סימני התעללות בזוגיות

תודה רבה סוזן ואישה במסע, על ההתייחסות והעידוד.. אני גם מייחלת לרגע הזה של קצת מנוחה ממנו, אבל נראה שכל החלטה קטנה כגדולה הוא מעוניין להחליט, וכרגע- המנוחה ממני והלאה.
שמחתי לשמוע שהסתדרת עם הגן ומבינה את הקושי לעזוב את בית ההוריםץ בטח גם לביתך לא יהיה פשוט אם תעזבי, בטח קשורה לסבתא.
נחמד לשמוע שיש עזרה כזו ממשרד השיכון, לא ידעתי. אבל אם זה לחד הוריות אז אני מניחה שמי שלא מוגדרת כחד הורית ממש (בגלל משמורת משותפת) זה לא תופס אצלה... אני צודקת?
שאלה אלייך סוזן ולמי שלקראת סיום ההליכים המשפטיים... האם אחרי שהעניינים בבית המשפט מסתיימים/ אחרי שפקידת הסעד מסיימת את תפקידה - יש מישהו שמלווה אותך או שאתה יכול לפנות אליו אם הבעל ממשיך לעשות דברים שלא כפי שנקבע או שמנצל פרצות בהסכם? למי פונים?
ועוד שאלה- האם את מרגישה שאת מוכנה לפתוח פתח חדש? לסמוך שוב ? להכניס מישהו חדש לחייך? אני מרגישה רתיעה מוחלטת מהיכרות. ועד כמה שהדבר מוזר עוד יותר מפחיד אותי לחשוב שהסיכוי שיצליח קשר עם גבר גרוש הוא גבוה יותר, ומאידך- אני לא חושבת שאצליח להירגע ממחשבות כאשר אצא עם גבר כזה של "למה התגרש", "האם הוא גם מתעלל" וכו....

הי אמא קטנה
לגבי עזרה ממשרד השיכון- ממה שהבנתי מדובר על "חד הוריות" בהגדרה- כלומר שיש להן משמורת בלעדית, אבל שווה לבדוק את זה באתר של משרד השיכון או לטלפן למוקד שלהם.
לגבי "פרצות" בהסכם- אם מדובר בלא לשלם מזונות אז אפשר לפנות להוצאה לפועל, אם מדובר עם כך שלא מחזיר את הילד - אפשר לערב משטרה. השאלה על מה מדובר.. אבל תתיעצי עם העורך דין שלך..
לגבי היכרות עם בן זוג חדש- לדעתי קחי את הזמן אל תכריחי את עצמך.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

במצוקה גדולה ונראה שזה המקום. קצת יותר משנתיים במערכת יחסים עם גבר שאני אוהבת. גבר שהאהבה שלי אליו צמחה ולא הייתה ממבט ראשון.
הוא מהתחלה היה מאוהב ונתן לי המון אהבה והמון תשומת לב ומצד שני הוא ביקורתי נורא ואני לא אהבתי את זה שהוא מופנם והיו עוד כל מיני חריקות אז נפרדנו.
אחרי כמה חודשים של פרידה בה המשכנו לשכב חזרנו והרוב היה טוב ומהר מאוד עברנו לגור ביחד ועכשיו כמעט שנה עברה. יש עליות ומורדות ולפני כמה חודשים הצעתי שנלך לטיפול זוגי. הוא אמר כן ואז לא ובסוף זה התמסמס. יש לו פחד מפסיכולוגים והוא חושב שזה סתם מעלה אגרסיות ודברים שטוב שהודחקו ובזה זה נגמר.
נכנסנו לתקופה טובה והספקתי כבר לשכוח ולחשוב שזה בסדר כי אנחנו יכולים לעבוד על הדברים לבד. ואז לפני חודשיים הוא מציע לי נישואים ואני אומרת כן. אבל יש לי רגליים קרות, קפואות ולוקח לי זמן לדבר איתו על זה, בהתחלה אומרת שאני מפחדת ולא יודעת וכל מיני רמזים. אני הולכת לפסיכולוג שלי (שאני לא רואה באופן קבוע אלא פעם בכמה שבועות) וזה צף ואז זה ברור גם לי שיש בעיה אז לוקח לי עוד יום-יומיים אבל אומרת לו בפירוש שאני לא יודעת אם אני רוצה. אני מבינה שזה פוגע מאוד אבל אני לא יכולה להמשיך בלי להגיד לו.
ואני מתייעצת עם חברה טובה והיא מדברת איתי ודווקא מרגיעה מאוד אז הולכים לראות אולמות ורואים גם מקומות שאהבנו. ובזמן שקובעים שם טעימות וכל מיני דברים כאלה יש לנו שבוע עם שני ריבים. ריבים על כלום, על סתם, על זה שהוא חיפש לריב איתי, כשהם בעצם על זה שהוא נעלב ממני על זה שאני לא בטוחה. ואז הוא מתחיל לקרוא לי כלבה וזונה וצבועה ולהגיד לי שאני לא יודעת לעשות כלום ושאני הייתי כלום כשהוא הכיר אותי שהוא הרים אותי מהאשפתות ועוד כל מיני ברכות. ואנחנו ממשיכים לריב וזה מתקרב לפרדה. אבל כמובן שהוא מתחיל לבכות ולהצטער ולהגיד שהוא לא היה צריך לדבר ככה ועוד כל מיני דברים. ואני אומרת שבסדר אבל שהולכים לטיפול זוגי. שאני מתעקשת. אבל לא באמת עשינו עם זה שום דבר. אחרי יומיים אני הולכת שוב לפסיכולוג שלי ובוכה, והוא אומר שזה נשמע שאנחנו צריכים לעצור את הכול ושחייבים טיפול זוגי ואומר שיברר על כמה אפשרויות.
בינתיים מחליטים שעוצרים הכל. ולכאורה הכל טוב. קובעים אצל מטפלת. אבל אז ביום שבת הוא מתהפך עליי. נעלב מאוד ממני על משהו שקרה בסופש. כנראה בצדק. ומאז רב איתי כל יום כל יום כל יום. ואז אומר שלא הולכים לטיפול שהוא לא מוכן. ובהתחלה אני לא מבטלת אבל בסוף נכנעת אז ביטלנו.
הולכים הביתה ביחד, ומתקשרים אליו - סבא שלו נפטר. וזה נורא. באמת נורא. הוא אהב אותו והיה קשור אליו מאוד. ומתחילים להתקרב הביתה והוא אומר החיים קצרים החיים קצרים. צריך להחליט מה איתנו. והוא בלחץ ואני מנסה שלא לריב, מקווה שזה לא יהיה ריב. ובבית יושבים לאכול ביחד והוא מתחיל להתעצבן על הפסיכולוג, ועל זה שיש לי מאמנת לריצה ועוד כל מיני דברים. שאני בעצם אומרת שאני צריכה אותם כי אני לא יכולה להיסמך עליו ושבעצם אני "מעדיפה" אותם. והוא מלחיץ, וצועק ואומר לי תבחרי הם או אני?? אז אני אומרת, לא אותך!
ונהיה לו מבט מבפחיד. הוא אומר שסיימנו, גמרנו, נפרדנו. ואז מתחילה מסכת של צעקות וקצת קללות. והוא מתחיל לארוז את הדברים שלו ואומר שהוא נוסע להורים שלו, שהוא לא רוצה להיות פה. ובזמן שאנחנו בחדר הוא דוחף אותי למיטה ומסתכל עליי ממש מקרוב ואומר כל מיני דברים על איך הרסתי לו את החיים ושאני משגעת אותו, שהפכתי אותו למשוגע.
וזה ממשיך וממשיך וממשיך בווריאציות כאלה ואחרות כולל זה שהוא מכריח אותי למחוק את כל התמונות שלנו ושלו מהפייס שלי. ואז הוא מתנצל על האלימות שלו. אבל אז הוא גם הולך. אבל רבע שעה אחכ הוא מתקשר ואומר שאין לו איך להגיע ואם אפשר לישון על הספה. וממשיכים לריב. ובסוף ישנים באותה מיטה. ובבוקר ממשיכים לריב וממשיכה הבערך אלימות ואני אומרת שאני לא יכולה להיות פה יותר ושאני הולכת. אז הוא מאיים, אם את הולכת סיימנו גמרנו. ואני לא מסוגלת. בהתחלה אני אומרת לו שאני אתמודד.
ואז הוא מתחיל להגיד שהוא כישלון ושהחיים שלו חרא. ואני חושבת לעצמי שזו סחיטה רגשית אבל היא עובדת. אז אני מוותרת על ללכת לעבודה ואנחנו הולכים לישון.
והיום הלכנו להלוויה ביחד והכל טוב לכאורה אבל אני פשוט מרגישה אבודה לגמרי.
הוא צודק אני מבזבזת לו את הזמן והוא מת לילדים ואף אחד מאיתנו לא כזה צעיר (אני 32 והוא 34) אבל אני לא יודעת מה לעשות? אני פוחדת שאני מכניסה את עצמי למיטה חולה, חולה מאוד. ואני חושבת שאולי בגלל שאני לא השריתי עליו ביטחון ואני בילבלתי אותו אז בגלל זה הוא הגיב בכזו חריפות. ולא נשכח סבא שלו נפטר רק אתמול ואז אני חושבת שאולי זה בסדר, אבל כל היום אני לא מצליחה לאכול כי יש לי גוש בבטן ובחילה.
מצטערת שיצא כזו חפירה.

אני הייתי נפרדת מייד מאדם שהיה מקלל אותי. יש לך הזדמנות לברוח לפני שיש ילדים משותפים, את לא רוצה לחיות ככה ולגדל ככה ילדי.
, את צריכה אחות, אח, הורה ,או חברה שתתמוך בך בתהליך הפרידה, ולא תתן לך להתפתות לחזור.
בהצלחה.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הקפצה פלוס רשמים נוספים מליל האימים.
אנחנו במטבח, הוא הולך לכיווני ואני בלית ברירה הולכת אחורה עד שאני מגיעה לקיר ואז הוא נצמד אליי מנשק אותי, מתחכך בי (שנינו לבושים) ואז אומר את רואה את אפילו לא עושה לי כלום (מרמז לזה שלא עומד לו).
סיטואציה אחרת, מבקש/דורש שאני אלך למקלחת ואז כשאני שם, עומדת באמבטיה אבל רק מצחצחת שיניים הוא פותח את הדלת ושוב הולך לכיוון שלי/ נשען קדימה ואני נצמדת לקיר. והוא אומר לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת מהם ואומר לי לחזור עליהם (באמת שאני לא זוכרת דברים כמו, אני לא אוהבת אותך או אנחנו לא ביחד יותר, נפרדנו, כל מיני דברים כאלה).
וגם אני לא טלית שכולה תכלת, הוא לקח את הפלאפון שלי והתחיל למחוק דברים - את הטלפון שלו וגם מהיומן שיחות ואני אומרת לו שיביא לי והוא לא מוכן ואני מנסה לתפוס והוא מזיז את היד ואז אני נותנת לו "סטירה" בצלעות.
כל אתמול היה בדיכאון, היה בינינו המון מתח הכול היה נראה שחור משחור. אני מנסה להיות שם בשבילו כי סבא שלו נפטר ומחזיקה לו את היד וכל מיני דברים כאלה ורק מרגישה שאני לא יודעת מה אני עושה עכשיו. ובסוף כשהוא הולך לדירה של סבא שלו עם המשפחה ואני חוזרת הביתה הוא אומר לי שצריך לעבוד על הזוגיות ועל לבנות את הבית שלנו וכל מיני דברים כאלה. אומר לי שהוא לא אוהב את הריבים האלה שלנו. מגיעה הביתה, בוכה לא יודעת מה לעשות. מדברים בטלפון, הוא שומע שאני בוכה ושואל אם הכל בסדר וממשיך באימרות שצריך לעבוד על הדברים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נוסי על נפשך, מה את צריכה את זה?

לברוח, עכשיו או בהקדם האפשרי, לטפל בעצמך, להרפא.

הילה, ברחי כל עוד נפשך בך, ברחי מהר מהר, הצילי את נפשך, עזבי אותו מיד, זו לא מיטה חולה זו מיטה רצחנית!

תשמעי זו לא שאלה שאת צריכה לעזוב מיד. זה זועק מכל מילה בסיפור שלך. השאלה היא איך את עושה את זה, את צריכה תמיכה?
את חייבת חייבת לעזוב, חבל על החיים שלך

ברחי כל עוד נפשך בך

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מדהים. עברו כולה יומיים וכבר אני פחות מבוהלת מהסיטואציה. ובדיוק בגלל זה חזרתי לכאן כדי לקרוא את מה שכתבתי. ברביעי ובחמישי הרגשתי שכל הרגשות שלי אליו נמהלו בעצב ובבהלה ושהאהבה שלי פשוט נכבית. היום, הוא היה כזה חמוד ומקסים כך שאני מתחילה להתרכך. וזה לא מוצא חן בעיני אז אני מנסה בכוח להישאר כועסת.
בערב אני אומרת לו שלא שמרתי אותו מחדש כאיש קשר בפלאפון (אחרי שמחק) אז הוא שואל אם הוא עכשיו במבחן ואני עונה שאני לא יודעת. וכשאנחנו מגיעים הביתה הוא מתעצבן עליי ואומר משהו כמו, אי אפשר כל היום להיזכר במה היה, את רוצה שכל יום נעמוד דקת דומיה או משהו. כמה דקות אחרי זה מתנצל על מה שאמר.
לכאורה הכל פשוט, עוד לא התחתנו ואין לנו ילדים ומצד שני אני מרגישה שמאוד מאוד קשה לי לעזוב. הוא אוהב אותי ואני אותו. שנינו כבר רוצים את השלב הבא בחיינו. אני מאוד שונאת שינויים מאוד פוחדת מלהניע את עצמי לפעולה. מאוד חוששת מהחלטות. למרות התקדמויות בנושא, כנראה עדיין חסרת ביטחון. וכמובן פרויד היה חוגג על כך שבכעס הוא קצת מזכיר לי את אבא שלי, אם כי אפילו אבא שלי שהיה אדם די מאיים לא הגיע לרמות האלה.
ואז גם ראיתי את הדף {{}}מה נעשה עם הכעס הזה ואני מתחילה לחשוב לעצמי.. מממ אז אולי אם ננסה ללכת למדיטציה והוא אולי גם יילך לשיטת גרינברג או ימימה או משהו אז יש לנו עוד תקווה?? ואני מנסה להבין אם אני מאכילה את עצמי בקש

לא הילה, ממה שסיפרת אין לכם תקווה ביחד, זה מועד לפורענות. פורענות איומה ונוראית. יש לכל אחד מכם תקווה אבל לחוד.
את לא בהכרח צריכה להשאר כועסת. אלא לחשוב חשיבה בהירה ונקייה. רגשות באים והולכים, רגשות מעמעמים את התמונה..
תשמעי, כל הנורות האדומות פה דולקות באור חזק, פעמוני האזהרה מצלצלים בעוצמה. חבל. קחי אחריות! עכשיו!
את מבלבלת אהבה עם פחד.
נראה לי שכדאי מאד שמישהי חכמה ומנוסה תתמוך בך בתהליך. יש לך מישהי?
תתארי את עצמך לעצמך חופשיה ממנו. משוחררת. את תגדלי, תתבגרי, תלמדי, תפתחי יחסים בריאים ומזינים. את יכולה להיות בלעדיו. זה רק שנתיים בחייך. הכל מחכה לך מעבר לפינה. תשאירי אותו מאחורייך. אל תתני לבן אדם הזה חזקה על חייך. לא עם כזה בן אדם את רוצה לחיות את חייך.

מאוד מאוד קשה לי לעזוב
בודאי שקשה. שום דבר בסיפור הזה הוא לא קל.
יש בך כוחות. יש בך תבונה. יש בך בריאות.
תמצאי את הכוחות, את התבונה, את התעוזה - ותעזבי. את יכולה לעשות את זה, את בן אדם חופשי.

הילה - זה נשמע נןרא ואיום. קצת קשה להבין האם מדובר בסיטואציה בודדת (שאולי משמעה קושי נפשע עמוק עקב פטירת הסבא) או שזה משהו שקרה פעמים רבות במהלך מערכת היחסים שלכם. כך או כך, זה לא משהו להקל בו ראש.

עזבי את נושא הגיל - את רואה את עצמך חיה ככה עוד שנים רבות? עם ילדים בבית כקהל שבוי להתפרצויות האלה? לאלימות המילולית והמעשית הזו? אולי אפילו כקרבנות?

_תשמעי, כל הנורות האדומות פה דולקות באור חזק, פעמוני האזהרה מצלצלים בעוצמה. חבל. קחי אחריות! עכשיו!
את מבלבלת אהבה עם פחד._

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שמנדובה. לשאלתך, מאז ומתמיד הוא ביקורתי מאוד. מעיר הערות, חלקן מקטינות מאוד, ואומר כל מיני דברים. זה מקור משמעותי לריבים בינינו. הוא גם מודה שהוא ביקורתי ודי קשה איתי. כל עוד זה היה ברמה הזו, עוד ידעתי להתמודד עם זה (לפעמים יותר לפעמים פחות).
בשבועות האחרונים הריבים שלנו הלכו והסלימו כך שבריבים האחרונים הוא התחיל לקלל ולהגיד דברים די נוראיים. הכל הלך והתעצם עד באמת לאירוע האחרון שהיה פורץ גבולות מהבחינה הזו.
אני מניחה שהוא מאוד נעלב וכועס בגלל הרגליים הקרות שלי וככל שרמות הכעס עלו כך גם ההתפרצות. וכן, מידי פעם אני חושבת לעצמי שהכעס שלו במקומו, גם אם לא הדרך שבה הוא מביע אותו.
גם בגלל הרגליים הקרות שלי הוא גם חיפש כל מיני מחוות אחרות של מחויבות ממני, נגיד שנפתח חשבון בנק משותף או שאני אפסיק ללכת לפסיכולוג ולמאמנת שלי או שעל אף שלא ממש מקדמים את החתונה אז בכל זאת אני אמצא שמלת כלה, כי זה בטח ייקח זמן. האמת הריב שלנו בשבת, שהתחיל את השבוע הנוראי הזה, היה על רקע זה שהוא נעלב ממני על משהו שקרה בשישי ואחד הטריגרים היה העניין הזה של שמלת הכלה. והריב בשלישי היה סביב הנושא שהחיים קצרים וצריך כבר להתיישב ולדעת מה איתנו ונגרר למקום של את צריכה לבחור בין הפסיכולוג והמאמנת כושר לביני.

ולדגן בגן אם יש לי תמיכה? הייתי אומרת אחותי הבכורה אבל היא עכשיו במצב בריאותי לא פשוט (באופן פתאומי איבדה כמעט כל תחושה בידיים וברגליים) כנראה תצטרך לעבור ניתוח קשה בעמוד שידרה פלוס בעלה מובטל ונכון להיום היא המפרנסת היחידה למשפחתם (3 ילדים). אני פשוט לא מסוגלת להעמיס עליה את זה.מה גם שהיא גרה רחוק ממני אז כל תמיכה תהיה לא יותר מוירטואלית, ולא שזה לא חשוב אבל יש לזה חסרונות.

וכן, מידי פעם אני חושבת לעצמי שהכעס שלו במקומו, גם אם לא הדרך שבה הוא מביע אותו.
לדעתי האישית פה הבעיה. לדעתי אם הוא לוחץ עלייך לבחור זה מצויין, פשוט לשלחי אותו הרחק ממך, והכל יהיה מצויין.

את מבינה, העניין הוא בכלל לא בתכנים, זה לא משנה על מה הריב ואיך הוא התחיל ומה הסיבה לאיך שהוא מתנהג.
הוא תופס עלייך בעלות, כאילו את הרכוש שלו, הוא לא מתנהג אלייך בכבוד, ההיפך הוא הנכון. הוא הסוהר שלך. הוא מסוכן ונראה שזאת רק ההתחלה. הוא מאיים עלייך, פיזית.. למה שתתחתני עם מישהו שאת פוחדת ממנו? תארי לעצמך איך הוא יתנהג כשתהיי נשואה לו!
יש לך את כל הסיבות בעולם לא להשאר ליד מישהו שמתנהג אלייך ומדבר אלייך בצורה כזאת. יש מספיק אנשים נעימי הליכות עם כבוד אנושי ומודעות עצמית , חביבים ואוהבים לבלות איתם.
אחרי שנתיים איתו ואולי גם עקב נסיון חייך את קצת איבדת פרופורציה. אל תתני לאף אחד לדבר אלייך בצורה כזאת. ובמקרה הזה, פשוט אל תשארי שם...
יש כל כך הרבה סיפורים, חלקם הקטן פה בדף, על יחסים שהתחילו נהדר והצד האפל התגלה רק מאוחר יותר, אחרי שנלכדו במלכודת.
בעיני זה מאד ברור שזה לא עניין נקודתי, לא עניין של סיטואציה בודדת.
הילה יקירה, אומר לך שוב ושוב - עזבי את האדם הזה מהר!
נשמע שאחותך לא במצב ללוות אותך.. מישהי כאן בדף יכולה לחשוב על אפשרות תמיכה להילה??? אולי איזה מרכז?

האילוץ לבחור בין מאמנת הכושר והפסיכולוג לבינו נשמע לי הזוי. אנשים שנמצאים בקשר זוגי לא אמורים לוותר על כל הקשרים האחרים שלהם - החברתיים, המקצועיים, הטיפוליים, או כל קשר אחר שאת רואה לנכון לקיים. כמו שדגן כתבה מעלי - זה נשמע שהוא רואה בך רכושו וזה דבר רע מאוד מאוד.

הסיטואציה שתיארת של הריב במקלחת נשמעת לי איומה - הרשי לי לפרט: ראשית שהוא דורש ממך ללכת להתקלח, סליחה?? מה עניינו המקלחת שלך? את ורק את אמורה להחליט אם ומתי לגשת למקלחת. זו אוטונומיה של עצמך על גופך. כמו כן, סיטואציית הטלפון הנחטף מזעזעת אותי - הטלפון שלך הוא רכושך הפרטי. אין לו כל זכות לחטט בנתונים שיש בו או למחוק לך נתונים משם בלי הסכמתך המלאה. חטיפת רכושך האישי בזמן שאת פגיעה (עירומה, מצחצחת שיניים) והחזקתו בכח פיזי תוך מניפולציה של התכנים האישיים שלך - לי זה נשמע כמו אלימות לשמה.

שמעי, כואב לי עלייך. זה לא קל לגלות דברים כאלה על בן זוג שחיית איתו תקופה ארוכה. וזה גם לא פשוט לעזוב, אני מבינה אותך מאוד. תחשבי על החיים שלך ושל ילדייך והאם זה מה שאת רוצה עבור עצמך. מגיע לך יותר, לאף אחת לא מגיע כזה בן זוג אלים, רכושני, מניפולטיבי, ביקורתי ומעליב.

לדעתי - קחי את עצמך וברחי עכשיו, לפני שיש חתונה וילדים, לפני שהוא ממשיך להסלים יותר ויותר את התנהגותו הפוגענית. אל תתבלבלי - תיאורייך מראים תמונה אלימה מאוד. זה לא סתם, את לא מדמיינת.

חיבוק גדול לך!!

הי הילה, את לא יכולה ל"תקן" אותו או לטפל בו, הוא יכול, אם יבחר לעשות זאת. לגביך, כל מה שקרה וחווית והקפיץ אותך בקשר שלכם, קרה באמת ולא יעשה קל ופשוט יותר עם הזמן. להיפך, התנהגויות כאלו הולכות ומקצינות.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הוויתור על הפסיכולוג והמאמנת הוא מכמה סיבות לכאורה הגיוניות והאמת אני גם מסכימה איתו שיש לי קצת תלות בהם. הטענה שלו הייתה שהוא לוחץ עליי כי אחרת כלום לא קורה, כי דיברנו על זה והסכמתי מספר רב של פעמים שאני צריכה להפסיק אותם וזה לא קרה. ויש בזה משהו. וגם לכיוון שלו, הוא חושב שהשימוש שלי בהם מעיד על כך שיותר קל ונוח לי לעבור את הדברים הקשים עם אנשים אחרים ובו בזמן אני מוציאה אותו מהמשוואה.
אתמול בלילה שכבתי במיטה וניסיתי לחשוב על מה הקושי שלי פה בעצם. למה אני לא מרגישה מסוגלת לעזוב. עלו לי המון דברים כמו - אני אוהבת אותו, השעון הביולוגי שלי מתקתק, הזמן שהשקענו במערכת היחסים הזו אבל מעל הכול הייתה שם תחושת האחריות שלי על האושר שלו. הוא כל הזמן אומר לי כמה הוא אוהב אותי וכמה שיניתי לו את החיים וכמה גרמתי לו לחייך יותר ולאהוב את עצמו יותר. אני מרגישה שאני עצמי מחזיקה את החיים שלו "בסדר". והשכל אומר שהאושר שלו הוא חשוב אבל לא שווה את ההקרבה הזו שלי ועדיין אני קפואה במקום.
קשה לי גם להגיד שבגלל כמה ריבים אני מוחקת את הבנאדם ואת כל מה שיש בינינו. תוהה, אם הריבים האלו היו קורים לפני שנה או חצי שנה או אפילו רק לפני ההצעה, האם הייתי נשארת? איפה היה הקו הדק הזה שבו נדמה לי שהוא העתיד שלי לא משנה מה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יכול להיות שהוא צודק בדרישה שלו שתפסיקי ללכת לגורמים שונים, ייתכן , כי יש לו את המקום להגיד שהוא מתנגד נחרצות ומבקש שלא תלכי אליהם אבל לדעתי זו צריכה להיות החלטה משותפת.
בנוגע לחתונה, הוא דורש ממך לבחור ומבקש שתביעי את ההתחייבות שלך והוא צודק, את צריכה להחליט. אבל בעיני אין ספק שהתגובה שלו היא לא סבירה ולא מידתית. גם אם תניחי שהאירוע האחרון נבע מהלחץ הנפשי עקב מות הסב, היו שני אירועים אחרים, פחותים אמנם, בהם הוא קילל אותך ואמר לך אמירות משפילות "ושאני הייתי כלום כשהוא הכיר אותי שהוא הרים אותי מהאשפתות"
עוד סוגיה שחשוב לזכור היא חוסר הנכונות שלו ללכת לטיפול זוגי, וממה שאני מבינה לטיפול בכלל. אם אין טיפול, לא תהיה החלמה. ייתכן ותצליחו לעבוד על הדברים אבל מדובר בהימור שאת עושה ואת המחיר ישלמו את והילדים שלכם.

הילה יקרה,
מה שאת מתארת זה לא כמה ריבים
זאת אלימות לשמה.
את מדברת על השקעה במערכת יחסים ועל זמן שעבר ועל אחריות שלך לאושר שלו ועל שעון ביולוגי. את אולי חוששת שלא תמצאי מישהו אחר, או להתחיל מחדש, או לפספס הזדמנות להתחתן.
אני לא יודעת באיזה מקום את בחיים ומה רמת ההתערבות או ההשפעה שאת מרגישה מהסביבה, אבל כל הדברים שבשמם את מוכנה להקטין את ההתנהגות האלימה שלו ולקרוא לזה ״כמה ריבים״, לא מכילים בתוכם בכלל את האפשרות להתנהג כך. בן זוג אמור להיות משענת, ביטחון, מקור כח. הוא אמור לפרגן לך ולרצות שיהיה לך טוב. וזה מגיע לך!
קחי את זה בחשבון כשאת חושבת בלילה על הסיבות להישאר.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה לא כמה ריבים? אני באמת לא יודעת להגיד.
כשאני בוחנת את ההתנהגות שלו והדינמיקה שלנו עד לפני שבוע נגיד, אז כן ראיתי סממנים מסויימים לשתלטנות, ביקורתיות והקטנה אבל מעולם לא חשבתי שאני אפחד ממנו.
הריב האחרון היה באמת שבירת כל המוסכמות ובאמת חשתי מאויימת. אבל בגלל שזה היה על רקע הפטירה של סבא שלו קשה לי מאוד להגיד שזו ההתנהגות הנורמטיבית שלו.
אני מניחה שאני צריכה פשוט שמישהו (אולי אני??) יעורר אותי ויגיד לי, זה לא משנה איפה הוא היה ומה עבר עליו באותו רגע הוא לא היה צריך להתנהג ככה.
אני חושבת לעצמי, עוד לפני זה היו לך רגליים קרות על הרעיון להתחתן איתו אז עכשיו מה את צריכה את זה? תלכי, עכשיו! אבל אני נשארת בחוסר אונים שסיגלתי לעצמי.

אני חושבת לעצמי, עוד לפני זה היו לך רגליים קרות על הרעיון להתחתן איתו אז עכשיו מה את צריכה את זה? תלכי, עכשיו! אבל אני נשארת בחוסר אונים שסיגלתי לעצמי.

אני הולכת לכתוב משהו לא קל: הגיע הזמן שנשים יפסיקו להתלונן על אפליה ועל המעמד הנמוך של נשים, אם נשים מוכנות אפילו לשקול לחיות עם מישהו שקילל אותן. נשים צריכות לקחת אחריות. איך את בכלל מעלה בדעתך אפילו להישאר יום אחד נוסף עם מישהו שאומר לך משהו כזה?
ואז אומר את רואה את אפילו לא עושה לי כלום (מרמז לזה שלא עומד לו).

יש נשים שמקרבנות את עצמן ומנציחות את הדיכוי הנשי. זה כמעט נראה כמו התענגות על קורבנות והשתכשכות במעמד מדוכא.
אם את בכלל חושבת להישאר עוד שעה עם מישהו שקורא לך ככה:
כלבה וזונה וצבועה ולהגיד לי שאני לא יודעת לעשות כלום ושאני הייתי כלום כשהוא הכיר אותי שהוא הרים אותי מהאשפתות

אז את כנראה אוהבת להיות קורבן לאלימות.
אני מבינה אם היה לוקח לו שנים להיכנס לזה, או שהייתם מתחתנים לפני שהיית ממש שמה לב וכבר היה לכם ילד. אבל עכשיו????

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קוראת אני חייבת לציין שאני לא יודעת איך להגיב. אני לא מוצאת את המילים שלך כתומכות או עוזרות לסיטואציה.
הגעתי לכאן כי הבנתי שיש בעיה ואני מנסה לתעד אותה, להבין אותה, להסתכל עליה, להתייעץ עליה ואולי גם כדי לאגור את הכוחות ולצאת מהמערכת הזו.
אני לא חושבת שאני היחידה שנוטה להישאר בתוך זוגיות שלא טובה לי גם לפני הנישואים והילדים, למשל
_בימים אלו יש בי המון חרטה על העבר, המון חפירות הסטוריות, על מדוע בחרתי כך ואיך הסכמתי שהיחסים יתדרדרו כך ועוד חשבתי שיהיה בסדר, המון חשבונות נפש על איך לא אהבתי את עצמי ולא כיבדתי את עצמי שנתתי לגבר להתיחס אלי בצורה נבזית כזו ועוד ניסיתי שוב ושוב לנסות לתקן את המצב
המון הסתכלות מהצד על איך הייתי, ואיך יכולתי להיות ולמה הגעתי למצב הזה, ולמה אני, ואיך במו ידי החרבתי לעצמי את המסלול התקין של החיים - שהיה יכול להיות נפלא אם הייתי יודעת לבחור נכון בבן אדם נורמלי ומכבד, ולמה בכלל היתי צריכה להתפשר , ואיך כשראיתי בפעם הראשונה שהוא מעליב אותי אז איך הסכמתי לסלוח לו ולתת צ'אנס שוב ושוב
ואולי בגלל שכבר הייתי בת 32 שהכרתי אותו אז אמרתי לעצמי בראש- אולי אני יותר מדי בררנית וניתן צ'אנס כי הינה הוא כן מקסים גם, ואולי אני זו שתמיד מחריבה מערכות יחסים כי אני ממהרת לשלול מהר מדי.. אז נתתי צ'אנס למי שלא מגיע לו... וגם זה שהוא כל כך רצה להקים בית זה ממש הקסים אותי בין כל החלאות שרק רוצים לשחק משחקים והינה מישהו רציני והינה דווקא זה כן מסתדר
ותכלס כשהיינו חברים רוב הזמן זה כן הסתדר, אבל מעט לפני החתונה הוא צרח עלי, ואני הייתי המומה וסלחתי לו על כך לאחר מכן.._
או
אני כל כך מתביישת על הבחירה שעשיתי , ההבדל אצלי הוא שכל הסימנים היו שם ואני בחרתי להתעלם . כולם אמרו לי שהוא לא בשבילי ושאני עושה טעות . ואני התאהבתי ונפלתי לחיים שכאלה ,רציתי להוכיח לכולם שהם טועים ושאיתי הוא יהיה שונה
כן אין לנו ילדים ולכאורה הכול מאוד פשוט וקל אבל את לא יודעת מי אני ומה אני ומה הגבר הזה נתן לי או לא. אני בזוגיות עם מישהו שמביע אליי המון אהבה, חיבה ואינטימיות. הוא מצחיק אותי ולא פעם גורם לי להסתכל על הצד הקליל והיפה יותר של החיים. לצד אלה, יש לו חלק אחד שאני מאוד מאוד לא אוהבת, ויהיו כאלה שיקראו לזה התעללות אבל לי עדיין קשה לי להגיד את המילה הזו.

את התלבטת האם לקשור את חייך אתו והוא העניק לך את התשובה בהתנהגותו.
זה הזמן לאמר תודה שאת יודעת מי הוא לפני החתונה ואת יכולה להפרד לפני שילדים תמימים מעורבים בסיטואציה, לפני שאת תלויה כלכלית, לפני שהפרידהתהיה קשה פי כמה.
אמרי תודה ועזבי,
מגיע לך יחס אוהב ומכבד ויחסים בטוחים ותומכים |l|

אני בזוגיות עשרים שנה, עם כמה ילדים, מעברי דירה מעברים לחול וחזרה, מות סבתות ואמא ומעולם לא זכיתי ליחס כזה ולא דומה.

אני בזוגיות עם מישהו שמביע אליי המון אהבה, חיבה ואינטימיות
וגם מקלל אותך.

ויהיו כאלה שיקראו לזה התעללות אבל לי עדיין קשה לי להגיד את המילה הזו.
זה לא כל כך משנה אם זה קשה לך להגיד את המילה הזו, או אם לא תגידי אותה אף פעם. את נכנסת ביודעין למחויבות נוספת במערכת יחסים עם מישהו שקרא לך "זונה" ו"כלבה". אין פה מה לדבר כל כך הרבה. את מוכנה להיות קורבן למישהו שמקלל אותך. אז לאורך החיים שלכם יחד הוא גם יחבק אותך ועוד דברים טובים וגם יקלל אותך.

תהליך של הבנת המציאות המתעתעת צריך זמן משלו, צריך להבשיל באופן אישי ופנימי. נכון שזה עצוב, ולפעמים טרגי.

מסכימה.

הילה,
אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת לך שאלה פשוטה למחשבה.
אם ידידה שלך היתה מספרת לך את אותו הסיפור בדיוק, אותו המקרה כולל הדברים הטובים וכולל תמרורי האזהרה, איזו עצה היית נותנת לה?

אני בעצמי עברתי התעללות. אם יש משהו שהודיתי עליו, הוא שלא נתנו לי לטייח ושאמרו לי את האמת באופן הכי ברור שלה.
ולעומת זאת, כל ההסתובבויות מסביב משאירות נשים/גברים במערכות יחסים מתעללות (לפעמים במשך שנים).

שימי לב שלהגיד למישהי שהיא תחיה עם מישהו שמקלל אותה זאת לא אמירה נחרצת. זאת האמת לאמיתה. הוא קרא לה "זונה" ו"כלבה" ורמז שהיא אפילו לא מעמידה לו את ה.... זאת האמת.זה לא נחרץ להגיד את זה. זאת פשוט הצבעה על מה שהיה.

אבל מי שרק מתחילה את תהליך הבירור והגילוי ומקבלת מילים כל כך קשות ונחרצות - יש סיכוי רב שזה ידחוף אותה חזרה לתוך עצמה, לתוך הסיפור שלה, למקום המוכר. לא רק שלא יקדם אותה לקראת השחרור, אלא להיפך, זה יכול לגרום לרגרסיה.
ההיפך הוא הנכון. מי שמוציא נשים (וגם גברים) ממצבים אלה זה רק מי שאומר את האמת לאמיתה בלי טיוח. וכל מי שאומר לקחת את הזמן ולהסתכל פנימה וכל התהליכים הללו רק גורם להיתקע בתוך מערכת מתעללת ולהתחיל להתרגל אליה. כשהחברה הכי טובה אמרה לי לקחת את הזמן ולנסות להבין כל מיני דברים בעצמי, היא רק גרמה לי לשהות שם עוד. אחר כך חברה אחרת אמרה לי במפורש מה הוא עושה. היא לא נתנה לי להתפתל ולהגיד ש"שיש בו משהו שאני לא אוהבת". כעסתי עליה נורא, אבל די בזכותה קמתי והלכתי.
לא צריך לקחת שום זמן. אפילו לא דקה.

וצריך להודות על האמת: מי שבכלל מעלה בדעתה להישאר עם מישהו שמקלל אותה ומצמיד אותה לקיר, כשעוד אין ילדים ועוד לא התחתנו, מוכנה להיות קורבן לאלימות.

ועוד משהו חשוב מאוד: כל דקה עם מישהו שיכול לקלל היא מזיקה באופן בלתי הפיך. מתרגלים לקללות, זה מתחיל להיראות סביר, הנפש מתחילה להסתבך בתעתועים. אחר כך, אם יוצאים מזה, אז על כל דקה ביחסים מעבירים דקה בייסורים על "למה היינו שם".
ולכן, אסור בשום אופן להגיד למישהי לקחת את הזמן!!!!!!!!!!! זה מסוכן.

והגיע הזמן שנשים יתחילו להרים ראש.

הוא מתחיל להתעצבן על הפסיכולוג, ועל זה שיש לי מאמנת לריצה ועוד כל מיני דברים. שאני בעצם אומרת שאני צריכה אותם כי אני לא יכולה להיסמך עליו ושבעצם אני "מעדיפה" אותם. והוא מלחיץ, וצועק ואומר לי תבחרי הם או אני??

אגב, זה סממן קלאסי למתעלל רגשית, שהוא מנסה לבודד את בת הזוג מאנשים שמעלים את רווחתה הרגשית.

את נשמעת מקסימה, אבל מה שאת עושה הוא ממש מסוכן!

שום אמירה ברורה שמצביעה על האלימות ועל המוכנות של מישהי להיות קורבן לאלימות לא מתקרבת לרמת ההחלשה של להיות ממש עם מישהו אלים!!

ובנוסף, מה שאת עושה (ושוב, זה ברור שאת מקסימה) הוא בעצם המחליש והמקטין. את מתייחסת להילה222 כאילו היא עלובת נפש שכשמראים לה את האמת היא עוד יותר תתקפל, ולא סומכת עליה שהיא פשוט תרים את הראש ותלך. זה מה שמחליש: ההתייחסות אליה כאל חלשה ועלובה ולא בשלה ואחת שלא יכולה לראות את הכבלים שבהם היא חיה.

אני להיפך, אני מתייחסת אליה כאל חכמה ומודעת ורואה ובעלת יכולת. הילה, את רואה את האלימות. את יודעת שזה יילך ויגבר ושהוא גם ישתולל ליד הילדים. ואת גם יודעת שהוא לא באמת אוהב אותך. כי כשאוהבים מישהי לא מתנהגים אליה בצורה כל כך מבחילה. ודרך אגב, הסיפור עם המאמנת הוא מעורר קבס, כי את כבר מתחילה להיות שם ולתרץ תירוצים. מה פתאום שמישהו בעולם יקבע לך אם תרוצי עם מאמנת או לא?

קראתי שוב כל מה שהבן זוג של הילה עשה: זה אלים, מבחיל, דוחה ומרושע. וגם התנהגות קלאסית של מתעלל לפי כל הספרים.

הילה, את יודעת את כל זה. את חכמה. אחרת לא היית כותבת פה. מספיק עם התירוצים. אם את נשארת, אז הגידי לעצמך: אני נשארת עם מישהו אלים. כשיהיו ילדים ובעיות עוד יותר קשות ולחץ והוא יתנהג באלימות, אני יכולה להאשים רק את עצמי.
וזהו. ללכת מחר. אחר כך את יכולה גם לחשוב על הכול. אבל לא כשאת לידו אפילו עוד דקה.

זו לא אנלוגיה טובה. וגם אנלוגיות יותר מטעות ממלמדות. מה שנכון לדבר אחד לא נכון לאחר. כירורגיה היא לא התמודדות עם זוגיות אלימה. אפשר בכוח להשוות ביניהן, אבל זה בעיקר יטעה.

מה שצריך לעשות עם בן זוג אלים זה לקום וללכת מיד. מה שצריך לעשות עם אישה שנמצאת עם בן זוג אלים זה להגיד לה את זה חד וחלק ולהראות לה שאם היא נשארת איתו היא בוחרת בדעה צלולה שיקללו אותה וישתוללו על יד הילדים שיהיו להם, ושאחר כך כשתרצה להתגרש גם יקשו מאוד על הגירושין. כל דקה בתוך זה היא נזק בלתי הפיך. הנפש מתרגלת לתעתוע האלים ורגשות האשמה והייסורים אחר כך כשעוזבים הם איומים ונוראים.

אם הילה חושבת שכשאומרים לה שהיא עם גבר אלים זה לא עוזר, אז סימן שהיא בוחרת באלימות. היא לא טיפשה, עלובה או חסרת יכולות.

לצערי גם את מסיקה מכמה סיפורים מסקנות ברורות ונחרצות. הן לא מנוסחות בנחרצות כמו קוראת, אבל הן לא פחות נחרצות. יש נשים שנתרמו מעדינות, ויש כאלו שנתרמו מהחלטיות ועדינות הססנית פגעה בהן.

אני בעד שכל אחת תכתוב בדרך הנכונה לדעתה, ולהגיד למישהי - אל תכתבי בשיטה שלך, תכתבי בשיטה שלי, זה לדעתי סוג של נחרצות. ובעיני הו אפחות ראוי ממישהי שכותבת את מה שהיא מאמינה בו, וכותבת מדם ליבה.

יותר מזה, אני יכולה לספר מניסיוני (לא בזוגיות מתעללת, טפו טפו טפו) שאומנם סגנון כזה מקשה על אנשים להודות על כך שהוא עזר להם, אבל קורה לעיתים קרובות שעם חלוף הזמן אנשים מודים למי שאמר דברים במפורש, או כועסים על מי שידע ולא אמר.

קורה גם ההפך. אבל למי פה יש יכולות נבואיות?

במילים אחרות, ניסיונות להגיד לקוראת לא לכתוב בסנון שלה מטרידות אותי. בעיקר כשהן באות מצד מישהי שמצדדת בעדינות, שכן בעיני זו סתירה. אין שום דבר עדין בלהגיד למישהו - או שתכתבי כמוני או שאל תכתבי, כי את מזיקה.

אני אישית מוצאת את ההתייחסות הזו מחלישה. כי היא מניחה מראש שהילה חלשה ולא יכולה. איך אפשר לראות את האמונה של קוראת שהילה יכוהל לקום וללכת בתור מחלישה, ואת האמונה שלך שהיא לא יכולה בתור מחזקת?
באופן כללי, להגיד שלמישהי שהיא לא יכולה משהו זה לדעתי מחליש. אבל אני לא אומר לך לא לכתוב זה. כי אני לא חושבת שמניסיונות השתקה של דעות, גם אם בעדינות, יוצאים דברים יפים.

לדעתי יש לך סוג של שיטה. כי המסקנה שלך מהמורכבות היא העדינות הנדרשת. ואילו רבות וטובות מאמינות שבדיוק במקרים כאלו נחות פטיש חמש קילו שיגרום למישהי להתעורר. כנראה לא תתפלאי אם אספר שהן מספרות את זה מניסיונן האישי. חלק, מתוך הכרת תודה על ניעור כזה שהוציא אותן ממצב קשה, חלק מתוך כעס על חברות שהקשיבו והיו עדינות וראו מורכבות במקום פשטות, במקום להגיד במפורש - זו התעללות! עופי משם!

את לא רוצה להשתיק כותבת מסויימת, שהרי את אומרת במפורש - לדעתי תגובה מסוג X ( הקשבה עקבית ומתמשכת למי שמדברים איתה, וגמישות במסר ) היא הנכונה, ותגובה מסוג Y גורמות נזק.
וזה מטריד יותר מהשתקה של אדם. כי לי זה מרגיש כמו ניסיון השתקה של דעה, ואני רוצה לראות את כל קשת הדעות. אפשר לראות בפורום זוגיות בתפוז למשל, את כל קשת הדעות, וזה מקסים. ואפשר אפילו לראות את ההתפלגות של הדעות. לפעמים זה חסר לי בבאופן.

אם את לא מסכימה עם קוראת, מצויין, תסבירי למה! תגידי - אני לא מסכימה עם קוראת כי... אל תגידי שהדעה שלה מזיקה ועלולה לגרום לרגרסיה ןעוד כל מיני דברים משתיקים. אני יכולה להגיד את זה על הגישה שלך. אני באמת חושבת כך - לפעמים הראיה במצב מורכב במקום פשוט הופכת אותו לכזה. אולי זה סוג של מוקש תושייה{{}}. אבל אני לא אומרת לך שכתיבת הדעה שלך עלולה לגרום לנזק ושלא תכתבי.

לדעתי, מסר בסגנון כזה לא עוזר לרוב האנשים, לא מגיע ולא מניע.
מצויין, אז תכתבי את בסגנון שלך! אל תגידי לאחרים לא לכתוב בסגנון שלהם. לדעתי יש ערך בכך שתהיה פה מישהי כמו קוראת. לדעתי הרבה פעמים הגישה שלה עדיפה בהרבה על העדינות שלך. ולדעתי מסר בסגנון שלך לא עוזר לרוב האנשים במצביים קריטיים, לא מגיע ולא מניע. איפשהו בתחילת הדף הארוך ארוך הזה מוסבר למה.

אבל אני לא אגיד לך לא לכתוב אותו. סך הכל, זה בסך הכל דף באינטרנט. וקוראת כותבת כי היא מאמינה שזו הדרך הנכונה. את מצפה שהיא תפסיק לכתוב בצורה שלדעתה עוזרת ומועילה ותתחיל לכתוב בצורה שלא, רק כי אמרת? אם לא, את יכולה לנסות לשכנע אותה.

אני אישית חושבת שהגישה הישירה יותר היא יעילה יותר, אבל משלמים עליה מחיר. מתי כדאי לשלם אותו ומתי לא - תלוי במקרה. במקרים אקוטיים, כמו התעללות, עדיפה הישירות לדעתי. לעומת זאת סגנון הכתיבה של קוראת הוא לא אקוטי, ולכן במקום להשתמש ב מסר נחרץ שמונחת על מישהו כפטיש את מוזמנת לכתוב בעדינות וגמישות במסר, ובכך לא רק לתת דוגמא אישית, אלא להשפיע על סגנון השיח בדף.

כל עוד את כותבת תוך שימוש בהפחדה ונחרצות - וככה ההודעות שלך נקראות לי - הקריאה לכתוב בעדינות תהיה יעילה בערך כמו לצעוק "תפסיקו לצעוק!".

מחקתי את עצמי מהדיון האחרון. מצטערת.

באסה שמחקת את עצמך. לא כתבת שום דבר אקוטי מספיק כדי להוות עילה למחיקה, לדעתי.
<אולי מתישהו ארשום את הטיעונים בזכות הגישה העדינה, אם הדף לא ימשיך למקומות אחרים>

נוודית גם אני הצטערתי שמחקת את עצמך אבל הבנתי למה.
כל מי שניסתה לערער בדף הזה על הגישה השלטת חטפה על הראש בדיוק כמוך ואמרו לה מהר מאוד מה שווה העזרה שהיא מציעה.
בדף הזה יש כללים לא כתובים של מה צריך לעשות במקרים האלה ומי שמאתגר אותם נהיה לא רצוי ובדרך כלל עוזב.

נוודית, ממש חבל שמחקת. האם תשקלי להחזיר את הדברים?
ואנא התעלמי מדבריה של פלונה, שאינם אלא ניסיון לסכסכנות וליצירת ריב

היה פה דיון מעניין והוצגו שתי דעות מנוגדות, שהן מאוד חשובות. חשוב גם שיוצגו זו מול זו.

_נוודית, ממש חבל שמחקת. האם תשקלי להחזיר את הדברים?
היה פה דיון מעניין והוצגו שתי דעות מנוגדות, שהן מאוד חשובות. חשוב גם שיוצגו זו מול זו._

הילה יקרה, מקווה שתמצאי את העוז והאומץ לעשות את הדבר הנכון.
ומציעה לך לחפש ליווי של אדם חכם ומנוסה שיושיט לך יד, אפילו מישהו מקצועי בתשלום.

דגן בגן, ממש ממש ממש ממש ממש ממש חבל שמחקת.
אפשר בבקשה להפסיק למחוק? התנהל פה דיון על מה רצוי להגיד מה עוזר/ מה מסוכן וכו'. מותר להתבטא. הכול בסדר. אמירות כמו אלה שיש פה כיוון וכו' ושמי שלא בכיוון חוטף, הן צדקניות במקרה הטוב, או מעוררות מדון במקרה הרע. נוודית אמרה לי מה כדאי/לא כדאי לכתוב, ואני אמרתי לה מה כדאי/לא כדאי לכתוב. זה היה שוויוני. ובעיקר זה היה חשוב שיש פה דעות מנוגדות שמוצגות זו מול זו.

הילה האינטואיציות שלך מצויינות!!!!
התעתוע בין האיש האוהב למפלצת המתפרצת גדול מאד ויש נטיה לחפש תשובות הגיוניות למצבים מטורפים. פשוט כי זה בלתי ניתן לעיכול.
גם אני בסירה הזאת רק שלי לקח הרבה יותר שנים להתפכח. וזה לא שלא הבנתי וזה לא שלא ידעתי פשוט הדחקתי ופירשתי פירושים עד שאיבדתי את עצמי.

יותר קל לי לראות עכשיו את המצב האמיתי כי חוויתי כבר את כל הקשת. השתלטות, קללות, ציווים, איומים.
כן כן גם אצלי הוא נדיב ומפרגן ואוהב ומודה לאלוהים שהוא פגש אותי.
וגם אני חשבתי שאני חזקה ועצמאית ואני אהיה שם בשבילו עד שהוא ילמד לבטוח בי ולאט לאט נגיע אל המנוחה והנחלה והאושר המוחלט.

אז זהו שלא הגעתי לשם וגם לא קרוב.
יש רגעי אושר צרוף אבל אני כבר ממזמן לא אני ואני נלחמת כל יום על זכויותי הבסיסיות ביותר. כמו הזכות לאחר כי יש לי עיסוק או הזכות לשוחח עם הילדים שלי בזמן "הזוגיות"
הבעיה הגדולה באמת היא שמותשים על בסיס יום יומי ומתרגלים. התובנה שזה לא שווה את זה מגיע אחרי פגיעות חוזרות ונשנות.

אני מאחלת לך שתתעוררי בקרוב.
רגשי האשמה שלך על זה שהוא זקוק לך זה בדיוק מה שחיבר ביניכם והם לא יעלמו עד שתביני למה הוא עושה לך את זה.

ממליצה לך לקרוא כמה שיותר בנושא ולדבר עם המטפל שלך לא על זוגיות אלא על עצמך בלבד ומה גורם לך לאפשר למישהו להתנהג אליך כך. גם אני מחפשת את התשובה לזה ובנתיים מחזירה לעצמי לאט לאט ובייסורים קשים את הזכויות הכי בסיסיות שלי כאדם וכאישה עם דיעות, רגשות ורצונות משלה.

הילה!!!
ברגע שתתחתנו וככל שהזמן יעבור -ההתעללות שלו תגבור יותר מיום ליום!!!
ואת תהיי בכזה מעגל שיהיה כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו!!!
ואם יהיה לכם ילד משותף את תהיי איתו בקשר (כזה או אחר) בכל רגע נתון בחייך
ואת האלימות שלו הוא ישריש בחינוך הילד
תצאי משם ומהר
תפסיקי לתרץ לעצמך!!!!!

קראתי שוב את דבריה של אישה במסע. הם מנוסחים מצוין. יותר טוב מהניסוח שלי. גם הטענה שצריך עדינות ושהנחרצות מסוכנת היא נחרצת, בדיוק כמו הטענה שהעדינות מסוכנת ושהנחרצות הכרחית.
מציע לכותבות/קוראות פה לקרוא אותם.

סוזן שלום רב,

עקבתי אחר הסיפור שלך כאן באתר ואני מאד מזדהה עם התחושות שלך.
הקושי שבפרידה והבלבול בין שני האנשים החיים בתוך אחד מאד מאד מוכרים לי.

טוב עשית שעזבת. ככול שחשופים יותר להתעללויות הנפש חוברת לתודעה והתמונה מתבהרת.
את קמת ועזבת עוד בטרם סיימת את התהליך הנ"ל, וטוב מאד שכך, אך נשארת חבולה בנפש בבחינת רגשות האהבה והאשמה - נראה לי.
אני לא פסיכולוגית פשוט אני עוברת את אותו הדבר והתחושות שאת מתארת זהות לתחושות שלי.
אני נמצאת בקשר הזה כבר 8 שנים ופתאום הפאזל מתחבר רק שבשל תקופת הדגירה הארוכה הספקות היום פחותות בהרבה.

אני מאחלת לך ולכולם באתר רק טוב.

לי את יקרה,
הבעיה הגדולה באמת היא שמותשים על בסיס יום יומי ומתרגלים. התובנה שזה לא שווה את זה מגיע אחרי פגיעות חוזרות ונשנות.

כל הכבוד לך שמתוך כל זה הצלחת להזדקף ולחשוב באופן צלול. מאוד חשוב מה שאת כותבת פה

קוראת, לא כתבו שצריך עדינות ולא כתבו שנחרצות מסוכנת. כתבו לך - תקשיבי לאישה. במקום להחליט בשבילה מה היא צריכה כי זה מה שאת היית צריכה בזמנו, תקשיבי לה. לפעמים היא תצטרך נחרצות ולפעמים עדינות.
נתת נחרצות, כמו תמיד, והילה כתבה לך הכי ברור שיש שזה לא תומך ולא מועיל ואת ממשיכה בשלך ועכשיו באות גם אחרות עם אותה גישה.
איך זה קורה אחרי שאישה אומרת שזה לא עוזר לה לשמוע ככה את המילים האלה?

מה שאני שמעתי שאמרו לך זה שלא לכולם מתאים אותו דבר בכל רגע נתון ושגם אם יש מקום לנחרצות היא לא מתאימה תמיד.

זה מסר שאת יכולה לשמוע?

צר לי, אלונה, אני לא מסכימה עם דברייך.

איך זה קורה אחרי שאישה אומרת שזה לא עוזר לה לשמוע ככה את המילים האלה?

שימי לב מי כתבו לה את זה: בעלות הניסיון. האמיני לי שהן יודעות על מה הן מדברות.
והאמיני לי שהיו רוצות שלא להיות בעלות ניסיון ולהיות העדינות והמקשיבות. אבל במצב כזה, מה שאת מציעה מאוד לא מתאים.

אוי, קוראת... מה אפשר לענות על דברים כאלה בלי לפגוע בך?
אני אסתפק בלאחל לך שבפעם הבאה שאת תבהירי את רצונך מישהו יקשיב לך ויכבד את זה ולא יתעקש להגיד לך מה את צריכה על סמך הניסיון שלו

מה אפשר לענות על דברים כאלה בלי לפגוע בך?
את הרי בדיוק מעוניינת לפגוע. את נורא רוצה לדבר בפטרונות, להגיד לי מה לעשות, לריב, להפוך את הדף לזירת ריב.
לא מעוניינת. אנא הניחי לי.

_שימי לב מי כתבו לה את זה: בעלות הניסיון. האמיני לי שהן יודעות על מה הן מדברות.
והאמיני לי שהיו רוצות שלא להיות בעלות ניסיון ולהיות העדינות והמקשיבות. אבל במצב כזה, מה שאת מציעה מאוד לא מתאים._

בעלות הניסיון לא מחזיקות במפתח הגאולה. הן מחזיקות בניסיון של עצמן. ואם הן בעלות מזל של ממש - אז הן הצליחו לא רק לצאת מהנסיבות הספציפיות של מתעלל ספציפי - אלא גם לצאת ולהביט בעצמן - בין הקרבני ובין המתעלל.
ולפני שתראי גם בזה התקפה עלייך, אז דעי שגם אני הייתי קרבן להתעללות. לפי ההגיון שאת פורשת כאן - את אמורה עכשיו לקבל את זה בלי עוררין כלל.
מה שאני מציעה, זה לזכור שהניסיון של כל אחת הוא הניסיון שלה. ותו לא.
והניסיון - שלי - היה שדפוס הקרבן נמשך שנים רבות אחרי שכבר לא היה לי קשר עם ה"מתעלל". מהסיבה הפשוטה שאני המשכתי לראות את עצמי קרבן גם כזה היה כך באמת וגם כשזה לא.
בדיעבד, היום אני מבינה ששום דבר שמישהו היה אומר לי ואיך הוא היה אומר זאת - לא יכול היה לעזור - עד שהייתי אני מוכנה לשמוע.
אולי לכן, אני יכולה לשמוע בדברים של אלונה - קריאה נייטרלית.
בהצלחה

כבר כמה ימים שהדף הזה מסתובב לי בראש, עם התכתובות והתשובות והשיחה שאני מנהלת עם כל אלו (כן, ברור שבראש

)
אפתח בכך שחלק גדול מהדרך עשיתי, וגם ליוויתי לאורך זמן חברה, שהיא וילדיה סבלו מהתעללות קשה ומסכנת חיים.
הוויכוח בין הגישות שחוזר על עצמו במעגליות חסרת תוחלת שכן הן לא מצליחות להגיע למפגש ולהידבר, מלווה אותי כבר שנים -
כשחברתי היתה עמוק ביחסים המתעללים, שתינו עברנו שלבים שונים- מניסיונות חוזרים לשדר טוב, לתמוך בו, תובנות שצצו בקשר למקור הדברים... הרבה פעמים ניתחנו- היא עשתה ככה, ואז זה נאמר, וכו'- באיזשהו ניסיון למצוא חוקיות בהתנהלות, ליישם דברים שתומכים בזוגיות. כל פעם עלו דברים חדשים, כל מיני אפשרויות היו בסיס לתקווה גדולה. ואולי זו קארמה? והוא זקוק לה. ואוהב אותה כל כך, נשבע לה שלא יכול בלעדיה..
היא הסתירה הרבה דברים כשהיתה אתו. אחד הדברים שנודעו לי, רק אחרי שנפרדו, היה שאחד הילדים הגיע לבית חולים.
זה לא עזב אותי, זה המם אותי לגמרי.
ההכרה בכך, שבהתנהלות שלי- שביודעין היתה מכילה ועוטפת וקשובה ורכה, כך חשבתי שתומכים במי שיחסיה עם בן זוגה מעורערים- תמכתי בה ברצונה לשקם את הזוגיות,
בעצם עזרתי לה בפועל להמשיך למסמס את גבולותיה. לא לראות נכוחה, להכיר בצער ובכאב שבפרוק הזוגיות, לקום ולהגן על עצמה ועל היקרים לה.
לא היה ברור לשתינו- ההבדל העצום והבלתי נתפס שבין "מישהו עם בעיות, נעבוד על הזוגיות", לבין "מפה צריך ללכת. כאן ועכשיו".

במקביל התחלתי תהליך משלי. אצלי המצב היה הרבה יותר חמקמק. שום התעללות פיזית. מדי פעם דיבור מבזה ומשפיל, התייחסות מזלזלת, חוסר הקשבה ועניין, ברוגזים פתאומיים. משהו כל כך לא ברור, כמו עננת ערפל קטנטנה, שאת מושיטה אליה יד והיא מתפוגגת. היתה? לא היתה? במבוכה מסוימת והרגשה כבדה ולא ברורה את ממשיכה הלאה. ועוד עננה, אבל הנה הוא עכשיו מדבר אתי. עכשיו הכל בסדר. ועוד פעם. מנסה לשפר, קוראת ספרים, הנה יש התקרבות נפלאה. ובום. רכבת הרים שלא מביאה לשום מקום טוב.
וזה מושך, מושך למטה, בכבדות של חוסר אונים. בראש שלי גרו יחד הרגשת חוסר היכולת לעשות דברים שישפרו, יחד עם התקוות שהתעוררו בכל פעם שהיה שיפור, יחד עם כל התסכול ותחושת ערך עצמי שדשדשה בביצה.

ואז באו הדפים האלו. נתנו לי בום משלהם. לקח לי זמן לעכל. תקופה ארוכה קראתי בעניין ובאמפתיה, אבל לא כאילו זה שלי. סיפורים מעולם של מישהו אחר.
הדפים איפשרו לי את ההכרה במה שקורה. ניתנה לי אפשרות בכלל לראות את זה- כמו מישהו שחי במטריקס אבל בראש שלו החיים שלו נורמלים ותקינים לגמרי.
בשלב מסוים, ארוך מאוד, בעצם לא נגמר עד היום

- מול כל הסיפורים והניתוחים התעוררתי להביט בגבולות שלי-
לא הצלחתי להבחין בכאלה וגם לא היה לי מושג מה הם אמורים להיות. או לעיתים נדמה שהם מופיעים. וממהרים להיעלם בכל ניצן של הבטחה ליחסים מאושרים. שוב ושוב. מבחוץ כנראה היה נדמה שאני אשה חזקה.

כיום אני מנסה לבדוק במבט כולל את כל התהליכים שעברנו. ברור לי שההנכחה של גבולות היתה הכרחית מבחינתי- זה סביר לעשות בזוגיות; זה לא טוב, נסו לטפל; זה בלתי נסבל, תתרחקי מהשטח; קחי את עצמך ותברחי משם-
נעשתה מתוך תחושת שליחות והמון אמפתיה בידי בשמת, קוראת ואחרות ועם זאת ביד עיקשת וחוזרת שוב ושוב.
ההצבה החיצונית הזו עזרה לי להקים אותם בפנים. עדיין עוזרת לי היום.

ועם זאת-

אני מרגישה שמשהו פה התפספס, חסר. הייתי כל כך רוצה שייווצר כאן דיון בשילוב בין גישת ההכלה והעיטוף ובין הגישה המצדדת בהארת המציאות.
הדיונים בבאופן מצליחים בדרך כלל להוליד משהו עמוק ויפה ופורה יותר ממה שהיה במקור.
והנושא הזה- מוליד התחלות דיבור שלא מתקרבות, ובשלב כלשהו מישהי מהמשתתפות מנתקת את עצמה ולעתים מוחקת את דבריה.
אני רוצה לומר- הדברים שלכן חשובים. עצם הקיום וההתפתחות של השיח הזה חשובים לאשה במצב כזה. בעיניי הוא משקף את הנדנדה שקיימת בראש, וקטיעה שלו היא דבר שביומיום למי שחיה במציאות כזו

אין פה קרב ואין פה מאבק בין גישות ומי שחוזרת על זה מחרחרת ריב בעצמה.
יש שאלה של טיימינג. של מתי הרגע הנכון להגיד דברים מסוימים.
אני אומרת דבר פשוט שאם אישה אומרת שאמרתי משהו לא ברגע הנכון אז זאת הופכת להיות עובדה שצריך לקחת בחשבון.
כי מה הרעיון להסביר לאישה על תעתועי התעללות ולהגיד לה לסמוך על האינטואיציה שלה אבל כשהיא סומכת על האינטואיציה שלה ואומרת - זה לא טוב לי - להמשיך לתת לה עוד מאותו דבר?
לאט לאט. עוד יגיע הרגע להלום בה את האמת הכואבת וזה לא מוכרח להיות שנייה אחרי שהיא פותחת את הפה.
לי יש ניסיון מחברה מאוד קרובה שכשדיברתי אליה ככה בזמן לא מתאים חוותה אותי שיפוטית וברחה. לא סיפרה לי יותר כי היא הרגישה לידי כישלון על זה שהיא לא עוזבת אותו אחרי שהראתי לה את האמת ולא היה לה איך לסתור אותי אבל היא עוד לא היתה בשלה לקום וללכת. אז למדתי שלכל דבר יש את הזמן שלו ואם מישהי באה לכאן וזאת אולי הפעם הראשונה שהיא בכלל מספרת והיא אולי רק התחילה לשקול עזיבה אז צריך רגע לשמוע אותה לפני שאומרים אמת בפרצוף. ושאם היא לא מוכנה לשמוע את זה אז אפשר לחכות קצת לפני שמפגיזים אותה שוב.

לא מאבק בין גישות ולא מאבק בכלל. ממתי זה נהיה מגונה לבקש מאנשים להקשיב ולגלות רגישות?

נועה, כתבת ממש יפה ,מאיר עיניים ונוגע ללב.

בחיי כולם צודקים.

נראה לי שבכל התעללות יש את החלק הזה שבו הקרבן לא בשל/מסוגל/רוצה לראות או לשמוע.
זה בא מכל כך הרבה מקומות וזה בדיוק חלק מהתעתוע.
לפעמים זה כי שוכנע שבן הזוג צודק בטענותיו
לפעמים זה כי הוא מוכן ל"וותר" על עיקרון מסויים (גם אם בתחילה זה מאד צרם לאוזניו).
לפעמים כי אם הוא יקשיב הוא יצטרך להתעמת עם דברים שאינו מסוגל להם באותו רגע.
לפעמים זה בגלל ההתשה. המתעלל דורש משהו בלתי נסבל בעליל ומתפשרים על משהו אחר - "נסבל"
ועוד ועוד ועוד.

בשלבים מסויימים הקורבן מחפש רק אוזן קשבת וכאמור אינו מסוגל להתמודד עם האמת שהרי אם היה אחרת לא היה מגיע לשם מלכתחילה.
הכי חשוב זה באמת לתת כתף ולהקשיב ולהעיר מה השומע חושב או איך הוא היה מתנהג מבלי לשפוט או להורות למקשיב כיצד לנהוג. בכך ניתן למזער אצל הקורבן את ההרגשה של איבוד השפיות.
גם כך הקורבן מתייסר מדברים שנאמרים לו ע"י המתעלל ומהתנהגויותיו, כיצד יוכל להתמודד גם עם ביקורת מצדדים נוספים.

הקרבן אולי לא רואה את האמת או לא מסוגל להתמודד עימה אך הוא בהחלט שומע. אבן ועוד אבן ועוד אבן שהונחו בעדינות יהפכו בסופו של תהליך לגדר ואחר כך לחומה.

משנעשה הקרבן מודע יותר ויותר למצבו או אז מתעוררים הספקות בליבו פנימה ואז הוא גם מחפש עזרה מסוג אחר.
מישהו שיעזור עדיין ע"י תמיכה והבנה למצבו אך גם יעזור לו לראות את המצב האמיתי כי חלק מהספיקות הם האם אני (הקורבן) דפוק / לא מציאותי או שמנסים לשטוף לי את המוח ?
הקו בין מה נכון ללא נכון מטשטש כל כך שמנסים להיאחז במישהו מבחוץ (זה כבר בשלב שמתחילים להבין שבן הזוג לא פועל בהכרח לפי המניעים שעליהם הוא מצהיר).

בשלב הסופי כשהקרבן כבר מבין בדיוק באיזו סיטואציה הוא נמצא יתכן שהוא ישאב כוחות דווקא ממשפטים כמו "קום ולך כי אתה הוא הנורמלי שחיי בתוך מציאות הזויה"

ואסיים שוב בפתיח - כולכן צודקות וטוב שהאתר קיים כי הוא מחזק כל כך.
ומי שנכנסת רוצה לקרוא מה שאחרות חוו ומימלא תיקח מכאן את מה שמתאים לה בהתאם לשלב שבו היא נמצאת.

יום טוב לכולם

אני אסתפק בלאחל לך שבפעם הבאה שאת תבהירי את רצונך מישהו יקשיב לך ויכבד את זה ולא יתעקש להגיד לך מה את צריכה על סמך הניסיון שלו
אלונה, אני רואה אותך כמי שרוצה לעורר ריב ולחסום את הדיון. הרי במקום לדון, את זאת שהפכת את זה לאמירה אישית שבה את "מאחלת" משהו למישהי. זה לא נשמע טוב.
ובכלל, לזלזל בניסיון של אשה שעברה התעללות זה נשמע נורא. התעללות מילולית ורגשית היא סיטואציה כל כך מורכבת ומוזרה והזויה שגם אני חושבת שרק מי שהיתה בפנים יכולה לדעת מה צריך, וגם אם לא רק היא, הניסיון של להיות בתוך זה הוא ממש קריטי לאיכות של העצות. אז כן, כדאי להכליל. בטח שכדאי.

תודה לליאת ולנועה שמבהירות כמה כל הקצוות של הדעות חשובות מה שלי עזר זה פטיש חמישה קילו על הראש שדודה הורידה עלי (לא באמת פטיש. פטיש כאילו). זה כאב מאוד. הלוואי שהיו עושים את זה יותר מוקדם. היא צרחה עלי את הנשמה שלה ואני שנאתי את זה וחשבתי שהיא פולשת לי לחיים ושאני לא רוצה ולא מוכנה וכל הסיפור הזה. אבל אחר כך כבר לא היתה דרך חזרה. זאת הצלת חיים.

נראה לי שבכל התעללות יש את החלק הזה שבו הקרבן לא בשל/מסוגל/רוצה לראות או לשמוע.

אני עדיין על הסחרחרה. לפעמים רואה אחד לאחד את ההתעללות, ולפעמים, כשטוב ואוהב ומפרגן ומסתכל עלי במבט שממיס אותי (ואני מזמן לא בת 20) אני אחד מהשניים:
בטוחה שהגזמתי, ראיתי רק את הרע, מי לא כועס לפעמים, מי לא אומר דברים קשים שיצטער עליהם אח"כ
או
נמנעת, לפעמים בכוח, מלהכנס לכאן. שלא תבלבלו אותי, שלא תסיטו אותי. כל המשוגעות שכאן, עם הראיה החד ממדית. אולי אצלכן זו היתה התעללות, אבל הסיפור שלי שונה לגמרי. כי הנה, הוא יעשה כל מה שרק אבקש ממנו. והנה יש לנו כאלה שיחות טובות. וכמה הוא עדין ומתחשב במיטה, ואיך הוא מצחיק אותי...
פחח, ברור באיזה שלב אני עכשיו, לא? ז"א, אם אני כאן P-:

ואני כותבת עכשיו, כי יש לי הרגשה שהילה נעלמה מכל הדיון האחרון. ואני חוששת שהיא נכנסה למקום הזה שהזוגיות טובה- כי החבר שלה, בחושים החדים שיש למתעללים (הנה! אמרתי את זה) חש שהיא נשמטת ממנו, וחזר לחזר ולעטוף אותה. טוב לה. הכי טוב שאפשר. אז למה להכנס לפה ולקרוא דברים שיבאסו וימליצו לה לעזוב.
הילה?
את כאן?
זה נכון?

ואם היית מכירה אותי, הילה, אם רק היית מכירה. אני פמיניסטית. ואני קשוחה. ואני כל יכולה. אף אחד לא יכול עלי. אני מפחידה, אני.
אז אני?? עם מתעלל? מישהו שמקטין אותי על כל צעד ושעל (בצחוק, ברור שבצחוק).
ואת יודעת מתי הבנתי שזו התעללות?
מצחיק, הבנתי עאלק. שמתי לב, ואז שכחתי ואז שוב הבחנתי ואז התבלבלתי ואז ראיתי ואז חשבתי שטעיתי ושוב ושוב---
כשהבנתי שאני חוששת. מתי תהיה המריבה הבאה. על מה הוא יתהפך עלי הפעם, האם יהיה לנו ערב נעים או אסון מה במה שאגיד או בטון או בדעה יקפיץ אותו. או שלא, כי אותה אמירה, אותו הטון אותה הדעה אותו המעשה יכולים גם לעבור בשלווה ובקבלה ובאהבה.
את מבינה? זה התעתוע העיקרי.
יותר מההקנטות, יותר מהירידות, יותר מההקטנות, יותר מההשפלות, יותר מהצעקות, יותר מהקללות, יותר מההאשמות
החשש הזה, חוסר העיקביות.
את מבינה, מי אני ? את מבינה?

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נעלמתי וגם לא. לא הפסקתי לקרוא. את כן צודקת, הוא אומר לי כמה אני האור בחייו, כמה הוא אוהב אותי והכול טוב ויפה בעולמנו, וגם אם יש אי הסכמות קטנות הן דווקא נגמרות מהר יחסית וללא אירועים.
האמת, הוא גם אמר משהו על זה שהוא חייב ללמוד לפרוק רגשות ואז התייחס למה שקרה בשבוע שעבר, טען שזה קרה בעיקר בגלל המוות של סבא שלו וסערת הרגשות בה היה ושזה לא פייר כלפיי.
אבל חייבת לציין שמעבר לזה כבר הרגשתי שאין לי הרבה מה להוסיף לדיון על מה אפשר או אי אפשר להגיד לי ומה אני אקלוט ומה לא.
אישית, וגם ציינתי את זה בפניה, אני לא מתחברת לגישת הפטיש של קוראת גם אם אני מבינה את מה שהיא אומרת.
והאמת מי אני? חוסר הוודאות, השאלה שהייתה מידי יום "אל מי אני מגיעה הביתה היום?" יש חלק עיקרי בתחושה שקוננה בי עוד קודם שיש פה משהו לא בסדר, עוד לפני הריבים עם הקללות וכמעט אלימות.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ופתאום שמתי לב שכתבתי את השאלה הזו כאילו היא בלשון עבר השאלה שהייתה מידי יום בעוד היא עדיין כאן ונוכחת

אני פשוט מרגישה אבודה לגמרי.

אבל אני לא יודעת מה לעשות? אני פוחדת שאני מכניסה את עצמי למיטה חולה, חולה מאוד.

אני מנסה להבין אם אני מאכילה את עצמי בקש

אני מאוד שונאת שינויים מאוד פוחדת מלהניע את עצמי לפעולה. מאוד חוששת מהחלטות. למרות התקדמויות בנושא, כנראה עדיין חסרת ביטחון. וכמובן פרויד היה חוגג על כך שבכעס הוא קצת מזכיר לי את אבא שלי, אם כי אפילו אבא שלי שהיה אדם די מאיים לא הגיע לרמות האלה.

אם יש לי תמיכה? הייתי אומרת אחותי הבכורה אבל היא עכשיו במצב בריאותי לא פשוט (באופן פתאומי איבדה כמעט כל תחושה בידיים וברגליים) כנראה תצטרך לעבור ניתוח קשה בעמוד שידרה פלוס בעלה מובטל ונכון להיום היא המפרנסת היחידה למשפחתם (3 ילדים). אני פשוט לא מסוגלת להעמיס עליה את זה.מה גם שהיא גרה רחוק ממני אז כל תמיכה תהיה לא יותר מוירטואלית, ולא שזה לא חשוב אבל יש לזה חסרונות.

געתי לכאן כי הבנתי שיש בעיה ואני מנסה לתעד אותה, להבין אותה, להסתכל עליה, להתייעץ עליה ואולי גם כדי לאגור את הכוחות ולצאת מהמערכת הזו.

השכל אומר שהאושר שלו הוא חשוב אבל לא שווה את ההקרבה הזו שלי ועדיין אני קפואה במקום.

איפה היה הקו הדק הזה שבו נדמה לי שהוא העתיד שלי לא משנה מה?
אני פשוט מרגישה אבודה לגמרי.

הילה יקרה,

בחרתי לצטט רק משפטים שלך. כל אלה משפטים שלך.

לי נראה, שאת יודעת היטב את התשובה לשאלותייך.
לי נראה, שאת יודעת היטב מה את רוצה לעשות.
ושאת יודעת זאת היטב כל כך שאת קוראת לתמיכה לעשות זאת.

אני מתרשמת שאין לך תמיכה אמיתית במעגל הסובבים אותך.
תמיכה אמיתית זה אנשים שיכולים ורוצים ויודעים איך להיות אתך בתקופה קריטית כל כך בחייך.
ואם אין כאלה בנמצא, זה לא אומר שאת חייבת לעבור את זה לבדך רק כי הקרובים לך עסוקים בבעיות משל עצמם. ממש לא יקירה.
זה אומר, שתצטרכי לגייס עוד קצת כוחות, כדי למצוא את התמיכה הזו.

תמשיכי לכתוב כאן, ותפרטי עוד מה יסייע בידך לצאת מהקפאון.
אל תתבלבלי יקירתי בדבר אחד,
הדיונים ברשת חברתית יכולים תמיד לגלוש ממה שמעניין אותך באותו רגע. זה חשוב, שזה מפרה, אבל זה לא העניין.
העניין שלך הוא את.
ואת - כבר ענית על כל השאלות של עצמך עוד כששאלת אותן.

כשתתפני מהאחריות "לאושר ולחיים שלו"
ותקחי אחריות לאושר ולחיים שלך - תוכלי (ורצוי מאד שתעשי זאת) לברר גם את זה: "גם אני לא טלית שכולה תכלת" וכל מה שתיארת בהמשך המשפט הזה.
כדאי שתבררי את זה. בשבילך.בשבילך, יקירתי.

ציטוט של אקראית במכוון מאתמול :

"כשתתפני מהאחריות "לאושר ולחיים שלו" ותקחי אחריות לאושר ולחיים שלך ....."

כל כך נכוןןןן. מנסה לשנות את הגישה שלי וזה קששששה. קשה מאד.
כי באופי שלי טוב לי כשלאנשים החשובים בחיי טוב וקל מאד לגייס אותי לעזרה.
וזה היה בסדר גמור וחייתי עם זה בשלוה גמורה עד שהבנתי שהאדם שהכי חשוב לי ממנו על פני האדמה (אחרי שלושת ילדי) מנצל את התכונה הזאת וכותש אותי עד דק.
עכשיו אחרי שנים של מאבקים בלתי פוסקים עם מתעלל מהזן הקשה ביותר, שמשתמש בכל כלי הנשק הקיימים וגם כאלה שהוא המציא בעצמו, סוף סוף אני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה.
והאור הוא בעצם אני. נכון, אני הולכת למטפלת ויש לי חברות ואחיות תומכות וזה חשוב מאד מאד מאד. אבל בעצם הנקודה הסופית, האחת והיחידה שתציל אותי זאת אני.

אני עדיין בזוגיות אבל עכשיו אני בוחנת כל הזמן את התגובות של בן זוגי ומזהה בהן את הרעל.
כשהוא נחמד אלי אני נחמדה כשהוא מרעיל אני הודפת.
אני יודעת שזה יגמר בפרידה כי עכשיו אני מעכלת שהוא נמצא איתי בגלל אינטרסים.
עכשיו אני מבינה שכל פעם שהוא נדיב (הכוונה : לאו דוקא בכסף גם מבחינה רגשית) הוא מחזיר לי רבע ממה שנתתי ועוד מצפה להחזר של פי 4.
הוא לא מודע למה שהוא. מבחינה קוגנטיבית הוא יודע שמשהו אצלו ממש אבל ממש לא בסדר. מבחינה רגשית אין שום סיכוי שהוא יוכל להתמודד עם זה.
הוא כל כך אומלל שהוא באמת מאמין לסיפורים שלו שכל מה שהוא רוצה זה רק לטובתי ולטובת הילדים. פחחחח....

וזהו ... כבר לא אכפת לי אם הוא יתמודד עם השינוי שחל בי או לא.
מעניין אותי רק שאני אצליח להתמודד עם עצמי ולהחזיק מעמד ולהתמיד בתקוה שהשינוי יהפוך במהלך הזמן לחלק בלתי נפרד ממני.

יום טוב לכולכן

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אקראית במכוון את משקפת את כל מה שאני כתבתי ועכשיו כשהדברים בינינו טובים כל המילים האלו נראות לי זרות לגמרי.
אני זוכרת את מה שקרה אבל התחושות הקשות כמעט ונעלמו.
עובר לי בראש, דמיינתי? הוא כזה מקסים ואוהב ומחבק ושולח הודעות חמודות ואומר לי כמה הוא אוהב אותי שלא יכול להיות שזה קשור אליו...אולי זה היה חד פעמי?האם זה באמת היה כזה רציני שעל זה מפסיקים מערכת יחסים?
והכי גרוע, שעובר לי בראש שבעצם אני שיגעתי אותו אם כל הספקות והשריתי עליו חוסר ביטחון במערכת היחסים (מה שנכון) כך שבעצם האחריות/אשמה היא עליי, ולא שהגיע לי שינהגו אליי ככה אבל שזו הייתה מעין פרצה שקראה לגנב.

אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לדבר על זה אבל לא יודעת איך לפתוח את הנושא ובפני מי. יודעת גם שאם אני אגיד למישהו/י ואז לא אעזוב אני כנראה לא אוכל לסבול להיות בנוכחותם, שהם ידעו את זה עליי ועלינו.

יודעת גם שאם אני אגיד למישהו/י ואז לא אעזוב אני כנראה לא אוכל לסבול להיות בנוכחותם, שהם ידעו את זה עליי ועלינו.

למה?

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כי אני מניחה/מבינה שההתנהלות הזו, גם אם היא חד פעמית, היא לא "נורמלית" ותקינה בין בני זוג.
יש לי תחושה שאם מי מהסובבים אותי יידע שבן הזוג שלי קילל אותו והיה אלים כלפיי (גם אם לא מכות) לא יבין איך אני מקבלת את זה.
נראה לי שבעיניהם זה ייתפס כאילו אני אוהבת להיות קורבן לאלימות_ ו _עלובת נפש
והמילים האלה לא מצאו חן בעיני כי כנראה הן נכונות.
גם ככה יש לי חבר טוב שדי לא סובל את בן הזוג שלי, ולא הסתיר את זה ממני. מרגע שהוא אמר לי ודיבר איתי הנושא הזה עומד בינינו כמו חומה ואנחנו קצת תפסנו מרחק אחד מהשני + אני מרגישה שהוא ממש שופט אותי

נראה לי שבעיניהם זה ייתפס כאילו אני אוהבת להיות קורבן לאלימות ו עלובת? נפש
והמילים האלה לא מצאו חן בעיני כי כנראה הן נכונות._

אף אחד לא אוהב להיות קרבן לאלימות או עלובת נפש.
יש אנשים ונשים שבתת מודע (וחלקם לגמרי במודע) נמשכים למערכת יחסים שבה הם יחוו זאת כי זה מה שהם מכירים או זה מה שהוטמע בהם אם עקב משהו בילדות ואם עקב ניסיון אחר כלשהו. לפעמים זה בכלל תוצאה של חוסר בגרות נפשית ותרגום מעוות של מהי אהבה, מהי זוגיות או מהי אלימות ועוד.

השאלה החשובה היא,מה את רוצה?

_ש לי תחושה שאם מי מהסובבים אותי יידע שבן הזוג שלי קילל אותו והיה אלים כלפיי (גם אם לא מכות) לא יבין איך אני מקבלת את זה.
נראה לי שבעיניהם זה ייתפס כאילו אני אוהבת להיות קורבן לאלימות ו עלובת נפש
והמילים האלה לא מצאו חן בעיני כי כנראה הן נכונות._

הילה, אחד הצעדים הראשונים בהתמודדות הם לספר לאנשים. זה עוזר לא להכחיש את הבעיה. הרי איך שאחרים מגיבים משקף מאוד את מה שקורה.
אחד המבחנים לזוגיות נורמלית: האם אני מתביישת לספר על מה שקרה, או לא?

גם ככה יש לי חבר טוב שדי לא סובל את בן הזוג שלי, ולא הסתיר את זה ממני. מרגע שהוא אמר לי ודיבר איתי הנושא הזה עומד בינינו כמו חומה ואנחנו קצת תפסנו מרחק אחד מהשני + אני מרגישה שהוא ממש שופט אותי
זה קרה לי עם חברה מאוד טובה שלי בדיוק. אחר כך הודיתי לה וגם שמחתי שלא ניתקה את הקשר. חבל מאוד לאבד קשר עם חבר טוב. איבוד קשר עם חברים זה מחיר ידוע ומקובל של זוגיות שיש בה התעללות.
אני מציעה להחליט ששיפוטיות זאת הקטנה שבבעיותייך. זה לא נעים. אבל זה אומר שמעריכים את היכולות שלך.

אני מציעה כמה שפחות לחשוב על הדברים ופשוט לעשות. לקום וללכת. אני מציעה לא לחשוב אם זה קשה, קל, עצוב, שמח וכו'. את בלבך יודעת היטב שלא כדאי לך להישאר איתו.

לי את, חזקי ואמצי. את נשמעת גיבורה וחכמה ומודעת למה שקורה.

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזרתי להתחלה וניסיתי לענות לשאלות בהודעה הראשונה הראשונה. הוא דווקא לא עונה על רובן. הוא תומך בי ואוהב אותי, מראה את הצד הרך הפגיע והאוהב שלו כל הזמן. מחמיא לי, לא דורש סקס, לא נוהג כמו מטורף, לא עושה רושם נהדר על העולם בחוץ (אפילו מרגיש לא בנוח כשיש הרבה אנשים), המריבות לא מכניסות בו מרץ להפך הוא תמיד סחוט והולך לישון מיד אחרי/תוך כדי, לא נטש אותי בשום מקום, לא חושד בי שאני בוגדת ועוד.
דווקא מעודד אותי להיפגש עם חברות אבל כן יורד מידי פעם על המשפחה שלי - עד שהערתי לו והוא התנצל אמר שאני צודקת ושלא יעשה את זה שוב.
מבקר אותי די הרבה, קילל אותי מפורשות (גם אם זו לא הנורמה שלו), צועק הרבה, יש לו שינויים בלתי צפויים במצב רוח, הדברים הכי קטנים פתאום הופכים לריבים אטומיים.
אני הולכת על ביצים, נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים, לפעמים אני מרגישה לא בסדר לדבר עם אחרים על היחסים לנו, הוא לא פגע בי פיזית אבל כן הפעיל אלימות (הלך לכיווני עד שנצמדתי לקיר, דחף למיטה, משך ידיים).
ועדיין אני מוצאת את עצמי מרגישה אשמה. אשמה על זה שהוא רוצה ילדים והתחייבות ואני גוררת רגליים. ובמיוחד שגרירת הרגליים שלי היא אחד מהגורמים הראשיים לריבים בינינו.
אתמול שוב העלה את הנושא ואמר לי שהוא רוצה ילדים ושהוא מוצא עצמו מקנא באנשים עם ילדים/בהריון. כשדיברנו על זה אמרתי לו שאני מפחדת ממנו ומאיתנו ושזה לא ממש עוזר לי להתחייב. הוא מאוד נעלב. כשהמשכנו לדבר אמרתי לו שהבנאדם שקרא לי כלבה מזדיינת לא צריך להתפלא שקשה לי להתחייב. הוא הודה שהוא לא משתלט על עצמו כשהוא כועס/עצבני. מסתבר שזה קצת דפוס במשפחה שלו, לא הרבה אבל מידי כמה זמן יש ריב גדול וכולם מקללים את כולם. מניחה שסוג של ידעתי את זה גם קודם אבל נפתחו לי העיניים רק אחרי שקילל אותי.
אבל אחרי כל אלה הוא אומר לי שהדברים האלה שאני אומרת הם רק תירוץ. שאני נתפסת לאיזה ערב אחד אחרי שסבא שלו נפטר ושאם זה מה שאני צריכה ורוצה אז בסדר אבל שאני אדע שזה רק תירוץ. הוא טוען שאין זוגיות מושלמת, כולם רבים ושעובדה שגם אצל ההורים שלי היו ריבים (גם אם לא קללות) ושאם נראה לי שזה נראה מאוד שונה אצל האחים שלי אז שאני טועה.
אולי אני פשוט מנפחת דברים מעבר לכל פרופורציה. אולי הוא צודק, זה תירוץ, הרי היו לי ספקות גם לפני.

הילה יקרה,
ונגיד שהכותרת של זה היא תירוץ. כמו שאת כותבת בעצמך - היו לך ספקות גם לפני זה. תקשיבי להם.
הדרך תיפתח לך.
בינתיים, למה שלא תסעי לעזור לאחותך כמה ימים?

הי הילה
זה מעולה שאת משתפת בתחושות הקשות וגם בתחושבות של האהבה והרוך וברגעים היותר רגועים ביניכם
אני חייבת לחלוק איתך מנסיוני לגבי נושא של הריון וילודה לגבר שכזה..
שברגע שיש הריון.. היחס התוקפני יגבר!!!
אז תחשבי על זה טוב טוב בבקשה
הריון זה דבר מאוד שביר ורגיש, וכשיל כבר ילד צריך המון כוחות לגדל לחנך לטפל
אי אפשר לעשות זאת כשיש מישהו שם שלוקח אנרגיות ממך
בבקשה אל תכנסי ממנו להריון
מגיע לך הרבה יותר מזה

אם הוא מגיע ממשפחה שנהוג לקלל בה, שווה לחשוב אם את מעוניינת להיות חלק ממשפחה כזו, האם את רוצה להקים עוד פלג במשפחה כזו ורוצה שהילדים יגדלו במשפחה כזו.
לי ברור שלא הייתי מעוניינת .
סוזן יודעת על מה היא מדברת.

לי את - אני מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך
ברגע שתשחחרי את עצמך ממנו יפתח לך עולם חדש וטוב

הילה

אני אישית שונאת פרשנות מניעים ורגשות בדיון ולכן מה שקפץ לי לעין הוא שהוא אמר שזה "רק תירוץ". הוא לא קורא מחשבות, ואני אישי לא מוכנה לקביעות לא הוגנות שכאלו. לא הוגנות - כי לכי תוכיחי שאין לך אחות...

בכל מקרה, גם במשפחה שלי יש ריבים, ובאמת שההורים שלי הם לא מופת לזוגיות טובה, אבל קללות שאפילו מתקרבות לזה לא היו. אף פעם. אני אישית מוצאת את ההבדל הזה מהותי. בין ריב שבו מישהי צועקת "לא אכפת לך ממני" ומישהו עונה "כל מה שאני עושה אף פעם לא מספיק לך" לבין מישהו שצועק "כלבה מזדיינת" - זה פשוט לא אותו הדבר. אלו לא אותם ריבים, גם אם השם הוא אותו שם.

שלום,

הימים האחרונים לא קלים לי.
אני מציבה גבולות ועומדת מאחוריהם כמו אמסטף וזה גורר חיצים רעילים שמושלכים לעברי במרווחי זמן קצרים.
פעם הייתי נשברת באמצע התהליך ואז מתחילים מריבה ונתקעים על ה"חץ" כאילו הוא הגורם למריבה.
לא עוד. ברור לי למה נועדו החיצים אז אני אוספת את עצמי והודפת אותם מעלי כאילו היו קליפות של גרעינים.

אני יודעת עכשיו למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן ולמה לא רציתי להתמודד עם הנושא עד הסוף. הכי פשוט בעולם - כי זה קשה.
לפני שמטפלים בנושא צריכים להכשיר את הקרקע בכל כך הרבה מובנים.
צריך להבין שהאיש שאת אוהבת ולו את מסורה הוא בכלל משהו אחר ממה שאת מדמיינת.
צריך לבנות מבפנים את ההריסות.
צריך להפסיק לחשוש ממנו, מהאיומים שלו וממה שצופן העתיד.
צריך להרגיש את המחנק ולרצות יותר ויותר לנשום אויר צח.
ועוד ועוד.... כל כך הרבה דברים שהתעתוע במערכת היחסים מקשה לעשות

אז אני שמחה שאני נמצאית במקום הזה אפילו שאני יודעת שזה ממש לא תם ונשלם עדיין.

שמחה שהדף הזה קיים ובהמשך אכתוב מחוויותי למען אלו שקוראות שידעו שהן לא לבד.
זה קורה גם לנשים עצמאיות כלכלית ודעתניות. הרעל מחלחל לאט לאט ובמגוון רחב של שיטות.

יום רגוע לכולם

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קודם כל אני רוצה להגיד תודה לכולן על ההקשבה, העצות והתמיכה.

עוברות לי כל מיני מחשבות בראש. עלו כל מיני שאלות ואני אנסה להתייחס

למה שלא תסעי לעזור לאחותך כמה ימים?
אחותי עברה ניתוח בסוף, השתחררה מהבית חולים היום ותהיה בבית כמה שבועות. נסעתי אליה לבי"ח בסופ"ש. חשבתי על לדבר איתה אבל היא נראתה לא טוב + בעלה היה שם כל הזמן והרגשתי לא בנוח. בכל מקרה, זה רעיון טוב אבל אני לא יכולה כי אני כבר לוקחת חופש השבוע, אנחנו נוסעים לצימר לכבוד יום ההולדת שלי. חשבתי לנסוע אליה שוב בשישי אבל הוא אמור להצטרף כך שזו לא ממש סיטואציה שבה אני יכולה לשבת ולדבר עליו. חוץ מזה, אני בתקופה די עמוסה בעבודה כי בדיוק בדיוק קידמו אותי (איזה אבסורד) ואני מרגישה תחת לחץ להוכיח את עצמי ובמיוחד שעוד לא הביאו לי מחליף אז בעצם אני עושה עבודה של שני אנשים.

קפץ לי לעין הוא שהוא אמר שזה "רק תירוץ" _ _ונגיד שהכותרת של זה היא תירוץ. כמו שאת כותבת בעצמך - היו לך ספקות גם לפני זה. תקשיבי להם.
עוברים לי הרבה דברים בראש לעניין הטיעון שלו שכל מה שאני אומרת הוא תירוץ. אני נוטה לחשוב שיש בזה משהו אבל שהריבים האלה וההתנהגות הזו הם הדברים שבאמת מובילים אותי למחשבה שמשהו לא בסדר. אם קודם לכן לא הייתי בטוחה ולא ידעתי לשים את האצבע ללמה וכל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שהבעיה היא בעצם בי ובחוסר היכולת שלי להעריך את מה שיש לי ביד כי באמת שהוא כזה חמוד ומקסים ואוהב אותי והנה מישהו יחסית נורמלי במערכת יחסים נורמלית (מה שמעולם לא היה לי), אז עכשיו אני נתפסת לדברים האלה כי הנה עכשיו יש לי מה להגיד וזה לא רק שאני מדמיינת או לא מעריכה או סתם הורסת לעצמי.
אז המילה תירוץ היא לא נכונה אבל אם לא היו לי את כל הספקות האלו קודם כנראה שהכמה ריבים האלה לא היו מביאים אותי למקום הזה שאני חושבת על לפרק את הכול. עכשיו בלופ מחשבתי שמאוד תורם שלי, אני שוב מרגישה אשמה על זה שאני נתפסת לריבים האלה כי בעצם זה מעיד על כך שאולי אני לא מספיק אוהבת אותו (וכן אני מבינה שזה כנראה נשמע הכי הרסני ודפוק שיש)

שברגע שיש הריון.. היחס התוקפני יגבר!!! כשאני רואה איך הוא התנהג לגיסתי (שהייתה בהריון בשנה האחרונה) זה נראה לי כל כך מרוחק ממנו. כל הזמן כרכר אחריה אם נוח לה, שלא צריך שתעזור עם הפינוי מהשולחן, שתשב וכו'. סוזן סוזן אכפת לך לשתף איך זה היה אצלכם?

מי אני האם את עדיין כאן?

אם קודם לכן לא הייתי בטוחה ולא ידעתי לשים את האצבע ללמה וכל הזמן ניסיתי לשכנע את עצמי שהבעיה היא בעצם בי ובחוסר היכולת שלי להעריך את מה שיש לי ביד כי באמת שהוא כזה חמוד ומקסים ואוהב אותי והנה מישהו יחסית נורמלי במערכת יחסים נורמלית (מה שמעולם לא היה לי), אז עכשיו אני נתפסת לדברים האלה כי הנה עכשיו יש לי מה להגיד וזה לא רק שאני מדמיינת או לא מעריכה או סתם הורסת לעצמי.

כשאני קוראת ת זה, זה נשמע לי כמו: הייתה לי אינטואיציה שמשהו לא בסדר, אבל לא סמכתי על תחושת הבטן שלי ולא ידעתי לשים את האצבע על משהו מוחשי. עכשיו קרה משהו מספיק ברור בשביל שיהיה אפשר לשים עליו אצבע והוא גם מאשש את תחושת בטן שהייתה לי.

זה אומר שתחושת הבטן שלך הייתה נכונה מלכתחילה. לקרוא לזה "תירוץ" זו מניפולציה, וטוב שאת רואה שהמילה הזו לא מתאימה. תירוץ זה משהו שבא לחפות על מעשה לא לגיטימי. והספקות שיש לך והתגובות שלך למה שקרה - הן לגיטימיות.

מותר לך לא לאהוב אותו, "מספיק" או בכלל.
מותר גם להתלבט ולהיות בספקות, גם אם הוא רוצה משהו אחר. את לא חייבת להתאים את עצמך לקצב שלו, את לא שוללת ממנו שום דבר שיש לו זכות לדרוש.

ואני רוצה להאיר משהו נוסף. לי זה נראה מאוד חשוד שמישהו רוצה להתחתן עם מישהי שיש לה ספקות לגביו. אני חושבת שבן אדם יותר מאוזן בנפשו היה אומר לך מיוזמתו שאם את לא בטוחה אז צריך לחכות או לבטל.

מכל הסימנים כולם שבראש הדף, הכי חשוב זה השאלה אם את מרגישה שאת צריכה ללכת על ביצים.
יש בהחלט זוגיות שבה האלמנט הזה לא קיים. יש ריבים, נכון, אבל הם לא מפחידים. אפשר להרגיש מאוד בטוחה גם בתוך ריב, כשרבים עם האדם הנכון.

אחרת, כאשר קראתי את דברייך חשבתי שיש בהם קישור מרומז (או אפילו יותר מזה בחלק מהדברים) בין דינמיקה לא טובה בזוגיות לבין דפוסים של התעללות.
אני מגיבה לזה באופן שעשוי להיראות מתנגח אבל ממש לא מתכוונת לזה ככה.
אני לא כל כך אוהבת את זה שדברים נשאבים בקלות רבה מדי לתוך החור השחור של התעללות ולכן זה היה נראה לי חשוב.

לי זה נראה מאוד חשוד שמישהו רוצה להתחתן עם מישהי שיש לה ספקות לגביו. אני חושבת שבן אדם יותר מאוזן בנפשו היה אומר לך מיוזמתו שאם את לא בטוחה אז צריך לחכות או לבטל.
הדינמיקה של לחץ מצד אחד להתחתן מאוד מאוד מוכרת ולדעתי, על אף שהיא לא הוגנת, בהחלט לא מעידה על שום מצב נפשי. זה קורה הרבה פעמים גם מצדן של נשים ולא קשור בכלל לאיזון נפשי.

הכי חשוב זה השאלה אם את מרגישה שאת צריכה ללכת על ביצים.
לא מסכימה. ושוב, מניסיון.
בהמון זוגות הולכים על ביצים מכל מיני סיבות, בלי שבן הזוג יהיה מתעלל.
זה מלמד על דינמיקה זוגית לא מוצלחת אבל לא על התעללות. זה משהו שאפשר לפתור בדיאלוג מתמשך.

אפשר להרגיש מאוד בטוחה גם בתוך ריב, כשרבים עם האדם הנכון.
נכון מאוד. אבל זה חלק ממה שקורה עם השנים. זוג שישקיע בזה ילמד לריב עם השנים. זה שלא יודעים איך לריב לא מלמד על התעללות או משהו שאינו פתיר.
הדגש שהיה כאן על קללות הוא בעייתי מאוד בעיניי. קללות זה עניין של למידה תרבותית. לי יש חברה טובה שבמשפחה שלה מקללים חופשי. מקללות כאילו בצחוק (לקרוא לאמא שלה סתומה או מטומטמת) ואף למעלה מכך. והיחסים, בחיי, מעולים. הם פשוט לא חושבים שם שקללות זה דבר נורא ואיום.

אני לא הייתי מסכימה שמישהו יקלל אותי ככה, לא בתוך ריב ולא בתוך שום דבר אחר. אבל לתלות בזה יותר מדי זה גם מסוכן.

אחרי כל זה אני מבקשת לחזק משהו שנראה לי חשוב מאוד -
תחושת הבטן שלך הייתה נכונה מלכתחילה. לקרוא לזה "תירוץ" זו מניפולציה, וטוב שאת רואה שהמילה הזו לא מתאימה. תירוץ זה משהו שבא לחפות על מעשה לא לגיטימי. והספקות שיש לך והתגובות שלך למה שקרה - הן לגיטימיות.
לא כדאי לתת לאף אחד לבלבל אותך. עמוק בפנים את יודעת מה נכון ומתאים לך וכדאי ללכת עם זה הלאה.

זה בסדר, לא נקראת מתנגחת בכלל. אבל... לא הבנת אותי נכון. את מוכנה לפרט מה גרם לך לחשוב שרמזתי משהו שנוגע להתעללות (לא הבנתי מה בדיוק)? אני שואלת כי באמת אני מסתקרנת. אם לא מתאים, זה כמובן בסדר גמור (-:

אני לא רואה את עצמי מסוגלת, לא מבחינת הידע שלי על התעללות ולא מבחינת הידע שלי על מערכת היחסים הספציפית של הילה222, להגדיר אותה ככן או לא התעללות.
היו דברים ספציפיים שהרגשתי שיש לי מה להגיד עליהם, ואותם כתבתי. כמה הבהרות לגביהם בעקבות התגובה:

הדינמיקה של לחץ מצד אחד להתחתן מאוד מאוד מוכרת ולדעתי, על אף שהיא לא הוגנת, בהחלט לא מעידה על שום מצב נפשי. זה קורה הרבה פעמים גם מצדן של נשים ולא קשור בכלל לאיזון נפשי.
אכן הדינמיקה מוכרת, ואכן קטרית הרבה פעמים גם מצד נשים, אבל אני עדיין חושבת שזה מעיד על האיזון הנפשי, אין כאן שום סתירה. המחשבה שאפשר באמצעות לחץ לגרום למישהו אחר להרגיש אחרת ממה שהוא מרגיש, או לפעול בניגוד למה שהוא מרגיש - היא מחשבה לא בריאה במיוחד בעיניי. זה לא פשע לא להיות לגמרי בריא נפשית, רובנו כך אני חושבת, אבל בכל זאת נכון לשים דברים במקומם ולהבהיר שהלחץ הזה אינו במקום והוא תולדה של המבנה הנפשי של הלוחץ ולא תולדה של הפעולות של זה שיש לו ספקות.

_הכי חשוב זה השאלה אם את מרגישה שאת צריכה ללכת על ביצים.
לא מסכימה. ושוב, מניסיון.
בהמון זוגות הולכים על ביצים מכל מיני סיבות, בלי שבן הזוג יהיה מתעלל.
זה מלמד על דינמיקה זוגית לא מוצלחת אבל לא על התעללות. זה משהו שאפשר לפתור בדיאלוג מתמשך._

כאמור, לא מתחייבת על ההגדרה "התעללות" במקרה הזה. אני כן חושבת שזה סימן חשוב להתעללות באופן כללי. לא משהו שאין בלתו, אבל חשוב. מכל מקום, לא תמיד אפשר לפתור את זה בדיאלוג. לפעמים כן ולפעמים לא, זה תלוי בהרבה משתנים. מה שהיה חשוב לי להדגיש, זה שזה לא מתקיים אצל כולם, גם לא בהתחלה.

_אפשר להרגיש מאוד בטוחה גם בתוך ריב, כשרבים עם האדם הנכון.
נכון מאוד. אבל זה חלק ממה שקורה עם השנים._
גם כאן, יש זוגות שאצלם זה מתחיל אחרת ומתפתח עם השנים, ויש כאלה שזה כך אצלם מהתחלה. בהחלט זה קיים.
ויש גם דרגות של חוסר ביטחון בריב ולהרגיש ממש פחד לא נראה לי מקום שכדאי להיות בו.
הדגש בעיניי הוא לא רק על הקללות, אלא על הקללות בתוך ההקשר הכללי של הסיטואציה, שהייתה מאיימת ומפחידה והקללות היו חלק מזה וזה צובע אותן באור אחר מאשר קללות שנאמרות בסיטואציות אחרות.

כאן, בד"כ...
אבל נחמד שמתעניינת. נעים מאוד.

כואב לי הלב לקרוא את מה שאת כותבת.
מתביישת מהמראה שזה מציב בפני.
ככה. בדיוק ככה
_את משקפת את כל מה שאני כתבתי ועכשיו כשהדברים בינינו טובים כל המילים האלו נראות לי זרות לגמרי.
אני זוכרת את מה שקרה אבל התחושות הקשות כמעט ונעלמו._

לפני כשבוע, ששוב היה טוב ונעים והתקווה התגנבה שוב ללב, הוא אמר לי, בשיא הנעימות, תוך שהוא חובק אותי, שהוא יודע שאני לא רוצה להיות איתו ומבין למה. התעקשתי, למודת משפטים כאלה ויפים מהם שיאמר לי למה. מכירים את "אני יודע אבל לא רוצה להגיד"? כך הרגשתי איתו. ניסיתי בכל זאת להתעקש, למרות שגם היה נעים, והיה חבל לי להרוס את הרגע. והוא אמר בסוף, כי את אומרת שאני מוליך אותך שולל. נגיד. זה רק חלק מהבעיה. וביקש שאומר לו מתי שיקר לי. ולא הצלחתי להיזכר מולו אפילו בפעם אחת. זה היה פשוט מדהים.
למחרת כבר התעצבן עלי הכי out of the blue ואז כבר יכולתי להעלות את כל עשרות הפעמים לפחות ששיקר, או הבטיח סתם ואז התכחש להבטחה או לקביעה, אבל אז הוא ממילא לא היה מוכן להקשיב ואני כבר לא ראיתי טעם לנסות...

עובר לי בראש שבעצם אני שיגעתי אותו אם כל הספקות והשריתי עליו חוסר ביטחון במערכת היחסים (מה שנכון) כך שבעצם האחריות/אשמה היא עליי יכול להיות שעשית הרבה דברים מעצבנים/לא נעימים/לא מכבדים. (ממה שתארת והבאת זה לא נשמע ככה, אבל נגיד. לצורך הדיון). יש לך את הלבטים שלך, זכותך. זכותו להתבאס, זכותו להתערער מזה, זכותו אפילו לכעוס. השאלה היא איךךךך. והדרך שלו לא נשמעת לגיטימית בשום קנה מידה. לצעוק, לאיים, לקלל, להשפיל??!!
מבקשת לחדד: נגיד שזה היה להיפך. ואת, תהה הסיבה אשר תהה היית מתהפכת עליו, צועקת מקללת, נכנסת לו למקלחת כשהוא ערום ומעליבה את כישוריו במיטה, את הגבריות שלו, את יכולתו לפרנס אותך. האם בגלל שאת מתנהגת כ"כ נורא מותר לו לסטור לך? ברור שלא. מבינה מה אני מאריכה פה לתאר?

טען שזה קרה בעיקר בגלל המוות של סבא שלו וסערת הרגשות בה היה
ועוד דבר שלא הרגשתי שהתייחסו אליו: החיים, כפרה עליהם, עתידים לזמן עוד המוןןןן התמודדויות ומצבים קשים קשים. איך, לדעתך, בן הזוג שלך יתמודד איתם? איך הוא יגיב אליהם? איך הוא יתייחס אליך בזמן הלחץ, הכאב, האובדן?

חזרתי להתחלה וניסיתי לענות לשאלות בהודעה הראשונה הראשונה. הוא דווקא לא עונה על רובן.
גם שלי לא עונה על כל ההגדרות. אבל אז הבנתי שמצבנו עונה על אלה, אולי אפילו על כולם:
_המצב שלך קריטי אם הדברים הבאים רלבנטיים לך:
את מבטאת את דיעותייך פחות ופחות בחופשיות.
את מוצאת את עצמך הולכת על ביצים, נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים?
את מצפה ומייחלת להופעתו של צד יותר רך ויותר פגיע בבן זוגך.
את מוצאת את עצמך ממציאה תירוצים להתנהגות של בן זוגך?
את מרגישה לא בטוחה רגשית?
את מרגישה שזה איכשהו לא בסדר לדבר עם אחרים על היחסים שלכם.
את מקווה שהדברים ישתנו... במיוחד בעזרת אהבתך והבנתך._

ואת ההמשך ב"אדום" אני לא רוצה להביא.

נזהרת וחושבת פעמיים מתי ואיך להגיד לו דברים
אגב גיליתי שזה לא משנה. מה שלא ניסיתי, כולל עם מטפלת זוגית, לא הצלחתי. עד שהבנתי שזה הרי בכלל לא העניין. לא מה אני אומרת ולא איך אני אומרת. רק באיזה מצב רוח/נפשי הוא נמצא.
אני אפילו אגלה כאן לראשונה כשבאחת הפעמים, כשכבר היה מנוי וגמור עימי שאני איתו לא נשארת, מה שהביא אותו כמובן להיות טוב ומייטיב, נסענו באוטו בלי הילדים והוא עשה דבר כ"כ מטופש בנהיגה שיצאתי בטריקת דלת והרשאתי לעצמי בשחרור של אחרי שנים לצרוח ואפילו לקלל. וראה זה פלא: לא כעס עלי על כך, לא נטר לי, התקשר דקות ספורות אח"כ לוודא שאני בסדר בשיא הנעימות. וכך גם בימים הבאים. עד ששוב נפלתי ואז פתאום אמירה הכי רגילה (שנקח את הילדים ל--) יכולה להפוך למריבת סוף העולם.

אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה לדבר על זה אבל לא יודעת איך לפתוח את הנושא ובפני מי. ספרת שאת נפגשת עם פסיכולוג. האם הוא יכול להתאים?

קראתי את הדף הזה - מרתק ממש ורלוונטי לי גם (קשה לי כרגע לשתף)
רציתי לשאול אם מישהי קראה את הספר 'גברים רעילים' וממליצה/לא ממליצה?
נתקלתי בו בביקור האחרון בחנות הספרים:
http://www.dortome.com/%D7%92%D7%91%D7% ... D7%9F.html

הילה222*

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ספרת שאת נפגשת עם פסיכולוג. האם הוא יכול להתאים?
אז זהו שאני כבר לא נפגשת עם הפסיכולוג.
כעיקרון עוד בטרם הריב האחרון שלנו אמרתי שהפסיכולוג פחות משרת אותי (גם ככה הטיפול לא היה סדיר) ושאני יכולה לוותר עליו.
בריב האחרון, זה שהגיע לאלימות (צריכה להזכיר לעצמי את הסוגיה הזו) הוא העלה את העניין הזה ודרש שאני אבחר בינו לבינן הפסיכולוג והמאמנת ואני בחרתי אותם. עשיתי את זה רק בגלל שהוא ממש צעק ותקף.
על כל מקרה, יום אחרי הריב האחרון שבו סירבתי בתוקף לוותר על הפסיכולוג והמאמנת ישבנו ודיברנו על זה ברוגע.
הוא העלה כל מיני טיעונים. בחלקם סבירים בחלקם פחות.
עשיתי חושבים והבנתי שהוא מרגיש מאוד "מפסיד" סביב כל ענייני החתונה והמחוייבות שלי ושאני רוצה לתת לו ל"נצח" בוויכוח הזה וקבענו שאני אקח הפסקה מהטיפול.

ועכשיו שאני חושבת על זה, הוא הודה לי באותו רגע אבל עכשיו זה כאילו נלקח כמובן מאליו.
גזרת המאמנת עדיין פתוחה אז כמובן שממשיכים להתווכח על זה אבל אין שום אזכור או הכרת תודה על הוויתור הזה שעשיתי.
חוץ מזה, הפסיכולוג התקשר אליי איזה פעמיים וביקש שנעשה שיחה. התחמקתי בשתי הפעמים. כי מצד אחד אני רוצה לדבר על זה ומצד שני אני ממש לא רוצה, קשה לי להודות בפני מישהו על מה שקרה בינינו

עשיתי חושבים והבנתי שהוא מרגיש מאוד "מפסיד" סביב כל ענייני החתונה והמחוייבות שלי ושאני רוצה לתת לו ל"נצח" בוויכוח הזה וקבענו שאני אקח הפסקה מהטיפול.

אני לא כל כך מבינה את הקשר בין הדברים ותוהה האם את מבינה אותו?
כלומר, למה שתצטרכי לוותר על פסיכולוג ומאמנת ולמה זה משהו שנכנס למין סחר מכר ביניכם? האם זה עניין כספי שמעורב כאן, כלומר אם יש לכם חשבון בנק משותף ויוצא שהוא משלם על הטיפולים שלך וזו נחשבת הוצאת "לוקסוס" שכזאת? כי אם לא זה העניין (וגם אם כן זה אמור להיות נתון לדיון אובייקטיבי ביניכם בלי שום קשר לריבים או מתחים אחרים), אז למה זה בכלל נכנס לאיזושהי משוואה של משהו שאת עושה בשבילו? ואיך זה בכלל אמור לפצות אותו על עניין החתונה והמחוייבות? אני חושבת שמשהו בחשיבה סביב זה אצלו ואולי גם אצלך לא נשמע כל כך בריא לי אישית ואולי זה משהו ששוווה לחקור אותו קצת.

ולגבי השאלות של התעללות או לא, אני לא בטוחה שכל כך חשוב במקרה הספציפי הזה אם זו בדיוק התעללות "לפי הספר" או לא, לדעתי ברור שמשהו בדינמיקה ביניכם לא בריא ולא עובד, יש מתחים והתחשבנויות והתפוצצויות (כמובן שהסצנה האלימה שהייתה מזעזעת ולדעתי אסור לך להניח שזה לא יקרה שוב!! ולא חשוב בכלל מה היה הרקע). במקרה הכי גרוע זו באמת התעללות, ובמקרה הכי טוב זה פשוט לא נשמע כמו קשר שמבוסס על תמיכה זה בזה וקבלה של האחר, ולדעתי חבל שתישארי שם.

הוא העלה את העניין הזה ודרש שאני אבחר בינו לבינן הפסיכולוג והמאמנת

זה לא נורמלי. זה לגמרי מעוות. ושקטה צודקת שלא צריך הגדרות כדי לא להישאר בקשר כזה, אבל חשוב להגיד שזאת התנהגות קלאסית של מתעלל קלאסי. בכלל, המחשבה שפסיכולוג ומאמנת זה קשור אליו באיזשהו אופן היא מחשבה ילדותית ונרקסיסטית. המתעלל רואה בדברים רגילים לגמרי איום עליו ומנסה לבודד את בת זוגו מדברים שעושים לה טוב ושאין לו שליטה עליהם.
אם זה מתחיל ככה, זה עלול להחמיר ואת תצטרכי להילחם על כל זכות, כמו שלי את מספרת.

הילה, מציעה לקרוא היטב היטב את מה שמי אני ולי את מספרות וכותבות.

וגם את מה שסוזן מספרת ואומרת

לי אישית מפריעה יותר הגישה מבוססת אגו שלו, הספירה של ניצחונות והפסדים. אני מכירה את הגישה הזו. את הגאווה, את החוסר היכולת להודות בטעות. זה רע! זה לא מאפשר תקשורת נורמלית. לא רק זוגית. המצב בו את דואגת לאגו שלו (ומקריבה בשביל זה את טובתך) הוא לדעתי לא נכון.

עצם זה שדברים ביניכם עומדים בצורה של רווח והפסד לדעתי אומר שהזוגיות שלכם כבר הפסידה, בהכרח. ולא משנה מה תעשי. כי העמדה הזו מזיקה. תמיד.
ברגע שאתם אחד מול השני, ולא ביחד מול העולם - משהו פה לא נכון.