איך מתחילים לזוז

[פלוני_אלמונית*]

יש אוויר של העצמה באתר, שמת לב? תראי, נדבקת

בשמת, את נחמדה באמת שזה משהו.

[מיכל_בז*]

זו אני למעלה, כמובן.

[נועה_ברוך*]

אבל, אוף, נועה! אני לא מצליחה באמת להסביר!
את כן!

_זמן של התכנסות פנימה כדי לחשוב.
כך קרה שפעמים רבות החלטתי לשבת ולחשוב. החלטה מבורכת, כשלעצמה, אבל לא פרקטית עבורי._
תראי, התכנסות פנימה זה דבר אחד, חשיבה זה דבר אחר. אם תוכלי להפריד בינהם יתחיל תהליך של יותר סדר פנימי.
התכנסות פנימה היא תהליך של הקשבה ולא של חשיבה
חשיבה - מחשבות באות והולכות במסלולים שונים ובקצב שונה.
זה לא דווקא שאחד הוא בראש ושני הוא בלב, יש כאן דיאלוגים בינהם, ולעיתים רבות הם קיימים בו-זמנית.

_אני חייבת להיות בתנועה כדי שהמחשבות שלי יוכלו לרוץ חופשי. מאוד קשה לי להיות בתנועה כי עצם החשיבה המהירה הזו מעייפת אותי.
כשאני מנסה להאט ולארגן אני רק נהיית מבולבלת יותר ויותר._
הדף הזה לא סתם מדבר על תזוזה - חוסר תזוזה.
כשאת איטית את מתרגמת את המצב לחוסר תפקוד, בלבול, עיפות.
כשאני מאיטה ועוצרת, המחשבות שלי אוכלות אותי חיה
כשאת זזה את רצה חופשי, קלה ומהירה.
כאילו אני חיה בזכות זה כמה גילגולים בו"ז.

הרעיון הוא לא דווקא למצוא את האיזון אלא לקבל את הקטבים. לחיות איתם בשלום, להסכים שהם שניהם את!
והשלב הבא הוא לבדוק מה נכון לך בכל זמן. אם לרוץ, או להתכנס.
אז חשיבה זורמת אצלך בתנועה, והתכנסות קשה לך. חשיבה מהירה מעייפת כי את מנסה להקשיב- לעצור באותו זמן.
את מוצאת עצמך מבולבלת ונתקעת.
הפרדה תעשה לך סדר ראשוני. בחשיבה את "חזקה" ובהקשבה "חלשה", וזה לא ביקורת בשום אופן אלא דרך להבין את עצמך ולבדוק מה נכון לך לצורך העצמה והתחזקות

מדבר אלייך? עושה קצת סדר?

[בשמת_א*]

(-:
חשיבה תוך כדי תנועה? מחשבות שרצות ומסתחררות בראש? (-: יקירתי, יש לזה איזה שם. לא מתמצאת בו, אבל יש לזה שם...

[מיכל_בז*]

_הפרדה תעשה לך סדר ראשוני. בחשיבה את "חזקה" ובהקשבה "חלשה", וזה לא ביקורת בשום אופן אלא דרך להבין את עצמך ולבדוק מה נכון לך לצורך העצמה והתחזקות
מדבר אלייך? עושה קצת סדר?_

המשפט הזה, כן. מאוד. ומדהד הרבה דברים שאני יודעת על עצמי.
בגלל זה אני מוצאת את עצמי הרבה עושה דברים שלא באמת מתיישבים עם מה שאני רוצה.

הקשבה לא רק קשה לי, היא יכולה להכניס אותי לפאניקה ממש. ולא בגלל שאני לא רוצה לשמוע, אלא בגלל שאני אכן "חלשה" בזה. בגלל זה ההקשבה, שגיליתי את הנחיצות הלא תאמן שלה בגיל יחסית מאוחר, תוקעת אותי. היא צורכת המון אנרגיות, היא מבולבלת, אני לא יודעת איך לעשות אותה.

וואוו נועה! בחייאת נועה! איזה סדר עשית פה. תודה רבה!

השאלה היא מה אני עושה עם זה עכשיו. עם הסדר הזה.

[מיכל_בז*]

חשיבה תוך כדי תנועה? מחשבות שרצות ומסתחררות בראש? יקירתי, יש לזה איזה שם. לא מתמצאת בו, אבל יש לזה שם...

את רומזת שאני, רחמנא לצלן, אשה?

[נועה_ברוך*]

באהבה @}
איזה סדר עשית פה.
את יודעת שזה הצורך שלך לדייק ולהתקדם, הוא שיוצר את הסדר והתשובות אותן את מבקשת - אותן את מקבלת
ככל שאת מדייקת, כך את נתמכת בדיוק.

מה אני עושה עם זה עכשיו. עם הסדר הזה.
קודם כל את מפנה לו מקום בתוכך. אומרת לו שלום ומתיידדת איתו.
צעד צעד, נכבוש את כל הממלכה.

[נועה_ברוך*]

את רומזת שאני, רחמנא לצלן, אשה?
LOL , LOL, LOL

[עננים_בקפה*]

יש לי כמה רעיונות ותובנות שיכולים אולי לעזור. רק במידה ואת מעוניינת

[נועה_ברוך*]

אני מעוניינת
<טוב שבאת!>

[מיכל_בז*]

יש לי כמה רעיונות ותובנות שיכולים אולי לעזור. רק במידה ואת מעוניינת

בטח שאני מעוניינת!

[עננים_בקפה*]

הראשון הוא שימוש בתמציות באך. יש כמה שיכולות לעזור ברמה נקודתית. תמצית בשם אלם שמאזנת את מה שגורמ למשימות יום יומיות שברגיל אין לנו בעיה לעשות אותן להראות גדולות הרבה יותר ממה שהן, תמצית בשם הורנבים שמיועדת למצבים שאם נתחיל כבר נמשיך אבל לא מצליחים להתניעה. דוגמה קלסית, צריך ללמוד למבחן אבל במקום עושים כביסה, פנלים,שחי,שפם וגבות. תמצית שלישית קלמטיס לקרקוע. להחזיק בבית את שלושת התמציות ולקחת לפי ההרגשה. בדרך כלל כמה טיפות בכוס מים יעשו את העבודה. אפשר לשלב בין התמציות, או לקחת כל אחת בניפרד, מה שמתאים.

הבנה שהמיינד שלנו, ובמיחד של כאלה שחושבים מהר, הוא המקבילה האנרגטית לכלב גולדן רטריבר לא מאולף. כשכלב כזה מסתובב חופשי הוא גורם נזקים לא בגלל שהוא רע אלא כי הוא לא יודע מה לעשות עם כל עודף המרץ הזה. אנחנו צריכים וחייבים לאלף אותו. (אם צריך אסביר בהמשך איך מאלפים)

להחליט אחת ולתמיד מי הבוס. אני או הרגשות והמחשבות שלי. זה דורש מיפוי של רגשות וזימון שלהם לישיבות צוות. בישיבות האילו את מקשיבה לכל רגש, מודה לו על השיתוף, ולא פועלת. לא פועלת, לא פועלת. עד שסימת להקשיב לכל הרגשות. זה עוזר להקשיב באופן ניטראלי לכל השטויות שאנחנו מיצרים, לדלות מתוכם את רסיסי האמת ורק אז להחליט על דרך פעולה.

מודל הניהול הזה לא מדכא ולא מדחיק רגשות. הוא מאפשר לנו להרגיש אותם במלואם, הוא רק מנתק את הפעולה האופרטיבית מההרגשה הסוביקטיבית.

זה בראשי פרקים. יש לי פה כרגע גורם סוביקטיבי שמטפס עלי ודורש אוכל. אני הבוס של הרגשות שלי, אבל יש לי בוסים מעלי

[מיכל_בז*]

שלחתי עכשיו טקסט לעלמא!

אוי, אוי, אוי! ברגע האחרון הוספתי טקסט ישן ואני בכלל לא יודעת אם הוא מספיק טוב!

אוי! למה עשיתי את זה?

אבל זו תזוזה, נכון? זו תזוזה!

אני ממשיכה לזוז, רק רציתי לשתף.

[אילת_מ*]

מעולה. כל הכבוד לך

[אנונה*]

כל הכבוד!!! ובהצלחה, כמובן.
מזדהה עם הרבה תכנים שלך שעולים כאן וגם אצלי חלה היום תזוזה כלשהי בהצטרפות מקרים מבורכת : )

[נטע_ק*]

YEY!!!
והמרגיעון אומר :
"קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!"

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מברוכ, מיכל, אני גאה בך! זזת big time !
לחשוש שמה ששלחת לא מספיק טוב, זה טבעי, אם לא היית חוששת היה מה לדאוג!!
מאחלת לך הרבה הצלחה! @}
חוצמזה, ממליצה לך לקרוא בדף חמו מה בדרך הכורכר תמצאי שם רבות מבנות השבט ואני חושבת שתהני.(כתבתי את שם הדף מהזכרון, אם הקישור לא עובד, תעשי חיפוש..)

עננים, תודה על הטיפים לתמציות באך. לאחרונה, משתעשעת ברעיון ללמוד את זה.
אפשר לקנות את התמציות, בכל בתי המרקחת/בתי הטבע? (עד כה נתקלתי רק ברסקיו..).
מחכה לשמוע על השיטה שלך לאילוף גולדנים. אוהבת את הרעיון של ישיבת צוות לרגשות. הבעיה שהיא יכולה לעבוד, רק אם מצליחים לכנס את כולם לישיבה לפני שאיזה רגש סורר, לוכד אותי כשבויה שלו,  ואז ממש אין ניתוק של הפעולה האופרטיבית מההרגשה הסובייקטיבית.
ההיפך הוא הנכון

[עננים_בקפה*]

תמציות אפשר לקנות בחלק מבתי הטבע וחלק מהפארמים. אני יודעת שיש בניצת הדובדבן. אפשר גם להזמין ברשת.

לגבי ישיבות צוות, מתאמנים כשהכל שקט ככה שכולם יתרגלו לבוסית החדשה. גם הבוסית. ואז לאט לאט זה הופך יותר ויותר קל. זה לא אומר שאין ישיבות סוערות שבהם צועקים ודופקים על השולחן .

לגבי הגולדן רטריבר. מנסים בהתחלה במשך 5 דקות לחשוב רק על נושא מסוים. שמים לב מתי המיינד מתחיל להיתחמק ממנו ומזירים אתו חזרה לנושא. ככה במשך 5 דקות. זה המון זמן. אפשר לפתור הרבה בעיות החשיבה ממוקדת.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

תודה עננים. במחשבה שניה, לא סגורה אם המיינד שלי הוא גולדן שזקוק לאילוף. הוא אכן רץ הרבה יותר מהר ממני (אחרת למה שאופיע בדף איך מתחילים לזוז) אבל המקצוע שלי מחייב שעות רבות של חשיבה יצירתית, בריכוז, מול המחשב..

לעומת זאת, את תמצית ההורנבים, אני הולכת לגמוע בלגימות גדולות! (סתאאם אני יודעת שצריך רק כמה טיפות)
יאללה לזוז!

[מיכל_בז*]

עננים, תודה!

אני אבדוק את עניין התמציות. אבל קודם אני צריכה ללמוד על פרחי באך קצת, כי עקב שימוש יתר ברפואה אלטרנטיבית, אני גוררת מינוס כבר כמה שנים.


לגבי הגולדן רטריבר. מנסים בהתחלה במשך 5 דקות לחשוב רק על נושא מסוים. שמים לב מתי המיינד מתחיל להיתחמק ממנו ומזירים אתו חזרה לנושא. ככה במשך 5 דקות. זה המון זמן. אפשר לפתור הרבה בעיות החשיבה ממוקדת.

אני לא חושבת שזה יעבוד לי. אולי אם אני אקח ריטלין. או אם אני אכתוב על משהו שאני חושבת עליו. לשבת ולחשוב על משהו במשך 5 דקות זה עינוי סיני בשבילי. (למקרה שיש פה כמה מענים סינים, הרי לכם טיפ.)
אני דווקא רוצה ללמוד להפוך את זה ליתרון. הרי העובדה שאני חושבת כל כך מהר יכולה לעזור באותה מידה שהיא יכולה להפריע, לא? אם אני אמצא שדה מספיק מוצלח לשחרר את הגולדן שלי, בסוף הוא גם יתעייף אחרי שהוא יתרוצץ היטב וגם יחזור הביתה מלא בסיפורים מעניינים.


לגבי ישיבות צוות, מתאמנים כשהכל שקט ככה שכולם יתרגלו לבוסית החדשה. גם הבוסית. ואז לאט לאט זה הופך יותר ויותר קל. זה לא אומר שאין ישיבות סוערות שבהם צועקים ודופקים על השולחן .

זה מוצא חן בעיני! נראה לי שנקיים ישיבה עכשיו ונראה מה לכולם יש להגיד.

[נועה_ברוך*]

זו תזוזה!
ממשית לגמרי.

ברגע האחרון הוספתי טקסט ישן ואני בכלל לא יודעת אם הוא מספיק טוב!
חלק מהעניין עם תזוזה הוא ההתמודדות עם חוסר המושלמות של הדברים ושלנו, לאחר מעשה.
אנשים רבים מתקשים לזוז מפחד להיכשל או לא להצליח, זה הרי ידוע.
אז את זזה. למרות הכל. וזה מעולה!


נראה לי שנקיים ישיבה עכשיו ונראה מה לכולם יש להגיד.
אוהבת את חוש ההומור שלך!

אני אוהבת מאוד את פרחי באך, לא יודעת אם היתי ממליצה לטיפול עצמי ללא ליווי מסויים, אין לי נסיון בלקיחה עצמית.

אני דווקא רוצה ללמוד להפוך את זה ליתרון. הרי העובדה שאני חושבת כל כך מהר יכולה לעזור באותה מידה שהיא יכולה להפריע, לא? אם אני אמצא שדה מספיק מוצלח לשחרר את הגולדן שלי, בסוף הוא גם יתעייף אחרי שהוא יתרוצץ היטב וגם יחזור הביתה מלא בסיפורים מעניינים.
אני בכיוון שלך..
איך מתנהגות המחשבות שלך בזמן כתיבה?
אם לאחר ה- "מיני-סדר" שנוצר בין מחשבות להקשבה, נוצרה הסכמה כי המחשבות הן לא "הבעיה", אלא את ההקשבה יש להעצים, היתי מציעה לך להתחיל לשים לב לקולות שעולים בהזדמנויות השונות.
גם מחשבה היא קול, גם הרגשה היא קול, גם תחושה..
נסי רק לשים מידי פעם, כשאפשר, פסיק קטן בין משפט למשפט, ואם את יכולה אולי גם להזכיר לעצמך עניין אחד חשוב (או שניים) שעלו בזמן סופת המחשבות שהתחוללה.

להרגשתי נדרש "איוורור" מסויים של השטף, אבל קטנצ'יק ממש. פסיק, לא יותר.
עצירה כלשהי שנוחה לך, בזמן שאת נזכרת, לא חשוב מתי ולכמה זמן, ואז לציין לעצמך, או עדיף אפילו לכתוב לעצמך את השורה הזו (גם מילה או שתיים, וגם פיסקה, מה שבא).
אם את מורגלת בכתיבה יכול להיות שהכיוון הזה לא מאוד יקשה עלייך.

לא מדובר בעצירה משמעותית, אבל בשבילך היא ענקית.
העצירה הזו היא בכיוון של הקשבה פנימה. את בעצם שואלת את עצמך: "מה קרה כאן עכשיו?"
שמה לרגע אחד דגש על משהו שהיה, ועל מה יש.
אם זה לא הולך, הניחי. תתכווני מראש לכך שזה לא חייב תמיד להצליח.

מעניין אם זה יכול לעבוד בשבילך. ניסיון @}

[עננים_בקפה*]

פרחי באך נועדו ללקיחה עצמית במקור. התמציות שהצעתי לא נילקחות כטיפול עמוק אלא נקודתית כדי לתת את הפוש הראשוני.

לגבי הגולדן ריטריבר, זה לא שהוא אמור להיות כלוא וממושמע כל הזמן, בטח שיש מקום ואפילו חובה לשחרר אותו בשדות להיתרוצצות נלהבת (כמו שיודע כל מי שהיה לו אחד). זה רק כדי לאפשר לנו לחצות את הכביש בבטחה בלי שכלב גדול ונילהב מאוד יסחוב אותנו אחריו. זה מה שקורא כשאנחנו מנסים להחליט איך ולאן לזוז והמינד מקפץ מנושא לנושא ויוצר הסחת דעת.

בהצלחה בישיבת הצוות. זיכרי, את הבוס. קשוב, סבלני, מכבד, אבל בוס.(ואני מקווה שאצלכם מגישים בישיבות פירות טריים ואגוזים ולא בורקס)

[בשמת_א*]

ללמוד על פרחי באך קצת.
רוצה להוסיף, שזה הטיפול הכי זול שיש...

[נועה_ברוך*]

התמציות שהצעתי לא נילקחות כטיפול עמוק אלא נקודתית כדי לתת את הפוש הראשוני.
אה, יופי טוב לדעת.
הטיפול הכי זול שיש...
נכון

[מיכל_בז*]

מכיוון שזה היה שבוע קשה, עלתה בי המחשבה הזו:

אני כאילו מתעקשת עם עצמי לאהוב אותי ללא תנאי. כמו ילדה מרדנית - אני מפרה הבטחות שאני מבטיחה לעצמי.

יש בי הורים וילדה. הילדה הזו רוצה שיאהבו אותה גם כשהיא מתנהגת לא יפה. גם כשהיא מורדת. גם כשהיא לא עושה "את מה שצריך".

אבל רבאק, ממש כמו ילדה, אני מזיקה רק לעצמי! אין הורים למרוד בהם יותר, אין אף אחד שאפשר להגיד לו: אתם עושים לי עוול, בגלל זה אני לא זזה!
אלוהים ישמור, אני שוב בת 14!

נראה לי שזה מה שאני צריכה להגיד לעצמי: אין במי למרוד, אין למי לעשות דווקא, אין את מי לנסות להכריח לראות אותי.
וברמה עמוקה יותר (ואינטימית יותר): באמת שאני אוהבת אותך.

[נועה_ברוך*]

יש בי הורים וילדה. הילדה הזו רוצה שיאהבו אותה גם כשהיא מתנהגת לא יפה. גם כשהיא מורדת. גם כשהיא לא עושה "את מה שצריך".
לגמרי. והמקום של האהבה הזו היא בתוכך פנימה.
אהבה שהיא קבלה והסכמה עם מי שאת, והבנה יסודית שאת מושלמת בחוסר המושלמות שלך ובעלת ערך בזכות היותך.

_אין אף אחד שאפשר להגיד לו: אתם עושים לי עוול, בגלל זה אני לא זזה!
אלוהים ישמור, אני שוב בת 14!_
הנפש היא נטולת גיל.
ואם את מצפה להתנהג "כבוגרת" שוב ושוב תיפלי לביקורת על עצמך, וזה מה שאת עושה כאן.

מהנסיון שלי קשה מאוד לשנות את הציפיות וההתייחסות שלנו לעצמנו. הנפש מאוד מקובעת וטובענית.
לשינויים עמוקים נדרש זמן (ואפשר כמובן גם להעזר לצורך שינוי, אבל לא בתמיכה ברשת )

בימים אלו, כאשר אני נדרשת לזוז בלי סוף, ועושה זאת לשמחתי ביתר קלות, מצאתי את עצמי חושבת לא מעט בנושא, מתבוננת בעצמי בתוך פעולה וקולטת כמה ציפיה יש לנפש להיות מוזנת מבחוץ: תעזרו לי, תעשו לי, תביאו לי. מחשבות הנובעות מחוסר נפשי שמתורגם לצפיה לקבל מבחוץ.
המערכת שלי עדיין מורגלת לכך שכל תזוזה עבורה קשה וטובענית! גם כשבפני פעולה הנראת מצחיקה וקלה לעשייה, בפנים יושבת האבן הזו שמושכת למטה, לא רוצה לזוז. זו הילדה הקטנה שהיטבת לתאר.
לא עשיתי סולחה עם חוסר הקבלה מבחוץ. אני נפש מוצפת חוסר. מודעת לכך ואיתה עשיתי סולחה, עם הנפש.
הקושי שלי הוא להיכנס לתנועה. כשכבר יש תנועה, אני זורמת, זזה ועושה. (אצל מישהו אחר אולי החוויה שונה)
מכיוון שאני בתהליך התפתחות אני מזהה את הצורך הנפשי שלי להתגבר על התקיעות ומבינה את הסיבות הגבוהות למצב שהגעתי אליו היום שבו אני חייבת לזוז.
הבנה הזו עוזרת לי מאוד. התזוזה עוזרת לי, והמציאות שאני מחוייבת אליה (התפתחות) גם היא תומכת אותי להמשיך לזוז.
למרות שחשוב מאוד לאפשר גם למצבי חוסר תזוזה להתקיים בשלום בחייך.
אני נעה על הסקאלה. יודעת היום לכבד את עצמי כך או כך. עובדת על הנעה בהנאה.

[נועה_ברוך*]

אני כותבת טובענית כי עבורי מדובר ברגליים ששקועות בביצה טובענית ומתקשות לצאת

[אילת_מ*]

אלוהים ישמור, אני שוב בת 14!
איזו התבוננות מהממת.
ועם זאת אני תמיד בעד להקליל את הענינים עם קצת הומור.

[מיכל_בז*]

_אלוהים ישמור, אני שוב בת 14!
איזו התבוננות מהממת.
ועם זאת אני תמיד בעד להקליל את הענינים עם קצת הומור._

דוגרי, אילת, בלי הומור לא הייתי יותר.

נועה, אני רוצה להגיד לך תודה. אני אכתוב את זה גם אצלך בדף. ההבחנה שלך על האבחנה בין הקשבה למחשבה היתה כל כך מדויקת. קלעה לי בול, בקרביים.
פתאום יש פריזמה חדשה וחדה להתבונן דרכה.

אני מכירה את עצמי ואני הרי שועטת (לא זזה, אבל כן שועטת) ואני בטוח אשכח. אז טוב שכתבת לי. תודה רבה. רבה.

עברו עלי כמה ימים רוגשים, מרגשים, סוערים. כל מיני הצטללויות. יום ראשון מושך אותי למטה, אז אני כותבת, שלא אשכח.

קודם כל חזרה לחיי אישה שהערכתי מאוד-מאוד והרבה זמן לא התכתבנו. היא נורמולוגית ואני, נו, אני הלא סקפטית. יצא שהתכתבנו והיא סיפרה לי שהיא עוקבת אחרי המספרים שלי ונפעמת המתהליכים שעברתי בכל מה שקשור ליחסים ואני, ספוגת נחת, ביקשתי ממנה שתזרוק גם איזו עצם בקשר למה שאני אמורה לעשות בחיים שלי. (לעזאזל.)

היא כתבה לי שנראה שלכולם ברור ורק אני עדיין תוהה והסבירה לי שגם המספרים חושבים שאני כותבת.

זה נורא הלחיץ אותי. זה נורא מלחיץ אותי. אני כותבת כבר המון שנים ויש לי קהל קוראים קטן ונאמן. אני חושבת שאני מוכשרת למדי, אבל בעיקר בעלת יכולת טובה ליצור אמפטיה. וכל מי שקורא אותי חושב בלהט רב, לפחות לחמש דקות, שאני צריכה לכתוב.

יש משהו נורא בעייתי במשפט הזה: צריכה לכתוב. קודם כל, כי אני כבר כותבת. אני כל הזמן, תמיד, כותבת. המון. הרבה. טוב יותר ופחות. כתיבה היא כורח ומרפא. אני לא מתפרנסת מכתיבה, אבל בשביל לההתפרנס מכתיבה אני צריכה לפתוח מנועים ואני, אני כלים לא מצליחה תמיד לעשות. אני צריכה לדחוף, לחפש, למשוך חוטים, לשלוח למקומות, לערוך טקסטים, לעשות המון דברים מבנייניינים אקטיבים! אני בהופעל ופועל בכלל, מה אתם רוצים?

נורא מפחידה אותי הציפייה השקטה הזו של העולם שאני אממש את הפוטנציאל שלי. ובכל זאת, בו זמנית, אני יודעת שהמאבק הוא פנימי. אין עולם שמצפה באמת, לטוב ולרע, העולם די אדיש. זו אני שמפחדת לנסות, להצליח, להיכשל. אני אורבת לעצמי בצללים ושמה לי רגל.

בשבת אמרתי לבן זוגי את זה: עייפתי מלהיות פוטנציאל. אני מכירה בערכי, באשר הוא. נראה לי שעדיף אפילו לממש חצי מהפוטנציאל המדובר, מלהמשיך להיות רק פוטנציל.
אתמול הרגשתי בודאות לא נורמלית את הערך שלי. פתאום ידעתי שהערך הגולמי שלי עצום. ערך גולמי זה משהו ששווה לתחת, מיינד יו, אבל בכל מקרה, הוא גדול.

מתישהו אני אגלה שהתקופה הזו היתה משמעותית בצורה בלתי רגילה.אני מרגישה לקראת סופה, רק חייבת לגייס עוד קצת סבלנות.

[נועה_ברוך*]

אתמול הרגשתי בודאות לא נורמלית את הערך שלי. פתאום ידעתי שהערך הגולמי שלי עצום. ערך גולמי זה משהו ששווה לתחת, מיינד יו, אבל בכל מקרה, הוא גדול

עצום וגדול ולא מסכימה איתך ששווה לתחת. מיינד מי.


יש משהו נורא בעייתי במשפט הזה: צריכה לכתוב. קודם כל, כי אני כבר כותבת. אני כל הזמן, תמיד, כותבת. המון. הרבה. טוב יותר ופחות. כתיבה היא כורח ומרפא.
למה זה בעייתי? כתיבה היא כורח ומרפא ולכן את צריכה לכתוב. לי נראה פשוט והגיוני.

אני לא מתפרנסת מכתיבה, אבל בשביל לההתפרנס מכתיבה אני צריכה לפתוח מנועים ואני, אני כלים לא מצליחה תמיד לעשות. אני צריכה לדחוף, לחפש, למשוך חוטים, לשלוח למקומות, לערוך טקסטים, לעשות המון דברים מבנייניינים אקטיבים!
כל תחום שבו תרצי לעסוק וממנו להתפרנס ידרוש ממך להוציא מעצמך את המנועים, לדחוף, לחפש, למשוך, לשלוח.
זה האתגר של רבים (צרת טיפשים). שם עיקר המאמץ שלך, נכון לתקופה זו.
פעם עבודה קשה, קריעת תחת, היתה הדבר היחיד שאנשים ידעו. עבודת פרך, חקלאות, ייבוש ביצות
היום אנחנו רוצים לנוח על זרי דפנה, לקצור את הפירות שלא זרענו, רק כי בוער בנו להשפיע, לשנות, להנות.
לשם קל לזוז.

אני יודעת שהמאבק הוא פנימי. אין עולם שמצפה באמת, לטוב ולרע, העולם די אדיש. זו אני שמפחדת לנסות, להצליח, להיכשל
ולכן גודל הערך העצמי שלך משמעותי וחשוב.
וההכרה שלך בו ממש אתמול אינה סתמית או מיקרית.
מציעה לך להתחיל להכיר בו יותר ויותר, להתוודא ולהתרועע עם אותו ערך, לחוש ולדעת אותו. להעצים אותו ולדרוש ממנו להתייצב ולהתחזק בתוכך.
ובאחריותך לשמור שלא להקטין אותו או לפגוע בו

אני שמה לב שאת מחזקת את ההקשבה שלך!
את עושה תהליכים חשובים מאוד. הם פנימיים ולכן קשה לך לזוז בחוץ, נסי להבין את זה למרות שזה קשה לאללה.
רק לפני שבועיים הבנתי את הסיבה למה כ"כ קשה היה לי לזוז בחיים (ובכל זאת זזתי אבל זה הרגיש כל הזמן כמו בעליה תלולה. קושי עצום)

[ב_עילום*]

הי מיכל

לא קראתי את כל הדף, אז אולי כבר הציעו לך:

יש שני ספרים שמאד עזרו/עוזרים לי:

"דרך האומן" 'ג'וליה קמרון
"בוחרים להרגיש טוב" ד"ר ברנס

2 ספרים די שונים זה מזה אבל המשותף ששניהם ספרים לעבודה עצמית לחובבי חפירות אישיות בכתיבה....
ולי הם מאד מאד עוזרים

וחוץ מזה אני נהנית לקרוא מה שאת כותבת כי זה כאילו אני לפני הרבה שנים.... (וגם לפני כמה ימים....)

[מיכל_בז*]

_יש משהו נורא בעייתי במשפט הזה: צריכה לכתוב. קודם כל, כי אני כבר כותבת. אני כל הזמן, תמיד, כותבת. המון. הרבה. טוב יותר ופחות. כתיבה היא כורח ומרפא.
למה זה בעייתי? כתיבה היא כורח ומרפא ולכן את צריכה לכתוב. לי נראה פשוט והגיוני._

כי הוא בעצם לא "שם" על כל מה שעשיתי עד עכשיו. עד שאני לא אקבל כסף והכרה, הכתיבה שלי לא נחשבת.
למרות שהיא מאוד נחשבת! בזכות הכתיבה שלי:
הכרתי חברים טובים.
הכרתי את האיש שלי (!)
נתתי פרספקטיבה ושמחה ללא מעט אנשים.
ובעיקר, עזרתי לעצמי. סיפרתי את הסיפור שלי שוב ושוב וכל פעם בדרך מדממת פחות ושמחה יותר.

התחושה הזו כאילו עד שאני לא אקבל כסף והכרה (של מי? של מה?) כל ההשקעה ארוכת השנים הזו לא שווה, מוציאה לי את הרוח מהמפרשים.


פעם עבודה קשה, קריעת תחת, היתה הדבר היחיד שאנשים ידעו. עבודת פרך, חקלאות, ייבוש ביצות.
עדיף, לא? הייתי מייבשת איזו ביצה או שתיים עכשיו. מה 'כפת לי?
עדיף מלחשוף את עצמי לעולם בבקשת עזרה. ולחשוף את עצמי נקודה. כי הכתיבה שלי מטבעה חושפנית.


_מציעה לך להתחיל להכיר בו יותר ויותר, להתוודא ולהתרועע עם אותו ערך, לחוש ולדעת אותו. להעצים אותו ולדרוש ממנו להתייצב ולהתחזק בתוכך.
ובאחריותך לשמור שלא להקטין אותו או לפגוע בו._

סבבה זה כיף גדול להתרועע עם הערך שלי.

יש לי תיאוריה. כבר שנים. היא בטח לא מקורית ובטח למדתי אותה איפושהו, אבל אני משתמשת בה כדי לעזור לחברים וחשבתי שאני מיישמת אותה על עצמי, אבל לא באמת.

התיאוריה אומרת ככה: לכולנו יש בור. לחלק מאיתנו הבור קטן יותר, לחלק גדול יותר, אבל הוא בור. מטבעו של הבור הזה הוא שנורא קשה למלא אותו. הוא היה אמור להתמלא כשהיינו ילדים, אבל הוא לא התמלא וכמבוגרים הבור הזה חי, פועם, נוכח והרבה מהאנרגיות שלנו מושקעות בנסיון למלא את הבור הזה.
אלא מה, מאוד קשה למלא את הבור. החומרים שיש לנו כמבוגרים כבר לא כל כך מתאימים ובכלל, דומה שהבור הזה שואב המון אנרגיות.
החכמה היא לא לנסות לסתום את הבור. החכמה היא לבנות הר לידו. בהר הזה יש את כל האנשים שאוהבים אותנו עכשיו, אבל גם פשוט דברים שאנחנו יודעים על עצמנו. הערך הגולמי. ההר עשוי מחומרים אחרים, אבל ככל שמשקיעים פחות בבור שלידו, כך הוא מתנשא לו למעלה.
בסופו של דבר זה מתקזז. זה לא אומר שאין בור, הבור יהיה תמיד. אבל יש גם הר. הר יפה ומצוין. מספיק אדמה כדי לבנות בית, חצר אורגנית, קומפוסט בגינה. אין הרבה סיבות לגלוש במורד ההר כדי לבקר בבור. אפילו שזה קורה וזה חלק מהחיים.
עוד תופעת לוואי נחמדה של ההר ליד הבור, זה שחלק מהאדמה כן גולש וסותם את הבור המדובר במשך השנים. כך שהבור פחות בורי וההר מאוד הרי והחיים קלים יותר.

זהו. עכשיו רק נשאר ליישם. (פתקית לעצמי: לפעמים הישום הוא פשוט להסיט את נקודת המבט מהבור ולראות שכבר יש הר. מיכל, יש הר. בחייאת.)


רק לפני שבועיים הבנתי את הסיבה למה כ"כ קשה היה לי לזוז בחיים (ובכל זאת זזתי אבל זה הרגיש כל הזמן כמו בעליה תלולה. קושי עצום)

נועה, אם יבוא לך לספר, אני ממש אשמח לשמוע.

[מיכל_בז*]

היי ב עילום, תודה רבה. קראתי את שניהם. טוב, ניסיתי. דרך האמן הרג אותי. הוא נראה לי נורא חכם אבל כל העניין של דפי הבוקר עד היום מתסכל אותי.
יש לי שתי חברות טובות שנשבעות שיום שמתחיל בדפי בוקר הוא טוב יותר. אבל אני מרדנית מטבעי וזה היה לי קשה מדי.

את השני קראתי עוד כשעבדתי בחנות ספרים, בחנות. הוא באמת טוב, אולי אני אלך לקנות לי אותו.


וחוץ מזה אני נהנית לקרוא מה שאת כותבת כי זה כאילו אני לפני הרבה שנים.... (וגם לפני כמה ימים....)

אם בא לך לספר על איך יצאת מזה, זה יהיה מגניב.

[נועה_ברוך*]

_רק לפני שבועיים הבנתי את הסיבה למה כ"כ קשה היה לי לזוז בחיים (ובכל זאת זזתי אבל זה הרגיש כל הזמן כמו בעליה תלולה. קושי עצום)
נועה, אם יבוא לך לספר, אני ממש אשמח לשמוע._

הי, רק עכשיו הגחתי אחרי הפוגה ארוכה מהאתר לצורך שינויים ותזוזות בחיי
בתשובה לשאלתך, העניין אצלי היה צורך עמוק מאוד (נשמתי) לסיים פרק של עניינים נפשיים קשים.
לא עברתי התעללות דרמתית או אחרת מזו שרוב האנוש עובר אבל אני חוויתי אותה קשה ועמוק, והחוויה הקשתה עלי לזוז.
תביני, אני זזתי הרבה מאוד אובייקטיבית ואף לקחתי על עצמי משימות פורצות דרך, אבל הקושי והכובד שחשתי היו בשבילי כמו טיפוס על הר
"הבעיות הנפשיות" שסחבתי עם עצמי לאורך השנים היו תמיד משקולת אדירה כך שבכל מקום שאפשר היה לא לזוז אני הייתי שם!
מצד אחד זזה ומזיזה אחרים ומצד שני תחושת אפיסת כוחות להרים נייר.

בפועל, האמת, דברים שעשיתי היו יכולים להעשות טוב הרבה יותר ללא המשקעים שאותם אני רואה היום...
היום אני יודעת אחרת וגם פועלת אחרת, אבל נדרשו שנים רבות כדי להוריד מעלי את המשקעים ולסיים את פרק הלמידה שבאתי לכאן לעשות.
(ועדיין לא סיימתי, נשארה פינה קטנה לנקות )

חברות טובות שנשבעות שיום שמתחיל בדפי בוקר הוא טוב יותר. אבל אני מרדנית מטבעי וזה היה לי קשה מדי.
גם אני מרדנית, כמוך. זה עוד פן במעלה ההר שדורש לזוז.
תמיד הפתיע אותי כמה קשה לזוז בשביל עצמך, גם כשאת יודעת כמה זה כדאי/בריא/נכון לך.
היום אני חושבת שזה קשור לאהבה וערך עצמי, וגם לחוסר הפשרה ללכת בדרך האישית שלי. למצוא את מה שנכון לי מבפנים, ושלא יבואו ויגידו לי מבחוץ


התחושה הזו כאילו עד שאני לא אקבל כסף והכרה (של מי? של מה?) כל ההשקעה ארוכת השנים הזו לא שווה, מוציאה לי את הרוח מהמפרשים.
אבל היא גם תמריץ כלשהו להמשיך, בדרך להכרה.
הכרה. אני מכירה מעולה את הצורך בה. מי לא מכיר? כולנו רוצים לזכות בהכרה, בתודה, הערכה, תשומת לב.
השאיפה הגבוהה יותר היא הרצון להשפיע, להביא בשורה, לגעת.
אלו רצונות שאנו מכירים (הנשמה שלנו) ולשם שואפים

אני חושבת שאם את ממשיכה ולא מוותרת על התחום הזה, בו את יודעת שאת מעולה, ואת יודעת שמועיל לך, יש לו חשיבות ענקית בחייך.
הוא כלי בעל ערך עצום, גם אם לא יביא לך כסף או הכרה, וגם אם כן יביא.

[נועה_ברוך*]

החכמה היא לא לנסות לסתום את הבור. החכמה היא לבנות הר לידו. בהר הזה יש את כל האנשים שאוהבים אותנו עכשיו, אבל גם פשוט דברים שאנחנו יודעים על עצמנו. הערך הגולמי. ההר עשוי מחומרים אחרים, אבל ככל שמשקיעים פחות בבור שלידו, כך הוא מתנשא לו למעלה.
בנוגע לתיאוריה שלך:
מה שאנו מכנים "בור" ראוי לדעתי להתייחסות אחרת, וזה גם עניין של חינוך ותרבות.
הגישה, ההתייחסות, הפרספקטיבה - הם אלו שדורשים שינוי מבט.
אילו הינו יודעים את עצמנו, למדים את עצמנו ללא שיפוט של "טוב - "רע", אלא, נתמכים ומלווים להבנה מי אנחנו - מהם החוזקות- חולשות שלנו, ובהתאם להן למדים לפעול ולהתנהל בעולם, הכל היה אחרת.
"הבור" היה מקבל תמיכה, ריפוי. ולא היה לנו צורך להעצימו ע"מ ללמוד, אלא לראותו בלבד. זיהוי נכון, פיענוח והבנה, ומשם פעולה מרפאה ומעצימה, היו יוצרים תנועה למעלה.
"הבור" גדל כיוון שאין הבנה והכלה. דומה מושך דומה - חוסר מושך חוסר.

ההר שאת מציעה לבנות הוא מעולה, כשלעצמו. חיזוקים ועוצמות היכן שכדאי וחיובי - דומה מושך דומה - שפע מושך שפע.
אם ההר יושב ליד בור הפער בין השניים הולך ומעמיק. נוצר חוסר איזון. הרי מדובר באדם אחד
בגדול, נכון שחשוב לבנות חוזק ואין כמו חוזק כדי לאפשר "מעמד" רם ויציב שיכול לגעת במקומות הכואבים.
אבל למנוע מעצמנו הכרות, התרועעות, התיידדות עם צדדים חלשים היא הפסד אישי. אלו באו לפתח אותנו ולאתגר אותנו. אלו הם הזרעים שהנשמה שלנו לקחה איתה לדרך לצורך פיתוח והתפתחות. זרעים שמבקשים מים, מזון, רכות והכלה לצורך פריחה.

(פתקית לעצמי: לפעמים הישום הוא פשוט להסיט את נקודת המבט מהבור ולראות שכבר יש הר. מיכל, יש הר. בחייאת)
מסכימה איתך מאוד. חשוב מאוד להרחיב את המבט (שיודע יופי להתקע בחוסר) ולהתבונן בכל הטוב והשפע שכבר יש.
ויש!!
וגם, לא לפחד להתבונן בחולשות, וראבק, בלי לשפוט את עצמנו!

[אילת_מ*]

רק להגיד שבוע טוב ומוצלח...
אין לי כרגע דברים חכמים אחרים להגיד @}

[מיכל_בז*]

_אני חושבת שאם את ממשיכה ולא מוותרת על התחום הזה, בו את יודעת שאת מעולה, ואת יודעת שמועיל לך, יש לו חשיבות ענקית בחייך.
הוא כלי בעל ערך עצום, גם אם לא יביא לך כסף או הכרה, וגם אם כן יביא._

אני חושבת שאת צודקת. ואני חושבת גם שאני מאוד-מאוד רוצה ללכת לתכנית הזו בעלמא. יש לי הרגשה שהיא תפתח לי עולמות חדשים.
אבל יש לי מתנגדים מבית:( ואולי בצדק, כי זה מאוד לא פרקטי.


_גם אני מרדנית, כמוך. זה עוד פן במעלה ההר שדורש לזוז.
תמיד הפתיע אותי כמה קשה לזוז בשביל עצמך, גם כשאת יודעת כמה זה כדאי/בריא/נכון לך.
היום אני חושבת שזה קשור לאהבה וערך עצמי, וגם לחוסר הפשרה ללכת בדרך האישית שלי. למצוא את מה שנכון לי מבפנים, ושלא יבואו ויגידו לי מבחוץ_

לגמרי. וזה גם קשור אצלי לאותנטיות. לתחושה שהבחוץ מתאים לבפנים. טוב, את בטח מבינה.


_פתקית לעצמי: לפעמים הישום הוא פשוט להסיט את נקודת המבט מהבור ולראות שכבר יש הר. מיכל, יש הר. בחייאת)
מסכימה איתך מאוד. חשוב מאוד להרחיב את המבט (שיודע יופי להתקע בחוסר) ולהתבונן בכל הטוב והשפע שכבר יש.
ויש!!
וגם, לא לפחד להתבונן בחולשות, וראבק, בלי לשפוט את עצמנו!_

נראה לי שזה אימון של שנים. לא אכפת לי להתחיל כבר עכשיו, אבל זה יקח עוד המון זמן.

אני עדיין נפעמת מתובנת ההקשבה נגד חשיבה שלך. עדיין מהדהדת לי ומדייקת לי המון סיטואציות. אבל אני עובדת על זה, מנסה לשים לב לכעס שמתעורר כשאני לא מקשיבה לעצמי וסולחת לעצמי מראש: גם על חוסר ההקשבה (מה לעשות, מה, אני לא טובה בזה, אני עובדת על זה, מה!) וגם על הכעס שבעקבותיו. בכלל, אני מדברת הרבה עם עצמי. זה פטנט נורא טוב, לדבר עם עצמך - כי אז אני גם מצליחה לזהות את מה שעובר עלי וגם להרגיע את עצמי, בו זמנית.

אני מרגישה שגדלתי מאוד. עבר עלי המון זמן של חוסר תזוזה וגדלתי בו מאוד. הרבה דברים מתיישבים במקום, קשה לי להסביר או לתת דוגמאות. אני פשוט גדולה יותר ומרגישה, בודאות, כמה אני נהדרת. סליחה על השחצנות, כן?
אבל אני מאמינה שרוב האנשים נהדרים, אז זה מתקזז.

אילו הינו יודעים את עצמנו, למדים את עצמנו ללא שיפוט של "טוב - "רע", אלא, נתמכים ומלווים להבנה מי אנחנו - מהם החוזקות- חולשות שלנו, ובהתאם להן למדים לפעול ולהתנהל בעולם, הכל היה אחרת.

לגמרי. זה כל כך נכון.
ואני חייבת להגיד שאני לא מאמינה שאני אצליח, בימי חיי, להשתחרר מהשיפוט הזה לחלוטין. לא. לא מאמינה שזה כבר יקרה. ואני לא אומרת את זה בצער, אלא מתוך הכרה שלמה. אבל אני אלמד לדבר איתו כך שהוא יפסיק לקצץ לי את הכנפיים, השיפוט הזה, נודניק.

נועה, תודה רבה {@{@ נוגע ללבי שלא היית פה כל כך הרבה זמן ובאת לדרוש בשלומי וכהרגלך השקעת זמן ומחשבה לכתוב לי.
אני מאמינה שזה יקר מפז.

[מיכל_בז*]

_רק להגיד שבוע טוב ומוצלח...
אין לי כרגע דברים חכמים אחרים להגיד_

הכי טוב, מה?

שבוע מוצלח (אחרי שהתמחתי בפרח אני חייבת ללמוד לעשות גם סמיילי.)

[נטע_ק*]

אני מרגישה שגדלתי מאוד. עבר עלי המון זמן של חוסר תזוזה וגדלתי בו מאוד. הרבה דברים מתיישבים במקום,
את באמת נהדרת @}

[מיכל_בז*]

_אני מרגישה שגדלתי מאוד. עבר עלי המון זמן של חוסר תזוזה וגדלתי בו מאוד. הרבה דברים מתיישבים במקום,
את באמת נהדרת_

מה פתאום!

אבל למדתי לעשות סמיילי (-: אולי?


תודה נטע (-:

[מיכל_בז*]

_בתשובה לשאלתך, העניין אצלי היה צורך עמוק מאוד (נשמתי) לסיים פרק של עניינים נפשיים קשים.
לא עברתי התעללות דרמתית או אחרת מזו שרוב האנוש עובר אבל אני חוויתי אותה קשה ועמוק, והחוויה הקשתה עלי לזוז.
תביני, אני זזתי הרבה מאוד אובייקטיבית ואף לקחתי על עצמי משימות פורצות דרך, אבל הקושי והכובד שחשתי היו בשבילי כמו טיפוס על הר
"הבעיות הנפשיות" שסחבתי עם עצמי לאורך השנים היו תמיד משקולת אדירה כך שבכל מקום שאפשר היה לא לזוז אני הייתי שם!
מצד אחד זזה ומזיזה אחרים ומצד שני תחושת אפיסת כוחות להרים נייר._

כן. זה מוכר.
אני חושבת שאם לא הייתי בעיצומו של טיפול כשפתחתי את הדף, לא הייתי פותחת את הדף. זה היה גדול עלי.
זה כל כך מגניב לשמוע שהצלחת להניע ושהצלחת להוריד לעצמך את המשקולת הזו מהגב.

וזה מזכיר לי - לא זזים כי משהו מפריע: משקולת על הגב, שדה ראייה חסום, עליה תלולה שאין לך כוחות אליה. העצירה הזו היא לא חסרת סיבה, לא משנה כמה היא מבאסת.

ואי אפשר לרדות בעצמך שתמשיכי לזוז. כלומר, אולי אפשר, אבל זה אפקטיבי רק עד נקודה מסוימת. בסוף מתמוטטים על אם הדרך, משוועים לטיפת אוויר.

[בשמת_א*]

אני התחלתי לזוז - היום. הערב.
תזוזה גופנית, שאני כבר רוצה חודשים.
כל הזמן היו עיכובים. כולל ממש ברגע האחרון! שתי שבתות ברציפות התכוננתי ללכת לחוג הריקודים (אחרי 17 שנים כמעט שלא רקדתי) - וכל פעם באה הפגנה וביטלה לי את הריקודים.
הערב!!!! הלכתי לריקודים.
איך הייתי מאושרת!
התחלתי לזוז.
מכאן, השמיים הם הגבול. אני אמשיך לרקוד, לא משנה איך, לא משנה איפה, לא משנה עם מי. ומשם אני אחזור לאופניים. ולהליכה. הכל.
אני אחזור לתנועה שחיונית לחיים שלי ולשמחה שלי. כבר חזרתי!

למה זה התעכב כל כך?
לא יודעת. הנה עוד שאלה לשיעור התטא הילינג הקרוב (-: אבל זה לא חשוב למה זה לקח כל כך הרבה זמן. סוף סוף זה כאן!

[נועה_ברוך*]

_הערב!!!! הלכתי לריקודים.
איך הייתי מאושרת!
התחלתי לזוז._

ברכות ושמחות. נפלא ממש.

_למה זה התעכב כל כך?
לא יודעת_
ראשית - את יודעת.
שנית - העיקר הוא שעכשיו זה הזמן המתאים ביותר.
קודם ז\ה לא קרה, עכשיו זה קורה, וזה קשור ותלוי במליון גורמים, וזה לגמרי לא משמעותי (לדעתי) מה ולמה זה לא קרה, אלא שעכשיו זה - כן!


לא זזים כי משהו מפריע: משקולת על הגב, שדה ראייה חסום, עליה תלולה שאין לך כוחות אליה. העצירה הזו היא לא חסרת סיבה, לא משנה כמה היא מבאסת.
בדיוק. בדיוק.
אי אפשר לרדות בעצמך שתמשיכי לזוז. כלומר, אולי אפשר, אבל זה אפקטיבי רק עד נקודה מסוימת. בסוף מתמוטטים על אם הדרך, משוועים לטיפת אוויר.
לעיתים אפקטיבי לעשות "ספורט אתגרי", אם את בהתהליך נכון של התפתחות, בליווי או תמיכה, בהבנה והכלה ובחמלה עם עצמך.
בגדול, לרדות זה רעל. זו התייחסות מבזה ומחלישה את הערך העצמי.

זה כל כך מגניב לשמוע שהצלחת להניע ושהצלחת להוריד לעצמך את המשקולת הזו מהגב.
תודה מותק!

ואני חייבת להגיד שאני לא מאמינה שאני אצליח, בימי חיי, להשתחרר מהשיפוט הזה לחלוטין. לא. לא מאמינה שזה כבר יקרה. ואני לא אומרת את זה בצער, אלא מתוך הכרה שלמה. אבל אני אלמד לדבר איתו כך שהוא יפסיק לקצץ לי את הכנפיים, השיפוט הזה, נודניק.
חבל שאת לא מאמינה, אני דווקא מאוד מאוד מאמינה.
ההכרה השלמה שלך היא נהדרת וחכמה ובטוחה, אבל, וזה היופי - היא גמישה
ההשתנות שקורית היום היא לא תיאמן פשוט. כמו קסם. כ"כ משמח!

התגעגעתי ממש, ודרשתי בשלומך גם שלא היתי פה. הדיאלוג הזה חשוב לי והוא לגמרי מקדם גם אותי @} באהבה ובשמחה אני פה.

[נועה_ברוך*]

_"הבעיות הנפשיות" שסחבתי עם עצמי לאורך השנים היו תמיד משקולת אדירה כך שבכל מקום שאפשר היה לא לזוז אני הייתי שם!
מצד אחד זזה ומזיזה אחרים ומצד שני תחושת אפיסת כוחות להרים נייר._

אה, נזכרתי בדבר, אפרופו שיפוט - בתוך חוסר התזוזה, או אפיסת הכוחות, תמיד תמיד היה יושב אצלי בראש (ובלב) השיפוט והביקורת :
"איך את מעיזה לשבת? יש עוד מלא דברים שעלייך לעשות..."
מכירה את זה??

[מיכל_בז*]

_הערב!!!! הלכתי לריקודים.
איך הייתי מאושרת!
התחלתי לזוז._

מגניב בשמת, כל כך מגניב!
ואני גם חושבת כמו נועה שזה בכלל לא משנה למה זה לא הצליח עד עכשיו, עכשיו זה הצליח.

ולפיכך:

.

[מיכל_בז*]

וגם: איך היה? מי היה? הלכת לבד? היתה מוסיקה טובה?

[בשמת_א*]

ומיכל, זה אמור לתת לך תקווה: הייתי שם, ב"איך מתחילים לזוז". הרבה זמן. ובמקום הזה שגם שופט ומבקר, "למה את לא זזה כבר, נו. יש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לעשות...".

[בשמת_א*]

אה, רק עכשיו ראיתי: היה כיף, היתה מוסיקה טובה אם כי קצת יותר מדי לטינו בשבילי (לא היה ואלס למשל, שאני כל כך אוהבת).
למדנו שני ריקודי שורות וסלסה. איך נהניתי!

[מיכל_בז*]

את כזאת את, זה מה שרציתי להגיד. אולי זה עניין של גיל? אבל נראה שאין לך שום חשש להיות פשוט את וזה מדליק אותי. אני מתה על זה.

את מבינה למה אני מתכוונת? כי אם לא, זה גם בסדר.

[מיכל_בז*]

התגעגעתי ממש, ודרשתי בשלומך גם שלא היתי פה. הדיאלוג הזה חשוב לי והוא לגמרי מקדם גם אותי באהבה ובשמחה אני פה.

תודה, נועה. את כזאת מותק.

אני רוצה לספר: אני זזה. אני זזה!

הצעות עבודה זורמות אלי, הראיון ב"עלמא" מחר וחוץ מזה, אני שמחה.

אני שמה לב שלכל תקופה יש את האתגרים שלה ובזמן האחרון - אני יכולה להם.
גדלתי. עשיתי ממש קפיצה לגובה. לא יודעת להסביר את זה, אבל יש לי קרקע נפשית מוצקה. כן. זה מה שיש לי. קרקע נפשית מוצקה.

פעם היתה לי רק אבן אחת מוצקה בתוכי והיא גם הייתה לי יקרה, אבל לאחרונה יש בי ממש קרקע זרועת אבנים יקרות.

ואני כל הזמן מספרת לעצמי ולעולם על נהדרותי שהתגלתה לי פתאום וזו לא יהירות של נערה חסרת ביטחון, יש בזה מין הוודאות של האישה. בגלל זה אני אומרת שגדלתי.

גדלתי. בטח אני עוד מעט אדע לספר גם איך זה קרה. בנתיים אני רק יודעת שזה קורה. אני זזה ואני חושבת שאני זזה למקומות טובים.

[אילת_מ*]

לגריין את כל מה שכתבת עכשיו. ולרקום על כריות.
דרך אגב , נראה לי שכל המדינה התחילה לזוז. וגם העולם. שלא לדבר על הפטריות, שאף פעם לא נעצרו!
מגיע לך שאפו..

[נועה_ברוך*]

גדלתי. בטח אני עוד מעט אדע לספר גם איך זה קרה. בינתיים אני רק יודעת שזה קורה. אני זזה ואני חושבת שאני זזה למקומות טובים.
וואחד קפיצה

רגע לפני שפתחתי את הדף הזה, לקרוא מה כתבת כאן, פתחתי את הדף שלך שקורא לנשים להשפיע ולשנות.. חשבתי לעצמי:
וואוו איזו שליחות וחלוציות ויכולת עוצמתית שמתגלה כאן ורוצה להשפיע, איזו הסתכלות בוגרת ומכילה יש בך על חוסר הבשלות שאותו כינית "חוסר הכשרה"
היכולת שלך לבקש רק מבט בעיניים וכוס מים אומרת לי - זה היחס.
היחס שלך לעצמך שדורש את היחס הנכון אליו.
כל כך מדויק ופשוט. הכי אמיתי וכנה.

יקירה, תענוג והתרגשות לקרוא אותך.
ההתעוררות תופסת כמו אש בכל פינה, כל אחד חושב איפה הוא יכול להשפיע ולשנות ובהסתכלות מערכתית שאינה מקטינה, אלא דורשת גדלות.
מהלך כזה מקפיץ ומגדל אותך, ללא ספק.
היכולת שלך להכיל את התהליכים האחרונים
אני מדברת הרבה עם עצמי. זה פטנט נורא טוב, לדבר עם עצמך - כי אז אני גם מצליחה לזהות את מה שעובר עלי וגם להרגיע את עצמי, בו זמנית.
אלו בדיוק משינויים שמאפשרים לך לגדול.
והמראה שמשתקפת לפנייך קורנת אור ושפע.

יש לי קרקע נפשית מוצקה. כן. זה מה שיש לי. קרקע נפשית מוצקה.
ה-ל-ל-ו-יה

[נועה_ברוך*]

אני עדיין נפעמת מתובנת ההקשבה נגד חשיבה שלך. עדיין מהדהדת לי ומדייקת לי המון סיטואציות
ברגע שהבנת את ההבדל חדלת לרדת על עצמך והתחלת להקשיב.
נוצר מפגש מחודש עם הקשב. עם האני הגבוה שחיכה (והתייבש בדד בצד) להכרה, והזדמנות להישמע
כל עוד חשבת שאת לא יודעת, לא מסוגלת, "אין לך את זה", וחיית בסרט של ראש עובד בטורבו והנפש לא מעכלת, את לא שקטה ומתפוצצת - כך הגיבה אלייך המציאות.

ההבנה הזו יצרה סדר שבעיקר ביטל את הביטול העצמי שלך.
קיבלת פרספקטיבה חדשה ויכולת להתבונן על עצמך מחדש - restart למערכת וחיבור משמעותי עם היכולות העצומות שבך

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הללויה, מיכל.|| ||

[נועה_ברוך*]

הצעות עבודה זורמות אלי, הראיון ב"עלמא" מחר וחוץ מזה, אני שמחה.
ספרי, ספרי..... מה שלומך?

[מיכל_בז*]

ספרי, ספרי..... מה שלומך?

עצובה. הטיפול שלי הסתיים ואני מפחדת ועצובה. כל כך רציתי למתוח את הכנפיים שלי כבר והנה, הן נמתחות, אבל אני לא מצליחה לעוף. כי אני כבדה.

ואני לא בריאה. יש לי בעיות בריאות. זה גם ממסמר לרצפה.

אבל, אני מתחילה לעבוד במקום חדש ביום שני, אני מחכה לתשובה מעלמא ואני מרגישה שהשנה הזו עומדת להיות שונה ומעניינת.

תודה ששאלת, זה כל כך נוגע ללבי.

אבל בגלל האווירה פה לאחרונה, קשה לי לפתוח, לא יודעת, לפרט. בגלל זה אני קצת לאקונית. זה בטח ישתחרר עוד מעט.

תודה נועה@}

[נועה_ברוך*]

יש לי מלא רצון ונכונות לשתף אותך במילים תומכות.
אני לגמרי מכירה את מה שעובר עלייך. הצפייה לשחרור, להקלה שמגיעה עם תנופה של הבנה או בתקופה יותר נוחה, היא מוכרת ומובנת.

השינויים המהותיים, העמוקים ביותר, אינם קפיצה לעבר נוחיות או קלות, כמה שזה מצער את האני הפנימי-המזוקק-הטהור. התהליך הוא ספירלי ואיטי, הדרגתי.
הנפש נוטה להתלהב מרגעים של "הצלחה" או זרימה קלה, ומחכה להמשך, ממש נאחזת בו.
ההמשך הוא כזה שכאשר ישנה הצלחה, ומתחילה השתנות מהותית, האגו, הדפוסים ושאר מנגנוני ההגנה קופצים וצועקים, עולים ובאים.
אלו מקשים עלינו לזוז, מכיוון שהם דורשים התייחסות ויוצרים עומס ורעש.
הרצון לרוץ קדימה עם ההצלחה כמו נבלם, אך אינו נבל.
ההצלחה וההתקדמות שרכשת, שחווית, היא ממשית ואמיתית לגמרי, רק כעת בקדמת הבמה שחקנים אחרים .
כולם רוצים להופיע כולם חלקים של השלם שהוא את.


רציתי למתוח את הכנפיים שלי כבר והנה, הן נמתחות, אבל אני לא מצליחה לעוף.
לבשלות ולמוכנות שלבים. קבלי את עצמך בהבנה. את זזה. את יודעת שאת זזה.
גם סיום של טיפול זה וואחד תזוזה! כל סיום הוא תזוזה ענקית לעבר משהו חדש, והחדש שאינו ידוע מכביד, מפחיד.

עיטפי את עצמך באהבה. את היודעת את הנכון לך כעת.
תני לעצמך את הזמן והביני שקורים המון תהליכים עם כל תזוזה הכי קטנה שלך, תהליכים שאינך יכולה כעת לזהות, אך הם קורים, חיים וקיימים.



ואני לא בריאה. יש לי בעיות בריאות. זה גם ממסמר לרצפה.
בהחלט מסמר.
אני קורקעתי, 3 ימים אחרי מעבר בית, מבלי יכולת לזוז אחרי שהחליק ונפל עלי חלון ישירות על הבוהן.
הזדמנות "נהדרת" לעצור, להוריד קצת דמעות, לעכל שקורה כאן דבר גדול ואני כ"כ עסוקה ששוכחת לראות ולחוות.
רוצה לרוץ קדימה (בראש) אבל הלב והנפש דורשים ממני תהליכים יותר עמוקים, דורשים התייחסות לצורך גדילה.
לכל עצירה יש משמעות
מוזמנת לפנות אלי במייל, אולי אוכל לסייע או לכוון אותך לריפוי ובריאות @}

[מיכל_בז*]

הנפש נוטה להתלהב מרגעים של "הצלחה" או זרימה קלה, ומחכה להמשך, ממש נאחזת בו.

חשבתי על זה עוד קצת. זו לא הפעם הראשונה בחיי שאני מתחילה משהו בשמחה מאוד גדולה וכמה ימים אחר כך נופלת אל ההיפך ממנו.
פעם הייתי מתייחסת לזה במרמור ובכעס, מין כעס על זה ששום דבר טוב לא יכול להימשך. בטח לא אצלי.

אבל היום אני חושבת שיש בי משהו קצת מאני-דפרסיבי. אני נוטה לרגשות קיצוניים קצת, מוגזמים. אני מאוד סוערת.
וזה... בסדר. כלומר, זה מה שאני. זה באמת לא אומר שנתקעתי או ששום דבר טוב לא יכול לקרות לי. זה אומר שיש לי נטייה לרגשות שמחה ועצב קיצוניים ואני צריכה להבין ולקבל את זה.
להבין שהנדנדה הזו קרתה, קורית ותקרה. ואולי לנסות לראות אותה מהצד ולא להיכנס ממש לתוכה, בזעם.

[נועה_ברוך*]

ואולי לנסות לראות אותה מהצד ולא להיכנס ממש לתוכה
זה המפתח @}
ברגע שתפעלי בדרך כלשהי לעצור את ההרגל להתערבב עם הסערה, תקחי את המושכות לידייך ותוכלי לדבר אל החלק הזה של עצמך ולומר לו "כרגע הכל בסדר, אני רואה ויודעת שאתה כאן, רוצה לקפוץ לתוך הסערה, אבל רגע, אין צורך, אני יכולה להסתדר טוב גם בלעדייך"
הוא ירגע. יותר ויותר תצליחי לדבר אל ליבו של "המושיע" הרוצה לקפוץ לסערה וללבות אותה, יותר ארוכה תהיה החופשה ממנו

[בשמת_א*]

גדלתי. בטח אני עוד מעט אדע לספר גם איך זה קרה. בינתיים אני רק יודעת שזה קורה. אני זזה ואני חושבת שאני זזה למקומות טובים.
ווווווואאאאאאאאאאאאוווווווווווווווווווו

[בשמת_א*]

_את כזאת את, זה מה שרציתי להגיד. אולי זה עניין של גיל? אבל נראה שאין לך שום חשש להיות פשוט את וזה מדליק אותי. אני מתה על זה.
את מבינה למה אני מתכוונת? כי אם לא, זה גם בסדר._
Are you talking to me?

[מיכל_בז*]

_את כזאת את, זה מה שרציתי להגיד. אולי זה עניין של גיל? אבל נראה שאין לך שום חשש להיות פשוט את וזה מדליק אותי. אני מתה על זה.
את מבינה למה אני מתכוונת? כי אם לא, זה גם בסדר.
Are you talking to me?_

כן! כי אני עצלנית. מחקתי בטעות את ההודעה שלפניה שאמרה: בשמת, את כזו מדליקה. ולא החזרתי אותה.

[בשמת_א*]

אז כן, אני מבינה למה את מתכוונת. (-:
ואני מודה לך מעומק לבי.
זו בדיוק המטרה שלי.
הצבתי לי למטרה להגיע לשם עד ה-27 באוקטובר 2011 - להיות לגמרי אני.
זה מאוד משמח אותי ומפיח בי הרבה תקווה לגלות שמבחוץ זה כבר נראה לחלק מהאנשים כאילו כבר הגעתי לשם

[מיכל_בז*]

בא לי לעדכן.

לבסוף הגעתי לרשימת המתנה ב"עלמא". זה היה בלתי נסבל.
נעלבתי עד עמקי נשמתי והסרתי את המועמדות שלי.

אוי! כמה שאני ילדה קטנה לפעמים. אבל אני חייבת להודות שאין בי ממש צער. אני עובדת המון ולא באמת יכולתי לדחוף את זה ללו"ז שלי מבלי להתמוטט.

וגם, לא יודעת. רציתי פשוט שיקבלו אותי. זה אינפנטילי, אבל זה מה שרציתי.

אני עדיין מרגישה המון את זה שאני פוטנציאל לא ממומש. כאילו - הייתי אמורה לעשות דברים גדולים ואני לא.
אבל זה לא לגמרי הקול שלי, זה ברור לי. יש פה שני דברים: אני, שבאמת זקוקה לאתגר אינטלקטואלי כדי להיות שמחה - כי זה מרגש אות,י וההורים שלי או כל הדמויות בחיי שאמרו לי, בהתלהבות שהלכה והחמיצה, יש לך המון פוטנציאל.

אני מלמדת באולפן וזה אכן אתגר. קשה לי להיות מסודרת, מובנית וכל מה שתלמידים שלומדים שפה זקוקים לו. מצד שני, אני מאוד אוהבת ללמד. כשזה עובד, זה באמת מרגש. וזה עובד. גם יש משהו בלהוביל. אני אוהבת להוביל.
אבל אני לא בטוחה שאני טובה בזה במיוחד, אם להיות כנה. זה מבאס, אבל זו האמת.
לא מצאתי את היעוד שלי. אבל גיליתי שאני אוהבת להרוויח כסף, זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.

הכל אמיתות לא עמוקות וחשובות.

אני מרגישה קצת פאטתית כשאני כותבת כאן. כאילו, הייתי רוצה להביא דברים קצת יותר שווים, חכמים, מלאי תבונה.
עדיין לא גיליתי איך מתחילים לזוז כשנתקעים ועדיין לפעמים כל יום הוא מאבק. אבל גיליתי כמה דברים שעוזרים:
שיגרה של עבודה, לצאת מהבית ובעיקר, אני חושבת, לטפל בכל מה שמסביב. אם יש משהו שלמדתי זה זה. לטפל בכל מה שסביב עד שהתקיעות עצמה תחלוף.
יש דפוסים כל כך עקשניים שאם את חופרת ממש בתוכם זה לא עוזר. זה רק מוביל לסחרור.
וגם, אני חושבת, לראות את המציאות. כי אף פעם לא באמת נתקעתי וזו היתה שנה חשובה מאין כמוה. אני לא רוצה עוד שנה כזו, אבל היא הייתה חשובה.

[נועה_ברוך*]

אני מרגישה קצת פאטתית כשאני כותבת כאן. כאילו, הייתי רוצה להביא דברים קצת יותר שווים, חכמים, מלאי תבונה.
נהדר שאת רואה את זה. הדברים שאת מביאה הם לא - את, במובן שלא הדברים שתגידי הם שיקבעו כמה את שווה או חכמה.
הדברים שאת מביאה הם אמיתיים, והם באים ועולים מתוך החיים.
את במסע של גליוי ולימוד את מי שאת, לטוב ולרע, כפי שאת רגילה לשפוט (ולא רק את, כולנו)
העניין בעיני הוא להבין שהנפש-רגש מתלהבת מהחיובי, נעצבת או כואבת את השלילי, אבל האמת היא שהגיע הזמן לא להתרגש כ"כ ממה שעולה בנו, לא זה ולא זה מה שצריך לנהל אותנו.

היופי הוא שאת מביאה את עצמך. מאפשרת מקום וביטוי למי שאת.
ואת משתנה, יותר או פחות, ישנם עניינים שכבר השתנו וחלקם עדיין לא...

_עדיין לא גיליתי איך מתחילים לזוז כשנתקעים ועדיין לפעמים כל יום הוא מאבק. אבל גיליתי כמה דברים שעוזרים:
שיגרה של עבודה, לצאת מהבית ובעיקר, אני חושבת, לטפל בכל מה שמסביב. אם יש משהו שלמדתי זה זה. לטפל בכל מה שסביב עד שהתקיעות עצמה תחלוף._
בעיני, מה שכתבת כאן הוא זיהוי מושלם של האמת.
אין מתכון ואין תבנית אחת מוגדרת להתחיל לזוז, ויש ימים שהם קשים יותר. כי ככה זה. פשוט כך.
והצלחת לגלות מה עוזר, שזה המון. המון.
ואת מצליחה לחיות בשלום עם המאבק הזה. מכילה ומקבלת אותו ולא עוד מנסה להדחיק או לדרוס שיפסיק להתקיים.
מתוך כך שאת מסכימה איתו את רואה
את המציאות. כי אף פעם לא באמת נתקעתי וזו היתה שנה חשובה מאין כמוה. אני לא רוצה עוד שנה כזו, אבל היא הייתה חשובה.
את מבינה כמה קיבלת??? נתת לעצמך שיעור מאלף וחשוב.
פינית מקום, הרחבת את הכלי שאת, את יכולה להכיל יותר חלקים של עצמך, להבין ולהתבונן.
והתבונה נותנת לך שקט. הרבה פחות סערה ודרמה, כך אני חשה אותך @}

[נועה_ברוך*]

ושכחתי לכתוב שתהיה לך שנה נהדרת!
ושבעצם המאבק הופך לאתגר
כבר אין במה להאבק, והקושי, אותו למדת להכיר ולהכיל, כעת יחזק אותך

[בשמת_א*]

לפעמים, היכולת לזוז היא הבחירה בחיים.
כדי "לזוז" צריך לבחור בחיים. כל יום מחדש.
לא כל אחד צריך "לבחור בחיים". כי זה אומר שברירת המחדל איננה "לחיות". וזה רומז עד כמה זה קשה, להפוך את הבחירה בחיים לברירת המחדל.
אבל יש אנשים שהתובנה הזאת רלבנטית להם.

[מצ'רה*]

אבל האמת היא שהגיע הזמן לא להתרגש כ"כ ממה שעולה בנו, לא זה ולא זה מה שצריך לנהל אותנו.
נועה,

[נועה_ברוך*]

_כדי "לזוז" צריך לבחור בחיים. כל יום מחדש
לא כל אחד צריך "לבחור בחיים". כי זה אומר שברירת המחדל איננה "לחיות". וזה רומז עד כמה זה קשה, להפוך את הבחירה בחיים לברירת המחדל._
בשמת, זה מאוד גדול מה שכתבת כאן.
מודה שקראתי כמה פעמים כדי להבין...
את מתכוונת לתזוזה משמעותית בחיים, נכון? לא "סתם" לקום ולשטוף כלים
יש יש תזוזות שאנחנו עושים שהן אולי פחות משמעותיות ברמת התקדמות או התפתחות אך הן משמעותיות בהחלט ברמת הישרדות.
וגם הישרדות היא בחירה בחיים.
בקיצור, הרחיבי

[בשמת_א*]

את מתכוונת לתזוזה משמעותית בחיים, נכון? לא "סתם" לקום ולשטוף כלים
לא לא. לאו דווקא.
אני ממש מתכוונת גם לסתם לקום ולשטוף כלים. תסתכלי על הדברים שמיכל מתארת פה בדף הזה שקשה לה לזוז לגביהם. אלה. ופשוטים יותר.

אבל אני מתכוונת "לבחור בחיים" לא כמין הארה רוחנית ענקית ופילוסופית, שבה את שוקלת את הדברים במצב של חיים ומוות.
אני לא מדברת על מצב של חיים ומוות שבו את (ברכבת בשואה נגיד?) "בוחרת בחיים".

אני מתכוונת שלפעמים אדם מבין שהוא במצב של "חידלון" ולא במצב של "חיים". שהחידלון סוחב אותו אליו. בדרך כלל מצב שנוצר בילדות המוקדמת, כתוצאה ממצב בעייתי (אין מספיק אהבה לילד, לא מותר לו להיות הוא עצמו).

אני אומרת, שבמצב שסתם לקום ולשטוף כלים - או סתם לקום ולהכין לעצמך סלט טעים שאת רוצה לאכול ומשום מה אין לך כוחות נפשיים או פיזיים או השד יודע מה לעשות דבר כל כך פשוט - יכול להיות שאת מתמודדת עם מצב שבו מישהי פנימית בתוכך מתקשה לבחור בחיים. מתקשה לחיות. רק אז מתגלה שיש פה בחירה.
הקושי לזוז הוא הקושי לבחור בחיים.
קשה לזוז כי אנחנו תקועים בביצת החידלון (לא תמיד, זו אפשרות. לא כל אחת תמצא פה את עצמה. זו לא תובנה שרלבנטית או תקפה לכל מי שמתקשה לזוז, אני מדגישה). כי משהו מושך אותנו אל המוות - מוות בעודנו בחיים - או אפילו לא למוות, אלא פשוט, קשה לנו לרצות לחיות.
החיים אינם מובנים מאליהם בשבילנו, עד כדי כך שאנחנו צריכים להתאמץ כדי להחליט לחיות ואז מתוך ההחלטה הזאת - לזוז.

מי שלא נמצא שם, בכלל לא מבין.
הוא פשוט חי.
אבל יש מי שחושב שהוא פשוט חי, והוא טועה.
ואיך מגלים שהוא טועה? בין היתר אחד הרמזים הוא, שקשה לו "להתחיל לזוז".

[.*]

מצטרפת לבשמת בכל מילה.

יש אנשים ויטלים שבוחרים בחיים אינסטנקטיבית רוב הזמן. מלבד מקרי קצה הם פעילים, מזיזים, בצמיחה, חיים. זה לא אומר שהם מרגישים מאושרים, או שהם הפי הפי רוב הזמן, אבל הם פעילים,יש משהו בסיסי שם שמניע. חווה. יצרני, זו ברירת המחדל שלהם.

יש אחרים שרוב הזמן ברירת המחדל שלהם הפוכה.
הימנעות, הסתגרות, אי מעש, בריחה, וכשמוכרחים - אז הם פעילים בפולסים, בהבלחות, לא ברצף.
ואז זו עבודה.
עבודה לבחור בחיים. כל פעם מחדש.
לדעתי זה פחות קשור לחינוך, או טראומות או חוסר באהבה - כלומר גם, אבל בעיקר למרכיב כימי במח. בתוספת מודל לחיקוי, כלומר מודל לחיקוי פעלתני או מהסוג ההפוך משפיעים מאוד על המטען שאיתו אתה במילא נולד.

[.*]

וגם כדורים עוזרים.יש הרבה כימיה בדבר הזה שלא תמיד הבנה וכאלה עוזרת.

[דיפיו*]

חבל שהסרת את המועמדות. לפעמים אפשר לתת למים פשוט לזרום ולראות מה יקרה. בתור אחת שהכי קשה לה לקום ולחתוך לעצמה סלט וגם די קשה לה לא להתקבל מייד (ואם אפשר גם במחיאות כפיים ובונבונירות) אני מאד מזדהה איתך. לפעמים זה קורה. זה לא בהכרח אומר שלא היית אמורה להיות שם. זה בטח לא אומר שאת לא מספיק טובה ללמוד שם. זו סתם רשימה. סתם רשימה. זה אירוע שרירותי. ואולי זה היה בסוף מסתדר? טוב. אני אפסיק. אני סתם מבאסת. פשוט הרגשתי צורך לצעוק לא! למה?

[מיכל_בז*]

קשה לזוז כי אנחנו תקועים בביצת החידלון (לא תמיד, זו אפשרות. לא כל אחת תמצא פה את עצמה. זו לא תובנה שרלבנטית או תקפה לכל מי שמתקשה לזוז, אני מדגישה). כי משהו מושך אותנו אל המוות - מוות בעודנו בחיים - או אפילו לא למוות, אלא פשוט, קשה לנו לרצות לחיות.

אני גם לא חושבת שזה מוות - זה לא להיות. והרבה פעמים הסיבות הן מאוד פרוזאיות: לא להיות כי משעמם, מעייף, נגרר, חסר טעם. לפחות אצלי.

אבל אצלי הסיבות הן די "חיות" - אני לא זזה כי אני לא רוצה את החיים האלה. זו הרגשה מאוד מרה וכועסת, פחות מדוכאת. והרבה פעמים אני כועסת כי אני לא רוצה להיות אני בחיים האלה. חוסר התזוזה שלי, כמו שאני קוראת אותו הוא גם מרד ילדותי וגם פחד מאוד גדול.
מרד ילדותי - כי כשהייתי ילדה ודברים נעשו לי (כמו שהם נעשים לכל הילדים, כן? אני לא מדברת פה על מקרה קיצון של התעללות), הדרך היחידה להתנגדות הייתה פאסיבית.
פחד גדול - כי עכשיו כשאני גדולה המחשבה על אי-הצלחה בחיים משתקת אותי.
וגם, אסור לשכוח את הפרעת הקשב והריכוז (שבגלל שיש לי אותה, אני כל הזמן שוכחת אותה) - יציאה מהבית והתארגנות קשים עד כאב ומבלבלים עד מוות.

נקודה, אני לא חושבת שיש אנשים שהם כאלה או כאלה. אני חושבת על עצמי ועל עוד בחור שאני מכירה. שנינו נוטים "לא לזוז". אבל גם בתקופות של חוסר התזוזה: שנינו כותבים, הוא גם עושה מוסיקה. אי אפשר להגיד שאנחנו לא יצרנים. אנחנו פשוט לא יצרנים במונחים של הכוורת הגדולה והפעלתנית שהיא העולם שלנו.

אני לא אומרת שאלה רק אמות המידה של העולם - חוסר היכולת לזוז היא גם מאוד פנימית, איזו אנרגיה של תקיעות איומה, כאילו יש לך סלע בתוך הנשמה. אבל הלחץ של העולם לזוז, לפתור את זה כבר, להיות מישהו או משהו - מחזירה את ההדים מהקירות.


חבל שהסרת את המועמדות.

כן. יצאתי ילדה קטנה.

[בשמת_א*]

אני לא זזה כי אני לא רוצה את החיים האלה
כן.
זה בדיוק "לא לבחור בחיים".
קשה לי להסביר לך מדוע, אני לא מומחית. אבל נקודת ההתחלה היא להבין "אני לא רוצה את החיים האלה. אני רוצה חיים אחרים".
בדרך לארגן לעצמך "חיים אחרים", את משתפרת ברמת התיפקוד.
ואז את מגיעה לשלב היותר מתקדם שמבין שכל תיפקוד הוא בחירה בחיים, ושמתחת ל"לא רוצה את החיים שלי האלה" יש "קשה לי לבחור בחיים".

בפועל זה אומר שאת נופלת אל החידלון בכל בוקר, אלא אם כן הצלחת לעשות מאמץ כביר ולבחור אחרת.
המאמץ לבחור אחר - כרגע כל כך גדול שהוא מכלה את כוחותייך.
בתהליך כזה את צריכה לקבל תמיכה כלשהי: פיזית, תרופתית, תזונתית, טיפולית, משהו מאוד ממוקד וברור שמטרתו המוצהרת לעזור לך לתפקד.
שמישהו ידחוף אותך מהגב בצורה טובה שתאפשר לך לבנות את השרירים לאט לאט עד שזה יהיה פחות מאמץ לבחור לחיות.
שמישהו יחזיק אותך.
יחזיק איתך את הסלע הזה.
משהו.

האם את ואישך מסוגלים לתמוך זה בזה בקטע הזה, או שאתם מפילים אחד את השני לחידלון?

אני גיליתי שיש לי חברות שעצם נוכחותן לידי (פיזית. פיזית. והן גרות רחוק )-: ) פשוט מרימה אותי. ברגע שהן נכנסות אלי הביתה - כמו במטה קסם אני הופכת להיות שמחה, פעילה, תיפקודית, ולא קשה לי לזוז בכלל. לא זוכרת שהיה קשה ולא מבינה מה כל כך קשה!

[מיכל_בז*]

האם את ואישך מסוגלים לתמוך זה בזה בקטע הזה, או שאתם מפילים אחד את השני לחידלון?

קשה לי לענות לך כי זו תקופה טובה. ולי יש ממש נתק בין תקופות חיים. זה מוזר, אבל לפחות זה מבטיח חיים ממש ארוכים, כי כל פעם זה כאילו חדש.

כשהוא איתי אני יותר נמרצת. כשכל אחד נמצא איתי בבית בזמן שאני עושה משהו, זה מקל עלי פלאים. אפילו רק בטלפון. כנראה שזה מושך אותי החוצה מתוך המחשבות שלי. וגם, שוב, ADD. זה כל כך קשה לעשות רק דבר אחד ברגע נתון, עד שאני לא מצליחה לעשות את זה בכלל.

עכשיו כל בוקר קל יותר - כי יש לי תכלית. אני הולכת לעבודה. אבל בימים שאני רק מלמדת בערב אני צריכה להכין שיעור בבוקר, או לעשות עוד דברים ואז דוהרת לה רכבת ההאשמה העצמית. כי להכין שיעור כל כך קשה לי. זה לא נכון. להתחיל להכין שיעור זה קשה. יש לי בעיות בהתנעה, אבל כמעט תמיד ברגע שאני שם, אני נוסעת די חלק. בעיות מטורפות בהתנה. זה הלהתחיל לזוז וזה עדיין כל כך קשה.

אני לא רוצה תמיכה תרופתית. זה לא עניין של גאווה. לקחתי אלטרול נגד דיכאון פעם וריטלין לפעמים - שניהם גורמים לי להרגיש רחוקה מעצמי ואז קשה לי מאוד לחיות. פשוט ככה. ואני גם לא יכולה לכתוב וזה נורא בשבילי.

בשמת, תודה רבה. הנסיון שלך והתובנות שלך עוזרים לי מאוד.
אני נותנת לעצמי משימה פשוטה מאוד ליום הכיפור, לחשוב על איך בא לי להיתמך עכשיו.

גמר חתימה טובה. שיחתמו עלינו רק חתימות טובות.

[בשמת_א*]

כיוון שאני שותפה לרגשותייך לגבי תרופות קונבנציונאליות (גדלתי על תרופות להורדת חום, אנטיביוטיקה וכיוצא באלה), ואני לא נוגעת בהן כבר עשרות שנים, תזכרי שיש גם תרופות סיניות, הומיאופתיות, פרחי באך וכיוצא באלה. מעניין למשל אם סווידיש ביטר עוזר... (סתם מחשבה שעלתה לי עכשיו).

[די_פיו*]

טוב. תשמעי. כל כך עזרת לי עם הדף הזה שאני חושבת שזה יהיה מגוחך לא להושיט יד. אנחנו לא מכירות אבל אנחנו חברות. אני פותחת דף בית בשבילך ואם את רוצה עזרה עם עלמא, אני אולי יכולה לעזור. (יש לי קשרים שם בקטנה) לא יכולה להבטיח כלום, אבל בטח יכולה לנסות. אם בא לך צרי קשר

[או_רורה*]

אני לא יודעת למה נתנו לך אלטרול, בנוגע לריטלין את צודקת, גם בעלי כבר לא לוקח ומתמודד עם הפרעת הקשב שלו בלי זה.
מה שכן, אולי תרופות ממשפחת ה- ssri נגד דיכאון יעזרו לך בהתנעה?
לא יאומן שאני תומכת בזה, אחרי ששנים התנגדתי,
אבל............
אחרי אבחון של דיסטימיה וכמה שנים שבהן לא זזתי והייתי בתקיעות איומה,
התחלתי לקחת וזה, מה אגיד, עובד כמו קסם...
פתאום יש כוח לקום ולהתארגן, משהו זז שם, מדהים...........

[או_רורה*]

גם תרופות סיניות ומיצוי של צמחים כמו היפריקום יכול לעזור.\
הבעיה היא שאין ריכוז שווה בכל גלולה והם גם הרבה פחות נחקרו מבחינת תופעות לוואי, השפעה ארוכת טווח וכדומה.

[מיכל_בז*]

הייתה לי תובנה גדולה. או לפחות אני חושבת שהיא גדולה, אבל המוח שלי כזה - קשה לו להחזיק בדברים.

חשבתי שאני כל הזמן חושבת שאני לא עושה כלום כשאני עושה יותר מדי. אני כל הזמן: קוראת, משחקת באייפון, רואה טלוויזיה, נמצאת באינטרנט, קוראת עיתון, מדברת בטלפון, כותבת מיילים. וזה בימים רעים: ימים שבהם אני באמת מרגישה שאני לא עושה כלום!

אין רגע אחד של שקט. רגע שבו אין איזה אינפוט מהעולם. וההיפראקטיביות הפנימית שלי (באמת, לא כדאי להיות בראש שלי - בלאגן גדול ומהיר מאוד.) מתישה אותי למוות.

החלטתי להתחיל לתרגל שקט. לאט-לאט, להכניס רווחים של חלל בין הדברים שאני עושה. אולי זה יעזור, מה אתן חושבות?


מה שכן, אולי תרופות ממשפחת ה- ssri נגד דיכאון יעזרו לך בהתנעה?

אבל אורורה, אולי אני אפספס משהו ככה? איזה שיעור שאני יכולה ללמוד ולא לומדת בגלל התרופות? זה מטריד אותי מאוד.

[בשמת_א*]

החלטתי להתחיל לתרגל שקט. לאט-לאט, להכניס רווחים של חלל בין הדברים שאני עושה. אולי זה יעזור, מה אתן חושבות?
א. ברור.
ב. כמעט כל מה שאת עושה הוא פסיבי, צרכני, ומבזבז זמן על אלקטרוניקה. זה מתיש מבחינה מנטלית ופיזית. שתדעי. תקראי קצת מחקרים על בהייה במסך, על ההשפעה של הטלביזיה.
אם את באמת רוצה לזוז, אז כדאי שתסלקי את האייפון, הטלביזיה, ותגבילי את המחשב.

[או_רורה*]

מיכל,
יכול מאוד להיות.
בגלל זה אני לא תומכת נלהבת של תרופות כמוצא ראשון, וגם לא שני....
אני עברתי כמה שנים של עבודה נפשית אינטנסיבית, וכל מיני תהליכים בליווי.
רק אז הרגשתי שזה הזמן, ואני שלמה עם ההחלטה.

[בשמת_א*]

ושכחתי
וגם אייקון של הזדהות (יותר מדי שעות מחשב היום )-: ).

[נועה_ברוך*]

אני עם בשמת @}
לאט-לאט, להכניס רווחים של חלל בין הדברים שאני עושה
לאיזה שקט את מתכוונת?
מה זה בשבילך להכניס רווח?

[מצ'רה*]

אולי זה יעזור, מה אתן חושבות?
חושבת שכן
ומוסיפה: חלק מהזמן השקט - בחוץ, מחוץ למבנה, באור/חושך השמש
לדעתי כולנו בחסך מהבחינה הזו

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם את באמת רוצה לזוז, אז כדאי שתסלקי את האייפון, הטלביזיה, ותגבילי את המחשב.

בהחלט. יש גם אייפד, אגב. זה בית מאוד טכנולוגי אצלנו.

אני לא מכירה מחקרים, אבל אני מוכנה להתערב על זה שאייפון, לכל הפחות, מחריף הפרעות קשב וריכוז. אני יודעת שהמוח שלי ממש סובל מאז שיש לי אייפון.
אבל לאחרונה אני מצליחה להגביל את זה.

_לאיזה שקט את מתכוונת?
מה זה בשבילך להכניס רווח?_

בכנות, אין לי מושג.
כלומר, יש לי מושג, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה מספיק. ותמיד זה נראה לי כל כך מאיים, התכניות האלה שלי.
אבל חשבתי פשוט, במודע, להפסיק להתעסק עם הכל בכזו אינטנסיביות.
לשתות קפה בשקט בבוקר, למשל. לבהות, לא לקרוא. לשבת באוטובוס ולהסתכל על אנשים, לא להתעסק באייפון או לקרוא. להיכנס למיטה בלי כלום, אפילו בלי ספר, רק עם האיש שלי:)

נראה לי שזה פשוט יותר מלתכנן תכנית-על כמו ללכת לשבת בים, או ללכת בפארק. התכניות האלה בדרך כלל לא עובדות לי, אלא רק אחרי שאני מתחזקת. ואני מאוד חלשה לאחרונה, לא יודעת למה.

[בשמת_א*]

ואני מאוד חלשה לאחרונה, לא יודעת למה
כתבת למה.
ממש פירטת.
מה שאת צריכה עכשיו הוא להתחיל להרגיש במודעות מלאה את ההשפעה הפיזית של הדברים האלה עלייך. יש השפעה פיזית ישירה, זה מדלדל את הכוחות שלא תאמיני. יש השפעה ישירה על פעילות המוח וזה ממש מתיש. כאילו רצת מרתון ואת בכלל לא יודעת. איך יהיה לך כוח למשהו נוסף?
לא סתם גוגוס הבינה שההמשך הטבעי של החיוניות שלי חלק שמיני הוא לצאת מהמחשב.

[נועה_ברוך*]

_לאיזה שקט את מתכוונת?
מה זה בשבילך להכניס רווח?

בכנות, אין לי מושג.
כלומר, יש לי מושג, אבל אני לא בטוחה שזה יהיה מספיק. ותמיד זה נראה לי כל כך מאיים, התכניות האלה שלי.
אבל חשבתי פשוט, במודע, להפסיק להתעסק עם הכל בכזו אינטנסיביות._

הסיבה ששאלתי היא כדי שבמודעות שלך יתחיל להתגלגל דיאלוג בנוגע לשקט
הרגשתי שאת מייחלת לשקט ומזמנת אותו לחייך, וזכרתי שלא מזמן השקט הטריף אותך
תכניות יכולות לאיים גם אם הן נובעות מגעגוע וצורך עמוק, ובעיקר אם אין לי מושג איך ליישם אותן. בראש קל לדמיין פעולה-עשייה ובפועל יש פער גדול.
הפער הזה כ"כ מתסכל (וכולנו מכירים אותו) ולכן עוד לפני שאת בכלל מתחברת לפער התסכול כבר עולה ואיתו האיום - מה אם לא אצליח ליישם?
כי שם אנחנו יורדים על עצמנו, מבקרים ושופטים.

התכניות האלה בדרך כלל לא עובדות לי, אלא רק אחרי שאני מתחזקת. ואני מאוד חלשה לאחרונה, לא יודעת למה.
גם התכניות מחלישות, גם המשיכה לאלקטרוניקה ובעיקר לחדשות טריות בכל רגע, זה מתיש.
אבל מה? יש צורך מסוים שנענה, יש משיכה חזקה לעשיה מסוג מסוים, "לרעש" הזה. זו הסחת דעת ששומרת עלייך במצב של "ON", כמו מחוברת לעולם ומחוברת לעצמך.

ולמה שאלתי על המרווח הזה שאת מחפשת? כי חשוב שתשימי לב אם במשך היום העמוס שלך יש קול/ות מסוג אחר שעולים מידי פעם.
קול פנימי שמבקש ביטוי.
זה יכול להיות כל דבר אבל שמגיע מבפנים (ראש-לב) ועולה לרמת מודעות.
"אני צמאה עכשיו" או יש אי נוחות פיזית בגוף, או, "אני מתגעגעת ל...", או, "רוצה לדבר עם"... , או, "אני חייבת לכתוב את הספר הזה"
את מבינה את כוונתי?
לעיתים יש רעש גדול בחוץ כדי שלא נשמע קולות פנימיים, ולעיתים ישנם קולות אך הרעש ממסך ומכסה עליהם, הם חלשים או קטנים מידי ולכן מתפספסים.
"להיות בשקט" לא חייב להיות שבוע ויפאסנה או יום על חוף הים
זה קודם כל להתחיל לשים לב לרגעים שבהם קול פנימי מבקש ביטוי. גם אם הוא ציוץ
הקשבה לקול הפנימי יכולה לתת לך אותות וסימנים במה נכון לה להשקיע, ובכך להתחזק.

תקופות שאצלי המחשב/טלפון/רעש "תופס גובה" הן תקופות שבהן אני מתמודדת עם קושי מסויים (תחום אחד או יותר) שדורש ממני הרבה אנרגיה.
הרעש הזה אצלי הוא מנוחה מסויימת מהתמודדות נפשית-מודעת.
הכתיבה/קריאה, כאן באתר או בפייסבוק/מייל יוצרת אצלי אתנחתא מהתמודדות עם ההתפתחות הפנימית שקורית.
זה בערך כמו לשים את המטוס על אוטומט ולדעת שהכל פועל כהלכה, עלי לסמוך על תהליכים פנימיים שקורים, גם בזמן שאני ישנה.
עלי להיות בקשר עם הקול הפנימי שיודע שהחיים קורים נכון, שאני על המסלול, לא סוטה מהדרך גם אם הרעש מאוד גדול בחוץ.

[מיצי_החתולה*]

אני רוצה להציע עוד משהו, ברוח העבודה של ביירון קייטי, ובהשראת שיחה שהיתה לי לא מזמן עם אורנה שפרון (המעולה): תוך כדי כל מה שאת עושה, את לא מפסיקה לומר לעצמך, שאת חייבת להתחיל לזוז, ומה קורה, ולמה את לא זזה, ומה יהיה, וכו' וכו'.
אבל מה כן עשית בינתים?
אם תעשי רשימה, אני בטוחה שתגלי שלא עשית אפס מאופס. יכול להיות שהרשימה של הדברים שלא עשית, עדיין נראית מזרת אימה וארוכה. יכול להיות שעשית רק דברים פעוטים. אבל עשית. ובתחום הנפשי, גם עשית ואת עושה כל הזמן, כמיטב יכולתך כדי להניע את עצמך לפעולה.

כלומר, סביר להניח שאחד הדברים שהכי מפריעים לך להתחיל לזוז, הוא עצם המחשבה המשתקת שאת לא זזה ואת חייבת להתחיל כבר. וקודם כל, זה כנראה לא נכון (כי את אולי לא עושה את הטופ טן של רשימת המטלות שלך, אבל את כן עושה דברים). וחוץ מזה, מה יקרה אם תפסיקי לחשוב את המחשבה הזו? איך תהיי בלי המחשבה "אני לא זזה/אני חייבת להתחיל לזוז"?

ואגב, אחת התקופות היותר פוריות שהיו לי בשנתיים האחרונות, היתה כשיצאתי לחודש פגרה ממחשב, טלוויזיה וקריאה (לא כולל סופ"ש והתעדכנות אימיילים יומית). (זה היה, אגב, תחת שרביטה הנאמן של סאלי תדמור).