סימני התעללות בזוגיות

שליחה על ידי טובה* » 24 מאי 2016, 14:22

בהצלחה. מבינה לליבך. תשתדלי להיות שמחה בכל זאת... ולא עצובה. .קל להגיד אני יודעת. אני בעד הפרדת כוחות. דבר ראשון. שלא תסבלי.אבל אולי זה לא תמיד אפשרי, אולי כי עוד אין לי ילדים ומה שאני יודעת זה. רק לברוח.

אני קוראת מה שאת כותבת.
אני צריכה לרוץ.

הי בנות לא הייתי כאן מלא זמן
מה קורה?
אני קצת התאוששתי

שליחה על ידי קוראת* » 26 מאי 2016, 23:03

אני קצת התאוששתי

איזה יופי, סוזן היקרה! פרטי קצת?

שליחה על ידי יפעת* » 27 מאי 2016, 13:22

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, אני נשואה עם שלושה ילדים וחייה עם בעל מתעלל רגשית כבר 16 שנה. כמובן שלא כל השנים היו קשות, הכל התחיל עם לידת הילדים. קראתי את המאמר לפני שלושה חודשים ומאז הוא נהיה התנ"ך שלי ואני חוזרת, קוראת בו ומתחזקת. חייבת להודות על הדף כי הוא ממש ממש שינה את חיי לטובה!! בבית, בתקשורת עם בעלי מאוד ברור לו שיפעת היא חדשה והקודמת מתה ולא תחזור יותר לעולם. אני מאוד שמחה שיצאתי לחלוטין מהגדרת הקווים האדומים ואני נמצאת באזור בטוח, שלם וחזק יותר מאי פעם. הידיעה שיש שם והכרה למצבי, שאני לא לבד ובאמת אין לי מה לעשות כדי לתקן את המצב חיזקה אותי והפסקתי לנסות לעשות שינויים בי, בהתנהלות ואפילו באופי שלי על מנת להתקבל על ידיו. כשקראתי לראשונה בדף הרגשתי ממש כמו שאסימון עצום שנופל עלי, פתאום הכל התבהר והסתדר לי. המשכתי וקראתי המון מאמרים ברשת ופשוט הכל התחבר לי בראש. אנחנו עדיין ביחד אבל במציאות שונה לחלוטין. אני מבחינתי הבנתי שאני מספיק חזקה כדי לחיות בלעדיו, הנחתי קווים אדומים מאוד ברורים שאני לא מרשה לחצות. התקשורת מבחינתי נהייתה כנה, ולא מצטדקת. בעלי נמצא בשלב שבו הוא מבין שאם הוא רוצה אותי ואת המשפחה הוא חייב לעשות עבודה ולפתור את בעיית הכעסים שלו. הוא מבין שבשביל לקבל אישה אוהבת ומכבדת הוא חייב למלא את תפקידו ולהיות אוהב ומכבד. אני כבר לא מטייחת ולו עקיצה הכי קטנה, אסור לפנות אלי בלשון ציווי, אסור לבקר את התפקוד שלי בבית או כאמא וחייב לפנות אלי בכבוד! תמיד! מצידו, מאוד קשה לו אבל הוא משתדל. עדיין יש התפרצויות אבל הם ממש לא מוציאות אותי משלוותי או מצידקתי. בכל אופן תודה רבה, הדף מדהים ומלא במידע ברור ומשמעותי. ישר כוח ובהצלחה לכולן!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמה שאלות שמטרידות אותי כשאני חושבת על פרידה. אשמח לעצותיכם.
הילדים- כרגע חשופים כמה שבועות לחוסר תקשורת מוחלט בינינו, הם לא נראים מוטרדים כי לצערי הם חוו זאת עשרות פעמים. אם אני פותחת בהליכים מתי להנחית עליהם את הפצצה? כי האינטואיציה שלי אומרת לא לומר דבר עד שמתרחשת פרידה בתכל'ס. ) מתי היא אמורה להתרחש באופן חוקי בכלל?

מה קורה עם הבית שלנו בהנחה שאני מגדלת לבד את הילדים? אני יורשת הקרקע מבחינת החוק. הוא בנה את הבית בעצמו. לא נעים בכלל להוציא אותו מכאן אבל אני לא רואה ברירה... ולהישאר פרודים באותו בית זמן ארוך נראה לי ממש לא בריא לילדים.

איך מתרחש התהליך וכמה זמן נמשך אם אין מריבות על רכוש ומשמורת? אני צופה חוסר שיתוף פעולה שלו עם דיונים / גישורים הוא רק ירצה שאבוא אליו עם עט ויחתום לי... מתעב בירוקרטיה.

ושאלה נוראית: איך מצליחים שלא להתגעגע למציאות האבסורדית הזו, לקשר שלנו, רק מתוך פניקה מזה שאני לבד? זה ממש מלחיץ אותי שארצה לחזור לזה

רמזורית, לנושאים האלה לא נדרשתי, אז אין לי תשובה. כדאי אולי להתייעץ עם עו"ד של נעמת או אירגון דומה. אני חושבת שחשוב מאוד לא לומר לאף אחד שום דבר בינתיים. בעיקר לא לבעלך, כי הוא עלול לרוץ לבית הדין הרבני ולפתןח שם תיק. עדיף, למיטב הבנתי, שהתיק יפתח בבית משפט לענייני משפחה (את יכולה לקרוא ברשת על "מירוץ סמכויות").
מאוד קשה להסתובב עם המחשבות האלה מבלי לספר לאיש. לא הבנתי ממה שכתבת האם יש לך חברה/משפחה שאפשר לסמוך על תמיכה בלתי מסוייגת שלהם ועל סודיות מלאה.
ובכל מקרה, יש לך אותנו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יפעת, איזה מדהימה את! לעשות כזה שינוי בעצמך ממש כל הכבוד. אין ספק שכשצד אחד מפסיק להשתתף במעגל הזה, הצד השני גם צריך להשתנות

שליחה על ידי קוראת* » 28 מאי 2016, 10:50

והפסקתי לנסות לעשות שינויים בי, בהתנהלות ואפילו באופי שלי על מנת להתקבל על ידיו.

מדהים

יפעת, איזה מדהימה את! לעשות כזה שינוי בעצמך ממש כל הכבוד. אין ספק שכשצד אחד מפסיק להשתתף במעגל הזה, הצד השני גם צריך להשתנות

שליחה על ידי לי_את* » 29 מאי 2016, 13:09

וואוו מלא זמן לא כתבו באתר.
אני עוקבת אחר הההתנהלות כל הזמן כי האתר הזה עזר לי המון.

סוזן, אני שמחה לשמוע שאת מתאוששת.
התיאורים של ההתמודדות שלך מאד חיזקו אותי כשנחשפתי לאתר הזה.

רמזורית, אני ממליצה לך בחום רב על שני ספרים שהפכו להיות האורים ותומים שלי בנבכי הנפש המתעללת בעיקר וגם קצת בנבכי נפשי.
"למה הוא עושה את זה" ו-"התעללות נפשית"
מאד מאד חשוב להיות מודעת למה שקורה אצלך.
את לא אשמה במה שקורה לך עם המתעלל אך רק בכחך לעצור זאת וזה יהיה אפשרי רק לאחר שתביני מה המקום שלך ואיך את משתנה.

יפעת, איזה כיף לשמוע על השינוי שחל בך.
גם אני עברתי תהליך כזה לפני למעלה מחצי שנה ואכן דברים השתנו לטובה אבל ויש אבל גדול "הנמר אינו משנה את חברבורותיו"
אם הוא לא יעבור טיפול (וזה צריך להיות טיפול מאד ספציפי עם מישהו שמתמחה בסוג כזה של טיפול) אז שום דבר לא ישתנה באמת למעט השינוי שחל בך.
אז חיזקי ואמצי והמשיכי בדרך הזאת שלך. להיות את ולהפסיק לרצות או לחשוש כי רק משם תבוא לך הגאולה ולא משנה אם יהיה זה איתו או בלעדיו.

כרגע, אני חשה שחלה נסיגה של בן זוגי והוא שוב מנסה להתעלל בי בצורה של חוסר תקשורת.
אני נדרשת למידה רבה מאד של תעצומות נפש כדי לא לחזור למקום הזה שהייתי בו. לשם כך אני לא מגיבה כלל על שום דבר לא ב"למה?" ולא ב"אני לא מוכנה ש..."
הבנתי שמילים לא פותרות שום דבר רק מעשים.

לא מתקשר אלי - לא צריך.
מתקשרת ולא עונה - טוב.
יוצא מהבית בלי לאמר לאן. תוך חצי שעה מארגנת לי לאן ללכת ובשום פנים ואופן לא שואלת אותו איפה הוא היה ומה פתאום הוא מרשה לעצמו.
רק מגיבה בעשייה.

אם הוא "יוצא" לי מהחיים מייד ממלאה אותם בחברות שלי.
הוא יכול ללכת אם הוא רוצה לא כבלתי אותו לחיות איתי וכל סטטוס קוו שנחצה אני מיישמת.
לא מתקשר - לא מתקשרת
יוצא מהבית - גם אני.

יהיו התוצאות אשר יהיו .... ה כ ל לטובה.

שליחה על ידי קוראת* » 29 מאי 2016, 18:39

כרגע, אני חשה שחלה נסיגה של בן זוגי והוא שוב מנסה להתעלל בי בצורה של חוסר תקשורת.

אוי, לי את, עצוב לשמוע.

נשמע שאת מתמודדת היטב ובאופן חזק יותר מקודם.
עם זאת, אני חייבת לשאול, אם
יש אבל גדול "הנמר אינו משנה את חברבורותיו"
מדוע את בעצם נשארת איתו? האם אינך נידונה לחיים שהאומללות והניכור מלווים אותם בכמויות גדולות מדי?

אני גם סבורה שמבנה נפשי של מתעלל לא ניתן לשינוי. זה כל כך עמוק. אני חושבת על כמה לי קשה לשנות דפוסים שלי, שהם נורמליים לחלוטין רק מקשים על החיים (כמו, להיות זקוקה לתכנון מראש וקשיים בספונטניות). כמה מודעות נדרשת, כמה עבודה. הגעתי למצב שאני אומרת "כן" לרוב ההצעות הספונטניות). זה כל כך קשה לי. אז מישהו מתעלל שישנה מבנים מתעללים? לא נראה לי.

שליחה על ידי לי_את* » 30 מאי 2016, 12:15

קוראת את נוגעת במקום הכי כאוב.
לא יודעת למה.

כל כך התחזקתי וכל כך ברור לי שאני לא צריכה אותו בחיי ושיהיה לי הרבההה יותר טוב בלעדיו.
ובכל זאת אני לא מוצאת את הכוח הנפשי לקום ולהיות זאת שיוזמת את הפרידה.

משהו עדיין מעכב אותי.
מה שכן, זה שאני מודעת לנפש המתעללת שבו ומחפשת כל הזמן איפה הוא מנסה לעשות מניפולציות וזה שאייני חוששת כי ילך בהחלט נותן לי המון כח לא לחזור למקום שהייתי בו ולהחזיר במיידי על כל נסיון להתעלל בי. לא מוכנה שיתעללו בי וכשאני מזהה דפוס שהולך ומחריף כפי שקרה אצלי בשבוע האחרון לא רק שאני לא מנסה לייצב את המצב אני בדיעה צלולה מחריפה אותו ולמעשה המסר לבן זוגי הוא חד משמעי במעשים ולא במילים.

נראה מה אגלה על עצמי בהמשך....

שליחה על ידי לי_את* » 30 מאי 2016, 12:19

אני רוצה להוסיף שאולי מה שמעכב אותי זה הניסיון המאד גדול שהוא עושה.
הוא הולך לטיפול והפסיק המון דברים שנהג לעשות בעבר.

עדיין צורת החשיבה שלו בבסיסה לא השתנתה לגמרי ולכן זה צץ כל פעם מחדש.
כל זמן שהוא משתלט על זה ומצליח לעצור בזמן זה נסבל.
לא יצליח וידרדר את מערכת היחסים למקום ללא מוצא - לא בעיה שלי !!!!

שליחה על ידי לי_את* » 30 מאי 2016, 15:27

בשורה התחתונה........
לצערי אין שום הצדקה להשאר במקום הזה
ולהתמודד כל פעם מחדש עם אותה הגברת בשינוי אדרת

לגבי עצמי אני מאחלת לי להיות במהרה בימינו מאחורי המערכת האומללה הזאת.

החלטתי לא להציף כאן עם הסיפור שלי ולכתוב מעין יומן. מוזמנים לדף יוצאת לאור אל חיים חדשים לקרוא ואשמח לתגובות

נפרדנו שוב !!!!
היה ניסיון לצלוח את זה והוא אפילו הלך לטיפול.
לאור ההתעללויות שחזרו לאחרונה אני שמחה שזה קורה וגם דחפתי לכיוון הזה.

אבל זה כואב.
אני אפילו לא יודעת להגיד מה כואב.
שהרי אין כאן אבידה.
האיש הזה פוגע בכל היקרים לו כולל בתו שעליה הוא אומר שהיא הכי יקרה לו בעולם כולו.

יאלללה, הייתי שם, יצאתי מזה כבר ובמסע שכנועים של יומיים הוא הצליח לגרום לי להאמין שהוא מבין שהוא אלים ושהוא ילך לטיפול.
הבעיה שאנחנו גרים ביחד והוא לא מתכוון לעזוב מייד כך שהוא ימרוט לי את העצבים.

בבקשה אל תפנו אותי לחוקים אני בתחום ויש לי חברים וקולגות עורכי דין לרוב.
אני צריכה חיזוקים לנפש. בכל השאר אני אסתדר.

אולי תנסי כן לומר מה כואב?
כי בפרידה האחרונה שתארת- לא כאבת. רצית והשלמת איתה. מה שונה הפעם?

כן, בחיוך! תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, קלישאה אבל נכונה.

נפרדנו שוב !!!!

לי את יקרה, אלה בשורות נפלאות!!

זה בסדר שזה כואב. זה נורמלי. יש פה פרידה, שינוי למערכת, יחסים שרצית פעם ועוד. אבל אין פה אבידה.
מותר שיכאב לך. אבל הכאב הזה יחלוף והכאב שבחיים איתו לא חולף!

אני חושבת שהוא חזר לאחרונה להתעללויות משום שלא נוח לו לעבור למקום החדש שהטיפול מציע לו. נוח לו להישאר בתבניות ההתעללות המוכרות. הוא לא מעוניין להיפרד מהן. זה בלתי נסבל בשבילו לעבור מלהיות מתעלל עם שליטה ועם עונג הכוח, ללהיות נורמלי שלא מקבל תמיד מה שהוא רוצה ולא יכול להתענג על כך שהוא מפעיל את כולם דרך כוחניות. זאת פרידה שהוא לא מעוניין בה.

בטוח בטוח בטוח שיהיו לך חיים טובים יותר. את לא תאמיני איזו הקלה תגיע וכמה הנורמליות תשמח אותך.

קוראת תמיד כה מדייקת. אבל כמי שהיתה במקום של לי את, ואולי עדיין שם, הייתי עלולה לקרוא את המשפט אני חושבת שהוא חזר לאחרונה להתעללויות משום שלא נוח לו לעבור למקום החדש שהטיפול מציע לו. נוח לו להישאר בתבניות ההתעללות המוכרות. הוא לא מעוניין להיפרד מהן. זה בלתי נסבל בשבילו לעבור מלהיות מתעלל עם שליטה ועם עונג הכוח, ללהיות נורמלי שלא מקבל תמיד מה שהוא רוצה ולא יכול להתענג על כך שהוא מפעיל את כולם דרך כוחניות. זאת פרידה שהוא לא מעוניין בה. כאילו זו רק תקופה קשה בדרך לשינוי המיוחל. כאילו שווה לסבול עוד קצת כי זה הבמפר האחרון.

ברור שקוראת לא התכוונה לזה, אבל חשוב לי להדגיש את זה שאין עם מי לעבוד ולא כדאי להישאר שם ולקוות.

אני יכולה להוסיף, שכאשר האקס שלי הבין שאין לי שום רצון להיות איתו, הוא לא הפסיק לדבר על כך שילך לטיפול. עודדתי אותו לעשות כך, אך הדגשתי שאין לזה קשר לזוגיות שלנו. כי היא כבר לא תהיה. אז הוא, כמובן, אמר שלא ילך לטיפול אם אני לא איתו (זה נוסח כמובן באופן הרבה יותר מחזר: רק למענך, בשבילך אני מוכן הכל...).
אבל אני כבר במקום שאומר שילך, יעבוד, יעשה את השינוי שלו. אולי אז--- אבל ברור לי שזה תהליך של שנים, כמו שברור לי שזו "הליכה לטיפול" מהפה לחוץ.

שאין עם מי לעבוד ולא כדאי להישאר שם ולקוות.

לחלוטין. זה מה שהתכוונתי לומר. אולי לא הייתי ברורה. רציתי לומר שזה שבן הזוג של ליאת חוזר לנוהגיו המתעללים אחרי שהמצב השתפר בעקבות טיפול מראה שהוא בבירור מעדיף את המצב המתעלל ושהוא לא מוכן להיפרד מהאזור המתעלל.

נכון מאדדדד

למה להתעסק בשינוי של מה שנותן לך כח.
למה לסבול מרגשות אשמה אם אפשר להאשים את כל העולם ואחותו (במיוחד את בת הזוג).
הרי אם בת הזוג כל הזמן בלחץ ולא משנה הסיבה אז היא נוטה לוותר.
למה לסבול אם מחזירים לך באותה מטבע כשאתה תמיד יכול להכות חזק יותר באמצעים מאד מאד לא קונבציונליים.

זהו שבסוף גם זה נגמר. כשלבת הזוג כבר לא אכפת מכלום העיקר שתלך אז שום דבר כבר לא מהווה קלף (ישששש!!!!!!!)

שליחה על ידי דנית* » 05 יוני 2016, 12:00

לצערי חזרתי אחרי תקופה טובה יחסית. חשבתי שהוא עשה שינוי..הוא הסכים לדבר עם מטפל. אבל זה רק שקט תעשייתי. אמנם הוא משתדל לא לצעוק אבל הוא עדיין ביקורתי לא מראה חיבה .כל ההשתדלויות שלי והוא הפכפך..ליאת קיוויתי שבשורה טובה תגיע ממך. לצערי אין תקווה. אני צריכה להפסיק לצפות.

שליחה על ידי דנית* » 05 יוני 2016, 12:14

יפעת אשמח אם תשתפי עוד איך הצלחת להביא אותו לעשות שינוי. פניתם לטיפול? דיברת איתו או פשוט שינית משהו ההתנהלות שלך וזה מה שעזר לך? אני במקום תקוע לא מרגישה שיכולה לעזוב ומחפשת פתרונות למצב המדכא הזה..

דנית, שלום יקרה.
גם אני חזרתי לכאן אחרי "תקופה טובה"
אצלי הוא הלך לטיפול ועשה שינויים מרחיקי לכת בתחום ההתנהגותי.
זה החזיק מעמד מס' חודשים והיה לי כיף לא נורמלי - מודה.

אבל בדיוק כמו שקראתי בספרים הטיפול צריך להיות מאד ממוקד בדברים מסויימים והוא שונה לגמרי מטיפול רגיל מה גם שהוא מאד ארוך (כלומר לוקח המון זמן למתעלל להפנים).

אז זה התחיל לזלוג שוב לאט לאט.
בהתחלה הייתי מגיבה מייד בתקיפות והוא היה נסוג אבל חבל (בשבילו כמובן) הוא התחיל להעלות במינונים ולהגיב על התגובות שלי.

יש שיר שאני מאד מתחברת אליו בשלב הזה והוא מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה.
"צר לי שנשבר לי" של שרון חזיז.

אני מאחלת לך שהכל עוד ישתנה לטובה ושתצליחו ואם לא אז ...
מאחלת לך ולכל מי שבמצבי שתגיע לרגע שהמשפט הנ"ל ידבר אליה.

אל תחשבי שאני גיבורה גדולה.
קשה לי להיות מרוכזת ויש לי עליות וירידות במצב הרוח
אבל בכל זאת יש לי הפסקות של שעות ארוכות שבהן אני חשה שלווה.

אז בכיף אני כותבת כאן את מילות השיר שהפך לי להמנון :

למה אתה כל כך קשה אלי?
או שאתה כל כך חלש
או שאתה כל כך גדול עלי
או שאתה בלתי מורגש

איפה התברברת
כשהיית בתוך תוכי
למי התחברת
אם כן למה זו אנוכי

פזמון :
צר לי שנשבר לי
לא שפחתך או אימך
הולכת ממך
הולכת ממך

לא משנה אם תתאכזר אלי
לא משנה אם תתרכך
בין כה וכה לא תתחבר אלי
למה נוסיף להתחכך

שוב לא מרחמת
לא עליך ולא עלי
גם לא מדממת
בקרבי מצעקותי

צר לי שנשבר לי.....

רגע מתנחמת
והראש מסתובב אחור
רגע עוד חולמת
על הטוב שאפשר לזכור

צר לי שנשבר לי.....

שליחה על ידי יפעת* » 06 יוני 2016, 00:20

הי, זה ממש ארוך אז סליחה מראש. לכתוב עושה לי גם סדר בראש קצת... למעלה שיתפתי בשינוי שעברתי בשלושת החודשים האחרונים וההבנה שאני נמצאת במערכת יחסים עם גבר מתעלל. כשאני קוראת מה שכתבתי התמונה נראית ורודה מידי. אכן השינוי שחל בי הוא אדיר. הכוחות והחוזק שלי הם דבר חדש ומאוד עוצמתי ונעים. כשקראתי את המאמר ועוד המון מידע באינטרנט הבנתי כמה דברים, ראשית, אני לא מדמיינת.. רע לי לא סתם. הרי על הנייר הכל בסדר אז למה אני אומללה. עשיתי חשבון והבנתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו (מבחינה כלכלית ורגשית) וביקשתי להתגרש. הוא כמובן סירב לעזוב את הבית ובאותו רגע יצאתי ומצאתי דירה לחודש במחיר נמוך. הודעתי לו שאני עוזבת בערב עם הילדים ומבחינתי זה נגמר. הוא היה בשוק מהאסרטיביות התקשר לחברות שלי ולאמא שלי לספר כמה אני חולת נפש. מכולם הוא קיבל את אותה תגובה, תהייה גבר ותעזוב את הבית כי היא החליטה ועדיף שתצא למען הילדים שלא יצטרכו לחוות טראומה. הוא התקפל ויצא. היו ניסיונות לנהל שיחות אפילו קטנות ולא הצלחנו כי הייתי ממש באטרף, פתאום זיהיתי הנמוכה והתעללות בכל משפט ופשוט לא הייתי מוכנה להמשיך את השיחה. בשונה ממריבות קודמות לא היתה ולו דמעה אחת. היו צעקות וכעס. אני הרגשתי כמו אריה שלא מסכים שיחצו לו את קווי הטריטוריה החדשים. אחרי כמה ימים הוא הגיע הביתה עם חבר שלו שביקש לגשר בינינו ולמרות שכבר חברים ניסו הוא הצליח. הגיע עם גישה דתית. לפיה הגבר הוא המשפיע והאשה היא מושפעת ואם אישה מרגישה חוסר כבוד היא מגיבה בחוסר כבוד... בכל אופן שיחה ארוכה מאוד ומאוד משמעותית שלאחריה הוא חזר הביתה לחודש של ירח דבש. הוא התחיל טיפול בכעסים ולקח אחריות מלאה. נשמע מהמם נכון? אז זהו שלא... כמו שרשמו למעלה לצאת מדפוס שטלתני ומתעלל זה בלתי אפשרי בתקופה כל כך קצר במיוחד שיש אגו כל כך חזק שמחזיר אותו אחורה בכל מהמורה. מאז עברו חודשיים שבאמצע היה עוד ריב מאוד גדול וגם אז הוא יצא מהבית ליומיים ושוב ביקש לעשות שיחה עם אותו חבר. השיחות איתו עוזרות אבל ברור שזה לא יעבור עד שלא תהיה עבודה מאוד יסודית. אני לא יודעת אם הוא בכלל מסוגל לעבודה כזה... מקווה שכן.
אבל הוא לא רלוונטי תכלס. אני מצאתי דרך משלי לעבור מהאישה ה"מוכה" שהייתי לאישה חזקה בדיוק כמוהו ויש לי כמה כלים.:

הכי חשוב זה לנסות לתפוס את התריגר בהתחלה ממש. היום למשל הוא זרק עקיצה מרגיזה. פעם הייתי נעלבת ומתרצת.. למה אמרת את זה או עונה בעקיצה ואז זה היה גועל תוך דקות. אמרתי לו שמע עקצת אותי עכשיו אני בוחרת לא לענות אבל שים לב לא היה צורך בזה. הוא אמר לי צודקת, חייכתי ונגמר. זה הכי קשה שיש.
לא הצלחתי לעצור או שהוא לא התנצל אני מחזירה בענק. בחוסר פרופורציה מטורף. אני לא נעלבת יותר אני כועסת. זה מנקה אותי מי אתה בכלל שתפגע בי?? ואני יכולה להיות ממש מרשעת אפילו יותר ממנו.

בגלל שאני לא נעלבת יותר אני נרגעת בשניות. פגע בי החזרתי, זהו נגמר. לא סוחבת יותר מועקה בלב.
3 אני שומעת הכל! משפט תמים לכאורה שהמשמעות הנסתרת שלו אלימה מקבל התייחסות זהה ורהוטה. אני מפרשת לו בדיוקקקק מה שמעתי. ממליצה לקרוא מאמר בשם מילים הורגות. יש ברשת. פשוט מחכים ומדהים.

הסרתי את האיומים. אין איומים עלי יותר בכלל. האיום העיקרי שהוא היה משתמש בו זה אני אעזוב אותך. זה הוסר כשהבנתי בפנים שאני יכולה בלעדיו. ככה עם כל איום. אם אני שומעת איום אני מתעמת איתו באותו הרגע. זה ממש חשוב לי. אני לא מפחדת ממך ואתה לא יכול לפגוע בי בשום דרך.
אני מתייחסת לשתיקה כאלימות לכל דבר, אסור לך לשתוק ככה סתם, אסור לעשות פרצוף חמוץ. מיד אני מגיבה. שוב, לא בהתגוננות! "מה הפרצוף הזה? עם הפרצוף הזה אני מבקשת ממך לצאת מהבית ולחזור עם פנים חדשות.
ביקורת, ביקורת, ביקורת. אני שומעת אותה גם היא מתחת למילים. אני יודעת עם עצמי שאני עושה את הכי טוב שלי. לא משנה כמה הערימה של הכביסה ענקית או כל דבר אחר. אני לא מתנצלת. אני פשוט נהדרת ויש לך מזל שאתה זכית בי. אז אם מפריע לך שטאטתי ולא הרמתי את הערימה אתה מוזמן להרים עם היאה, הוא ממש ליד. משתדלת לענות בלי לריב. שמעתי, אני נהדרת, אתה מוזמן לעשות יותר טוב. עשית? מגניב לי!

היום הוא מתחיל לאכול את יפעת החדשה. בהתחלה היה מתחרפן שהייתי אומרת את זה היום הוא כבר משתמש בביטוי בעצמו.. ברור לי שהוא צריך טיפול מעמיק אבל שיחררתי וזה לא ענייני. אני שומרת על עצמי ואני מרגישה מצויין. אני לא מתרגשת ממריבות ויש מריבות כי אני מנצחת בכל ויכוח. הכוח אצלי עכשיו, לא תשתדל אתה יוצא מכאן.
אני לא יודעת מה יהיה יש ימים שאני אופטימית ויש ימים שאני לא רואה איך נצליח לצמצם את המריבות האלו אבל בינתיים אנחנו יחד. אעדכן בהמשך ובהצלחה לכולן!

יפעת, מה שאת מספרת הוא מאלף.
מדוע נתת לו לחזור הביתה? את אוהבת אותו? מאמינה שישתנה?

בכל מקרה, האופן שבוו חיזקת את עצמך, הבנת את המבנה של הסיטואציה והתחלת להתרומם הוא מרשים מאוד.

יפעת תוכלי לצרף קישור למאמר מילים הורגות ? החיפוש מביא אותי להמלצות על הספר.

יפעת וואוו את מתארת בדיוק את התהליך שאני עברתי.
זה עבד ככה בדיוק גם אצלי.
אני מאמינה שאם תמשיכי בדרך הזאת יבוא השינוי אבל זה גוזל כל כך הרבה אנרגיות.

אצלי למשל הוא נסוג בכל כך הרבה מובנים.
הפסיק לאיים עלי שיעזוב (כי זה לא מפחיד אותי. לעומת זאת אותו זה מפחיד).
הפסיק לאיים עלי שיצא לבד מתי שבא לו בקטע של להעניש אותי (כיהוא יודע שתגובתי תהיה "אתה יכול לצאת וגם להשאר שם").
הפסיק להתערב לי בניהול הבית (כי הוא יודע שמייד אני יגיד לו שזה הכי טוב שאני יכולה וזה מספיק לי)
הפסיק להתערב בחינוך של ילדי (זוהי זוגיות שניה וזאת היתה דרישה מאד מוחלטת ממני כשחזרנו אחרי הפרידה הקודמת לפני חצי שנה ושאני יזמתי)
לא אמר מילה כשהלכתי לעזור לחמותי לשעבר שאיתה הוא לא בקשר בגלל משהו שהיא עשתה (והוא צודק במקרה הזה כי היא באמת פגעה בו)

בכל משפט שלו אני מטילה ספק וקודם כל בודקת למה מתכוון המשורר הפרטי הזה. אם אני חשה שהוא מנסה להוביל את קו החשיבה שלי אני עונה יפה טוב ועוברת הלאה.
אני חשה זכות לבקש דברים שבעבר לא העזתי. כמו למשל להרגיש הכי נוח שבעולם ללכת איתו לקניות ולא להציע להתחלק במימון. ומה שיפה זה שאני גם משדרת שזה מה שאני מצפה ממנו. שישלם ולא יפנה אלי בכלל גם לא כדי להשיג ממני איזושהי הכרת תודה. כי זה בדיוק מה שאני עושה עבורו כשאני עושה קניות ככה שהוא לא עושה לי שום טובה.
אני לא מרשה לאף אחד להעביר עלי ביקורת גם לא בשיחות חבריות. לדוגמא בארוחת ערב שערכתי לכבוד יום הולדתו של בן זוגי אחד החברים, בחור מקסים שניהל בעבר קייטרינג, אמר לי שהארוחה היתה נהדרת ושאל אם אני רוצה ממנו כמה טיפים. ממש אבל ממש בגסות ובנוכחות כולם הרמתי את היד ואמרתי בחדות שיחסוך את זה ממני כי שבעתי מהערות ביקורת ואני לא רוצה יותר לשמוע (ואני חוזרת ומדגישה זה ממש לא הגיע לו כי הוא עשה את זה באמת לא ממקום של ביקורת. אבל זה מה שיצא ממני החדשה שלא מוכנה להפגע יותר גם במחיר של חוסר נימוס ו/או יצירת אי נוחות לאחר).
הפסקתי לגמרי לתווך ולטייח עבור בן זוגי. הוא לא יוצר קשר עם הילדים שלו שיבואו אלינו אני לא שואלת לא אותו ולא אותם. הוא רב עם הבת שלו ומחפש אצלי צידוק אני מיד חותכת את הדיון במילים : "אתה יודע שאני לא חושבת כמוך, לא רוצה להגיד לך את דעתי, בשביל מה להתחיל ויכוח".
אם הוא מנסה לעצבן אותי בפעולה מסויימת אני מייד מחזירה. מנתק לי את הטלפון באמצע שיחה מפסיקה להתקשר באותו רגע.
מספיק דיבורים והסברים - מעשים !!!!!! וזה אפשרי רק אחרי שעוברים את השלב של הפחד שהוא יממש איומים של לעשות לך את החיים שחורים ועוד יותר חשוב כשמבינים שאם הוא הולך זה עושה רק טוב.

עם זאת, מאחר שהוא לא עבר טיפול ספציפי (הוא הולך למטפלת אבל אני לא שואלת על מה הם מדברים כי החלטתי מההתחלה שאין לי שום אחריות בנושא הזה) אזי הוא לא שינה את קו החשיבה הוא פשוט נזהר. וזה מתבטא בכל מה שאמרתי לעיל מבחינת שינוי התנהגותי אך מבלי שהוא עושה את זה מהמקום הנכון.

ולכן לאט לאט התחילה לזלוג התנהגותו משכבר הימים. פתאום חזרו בקטנה ניתוקי הטלפון. החזרתי בזה שלא החזרתי צלצול וגם הדגשתי לאחר מכן שזה לא לרוחי ואני מצפה שיחדל. אז עברנו לזה שהוא לא מתקשר אלי. גם על זה לא הגבתי במילים בתחילה פשוט הפסקתי גם אני להתקשר. אז עברנו ללא לענות לי לשיחות כאן כבר החלטתי לפעול. התקשרתי לחברות שלי והתחלתי לצאת מהבית כל ערב להליכות והכל כאילו בסדר ממשיכה לדבר איתו כשהוא חוזר הביתה בערב. חוזרת מההליכה אומרת שלום יפה מתקלחת והולכת לישון.

הוא כמובן התחיל לצבור כעסים.... לא אכביר כאן בפרטים הקטנים, בסופו של דבר הוא פנה אלי פתאום ב"הברקה" חדשה (פחחחח מאד מאד ישנה) שמשהו אצלנו לא עובד והוא צריך להרהר על מה שקורה ביננו ולכן הוא לא רוצה לנסוע איתי לחו"ל (טיול שקבענו עם חברים וכבר רכשנו כרטיסי טיסה). הקשבתי בשקט רב ואז שאלתי מה בעצם הוא אומר לי, האם הוא אומר שנפרדנו ?? הוא מייד אמר שאנחנו לא נפרדים ושאני לא אכניס לו מילים לפה. חזרתי ואמרתי שזה מעשה שעושים כשנפרדים אז אם הוא מתכוון לעשות את זה שיבין שאנחנו לא ביחד ואין ביננו זוגיות.
הוא פנה לחברים שלנו וביקש לבטל את הכרטיסים (הארגון בוצע דרכם) מאותו רגע אנחנו בהגדרה חיים באותו בית אך לא ביחד ואני מקפידה מאד לבצע את זה (למרות שיש קושי רגשי - אין מה לעשות).
אז אני לא שואלת איפה הוא ולא בודקת לאן הלך ולא שואלת מתי יחזור והכי חשוב יוצאת כל ערב מהבית והולכת לחברות או לאחיות שלי. לא מכינה לו לאכול (למעט אוכל שאני מבשלת ברגיל לילדים שלי) ולא מתעניינת בשלומו ובעיקר לא חייבת לו כלום אבל כלוםםםםםם.

בינתיים הוא ניסה לפתוח בשיחה של האשמות ואיומים שככה זה ישאר מעכשיו כל אחד יגור בחדר אחר. כלום לא עוזר, אני לא מתרגשת.

זהו, האם הוא יבין בסופו של דבר לא לחצות גם את הקו הזה. כן אני מאמינה שכן.
האם זה שווה את האנרגיות השליליות שאני סופגת בדרך. אני כבר ממש לא בטוחה (אני מדברת על עצמי בלבד. יתכנו סיטואציות אחרות כמו ילדים משותפים או תלות כלכלית שכן זה שווה).

ואחר כך, אחר כך נצטרך לעבור עוד פאזה ועוד פאזה ועוד פאזה ואני אחווה את התחושה של הפרידה שוב ושוב ושוב
אז אולי הכי כדאי שזה כבר יסתיים כאן ועכשיו כי כבר אין לי את הכח לחכות לשינוי המיוחל למרות שדוקא עכשיו אני הכי קרובה לו מתמיד.

ולסיום : מה שיהיה יהיה - לא אשפוט את עצמי לא אם נפרד ולא אם בסופו של דבר נחזור לניסיון נוסף.

האם זה שווה את האנרגיות השליליות שאני סופגת בדרך.

ממש לא, ליאת יקרה! חיים רק פעם אחת. לא צריך להעביר חיים תחת אלימות כזאת. איזו איכות חיים ירודה! וחבל שהילדים נחשפים לזה.

אז אולי הכי כדאי שזה כבר יסתיים כאן ועכשיו כי כבר אין לי את הכח לחכות לשינוי המיוחל למרות שדוקא עכשיו אני הכי קרובה לו מתמיד.

גם אם יש שינוי התנהגותי, בן הזוג שלך נשמע בן אדם רע. הוא פורח כשאת סובלת. הוא רוצה לראות אותך סובלת. אם הוא לא מצליח לפגוע בצורה אחת, אז הוא ינסה באחרת. הוא בוודאי לא רוצה שיהיה לך טוב.

את גיבורה, ליאת!! איזו מודעות ואיזה תהליך!!

קוראת יקרה,

כמה כיף שאת פה תומכת ומעודדת.
ברשותך אני רוצה לסייג משהו. בן זוגי אכן עושה דברים מגעילים ורעים אך אי אפשר לאמר עליו בהכללה שהוא בן אדם רע שפורח כשאני סובלת.
באין ספור מקרים הוא פרח כשהיה לי טוב.

ההתנהגות לא נובעת מרשעות לשם הרשעות היא נובעת ממקום של רצון לשלוט בכל מחיר כי אחרת עולמו מתמוטט מחרדות שאינו יכול להכילן.
זה לא תירוץ זאת המציאות.

בכל מקרה, זה כבר לא משנה לי למה ומדוע פשוט כי התחלתי לחשוב עלי ולא עליו.

שליחה על ידי יפעת* » 06 יוני 2016, 14:59

הי ליאת, אני קוראת ואני רואה המון דמיון בתהליך הזה. מאוד מחזקת אותך ומקווה שאכן תצליחו לגשר אבל כמו שזה נראה הוא שוב הצליח להפריע לך. להיות בבית עם שתיקה רועמת זה הכי אלים מבחינתי.
פלונית אלמונית לשאלתך למה הסכמתי שיחזור אז כן, אני אוהבת אותו ומקווה שהוא יצליח לעבור דרך. יש לנו שלושה ילדים וזה מפתה תמיד לעשות עוד ניסיון.
אני מצרפת לינק לכתבה על אלימות מילולית סמויה. כתבה מעלפת ומחכימה מאוד.
http://m.ynet.co.il/Articles/3249728
בינתיים אצלנו בבית שוב שמח... רבנו שוב והסכימו להיפרד. הכנתי לנו הסכם גירושין. לא באמת מאמינה שבזה זה יסתיים אבל אני זורמת עם המשחק ונראה לאן זה יוביל.

יפעת את יודעת מה הקטע ?
היום אם הוא מתחיל איתי בשתיקות אני מחזירה לו בשתיקות משלי שנמשכות ונמשכות ונמשכות כי הפסקתי לבוא אליו להגיד לו שזה לא נורמלי.
בהתחלה הוא היה מחפש להחזיר את השקט במיידי כי זיכרון הטראומה עוד היה טרי.
היום הוא חזר לנסות ולבדוק מי ישבר ראשון. ואת יודעת מה קורה, אחרי כמה ימים כשנופל לו האסימון שאני לא אבוא יותר הוא פשוט מתפוצץ מזה.

זה לא נורמלי בשום מצב אבל זה אחד השלבים בשינוי שלי - הפסקתי להרגיש קורבן והתחלתי לתקוף.

ההתנהגות לא נובעת מרשעות לשם הרשעות

כמובן שלא חייבים להסכים פה על אפיון של רשעות. בעיני,המוכנות שלו לראות אותך סובלת ומושפלת באופן קבוע מעידה על רשעות. גם זה שהחרדות שלו מתועלות לשליטה ולצורך להקטין אותך כמה שרק אפשר זה מעיד על רשעות. חרדה לא תמיד מתועלת להתנהגות שהורסת את הזולת כך.

בכל מקרה, זה כבר לא משנה לי למה ומדוע פשוט כי התחלתי לחשוב עלי ולא עליו.

האמת היא שאת צודקת! זה בכלל לא משנה למה ומדוע. השאלה היחידה היא מה היא איכות החיים שלך איתו.

שליחה על ידי יפעת* » 06 יוני 2016, 20:06

ליאת, חשבתי על תגובה יוצר פייטרית... הרי ברור שהוא מבטל את החופשה בכדי לשלוט ולפגוע. למה לתת לו את זה? אולי עדיף משהו בסגנון: יודע מה חמוד? חשבתי על זה ובאמת עדיף שלא ניסע יחד. אולי ננצל את הזמן להיות כמה ימים לחוד ולהתגעגע? תלבשי חיוך גדול תקני בגד ים חדש, תעשי פאן בשיער ותצטרפי לחברים לבדך. אם זה חברים טובים יכול להיות לך כיף העיקר להגיע שלמה עם ההחלטה.

יפעת בוקר טוב,

חשבתי על זה אבל זה לא רעיון טוב בשבילי.
אני לא אהנה לבלות עם זוג חברים כשאני לבד. בטוח שארגיש בודדה.
חוץ מזה זה ממש לא העניין של הטיול אוכל לנסוע מתי שבא לי ולאן שבא לי תמיד.
השארתי את הפוקוס על המעשה האלים ולא על התוצאה.

למה שהוא לא יסע איתם וישאר שם ?????? חחחחח

שליחה על ידי יפעת* » 07 יוני 2016, 21:47

ליאת יקרה , כמובן שאת בסיטואציה ויודעת אם זה מתאים או לא... רק רעיון. גם אני נמצאת במציאות הזו ולא תמיד יש לי כוח לעמוד על שלי. ברור לי שמשחקי הכוח האלה מעייפים ואני לא אשרוד אותם הרבה. אבל! כל עוד אני כאן אני לא מפסידה מולו. הרי יפעת הישנה מתה וטוב שכך ויפעת החדשה היא ממש לא מסכנה. אני לא מענישה את עצמי וגוזרת על עצמי שתיקה של כמה ימים. זה מכניס אותי לדאון. היום אני מעדיפה להתעמת עד ריב מטורף של צעקות אבל השקט הזה לא מקובל. חשוב לי להיות כנה עם עצמי. לא טוב לי שתיקה והכל עדיף עליה. לא אכפת לי שמפריע לו יותר ממני. הנקודה שלי זה מפריע.
לגבי הטיול, מרגיז שהוא ניצח בקרב הקטן... אולי תיקחי חברה ותיסעי? אפילו לצימר או קמפינג או סדנא...הנקודה שזה יהיה בתאריך הזה, לא שיבשת לי, אני אטייל ואתה תידפק. ועלי לא שולטים יותר. נקודה.
ליאת, אלו כמובן רק רעיונות שלי ואני רק מציעה באהבה מתוך הזדהות. בטוחה שאת יודעת כבר לשמור על עצמך, את הקדמת אותי בתהליך אז אני אולי אדבר כמוך עוד כמה חודשים.
אמן ויהיה טוב לכולנו!

יפעת את כל כך מרגישה לי אני.
מלאת תובנות והערה האחרונה שלך זה בדיוק מה שרציתי לכתוב כשקראתי את מה שכתבת.

הייתי גם שם. במקום של הלהתעמת ולא להסכים שיתנהגו אלי ככה.
זה גזל ממני כל כך הרבה אנרגיות וגרם לי לכעסים עצומים והרגשה של חוסר אונים. הרי את לא באמת יכולה להכריח מישהו לדבר או להפסיק להתייחס אליך כאילו את אויר.
אז לפעמים זה מצליח כי פתאום הוא תופס את עצמו לפני שזה מקצין ולאחר מספר פעמים נמאס לו "לוותר" ואז מה ???

אני הגעתי למקום אחר. מקום של מעשים ולא דיבורים.
אתה לא רוצה לדבר. אני בטח ובטח לא רוצה. עכשיו בוא נראה מה קורה .... לך !!!!!
הגלגל מתהפך.

אני רוצה לספר לך משהו מדהים.
בעבר כשהיינו רבים הייתי חסרת אונים כי כל תגובה שלי זכתה לתגובה עוד יותר קשה וזה הכניס אותי למתח ולחרדה וחוסר וודאות של מה יהיה. הייתי שוקלת מה לעשות בזהירות וזה היה פשוט משתק אותי ואז הייתי בעצם הופכת לקורבן ומתחילה לרחם על עצמי ולחשוש ממה שעוד צפוי לי. לא ישנתי לילות. והוא היה בא הביתה מחייך את חיוך הנצחון שלו. מדבר עם הילדים או בטלפון בעליזות והולך לישון בלי בעיה.

או או איך שגלגל מסתובב לו....

אנחנו במריבה שהפכה מהר מאד לפרידה ביוזמתי.
כתוצאה ממעשה שעשה אמרתי לו שאין ביננו זוגיות.
עכשיו אני נרדמת כמו תינוק.
והוא.... לא יכול לישון.
מעיר אותי כמעט כל לילה להאשים אותי בכל מיני דברים כל כך הזויים העיקר שתמצא הסיבה לתהיה מקובלת עלי כתירוץ מספק לפעולה שלו.

פחחחחחח ...... ילדותי, מפגר ותת רמה......

אני כבר לא רוצה להיות שם. עוד לא הגעתי ל-100% ואני הכי מקווה שהוא לא יבוא לפתור את הבעיה בדרך של בקשת סליחה כי אני חוששת שהוא עוד יצליח לגעת בי כי עדיין נשאר קצת רגש.
ובכל מקרה אני יודעת - בביטחון מלא. אם זה לא יקרה הפעם זה יקרה בפעם הבאה.
אנחנו ביחד לא נהיה.

דנית,

אולי תספרי קצת. מה עובר עליך ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ליאת, ראיתי שפניתם מתישהו למכון רעות.
האם אכן בן זוגך עבר את הסדנא?
יודעת להגיד משהו על התהליך?
האם את היית בקשר כלשהו עם אריאלה?
חושבת לפנות אליה בעצמי לחלק שלי - התמודדות עם התעללות ושינוי דפוסי התנהגות שלי בתוך הסיטואציות.
מאוד מתלבטת כי היא לא ממש באזור שלי ואני קצת מבולבלת.
תודה

נכון, בן זוגי התחיל אצל אריאלה טיפול ואחרי 4 פגישות התחיל להתלונן שהיא לא מקבלת אותו בזמן
אחר כך היא ניסתה לשנות איתו מועד וזה ממש אבל ממש עצבן אותו כי הוא יכול רק ביום ספציפי ובשעה מסויימת.
אז בסוף הוא עזב וגם לסדנא שזאת היתה המטרה מלכתחילה הוא לא הלך.

אם תשאלי אותי, הוא חיפש מהרגע הראשון איך לתרץ את זה שהוא לא הולך לטיפול, אפילו שזה היה תנאי לזה שאנחנו לא נפרדים.

אני לא ויתרתי בשום פנים ואופן ואמרתי לו שהוא הבטיח לעבור טיפול.
אחרי מריבות ואחרי שחברים פנו אלי ואמרו לי שאני ארד מזה כי אין סיכוי שהוא ילך, המשכתי לעמוד על דעתי בכל הכוח ומבחינתי זה היה מביא לסיום הקשר.
אז הוא מצא מטפלת באזור המגורים שלנו ואני מודרתי מכל מידע.
גם לא ביקשתי שום מידע כי זאת האחריות הבלעדית שלו על עצמו לרצות להשתנות.

אז מה לדעתי קרה ?
הוא הלך למטפלת מס' פעמים במקרה הטוב. כלומר, אם הוא לא שיקר לי מלכתחילה.
הוא סיפר לה את מה שהוא רוצה לספר לעצמו.
אם היא לא מבינה בתחום ההתעללות הנפשית יש סיכוי גדול שהיא שתתה את סיפוריו בשקיקה.

בכל מקרה שום שינוי תודעתי אמיתי לא התרחש. ולרעיה אנחנו פרודים היום שוב.
בעובדה שהוא הפסיק לשבור דברים או לאיים עלי שהוא יעזוב הוא מתהדר כמו טווס.
אבל לנתק לי טלפונים, לא לענות לטלפונים שלי, לצאת ביום שישי מהבית בהפגנתיות ולחזור כשהוא "נרגע" אחרי כמה שעות (תוך כדי שהוא לוקח איתו שקית בגדים לתוספת דרמה)
והשיא לבטל טיול לחו"ל עם חברים אחרי שכבר רכשנו כרטיסים לזה, הוא מוצא צידוקים מפה ועד להודעה חדשה והוא גם בטוח בעצמו כל כך שאם חברים אומרים לו דברים שאינם מסתדרים לו עם התאוריה הוא דורש מהם שלא לדבר איתי (חחחחחחחחחחחחח - כמה עלוב עוד אפשר לרדת....... מסתבר שעד אין סוף)

את מאד צודקת בכיוון.
לכי לטפל בעצמך.
תראי ששינוי התודעה יביא לשינוי התנהגותי שלך.
זה יביא אותו לבצע שינויים. כמה רחוק הוא ילך עם השינויים זה כבר אינדיווידואלי.

הכי הכי הכי עוזר לשינוי ההתנהגותי של בן הזוג זה הרצון שלך ללכת משם.
תטפלי בעצמך עד שבאמת לא יהיה אכפת לך שהוא הולך ואז הרווח כולו שלך.
אם הלך - טוב. אם נשאר אז בתנאים שלך של הפסקת ההתעללות.

מאחלת לך רק טוב ודרך צלחה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על התשובה ליאת

יפעת,

מה קורה אצלך ?

הי בנות יקרות
הרבה זמן לא נכנסתי לכאן
אני במקום יותר טוב בחיים, מנסה להפנים את האובדן של אימי ומתחזקת למעני ולמען ביתי.
כבר נראה לי כמו חלום רחוק ודהוי- כל המציאות שאפפה אותי בעבר
ואני כעת במקום הרבה יותר שליו, יותר מקבל ופחות כועס
עשה לי טוב הפרידה ממנו
וגם יהיה יותר טוב בעתיד

אני במקום יותר טוב בחיים, מנסה להפנים את האובדן של אימי ומתחזקת למעני ולמען ביתי.
אוי, סוזן, מצטערת לשמוע!! לא זכרתי שסיפרת שנפטרה!

וגם יהיה יותר טוב בעתיד
בטוח

הי קוראת,
אימי נפטרה לפני 4 חודשים

סוזן יקרה, חזקי ואמצי. אני יודעת שהיא היתה דמות חשובה בהחלטה על החיים החדשים

הבוקר, משום מקום, לאחר נתק של כחודש, למעט סמסים ספורים וטכניים, כותב לי משהו ארוך על כך שאוהב אותי, למרות שאמרתי לו: "איך בחורה כמוני נתקעת עם חרא כמוך". השתוממתי. אפילו קצת נבהלתי. היתכן שאני הוצאתי דבר כזה מהפה שלי?! אני יודעת שהכעס, שנים עם מתעלל ואולי גם בעיות באופי שלי עלולים להוציא כזה דבר, אבל לא זכרתי שאמרתי דבר כזה. הייתי מוכנה ומזומנה להתנצל.
זוכרות מה"סימנים" את שלילת המציאות של בת הזוג ולגרום לה לפקפק בעצמה? מסתבר שזה יכול להמשך גם אחרי פרידה. לאחר שבררתי איתו, מסתבר שאמרתי דבר אחר "ואת החרא אני הוספתי" סוף ציטוט מדוייק מסמס שלו. (כלומר הוא הוסיף. אני לא אמרתי דבר כזה).
אני מתבוננת על זה כמעט בסקרנות מקצועית. איך בן אדם יכול לספר לעצמו סיפור שלם, להרגיש קורבן ופגוע, אבל הכל המצאה. לא "תפיסה אחרת", לא שוני במבט. פשוט המצאה.

זאת פשוט מאד מניפולציה.

הוא גרם לך לפקפק בעצמך ולהרגיש רגשי אשמה, במקרה הזה, בשל העירנות שלך, זה תפס לזמן קצר מאד.
אם היית איתו בזוגיות ולא היית מודעת לנושא ומבררת אותו עד תום זה היה גורם לך להרגיש שאת לא בסדר ושאת כל כך מבולבלת שאת אפילו לא זוכרת מה היה.
אחר כך היית מבקשת סליחה ומתוך רגשי אשמה יש מצב שגם היית מפצה אותו על ההתנהגות המאד קלוקלת שלך.

את מספר הפעמים שבן זוגי נקט בטקטיקה הזאת אייני יכולה לאמוד כיוון שבהתחלה אכן נפלתי בפח ובגדול.
האמנתי שאני לא שומעת טוב, לא מפרשת נכון, מוסיפה דברים משל עצמי, מחסירה דברים ועוד ועוד....
והיו גם שקרים שהוא סיפר לי כדי לעורר בי קנאה או פחד שהנה הוא הולך.
בסופו של דבר הפסקתי להאמין בעצמי והתסכול בין ההרגשה שמשהו מאד לא כשורה פה בלי היכולת לשים עליו את האצבע היה ענק.

היום אני מאמינה רק אבל רק לעצמי.
אם משהו זז אצלי בבטן אני אומרת לעצמי "עצור" ולא מסכימה בשום פנים ואופן לעצמי להתחיל אפילו לחשוב על רגשות אשמה.

אני זאת אני זאת אני .... ואם לא בא לי משהו אז לא בא ... נקודה.
ואם אמרתי משהו והוא מנסה לגרום לי לחשוב שזה לא בסדר שאמרתי אז אני אומרת ש"זאת דעתי!!!!" וכן אני עומדת מאחורי מה שאמרתי, לא חשוב איך הוא מפרש את זה.

מלא פעמים הוא זורק הערה כדי לראות מה תהיה התגובה שלי (בקטע של לגרום לי לקנא או בקטע של "אני לא חייב" כי גם את עושה מה שאת רוצה) אז אין תגובה.
התגובה מגיעה בצורה אחרת. אני אומרת בלי להתבייש מי אני ומה אני ושהעולם הוא גדול הוא פתוח ....
וואלה, ככל שהזמן עובר והביטחון האישי שלי גדל הוא מעז פחות ופחות ופחותתתתתת

פתאום הוא חזר לפנק וחזר לעזור ונמנע ממריבות
אבל אני לא משלה את עצמי. גם הוא זה הוא זה הוא - ללא ספק.

אז אני נהנית מהביחד ומהשינוי המבורך אך ממשיכה עוד ועוד לתרגל עם עצמי את ההסתמכות על הרגשות שלי ועל הפרשנויות שלי.

זאת פשוט מאד מניפולציה.
נכון. אבל לדעתי, לגמרי לא מודעת אצלו. הוא ממש לא שם לב למה שהוא עשה.
היום אמרה לי מישהי, כשניסיתי להבין "למה" הוא עושה כך, הרי זה מנוגד אפילו לאינטרס שלו "להחזיר אותי", כמו שהוא קורא לזה. והיא אמרה, כמו העקרב שהכיש את הצפרדע שהעבירה אותו את הנהר. למה? כי זה הטבע שלו.

מדהים לראות, עכשיו, כשלמיטב הרגשתי (מסייגת, אבל בכל זאת) אין לי עניין להיות איתו ואני פחות מעורבת רגשית, איך הוא תופס עצמו קורבן ופגוע. באמת, לא כמניפולציה. בהמשך ההתכתבות בינינו, הוא בכלל לא רואה מה הוא עשה כאן. ולא מבין איך לא הבנתי שבעצם רצה להחמיא לי. רק שתבינו את העיוות.
יותר מזה, הנה אנקדוטה ששעשעה אותי, ואחלוק כאן: רק היום, כשהקראתי לאדם חיצוני את הסמס המדובר, קלטתי שגם כתב שם ש"לאחר שבשבועיים האחרונים רעיתי בשדות זרות לא ירדה קרנך בעיני". בחיי, פשוט לא שמתי לב לזה כשקראתי. או כי זה כבר ממש לא מעניין אותי. או כי כ"כ זועזעתי שחשבתי שאמרתי דבר כ"כ גס. בכל מקרה, זה אפילו מביך אותי בשבילו לנסות עלי מניפולציה כ"כ נמוכה ושקופה. אם משהו, זה רק דוחה אותי יותר.

מי אני,

שאפו על המודעות.
אכן מניפולציות והן שזורות לאורך ולרוחב בחיי היום יום של המתעלל.
כן יודע? לא יודע? לא רלוונטי !!!!!
העיקר שבת הזוג תהיה מודעת ותחסום את זה לפני שזה פועל נגדה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_מי אני,
שאפו על המודעות._

אני מתבוננת על זה כמעט בסקרנות מקצועית. איך בן אדם יכול לספר לעצמו סיפור שלם, להרגיש קורבן ופגוע, אבל הכל המצאה. לא "תפיסה אחרת", לא שוני במבט. פשוט המצאה.
פוסט מודרניסטים יגידו לך שהכול סובייקטיבי ואין כל מציאות, שגם הסיפור שלך הוא המצאה

ההבדל התהומי הוא שגם כשלכאורה אין ביניכם ויכוח על העובדות עדיין הפרשנות אחרת לחלוטין.
מעניין ומטריד. וגורם לי לחשוב מחדש על כל מיני אמירות שיצא לי להתנצל עליהן אפילו שאני בכלל לא הייתי בטוחה שנאמרו. תמיד האשמתי את הזיכרון הגרוע שלי אבל....

כמו העקרב שהכיש את הצפרדע שהעבירה אותו את הנהר. למה? כי זה הטבע שלו.

משפט חשוב מאוד. זה הטבע שלו. כך הוא בנוי. לזכור את זה כל הזמן.

אם היית איתו בזוגיות ולא היית מודעת לנושא ומבררת אותו עד תום זה היה גורם לך להרגיש שאת לא בסדר ושאת כל כך מבולבלת שאת אפילו לא זוכרת מה היה.

אוי, כמה פעמים שאני התנצלתי בלי אפילו לדעת מה קרה, רק כדי שהמריבה תיפסק, תוך האשמה עצמית.
איכס

פוסט מודרניסטים יגידו לך שהכול סובייקטיבי ואין כל מציאות, שגם הסיפור שלך הוא המצאה
נקודתית, הוא אמר בפירוש, כתב אפילו, שלא אמרתי כך. הוא הוסיף את זה. כדי מה???

אבל במבט רחב יותר, ובלי קשר לפוסט מודרניזם, השאלה אכן עולה אצלי. כמו שאמרת פעם, פלונה, גם אני לא טלית שכולה תכלת. ואם המתעלל כ"כ שבוי בתפיסה, שעבורו היא מציאות ואמת, שהוא הקורבן וכל מעשיו כשרים, אז מי אומר שלא אני המתעלל כאן? כמו ש לי את כתבה על הטיפול של בן זוגה: בהחלט יתכן שבדרך שבה הוא מביא את הדברים אצל המטפלת/ת יראה שהוא בעצם הקורבן שלא חטא, כי כך הוא תופס עצמו. ובעיקר אני מתערערת מאחד המשפטים בדף שלפני שחולק- כלל אצבע: אם אתה חושב שאתה הקורבן, הרי שכנראה אתה המתעלל. מלכוד, האין זאת

?

_כמו העקרב שהכיש את הצפרדע שהעבירה אותו את הנהר. למה? כי זה הטבע שלו.
משפט חשוב מאוד. זה הטבע שלו. כך הוא בנוי. לזכור את זה כל הזמן._

לכשעצמו, זה שעשע אותי בהתחלה, התובנה הזו. היא אפילו נאמרה כמעט כלאחר יד. אבל לאחר ש קור את הדגישה, אני חושבת על זה הרבה ומוצאת שלאחר שנים של טיפול, התבחבשות, כתיבה פה, ניתוחים והשוואות- זה בעצם המשפט הכי חשוב. אדם שלא משקר- מתקשה להניח שהאדם מולו ישקר. אדם שאינו נוהג בתעתוע שכזה- יתקשה להניח שאחר כן נוהג כך. ניסיתי שנים להבין את המתרחש מתוך עולם המושגים וההתנהגויות החברתיות והזוגיות הידועות לי. טעות . ברור לי למה, כי על פניו הוא מתנסח כמוני, נראה כמוני, מתנהג בד"כ כמוני. מאוד מתעתע. אני מעלה באוב כל מיני אירועים בינינו. אני לא מצליחה להבין כעת איך המשכתי להישאר שם. איך ספגתי כאלה השפלות ולא ראיתי ונשארתי.

אולי משום כך קשים לי בחודשים האחרונים הדפים בנושא. הכל כ"כ ברור- בני הזוג שלכן, צר לי על הדטרמניזם- לא ישתנו. זה ברור כשמש. יתכן שינוי קוסמטי פה ושם- עד למשבר הבא. בראש אני מבינה שלוקח זמן, לכל אחת פרק זמן אחר, להצליח לעבור מההבנה הזו להרגשה הזו ומשם ליכולת לעזוב. אבל ברגש- כואב לי לראות אתכן ממשיכות להיאבק עם עקרבים.
זה הטבע שלו. כך הוא בנוי. לזכור את זה כל הזמן.

אז מי אומר שלא אני המתעלל כאן? כמו ש לי את? כתבה על הטיפול של בן זוגה: בהחלט יתכן שבדרך שבה הוא מביא את הדברים אצל המטפלת/ת יראה שהוא בעצם הקורבן שלא חטא, כי כך הוא תופס עצמו.

כדאי לקרוא את המאמר של גבריאל מוקד ב"הארץ" על חשיבות העובדות (בנוגע לקיפוח וקורבנות של תרבות מזרחית או אשכנזית).
יש עובדות. זה שהוא ממציא סיפורים למטפלת ולעצמו לא אומר שהוא הקורבן ושאת המתעללת. אם הוא מתעלל, אז הוא מתעלל.

אני לא מצליחה להבין כעת איך המשכתי להישאר שם. איך ספגתי כאלה השפלות ולא ראיתי ונשארתי.

מה שחשוב הוא היום והעתיד. היום לי למשל ברור שאני חברה רק של אנשים שאפשר להראות להם כשהם מקשקשים. חבר שלי לפעמים מצדיק כעס לא מוצדק שלו. אבל אז אני יכולה להגיד לו שהוא עושה רציונליזציה מקושקשת. זה לא שקל לו להודות, אבל זה בהחלט נקלט.

בני הזוג שלכן, צר לי על הדטרמניזם- לא ישתנו. זה ברור כשמש. יתכן שינוי קוסמטי פה ושם- עד למשבר הבא. בראש אני מבינה שלוקח זמן, לכל אחת פרק זמן אחר, להצליח לעבור מההבנה הזו להרגשה הזו ומשם ליכולת לעזוב. אבל ברגש- כואב לי לראות אתכן ממשיכות להיאבק עם עקרבים.

נכון נכון נכון!

שליחה על ידי דנית* » 17 יולי 2016, 12:49

שלום לכן בנות יקרות, אצלי הכל לא בסדר. אני לא יודעת למה אני מפחדת לבקש גט.
כנראה בגלל הילדים, בגלל שאני לא מספיק חזקה להתמודד לבד, משיקולים כלכליים, ממה יגידו, מחוסר רצון להכאיב למשפחה..אבל בעיקר בגלל התעתוע.
אח כמה שהוא מתוחכם. מצליח לערער לי את הביטחון מולו. כל פעם שאני מרגישה חזקה. שיש לי תוכנית. הוא גורם לי לפקפק במה שקרה.
אולי אני טועה? אולי הוא בכלל לא התכוון?
עכשיו הוא אומר שאני מתוסכלת, שאני צריכה פסיכיאטר, שאני במשבר גיל 40, שזה הפרשנויות שלי..
אני שונאת אותו באמת.
ועוד פעם הוא רצה להתגרש ואני לא רציתי. איזו טפשה. עכשיו הוא במקום אחר הוא לא מסכים לוותר על הילדים. הוא פייטר.
כשהוא מרגיש שידי על העליונה הוא משתמש בקול המפחיד שלו ובקללות המכוערות שלו.
כבר ניסיתי את כל הדרכים מולו, אין לי כוחות זה באמת בזבוז אנרגיה.
לפחות אני כבר לא מאמינה לו. לא קונה את ההצגות שלו.
מתחילה לחיות את החיים שאני רוצה בלי לדפוק חשבון לדעות שלו.
אני לפחות מקווה שהייסורים האלו באמת מכפרים ומחכה לכולנו עתיד יותר טוב. בגלגול הזה או הלגול הבא.

דנית,

מזדהה איתך בסבל שאת מתארת.
חד משמעית יש פיתרון !!!!!!!!!!!
את חייבת להתחזק וזה יכול לקחת הרבה זמן אבל בסוף זה קורה.

כאשר תגיעי להפנמה (שימי לב, לא להבנה אלא ממש להפנמה) של מי ומהו בן זוגך
ותתחילי לפרש לעצמך את ההתנהלות שלו כמו שהיא ולא מנקודת מבטך הנורמלית
אזי שלב אחרי שלב את לבד תפסיקי להתרגש ותפסיקי להתבלבל ותגיבי בהתאם.
יתכן שתגיעי למצב שתרצי להשתחרר ולא יעניין אותך באיזה נזקים מדובר
זה יהיה המקום ממנו תגדלי ותראי מה זה עושה לו.

כל הרוח והצלצולים יעלמו. בהתחלה הם יחזרו כל פרק זמן קצר אבל זה ילך ויתארך.
זה לא שבן הזוג משתנה אבל הוא יודע טוב מאד על מי הוא יכול לפעול ועד כמה.
אחר כך באה גם ההבנה מהצד שלו וגם היא מתרחשת לאט לאט.
לא בהכרח שיהיה לך סבלנות לחכות ברגע שתרגישי שאת יכולה ורוצה לבד בלעדיו.

בכל מקרה, אני יודעת לספר עלי.
השינוי שחל בי שינה בצורה משמעותית את הקשר ואת ההתייחסות שלו אלי.
הוא מנסה להתנקם בדרכים עקיפות, פתאום מתחשבן איתי על כספים ובפרנציפ לא רוצה לקנות איתי ריהוט לבית.
אז בפרנציפ לא רכשתי ריהוט חדש לסלון כבר שנה וחצי ואני מסרבת לארח חברים.

עכשיו הוא כבר מבין את המסר.
שום קלף לא עובד עלי ואם עושים לי פרנציפ אני מחזירה באותה מטבע.
זה עובד !!!!!! אתמול הוא התחיל להתעניין איזה ספה אני רוצה לבית.

וכן זה קשה ומתיש ויש כאלו שכבר מזמן היו הולכות.
ונכון שאני לא תלויה בו כלכלית ואין לנו ילדים משותפים
אבל בכל זאת יש בו משהו מקסים וכייפי וגם נזקק שמחזיק אותי שם
מסיבות שלי שלא קשורות אליו.
אבל אני שם מתוך מודעות כשאני יודעת שמתחתי גבולות שאם עוברים אותם אני כל כך במקום של נגמר.

אז אישית אני במקום אחר. הרבה יותר חופשי. הרבה יותר תוקף והרבה יותר דורש.
כרגע זה מה שבחרתי ואולי מחר זה לא יספיק.
בכל מקרה הכוונה היא שתיהי סבלנית כלפי עצמך ושלא תעיזי להרגיש רגשי אשמה על זה שאת נשארת.
רק תמשיכי לעבוד על עצמך באמצעות ספרות ואם את יכולה אז הכי טוב מטפל או מטפלת שמכירים את הנושא.
התמדה, כמו כל דבר בחיים, זה שם המשחק.

מאחלת לך שלוות נפש ושבוע נפלא.

כנראה בגלל הילדים

הסיבה העיקרית להתגרש ממתעלל היא הילדים!! הם קולטים הכול. אין דבר שלא קלטתי באופן שבו אבא שלי דיכא את אמא שלי. והוא לא היה מתעלל--סתם שוביניסט מהדור הישן. אבל עד היום זה מחלחל אותי לחשוב על זה.
את משחיתה להם את הנפש בזה שאת נותנת להם לחיות בסביבה שבה האבא מתעלל באמא. ואל תשלי את עצמך שהם לא קולטים ה-כ-ו-ל.

הצעדים הבאים:

לתעד הכול.
להקליט אותו אם אפשר.
לפנות לבין דין לענייני משפחה (שייפתח תיק, וחלילה לא ייפתח מתישהו ברבנות. מקסימום תסגרי אותו).
לפנות למרכז לנפגעות התעללות כדי שיידעו.

_לא הצלחתי לעזוב את הספר, והתובנה הכי גדולה שאם אעזוב אותו אני לא גורמת עוול לילדים אלא מצילה אותם מיחסים דומים.
כי איתי הוא כבר לא מעז אבל הילדים סופגים פקודות כל הזמן.._

אלה דברים שאת בעצמך כתבת, דנית
כל יום שאת משאירה אותם איתו את יוצרת נזק. לעומת זאת, אם ייראו שאת עוזבת מתעלל, הם ילמדו מהי נאמנות עצמית, מוסר, חוזק ועוצמה.

שליחה על ידי דנית* » 20 יולי 2016, 08:40

ליאת וקוראת היקרות, שתיכן צודקות, ומפה הבלבול. לפעמים אני מרגישה שאני יכולה להישאר ולהתנהל כמו שליאת מתארת, ויש ימים שנשבר לי ואני רוצה לחתוך..בנתיים ניתקתי קשר מדברים רק טכני. זה מוריד ויכוחים ונותן לי זמן להרגע ולהסתכל על המצב בפרספקטיבה אחרת. פתאום הוא מאוד אדיב . אבל אני כבר לא קונה את זה. מתנתקת רגשית עד שיהיו לי כוחות לקבל החלטה. תודה על התמיכה אין לכן מושג כמה זה עוזר שיש מי שמבין ..כל הסביבה ממש לא מצליחה לראות את מה שאני עוברת

כל הסביבה ממש לא מצליחה לראות את מה שאני עוברת

הסביבה בדרך כלל לא מבינה, או מתקשה מאוד להודות. משום מה, אנשים ממש מתקשים להודות שמישהו הוא מתעלל. אבל את יודעת בדיוק מהו המצב!!
אם יש אנשים שלא מבינים, אל תנסי בכלל לשכנע אותם. זה מאוד מעייף וגוזל את הכוחות.
אם יש מישהי אחת שמבינה--זה מספיק. המטרה עכשיו היא לא לשכנע את העולם, אלא לצאת מהזוגיות הזאת ולפתוח בחיים חדשים נקיים מהתעללות. אין לך מושג כמה זה משחרר. כשמסתכלים אחורה, לא מאמינים!!

מי שלא חווה התעללות לא יכול להבין במה מדובר.

חברות שלי פשוט נשארו פעורות פה כשנשאבתי למקום הזה.
אני שתמיד הייתי עמוד להשען עליו.
שנחשבה לבעלת מוח אנליטי כזאת שלא נכנסת להיסטריה ומוצאת פתרונות לכל דבר.
שנתפסה כחזקה, כרגועה, כבעלת ידע ומסודרת כלכלית (באופן יחסי כמובן) פתאום לא מקבלת החלטות לבד, פתאום מפחדת מהתגובות של בן הזוג שלה.
פתאום מתרחקת מהן ומפסיקה לשתף. כי מה אני אספר ? אני בעצמי לא הבנתי מה קורה לי. פעם גן עדן ... פעם גיהנום.
אם את מספרת כמה נורא הוא מתייחס אליך ושאת לא רוצה אותו ושבוע אחר כך אתם זוג יונים אחרי שהשתכנעת שאת לא היית בסדר אז בפעם הבאה כבר לא בא לך לשתף כי אולי עוד פעם תסתדרו ואולי בכלל זאת את שלא בסדר ???
אז החברות שלי שהכירו אותי לא יכלו להבין מה קרה לי. איך נשתבשה עלי דעתי ואיך אני לא רואה את מה שהן רואות.

מהצד השני, חברות שהכרתי דרכו (בנות זוג של חברים שלו) גם הן לא הבינו.
לא הבינו איך זה יכול להיות שאני לא מסתדרת עם המלאך הזה.
מה הוא כבר מבקש. נכון אולי הוא קצת "דקדקן" אולי הוא דורש "סדר" אבל הכל למען מטרות טובות "הוא הרי עושה את הכל בשבילי ובשביל הילדים"
שיואו איך אני לא מנשקת לו את הרגליים כל בוקר שאני קמה.
והוא הרי ידע לנווט את השיחות בדיוק למקומות שבהם נשארתי חשופה במלוא רגשות האשמה שלי.
איך אני מפוזרת ושוכחת דברים, איך אני חוזרת מאוחר ופשוט "נוטשת את הילדים" (עם מטפלת צמודה שמחכה להם עד היום בגיל 14 ... פחחחחח)
איך אני לא שמה גבולות לילדים כך שבגללי, רחמנא ליצלן, הם יסבלו בחיים כי הם לא קיבלו כלים להתמודדות בעולם האכזר שרק מחכה לטרוף אותם.

והוא הרי גם ידע לעשות רושם של נדיבות ופינוק אין קץ.
לקנות לי את הנעליים הכי יקרות בחנות בחו"ל ליד כל החברים תוך התעקשות שאקנה אותם ושהוא משלם.
הוא סיפר לכולם כמה אני הכי חכמה והכי והכי והכי וכמה הוא לא יכול בלעדי ורק אותי הוא רוצה.
מי ששמע פשוט קינא. קינא בי שיש לי כזה אחד שמפרגן ואוהב ללא תנאי (טוב נו ... קצת דורש סדר ולהיות מעורב בהחלטות שקשורות בו - שזה פחות או יותר כל ההחלטות .... אבל זה בקטנה ... מי אני שאתלונן). ומהמקום הזה בא תסכול ענק. אני סובלת ובסוף מאשימים אותי. אני לא מבינה מה זה סדר, מה זה חינוך של ילדים, מה זאת זוגיות. עוד קצת מאמץ מה יש!! יש לך אוצר בידיים תשמרי עליו (כל כך הרבה אחרות יעוטו עליו בשניה הראשונה שהוא ימצמץ...). משהו כנראה דפוק אצלך אם את לא מוכנה להשתנות "בקטנה" כדי לקבל כל כך הרבה.

וזה עוד הרבה מעבר כי כלפי חוץ הוא הרי באמת מלאך. תמיד ירוץ לעזור לחברים. עוזר לקשישים ולחולים. איש שיחה שמקשיב ובעל מחשבה מקורית שיודע לייעץ. אז איך בכלל אפשר לנפץ בועה כזאת ?

לקח לי המון שנים.
אבל ניפצתי ובגדול.

החברות שלי יודעות מה עברתי ומדוע התנהגתי כמו שהתנהגתי כי כשחידשתי את הקשר כבר ידעתי מה קרה לי וסיפרתי להן הכל בלי לטשטש ובלי לספר סיפורים.
גם לחברים שלו חשפתי כל פעם את ההתנהגות הנוראית שלו ובגלל שרגשות האשמה שלי הלכו ונעלמו ככל שהתחזקתי מבפנים נשאר מסר מאד חד של התנהגות מאד מגעילה ולא ראויה מהצד שלו והמסר עבר. ולי זה דוקא כן היה חשוב למרות שזה באמת לא רלוונטי. לי זה עזר לסגור מעגל. זה אינדיבידואלי כי בתכל'ס לא צריך להסביר כלום לאף אחד כשאת שלמה עם עצמך. אבל אצלי זה היה חלק מההתבגרות. חלק מהשינוי. הרצון להגיד את מה שיש לי בלי לפחד לא ממנו ולא מרגשות האשמה שלי.

דנית, את לא כמוני ולא כמו אף אחת כאן. את יחידה ומיוחדת. את תמצאי את הדרך שלך למצוא שלוה לעצמך.
תאמיני. זה יקרה !!!!!!

עשיתי הפסקה. נסעתי לחופש עם חברות להתנתק קצת. כמובן שילמתי על זה מחיר כבד. התפרצות זעם צרחות אמירות מרושעות שאני נוטשת את הילדים. הוא כנראה מרגיש שהוא מאבד שליטה ונכנס לפניקה. אבל היה שווה. נזכרתי מה זה להיות חופשיה. לעשות מה שבא לי בלי ייסורי מצפון רגשות אשמה שהם בעצם המחשבות שהוא השתיל בי עם האמירות הביקורתיות שלו כל השנים. נזכרתי גם מה זה חברות אמיתית. שווה. שלא צריך להתווכח על כל דבר ולהוכיח למה אני צודקת...ליאת כל מה שאת כותבת פשוט נכתב על בעלי. אחד לאחד זה מדהים. חוץ מהעניין של הפירגונים. את זה לעולם לא אשמע ממנו.
התחלתי לזרוק אמירות לגבי פרידה. הוא מתעלם. מתחיל להתחנף, אבל אני לא נשברת. נשארת חזקה . בנתיים..

נזכרתי מה זה להיות חופשיה.

את יכולה להחזיר לעצמך את החיים האלה.

את יכולה להחזיר לעצמך את החיים האלה.

נזכרתי מה זה להיות חופשיה.
חיים עם בן זוג מתעלל בהחלט משנים לך את התפיסה. החיים האלה הופכים להיות המציאות היחידה. במובן מסויים, הם נראים נורמליים. אי אפשר לתאר בכלל שתתכן זוגיות אחרת. במיוחד שזו זוגיות שלפרקים, בזמנים לא ידועים ובלתי צפויים היא גם נהדרת. ורק כשיוצאים משם, מתחילים לתפוס באיזה עיוות חיית. ושאפשר לחיות אחרת. לדעתי, אפשר להבין את זה רק אחרי שנפרדים ממש, גם פיזית. לרוע המזל, אי אפשר להפרד ממש עד שלא מבינים את זה

אני זוכרת בהתחלה אחרי הפרידה אם טעיתי בדרך, נפל לי משהו בבית, בישלתי, הסתבכתי עם חניה, קרה משהו עם הילדים, עם זרים ברחוב- איך הייתי מחכה לשמוע, או שומעת בראש את מה שהוא בטח היה אומר: "מה יש לך" וכיו"ב. האמת, רציתי להביא דוגמאות נוספות- והבנתי שאני לא זוכרת. את הטון והבעת הפנים אני זוכרת, אבל לא את הטקסט. ועכשיו זה כבר פחות ופחות מלווה אותי. אבל צריך לצאת משם קודם כל כדי שתוכלי לעשות מה שבא לי בלי ייסורי מצפון רגשות אשמה .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי, אני חדשה כאן.... הרבה שנים אחרי שנפרדתי והתגרשתי מבעל מתעלל (היינו 22 שנים ביחד), הוא עדיין ממשיך לשלוט ביחסים של הילדים שלנו איתי... מישהי כאן מכירה את המצב הזה, בו הילדים מזדהים עם האב האלים, ומתנהגים בעצמם באלימות כלפי האם? במשך שנים את חושבת שזו תקופה וזה ישתפר, ולאט לאט מסתבר, שגם ילדים אלימים (הכוונה לילדים שהם כבר בוגרים) לא משתנים, והאלימות שלהם אפילו מסלימה אם האמא לא נכנעת לשליטה ולהתעללות שלהם. יש פה כל כך הרבה תיאורים כמה קשה לעזוב בעל אלים. קשה למצוא מלים שיתארו את דרגות הכאב והאובדן שמרגישים כשמבינים שאין ברירה אלא להתרחק מילדים המתנהגים באלימות כמו אבא שלהם. הכאב עצום ובלתי נסבל.

היי רחל,

ליבי איתך, אכן סבל עצום מאד מאד מאד.
בעבר חשבתי שאם הורה מתרחק מילד אז ההורה לא בסדר או הפוך אם ילד מתרחק מהורה אז הילד לא בסדר.
כלומר מי שנקט בביצוע הניתוק הוא לא בסדר ותמיד יש אפשרות לעשות את הדברים אחרת.

היום לצערי הבנתי שלא כך הוא.
מותר ורצוי להתרחק מילד או הורה שרומס אותך.

מה שכתבתי הוא כללי כמובן. ברור שכדאי לבדוק טוב טוב לפני שעושים צעד שכזה.

שמבינים שאין ברירה אלא להתרחק מילדים המתנהגים באלימות כמו אבא שלהם.

זאת אחת הסיבות שצריך לעזוב איתם כשהם כמה שיותר קטנים

יקירה, אני במקומך הייתי הולכת לייעוץ. חובה. זאת סיטואציה מאוד מסובכת וצריך אנשי מקצוע שינחו אותך

רחלה, זה נשמע כואב מאוד.
ולמרבה הצער- צפוי עד מאוד. ילדים סופגים את התנהגות הוריהם ומיישמים- לטוב ולרע. אני חושבת, שגם קל להם יותר, או בטוח להם יותר להזדהות עם "החזק".

אני חושבת שאחד הדברים שדחפו אותי לפרידה, היה שהילדה התחילה לדבר אלי באותו הטון, הזלזול ובאותן המילים של האב. לרגע נבהלתי- מה קרה פה?! אני הרי לא מדברת אליה ככה. ואז הבנתי. גם אם לקח לי זמן לעשות את הצעד מאז שפתאום הבנתי את זה.

אני מסכימה שחייבים לגשת לייעוץ. חובה. זאת סיטואציה מאוד מסובכת וצריך אנשי מקצוע שינחו אותך

אני מאמינה שזה עשוי להיות הפיך, אבל תצטרכי הרבה תמיכה, הכלה והכוונה. יש מזה גם כאן, אבל איש/אשת מקצוע זה מאסט.
בואי לספר לנו. למעלה כתוב בצהוב שכולנו זקוקים לחסד...

הילדה התחילה לדבר אלי באותו הטון, הזלזול ובאותן המילים של האב

מהניסיון שלי, עצם הפרידה מהאב לא שומרת עליהם מההשפעה שלו. הם הרי היו איתו בערך חצי מהזמן, אחרי הגירושין, והוא השקיע - ועדיין משקיע עד היום - המון אנרגיה בהסתה שלהם נגדי. הוא אכן "החזק", ואכן בטוח יותר להיות בצד שלו....
קשה לתאר כמה אנשי ייעוץ פגשתי במשך השנים... רובם מבטאים חוסר אונים מול הסיפור שלי. כולם אמרו שאני חייבת לנתק קשר עם הילדים, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. היום מלווה אותי פסיכולוגית עדינה ומיטיבה שלא אומרת לי לנתק את הקשר איתם, אבל כשאנחנו מדברות על זה עוצמת האלימות המילולית והרגשית שלו ושל הילדים כלפיי מדהימה את שתינו בכל פעם מחדש וזה מאד קשה.
תודה גדולה על כל ההתייחסויות שלכן.
זה משמעותי לי מאד....
אני מקווה באמת שכולנו ראויים לחסד...

וכמו שאחרות כבר כתבו כאן: הסביבה ממש לא מבינה מה אני עוברת.
וכמו ש לי את כתבה: והוא הרי גם ידע לעשות רושם של נדיבות ופינוק אין קץ
וכמו ש קור את כתבה: הסביבה בדרך כלל לא מבינה, או מתקשה מאוד להודות. משום מה, אנשים ממש מתקשים להודות שמישהו הוא מתעלל
ו התעתוע שדיברתן עליו כאן. הכל כל כך מתעתע.
הפער העצום בין מה שאת יודעת ומבינה ועוברת, והסבל שאת חווה, לבין מה שאנשים אחרים רואים ומבינים הוא עצום ונראה בלתי ניתן לגישור...
בגלל זה אני כל כך מופתעת לגלות כאן את המקום הנדיר הזה כאן, שאפשר לדבר עם כל זה ויש מי שמבינות...

וכמו שאחרות כבר כתבו כאן: הסביבה ממש לא מבינה מה אני עוברת.

רחלה, אני משערת שיש קבוצות תמיכה של נשים שעברו התעללות. אולי תחפשי משהו כזה? חפשי אפילו בפורום של תפוז.

בנוסף, כדאי להקליט אפילו את הילדים כדי שפעם תהיה הזדמנות להשמיע למי שיש סיכוי שיהיה לצדך, ולהראות מה באמת קורה בפגישות עם הילדים.

מי שלא מבין, פשוט לא להשקיע בו הסברים. זה מתיש ולא עוזר ואחר כך מייאש. לדבר אך ורק עם מי שמבין, שמאמין לך ושקולט את חומרת המצב. אפילו אם זו מישהי אחת--זה בסדר.

אני גם לא הייתי מנתקת קשר עם הילדים, אני חושבת. שומרת על קשר כלשהו בשביל העתיד. אבל רק כי זה הילדים. עם זאת לא חוויתי התעללות מילד, אז אולי אני טועה לגמרי.

כמו שאמרת, אנשים ממש מתקשים להודות שמישהו הוא מתעלל.

תודה על הרעיון לחפש קבוצת תמיכה. אנסה לחפש.

לפני כמה שנים נסעתי לארה"ב, והשתתפתי בסדנא של לנדי בנקרופט, מי שכתב את "למה הוא עושה את זה". פעמיים בשנה הוא עושה סדנאות של 3 ימים לנשים שחיו עם גבר מתעלל ונפרדו ממנו. זו היתה חוויה משמעותית מאד, לפגוש איש מקצוע שבאמת מבין, ונשים שמצד אחד כבר יצאו מתוך המערכת המתעללת, ומצד שני ממשיכות להתמודד עם המתעלל כאבא של הילדים, וגם הן מבינות.
יחד עם זאת, לנדי בעצמו אמר לי, שאם הילדים הם כבר בוגרים, הוא לא יודע אם יש מה לעשות. כשהם קטנים הוא ממליץ על טיפול פסיכולוגי לילדים, ומעורבות של הרווחה, ומעורבות של בית משפט, ולדאוג שיהיו לילדים בחייהם דמויות גברים לא מתעללים, למשל סבא מצד אמא, או דוד.
אבל אצלי האב המתעלל של הילדים שלי הצליח למנוע את הטיפול הפסיכולוגי, והרווחה התערבה לטובתי ואחרי כן יצאה מהתמונה (עברו מאז כ-12 שנים), והגברים מהצד שלי במשפחה לא היו מסוגלים למלא את התפקיד כסוג של תחליפי אב סבירים....
אני עשיתי בשנים האלה כל מה שיכולתי כאם חד הורית חזקה, מפרנסת, מודעת, נוכחת, תומכת.... אבל כמו שמישהי כאן אמרה, הוא "החזק", ולו יש הרבה יותר כסף (והוא יודע איך לתמרן בעזרתו), הוא מניפולטיבי מאד ואין לו אלוהים.
אני לא מנתקת את הקשר עם הילדים, אבל הם מאד התרחקו, הוא איגד אותם סביבו, הוא מארגן להם ולבני/בנות הזוג שלהם טיולים בחו"ל, מזמין למסעדות מפוארות. חוגג איתם את ימי ההולדת שלהם בלעדיי. קונה מתנות מאד יקרות. בפעם היחידה שהצלחתי לארגן נסיעה קצרה להופעה של "קולד פליי" בחו"ל עם הילדים הצעירים שלי (הצלחתי, כלומר - הם הסכימו לנסוע איתי) - הוא אשפז את עצמו בבית חולים בתואנת שווא וגרם להם לבטל את הנסיעה איתי... זה היה לפני 4 שנים. אז הבנתי שהוא לא יירגע ולא ירפה. אולי לעולם.

אני אכן מקווה עדיין לעתיד אחר, אבל לא יודעת אם התקווה הזו ריאלית.

אם מישהי כאן יודעת על קבוצת תמיכה כזו, אשמח מאד לשמוע....

תודה גדולה על התמיכה וההבנה....

שבת שלום.

אם מישהי כאן יודעת על קבוצת תמיכה כזו, אשמח מאד לשמוע....

פני לויצ"ו, נעמת, חפשי בתפוז? בטח יש משהו.

תודה גדולה על התמיכה וההבנה....

רחלה, מה שאת עוברת זה נורא!! זה קשה בצורה בלתי רגילה. חזקי ואמצי.

רחלה, קראי באתר הזה על קבוצות תמיכה וירטואליות ובכלל:
http://www.macom.org.il/[po]what now[/po]/group/emotional-abuse-group/

נשים רבות מוצאות את המימון כמכשול גדול בדרך לטיפול פסיכולוגי שיכול להייטיב איתן.
בדף אחר באתר מצאתי את הפרטים האלה:

מרכז יעוץ לאשה
נותן טיפולים פסיכולוגיים (לנשים בלבד מן הסתם)מסובסדים-לפי סולם מדורג בהתאם להכנסות.
לא ניסיתי אז אני לא יכולה להעיד על איכות הטיפול.

סניף אזור המרכז
ברמת גן טל.036129592 או 3 בסוף

סניף ירושלים
02-6785210
www.ccw.org.il

מי אני ? תבורכי.
אכן חשוב ביותר נושא הטיפול ואם יש כאלו שאינן הולכות בשל הקושי התקציבי אז בוודאי שזאת הצלה.

רחלה, מה שאת עוברת זה נורא!! זה קשה בצורה בלתי רגילה. חזקי ואמצי.
כמה אני זקוקה שיגידו לי משפט כזה.... קור את? , תודה.
הייעוץ והטיפול לא עוזרים. אני מרגישה שהמטפלת שלי חסרת אונים יחד איתי וזה מפחיד.
החגים קרבים, ולבנות שלי יש תוכניות שלא כוללות אותי. אין לי מילים לבטא את הכאב והייאוש.
סליחה שאני מפילה את את זה כאן על כולכן.
אני כבר לא צעירה, ובכל השנים הקשות לא התייאשתי. לאחרונה הייאוש גובר, ואין לי מה לומר לו יותר.
האם יש טעם להמשיך לחיות אם הילדים שלך לא רוצים להיות אתך. ואם את יודעת שגבר מתעלל שולט בהם ויום אחד עלול להתהפך גם אליהם.

החגים קרבים, ולבנות שלי יש תוכניות שלא כוללות אותי. אין לי מילים לבטא את הכאב והייאוש.

זה נשמע באמת כל כך כואב ומייאש. מעניין שמדובר גם בבנות שלך.

ני מרגישה שהמטפלת שלי חסרת אונים יחד איתי וזה מפחיד.

אז לעזוב אותה. היא מחלישה אותך.

יש מישהו מהמשפחה, מהחברים וכו' שיכול לדבר עם הילדים?

אני חושבת שאת צודקת לגבי המטפלת. היא מחלישה אותי. אני יודעת שהכוונות שלה טובות.
לצערי הגדול אין מישהו במשפחה שיכול לדבר עם הילדים. עם הבנות שלי. יש לי 3 בנות. במהלך השנים, תוך השקעת מאמצים רבים והשקעה גדולה, הצליח אבא שלהן לאסוף את שלושתן סביבו ולנהל את היחסים שלהן איתי. הוא יודע להיכנס מתחת לעור ולתוך הראש של האחר. כך גם ניהל אותי שנים, אני מכירה את זה טוב ומבפנים. לא יכולתי להגן עליהן ממנו, כי הן היו אצלו כחצי מהזמן - ככה זה כשמתגרשים - וכל מה שהוא עושה נראה מבחוץ כמו אבא נפלא ומעניק, שתומך בבנות שלו ויעשה הכל בשבילן. כך הוא גם נתפס כאשר היה בעלי - הבעל הכי נפלא בעולם. באמת. כך חשבתי. ככה גם אחרים חשבו.
מאד מאד קשה להסביר לאנשים מסביב מה קורה כאן. אנשים לא מבינים. זו התעללות סמויה, מוסתרת, מתוחכמת. ההרגשה שאף אחד לא מבין, לא רואה, לא יודע ולא יכול לעזור היא חלק עצום מהייאוש.

כולנו זקוקים לחסד.....
אני זקוקה מאד לחסד, ולא יודעת איפה לחפש...

חוששת מאד מחמישה ימים של החג הקרב.

רחלה אני מרחמת עלייך אבל גם מקנא בך.. לפחות את יצאת מהזוגיות הזו ולא תצטרכי לעבור איתו את כל החג.
אני מציעה שתכתבי מכתבים לבנות, תתארי את כל מה שאת מרגישה כלפיהן. אל תלכלכי עליו פשוט תתארי את המצוקה שלך.
תעבירי את החג עם חברה קרובה או משפחה תומכת. לא עם אנשים שלא יבינו או יעבירו ביקורת.
ותפני לתחנה למניעת אלימות במשפחה. הם יוכלו לייעץ לך..
בהצלחה.

דנית, אני מבינה ממה שאת כותבת שאת עדיין בתוך זוגיות כזו...
זה קשה מאד.
תודה גדולה על ההתייחסות שלך. הבנות שלי יודעות מה אני מרגישה...
מקווה שתעברי את החג בשלום...

הבנות שלי יודעות מה אני מרגישה...

צריך לתת להן לקרוא על אסתי ויינשטיין...

רחל, דבר ראשון ,קבלי את השתתפותי בקושי שאת עוברת ובתקווה שתצליחי למצוא את הדרך לשקם את יחסייך עם ילדייך

דבר שני,מה שעולה אצלי מסיפורך זו תחושה שוודאי ש"יש טעם להמשיך לחיות אם הילדים שלך לא רוצים להיות אתך. ואם את יודעת שגבר מתעלל שולט בהם ויום אחד עלול להתהפך גם אליהם." והטעם הוא בעיני,שאת צריכה לחיות הכי טוב שאת יכולה:להיות במערכות יחסים טובות קודם כל עם עצמך ועם עוד אנשים טובים, להנות מהעבודה,לבלות,ללמוד, לתרום ,לטפל בעצמך.
ואם אפשר להשאיר ערוץ פתוח עם ילדייך, בריא על פני קורבני.
לא משנה המרחק, את תמיד הסלע האיתן בחיי ילדייך וככל שתהיי טובה לעצמך,כך הם יקבלו את הדוגמא הטובה שחסרה להם בעבר.

שתהיה לך שנה טובה, היקפי עצמך באהבה, מלאי עצמך בעצמה והתחיל לטוב שעוד מחכה לך

אולי עוד צובט לך בלב משפטים שבעלך אומר כשאת יודעת שזה בדיוק אבל בדיוק הפוך
לי אתוש , הדבר שהכי הפריע לי, שפתאום האמנתי שוב. לא מבינה איך יכולתי לפול שוב למלכודת הדבש הזו. הייתי צריכה למרקר לעצמי את המשפטים ההגועליים האלה, כי הטון הכללי היה של אהבה מתרפסת. והאמנתי לו, שאלוהים יעזור לי, האמנתי לו.
בערב כתב שוב דברי אהבה (מתובלים ב"התגעגעתי לקריזות שלך"), ורוצה לדבר. אני עם הילדים, ארוחה השכבות. אין לי זמן. הבוקר כבר קיבלתי כתב אשמה ("אין בך מסוגלות לאהבה נורמלית" "את מתעללת בי", "יש בך קרירות נקמנית"), עם איום מרומז לגבי הנכס. כולל האשמה שאני לא נפטרת מהנכס ובכך מנתקת את הקשר איתו. לקוראים שהצטרפו זה עתה, יום קודם הוא ביקש שלא אמכור ונתחלק בהכנסות מהנכס.
אבל שוב: הוא כתב הוא אמר הוא עשה אינם העניין כאן. אלא אני האמנתי, אני התפתתי, אני חשבתי לחזור להתנהל לפיו. זה הדבר המטריד באמת.
וגם ההבנה, שהכמיהה למילה טובה ולרוך כה עזה, עד שמילה אחת טובה, בקול המתאים, עטופה בחיצים ובהאשמות, מספיקה כדי להדהד בקול ולמחוק מאוזניי את כל היתר. עצוב.

ועוד דבר: באופן יחסי להתעללויות שמובאות פה, הוא מתעלל ממש לייט. לא מקלל, בודאי שלא מרביץ. בעיקר מתזז מדבר לדבר (כמו מה שקרה ביומיים האחרונים), מתעתע, קצת לועג, קצת יוצא בטריקת דלת. פתאום לא יכול לישון איתי, מעדיף על הספה בסלון. מתפרץ בזעם, כן. על שטויות, נכון. ז"א עונה על כל ה"סימנים" שבשמת הביאה, אבל איכשהו נראה לי שבמידה יותר פחותה. אולי גם (ולא רק) משום כך קל לי להתפתות, כי עדיין אני חושבת שאולי הגזמתי בתיוגו כמתעלל, וגם אני לא קלה, אז אולי יש סיכוי (וטוב לילדים, ועדיף כלכלית, יש שיקולים נוספים, כמובן).

אבל שוב: הוא כתב הוא אמר הוא עשה אינם העניין כאן. אלא אני האמנתי, אני התפתתי, אני חשבתי לחזור להתנהל לפיו. זה הדבר המטריד באמת.

את תלקי את עצמך בשום אופן. ראי כמה את מודעת למה שקורה, כמה את מסוגלת להסתכל על הכול מבחוץ. זה מאוד מרשים. מהר מאוד קלטת מה קורה פה. כל הכבוד.

קצת יוצא בטריקת דלת. פתאום לא יכול לישון איתי, מעדיף על הספה בסלון. מתפרץ בזעם, כן. על שטויות, נכון.

לא נשמע טוב בכלל. נשמע כזה ששומר אותך תמיד באימה קלה ממה שיקרה.

צריך לתת להן לקרוא על אסתי ויינשטיין...
קור את , הסיפור של אסתי ויינשטיין פגש אותי תוך כדי מלחמה במחשבות האובדניות שלי עצמי.... זה היה מבהיל לשמוע על זה פתאום ברדיו כאילו המחשבות שלי פתאום מדברות אלי משם. הבנתי אותה מאד. ויחד עם זאת אני נלחמת במחשבות האלה, ולא רק נלחמת - תמיד היה לי דחף עז לחיים, והוא עז גם עכשיו, למרות ימים קשים של ייאוש. משהו בי מאד מאד רוצה לחיות.

את יכולה:להיות במערכות יחסים טובות קודם כל עם עצמך ועם עוד אנשים טובים, להנות מהעבודה,לבלות,ללמוד, לתרום ,לטפל בעצמך. ואם אפשר להשאיר ערוץ פתוח עם ילדייך, בריא על פני קורבני. לא משנה המרחק, את תמיד הסלע האיתן בחיי ילדייך וככל שתהיי טובה לעצמך,כך הם יקבלו את הדוגמא הטובה שחסרה להם בעבר. שתהיה לך שנה טובה, היקפי עצמך באהבה, מלאי עצמך בעצמה והתחיל לטוב שעוד מחכה לך
פלונית, תודה גדולה על כל מה שכתבת. בימים טובים יותר אני מבינה את זה ויודעת את זה...את צודקת כל כך, אבל ברגעים מסויימים זה מרגיש בלתי אפשרי מרוב כאב.

אני חושבת שאני חווה עם הבנות שלי את מה שמי אני מספרת על בן הזוג שלה. התעתוע, מלכודות הדבש, הפיתוי להאמין שהיא מתארת - כשחוויתי את זה עם האבא של הבנות זה היה נורא, ובמשך השנים היו לו הזדמנויות נוספות ל"מלכודות דבש" שנפלתי אליהן במובן מסויים - אבל כשזה קורה לי עם הבת שלי זה מרגיש כמו גיהנום. זה באמת שומר אותך תמיד באימה (קלה?) ממה שיקרה כמו שכתבה קור את.

אני מאד מאד מקווה שקיימת אפשרות להיות הסלע האיתן בחיי ילדיי_ ושבאמת _לא משנה מה המרחק