מה שהכי מטריף בזה זה שהוא לא יודע להסביר למה הוא מתנגד... אבל אני מבינה את זה, הוא פשוט לא טיפוס מילולי ולא איש של רעיונות וקונספטים, הוא אוהב את העבודה הטכנית עצמה. לפעמים נדמה לי שהוא מסכים להרבה הצעות שלנו רק כדי שהדברים יזוזו יותר מהר ונגיע כבר לחלק שהוא אוהב: )

אבל גלשתי מהנושא.
המורה הייתה ממש תומכת ואמרה שבכל מקרה היא לא מודאגת מהקבוצה שלנו כי יש לנו בסיס טוב, ועכשיו זה רק עניין של איך אנחנו רוצים לספר את מה שאנחנו מספרים. כלומר זה רק עניין של "איך" ולא של "מה" ושל לעשות את הבחירות שמספרות את ה"מה" בצורה הכי טובה שאפשר. היא גם אמרה שהיא חושבת שזה יכול להיות ממש יפה, מה שאנחנו עושים: )) נורא שמחתי.
בסוף היא אמרה לנו "אין סיבה להיכנס לפאניקה" (ועל זה עניתי לה, "תמיד יש סיבה להיכנס לפאניקה") ושהיא רואה שאנחנו קבוצה שנכנסת בקלות לספקות עצמיים ושצריך להיזהר מזה, ולא להקשיב לכל מי שמותח ביקורת על מה שאנחנו עושים. להקשיב רק אם יש ביקורת שחוזרת כמה פעמים אצל אנשים שונים.

זהו בערך...
אני כבר מתחילה להיכנס ללחץ מהמחשבה על החלק הגראפי שתיכף מתחיל... כל זאת ועוד, בפרק הבא.


לילה טוב @}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היום היה טוב.

סיימנו את כל השלב של התסריט. יש כמה פרטים קטנים שאולי לא מתחברים הכי טוב וגם איזו בעייתיות קצת יותר מהותית שמטרידה אותי מדי פעם, אבל קיבלנו ביקורות חיוביות משני המורים שקראו אותו אז החלטתי להניח לזה. כי מאז ששיפרנו ו"ריהטנו מחדש" את הכל זה באמת הרבה יותר טוב, וגם אם יש איזה משהו לא ברור עדיין זה יהיה בסדר, הסרט יהיה מובן. אני מנסה ללמוד להניח לדברים כאלה ולא לתת לעצמי להילחץ בכל פעם שאני חושבת עליהם...

היום נפגשנו עם מורה לסטורי-בורד. או יותר נכון, decoupage, שאין לי מושג איך לקרוא לזה בעברית... בעיקרון זה שלב אחד לפני הסטורי-בורד, זו עבודה עם הטקסט כשהרעיון הוא לתמצת את כל המידע הוויזואלי החשוב ולתזמן אותו. זו מין אנימציה של טקסט. כלומר, יוצרים קובץ שאורכו כאורך הסרט פחות או יותר (3-4 דקות במקרה שלנו), "מפרקים" את התסריט למשפטים מתומצתים ועורכים את הכל בצורה שכל משפט יופיע על המסך למשך הזמן שהפעולה נמשכת בסרט. וואו, אני קוראת את המשפט האחרון וזה נראה ממש לא ברור: )

זה בערך ככה (רק שזה כמו סרט שרואים בו רק טקסט):


איש יושב ליד שולחן. (4 שניות)

בחדר: בקבוקים ריקים, צלחות מלוכלכות, מנורת שמן מונחת בפינה. (3 שניות)


וכן הלאה וכן הלאה. מה שמעניין בתרגיל הזה הוא שהזמן שלוקח לקרוא את הטקסט בדרך כלל זהה לזמן שייקח לצופה לקלוט את המידע החשוב בכל תמונה (plan). חוץ מזה, זה גם מאוד עוזר לראות את סדר הפעולות ומקל על קבלת החלטות וויזואליות בשלב מאוחר יותר.

הייתי יכולה לכתוב על זה עוד אבל האמת שקצת קשה לי להתבטא בעברית כי חסר לי אוצר מילים טכני... אני עושה את כל זה בצרפתית ומדברת על זה רק בצרפתית ואין לי מושג איך מתרגמים מושגים מסוימים... זה קצת תוקע אותי: )


(מישהו בכלל קורא את כל זה...?:))

[אליס_בארץ_המראה*]

אני קוראת

ורציתי להדגיש שכמה משפטים:

המורה הייתה ממש תומכת ואמרה שבכל מקרה היא לא מודאגת מהקבוצה שלנו כי יש לנו בסיס טוב

אנחנו קבוצה שנכנסת בקלות לספקות עצמיים ושצריך להיזהר מזה, ולא להקשיב לכל מי שמותח ביקורת על מה שאנחנו עושים. להקשיב רק אם יש ביקורת שחוזרת כמה פעמים אצל אנשים שונים

קיבלנו ביקורות חיוביות משני המורים שקראו

בינתיים, נראה שאתם בדרך הנכונה. אני לא מזלזלת בספקות עצמיים - הם מנוע רב-עוצמה לשיפור, אבל צריך לתחם אותם ולהחליש את העוצמה שלהם כדי ש"יעשו את העבודה" בלי להפריע לדברים הטובים.

ממש מענין לקרוא את מה שכתבת על הזמן הזהה שלוקח לקרוא על תמונה ולקלוט את התמונה - אשמח לעוד תיאורים! וזה היה ברור. תגידי, יש מצב שתקשרי פה לסקיצות או שאסור לפרסם תוך כדי התהליך?

לגבי העבודה בקבוצה, אין לי הרבה מדי מה לומר - העבודה שלי היא בודדה מאד, ושיתופי הפעולה נדירים יחסית. נראה לי שהייתי מורידה לטיפוס כמו גיום את הראש, אבל מצד שני, סרט זה לא פרוייקט של אשה אחת

אני קוראת ועוקבת, אל תפסיקי לעדכן בבקשה!

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היי אליס, שמחה שבאת, ושראיתי את התגובה שלך לפני שאני הולכת לישון...


בינתיים, נראה שאתם בדרך הנכונה

גם לי נראה ככה אבל כל כך קשה לי להאמין שבאמת הכל יהיה בסדר... אז אני שמחה, אבל בשקט: ) ומנסה לא להתלהב מדי. חוץ מזה שכפי שאמרתי, יש דברים שעוד קצת מפריעים לי בתסריט ובעצם נראה לי שהמורה יותר מאמינה בו ממני...: ) אבל אני מעדיפה את זה ככה מאשר ההיפך. אני מנסחת ממש גרוע אבל זה בגלל שאני כבר די שפוכה מעייפות...

ממש מענין לקרוא את מה שכתבת על הזמן הזהה שלוקח לקרוא על תמונה ולקלוט את התמונה - אשמח לעוד תיאורים!

על רגל אחת: בעיקרון, כל מידע חשוב מתמצתים למשפט (או שניים) חשוב. משפט חשוב במיוחד עומד בפני עצמו, ובדרך כלל יתורגם וויזואלית לתמונה (PLAN) נפרדת. למשל, בתסריט שלנו יש תליון שהוא חפץ חשוב לדמות הראשית (מסמל עבר שאבד, משפחה). התליון הזה נמצא בחדר שבו יושב הגיבור. מאחר וזה חפץ חשוב, כשנראה אותו לצופה המיקוד יהיה רק עליו, ולפני ואחרי יהיה CUT לתמונות אחרות. אנחנו לא נראה אותו תוך כדי תנועת מצלמה, או באותה תמונה עם אלמנטים חשובים אחרים. זה נשמע מובן מאליו כשכותבים את זה ככה, וזו גם דוגמה די בנאלית... אבל כל ההתבוננות הזאת בטקסט ובמה חשוב, מה פחות, מה בא לפני מה ולמה, זה ממש מרתק. היו לנו שיעורים ממש מאלפים עם המורה הזה בשנה שעברה שבהם הוא נתן לנו טקסט קצר והיינו צריכים לבחור איך לספר את אותו סיפור בדרכים שונות, כשכל פעם המיקוד הוא על משהו אחר. וזה כמובן יוצר גם סיפור שונה לחלוטין. ממש תרגיל שפותח את הראש. חבל שהיו רק שני שיעורים כאלה...

זה באמת מעניין, ההקבלה הזאת בין טקסט לתמונה, וזה באמת עובד. אם כי לפעמים אנחנו משהים משפט מסויים קצת מעבר לזמן שצריך, כדי להכניס את הצופה לאווירה מסויימת. זה בעיקר תקף להתחלה, שהיא רגועה יותר. בהמשך יש לנו סצנות עם יותר אקשן ושם אני תוהה איך הזמן שלוקח לקרוא טקסט שמתאר פעולה מאוד "דחוסה" ומהירה יכול להקביל לתמונה. אם כי אני חושבת שבימינו הסרטים נעשו מהירים מדי ולפעמים פשוט לא מספיקים להבין מה קרה בדיוק וכבר העין צריכה לקפוץ הלאה. כך שאולי הקצב הנכון הוא בכל זאת כמו קצב קריאה, גם אם מהיר יותר, וכשסרט לא מכבד את זה אז באמת ההבנה נפגמת. אחזור לדווח כשנגיע לחלק המהיר יותר...

תגידי, יש מצב שתקשרי פה לסקיצות או שאסור לפרסם תוך כדי התהליך?

כרגע עוד אין לנו שום דבר וויזואלי להראות. בהמשך אני בהחלט מתכוונת לקשר לתמונות שילוו את כל התהליך. אני חושבת שעדיף להימנע מלפרסם את התסריט, כי כבר היו מקרים שבשני בתי ספר שונים נעשו סרטים דומים מאוד באותה שנה...: ) ועדיף לא לקחת סיכונים. אבל אני חושבת שעם תמונות אין בעיה (בגבולות הסביר כמובן: )). חוץ מזה אני חושבת שיהיה מעניין להראות גם תמונות מסך משלבי עבודה שונים כדי להסביר ממש איך כל דבר נעשה, כי התהליך הוא ארוך, ובעיני לפחות, מרתק.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אני קוראת ועוקבת, אל תפסיקי לעדכן בבקשה!

איזה כיף: )

@}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

נראה לי שהייתי מורידה לטיפוס כמו גיום את הראש,

אוי, הצחקת אותי עם זה: ))

טוב, הוא לפעמים קצת נתקע ואפילו טיפה אוטיסט, ולא ממש טיפוס פואטי או פלספן כמוני וכמו אן, אבל מעבר לזה הוא ממש אחלה, ומשלושתינו הוא הכי מנוסה מבחינה טכנית ושולט בתוכנה. ככה שאני לא יכולה להוריד לו את הראש. עדיין.

: )

ובעצם עוד לא סיפרתי על היום שהיינו צריכים להרכיב קבוצות, ועל זה שכמעט הייתי בקבוצה אחרת, וכל היום היססתי, ועל איך שגיום ואן באו לדבר איתי כדי שאהיה איתם בקבוצה, ואן שתמיד כזאת צינית אמרה לי "אנחנו לא רוצים לאבד אותך...". זה היה נוגע ללב: )
מתישהו אני אספר את כל זה... וגם על הקבוצות האחרות. שיהיה קצת פיקנטי בבלוג: )

ובינתיים, לילה טוב @}

[יול*]

אני קוראת ועוקבת, אל תפסיקי לעדכן בבקשה!
נשמע תהליך מאד מעניין.
כרגע עוד אין לנו שום דבר וויזואלי להראות. בהמשך אני בהחלט מתכוונת לקשר לתמונות שילוו את כל התהליך
אז אולי בנתיים תספרי יותר על מה הסרט (בא לי לדמיין את מה שאת מתארת ואין לי כל כך על מה...)
@}

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

היי יול,

הסרט, בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הוא על גבר שאיבד את משפחתו ומתמודד עם האבל. זה מתרחש במדבר, ובאישזהו שלב האובדן שלו מתערבב עם החום המדברי וגורם לו להזייה פנטסטית.

אני מצרפת קישור לסרט ששימש לנו השראה ושאני מאוד מאוד מקווה שנצליח ליצור משהו ברמה הזאת ועם רגישות כזאת... סרט יפהפה שנקרא yankee gal:

http://www.digitalthink.fr/wordpress/?p=2149

(צריך לגלגל טיפה למטה, יש חלון של ווידאו. זה קצת קטן וחבל, היה לי קישור יותר טוב אבל הוא כבר לא עובד משום מה...)

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מצרפת עוד קישור לאותו סרט, כי הראשון לא תמיד עובד:

http://www.vimeo.com/3173246

ואשמח לשמוע תגובות... אני פשוט מטורפת על הסרט הזה: )

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מוסיפה קישור לסקיצות ראשוניות ביותר של הדמות הראשית:



(מקווה שזה עובד, זו פעם ראשונה שאני מקשרת לתמונה)

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אוי, חשבתי שזה מופיע רק כקישור... לא יודעת אם זה מפריע כאן מבחינת המקום שזה תופס, אם כן אני אוריד את זה.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מנסה שוב:

http://yfrog.com/0ngrantoj

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

קשה, קשה...

חזרתי מבית הספר לפני כשעה. הייתה לנו פגישה עם מורה לעיצוב דמויות והראינו לה את מה שעשיתי (אשים פה אח"כ קישור). קצת נלחצתי כי לא היה לנו הרבה להראות, רצינו לעשות את הדברים לפי הסדר ולא להתחיל מיד לצייר לפני שהתסריט גמור. חוץ מזה, אני לא ידעתי מי המורה אבל כשהגענו גילינו שזו מישהי שעבדה על סרטי אנימציה מוכרים ובאורך מלא, ושיש לה כבר ניסיון, ולא איזו צעירונת שהמנהל הקריץ מאיפשהו: ) היא הביאה עבודות שלה שהיו ממש יפות ומסרטים שכולנו מכירים, זה קצת הפחיד אותי להראות לה מה עשיתי, ובמיוחד שהרגשתי לא מוכנה... הייתי מעדיפה לראות אותה עוד כמה ימים ולא מיד.
בכל אופן, הראינו לה את הציור שבחרנו והיא אמרה שזה בסיס טוב ושמרגישים את מה שעובר על הדמות ואת האופי שלה, אבל שזה ריאליסטי וצריך לפשט את זה אם אנחנו לא רוצים לעשות סרט בסגנון ריאליסטי. ושצריך לנסות לקחת את אותה דמות ולעבוד איתה בצורה קצת אחרת. אני לא יודעת למה, אבל כל הסיטואציה הייתה די קשה לי, אולי זה גם בגלל שלא יכולנו לשבת איתה בשקט ולקחת את הזמן, הבית ספר די קטן ולסטודנטים בשנה ראשונה ושניה יש רק חדר מחשבים אחד. לשנה ראשונה היה שיעור שם ולכן נאלצנו להידחק סביב מחשב בסוף הכיתה, נתנו לה לשבת ושלושתינו עמדנו מסביב, היו אנשים מסביבנו ורעש והיה מחניק... בקיצור, לא כיף: ) ואני די מפחדת להמשיך עכשיו כי לא כל כך ברור לי איך לשנות את הדמות לפי מה שהיא אמרה, גם לא כל כך בא לי לשנות ונראה לי שמה שהיא מדברת עליו מתאים בעיקר לסרטים הומוריסטיים ולא לסרט כמו שלנו.
קשה לי גם העובדה שהייתי מתה לעשות את מה שהיא עושה, זה נראה לי כמו אחד החלקים הכי כיפיים ומעניינים במקצוע, ומתסכל אותי שלא הייתי מוכנה ולא התבלטתי כמו שהייתי רוצה, כשהייתה לי הזדמנות לפגוש מישהי מקצועית כזאת. בשכבה שלי יש בחורה שכבר סיימה בית ספר אחר ומשום מה באה לשלנו ונכנסה ישר לשנה שניה, היא מאוד מוכשרת ומציירת מדהים, בייחוד דמויות, ובייחוד דמויות מהסוג שמרשים אנשים במקצוע הזה. היו לה כבר המון דברים להראות ואני חושבת שהמורה התרשמה ממנה, גם יש להן סגנון די דומה. אוף.
כל פעם שאני מרגישה שאני לא טובה מספיק במשהו, החבר שלי אומר לי כדי לעודד אותי שאני טובה בדמויות ושלא לכולם יש רגישות כזאת בעיצוב הדמויות וכו'. אז עכשיו אני מרגישה שגם בתחום שאני אמורה להיות טובה בו אני לא מתבלטת. וזו הרגשה די מחורבנת.

אני מרגישה כל כך רע עכשיו שאני לא מסוגלת להמשיך לעבוד. והיום תהיתי איך אני בכלל אצליח לשרוד בתחום הזה אם כל ביקורת, ואפילו לא שלילית במיוחד, שוברת אותי ומלחיצה אותי עד כדי כך.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מצרפת לינק לעיצוב שבחרנו (ושעוד ישתנה...):

http://yfrog.com/3vgrantfacej

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אשמח לתגובות, אני מרגישה קצת לבד פה: )

[יול*]

קודם כל - את הכי טובה (-:
דבר שני, אני לא יודעת מה את רוצה ומה את מתכננת ומתכוונת להעביר, אבל לדעתי הדמות הזו מלאת הבעה ומרשימה מאד!
הסיטואציה שתיארת נשמעת לא פשוטה (גם חוסר הנוחות הפיזית וגם הלחץ מהמקצועיות של המורה וגם בכלל) אבל נשמע שהיא אמרה פידבקים חיוביים: והיא אמרה שזה בסיס טוב ושמרגישים את מה שעובר על הדמות ואת האופי שלה
וגם הביקורת שלה נשמעת לי ביקורת בונה בסך הכל, שאלה שמעוררת מחשבה לגבי הריאליסטיות של הדמות ושל הסרט ולא קטילה או ביקורת לשם הביקורת או כל מיני דברים נוראיים שקורים לפעמים במצבים כאלה.
אז ברור שלך הכל מתערבב ונשמע מלחיץ וישר פוגש את החוסר בטחון. אבל כשאני קוראת את זה מהצד הכל נשמע לי טוב, גם עיצוב יפה ומרשים (אפילו אם עוד תרצי לשנות אותו, כבר עכשיו הוא נראה טוב) וגם המפגש עם המורה שנותן בסיס חיובי ומקום להתפתח ולהשתפר.
לא יודעת אם מה שאני אומרת שווה משהו, אני לחלוטין לא מבינה בזה כלום כלום כלום, אז גם אם לא שווה מבחינת התוכן לפחות תדעי שכאן יש לך תמיכה ללא סייגים@}

[דגנית_ב*]

אני מציעה פוקוס - להתמקד בעבודה שלך, בשלב הנוכחי, בשאלה שהמורה העלתה. את בחרת בלימודים האלה, במוסד הזה ולכן גם במפגש עם המורה הזו.
אז אל תבהלי כל כך.
המחשבות על העתיד והעבר (שאת רוצה לעשות מה שהיא עושה, שלא תשרדי, שלא הרשמת) לא מציאותיות ולא עוזרות.
גם בעיני הפורטרט מלא הבעה, מוקפד. נסי לחשוב על מה שהיא אמרה רק למען התרגיל, מתחית הגבולות היצירתיים שלך.

בני גם אוהב אנימציה והולך פה לחוג חדש עם מורה שעבד גם על הפאוור פאף גירלז (לא יודעת מה הוא עשה שם) (-; זה חלום שלו מאז גיל 5 בערך.
לעודד את רוחך, מה שהוא מצא לאחרונה ברשת אנימטור נגד אנימציה 1
אנימטור נגד אנימציה 2

[דגנית_ב*]

ואמריקן גאל משהו מיוחד.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

יול, דגנית, המון המון תודה על התמיכה... ממש מחמם את הלב: ) והייתי זקוקה לזה...


וגם הביקורת שלה נשמעת לי ביקורת בונה בסך הכל, שאלה שמעוררת מחשבה לגבי הריאליסטיות של הדמות ושל הסרט ולא קטילה או ביקורת לשם הביקורת או כל מיני דברים נוראיים שקורים לפעמים במצבים כאלה.

נכון, זה באמת הלחץ שלי. וגם העובדה שביום חמישי אנחנו שוב נפגשים איתה ואני חייבת להתקדם ממש בזמן קצר... ולצייר בסגנון שלא הכי טבעי לי, כך שאולי ייקח לי קצת זמן להתרגל. היא ממש הייתה בסדר, ומאוד נחמדה, ובאמת לא אמרה שום דבר רע, אני פשוט ישר נלחצתי כי היה לנו רק ציור אחד להראות וכי ידעתי שאני חייבת לעבוד עכשיו המון כדי שיהיה משהו קצת יותר קונקרטי לפעם הבאה.


לדעתי הדמות הזו מלאת הבעה ומרשימה מאד

תודה על זה: )) ובטח שמה שאת אומרת שווה המון... אני במצב כל כך רגיש בסיטואציות האלה שזה ממש עוזר רק לשמוע מישהו שלא קשור אומר "הכל בסדר" @}


דגנית, את כל כך צודקת לגבי הפוקוס... הבעיה היא שאני לא יודעת איך עושים את זה. לפעמים אני נכנסת למצב הנפשי הזה של התמקדות בעבודה באופן טבעי וממש נהנית מהתהליך, ולפעמים, כמו עכשיו, אני אוכלת את עצמי מבפנים ולא מצליחה אפילו לפתוח את הקובץ ולהתחיל לעבוד... איך עושים את הסוויץ' הזה בראש?

שמחה בשביל בנך שהוא מתחיל מוקדם כל כך, אני מצטערת לעתים קרובות שלא התחלתי קודם (במסגרת החרטות על העבר והחששות לגבי העתיד:)). בן כמה הוא?


ואמריקן גאל משהו מיוחד.
נכון??: )

[דגנית_ב*]

בן כמעט 14 . בכלל התבלבלתי זה יאנקי גאל..

נראה לי שמה שהיא מדברת עליו מתאים בעיקר לסרטים הומוריסטיים ולא לסרט כמו שלנו. את מוכנה להסביר קצת? הקשר בין הראליסטי/הומוריסטי
במקום לעזור אני שואלת הא?

הבעיה היא שאני לא יודעת איך עושים את זה.
איך את ניגשת בדרך כלל לציורים שלך? הרי את לא מקשקשת-מוחקת על דף נכון?
ואם תנסי וזה לא ידבר אליך זה לגיטימי לא?

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

הקשר בין הראליסטי/הומוריסטי

התכוונתי לכך שהיא הנחתה אותנו להתמקד בפרופורציות הגוף של הדמות, ובצורה שמדגישה איברים מסויימים, היא ציירה צללית של הדמות ודי האריכה את הצוואר, את הזרועות וכו' וזה משהו שבדרך כלל עושים בסרטים הומוריסטיים, cartoon. הקשר הוא לא ישיר כמובן כי בהחלט יכול להיות סרט רציני שהדמויות בו מעוצבות בצורה קריקטורלית, או להיפך סרט הומוריסטי עם דמויות ריאליסטיות. קצת קשה לי להסביר...

אני מצרפת קישור לדמויות שהיא עיצבה:
http://www.dvdrama.com/imagescrit2/c/h/a/[po]chasseurs de dragon haut[/po].jpg

כפי שאת יכולה לראות, הפרופורציות לא ריאליסטיות ומדגישות אצל כל דמות את מה שמאפיין אותה (חוזק, שבריריות וכן הלאה).

אני פשוט לא מרגישה צורך לעשות את זה עם הדמות שלנו וזה מה שקצת תוקע אותי.


איך את ניגשת בדרך כלל לציורים שלך? הרי את לא מקשקשת-מוחקת על דף נכון?
לא, אני עובדת ישירות בפוטושופ עם לוח גראפי.


ואם תנסי וזה לא ידבר אליך זה לגיטימי לא?
כן, אני רק חוששת שהיא מצפה לראות משהו שקצת יותר דומה למה שהיא עושה... ומעבר לזה, יש גם את הרצונות של שאר הקבוצה ואת העובדה שהדמות צריכה "לעבור" טוב בתלת-מימד ולשם כך באמת צריך לפשט אותה.

לא פשוט: )