_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יונת שרון
המאפיינים הכללים של מערכת בניינים ניתנו בדפוסים מערכת בניינים (95), מספר הקומות (96), ו{{}}אזורי מעבר (98). הדפוסים הבאים, וכל שאר הדפוסים בשפה, עוסקים בעיצוב בניין יחיד וסביבתו. הדפוס הנוכחי מסביר את הדבר הראשון שצריך לעשות -- התהליך של תיקון אתר הבניה. מאחר שהוא נוטה לזהות אזורים מצומצמים מאוד באתר בתור שטחים מבטיחים לפיתוח, הוא מסתדר היטב עם מערכת בניינים (95) שמחלק בניינים לחלקים קטנים יותר וכך מאפשר להכניס אותם בפינות שונות באתר במיקומים הטובים ביותר.
כשבוחרים אתר לבניה, יש למקם אותו באזור שבמצב הגרוע ביותר, ולא באזורים הטובים.
הרעיון הוא פשוט, אבל הפוך ממה שנעשה בדרך כלל; וצריך הרבה נחישות כדי לממש אותו.מה בדרך כלל קורה כשבוחרים איפה לבנות? מחפשים את המקום הכי טוב – איפה שהדשא הכי ירוק, העצים הכי בריאים, הקרקע הכי ישרה, הנוף הכי יפה, האדמה הכי פוריה – ומחליטים למקם את הבית בדיוק שם. זה קורה גם בשטחים קטנים וגם בגדולים. במגרש קטן בעיר, הבניין ימוקם בפינה הכי מוארת, היכן שהכי נעים. בשטח גדול בכפר, הבניינים יהיו בחלקה הכי נוחה.
זה אנושי בסך הכל; ובשביל מי שלא מודע לאקולוגיה של האזור, זה נראה המעשה הכי פשוט והגיוני: אם בונים בית, "... כדאי לבנות אותו במקום הכי טוב."
אבל חשבו על שאר השטח, על החלקים הפחות טובים. אם בונים על החלק הכי בריא, אז שאר החלקים, שכבר ממילא פחות בריאים מבחינה אקולוגית, הופכים מוזנחים. בהדרגה הם נעשים פחות ופחות בריאים. מי יטרח ליצור משהו בפינה החשוכה והטחובה, היכן שמצטברת אשפה, או באזור שנוצרה בו בִּצה מעופשת, או במדרון יבש וסלעי שלא גדל בו דבר?
וזה לא הכל. כשבוחרים את האזורים הטובים ביותר ובונים עליהם, דווקא שכיות החמדה שבהם – פרחי הכרכום שמקשטים את הדשא באביב, הסלעים שטופי השמש שעליהם מתחממים החרדונים, שביל העפר האהוב שהלכנו בו בהנאה – תמיד אלה הדברים שאובדים בתהליך הבניה. כשמתחילים לבנות על אותם אזורים בריאים, כל צעד בבניה רומס אינספור שכיות חמדה.
אנשים אומרים לעצמם שהם תמיד יוכלו להצמיח גן חדש, לבנות סככה לצמחים מטפסים, לדרוך שביל חדש, לנטוע כרכומים חדשים בדשא החדש, והחרדונים ודאי ימצאו להם סלעים אחרים. אבל זה פשוט לא נכון. לוקח שנים עד שדברים פשוטים כאלה גדלים – לא כל כך קל ליצור אותם, בכוח הרצון בלבד. וכל פעם שמערערים משהו עדין כזה, עלולות לעבור עשרות שנים של השקעה יומיומית עד שיווצר דבר דומה.
אם בונים תמיד באזורים הבריאים אפשר להיות בטוחים שחלק גדול מהשטח יהיה בבריאות לקויה. אם רוצים שהארץ תהיה בריאה בכל מקום – כל הארץ – צריך לנהוג הפוך. צריך להתייחס לכל בניה כאל הזדמנות לתקן איזשהו קרע ביריעה הקיימת; כל אקט של בניה נותן לנו אפשרות להפוך אזור מכוער וחולני ליותר בריא. באשר לאזורים שהם כבר יפים ובריאים -- אלה כמובן לא זקוקים לשינוי. למעשה, עלינו לחנך את עצמנו להניח להם, ולהפנות את מרצנו לאזורים שבאמת זקוקים לו. זה העקרון של תיקון מקום.
הרעיון הזה הוא רק התחלה. הוא עוסק במזעור נזקים. אבל בבניה מסורתית ידעו בנאים מוכשרים לא רק להמנע מנזק, אלא להשביח את הנוף הטבעי. הגישה הזו שונה באופן עמוק כל כך מהתפיסה הקיימת אצלנו לגבי בניה, שמושגים שמסייעים להחליט איפה למקם בניינים כדי להשביח את הנוף הטבעי אפילו לא קיימים אצלנו עדיין.
לפיכך:
אין למקם בניינים במקומות הכי יפים. למעשה, צריך לנהוג הפוך: להתייחס למקום ולבניינים כאל מערכת אקולוגית אחת חיה; להשאיר כפי שהם את האזורים הכי אהובים, יפים, נוחים, ובריאים, ולבנות בניינים חדשים באזורים שהם כרגע הכי פחות נעימים.
מעל הכל, שמרו על העצים ובנו סביבם בזהירות רבה -- מקום אצל העץ (171); השאירו שטחים פתוחים מדרום לבניינים בשביל השמש -- חוץ דרומי (105); נסו, ככלל, לעצב את השטח כך שכל מקום בו הוא חיובי בפני עצמו -- חוץ חיובי (106). תקנו שיפועים אם צריך -- שיפוע מדורג (169), והשאירו את החוץ במצבו הטבעי עד כמה שאפשר -- גינת פרא (172). אם צריך, דחקו הצידה את הבניין כדי לשמר את היופי של גפן עתיק, שיח אהוב, חלקת עשב נעימה -- אגפי אור (107), בית דק וארוך (109).