_מה שאת צריכה עכשיו הוא להתחיל להרגיש במודעות מלאה את ההשפעה הפיזית של הדברים האלה עלייך. יש השפעה פיזית ישירה, זה מדלדל את הכוחות שלא תאמיני. יש השפעה ישירה על פעילות המוח וזה ממש מתיש. כאילו רצת מרתון ואת בכלל לא יודעת. איך יהיה לך כוח למשהו נוסף?
לא סתם גוגוס הבינה שההמשך הטבעי של החיוניות שלי חלק שמיני הוא לצאת מהמחשב_
אני לא יכולה לצאת מהמחשב. אבל אני יכולה לדלל את הנוכחות שלו בחיים שלי.
עדיין לא עליתי על איך הדברים האלה עובדים עלי, כלומר, איך להיגמל מדברים. ואני חשבתי שלהפסיק לעשן זה מסובך... הרבה יותר קשה לשנות הרגלים מאשר להיגמל מדברים.
אחרי הכל, אני עובדת לא מעט על המחשב, אני לא יודעת איך למתן את הנוכחות שלו בחיים שלי.
חשבתי על עוד משהו בהקשר הזה. זו מחשבה שאני נושאת כבר שנים: יש לי יותר מדי מילים בחיים שלי. המון ספרים בכל מקום. בכל פינה של הבית. המון מחשב, המון אינטרנט ועכשיו גם אינטרנט בכל מקום שאני - בגלל האייפון (יימח שמו.) סמסים, מיילים. תקשורת של מילים כתובות. אני טובה בזה, אבל זה גם משבש אותי. לוקח ממני המון אנרגיה, מעייף אותי, סותם לי את המוח.
אני מרגישה כאילו במוח שלי יש המון ערמות מאובקות שכל הזמן מסיחות את דעתי מ"משהו". והמשהו הזה אף פעם לא לגמרי ברור כי רעש הרקע הוא עצום.
אני שואלת את כל השאלות האלה כי אני מאוד חלשה ועייפה, כבר שנים רבות. ולא חדה מספיק, גם, כבר הרבה שנים.
_ולמה שאלתי על המרווח הזה שאת מחפשת? כי חשוב שתשימי לב אם במשך היום העמוס שלך יש קול/ות מסוג אחר שעולים מידי פעם.
קול פנימי שמבקש ביטוי.
זה יכול להיות כל דבר אבל שמגיע מבפנים (ראש-לב) ועולה לרמת מודעות.
"אני צמאה עכשיו" או יש אי נוחות פיזית בגוף, או, "אני מתגעגעת ל...", או, "רוצה לדבר עם"... , או, "אני חייבת לכתוב את הספר הזה"
את מבינה את כוונתי?_
מבינה היטב. כשהתחלתי טיפול, זה היה אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם המטפלת שלי. לשמוע מה אני אומרת לעצמי.
אבל זו יכולת שכל הזמן צריך לשייף ולחדד. ברירת המחדל שלי היא דווקא לא להקשיב לעצמי - כי גם זה מעייף. ועם כל הרעש הזה מסביב....
_תקופות שאצלי המחשב/טלפון/רעש "תופס גובה" הן תקופות שבהן אני מתמודדת עם קושי מסויים (תחום אחד או יותר) שדורש ממני הרבה אנרגיה.
הרעש הזה אצלי הוא מנוחה מסויימת מהתמודדות נפשית-מודעת.
הכתיבה/קריאה, כאן באתר או בפייסבוק/מייל יוצרת אצלי אתנחתא מהתמודדות עם ההתפתחות הפנימית שקורית.
זה בערך כמו לשים את המטוס על אוטומט ולדעת שהכל פועל כהלכה, עלי לסמוך על תהליכים פנימיים שקורים, גם בזמן שאני ישנה.
עלי להיות בקשר עם הקול הפנימי שיודע שהחיים קורים נכון, שאני על המסלול, לא סוטה מהדרך גם אם הרעש מאוד גדול בחוץ._
כן, אבל אצלי זה לא בדיוק ככה.
אני תמיד צורכת את זה, במידה מסוימת. כי להתרכז במשהו אחד הוא סוג של גיהנום בשבילי. זה העניין עם ADD. תמיד האיזון הזה: חייב להיות קצת רעש, כדי שאני אוכל לעשות משהו. אבל יותר מדי רעש ממוטט אותי.
ואניתמיד מתמודדת עם קושי ריגשי. בחיי! לא כולם ככה?
כנראה שאני לא בקשר עם הקול הפנימי שלי כשהרעש חזק בחוץ. או שכן, אני לא יודעת. מי בכלל יכול לשמוע אותו עם כל הרעש הזה?
איך מתחילים לזוז
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
כלומר, סביר להניח שאחד הדברים שהכי מפריעים לך להתחיל לזוז, הוא עצם המחשבה המשתקת שאת לא זזה ואת חייבת להתחיל כבר. וקודם כל, זה כנראה לא נכון (כי את אולי לא עושה את הטופ טן של רשימת המטלות שלך, אבל את כן עושה דברים). וחוץ מזה, מה יקרה אם תפסיקי לחשוב את המחשבה הזו? איך תהיי בלי המחשבה "אני לא זזה/אני חייבת להתחיל לזוז"?
אני לא יודעת, מיצי.
שמחה וטובת לבב, כנראה. אבל דברים בכלל נעשים כשלא מלחיצים אותם לכדי עשייה? כן? זה עובד לכן?
אני לא יודעת, מיצי.
שמחה וטובת לבב, כנראה. אבל דברים בכלל נעשים כשלא מלחיצים אותם לכדי עשייה? כן? זה עובד לכן?
-
נועה_ברוך*
- הודעות: 1074
- הצטרפות: 18 יוני 2004, 15:22
- דף אישי: הדף האישי של נועה_ברוך*
איך מתחילים לזוז
ואניתמיד מתמודדת עם קושי ריגשי. בחיי! לא כולם ככה?
כן. כולם ככה, אבל יש מינונים שונים ויש תקופות שיש עניין ספציפי לטפל בו.
_כן, אבל אצלי זה לא בדיוק ככה.
אני תמיד צורכת את זה, במידה מסוימת._
גם אני. ואני לא רואה בכך בעיה, ואני לא חושבת שנכון בחיים האלו להתנזר, בשום תחום.
כל העניין הוא להוריד במעט את הווליום. כמה שאפשר, מתי שאפשר, לא באלימות ולא בקורבנות. לבדוק כל הזמן מה נכון.
בלי שיפוט מתמיד על איך אני או חליליה כמה גרועה אני. לא, ממש לא.
_אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם המטפלת שלי. לשמוע מה אני אומרת לעצמי.
אבל זו יכולת שכל הזמן צריך לשייף ולחדד. ברירת המחדל שלי היא דווקא לא להקשיב לעצמי - כי גם זה מעייף. ועם כל הרעש הזה מסביב...._
כן, צודקת שצריך לחדד, אבל זה ממש לא חייב להיות מעייף. בתוך כל הרעש זהו עוד קול להקשיב לו.
רק לשמוע. עדיין לא אומרת לך לשתות אם את צמאה או לרקוד אם עולה בך השמחה. רק להאזין גם לקול הזה. למה זה מעייף???
אם תרשי לי לנחש.. (וגם אם לא..) אז הניחוש שלי הוא שעד שלא תתחילי להקשיב לקול הזה תמשיכי בעייפות וברעש החיצוני שמשתדל כל הזמן להתגבר, כדי שלא תשמעי.
הנשמה שלך מבקשת אותך להתייחס אליה, בעדינות ורכות.
כנראה שאני לא בקשר עם הקול הפנימי שלי כשהרעש חזק בחוץ
את בקשר עם הקול הזה, רק את בוחרת לא להקשיב לו. כרגע את בוחרת עייפות מסיבות של רעש ולא עיפות מסיבות של קשב פנימה.
חשוב שתרצי קשב פנימה. רק עם הרצון שלך, רצון חזק שלא מוותר אחרי יומיים, תתחילי לשמוע את מה שיש שם.
אין זה אומר שעלייך לשנות את חייך או פעולותייך, ממש לא.
רק להקשיב, ואולי לרשום בצד. כדי שלא יטרטר לך בראש, עדיף לרשום ולהניח בצד.
בלי צורך לזוז. בלי צורך לזוז. בלי צורך לזוז.
זו לא קריאה לפעולה אלא רק להקשיב ולרשום.
כן. כולם ככה, אבל יש מינונים שונים ויש תקופות שיש עניין ספציפי לטפל בו.
_כן, אבל אצלי זה לא בדיוק ככה.
אני תמיד צורכת את זה, במידה מסוימת._
גם אני. ואני לא רואה בכך בעיה, ואני לא חושבת שנכון בחיים האלו להתנזר, בשום תחום.
כל העניין הוא להוריד במעט את הווליום. כמה שאפשר, מתי שאפשר, לא באלימות ולא בקורבנות. לבדוק כל הזמן מה נכון.
בלי שיפוט מתמיד על איך אני או חליליה כמה גרועה אני. לא, ממש לא.
_אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם המטפלת שלי. לשמוע מה אני אומרת לעצמי.
אבל זו יכולת שכל הזמן צריך לשייף ולחדד. ברירת המחדל שלי היא דווקא לא להקשיב לעצמי - כי גם זה מעייף. ועם כל הרעש הזה מסביב...._
כן, צודקת שצריך לחדד, אבל זה ממש לא חייב להיות מעייף. בתוך כל הרעש זהו עוד קול להקשיב לו.
רק לשמוע. עדיין לא אומרת לך לשתות אם את צמאה או לרקוד אם עולה בך השמחה. רק להאזין גם לקול הזה. למה זה מעייף???
אם תרשי לי לנחש.. (וגם אם לא..) אז הניחוש שלי הוא שעד שלא תתחילי להקשיב לקול הזה תמשיכי בעייפות וברעש החיצוני שמשתדל כל הזמן להתגבר, כדי שלא תשמעי.
הנשמה שלך מבקשת אותך להתייחס אליה, בעדינות ורכות.
כנראה שאני לא בקשר עם הקול הפנימי שלי כשהרעש חזק בחוץ
את בקשר עם הקול הזה, רק את בוחרת לא להקשיב לו. כרגע את בוחרת עייפות מסיבות של רעש ולא עיפות מסיבות של קשב פנימה.
חשוב שתרצי קשב פנימה. רק עם הרצון שלך, רצון חזק שלא מוותר אחרי יומיים, תתחילי לשמוע את מה שיש שם.
אין זה אומר שעלייך לשנות את חייך או פעולותייך, ממש לא.
רק להקשיב, ואולי לרשום בצד. כדי שלא יטרטר לך בראש, עדיף לרשום ולהניח בצד.
בלי צורך לזוז. בלי צורך לזוז. בלי צורך לזוז.
זו לא קריאה לפעולה אלא רק להקשיב ולרשום.
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
איך מתחילים לזוז
אוי, מיכל, ממש כן. אני לא אומרת שתפסיקי לשאוף לעשות את מה שאת רוצה או אמורה לעשות. רק שתפסיקי להיות לחוצה. אם את רוצה, אשמח לנסות לעשות איתך סשן של העבודה על זה, למרות שאני ממש לא מומחית. נעשה עבודה, אם תרצי, על המחשבה שאת מחזיקה: חייבים להילחץ כדי לעשות דברים/דברים לא נעשים בלי לחץ/לחץ הוא ההנעה היחידה לפעולה. את יכולה לבחור משפט מאלה או לנסח אחד אחר שמתאים לך (אם בכלל מתאים לך כל הרעיון, כמובן). רוצה?
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
מאוד רוצה, מיצי. תודה! עשיתי פעם את העבודה, אבל זה די עבר דרכי, אני חייבת להודות.
דברים לא נעשים בלי לחץ. זה הכי מדויק.
דברים לא נעשים בלי לחץ. זה הכי מדויק.
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
רק לשמוע. עדיין לא אומרת לך לשתות אם את צמאה או לרקוד אם עולה בך השמחה. רק להאזין גם לקול הזה. למה זה מעייף???
כי זה גורר סשן מאוד ארוך של מחשבות. זה עוד קצה חוט שאפשר למשוך בו במשך המון שעות.
זוכרת את תובנת ההקשבה והמחשבה המהממת שלך? (ואני מתכוונת למהממת במובן המקורי של המילה.) זה בדיוק העניין. קשה לי להקשיב בלי להעמיס על זה המון-המון מחשבה.
כי זה גורר סשן מאוד ארוך של מחשבות. זה עוד קצה חוט שאפשר למשוך בו במשך המון שעות.
זוכרת את תובנת ההקשבה והמחשבה המהממת שלך? (ואני מתכוונת למהממת במובן המקורי של המילה.) זה בדיוק העניין. קשה לי להקשיב בלי להעמיס על זה המון-המון מחשבה.
-
סאלי_תדמור*
- הודעות: 1236
- הצטרפות: 25 מרץ 2010, 00:14
- דף אישי: הדף האישי של סאלי_תדמור*
איך מתחילים לזוז
ואניתמיד מתמודדת עם קושי ריגשי. בחיי! לא כולם ככה?
אני בהחלט חושבת שכולם ככה.
חלק מדחיקים. וחלק גיבשו לעצמם דרכים להתמודד ולהתפתח.
לפחות ככה אני רואה את הדברים.
זה קצת כמו לשאול אם כולם מזדקנים. אז כן, כולם. אבל חלק עושים הרבה עבודה גופנית ומטפחים את הגוף, כך שהמצב הפיזי שלהם ממש טוב. וחלק לא.
אני שואלת את עצמי הרבה פעמים מדוע נדמה כאילו שהמצב הטבעי שלנו הוא של קושי מסוים. ואני חושבת שזה קשור לזה שאנחנו תמיד שואפים קדימה.
מיצי - תודה על הפרגון @} בדיוק היום דיברתי עם עוד מישהי שאמרה לי כמה שהנסיון הזה של שבועיים בלי TV ובלי קריאה העלה אותה על מסלול חדש.
אני בהחלט חושבת שכולם ככה.
חלק מדחיקים. וחלק גיבשו לעצמם דרכים להתמודד ולהתפתח.
לפחות ככה אני רואה את הדברים.
זה קצת כמו לשאול אם כולם מזדקנים. אז כן, כולם. אבל חלק עושים הרבה עבודה גופנית ומטפחים את הגוף, כך שהמצב הפיזי שלהם ממש טוב. וחלק לא.
אני שואלת את עצמי הרבה פעמים מדוע נדמה כאילו שהמצב הטבעי שלנו הוא של קושי מסוים. ואני חושבת שזה קשור לזה שאנחנו תמיד שואפים קדימה.
מיצי - תודה על הפרגון @} בדיוק היום דיברתי עם עוד מישהי שאמרה לי כמה שהנסיון הזה של שבועיים בלי TV ובלי קריאה העלה אותה על מסלול חדש.
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
איך מתחילים לזוז
אוקיי, מעולה. אז יש לנו את המחשבה דברים לא נעשים בלי לחץ.
בהגדרה של העבודה, יש חשיבות למילה "אמת" - אמת היא המציאות בשטח. ועכשיו אני שואלת אותך: דברים לא נעשים בלי לחץ - האם זאת האמת?
בהגדרה של העבודה, יש חשיבות למילה "אמת" - אמת היא המציאות בשטח. ועכשיו אני שואלת אותך: דברים לא נעשים בלי לחץ - האם זאת האמת?
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
איך מתחילים לזוז
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
האמת שלי או האמת של העולם?
כי שלי: כן. זה נכון. לפעמים. לא יודעת. אני לא יודעת.
(בעבודה. אויה!)
האמת שלי או האמת של העולם?
כי שלי: כן. זה נכון. לפעמים. לא יודעת. אני לא יודעת.
(בעבודה. אויה!)
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
איך מתחילים לזוז
האמת שלך. בואי תתחילי בלהגן קצת עליה, וספרי לי, מתי ולמה זו האמת שלך.
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
מיצי, סליחה שנעלמתי. זה לא לעניין.
בהתחלה המחשב התקלקל ואז החיים פשוט התגלגלו עלי בלי שום בושה. אני עסוקה עד צוואר - אין דברים כאלה.
אבל חשבתי על זה הרבה ואז החלטתי שאני לא יודעת. מעולם לא עשיתי משהו שלא מתוך לחץ. כלומר, משימה כלשהי.
זה חיבר אותי למשהו שכבר הבנתי על עצמי, על רמות הלחץ שבהן אני נמצאת, כל הזמן. אני לא יודעת אם אפשר לעשות דברים בלי לחץ, כי אני לא באמת עושה דברים בלי רמה מסוימת של לחץ.
התובנה הזו, באופן פלאי, הרגיעה אותי. אוקיי, הינה משהו להתמקד בו. זה לא איזה תהליך אמורפי. ללחץ יש סממנים פיזיולוגיים מאוד ברורים ואני יכולה להתחיל משם.
אז חזרתי להתעמל עם מאמנת כושר אישית. פשוט ככה. בלי בושה. היא אמנם חברה, אבל עדיין זה לא זול. לא אכפת לי - זה חמצן.
קשה לי להתחיל להסביר עד כמה זה פשוט חיוני. אני מאמינה גדולה בתהליכים נפשיים, אבל האפשרות הזו במשך שעה להיות בפארק, ליד האדמה ולהתמקד רק בגוף שלי, היא כמו נס קטן עבורי.
אז המשימה כרגע היא להרגע. כמובן שאני מעדיפה לא לנסח אותה ככה - זה כמו לא לחשוב על פיל לבן. אני מנסה פשוט לפסוע מסביב בזהירות - לישון טוב, לנשום עמוק כשאני הולכת. לפנק את הגוף שלי כמה שאפשר.
ומהצד השני - להאמין ביכולת שלי. כמובן שזה החלק הטריקי, אבל אני עובדת על זה ממש קשה.
שלא לדבר על זה שאני פשוט עובדת ממש קשה. אררררררררר!
בהתחלה המחשב התקלקל ואז החיים פשוט התגלגלו עלי בלי שום בושה. אני עסוקה עד צוואר - אין דברים כאלה.
אבל חשבתי על זה הרבה ואז החלטתי שאני לא יודעת. מעולם לא עשיתי משהו שלא מתוך לחץ. כלומר, משימה כלשהי.
זה חיבר אותי למשהו שכבר הבנתי על עצמי, על רמות הלחץ שבהן אני נמצאת, כל הזמן. אני לא יודעת אם אפשר לעשות דברים בלי לחץ, כי אני לא באמת עושה דברים בלי רמה מסוימת של לחץ.
התובנה הזו, באופן פלאי, הרגיעה אותי. אוקיי, הינה משהו להתמקד בו. זה לא איזה תהליך אמורפי. ללחץ יש סממנים פיזיולוגיים מאוד ברורים ואני יכולה להתחיל משם.
אז חזרתי להתעמל עם מאמנת כושר אישית. פשוט ככה. בלי בושה. היא אמנם חברה, אבל עדיין זה לא זול. לא אכפת לי - זה חמצן.
קשה לי להתחיל להסביר עד כמה זה פשוט חיוני. אני מאמינה גדולה בתהליכים נפשיים, אבל האפשרות הזו במשך שעה להיות בפארק, ליד האדמה ולהתמקד רק בגוף שלי, היא כמו נס קטן עבורי.
אז המשימה כרגע היא להרגע. כמובן שאני מעדיפה לא לנסח אותה ככה - זה כמו לא לחשוב על פיל לבן. אני מנסה פשוט לפסוע מסביב בזהירות - לישון טוב, לנשום עמוק כשאני הולכת. לפנק את הגוף שלי כמה שאפשר.
ומהצד השני - להאמין ביכולת שלי. כמובן שזה החלק הטריקי, אבל אני עובדת על זה ממש קשה.
שלא לדבר על זה שאני פשוט עובדת ממש קשה. אררררררררר!
איך מתחילים לזוז
אהה ארוך הדף. אני אחזור אחר כך להמשיך לקרוא - הערה לעצמי.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
בדיוק ראיתי סרטון קטן שהכינה אורה גבריאלי, שעובדת עם הדמויות שבתוכנו
הסרטון נקרא RlJ4YHw]רוצה רוצה אבל לא עושה - מה לעשות? gCc[/po]&feature=youtu.be
ישר חשבתי עלייך!
ממליצה בחום (גם קראתי את כל הספר "השד, הנזירה והילד הקסום: מסע אל הדמויות שבתוכנו" וגם ראיתי עבודה בשיטה).
הסרטון נקרא RlJ4YHw]רוצה רוצה אבל לא עושה - מה לעשות? gCc[/po]&feature=youtu.be
ישר חשבתי עלייך!
ממליצה בחום (גם קראתי את כל הספר "השד, הנזירה והילד הקסום: מסע אל הדמויות שבתוכנו" וגם ראיתי עבודה בשיטה).
-
סאלי_תדמור*
- הודעות: 1236
- הצטרפות: 25 מרץ 2010, 00:14
- דף אישי: הדף האישי של סאלי_תדמור*
איך מתחילים לזוז
אהבתי את האתר, בשמת, ושיתפתי בפייס. יש שם קטע מעולה על ג'אנק פוד רוחני. כדאי לקרוא.
איך מתחילים לזוז
בשמת תודה על הקישור לוידאו הזה. נשמע לי מאוד קולע.
המצב אצלי קטסטרופלי לאחורונה.
הפסקתי לעבוד, לצאת, לעשות המון דברים.
בקושי חיה.
אני אחד האנשים שהכי נמנעים על פני האדמה מעשייה, מצד אחד ואז פתאום כאילו אני קמה מהאוב אני עושה דברים מאוד לא שגרתיים בשביל להפך את הקערה על פיה. רק שבשניםה אחרונות זה קצת דועך, משהו בי התעייף. זה הגיע למצב שאני לא עובדת תקופה למרות שעוד רגע אני ברחוב.
לגבי הסרטון, ניסיתי כאמור לעשות את זה על עצמי, לדמיין את עצמי בראיון עבודה למשל וחיכיתי להתנגדויות - אבל יצא שאני יודעת לדמיין בצורה נהדרת, מה שנקרא להדחיק קולות מתנגדים מצוין, אני גם עוסקת במקצוע מאוד יצירתי והדמיון שלי שופע. כך שכשאני מנסה לדמיין ראיון אני מסוגלת לעשות קאט להתנגדויות במח לדמיין ראיון מצויין ובכל זאת אני לא עושה דבר.
אז בכל זאת צריך להציף את ההתנגדויות או שמספיק לדמיין שוב ושוב את התמונה החיה? כלומר לא הבנתי על מה הפוקוס של השיטה - לדמיין תמונה חיה או לפרק את ההתנגדויות?
אגב ניסיתי להקשיב לקולות שעולים בי בלי קשר לדמיון, אלא בכל פעם שאני רק חושבת לקום ולעשות, נגיד למצוא עבודה והנה רשימת ההתנגדויות, ואין לי מושג מה לעשות איתן, הן שם והן נאמרות לעיתים בקול וחברים אומרים לי, נו קומי תעדי צעד קטן וכאלה ושום דבר, והבנק מאיים... והחיים.. גם הם.. דוגמאות:
"אוף לא בא עוד הפעם על פוליטיקה ארגונית בא לי להקיא מזה"
"אוף, אני חייבת להיות יצוגית ושמנתי המון, אני מוזנחת וגם לא צעירה בתחום של צעירים וחתיכות אין מצב שאני הולכת ככה לראיון עבודה"
"די נמאס לי מעבודה כשכירה"
"אני גם לא בנויה להיות עצמאית, למי יש כח לשיווק האינטנסיבי הזה בעולם מלא טייקונים"
"נמאס מהכל"
"וצריך גם להסתפר ולצבוע, ולקנות שוב כמה בגדים נורמלים ולרזות שזה הכי חשוב נמאס לי"
"אני לא באמת יודעת מה אני רוצה! אני אוהבת את המקצוע שלי אבל לא את כל מה שהוא מביא איתו, שעות רבות, יצוגיות סביב השעון, פוליטיקה ארגונית ברמות קשות אני לא טובה בפוליטיקה אני שוב אייצר בלגן אוף זה סתם תרוץ זה לא שהלכת לכמה הצעות ודחו אותך לא עשית דבר מה הקטע תנסי תבדקי לא בכל מקום עובדים מטורף, נכון שברוב... אבל תזוזי כבר"
"אבל אני אוהבת את המקצוע שלי! באמת הרגשתי מצוין כשעסקתי בו! הכי טוב שהרגשתי אי פעם"
"ולאן אלך לראיון עבודה,לחברה יוקרתית בעבור שכר נמוך או לחברה קטנה בעבור שכר סביר אבל עם המון אחריות? האם אני בנויה לנהל מחלקה עכשיו? והאנגלית שלי כזו גרועה והיא תישאר כזו אז אני חייבת למצוא משהו מקומי או לא גלובלי"
"הכי טוב לעבוד מהבית במילא זה נח יותר לעתיד לבוא, ילדים וזה.. אבל מה אני אמצא מהבית עכשיו, הכל מוגבל כל כך והשכר זעום"
"ואולי אעסוק בתחום נספח לתחום שלי, שיש יותר סיכוי לעבוד מהבית אבל אז זה ללכת אחורה, למה לוותר ככה?! ועוד בלי לנסות?! לוזרית... "
"וקורות החיים, מה אכתוב על התקופה שלא עבדתי?"
"ומה אכתוב על המקום הקודם שלי שאם יתקשרו אליו יקבלו הכל רק לא המלצה... "
"ולמי יש כח לקורות חיים, כל ההצגה הזו"
"אני לא אוהבת לשלוח קורות חיים ברשת, זה פוגע בפרטיות, כל החבורת כח אדם האלה על הפנים"
"אולי צריך לחפש קשרים, אבל תראי כמה שמנת ככה את לא הולכת לשום מקום.. "
"אז לפחות תתחילי לזוז לעבוד במשהו, העיקר להיות פרודקטיבית, נגיד בנקיון, נגיד בתיוק, משהו שלא מצריך ראש גדול, אבל פדיחה אם יראו אותי אנשים שאני מכיר, למה אישה בגילי ובמקצועי צריכה לעבוד בעבודה פשוטה רק כי היא ירדה מהפסים"
"אולי תשבי או תחברי למישוה מהתעשייה ותייצרו פרודוקטים משותיפם לשווק, זה גם יוסיף לך לרזומה... למי יש כח.. "
sad
המצב אצלי קטסטרופלי לאחורונה.
הפסקתי לעבוד, לצאת, לעשות המון דברים.
בקושי חיה.
אני אחד האנשים שהכי נמנעים על פני האדמה מעשייה, מצד אחד ואז פתאום כאילו אני קמה מהאוב אני עושה דברים מאוד לא שגרתיים בשביל להפך את הקערה על פיה. רק שבשניםה אחרונות זה קצת דועך, משהו בי התעייף. זה הגיע למצב שאני לא עובדת תקופה למרות שעוד רגע אני ברחוב.
לגבי הסרטון, ניסיתי כאמור לעשות את זה על עצמי, לדמיין את עצמי בראיון עבודה למשל וחיכיתי להתנגדויות - אבל יצא שאני יודעת לדמיין בצורה נהדרת, מה שנקרא להדחיק קולות מתנגדים מצוין, אני גם עוסקת במקצוע מאוד יצירתי והדמיון שלי שופע. כך שכשאני מנסה לדמיין ראיון אני מסוגלת לעשות קאט להתנגדויות במח לדמיין ראיון מצויין ובכל זאת אני לא עושה דבר.
אז בכל זאת צריך להציף את ההתנגדויות או שמספיק לדמיין שוב ושוב את התמונה החיה? כלומר לא הבנתי על מה הפוקוס של השיטה - לדמיין תמונה חיה או לפרק את ההתנגדויות?
אגב ניסיתי להקשיב לקולות שעולים בי בלי קשר לדמיון, אלא בכל פעם שאני רק חושבת לקום ולעשות, נגיד למצוא עבודה והנה רשימת ההתנגדויות, ואין לי מושג מה לעשות איתן, הן שם והן נאמרות לעיתים בקול וחברים אומרים לי, נו קומי תעדי צעד קטן וכאלה ושום דבר, והבנק מאיים... והחיים.. גם הם.. דוגמאות:
"אוף לא בא עוד הפעם על פוליטיקה ארגונית בא לי להקיא מזה"
"אוף, אני חייבת להיות יצוגית ושמנתי המון, אני מוזנחת וגם לא צעירה בתחום של צעירים וחתיכות אין מצב שאני הולכת ככה לראיון עבודה"
"די נמאס לי מעבודה כשכירה"
"אני גם לא בנויה להיות עצמאית, למי יש כח לשיווק האינטנסיבי הזה בעולם מלא טייקונים"
"נמאס מהכל"
"וצריך גם להסתפר ולצבוע, ולקנות שוב כמה בגדים נורמלים ולרזות שזה הכי חשוב נמאס לי"
"אני לא באמת יודעת מה אני רוצה! אני אוהבת את המקצוע שלי אבל לא את כל מה שהוא מביא איתו, שעות רבות, יצוגיות סביב השעון, פוליטיקה ארגונית ברמות קשות אני לא טובה בפוליטיקה אני שוב אייצר בלגן אוף זה סתם תרוץ זה לא שהלכת לכמה הצעות ודחו אותך לא עשית דבר מה הקטע תנסי תבדקי לא בכל מקום עובדים מטורף, נכון שברוב... אבל תזוזי כבר"
"אבל אני אוהבת את המקצוע שלי! באמת הרגשתי מצוין כשעסקתי בו! הכי טוב שהרגשתי אי פעם"
"ולאן אלך לראיון עבודה,לחברה יוקרתית בעבור שכר נמוך או לחברה קטנה בעבור שכר סביר אבל עם המון אחריות? האם אני בנויה לנהל מחלקה עכשיו? והאנגלית שלי כזו גרועה והיא תישאר כזו אז אני חייבת למצוא משהו מקומי או לא גלובלי"
"הכי טוב לעבוד מהבית במילא זה נח יותר לעתיד לבוא, ילדים וזה.. אבל מה אני אמצא מהבית עכשיו, הכל מוגבל כל כך והשכר זעום"
"ואולי אעסוק בתחום נספח לתחום שלי, שיש יותר סיכוי לעבוד מהבית אבל אז זה ללכת אחורה, למה לוותר ככה?! ועוד בלי לנסות?! לוזרית... "
"וקורות החיים, מה אכתוב על התקופה שלא עבדתי?"
"ומה אכתוב על המקום הקודם שלי שאם יתקשרו אליו יקבלו הכל רק לא המלצה... "
"ולמי יש כח לקורות חיים, כל ההצגה הזו"
"אני לא אוהבת לשלוח קורות חיים ברשת, זה פוגע בפרטיות, כל החבורת כח אדם האלה על הפנים"
"אולי צריך לחפש קשרים, אבל תראי כמה שמנת ככה את לא הולכת לשום מקום.. "
"אז לפחות תתחילי לזוז לעבוד במשהו, העיקר להיות פרודקטיבית, נגיד בנקיון, נגיד בתיוק, משהו שלא מצריך ראש גדול, אבל פדיחה אם יראו אותי אנשים שאני מכיר, למה אישה בגילי ובמקצועי צריכה לעבוד בעבודה פשוטה רק כי היא ירדה מהפסים"
"אולי תשבי או תחברי למישוה מהתעשייה ותייצרו פרודוקטים משותיפם לשווק, זה גם יוסיף לך לרזומה... למי יש כח.. "
sad
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
איך מתחילים לזוז
אני יכולה לראות פה דפוס.
דפוס של המון המון תנאים. אם זה לא X וגם לא Y וגם לא GB וגם לא AB - אז זה לא זה, לא מספיק טוב, לא מספיק שווה, פסול.
יותר מדי דרישות. לא רק מהעבודה הפוטנציאלית שלך. אולי בעיקר מעצמך.
דרישות בלתי הגיוניות, ואולי לא-בעצם-נחוצות, שמציגות את עצמן כאילו הן אלמנטריות וחיוניות, ובתכלס מנסות לתקוע אותך.
על זה אמרו רבותינו "יותר משהיצר הרע משיא את האדם לחטוא, הוא משיא אותו להיות יותר מדי צדיק". ציטוט לא מדויק, מהזכרון.
("לא! מה זה לא מדויק? תתביישי. לכי לברר במקור שקראת את זה, ותביאי ציטוט מדויק. אין לי כוח. אז אל תכתבי בכלל. עדיף מאשר לבייש את עצמך עם ציטוט עקום. אז לא שווה. אוף, אז אני כבר לא אכתוב את התגובה. אז סתם קראתי את כל זה? טוב, א אני אגלוש לדף אחר כדי לשכוח את הטעם הרע שיש לי עכשיו בפה. לשעתיים. אוף, שובפעם בזבזתי זמן!!")
מהזוית שלך, מה היה עדיף לך, שאני אכתוב כמו שזה או שאכנע למחשבות האלה?
דרך אגב, המקור הוא "לדרוש אלוהים" מאת אריה כספי. ספר מאוד מומלץ לעבודה אישית.
עוד דפוס, בעצם אלמנט של אותו דפוס: קשירת יותר מדי דברים זה בזה, כתנאי לצעד הראשון.
למשל: אם אני עושה את הצעד הראשון בדרך לראיון עבודה, אני כבר עכשיו צריכה להיות ייצוגית. כלומר כבר עכשיו להתארגן על מלתחת ייצוגיות שמתאימה לחמישה ימים בשבוע. וגם לרזות.
זה חסר תקווה. זה יוצר מצב שבו "הצעד הראשון" הוא לא צעד אחד, אלא פרויקט של שבועיים-של-הכנה לצעד הזה.
(ולרזות? הרי זה פרויקט של חיים שלמים!)
נו, אז ברור שזה מוציא את כל הרוח מהמפרשים. למי יש כוח לצעד-ראשון שנמשך שבועיים רצוף?
ועוד דפוס: ראיית כל ביצוע שאיננו מושלם ככישלון.
לעבוד מהבית זה לא מספיק טוב, כי השכר נמוך. לעבוד במשרה נמוכה יותר ממה שמתאים-בול לניסיון וליכולות שלך זה כישלון. לעבוד במשהו אחר, לא מקצועי, כפתרון ביניים, זה כישלון. ובושה. אם האנגלית שלך גרועה, אז ברור שהיא לא תשתפר אף פעם. כישלון.
יאללה! לפי הסטנדרטים האלה, אני כישלון מהלך כבר שבע שנים!!
לבעוט בתחת של הפרפקציוניזם הזה, ויפה שעה אחת קודם.
דפוס של המון המון תנאים. אם זה לא X וגם לא Y וגם לא GB וגם לא AB - אז זה לא זה, לא מספיק טוב, לא מספיק שווה, פסול.
יותר מדי דרישות. לא רק מהעבודה הפוטנציאלית שלך. אולי בעיקר מעצמך.
דרישות בלתי הגיוניות, ואולי לא-בעצם-נחוצות, שמציגות את עצמן כאילו הן אלמנטריות וחיוניות, ובתכלס מנסות לתקוע אותך.
על זה אמרו רבותינו "יותר משהיצר הרע משיא את האדם לחטוא, הוא משיא אותו להיות יותר מדי צדיק". ציטוט לא מדויק, מהזכרון.
("לא! מה זה לא מדויק? תתביישי. לכי לברר במקור שקראת את זה, ותביאי ציטוט מדויק. אין לי כוח. אז אל תכתבי בכלל. עדיף מאשר לבייש את עצמך עם ציטוט עקום. אז לא שווה. אוף, אז אני כבר לא אכתוב את התגובה. אז סתם קראתי את כל זה? טוב, א אני אגלוש לדף אחר כדי לשכוח את הטעם הרע שיש לי עכשיו בפה. לשעתיים. אוף, שובפעם בזבזתי זמן!!")
מהזוית שלך, מה היה עדיף לך, שאני אכתוב כמו שזה או שאכנע למחשבות האלה?
דרך אגב, המקור הוא "לדרוש אלוהים" מאת אריה כספי. ספר מאוד מומלץ לעבודה אישית.
עוד דפוס, בעצם אלמנט של אותו דפוס: קשירת יותר מדי דברים זה בזה, כתנאי לצעד הראשון.
למשל: אם אני עושה את הצעד הראשון בדרך לראיון עבודה, אני כבר עכשיו צריכה להיות ייצוגית. כלומר כבר עכשיו להתארגן על מלתחת ייצוגיות שמתאימה לחמישה ימים בשבוע. וגם לרזות.
זה חסר תקווה. זה יוצר מצב שבו "הצעד הראשון" הוא לא צעד אחד, אלא פרויקט של שבועיים-של-הכנה לצעד הזה.
(ולרזות? הרי זה פרויקט של חיים שלמים!)
נו, אז ברור שזה מוציא את כל הרוח מהמפרשים. למי יש כוח לצעד-ראשון שנמשך שבועיים רצוף?
ועוד דפוס: ראיית כל ביצוע שאיננו מושלם ככישלון.
לעבוד מהבית זה לא מספיק טוב, כי השכר נמוך. לעבוד במשרה נמוכה יותר ממה שמתאים-בול לניסיון וליכולות שלך זה כישלון. לעבוד במשהו אחר, לא מקצועי, כפתרון ביניים, זה כישלון. ובושה. אם האנגלית שלך גרועה, אז ברור שהיא לא תשתפר אף פעם. כישלון.
יאללה! לפי הסטנדרטים האלה, אני כישלון מהלך כבר שבע שנים!!
לבעוט בתחת של הפרפקציוניזם הזה, ויפה שעה אחת קודם.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
לבעוט בתחת של הפרפקציוניזם הזה, ויפה שעה אחת קודם.
או, מה שמציעה אורה גבריאלי, לדבר איתו.
כלומר, לקחת כל משפט אחד כזה, ולדבר איתו.
אוף, אני חייבת להיות יצוגית ושמנתי המון, אני מוזנחת וגם לא צעירה בתחום של צעירים וחתיכות אין מצב שאני הולכת ככה לראיון עבודה
טוב, לשבת במקום נעים ונוח, לעצום עיניים (לא חייבים אבל עוזר), לנשום עמוק שלוש פעמים ולהתרכז בנשיפה (בהוצאת האוויר), ואז להקשיב למשפט הזה ולהגיד בתוך הראש שלך:
"שלום!
אני רוצה לפגוש את הדמות שאמרה את המשפט הזה. את מוכנה להציג את עצמך? או אתה? מי את או אתה?"
ואז לחכות.
תצוץ דמות. היא תציג את עצמה. היא תשטח את טיעוניה בפנייך.
תקשיבי לה. בעיקר תשאלי אותה שאלות: מי היא? מה מאפיין אותה? איזה אופי יש לה? איזו אישיות? על מה מבוססות העצות שלה אלייך? ממה חשוב לה להגן עלייך?
כי דבר חשוב אחד משותף לכל הדמויות: כולן כולן רוצות להגן עלינו מסכנות שנראות להן נוראיות.
ככל שנצליח להכיר יותר דמויות, ולהקשיב ליותר דמויות, נשים לב למקום שהן מגיעות ממנו. זאת רוצה להגן עלייך שלא תיעלבי, וזאת רוצה להגן עלייך שלא תצאי משם בלי העבודה שרצית, שלא תרגישי שאת לא מספיק טובה (אז מראש אל תנסי, ממש הגיוני...), זאת רוצה להגן על הערך העצמי שלך, זאת רוצה להגן על דימוי הגוף שלך, זאת רוצה לעורר אותך לטפל בעצמך מבחינה אסתטית אבל השיטות שלה רק גורמות לך להתחבא עמוק מתחת לכרית ולא לצאת לשום פעולה, אבל באמת, יש לה כוונות טובות.
אחרי שמקשיבים למספיק דמויות, נוצר משהו חדש מעניין:
את מתחילה לזהות שהדמויות הן לא את.
כל אחת יש לה הקול שלה, והאישיות שלה. והן מתנגשות. את לא יכולה להיות מזוהה עם כולן.
בסוף את מודה להיא מימין ולהיא משמאל ולהוא מלמעלה, ולהוא מקומת המרתף באמצע, ושמה לב שאף אחד מהם הוא לא את. הם חלקים בך, אבל את מישהי אחרת. יותר חכמה. לא כל כך חד צדדית כמו כל אחת מהן שרואה אך ורק את הקטע שלה ורק ממנו היא מדברת.
פתאום את תוכלי לחייך לעצמך ולהגיב אליהן בסלחנות ובהכרת תודה.
הן רק מנסות להגן עלייך, יש להן כוונות טובות, אז תודה להן על תרומתן לרווחתך, הקשבת להן, עכשיו תורך לבחור ולהחליט מה תעשי.
או, מה שמציעה אורה גבריאלי, לדבר איתו.
כלומר, לקחת כל משפט אחד כזה, ולדבר איתו.
אוף, אני חייבת להיות יצוגית ושמנתי המון, אני מוזנחת וגם לא צעירה בתחום של צעירים וחתיכות אין מצב שאני הולכת ככה לראיון עבודה
טוב, לשבת במקום נעים ונוח, לעצום עיניים (לא חייבים אבל עוזר), לנשום עמוק שלוש פעמים ולהתרכז בנשיפה (בהוצאת האוויר), ואז להקשיב למשפט הזה ולהגיד בתוך הראש שלך:
"שלום!
אני רוצה לפגוש את הדמות שאמרה את המשפט הזה. את מוכנה להציג את עצמך? או אתה? מי את או אתה?"
ואז לחכות.
תצוץ דמות. היא תציג את עצמה. היא תשטח את טיעוניה בפנייך.
תקשיבי לה. בעיקר תשאלי אותה שאלות: מי היא? מה מאפיין אותה? איזה אופי יש לה? איזו אישיות? על מה מבוססות העצות שלה אלייך? ממה חשוב לה להגן עלייך?
כי דבר חשוב אחד משותף לכל הדמויות: כולן כולן רוצות להגן עלינו מסכנות שנראות להן נוראיות.
ככל שנצליח להכיר יותר דמויות, ולהקשיב ליותר דמויות, נשים לב למקום שהן מגיעות ממנו. זאת רוצה להגן עלייך שלא תיעלבי, וזאת רוצה להגן עלייך שלא תצאי משם בלי העבודה שרצית, שלא תרגישי שאת לא מספיק טובה (אז מראש אל תנסי, ממש הגיוני...), זאת רוצה להגן על הערך העצמי שלך, זאת רוצה להגן על דימוי הגוף שלך, זאת רוצה לעורר אותך לטפל בעצמך מבחינה אסתטית אבל השיטות שלה רק גורמות לך להתחבא עמוק מתחת לכרית ולא לצאת לשום פעולה, אבל באמת, יש לה כוונות טובות.
אחרי שמקשיבים למספיק דמויות, נוצר משהו חדש מעניין:
את מתחילה לזהות שהדמויות הן לא את.
כל אחת יש לה הקול שלה, והאישיות שלה. והן מתנגשות. את לא יכולה להיות מזוהה עם כולן.
בסוף את מודה להיא מימין ולהיא משמאל ולהוא מלמעלה, ולהוא מקומת המרתף באמצע, ושמה לב שאף אחד מהם הוא לא את. הם חלקים בך, אבל את מישהי אחרת. יותר חכמה. לא כל כך חד צדדית כמו כל אחת מהן שרואה אך ורק את הקטע שלה ורק ממנו היא מדברת.
פתאום את תוכלי לחייך לעצמך ולהגיב אליהן בסלחנות ובהכרת תודה.
הן רק מנסות להגן עלייך, יש להן כוונות טובות, אז תודה להן על תרומתן לרווחתך, הקשבת להן, עכשיו תורך לבחור ולהחליט מה תעשי.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
מאוד אהבתי את הדרך שלך להציג את הדברים, בשמת.
אפשר לשכלל את העבודה עוד יותר ואחרי שמדברים וממש חשים ואפילו רואים את הדמות הראשונה, לבקש לדבר עם מישהו שחושב, מרגיש או מאמין בדיוק הפוך ממנה.
ואז גם עם הדמות השנייה הזו לדבר מתוך סקרנות ורצון כן להכיר ובלי שיפוטיות.
התוספת הזו של דיבור עם מה שאני מכנה 'דמות קטבית' או 'נגדית' מעצימה עוד יותר את אי ההזדהות עם הדמות הראשונה.
הדיבור עם שתי דמויות קטביות פותח זווית ראייה נוספת על הסוגייה הנדונה ובכלל יוצר, אם באמת הצלחנו להיות סקרניים ולא שיפוטיים כלפי שני הצדדים, מרחב שיכול להיות ממש מפתיע במרווחות שלו, בחופש שהוא מאפשר, בצלילות המוגברת שיש כשאנחנו גם שם.
כל זה לא איזה הוקוס פוקוס. זו עבודה מאתגרת - אבל זו עבודה שעובדת.
וסליחה על החזרה, אבל כמו שבשמת כתבה - הרעיון הוא לקבל את כל הדמויות, לא להעיף אותן. ואם מנסים להעיף אותן, הן רק מתחזקות ולא עפות לשום מקום.
אפשר לדמות אותן בין השאר לאיברים בגוף - האם באמת את רוצה להעיף את הכבד או את הברך לכל הרוחות? או שמא לעזור לו לתפקד בצורה טובה יותר בהדרגה כך שתוכלי ליהנות מהברכה שטמונה בכל איבר ובכל דמות?
אפשר לשכלל את העבודה עוד יותר ואחרי שמדברים וממש חשים ואפילו רואים את הדמות הראשונה, לבקש לדבר עם מישהו שחושב, מרגיש או מאמין בדיוק הפוך ממנה.
ואז גם עם הדמות השנייה הזו לדבר מתוך סקרנות ורצון כן להכיר ובלי שיפוטיות.
התוספת הזו של דיבור עם מה שאני מכנה 'דמות קטבית' או 'נגדית' מעצימה עוד יותר את אי ההזדהות עם הדמות הראשונה.
הדיבור עם שתי דמויות קטביות פותח זווית ראייה נוספת על הסוגייה הנדונה ובכלל יוצר, אם באמת הצלחנו להיות סקרניים ולא שיפוטיים כלפי שני הצדדים, מרחב שיכול להיות ממש מפתיע במרווחות שלו, בחופש שהוא מאפשר, בצלילות המוגברת שיש כשאנחנו גם שם.
כל זה לא איזה הוקוס פוקוס. זו עבודה מאתגרת - אבל זו עבודה שעובדת.
וסליחה על החזרה, אבל כמו שבשמת כתבה - הרעיון הוא לקבל את כל הדמויות, לא להעיף אותן. ואם מנסים להעיף אותן, הן רק מתחזקות ולא עפות לשום מקום.
אפשר לדמות אותן בין השאר לאיברים בגוף - האם באמת את רוצה להעיף את הכבד או את הברך לכל הרוחות? או שמא לעזור לו לתפקד בצורה טובה יותר בהדרגה כך שתוכלי ליהנות מהברכה שטמונה בכל איבר ובכל דמות?
איך מתחילים לזוז
אורה
תענוג היה לצפות בך בוידאו ומרגש אותי לכתוב לך.
כאילו גיליתי הצצה על משהו שנשמע יותר מדויק מדברים אחרים שהתנסיתי בהם ויש תקווה.
גם צורת ההגשה שלך בנינוחות ובקסם רב תורמת לזה ותודה שנכנסת גם לכאן happy
היום יום שלי קשה, מכביד, קודר, סוג של משקולות מאה טון על הנשמה. אבל מדי פעם יש הבלחות של תעצומות נפש שמצליחות כמו בעבר להוציא אותי מהבוץ הטובעני הזה למעלה, ולהצליח לפחות בחלק מהדברים. אני רוצה לחשוב שזה יהיה אחד מהם.
כתבת שזה לא הוקוס פוקוס, אני לא מצפה למשהו כזה, אלב מה אמורים להרגיש כשעושים את זה נכון אחרי הפעמים הראשונות? בלבול. התקדמות? רווחה? או שצריך להתמיד כמה חודשים ואז יש תזוזה? והאם העבודה מוגבלת רק לאותם רגעים בהם אני "מדברת" עם הדמויות או גם כשאני פוגשת אותן סתם ביומיום בערך כל חמש דקות. אני גם חוששת שגמות מרכזית תהיה פשוט עצלנות בלי הגנות והסברים, מתוך הרגל, אז מה אומרים לה? שהיא הרגל ושהיא פה לדאוג שאני אל אחרוג מהרגל ישן ו"טוב"?
אגב המטאפורה שלך על איברי הגוף מאוד מאוד חזקה. זה באמת מתנהל כמו איברים בלתי נפרדים? אמאל'ה.
בשמת כמו תמיד כיף כשאת עוזרת. ההסבר שלך הפיג את החשש שלי מראש שלא אבין את השיטה ולא אדע ליישם לבד כי כרגיל את כותבת מדויק וקל לעיכול.
אני אתחיל ליישם במהלך הסופ"ש ונראה מה עולה באמת. תודה
תמרוש, לשאלתך כמובן שאני מעדיפה את הציטוט ככה ובלבד שתעלי אותו, ציטוט מקסים! וכל הדברים שכתבת מעוררים מחשבה. יש לי תחושה שכולנו כאלה, לא? חשוב לי לדעת שכולנו כאלה, או רובינו, כי אחרת זה אומר שאני שוקלת את המאה טון שלי יותר מהאדם הממוצע שלו יש משקולות משלו, אבל לפחות לא מקרקעות.
תענוג היה לצפות בך בוידאו ומרגש אותי לכתוב לך.
כאילו גיליתי הצצה על משהו שנשמע יותר מדויק מדברים אחרים שהתנסיתי בהם ויש תקווה.
גם צורת ההגשה שלך בנינוחות ובקסם רב תורמת לזה ותודה שנכנסת גם לכאן happy
היום יום שלי קשה, מכביד, קודר, סוג של משקולות מאה טון על הנשמה. אבל מדי פעם יש הבלחות של תעצומות נפש שמצליחות כמו בעבר להוציא אותי מהבוץ הטובעני הזה למעלה, ולהצליח לפחות בחלק מהדברים. אני רוצה לחשוב שזה יהיה אחד מהם.
כתבת שזה לא הוקוס פוקוס, אני לא מצפה למשהו כזה, אלב מה אמורים להרגיש כשעושים את זה נכון אחרי הפעמים הראשונות? בלבול. התקדמות? רווחה? או שצריך להתמיד כמה חודשים ואז יש תזוזה? והאם העבודה מוגבלת רק לאותם רגעים בהם אני "מדברת" עם הדמויות או גם כשאני פוגשת אותן סתם ביומיום בערך כל חמש דקות. אני גם חוששת שגמות מרכזית תהיה פשוט עצלנות בלי הגנות והסברים, מתוך הרגל, אז מה אומרים לה? שהיא הרגל ושהיא פה לדאוג שאני אל אחרוג מהרגל ישן ו"טוב"?
אגב המטאפורה שלך על איברי הגוף מאוד מאוד חזקה. זה באמת מתנהל כמו איברים בלתי נפרדים? אמאל'ה.
בשמת כמו תמיד כיף כשאת עוזרת. ההסבר שלך הפיג את החשש שלי מראש שלא אבין את השיטה ולא אדע ליישם לבד כי כרגיל את כותבת מדויק וקל לעיכול.
אני אתחיל ליישם במהלך הסופ"ש ונראה מה עולה באמת. תודה
תמרוש, לשאלתך כמובן שאני מעדיפה את הציטוט ככה ובלבד שתעלי אותו, ציטוט מקסים! וכל הדברים שכתבת מעוררים מחשבה. יש לי תחושה שכולנו כאלה, לא? חשוב לי לדעת שכולנו כאלה, או רובינו, כי אחרת זה אומר שאני שוקלת את המאה טון שלי יותר מהאדם הממוצע שלו יש משקולות משלו, אבל לפחות לא מקרקעות.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
מה היה עדיף לך, שאני אכתוב כמו שזה או שאכנע למחשבות האלה?
גם אני ממש אהבתי את הדוגמא שלך ובכלל את כל מה שכתבת, אבל קודם הייתי עסוקה בלסדר את המחשבות בראש שאוכל להסביר (-: עד שאורה תבוא, ועכשיו התפנה לי מקום במוח גם להגיב לך
אורה, איזה יופי שבאת!
גם אני ממש אהבתי את הדוגמא שלך ובכלל את כל מה שכתבת, אבל קודם הייתי עסוקה בלסדר את המחשבות בראש שאוכל להסביר (-: עד שאורה תבוא, ועכשיו התפנה לי מקום במוח גם להגיב לך
אורה, איזה יופי שבאת!
איך מתחילים לזוז
עשיתי את התרגיל הזה ממש עכשיו, אחרי שינה עמוקה של שישי. היה שם משהו. אמיתי.
רוצה להחזיק אותו ולתעד לקראת מה שיבוא אחכ.
קודם כל זה לא כזה פשוט לשבת ולדמיין קולות ודמויות, חשבתי שכן, אבל לא. זה חמקמק והתפזרתי אבל בסוף הצלחתי לסירוגין לאחד שתי דמויות מרכזיות.
חשבתי על ההשמנה, על המשפט שבשמת הדגישה ובכלל השמנה.
מיד עלתה לי דמות ארוכה בכוונה לא כותבת תמירה כי בשניות הראשונות היא נראתה מפלצת לא משהו אנושי ותמיר, מאלו שרואים בסרטי אימה דקיקה כמו רוח, שחורה בלי ראש. אבל מיד היא הפכה לאישה מצודדת רזונת, עם בגד שחור קליל שיושב נהדר על הגוף, יצוגית כמו מגישת חדשות, ממש כמו מגישת חדשות. מה שאגב אף פעם לא דומה לי, אני נמוכה וגם בימי הרזון שלי נראיתי קטנה ופנים סופגניות של ילדה, רחוקה מהאישה בדמיון. פשוט זו הדמות.
וישבנו יחד, על חומה כזו שיש בגינות שמפרידה בין מדרכה לגינה, והקשבתי לה, היא אמרה -
אני רוצה שיהיו לך חיים מוצלחים
אני רוצה שתראי טוב
אני רוצה שתממשי אתהפוטנציאל שלך
אני רוצה שתכירי גבר מוצלח, שיאהב את איך שאת נראית
אני רוצה שתרגישי טוב עם עצמך
אני רוצה שלא תתפשרי על החיים שלך!
היו עוד כמה אמירות כאלה, הכל מאוד חיובי וקורקטי, היא רוצה עבורי את החלום.
אני חייכתי , התפשט אצלי חיוך באמת קבוע כזה ככל שדיברה, מהרצון הטוב שלה.
אחרי ששמעתי את הכל, אמרתי אינסטנקטיבית שאני מבינה את הרצון הטוב שלה אבל היא צריכה להבין שזה מכביד עליי, שזה עושה לי רע, שזה תוקע אותי. בעיקר כובד שאני נושאת מרוב הרצונות האלה ולא משהו קליל וחביב כמו שהיא מייצגת.
לא היה שם דיאלוג שהתפתח או חיבוק או פיוס, היה מצידי חיוך על האישה המצודדת שרוצה כל כך הרבה טוב עבורי. עכשיואניקולטתש היא בקושי התייחסה למשקל אבל שהכלמגולם בו (בצדק חלקימבחינתיכ יב כל זאת מראה חשוב גם אם לא צריכים להישאב בגללו). לא זוכרת איך היא הגיבה לדברים. פה זה עבר לדמות השנייה.
בהתאם למה שאורה הציעה, כיוונתי לדמות קוטבית ומיד קפצה לה דמות השמנה, שנראתה מיד לא פחות ולא אחרת מאשר אני כרגע, שום דמות פיקטיבית רק אולי עם מעט יותר השמנה ומראה עו דפחות טוב. אבל דמות, לא "אני" כי בכל זאת הסתכלתי עליה מהצד.
היא מיד אמרה -
יאללה די עם לדפוק חשבון, תעשי מה שבראש לך!
תאכלי כמה שאת רוצה, זו הנטייה שלך
החיים קצרים
תהני מהרגע, תהני לאכול, את אוהבת לאכול למה להיכנס בעצמך
די למסגרות ולכללים ולהתחשבן על כל דבר
פשוט דייי
תפרקי רסן, תזרמי תתפתי תהני מהפיתויים מפגרת חיים פעם אחת
היו עוד כאלה .. מה שעלה איתה בהתחלה ממש, תחושה של גועל, אמיתי, מהדמות הזו שכולה תאווה חוסר משמעת עצמית, שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, להיות בוגרת פאק. ממש גועל. אבל אז עניין של שניות! לבד משום מקום היא המשיכה לדבר והרגשתי פיזית במרכז העצם בחזה חמימות בלב, כמו.... שמרגישים כלפי גור חתולים... ואחכ מועקה בגרון. הכל פיזי. מוזר כמה מהר ובלי החלטה מראש כמו שחשבתי שאצטרךלעשות בדיעבד אבל לא, הכל טבעי, כי הגועל התחלף בזה שפתאום ראיתי אותה מהצד עגלגלה ורכה ודביבונית כזו, והתבהרה לי חד משמעית הבנה לגביה -
רוך היא מחפשת רוך, היא מחפשת שיהיה לה רך בחיים, כלה דבריםש יהא אומרת נועדו לאפשר לה רוך. בלי נוקשות, בלי קיבעון, בלי כללים ואחריות, בלי לעמוד במסגרת, בלי לחץ, בלי ציפיות, רוך בחיים ורוך בתפיסה, ורוך בהתנהלות, ורוך בקבלה של עצמה, ורוך בגוף שלה המרופד וה.... רך.... הרגשתי לא חמלה שזה מתנשא, הרגשתי שאני אמפטית ואני באמת מבינה אותה.
אני לא זוכרת שאמרתי לה משהו, כמו להיא הרזה. עצרתי בהבנת הרוך הזה. זה הספיק לי לכרגע.
רוצה להחזיק אותו ולתעד לקראת מה שיבוא אחכ.
קודם כל זה לא כזה פשוט לשבת ולדמיין קולות ודמויות, חשבתי שכן, אבל לא. זה חמקמק והתפזרתי אבל בסוף הצלחתי לסירוגין לאחד שתי דמויות מרכזיות.
חשבתי על ההשמנה, על המשפט שבשמת הדגישה ובכלל השמנה.
מיד עלתה לי דמות ארוכה בכוונה לא כותבת תמירה כי בשניות הראשונות היא נראתה מפלצת לא משהו אנושי ותמיר, מאלו שרואים בסרטי אימה דקיקה כמו רוח, שחורה בלי ראש. אבל מיד היא הפכה לאישה מצודדת רזונת, עם בגד שחור קליל שיושב נהדר על הגוף, יצוגית כמו מגישת חדשות, ממש כמו מגישת חדשות. מה שאגב אף פעם לא דומה לי, אני נמוכה וגם בימי הרזון שלי נראיתי קטנה ופנים סופגניות של ילדה, רחוקה מהאישה בדמיון. פשוט זו הדמות.
וישבנו יחד, על חומה כזו שיש בגינות שמפרידה בין מדרכה לגינה, והקשבתי לה, היא אמרה -
אני רוצה שיהיו לך חיים מוצלחים
אני רוצה שתראי טוב
אני רוצה שתממשי אתהפוטנציאל שלך
אני רוצה שתכירי גבר מוצלח, שיאהב את איך שאת נראית
אני רוצה שתרגישי טוב עם עצמך
אני רוצה שלא תתפשרי על החיים שלך!
היו עוד כמה אמירות כאלה, הכל מאוד חיובי וקורקטי, היא רוצה עבורי את החלום.
אני חייכתי , התפשט אצלי חיוך באמת קבוע כזה ככל שדיברה, מהרצון הטוב שלה.
אחרי ששמעתי את הכל, אמרתי אינסטנקטיבית שאני מבינה את הרצון הטוב שלה אבל היא צריכה להבין שזה מכביד עליי, שזה עושה לי רע, שזה תוקע אותי. בעיקר כובד שאני נושאת מרוב הרצונות האלה ולא משהו קליל וחביב כמו שהיא מייצגת.
לא היה שם דיאלוג שהתפתח או חיבוק או פיוס, היה מצידי חיוך על האישה המצודדת שרוצה כל כך הרבה טוב עבורי. עכשיואניקולטתש היא בקושי התייחסה למשקל אבל שהכלמגולם בו (בצדק חלקימבחינתיכ יב כל זאת מראה חשוב גם אם לא צריכים להישאב בגללו). לא זוכרת איך היא הגיבה לדברים. פה זה עבר לדמות השנייה.
בהתאם למה שאורה הציעה, כיוונתי לדמות קוטבית ומיד קפצה לה דמות השמנה, שנראתה מיד לא פחות ולא אחרת מאשר אני כרגע, שום דמות פיקטיבית רק אולי עם מעט יותר השמנה ומראה עו דפחות טוב. אבל דמות, לא "אני" כי בכל זאת הסתכלתי עליה מהצד.
היא מיד אמרה -
יאללה די עם לדפוק חשבון, תעשי מה שבראש לך!
תאכלי כמה שאת רוצה, זו הנטייה שלך
החיים קצרים
תהני מהרגע, תהני לאכול, את אוהבת לאכול למה להיכנס בעצמך
די למסגרות ולכללים ולהתחשבן על כל דבר
פשוט דייי
תפרקי רסן, תזרמי תתפתי תהני מהפיתויים מפגרת חיים פעם אחת
היו עוד כאלה .. מה שעלה איתה בהתחלה ממש, תחושה של גועל, אמיתי, מהדמות הזו שכולה תאווה חוסר משמעת עצמית, שלא מסוגלת לדחות סיפוקים, להיות בוגרת פאק. ממש גועל. אבל אז עניין של שניות! לבד משום מקום היא המשיכה לדבר והרגשתי פיזית במרכז העצם בחזה חמימות בלב, כמו.... שמרגישים כלפי גור חתולים... ואחכ מועקה בגרון. הכל פיזי. מוזר כמה מהר ובלי החלטה מראש כמו שחשבתי שאצטרךלעשות בדיעבד אבל לא, הכל טבעי, כי הגועל התחלף בזה שפתאום ראיתי אותה מהצד עגלגלה ורכה ודביבונית כזו, והתבהרה לי חד משמעית הבנה לגביה -
רוך היא מחפשת רוך, היא מחפשת שיהיה לה רך בחיים, כלה דבריםש יהא אומרת נועדו לאפשר לה רוך. בלי נוקשות, בלי קיבעון, בלי כללים ואחריות, בלי לעמוד במסגרת, בלי לחץ, בלי ציפיות, רוך בחיים ורוך בתפיסה, ורוך בהתנהלות, ורוך בקבלה של עצמה, ורוך בגוף שלה המרופד וה.... רך.... הרגשתי לא חמלה שזה מתנשא, הרגשתי שאני אמפטית ואני באמת מבינה אותה.
אני לא זוכרת שאמרתי לה משהו, כמו להיא הרזה. עצרתי בהבנת הרוך הזה. זה הספיק לי לכרגע.
איך מתחילים לזוז
אגב עכשיו כשאני כותבת את זה אני ממש צריכה לנשום, כשעשיתי את זה זה זרם וסיימתי סתם כי נגמר לי הפתיל .
עכשיו ממש קשה לי לנשום. יש בזה משהו. באמת.
עכשיו ממש קשה לי לנשום. יש בזה משהו. באמת.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
וואו איזו עבודה עשית! 
ועוד בעצמך, בלי שום ליווי ועזרה!
ועוד בעצמך, בלי שום ליווי ועזרה!
איך מתחילים לזוז
בשמת תודה, גם אני הופתעתי
באמת מוזר שככה דברים עולים.
ולמרות הפרגון שלך אני חייבת לדייק - לא באמת עשיתי עבודה, זה פשוט קרה. בלעשות ממש אני לא כל כך טובה כאמור. בלגייס כוחות ולהתמקד ולעשות
עבודה אפורה אני מתעייפת מהר.
אבל אני לא יודעת איך להמשיך עכשיו. להקשיב לשתי הדמויות האלה שוב? הבנתי מה הן אומרות ומהצד באמת ראיתי דברים אחרת.
אבל מתי האחרת הזה יהפוך ממש חלק ממני ולא רק להבנה כזו מעניינת.
ומה עושים עכשיו? הולכים לדמויות אחרות? מנהלים ויכוח עם הדמויות האלה שכבר עלו? אני חוששת שהכל צף ככה חזק כי זה ראשוני ולכן התחושות קיצוניות אבל עכשיו צריך באמת להתפייס ובאמת להתמקד בכל משפט שהן אומרות או לא.. אם למקד - טכנית לא יודעת מה עושים עכשיו.
באמת מוזר שככה דברים עולים.
ולמרות הפרגון שלך אני חייבת לדייק - לא באמת עשיתי עבודה, זה פשוט קרה. בלעשות ממש אני לא כל כך טובה כאמור. בלגייס כוחות ולהתמקד ולעשות
עבודה אפורה אני מתעייפת מהר.
אבל אני לא יודעת איך להמשיך עכשיו. להקשיב לשתי הדמויות האלה שוב? הבנתי מה הן אומרות ומהצד באמת ראיתי דברים אחרת.
אבל מתי האחרת הזה יהפוך ממש חלק ממני ולא רק להבנה כזו מעניינת.
ומה עושים עכשיו? הולכים לדמויות אחרות? מנהלים ויכוח עם הדמויות האלה שכבר עלו? אני חוששת שהכל צף ככה חזק כי זה ראשוני ולכן התחושות קיצוניות אבל עכשיו צריך באמת להתפייס ובאמת להתמקד בכל משפט שהן אומרות או לא.. אם למקד - טכנית לא יודעת מה עושים עכשיו.
איך מתחילים לזוז
פתאום שמתי לב לעוד דבר, וואו
כתבתי בהקשר לדמותה שמנה שעלתה ש
הרגשתי פיזית במרכז העצם בחזה חמימות בלב, כמו.... שמרגישים כלפי גור חתולים... ואחכ מועקה בגרון. הכל פיזי.
בדר"כ אני לא אוהבת להיתפס יותר מדי למטאפורות, אבל פה המטאפורה לגור חתולים... באמת מייצגת משהו חזק ורלוונטי.
לא סתם. תמיד בתקופות כאלה של חשבון נפש נוקב של תחושה של משא כבד וכאב גדול - אני אוספת לביתי בעלי חיים עזובים. גם עכשיו אימצתי שוב גור חתולים ואני מוטרדת מזה שהוא לא עגלגל אלא רזה נורא, כאילו רוצה לרפד אותו ומנסה לפחות פעם ביום לדאוג שהחתולה הבוגרת בבית תיתן לו להתרפק עליה קצת (עם הרבה חינחונים ושוחד מצידי) כי הוא זקוק לזה.
הדמות השמנה עוררה אצלי אמפטיה כמו לגור שמחפש רק להתרפק, לקבל רוך מהחיים האלה, ולא להיות במלחמת הישרדות וקושי ברחוב ועוד איזה קושי.
הגור שאצלי כרגע, נפל לתוך מקלט צר דרך פתח צר ולא הצליח לטפס חזרה, כשהוא עדיין עם עיניים חצי עצומות מלידה, פצפון קטן, והוצאתי אותו בדרך לא דרך, במזל גדול והאמת? בעיקר בזכותו! שמעתי אותו צורח והלכתי לכיוון המקלט, הצצתי וראיתי שאין סוף אבל אותו מתרוצץ בגודל חצי כף יד וזועק. אי אפשר היה להיכנס המכסה היה נעול וכבד, לא היתה דלת אחרת, מין מקלט שמשמ מכונות סגור לחלוטין עם מכסה עליון בעל פתח איוורור צר כמו חריץ קטן שמאפשר בקושי הכנסת זרוע.
ניסיתי לעשות את הדבר הכי לא הגיוני כשקלטתי שאין שום דרך לפתוח את זה - קראתי לו שיבוא אליי והוא מיד טיפס על קיר המקלט אץ רץ בעקבות הקול, המומה מההיענות המיידית שלו נשכבתי על האדמה, הכנסתי זרוע ארוכה בדוחק רב, נושאת תפילה שלא יגיב בתוקפנות ללפיתה הזו, אחזתי בו בצוואר בדיוק בשבריר השנייה שהיה במרחק מהיד לפני שיפול שוב לתהום הארוכה, ומפה השליפה החוצה היתה קלה.
הנחתי אותו בדשא לא רחוק משם, אחכ חיפשתי את האמא, וניסיתי כמה פעמים להפנות את הגב], ללכת ולחשוב שיסתדר, לראות מרחוק אם אמא תגיע כשאני כבר לא שם, היו שם הרבה חתולים באזור למרות שאמא יש רק אחת ואם גם היא כבר ויתרה עליו כשהוא עוד יונק המצב לא טוב. הוא צרח באימה מקפיאה בכל פעם כזו שהתרחקתי ושתק כשהתקרבתי מחדש למרות שעדיין כאמור לפי בדיקה של הוטרינרית בהמשך - לא ראה דבר מלבד בעיניים מלבד צלליות עמומות.
הוא קיבל ביטחון למשמע הצעדים שלי בכל פעם שהתקרבתי וצרח באימה בכל פעם שהתרחקתי וזה הדהים אותי. היכולת שלו להבחין בין טוב ורע בטראומה כזו בלי לראות או להכיר בני אדם. אחרי שעתיים של חיפוש אמא שלא הניב דבר לקחתי אותו, די חששתי שיצרח מרעב כשלקחתי אותו לנסיעה ארוכה לעיר אחרת בכיס חולצה ברכבת ואוטובוסים, לבית החדש שלו, ושוב הוא הוכיח את היכולת שלו להבחין אינסטנקטיבית בין טוב לרע. במשך שעות למרות רעב התייבשות ריחות ותנודות לא מוכרים - הוא שתק כל הדרך . מבין שהגיע למקום רך ובטוח, אפשר להפסיק להילחם.
הסיפור שלו הוא הסיפור שלי.
מנסה לצאת מהבור האישי שלי .
חבל רק שחל בלבול בין הטוב לרע. השמנה ואי עשייה והימנעות ואבטלה ודכאון זה רע. ובנקודה הזו בחיי אני נלחמת על חיי. פשוטו כמשמעו.
גור קטנטן יודע לתבוע את דרכו החוצה בניגוד לכל סיכוי, בזמן שאני לא.
דרך אגב אני נתקלת בהמון בעלי חיים מסכנים, וגיליתי שאלו שנאספו אצלי המכנה המשותף היחידי לכולם היה שהם נאבקו. כולם צרחו, רדפו אחריי, לא ויתרו לעצמם, אחת באופן ממשי קפצה עליי ולא ירדה ממני עד שלקחתי אותה אליי. אלו שאצלי כולם ללא יוצא מן הכלל תבעו ממני בנחישות ששמורה לחיית פרא חכמה לעזור להם, וזה תמיד מפליא אותי מחדש השימוש הנחוש הזה ברצון לחיות. זה אופייני בעיקר לגורים, הבוגרים יתרחקו בדר"כ בזמן מצוקה אלא אם הם מכירים אותך או בעלי אופי ייחודי, רובם יתרחקו בזמן מצוקה ינשפו ולא ירצו שתתקרב. גם אצלנו זה דומה? בילדות אנחנו מתעקשים על מה שחשוב לנו בנחישות אין קץ מה שמטריף הורים רבים ומקסים באותה נשימה.
אנחנו מאבדים עם ההתבגרות והניסיון את התקוה. את האמון.. הנחישות... האמונה בעצמנו.. וגם מתבלבלים, האינסטינקטים מתכהים. אם זה נכון בטבע למה שזה לא יהיה נכון אצלנו. אולי אנחנו מתרחקים בעיקר מעצמנו. .. מה שכן קרה בתרגיל הזה זה פשטות. חזרה לבסיס. לשמוע את הקולות מבפנים בלי מילים גבוהות וניתוחים, אפילו די ילדותיים, "תצ תחיי בלי להתחשבן" או "אני רוצה שיהיו לך חיים טובים" כמה פשוט וכמה פשוט להגיב לזה.
מלא מחשבות עולות לי, אני אעצור כבר..
< מה שמביא אותי למסקנה שאני חייבת לטפל בעצמי מהר לפני שהבית הזה יהפוך לתנו לחיות לחיות>
כתבתי בהקשר לדמותה שמנה שעלתה ש
הרגשתי פיזית במרכז העצם בחזה חמימות בלב, כמו.... שמרגישים כלפי גור חתולים... ואחכ מועקה בגרון. הכל פיזי.
בדר"כ אני לא אוהבת להיתפס יותר מדי למטאפורות, אבל פה המטאפורה לגור חתולים... באמת מייצגת משהו חזק ורלוונטי.
לא סתם. תמיד בתקופות כאלה של חשבון נפש נוקב של תחושה של משא כבד וכאב גדול - אני אוספת לביתי בעלי חיים עזובים. גם עכשיו אימצתי שוב גור חתולים ואני מוטרדת מזה שהוא לא עגלגל אלא רזה נורא, כאילו רוצה לרפד אותו ומנסה לפחות פעם ביום לדאוג שהחתולה הבוגרת בבית תיתן לו להתרפק עליה קצת (עם הרבה חינחונים ושוחד מצידי) כי הוא זקוק לזה.
הדמות השמנה עוררה אצלי אמפטיה כמו לגור שמחפש רק להתרפק, לקבל רוך מהחיים האלה, ולא להיות במלחמת הישרדות וקושי ברחוב ועוד איזה קושי.
הגור שאצלי כרגע, נפל לתוך מקלט צר דרך פתח צר ולא הצליח לטפס חזרה, כשהוא עדיין עם עיניים חצי עצומות מלידה, פצפון קטן, והוצאתי אותו בדרך לא דרך, במזל גדול והאמת? בעיקר בזכותו! שמעתי אותו צורח והלכתי לכיוון המקלט, הצצתי וראיתי שאין סוף אבל אותו מתרוצץ בגודל חצי כף יד וזועק. אי אפשר היה להיכנס המכסה היה נעול וכבד, לא היתה דלת אחרת, מין מקלט שמשמ מכונות סגור לחלוטין עם מכסה עליון בעל פתח איוורור צר כמו חריץ קטן שמאפשר בקושי הכנסת זרוע.
ניסיתי לעשות את הדבר הכי לא הגיוני כשקלטתי שאין שום דרך לפתוח את זה - קראתי לו שיבוא אליי והוא מיד טיפס על קיר המקלט אץ רץ בעקבות הקול, המומה מההיענות המיידית שלו נשכבתי על האדמה, הכנסתי זרוע ארוכה בדוחק רב, נושאת תפילה שלא יגיב בתוקפנות ללפיתה הזו, אחזתי בו בצוואר בדיוק בשבריר השנייה שהיה במרחק מהיד לפני שיפול שוב לתהום הארוכה, ומפה השליפה החוצה היתה קלה.
הנחתי אותו בדשא לא רחוק משם, אחכ חיפשתי את האמא, וניסיתי כמה פעמים להפנות את הגב], ללכת ולחשוב שיסתדר, לראות מרחוק אם אמא תגיע כשאני כבר לא שם, היו שם הרבה חתולים באזור למרות שאמא יש רק אחת ואם גם היא כבר ויתרה עליו כשהוא עוד יונק המצב לא טוב. הוא צרח באימה מקפיאה בכל פעם כזו שהתרחקתי ושתק כשהתקרבתי מחדש למרות שעדיין כאמור לפי בדיקה של הוטרינרית בהמשך - לא ראה דבר מלבד בעיניים מלבד צלליות עמומות.
הוא קיבל ביטחון למשמע הצעדים שלי בכל פעם שהתקרבתי וצרח באימה בכל פעם שהתרחקתי וזה הדהים אותי. היכולת שלו להבחין בין טוב ורע בטראומה כזו בלי לראות או להכיר בני אדם. אחרי שעתיים של חיפוש אמא שלא הניב דבר לקחתי אותו, די חששתי שיצרח מרעב כשלקחתי אותו לנסיעה ארוכה לעיר אחרת בכיס חולצה ברכבת ואוטובוסים, לבית החדש שלו, ושוב הוא הוכיח את היכולת שלו להבחין אינסטנקטיבית בין טוב לרע. במשך שעות למרות רעב התייבשות ריחות ותנודות לא מוכרים - הוא שתק כל הדרך . מבין שהגיע למקום רך ובטוח, אפשר להפסיק להילחם.
הסיפור שלו הוא הסיפור שלי.
מנסה לצאת מהבור האישי שלי .
חבל רק שחל בלבול בין הטוב לרע. השמנה ואי עשייה והימנעות ואבטלה ודכאון זה רע. ובנקודה הזו בחיי אני נלחמת על חיי. פשוטו כמשמעו.
גור קטנטן יודע לתבוע את דרכו החוצה בניגוד לכל סיכוי, בזמן שאני לא.
דרך אגב אני נתקלת בהמון בעלי חיים מסכנים, וגיליתי שאלו שנאספו אצלי המכנה המשותף היחידי לכולם היה שהם נאבקו. כולם צרחו, רדפו אחריי, לא ויתרו לעצמם, אחת באופן ממשי קפצה עליי ולא ירדה ממני עד שלקחתי אותה אליי. אלו שאצלי כולם ללא יוצא מן הכלל תבעו ממני בנחישות ששמורה לחיית פרא חכמה לעזור להם, וזה תמיד מפליא אותי מחדש השימוש הנחוש הזה ברצון לחיות. זה אופייני בעיקר לגורים, הבוגרים יתרחקו בדר"כ בזמן מצוקה אלא אם הם מכירים אותך או בעלי אופי ייחודי, רובם יתרחקו בזמן מצוקה ינשפו ולא ירצו שתתקרב. גם אצלנו זה דומה? בילדות אנחנו מתעקשים על מה שחשוב לנו בנחישות אין קץ מה שמטריף הורים רבים ומקסים באותה נשימה.
אנחנו מאבדים עם ההתבגרות והניסיון את התקוה. את האמון.. הנחישות... האמונה בעצמנו.. וגם מתבלבלים, האינסטינקטים מתכהים. אם זה נכון בטבע למה שזה לא יהיה נכון אצלנו. אולי אנחנו מתרחקים בעיקר מעצמנו. .. מה שכן קרה בתרגיל הזה זה פשטות. חזרה לבסיס. לשמוע את הקולות מבפנים בלי מילים גבוהות וניתוחים, אפילו די ילדותיים, "תצ תחיי בלי להתחשבן" או "אני רוצה שיהיו לך חיים טובים" כמה פשוט וכמה פשוט להגיב לזה.
מלא מחשבות עולות לי, אני אעצור כבר..
< מה שמביא אותי למסקנה שאני חייבת לטפל בעצמי מהר לפני שהבית הזה יהפוך לתנו לחיות לחיות>
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
אלו שאצלי כולם ללא יוצא מן הכלל תבעו ממני בנחישות ששמורה לחיית פרא חכמה לעזור להם, וזה תמיד מפליא אותי מחדש השימוש הנחוש הזה ברצון לחיות
את עוזרת להם כי את מודרכת על ידי הדחף שהם יעירו אצלך את הרצון הזה לחיות, את התביעה הנחושה הזאת לחיות. יש בך את זה, את פשוט נמשכת להיות במגע עם החיות כי את צריכה להעיר אותו בתוכך.
את עוזרת להם כי את מודרכת על ידי הדחף שהם יעירו אצלך את הרצון הזה לחיות, את התביעה הנחושה הזאת לחיות. יש בך את זה, את פשוט נמשכת להיות במגע עם החיות כי את צריכה להעיר אותו בתוכך.
איך מתחילים לזוז
בשמת אני אתייחס אח"כ למה שכתבת אבל חייבת לכתוב את התרגיל השני, לפני שיברח, התעוד הוא סוג של סדר בתהליך המעניין הזה.
התעוררתי מוקדם הבוקר וניסיתי שוב להיכנס לזה.
לא פשוט.
התפזרתי מיליון פעם אבל בסוף הצלחתי.
ניסיתי לחזור לדמות של הרזה מול השמנה.
במהלך דיאלוג קצר גיליתי שאני מבלבלת בין הרזה ליצוגים אוטומטיים אצלי - ליעילה בעלת משמעת עצמית ומצליחנית לעומת השמנה - העלובה, לוזרית והילדותית. אבל לא יכולתי להמשיך בזה, פירקתי את זה כי זה לא נכון. זה לא הגיוני. שהאחת מייצגת הצלחה והאחרת כישלון. זה נשמע לי מצחיק. פומפוזי, יושבתלה שם הרזה ומדברת על הצלחה כאילו שהיא מייצגת את זה. מה זה השטויות האלה?
זה קצת חדש לי. ידעתי רציונלית שלא ייתכן ששמנה ייחשב אצלי כישלון שלא ייתכן שהאושר וההצלחה שלייהיותלויים במשקל.
אבל אלו מילים ריקות מתוכן.
ניסיון לשכנע את עצמיו בפועל להיגמר מההשמנה.
ועכשיו לאחר התרגילה ראשון בואכה התרגילה שני אנימגלה שזה מצחיק אותי.
זה לא שהפכתי לאסתי זקהיים המהממת שעושה מה בראש לה עם עודף המשקל הבולט (ואצלי המצב פחות בולט). מישרואה אותה ברוקדים עם כוכבים לאיכול שלא להתאהב.
אבל כן, לקחתי אחורה. לא הסכמתי שהדמויות האלו תייצגנה את שתי הקצוות האלה. מקווה שזה אמיתי ולא תופעת לוואי קטנה מתרגיל אחד..
אז המשכתי הלאה.
ניסיתי להמציא דמות נפרדת שמייצגת יעילות כי שם יש לי הרבה עצבים על עצמי אבל זה גם לא זרם.
אז החלטתי לעזוב הכל ולהתמקד בבסיס, במה שאורה דיברה עליו בוידאו, לדמיין פעולה אחת ולראות את ההתנגדויות שעולות ממנה.
דמיינתי אותי יושבת וכותבת קורות חיים.
ואווף כמה דברים עלו שם. כזה בלגן.
עכשיו זה לא שביום אחד עם מוזה ותחושה טובה לא יכולתי לגייס כוחות ולעשות את זה אבל איכשהו אני דוחה את זה חודשים! אז מה?
מה קורה שם?
ניסיתי להתמקד בהתנגדות הכי דומיננטית בלשבת לכתוב קורות חיים ותיק עבודות.
הראשונה הבסיסית היתה חוסר שביעות רצון
מהתהליך.
חוסר שביעות רצון - כי אני רואה מול עיניי נרגנות, פנים חמוצות, משהו עמוק ולא נעים שגם כשהוא עושה ובטח כשהוא לא עושה מתנהל בחוסר שביעות רצון. לפחות כשהוא צריך להניע את התהליך. משהו שיטתי.
ואז חשבתי על דמות שתייצג את הדאגה לקבע אצלי את החוסר שביעות רצון הזו, אמא שלי קפצה לי לראש.
ניסיתי לחשוב על דמות אחרת פיקטיבית, מה אמא שלי עכשיו... היא בטח לא רוצה לעשות את זה במודע.
לא הלך. אמא שלי התיישבה על המשבצת של חוסר שביעות רצון.
ברור למה - ההערות שלה כלפיי שמלווה אליהן דאגה, ההיכנסות שלה בי שאגב בדר"כ מוצדקת היא מהדהדת בדיוק את הדברים שאני אומרת לעצמי ועוד הרבה פחות ממה שאמא אחרת יכלה, אבל בגדול היא בוטה כשהיאמעירה גם כלפי עצמה גם כלפי אחרים ויותר מההערות החיים שלה מתנהלים בחוסר שביעות רצון מעצמה מהכל.
הפעם זה הלך אחרת מהסשן הקודם, היה דיאלוג בינינו שבו ניסיתי להבין מה זה אומר שדוקא זה קופץ ראשון. חוסר שביעות רצון, כולם לא אוהבים להתעורר בבוקר אבל הם מתעוררים, זו היתה נשמעת הגדרה אנמית אבל מהר מאוד הסתבר שהיא מובילה לתחושות כבדות כמו בטון.
שאלתי אותה מה חוסר השביעות רצון משרת? דאגה ממה? למה זה מוביל?
והתשובה עלתה, לא ממנה, בינינו - כשאת חסרת שביעות רצון את פחות עושה או לא עושה בכלל. לא נעים לך לעשות אז את לא עושה.
ואז חשבתי למה, מה אי העשייה משרתת?
מה אני מרוויחה מלא לעשות?
או הפוך - אם אני אעשה ו... ?
אם אני אעשה ואצליח יהיה טוב אבל הדרך לשם ארוכה ומפרכת (ויש גם הפרעת קשב אבל זה לא הסיפור לא בגלל זה לא זזיםן, כי יש כדורים שאני מאמינה בהם, ויש דרכים להתמודד שגם אותן אני לא מנסה ולא מתמודדת).
אז אם אני אעשה ולא אצליח... מה יקרה?
או יותר חמקמק - אם אעשה ולא אקבל את המיטב מהסיטואציה - אני ארגיש תחושת החמצה.
אני ארגיש שפגעתי בעצמי.
שלא תיפקדתי היטב במאני טיים.
שהרסתי במו ידיי.
שויתרתי לעצמי.
תחושות קשות.
זה מה שארגיש אם אעשה וזה לא יהיה מיטבי. שז היורת מלהצליח, זה צריך להיות הכי מוצלח שאפשר מהסיטואציה (לא הכי מושלם, אני לא מושלמת, אבל למשל במשא ומתן אם נדמה לי שיכולתי להשיג יותר אני אוכלת את עצמי גם אם השגתי "בסדר" כאילו שפחדתי כאילו שלא עמדתי במשימה).
תחושת החמצה כבדה.
שפיספסתי משהו.
ופיספוס זו תחושה קשה מבחינתי. יותר מלהפסיד מראש.
כוכל האמירות האלה שאם אתה מוותר מראש במילא הפסדת אז למה לא לנסות לא תופסות כאן.
בלהפסיד מראש לא העמדת את עצמך במבחן..
אבל אם ניסית ולא הצלחת הכי טוב שאפשר היה בסיטואציה - אז האשמה עלייך.
ואני מרגישה שכל סיטואציה היא מבחן לתפקוד שלי. לכמה אני יודעת למצות את המיטב. לכמה אני עומדת בפחד, לכמה אני רהוטה, או יצירתית אולא משנה.
אז תחושת אשמה. זה מה שהדמות מנסה למנוע ממני?! זה הסיפור כולו?
תחושת אשמה על כך שנכשלתי, לא כישלון אובייקטיבי, כי במציאות יכול להיות שהצלחתי אבל רק אני יודעת כמה יכולתי יותר.
וז הל אפרפקציוניזם. אלמשל בדוגמא של קורות החיים שלחתי בתקופות אחרות של חיפוש עבודה קורות חיים איומים, גם אז הייתי שמנה ואל יצוגית אבל איכשהו הגעתי לראיון והיה בו נפלא. מיטבי. אז סלחתי לעצמי על הקורות חיים כי התוצאה היתה מיטבית. אני לא מצפה מעצמי להיות מושלמת, אני מצפה לתוצאות מיטביות ולא משנה באיזו דרך גם אם אנימחפפת פה ושם. זה שונה מפרפקציוניזם. זה גם אומר שגם אם הכל לא חפיפניקי והכל מושלם אז אני אלקה את עצמי עוד יותר אם לא אצליח כי אם עשיתי את הכל כל כך טוב איך שבכל זאת לא קיבלתי?!מה זה אומר עליי?! אז אולי עדיף להיות חפיפניקית מראש ולא לעמוד מול האימה שלמה זה אומר עליי ואולי - והנה הגעתי לשורש הדברים - לא לעשות בכלל!!!
וחזרתי לדמות של אמא שלי. למה דווקא היא, המון אנשים חסרי שביעות רצון.
אבל אמא שלי מסוגלת בכל שיחה שנייה לספר כמה החמיצה בחייה.
הרבה דברים אובייקטיבים לא יכלה להשיג בגלל קשיים אמיתיים.
אבל הרבה כן.
ותמיד הסיפורים שלה מתחילים ב"יכולתי.. אבל..." "רציתי.. אבל... "
משהו חזק שם יושב על תחושת החמצה והלקאות על הבחירות הגרועות שכן עשתה.
עכשיו זה נכון שכל בר דעת יכול להגיד גם בלי התרגיל הזה, ברור שמי שלא עושה מפחד מכישלון וכו'. זה הרציונאל.
מה שקרה מהתרגיל הוא אחר לגמרי, הוא חשף את הדקויות ואת ההקשרים ופירק לגורמים את כל מה שקורה לי פיזית ומנטלית כשאני מתיישבת מול המחשב לכתוב קורות חיים. או כל דבר שצריך להתגייס אליו ומעמיד אותי במבחן. פירוק לגורמים שאפשר להתייחס אליהם ולא לטייטל אמורפי.
הוא גם הבהיר לי את זה שהכישלון אינו בהכרח אובייקטיבי, הוא משהו פנימי ביני לבין עצמי, שזה יותר גרוע כי אי אפשר לשכנע אותי רק במבחן התוצאה.
והעלה גם משהו יותר גרוע, לא הכשלון כעובדה מוגמרת אלא תחושת החמצה שצריך לחיות איתה. למשל דדוגמא מוחשית ופשוטה - עדיף לא לתכנן ארוע גדול ולחגוג רק עם קומץ חברים מאשר לתכנן ארוע גדול וכל הארוע להתנהל בלחץ שהכל יהיה מיטבי, שהכל יהיה בדיוק כמו שרציתי. זו לא אי עשייה פרופר, בכל זאת יש אירוע, אבל פה נקטתי באי עשייה מחשש לכישלון ובעיקר מחשש לתחושת החמצה שהיא בלתי נסבלת מבחינתי. בארוע קטן אי אפשר להיכשל, במילא הציפיות לזוהר ויוקרה לא קיימות.
כשידיד שלי הולך לכמה ראיונות עבודה ולא מצליח הוא נכשל יותר ממני שלא הלכתי בכלל. כי הוא לא מצליח לעמוד בציפיות. זה דפוק מצידי לחשוב כך. כי לצד זה אני משתאה מהיכולת שלו להתמיד ובסוף למצוא את מישרת חלומותיו. באמת מעריכה אותו ומעודדת ותומכת. ומצד שני ברור לי שיש כאן מאפיין מפסידני, לפשל בכל כך הרבה ראיונות, מה קורה. לא יודעת איך זה חי ביחד. כמו שעכשיו אני מתארת בכמה קשה להביא את עצמי לכתוב קורות חיים ואז ביום אחד בשעה מסויימת בדרכ אחרי שקיבלתי השראה מבילוי טוב או מהתנסות מרגשת אני מסוגלת לשבת ולשבור מחסומים ולהתעלם מקורות חיים לא משהו העיקר בבהילות לשלוח אותם ולהימלט מכל מחשבה על מיטבי או כאלה - כאילו ללכת לצד האחר שפורק רסן. שעושה ובלבד לעשות כי פתאום רק לעשות הופך להיות הצלחה.
אגב אף פעם לא נכשלתי בראיון עבודה. עברתי 6 בחיים לתפקידים שונים, בחלקם לא היתה תחרות גבוה, בחלקם תחרות רצינית ואת כולם עברתי והתקבלתי. ברובם לא האמנתי שאני באמת מתאימה, כלומר האמנתי שהם טובים מדי בשבילי וזה דווקא דרבן אותי. אז מה זה אומר? שנראה לי שלפעמים הכניסה לדכאון ולאי עשייה שקודמת לראיונות העבודה בתקופות שונות גורמתלי להתנתק מרעשי רקע ולתת את המיטב שלי. לא יודעת לתאר את זה כרגע ברור יותר. אבל יש משהו בלהתכנס בשבלול שמבהיר לך דווקא מצתוך הניתוק מהעולם שהכל בראש שלך ושאתה יכול לחולל מהפכה ברגע. בללכת לראיון לתת הכל קפוץ מדרגה. אז אויל זה גם משהו שהדמות הזו רוצה לייצר אצלי? שזה חיובי בהפוך על הפוך.
הנה הבנת עוד משהו..
אני מביאה את עצמי למצבים שבהם התשלום על אי עשייה גובה מחיר כל כך גבוה גם במציאות וגם בנשמה עד כדי כך שרק להדליק את המחשב ולהקליד כמה מילים - הופך להצלחה. ומהמקום הזה אני בכלל מתחילה לעשות ואם אני כבר עושה אז אני משתדלת לעשות טוב. לפעמים. תלוי.. happy
אנימנמיכה כל כך את היכולות שאני בורחת מהציפיות ההן. הגבוהות.
כשאתה בדכאון ובאי עשייה עצם זה שאתה עושה - הצלחת.
לוזרי. ואידיוטי אבל ככה זה עובד.
והדמות הזו שהגיעה אליי מה המניע שלה אחרי כל המניעים המשובבים שגיליתי.. המניע העיקרי של הבכל הסיפור הזה בלי שהיא בכלל מודעת לו! זה להעביר אותי את כל הדרך הזו מחוסר שביעות רצון, לפחד מתחושת החמצה, שגורם לאי עשייה עלמנת להימנע מתחושת כישלון ובשביל שלרוד - תקומי עכשיו ותעשי משהו, כי אחרי שהנמכת את כל הציפיות אני הדמותה זו אזקוף את זה כהצלחה! ואוכל להמשיך לחיות חיים שלמים בתחושת החמצה אבל בפנטזיה שאם רק רציתי ורק הייתי מתגייסת יכולתי לחיות אחרת. בינתיים - גם מה שאני עושה הוא בסדר, בכל זאת - עושה.
בשלב הזה עצרתי. כי קילוף הקליפות הספיק לי.
ואני לא חושבת שהדמות הזו ביודעין רוצה לעורר אצלי את כל אלה, אבל היא עושה לי מה שהיא עשתה לעצמה. ככה היא ידעה לשרוד טוב (אמי) ועכשיו זה אצלי בפנים. עמוק. ואני רואה את זה בכל החלטה, איך אני חוזרת על אותן ההחלטות למרות שאנחנו בנות דור אחר, עםתנאיםא חרים, אישיות דומה אבל שונה, וזה לא מנגנון שעושה לי טוב. אבל אני לא יודעת איך להתחיל לפרק אותו. רק שהוא נשמע מאוד משכנע ומאוד סבוך ומאוד חזק.
ועכשיו בעקבות התרגיל גם מאוד מאוד מסודר ושיטתי. ברור לי מה מוביל למה ואיך ואיך זה תופס אותי מתחילת תהליך כלשהו שמצריך עשייה ועד סופו, וזה מה שהתרגיל הזה נתן לי שלא נתנה לי ההבנה הרציונאלית שהיתה לי תמיד - שאי עשייה מונעת מאי רצון להיכשל, זו הגדרה כללית שאי אפשר לעבוד איתה. עכשיו אני מרגישה שיש לי עם מה לעבוד אבל לא יודעת איך. איך מפרקים את זה?
התחלתי להרגיש אמפטיה לדמות ההיא אבל לא היה לי כח להמשיך, זה קצה החוט?
שבע בבוקר, הולכת לשתות קפה.
המרגיעון " קחו זמן להפנמה"
חיים שלמים הפנמתי את זה, הגיע הזמן לשחרר.
התעוררתי מוקדם הבוקר וניסיתי שוב להיכנס לזה.
לא פשוט.
התפזרתי מיליון פעם אבל בסוף הצלחתי.
ניסיתי לחזור לדמות של הרזה מול השמנה.
במהלך דיאלוג קצר גיליתי שאני מבלבלת בין הרזה ליצוגים אוטומטיים אצלי - ליעילה בעלת משמעת עצמית ומצליחנית לעומת השמנה - העלובה, לוזרית והילדותית. אבל לא יכולתי להמשיך בזה, פירקתי את זה כי זה לא נכון. זה לא הגיוני. שהאחת מייצגת הצלחה והאחרת כישלון. זה נשמע לי מצחיק. פומפוזי, יושבתלה שם הרזה ומדברת על הצלחה כאילו שהיא מייצגת את זה. מה זה השטויות האלה?
זה קצת חדש לי. ידעתי רציונלית שלא ייתכן ששמנה ייחשב אצלי כישלון שלא ייתכן שהאושר וההצלחה שלייהיותלויים במשקל.
אבל אלו מילים ריקות מתוכן.
ניסיון לשכנע את עצמיו בפועל להיגמר מההשמנה.
ועכשיו לאחר התרגילה ראשון בואכה התרגילה שני אנימגלה שזה מצחיק אותי.
זה לא שהפכתי לאסתי זקהיים המהממת שעושה מה בראש לה עם עודף המשקל הבולט (ואצלי המצב פחות בולט). מישרואה אותה ברוקדים עם כוכבים לאיכול שלא להתאהב.
אבל כן, לקחתי אחורה. לא הסכמתי שהדמויות האלו תייצגנה את שתי הקצוות האלה. מקווה שזה אמיתי ולא תופעת לוואי קטנה מתרגיל אחד..
אז המשכתי הלאה.
ניסיתי להמציא דמות נפרדת שמייצגת יעילות כי שם יש לי הרבה עצבים על עצמי אבל זה גם לא זרם.
אז החלטתי לעזוב הכל ולהתמקד בבסיס, במה שאורה דיברה עליו בוידאו, לדמיין פעולה אחת ולראות את ההתנגדויות שעולות ממנה.
דמיינתי אותי יושבת וכותבת קורות חיים.
ואווף כמה דברים עלו שם. כזה בלגן.
עכשיו זה לא שביום אחד עם מוזה ותחושה טובה לא יכולתי לגייס כוחות ולעשות את זה אבל איכשהו אני דוחה את זה חודשים! אז מה?
מה קורה שם?
ניסיתי להתמקד בהתנגדות הכי דומיננטית בלשבת לכתוב קורות חיים ותיק עבודות.
הראשונה הבסיסית היתה חוסר שביעות רצון
מהתהליך.
חוסר שביעות רצון - כי אני רואה מול עיניי נרגנות, פנים חמוצות, משהו עמוק ולא נעים שגם כשהוא עושה ובטח כשהוא לא עושה מתנהל בחוסר שביעות רצון. לפחות כשהוא צריך להניע את התהליך. משהו שיטתי.
ואז חשבתי על דמות שתייצג את הדאגה לקבע אצלי את החוסר שביעות רצון הזו, אמא שלי קפצה לי לראש.
ניסיתי לחשוב על דמות אחרת פיקטיבית, מה אמא שלי עכשיו... היא בטח לא רוצה לעשות את זה במודע.
לא הלך. אמא שלי התיישבה על המשבצת של חוסר שביעות רצון.
ברור למה - ההערות שלה כלפיי שמלווה אליהן דאגה, ההיכנסות שלה בי שאגב בדר"כ מוצדקת היא מהדהדת בדיוק את הדברים שאני אומרת לעצמי ועוד הרבה פחות ממה שאמא אחרת יכלה, אבל בגדול היא בוטה כשהיאמעירה גם כלפי עצמה גם כלפי אחרים ויותר מההערות החיים שלה מתנהלים בחוסר שביעות רצון מעצמה מהכל.
הפעם זה הלך אחרת מהסשן הקודם, היה דיאלוג בינינו שבו ניסיתי להבין מה זה אומר שדוקא זה קופץ ראשון. חוסר שביעות רצון, כולם לא אוהבים להתעורר בבוקר אבל הם מתעוררים, זו היתה נשמעת הגדרה אנמית אבל מהר מאוד הסתבר שהיא מובילה לתחושות כבדות כמו בטון.
שאלתי אותה מה חוסר השביעות רצון משרת? דאגה ממה? למה זה מוביל?
והתשובה עלתה, לא ממנה, בינינו - כשאת חסרת שביעות רצון את פחות עושה או לא עושה בכלל. לא נעים לך לעשות אז את לא עושה.
ואז חשבתי למה, מה אי העשייה משרתת?
מה אני מרוויחה מלא לעשות?
או הפוך - אם אני אעשה ו... ?
אם אני אעשה ואצליח יהיה טוב אבל הדרך לשם ארוכה ומפרכת (ויש גם הפרעת קשב אבל זה לא הסיפור לא בגלל זה לא זזיםן, כי יש כדורים שאני מאמינה בהם, ויש דרכים להתמודד שגם אותן אני לא מנסה ולא מתמודדת).
אז אם אני אעשה ולא אצליח... מה יקרה?
או יותר חמקמק - אם אעשה ולא אקבל את המיטב מהסיטואציה - אני ארגיש תחושת החמצה.
אני ארגיש שפגעתי בעצמי.
שלא תיפקדתי היטב במאני טיים.
שהרסתי במו ידיי.
שויתרתי לעצמי.
תחושות קשות.
זה מה שארגיש אם אעשה וזה לא יהיה מיטבי. שז היורת מלהצליח, זה צריך להיות הכי מוצלח שאפשר מהסיטואציה (לא הכי מושלם, אני לא מושלמת, אבל למשל במשא ומתן אם נדמה לי שיכולתי להשיג יותר אני אוכלת את עצמי גם אם השגתי "בסדר" כאילו שפחדתי כאילו שלא עמדתי במשימה).
תחושת החמצה כבדה.
שפיספסתי משהו.
ופיספוס זו תחושה קשה מבחינתי. יותר מלהפסיד מראש.
כוכל האמירות האלה שאם אתה מוותר מראש במילא הפסדת אז למה לא לנסות לא תופסות כאן.
בלהפסיד מראש לא העמדת את עצמך במבחן..
אבל אם ניסית ולא הצלחת הכי טוב שאפשר היה בסיטואציה - אז האשמה עלייך.
ואני מרגישה שכל סיטואציה היא מבחן לתפקוד שלי. לכמה אני יודעת למצות את המיטב. לכמה אני עומדת בפחד, לכמה אני רהוטה, או יצירתית אולא משנה.
אז תחושת אשמה. זה מה שהדמות מנסה למנוע ממני?! זה הסיפור כולו?
תחושת אשמה על כך שנכשלתי, לא כישלון אובייקטיבי, כי במציאות יכול להיות שהצלחתי אבל רק אני יודעת כמה יכולתי יותר.
וז הל אפרפקציוניזם. אלמשל בדוגמא של קורות החיים שלחתי בתקופות אחרות של חיפוש עבודה קורות חיים איומים, גם אז הייתי שמנה ואל יצוגית אבל איכשהו הגעתי לראיון והיה בו נפלא. מיטבי. אז סלחתי לעצמי על הקורות חיים כי התוצאה היתה מיטבית. אני לא מצפה מעצמי להיות מושלמת, אני מצפה לתוצאות מיטביות ולא משנה באיזו דרך גם אם אנימחפפת פה ושם. זה שונה מפרפקציוניזם. זה גם אומר שגם אם הכל לא חפיפניקי והכל מושלם אז אני אלקה את עצמי עוד יותר אם לא אצליח כי אם עשיתי את הכל כל כך טוב איך שבכל זאת לא קיבלתי?!מה זה אומר עליי?! אז אולי עדיף להיות חפיפניקית מראש ולא לעמוד מול האימה שלמה זה אומר עליי ואולי - והנה הגעתי לשורש הדברים - לא לעשות בכלל!!!
וחזרתי לדמות של אמא שלי. למה דווקא היא, המון אנשים חסרי שביעות רצון.
אבל אמא שלי מסוגלת בכל שיחה שנייה לספר כמה החמיצה בחייה.
הרבה דברים אובייקטיבים לא יכלה להשיג בגלל קשיים אמיתיים.
אבל הרבה כן.
ותמיד הסיפורים שלה מתחילים ב"יכולתי.. אבל..." "רציתי.. אבל... "
משהו חזק שם יושב על תחושת החמצה והלקאות על הבחירות הגרועות שכן עשתה.
עכשיו זה נכון שכל בר דעת יכול להגיד גם בלי התרגיל הזה, ברור שמי שלא עושה מפחד מכישלון וכו'. זה הרציונאל.
מה שקרה מהתרגיל הוא אחר לגמרי, הוא חשף את הדקויות ואת ההקשרים ופירק לגורמים את כל מה שקורה לי פיזית ומנטלית כשאני מתיישבת מול המחשב לכתוב קורות חיים. או כל דבר שצריך להתגייס אליו ומעמיד אותי במבחן. פירוק לגורמים שאפשר להתייחס אליהם ולא לטייטל אמורפי.
הוא גם הבהיר לי את זה שהכישלון אינו בהכרח אובייקטיבי, הוא משהו פנימי ביני לבין עצמי, שזה יותר גרוע כי אי אפשר לשכנע אותי רק במבחן התוצאה.
והעלה גם משהו יותר גרוע, לא הכשלון כעובדה מוגמרת אלא תחושת החמצה שצריך לחיות איתה. למשל דדוגמא מוחשית ופשוטה - עדיף לא לתכנן ארוע גדול ולחגוג רק עם קומץ חברים מאשר לתכנן ארוע גדול וכל הארוע להתנהל בלחץ שהכל יהיה מיטבי, שהכל יהיה בדיוק כמו שרציתי. זו לא אי עשייה פרופר, בכל זאת יש אירוע, אבל פה נקטתי באי עשייה מחשש לכישלון ובעיקר מחשש לתחושת החמצה שהיא בלתי נסבלת מבחינתי. בארוע קטן אי אפשר להיכשל, במילא הציפיות לזוהר ויוקרה לא קיימות.
כשידיד שלי הולך לכמה ראיונות עבודה ולא מצליח הוא נכשל יותר ממני שלא הלכתי בכלל. כי הוא לא מצליח לעמוד בציפיות. זה דפוק מצידי לחשוב כך. כי לצד זה אני משתאה מהיכולת שלו להתמיד ובסוף למצוא את מישרת חלומותיו. באמת מעריכה אותו ומעודדת ותומכת. ומצד שני ברור לי שיש כאן מאפיין מפסידני, לפשל בכל כך הרבה ראיונות, מה קורה. לא יודעת איך זה חי ביחד. כמו שעכשיו אני מתארת בכמה קשה להביא את עצמי לכתוב קורות חיים ואז ביום אחד בשעה מסויימת בדרכ אחרי שקיבלתי השראה מבילוי טוב או מהתנסות מרגשת אני מסוגלת לשבת ולשבור מחסומים ולהתעלם מקורות חיים לא משהו העיקר בבהילות לשלוח אותם ולהימלט מכל מחשבה על מיטבי או כאלה - כאילו ללכת לצד האחר שפורק רסן. שעושה ובלבד לעשות כי פתאום רק לעשות הופך להיות הצלחה.
אגב אף פעם לא נכשלתי בראיון עבודה. עברתי 6 בחיים לתפקידים שונים, בחלקם לא היתה תחרות גבוה, בחלקם תחרות רצינית ואת כולם עברתי והתקבלתי. ברובם לא האמנתי שאני באמת מתאימה, כלומר האמנתי שהם טובים מדי בשבילי וזה דווקא דרבן אותי. אז מה זה אומר? שנראה לי שלפעמים הכניסה לדכאון ולאי עשייה שקודמת לראיונות העבודה בתקופות שונות גורמתלי להתנתק מרעשי רקע ולתת את המיטב שלי. לא יודעת לתאר את זה כרגע ברור יותר. אבל יש משהו בלהתכנס בשבלול שמבהיר לך דווקא מצתוך הניתוק מהעולם שהכל בראש שלך ושאתה יכול לחולל מהפכה ברגע. בללכת לראיון לתת הכל קפוץ מדרגה. אז אויל זה גם משהו שהדמות הזו רוצה לייצר אצלי? שזה חיובי בהפוך על הפוך.
הנה הבנת עוד משהו..
אני מביאה את עצמי למצבים שבהם התשלום על אי עשייה גובה מחיר כל כך גבוה גם במציאות וגם בנשמה עד כדי כך שרק להדליק את המחשב ולהקליד כמה מילים - הופך להצלחה. ומהמקום הזה אני בכלל מתחילה לעשות ואם אני כבר עושה אז אני משתדלת לעשות טוב. לפעמים. תלוי.. happy
אנימנמיכה כל כך את היכולות שאני בורחת מהציפיות ההן. הגבוהות.
כשאתה בדכאון ובאי עשייה עצם זה שאתה עושה - הצלחת.
לוזרי. ואידיוטי אבל ככה זה עובד.
והדמות הזו שהגיעה אליי מה המניע שלה אחרי כל המניעים המשובבים שגיליתי.. המניע העיקרי של הבכל הסיפור הזה בלי שהיא בכלל מודעת לו! זה להעביר אותי את כל הדרך הזו מחוסר שביעות רצון, לפחד מתחושת החמצה, שגורם לאי עשייה עלמנת להימנע מתחושת כישלון ובשביל שלרוד - תקומי עכשיו ותעשי משהו, כי אחרי שהנמכת את כל הציפיות אני הדמותה זו אזקוף את זה כהצלחה! ואוכל להמשיך לחיות חיים שלמים בתחושת החמצה אבל בפנטזיה שאם רק רציתי ורק הייתי מתגייסת יכולתי לחיות אחרת. בינתיים - גם מה שאני עושה הוא בסדר, בכל זאת - עושה.
בשלב הזה עצרתי. כי קילוף הקליפות הספיק לי.
ואני לא חושבת שהדמות הזו ביודעין רוצה לעורר אצלי את כל אלה, אבל היא עושה לי מה שהיא עשתה לעצמה. ככה היא ידעה לשרוד טוב (אמי) ועכשיו זה אצלי בפנים. עמוק. ואני רואה את זה בכל החלטה, איך אני חוזרת על אותן ההחלטות למרות שאנחנו בנות דור אחר, עםתנאיםא חרים, אישיות דומה אבל שונה, וזה לא מנגנון שעושה לי טוב. אבל אני לא יודעת איך להתחיל לפרק אותו. רק שהוא נשמע מאוד משכנע ומאוד סבוך ומאוד חזק.
ועכשיו בעקבות התרגיל גם מאוד מאוד מסודר ושיטתי. ברור לי מה מוביל למה ואיך ואיך זה תופס אותי מתחילת תהליך כלשהו שמצריך עשייה ועד סופו, וזה מה שהתרגיל הזה נתן לי שלא נתנה לי ההבנה הרציונאלית שהיתה לי תמיד - שאי עשייה מונעת מאי רצון להיכשל, זו הגדרה כללית שאי אפשר לעבוד איתה. עכשיו אני מרגישה שיש לי עם מה לעבוד אבל לא יודעת איך. איך מפרקים את זה?
התחלתי להרגיש אמפטיה לדמות ההיא אבל לא היה לי כח להמשיך, זה קצה החוט?
שבע בבוקר, הולכת לשתות קפה.
המרגיעון " קחו זמן להפנמה"
חיים שלמים הפנמתי את זה, הגיע הזמן לשחרר.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
אחת, זה ממש מרשים. יש המון מה לומר אבל קודם כל, כדי שהעבודה בדרך הזו תשרת אותך יותר, אולי תצפי AILmzys1C]בסרטונים הללו k[/po] מלפני כמה שנים (סדרה של חמישה) שיתנו לך עוד מידע בסיסי?
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
הקישור לא הסתדר אבל הפרפקציוניסט שלי נאלץ לוותר בסוף.
אם הייתי מזוהה איתו הייתי יכולה לבלות שעה בנסיון לסדר את זה במקום לכתוב לך דברים יותר משמעותיים בפוטנציה.
אז הוא לא הכי מרוצה ואני ממש מבינה אותו כי הוא אוהב שדברים יהיו טיפ טופ, אבל ממשיכים הלאה. הקשבתי לו, כיבדתי את דעתו שזה חייב להיות טיפ טופ ואחרת זה לא בסדר, אבל אני, אורה המודעת, בחרתי לוותר על השלמות במקרה זה ויכולתי ללכת הלאה.
המרגיעון טוען: בכל ויכוח - כולם צודקים. כמה הולם.
כל דמות בתוכנו, כל צד, צודק לגמרי מזווית הראייה שלו ורואה, בדרך כלל, רק את זווית הראייה שלו.
צריך להיות מישהו - שזו את, אחת, כשאת במצב של מודעות וערנות רבה יותר (ב'וויס דיאלוג' אפשר לקרוא לזה 'האני המודע' או 'האגו המודע' - זו לא דמות - זה מקום פנוי מדמויות שמקבל את כולן בהדרגה)
והמקום הזה באמת מאפשר ראייה בעין טובה ולב רך גם של דברים שנכון לאותו רגע גורמים לנו מצוקה קשה, להתקע, לשנוא את עצמנו, לגרום נזק לאחרים או לנו וכן הלאה. כולל הכל.
הוא נעשה נגיש יותר, המקום הזה, מצב המודעות הזה, ככל שעובדים עם צמדים של דמויות, שמים לב אליהן תוך כדי החיים ולומדים לקבל אותן בדיוק כמו שהן כרגע.
אז מה שמאוד חשוב הוא לפתח סקרנות להכיר אותן בהדרגה ולדבר אתן זוגות זוגות כמו שהסברתי למעלה. דמות ודמות קטבית מיד אחריה.
גם תוך כדי היומיום יעלו דמויות ואתן אפשר פשוט לדבר לשנייה (לא ויכוח אלא שיחה סקרנית) או סתם לשים לב אליהן ברוח טובה ככל האפשר 'על הדרך'.
גם זה מקדם קצת אם כי אין כמו עבודה 'מסודרת' להתיר את הסבכים האנושיים המשונים של כולנו.
אז דמויות שיכולות להיות רלוונטיות הן למשל (ממש חשוב לי לציין שיתכנו דמויות אחרות לגמרי שקשורות למצב והיה טוב להגיע אליהן בדרכים 'אורגניות' יותר - אבל גם כך זו התחלה טובה, אם תרצי לנסות):
הפרפקציוניסט/ית כמובן - הכל חייב להיות מושלם ואז עוד יותר מושלם והרף עולה כל הזמן [יש וריאציות על הנושא כמובן] - דמות קטבית אפשרית: כל מיני שלוכים ומרושלים מקסימים; מעגלי פינות וכדומה. תבקשי מישהו שלא אוהב את הפרפקציוניסט - הוא כבר יבוא.
המבקר/ת - זה שכל מה שהוא עושה זה לבקר אותך במיומנות ולראות כל מה שלא בסדר ואיך ברור שתכשלי (משהו בכיוון הזה) - ד. קטבית אפשרית: המפרגן, האובייקטיבי (שרואה פנים לכאן ולכאן, מאוד לא רגשי)
הלוחץ/ת - זה שעושה לך רשימות ומלחיץ אותך להתקדם ולעשות ולסמן ווי כל הזמן - ד. קטבית אפשרית: כל מיני רגועים, ילדים שרוצים לבהות, לשחק ולעשות מה שבא, אוהבי חופש וכדומה.
נראה אם משהו מזה ידבר אליך וירגיש נכון לנסות.
כדאי לזכור שוב - לפנות אל הדמויות מתוך הבנה שבסך הכל הן מנסות לעזור - אבל משהו נעשה קיצוני ומשובש ולשם כך את, אחת המודעת, נכנסת לתמונה. מקשיבה, מעריכה, מנסה להכיר מתוך סקרנות אמיתית, להבין מה המתנה של כל דמות גם אם כרגע היא גורמת קושי ומצוקה.
ואחרי שדיברת, שמעת באמת ואפילו ראית את הדמות הראשונה, לכי לשנייה, הקטבית שתמצאי, דברי גם אתה באותה רוח. ואז חזרי ל'אני המודע' שלך, הכל בכיף ובנחת ובלי ציפיות לשום דבר, פשוט מין מסע מענייין כזה, והתבונני משם. סכמי לעצמך למה חשוב שיש גם את זו וגם את זו, וכל מה שלמדת. שימי לב איך הגוף שלך הרגיש בכל דמות ואיך הוא מרגיש אחרי שדיברת עם שתיהן.
אם אין ביקורת - את כרגע לא מזוהה לא עם זו ולא עם זו ומקבלת את שתיהן. זה מצב מצוין להיות בו.
אם יש ביקורת - גם במצב הזה הכל בסדר גמור - יתכן שאת עדיין מזוהה עם אחת הדמויות ויתכן שגילית עוד דמות חשובה. וזה תמיד טוב. נסי לראות מי הדמות שמבקרת עדיין ואת מי וברגע שיש לך כוח דברי גם אתה (ועם דמות נגדית)
זה נשמע כמו הרבה עבודה אבל זה גם כיף וגם לא תמיד חייב לקחת המון זמן.
אם הייתי מזוהה איתו הייתי יכולה לבלות שעה בנסיון לסדר את זה במקום לכתוב לך דברים יותר משמעותיים בפוטנציה.
אז הוא לא הכי מרוצה ואני ממש מבינה אותו כי הוא אוהב שדברים יהיו טיפ טופ, אבל ממשיכים הלאה. הקשבתי לו, כיבדתי את דעתו שזה חייב להיות טיפ טופ ואחרת זה לא בסדר, אבל אני, אורה המודעת, בחרתי לוותר על השלמות במקרה זה ויכולתי ללכת הלאה.
המרגיעון טוען: בכל ויכוח - כולם צודקים. כמה הולם.
כל דמות בתוכנו, כל צד, צודק לגמרי מזווית הראייה שלו ורואה, בדרך כלל, רק את זווית הראייה שלו.
צריך להיות מישהו - שזו את, אחת, כשאת במצב של מודעות וערנות רבה יותר (ב'וויס דיאלוג' אפשר לקרוא לזה 'האני המודע' או 'האגו המודע' - זו לא דמות - זה מקום פנוי מדמויות שמקבל את כולן בהדרגה)
והמקום הזה באמת מאפשר ראייה בעין טובה ולב רך גם של דברים שנכון לאותו רגע גורמים לנו מצוקה קשה, להתקע, לשנוא את עצמנו, לגרום נזק לאחרים או לנו וכן הלאה. כולל הכל.
הוא נעשה נגיש יותר, המקום הזה, מצב המודעות הזה, ככל שעובדים עם צמדים של דמויות, שמים לב אליהן תוך כדי החיים ולומדים לקבל אותן בדיוק כמו שהן כרגע.
אז מה שמאוד חשוב הוא לפתח סקרנות להכיר אותן בהדרגה ולדבר אתן זוגות זוגות כמו שהסברתי למעלה. דמות ודמות קטבית מיד אחריה.
גם תוך כדי היומיום יעלו דמויות ואתן אפשר פשוט לדבר לשנייה (לא ויכוח אלא שיחה סקרנית) או סתם לשים לב אליהן ברוח טובה ככל האפשר 'על הדרך'.
גם זה מקדם קצת אם כי אין כמו עבודה 'מסודרת' להתיר את הסבכים האנושיים המשונים של כולנו.
אז דמויות שיכולות להיות רלוונטיות הן למשל (ממש חשוב לי לציין שיתכנו דמויות אחרות לגמרי שקשורות למצב והיה טוב להגיע אליהן בדרכים 'אורגניות' יותר - אבל גם כך זו התחלה טובה, אם תרצי לנסות):
הפרפקציוניסט/ית כמובן - הכל חייב להיות מושלם ואז עוד יותר מושלם והרף עולה כל הזמן [יש וריאציות על הנושא כמובן] - דמות קטבית אפשרית: כל מיני שלוכים ומרושלים מקסימים; מעגלי פינות וכדומה. תבקשי מישהו שלא אוהב את הפרפקציוניסט - הוא כבר יבוא.
המבקר/ת - זה שכל מה שהוא עושה זה לבקר אותך במיומנות ולראות כל מה שלא בסדר ואיך ברור שתכשלי (משהו בכיוון הזה) - ד. קטבית אפשרית: המפרגן, האובייקטיבי (שרואה פנים לכאן ולכאן, מאוד לא רגשי)
הלוחץ/ת - זה שעושה לך רשימות ומלחיץ אותך להתקדם ולעשות ולסמן ווי כל הזמן - ד. קטבית אפשרית: כל מיני רגועים, ילדים שרוצים לבהות, לשחק ולעשות מה שבא, אוהבי חופש וכדומה.
נראה אם משהו מזה ידבר אליך וירגיש נכון לנסות.
כדאי לזכור שוב - לפנות אל הדמויות מתוך הבנה שבסך הכל הן מנסות לעזור - אבל משהו נעשה קיצוני ומשובש ולשם כך את, אחת המודעת, נכנסת לתמונה. מקשיבה, מעריכה, מנסה להכיר מתוך סקרנות אמיתית, להבין מה המתנה של כל דמות גם אם כרגע היא גורמת קושי ומצוקה.
ואחרי שדיברת, שמעת באמת ואפילו ראית את הדמות הראשונה, לכי לשנייה, הקטבית שתמצאי, דברי גם אתה באותה רוח. ואז חזרי ל'אני המודע' שלך, הכל בכיף ובנחת ובלי ציפיות לשום דבר, פשוט מין מסע מענייין כזה, והתבונני משם. סכמי לעצמך למה חשוב שיש גם את זו וגם את זו, וכל מה שלמדת. שימי לב איך הגוף שלך הרגיש בכל דמות ואיך הוא מרגיש אחרי שדיברת עם שתיהן.
אם אין ביקורת - את כרגע לא מזוהה לא עם זו ולא עם זו ומקבלת את שתיהן. זה מצב מצוין להיות בו.
אם יש ביקורת - גם במצב הזה הכל בסדר גמור - יתכן שאת עדיין מזוהה עם אחת הדמויות ויתכן שגילית עוד דמות חשובה. וזה תמיד טוב. נסי לראות מי הדמות שמבקרת עדיין ואת מי וברגע שיש לך כוח דברי גם אתה (ועם דמות נגדית)
זה נשמע כמו הרבה עבודה אבל זה גם כיף וגם לא תמיד חייב לקחת המון זמן.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
מצד שני ברור לי שיש כאן מאפיין מפסידני, לפשל בכל כך הרבה ראיונות, מה קורה
זה לא תמיד לפשל בראיונות. לפעמים האדם פשוט לא מתאים למה שמחפשים באותו מקום עבודה.
אחת, העבודה שלך מדהימה ממש.
ואגב, את ממש לא חייבת להגיב למה שאמרתי, אל תראי בזה חובה. כתבתי לך משהו שעלה לי מדברייך, קחי מה שתורם לך, זרקי את כל השאר, זה בשבילך.
זה לא תמיד לפשל בראיונות. לפעמים האדם פשוט לא מתאים למה שמחפשים באותו מקום עבודה.
אחת, העבודה שלך מדהימה ממש.
ואגב, את ממש לא חייבת להגיב למה שאמרתי, אל תראי בזה חובה. כתבתי לך משהו שעלה לי מדברייך, קחי מה שתורם לך, זרקי את כל השאר, זה בשבילך.
איך מתחילים לזוז
אורל'ה
את מרביצה בי תורה על פרפקציוניזם על הדרך אה?
_הקישור לא הסתדר אבל הפרפקציוניסט שלי נאלץ לוותר בסוף.
אם הייתי מזוהה איתו הייתי יכולה לבלות שעה בנסיון לסדר את זה במקום לכתוב לך דברים יותר משמעותיים בפוטנציה._
הקישור דווקא עבד. הגעתי לפרק מס' 1 תחת הכותרת "הדמויות שבתוכנו"
שאר הפרקים לא היו באותו עמוד אם לזה את מתכוונת אבל בכל כניסה לפרק עוקב אפשר לאתר את הפרק העוקב אחריו בעמודה מצד שמאל.
ממליצה בחום לכל מי שקורא.
צפיתי בארבעת הפרקים (את החמישי לא מצאתי) וההסברים שלך ממש ברורים ומסבירים את הלמה ואת האיך.
וגם הסברת במילים אז בכלל איזה כיף, אני באמת לוקחת את התהליך הזה בכובד ראש וחשוב לי לעשות אותו נכון.
אם לסכם את מה שהבנתי -
אני מבינה שכל תכונה וכל קול הוא דמות בפני עצמה, לא מערבבים סלים ביחד.
מה שעוד הבנתי זה שחשוב לא להזדהות עם הדמויות. כבר בתרגיל הראשון שמתי לב שיש לי הזדהות חזקה עם דמות אחת יותר מהאחרת והמטרה היא "לצאת" מזה, לנסות להיות צופה מהצד ככל האפשר?
ומצד שני כן לחוש רגשות חמים ומקבלים?
עד כאן הבנתי.
והשאלות -
בשמת היקרה
רציתי להגיב להערה שלך כי כמו תמיד ההערות שלך מעוררות מחשבה ובהתאם תגובה וגם כאן.
ואפילו הגבתי מיד אבל משלל העריכות שעשיתי היא נמחקה.
אז לגבי הטיפול בבעלי החיים, אני חושבת שזה מונע יותר מרצון לטפל להרגיש חיונית בתקופה של תלישות.
אבל ולזה רציתי להגיב, אני גם רוצה לחשוב שיש שם גם משהו שהוא נטו נתינה. בלי לקבל. ואולי דווקא בתקופה שאני הכי פחות נותנת לעצמי או לאחרים (נרגנת כבר הרבה זמן) אז לבעל חיים קטן וחסר אונים - אי אפשר שלא. לא הייתי רוצה לחשוב שהכל נרקסיסטי, שהם קיימים בשביל לעורר אצלי רצון לחיות. זה תיק גדול ליצור קטן שבמקרה נלחם על חייו באותו יום. נתינה היא ממש צורך בפני עצמו, לצאת מעצמך, ולראות מהצד כמה טוב לאותו בעל חיים/אדם - כשאתה היית רק כלי בדרך קצת כמו שאת עוזרת לי ובכלל המון באתר. את בעיקר עוזרת. זה נטו נתינה. מקבלים מזה סיפוק כמובן אבל לא משהו גדול מזה.
זה מהמרגיעון. הלוואי
ותודה על העזרה שלכן, זה לא מובן מאליו @}
את מרביצה בי תורה על פרפקציוניזם על הדרך אה?
_הקישור לא הסתדר אבל הפרפקציוניסט שלי נאלץ לוותר בסוף.
אם הייתי מזוהה איתו הייתי יכולה לבלות שעה בנסיון לסדר את זה במקום לכתוב לך דברים יותר משמעותיים בפוטנציה._
הקישור דווקא עבד. הגעתי לפרק מס' 1 תחת הכותרת "הדמויות שבתוכנו"
שאר הפרקים לא היו באותו עמוד אם לזה את מתכוונת אבל בכל כניסה לפרק עוקב אפשר לאתר את הפרק העוקב אחריו בעמודה מצד שמאל.
ממליצה בחום לכל מי שקורא.
צפיתי בארבעת הפרקים (את החמישי לא מצאתי) וההסברים שלך ממש ברורים ומסבירים את הלמה ואת האיך.
וגם הסברת במילים אז בכלל איזה כיף, אני באמת לוקחת את התהליך הזה בכובד ראש וחשוב לי לעשות אותו נכון.
אם לסכם את מה שהבנתי -
אני מבינה שכל תכונה וכל קול הוא דמות בפני עצמה, לא מערבבים סלים ביחד.
מה שעוד הבנתי זה שחשוב לא להזדהות עם הדמויות. כבר בתרגיל הראשון שמתי לב שיש לי הזדהות חזקה עם דמות אחת יותר מהאחרת והמטרה היא "לצאת" מזה, לנסות להיות צופה מהצד ככל האפשר?
ומצד שני כן לחוש רגשות חמים ומקבלים?
עד כאן הבנתי.
והשאלות -
- אז כן להתרחק מלתת לדמות איפיון פיזי שלי או שלאמא שלי, כי זה מעורר הזדהות, כלומר לברוח מזה?
- מה קורה אם יש דמויות מורכבות? למשל הפרפקצוניסט הוא גם רודן וגם קשוח וגם חזק
- וכל התכונות האלה דומות גם לדמות של הלא פרייאר (נשבעת שיש דמות כזו ) אז הן הופכות לשתי דמויות? זה חשוב כי אני לא מצליחה להבדיל בין דמות עם סל תכונות לבין תכונה שהיא דמות בפני עצמה אם הצלחת לעקוב. למשל אצלי הדמות של השמנה היתה מפונקות, חסרת משמעת עצמית, פורקת רסן, אבל גם דמות הילדה שבתוכי היא כזו - רק שהיא לא שמנה. אז בעע לתת מקום לכל אחת גם אם הן אחיות תאומות? זה אמורלתרום או דווקא למסמס, מרוב הפרד ומשול?
- ושאלה אחרונה, יש דמויות נגיד שתופסות הרבה נפח באישיות שלי, המון, ויש דמויות שלא קיימות. למשל אין לי דמות של אדם יעיל וחרוץ. יש לי דמות של עצלנית. ויש לי רצון להיות יעילה וכו' אבל אני לא זוכרת תקופה בחיי שהרגשתי אדם יעיל רק פולסים. רק קול שדורש את זה והרבה חוסר שביעות רצון. אז הקול הזה הופך לדמות גם אם הוא כמו רוח, משהו שמלווה את ההצגה אבל הוא רק תפאורה אבל מעולם לא היה לו מקום? האמת שעל זה אני יכולה לענות, מלווה בכאילו, הוא שם והוא נוכח גם אם אני לא מרגישה שהוא מרוצה או שאני מנתבת אותו לכיוונים נכונים. אז כן להעמיד דמות חלשה בנפח שלה אבל קיימת לעומת דמות מאוד דומיננטית - רק בגלל שהן קוטביות? אז הבנתי נכון את הפלונטר הזה?
בשמת היקרה
רציתי להגיב להערה שלך כי כמו תמיד ההערות שלך מעוררות מחשבה ובהתאם תגובה וגם כאן.
ואפילו הגבתי מיד אבל משלל העריכות שעשיתי היא נמחקה.
אז לגבי הטיפול בבעלי החיים, אני חושבת שזה מונע יותר מרצון לטפל להרגיש חיונית בתקופה של תלישות.
אבל ולזה רציתי להגיב, אני גם רוצה לחשוב שיש שם גם משהו שהוא נטו נתינה. בלי לקבל. ואולי דווקא בתקופה שאני הכי פחות נותנת לעצמי או לאחרים (נרגנת כבר הרבה זמן) אז לבעל חיים קטן וחסר אונים - אי אפשר שלא. לא הייתי רוצה לחשוב שהכל נרקסיסטי, שהם קיימים בשביל לעורר אצלי רצון לחיות. זה תיק גדול ליצור קטן שבמקרה נלחם על חייו באותו יום. נתינה היא ממש צורך בפני עצמו, לצאת מעצמך, ולראות מהצד כמה טוב לאותו בעל חיים/אדם - כשאתה היית רק כלי בדרך קצת כמו שאת עוזרת לי ובכלל המון באתר. את בעיקר עוזרת. זה נטו נתינה. מקבלים מזה סיפוק כמובן אבל לא משהו גדול מזה.
- אני מקווה שהכתיבה המפורטת על מה שאני עוברת עוזרת או מעניינת מישהו. זה סוג של שיתוף שהיה עוזר לי אם מישהו אחר היה עושה אותו ולו בכדי להבין איך זה עובד, כשזה עובד. כמו בדף על הפליי ליידי כשכולן כותבות מה הן ניקו ואיך הן עבדו על זה ומעוררות חשק ועל הדרך עצות לנקות גם
זה מהמרגיעון. הלוואי
ותודה על העזרה שלכן, זה לא מובן מאליו @}
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
(-:
לגבי בעלי החיים, אין לי ספק שיש שם כל מה שתיארת, ועוד.
ואני בכלל לא דיברתי על נרקיסיזם.
רק רציתי להפנות אור קטן, פנס פיצפון, אל מקום שאולי לא שמת לב אליו. זו זווית לגמרי "אנרגטית" או "רוחנית", לא יודעת איך לקרוא לזה. עובדה שיש בתוכך חלק חזק מאוד, שרוצה לצמוח, שרוצה לחיות, שרוצה להעיר את כל החלקים שלך, לאהוב את כולך, להיות שלמה עם עצמך ובעלת ערך עצמי אמיתי ולא נמוך.
החלק הזה, עליו דיברתי. אני הרגשתי שמעבר לכל הדברים שאת כן רואה ביחס שלך לבעלי חיים - אני רוצה גם להראות לך את הדמות בתוכך שמתחברת לזה כדי להראות לך תכונה שאת מעריצה. המלחמה הבלתי מתפשרת על החיים. את מעריצה את זה, לא סתם מעריכה או רואה.
ואת לא סתם מעריצה את זה.
את מתארת את זה כאילו שאת מעריצה תכונה שאין לך.
ומה שרציתי להראות לך היה, שאת מעריצה תכונה שיש לך. יש לך את זה בתוכך, והתכונה הזאת שנמצאת אצלך כבר רוצה מזמן לצאת לאור, כבר רוצה מזמן לקבל ממך הכרה ומקום, כבר רוצה לפרוץ, כבר רוצה להתממש!
הגיע הזמן שלך להילחם באופן בלתי מתפשר על החיים השלמים שלך
לגבי בעלי החיים, אין לי ספק שיש שם כל מה שתיארת, ועוד.
ואני בכלל לא דיברתי על נרקיסיזם.
רק רציתי להפנות אור קטן, פנס פיצפון, אל מקום שאולי לא שמת לב אליו. זו זווית לגמרי "אנרגטית" או "רוחנית", לא יודעת איך לקרוא לזה. עובדה שיש בתוכך חלק חזק מאוד, שרוצה לצמוח, שרוצה לחיות, שרוצה להעיר את כל החלקים שלך, לאהוב את כולך, להיות שלמה עם עצמך ובעלת ערך עצמי אמיתי ולא נמוך.
החלק הזה, עליו דיברתי. אני הרגשתי שמעבר לכל הדברים שאת כן רואה ביחס שלך לבעלי חיים - אני רוצה גם להראות לך את הדמות בתוכך שמתחברת לזה כדי להראות לך תכונה שאת מעריצה. המלחמה הבלתי מתפשרת על החיים. את מעריצה את זה, לא סתם מעריכה או רואה.
ואת לא סתם מעריצה את זה.
את מתארת את זה כאילו שאת מעריצה תכונה שאין לך.
ומה שרציתי להראות לך היה, שאת מעריצה תכונה שיש לך. יש לך את זה בתוכך, והתכונה הזאת שנמצאת אצלך כבר רוצה מזמן לצאת לאור, כבר רוצה מזמן לקבל ממך הכרה ומקום, כבר רוצה לפרוץ, כבר רוצה להתממש!
הגיע הזמן שלך להילחם באופן בלתי מתפשר על החיים השלמים שלך
איך מתחילים לזוז
הגיע הזמן שלך להילחם באופן בלתי מתפשר על החיים השלמים שלך.
אני מסכימה!
וגם עם כל מה שכתבת, עכשיו זה הובן אחרת וגם מעורר השראה, תודה
חשבתי שאתייאש מלכתוב עוד סשנים אבל זה הפך לעוגן. לכתוב. מייצר סדר וכיוון ושיטה. והמחשבה שזה מיועד לעיניים חיצוניות עוזרת לי לגייס כוחות לכתוב.
לא אומר שחייבים להגיב, ממש לא. זה במובהק עושה את שלו רק מעצם הכתיבה.
הפעם, תרגיל מס' 3 -
המזניחנית מול הפרפקציוניסטית
הפרפקציוניסטית אומרת דברים טרווייאליים, משעממים שאני שומעת הרבה ביומיום כמו -
את צריכה להוציא מעצמך את המיטב
את צריכה לעבוד קשה בשביל להיות גאה בעצמך
את ישנה בעמידה תתעוררי
אני פה בשביל לעמוד על המשמר
אני פה בשביל לגרום לך להשתפר
ועוד..
המזניחנית סיפקה אתגר, כי מה יש לדמות המזניחנית לתרום לי, להועיל לי, לשמור עליי?!
כשמחפשים מוצאים מסתבר -
המזניחנית רוצה להפיג מתח
להוריד עומס כמה שפחות בכל תחום יותר טוב
לאפשר חופש
שהשמחה שלי לא תהיה תלויה בסדר של הבית או במראה השיער
בייחוד לאור הפרעת הקשב, כמה שפחות פרטים בחיים, כמה שפחות להתגייס לפרויקטים, כמה שפחות להשקיע
המזניחנית יוצרת שקט
המזניחנית גדלה מתוך הרגל, בבית כזה, אולי היא פה להזכיר את הבית, היא באמת כאן מכח ההרגל, אחד החזקים שבהם
המזניחנית גורמת לי פחות להתרגש מהרבה קישקושים גשמיים (אבל זה לא באמת)
המזניחנית מצילה אותי וזה בוודאות הרבה פעמים מליפול לאובססיה שכרוכה בהכל או כלום. היא מעדיפה כלום וחוסכת הרבה מתח, זה מעולה אחרת הראש שלי היה מתפוצץ
לא הבנתי אם לכתוב גם את הרע, כי ברור שיש הרבה רע, אבל נראה לי שהמטרה היא לראות איפה זה משרת אותי והרע עולה אח"כ במילא בדיאלוג בין שתי
הדמויות.
פתאום לפני שתיכננתי לפתוח בדיאלוג, התעייפתי, הרגשתי שמיציתי רציתי להפסיק
ואז התערבה הפרפקציוניסטית ואמרה לשנייה
הן אשכרה התחילו לריב על הסשן עצמו!!!
זה גרם לי להתפוצץ מצחוק קולני על המיטה! ניסיתי להתנתק מהתרגיל והדמויות האלה לא איפשרו לי.
והן המשיכו
שתי אלה יצאו מה זה פריחות...
הפרפקציוניסטית לא חידשה לי הרבה, אבל המזניחנית, גיליתי שיש משהו טוב בזה, למרבה הפליאה, שאני מצליחה להאמין שיש בזה משהו טוב ולא סתם לצורך התרגיל
ושטכנית גם אם זו לא מטרת התרגיל זה מחזיר אותי להבנה ישנה שאני צריכה למפות חלק מהדברים שההזנחה הזו נובעת מהם ולטפל במה שאפשר והכי קל לטפל בו ברמה המיידית.
הפעם פחות ממקום של רק - אלוהים אדירים את חייבת להפסיק עם ההזנחה הזו!
יותר ממקום של תאפשרי למזניחנית פחות להחלץ להגנתך, תייצרי תנאים סבירים שבהם היא לא תצטרך להופיע כל כך הרבה כל הזמן.
ריטלין זה אחד מהם. מוריד רעשים ומוסיף הנעה לפעולה. אולי מחר נקבע תור לרופאה (אני אומרת את זה המון זמן אבל אולי.. מחר).
8 דקות של תרגיל ולכל אורכו אני רק משחררת את הפנים מתוחות, העיניים המכווצות, האגרוף הלחוץ, דפיקות לב, ששוב חוזרים להתכווץ ולהימתח ולהופיע שנייה אחרי ששחררתי ולא משנה מי דיברה.
העיסוק בשתיהן ולמרות ההומור יצר המון מתח.
ולחשוב שכל יום "רגיל" אני סוחבת את החרא הזה.
הרגיעון "אפשר להזמין הזדמנויות"
אם היה לי יין הייתי שותה לחיי זה.
לילה טוב @}
אני מסכימה!
וגם עם כל מה שכתבת, עכשיו זה הובן אחרת וגם מעורר השראה, תודה
חשבתי שאתייאש מלכתוב עוד סשנים אבל זה הפך לעוגן. לכתוב. מייצר סדר וכיוון ושיטה. והמחשבה שזה מיועד לעיניים חיצוניות עוזרת לי לגייס כוחות לכתוב.
לא אומר שחייבים להגיב, ממש לא. זה במובהק עושה את שלו רק מעצם הכתיבה.
הפעם, תרגיל מס' 3 -
המזניחנית מול הפרפקציוניסטית
הפרפקציוניסטית אומרת דברים טרווייאליים, משעממים שאני שומעת הרבה ביומיום כמו -
את צריכה להוציא מעצמך את המיטב
את צריכה לעבוד קשה בשביל להיות גאה בעצמך
את ישנה בעמידה תתעוררי
אני פה בשביל לעמוד על המשמר
אני פה בשביל לגרום לך להשתפר
ועוד..
המזניחנית סיפקה אתגר, כי מה יש לדמות המזניחנית לתרום לי, להועיל לי, לשמור עליי?!
כשמחפשים מוצאים מסתבר -
המזניחנית רוצה להפיג מתח
להוריד עומס כמה שפחות בכל תחום יותר טוב
לאפשר חופש
שהשמחה שלי לא תהיה תלויה בסדר של הבית או במראה השיער
בייחוד לאור הפרעת הקשב, כמה שפחות פרטים בחיים, כמה שפחות להתגייס לפרויקטים, כמה שפחות להשקיע
המזניחנית יוצרת שקט
המזניחנית גדלה מתוך הרגל, בבית כזה, אולי היא פה להזכיר את הבית, היא באמת כאן מכח ההרגל, אחד החזקים שבהם
המזניחנית גורמת לי פחות להתרגש מהרבה קישקושים גשמיים (אבל זה לא באמת)
המזניחנית מצילה אותי וזה בוודאות הרבה פעמים מליפול לאובססיה שכרוכה בהכל או כלום. היא מעדיפה כלום וחוסכת הרבה מתח, זה מעולה אחרת הראש שלי היה מתפוצץ
לא הבנתי אם לכתוב גם את הרע, כי ברור שיש הרבה רע, אבל נראה לי שהמטרה היא לראות איפה זה משרת אותי והרע עולה אח"כ במילא בדיאלוג בין שתי
הדמויות.
פתאום לפני שתיכננתי לפתוח בדיאלוג, התעייפתי, הרגשתי שמיציתי רציתי להפסיק
ואז התערבה הפרפקציוניסטית ואמרה לשנייה
- את רואה? כבר ככה את מוותרת בקלות? גם בשטות הזו? ככה לוותר? ככה?!?!?! (בעיניים רושפות אש)
הן אשכרה התחילו לריב על הסשן עצמו!!!
זה גרם לי להתפוצץ מצחוק קולני על המיטה! ניסיתי להתנתק מהתרגיל והדמויות האלה לא איפשרו לי.
והן המשיכו
- זה לא שקט, זה ללכת לאבדון, זה לקרוס, כל החיים שלה נראים ככה, שתתחיל להתאמץ, להיות בן אדם לזוז כבר!!
- את לא מבקשת ממנה לזוז את מבקשת ממנה לעשות הכל מתוקתק כמו ברבי, זה לא לקום לעשות זה לירות בעצמה בראש את רוצה להרוג אותה
- אז בואי לא נדבר על ה-כ-ל, כי זה מאיים עלייך פחדנית, תגידי, ריטלין היא יכולה לקום ולקחת? ללכת לרופאה לבקש ריטלין היא יכולה?! גם זה קשה? נתחיל מזה, זה כבר יאפשר לה לתפקד טוב בטח יותר ממה שעכשיו! (<אני בעד ריטלין לכל מי שתהה, זה אמור לעזור לי)
- היא יכולה הכל, אבל היא לא רוצה. תני לה שקט, שלווה, כל דבר בזמנו
- אין זמן! אין זמן! היא כבר מזמן בפיגור מזמן היא שמטה את המושכות אל תדברי איתי על זמן! תראי מה קורה עם אנשים בגילה! תראי מה קורה עם אנשים במקצוע שלה, ואיפה היא?! חיה בסרט ואת יצרת את זה, את מטורפת!
- שמענו. ועובדה שהיא עוד פה חיה ונושמת. חשבת למה היא בכל זאת מצליחה פה ושם למרות שהיא מיישמת את הדרך שלי יותר מאת שלך?! אולי יש לה את הדרכים שלה?! אולי לא הכל צריך להיות כמו שאת רוצה בדיוק?
- זו לוזריות זו לא דרך. את בגלל ההתנהלות שלך יוצרת לה עוד בעיה כאילו שאין לה מספיק - גורמת לה להרגיש בושה, בושה בבית שלה, בחיים שלה, במראה שלה, תראי לאן הבאת אותה
- במה זה שונה מהבושה שאת גורמת לה להרגיש?! הרי גם כשהיא עושה אם היא לא עושה בדיוק כמו שאת רוצה, היא מרגישה רע, לפחות אצלי יש לה שקט! פטורים!
- היא לא תמיד מרגישה רע אצלי, היא מרגישה סיפוק, הישג, התעלות, היא צומחת, מתקדמת, יש תוצאות יש לה במה להתגאות! מה שאצלך לא קורה אף פעם
- סליחה סיפוק או לא, היא מאוד במתח כשהיא מקשיבה לך. רוב הזמן האמת, אצלי יש לה שקט והמתח שלך גומר אותה אם את לא שמה לב.
- זה לא נכון, לחיות בסביבה ובתחושה מוזנחת ללא מיצוי גורם למתח לא פחות, הבאת אותה למצב שהיא לא אוהבת את איך שהיא נראית ואת מה שהיא עושה או יותר נכון לא עושה, נראה לך שזה באמת מעניק לה שלווה ונחת רוח?מה נראה לך, שכיף לה איתך?! היא סובלת! היא בדכאון! הרסת לה את החיים
- גם איתך היא סובלת
- איתך יותר...
שתי אלה יצאו מה זה פריחות...
הפרפקציוניסטית לא חידשה לי הרבה, אבל המזניחנית, גיליתי שיש משהו טוב בזה, למרבה הפליאה, שאני מצליחה להאמין שיש בזה משהו טוב ולא סתם לצורך התרגיל
ושטכנית גם אם זו לא מטרת התרגיל זה מחזיר אותי להבנה ישנה שאני צריכה למפות חלק מהדברים שההזנחה הזו נובעת מהם ולטפל במה שאפשר והכי קל לטפל בו ברמה המיידית.
הפעם פחות ממקום של רק - אלוהים אדירים את חייבת להפסיק עם ההזנחה הזו!
יותר ממקום של תאפשרי למזניחנית פחות להחלץ להגנתך, תייצרי תנאים סבירים שבהם היא לא תצטרך להופיע כל כך הרבה כל הזמן.
ריטלין זה אחד מהם. מוריד רעשים ומוסיף הנעה לפעולה. אולי מחר נקבע תור לרופאה (אני אומרת את זה המון זמן אבל אולי.. מחר).
8 דקות של תרגיל ולכל אורכו אני רק משחררת את הפנים מתוחות, העיניים המכווצות, האגרוף הלחוץ, דפיקות לב, ששוב חוזרים להתכווץ ולהימתח ולהופיע שנייה אחרי ששחררתי ולא משנה מי דיברה.
העיסוק בשתיהן ולמרות ההומור יצר המון מתח.
ולחשוב שכל יום "רגיל" אני סוחבת את החרא הזה.
הרגיעון "אפשר להזמין הזדמנויות"
אם היה לי יין הייתי שותה לחיי זה.
לילה טוב @}
איך מתחילים לזוז
ולגבי הריטלין, אשמח לא לפתוח את זה לדיון פה. זה לא פיתרון קסם, זה מרכיב אחד מסל כלים מלא שצריך לחזור לשליטתי, הפרעת קשב היא רק חלק קטן בסיפור שלי אבל חלק מכביד. ורטלין הוא פתרון חלקי לבעיה הזו, אבל הוא התחלה מבחינתי. ותודה.
-
תמרוש_רוש
- הודעות: 5688
- הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
- דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש
איך מתחילים לזוז
_לבעוט בתחת של הפרפקציוניזם הזה, ויפה שעה אחת קודם.
או, מה שמציעה אורה גבריאלי, לדבר איתו.
כלומר, לקחת כל משפט אחד כזה, ולדבר איתו._
איזה יופי בשמת! קיוויתי שתבואי להשלים את מה שהתחלתי.
דרך אגב, "לבעוט בתחת" ולדבר זה לא סותר בעיני
. הכוונה שלי היתה, קודם כל לאשרר לעצמך שיש משהו מופרך באופן בסיסי בקולות האלה. "לבעוט בתחת" היה ביטוי השאלתי ל"נו, באמת". אבל אחר כך בהחלט אפשר וטוב להתחיל לדבר אתם ולהבין מה הקטע שלהם, תוך שאת זוכרת שהמטרה זה להשתחרר מהשליטה שלהם בך.
או, מה שמציעה אורה גבריאלי, לדבר איתו.
כלומר, לקחת כל משפט אחד כזה, ולדבר איתו._
איזה יופי בשמת! קיוויתי שתבואי להשלים את מה שהתחלתי.
דרך אגב, "לבעוט בתחת" ולדבר זה לא סותר בעיני
. הכוונה שלי היתה, קודם כל לאשרר לעצמך שיש משהו מופרך באופן בסיסי בקולות האלה. "לבעוט בתחת" היה ביטוי השאלתי ל"נו, באמת". אבל אחר כך בהחלט אפשר וטוב להתחיל לדבר אתם ולהבין מה הקטע שלהם, תוך שאת זוכרת שהמטרה זה להשתחרר מהשליטה שלהם בך. -
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
הפרפקציוניסטית אומרת דברים טרווייאליים, משעממים שאני שומעת הרבה ביומיום כמו -
הי אחת, מציעה לשים לב שבלי להרגיש, כמקובל במין האנושי, את שיפוטית מאוד לגבי הפרפקציוניסטית. זו רק דוגמה אפשרית לשיפוטים שיש לנו על המון דמויות עם ובלי שנשים לב. ראי ציטוט.
עדיף למצוא דרכים שאינן מעליבות את הדמויות כי המטרה היא לחיות אתן בשלום ומתוך כבוד. ואז הן גם בדרך כלל חוזרות לפרופורציה המועילה שלהן. ואז..... ואז....במקום לקבל את הקושי והנזק תקבלי את האנרגיה של הדמות ואת היכולות הייחודיות והמועילות שלה. ולכל דמות יש דברים בעלי ערך לתת, גם אם כרגע היא גורמת צרות צרורות.
אבל אם תהיי אתה בעימות, גלוי או סמוי (כפי שמשתחל בלי משים כשאומרים עליה את מה שבציטוט) הסיכוי שהיא תרגיש רצויה יורד מאוד ואז כל האפקטיביות של העבודה יורדת מאוד מאוד.
ועוד טיפ חשוב מאוד: אל תאפשרי לחבר'ה שלך לדבר ישירות זה עם זה.
תהיי את, אחת המודעת, זו שכל דמות משוחחת אתה. כי את הריבים בין דמויות, את הקופנליקט, יש לנו במצב הרגיל.
אז אמנם המודעות שלך מאוד גברה וההומור הוא תוספת נפלאה ובכלל את עושה עבודה מרשימה ביותר - אבל אם תנהלי את השיחות כ'אחת המודעת' עם דמות א' ואחר כך 'אחת המודעת' עם דמות ב' - זה ממש ישתלם לך.
אם אחת מהן צועקת ומתערבת ומפריעה לשנייה לדבר - אפשר לבקש סליחה - לעבור לדבר עם השנייה ואז לחזור לראשונה. אפשר גם להבטיח לשנייה שתכף תשמעי כל מה שיש לה להגיד ולבקש ממנה בנימוס וחיבה לחכות רגע.
כל הכבוד לך. מרגש לראות אותך עושה את כל זה לבד, לא בקורס, לא בהנחייה אישית.
תענוג.
ודרישת שלום חמה ממני לכל דמויותיך המופלאות.
הי אחת, מציעה לשים לב שבלי להרגיש, כמקובל במין האנושי, את שיפוטית מאוד לגבי הפרפקציוניסטית. זו רק דוגמה אפשרית לשיפוטים שיש לנו על המון דמויות עם ובלי שנשים לב. ראי ציטוט.
עדיף למצוא דרכים שאינן מעליבות את הדמויות כי המטרה היא לחיות אתן בשלום ומתוך כבוד. ואז הן גם בדרך כלל חוזרות לפרופורציה המועילה שלהן. ואז..... ואז....במקום לקבל את הקושי והנזק תקבלי את האנרגיה של הדמות ואת היכולות הייחודיות והמועילות שלה. ולכל דמות יש דברים בעלי ערך לתת, גם אם כרגע היא גורמת צרות צרורות.
אבל אם תהיי אתה בעימות, גלוי או סמוי (כפי שמשתחל בלי משים כשאומרים עליה את מה שבציטוט) הסיכוי שהיא תרגיש רצויה יורד מאוד ואז כל האפקטיביות של העבודה יורדת מאוד מאוד.
ועוד טיפ חשוב מאוד: אל תאפשרי לחבר'ה שלך לדבר ישירות זה עם זה.
תהיי את, אחת המודעת, זו שכל דמות משוחחת אתה. כי את הריבים בין דמויות, את הקופנליקט, יש לנו במצב הרגיל.
אז אמנם המודעות שלך מאוד גברה וההומור הוא תוספת נפלאה ובכלל את עושה עבודה מרשימה ביותר - אבל אם תנהלי את השיחות כ'אחת המודעת' עם דמות א' ואחר כך 'אחת המודעת' עם דמות ב' - זה ממש ישתלם לך.
אם אחת מהן צועקת ומתערבת ומפריעה לשנייה לדבר - אפשר לבקש סליחה - לעבור לדבר עם השנייה ואז לחזור לראשונה. אפשר גם להבטיח לשנייה שתכף תשמעי כל מה שיש לה להגיד ולבקש ממנה בנימוס וחיבה לחכות רגע.
כל הכבוד לך. מרגש לראות אותך עושה את כל זה לבד, לא בקורס, לא בהנחייה אישית.
תענוג.
ודרישת שלום חמה ממני לכל דמויותיך המופלאות.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
אחת, את מדליקה (-:
ותדעי לך שהסשנים שלך עוזרים להרבה אנשים שרק קוראים, כי תדעי לך שכמעט אצל כולם (אני סתם מסתייגת רק מסיבות של זהירות מופלגת, זה יותר דומה ל"כל הדמויות שציטטת מדברות בראש של כולנו ונשמעות ממש אותו דבר") הן נמצאות וזה ממש תורם.
תמרוש רוש (-:
לא באמת התכוונתי שזה לא אותו דבר. פשוט זו היתה יופי של הרמה להנחתה (-:
לגבי הריטלין - מציעה לך לבדוק עם הרופאה קונצרטה. חברה שלי סבלה מאוד מתופעות הלוואי של הריטלין, ובמיוחד מזה שהוא היה חזק ופעל יותר מדי שעות, ככה שהפריע לישון, בעוד שקונצרטה במינון של ילדים (לפי עצה של פסיכיאטר) פעל בדיוק בשעות שהיתה צריכה והתפוגג בזמן. תופעות הלוואי כמעט לא מורגשות. אז אם את נמנעת מלקחת את זה כי לצד היתרונות זה גם לא נעים לך, אולי השני, העדין יותר, יהיה עדיף לך.
ותדעי לך שהסשנים שלך עוזרים להרבה אנשים שרק קוראים, כי תדעי לך שכמעט אצל כולם (אני סתם מסתייגת רק מסיבות של זהירות מופלגת, זה יותר דומה ל"כל הדמויות שציטטת מדברות בראש של כולנו ונשמעות ממש אותו דבר") הן נמצאות וזה ממש תורם.
תמרוש רוש (-:
לא באמת התכוונתי שזה לא אותו דבר. פשוט זו היתה יופי של הרמה להנחתה (-:
לגבי הריטלין - מציעה לך לבדוק עם הרופאה קונצרטה. חברה שלי סבלה מאוד מתופעות הלוואי של הריטלין, ובמיוחד מזה שהוא היה חזק ופעל יותר מדי שעות, ככה שהפריע לישון, בעוד שקונצרטה במינון של ילדים (לפי עצה של פסיכיאטר) פעל בדיוק בשעות שהיתה צריכה והתפוגג בזמן. תופעות הלוואי כמעט לא מורגשות. אז אם את נמנעת מלקחת את זה כי לצד היתרונות זה גם לא נעים לך, אולי השני, העדין יותר, יהיה עדיף לך.
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
אחת, זה כל כך מעניין ומרגש.
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
גם אני רוצה להודות לך שוב, אחת, על מה שאת עושה לא רק עבור עצמך אלא גם כי זה אולי פותח דלת ואיזה חלון לאחרים למשהו שכל כך עוזר -
שיש חלקים/דמויות
שזה נורמלי
שכל החלקים/דמויות שיש בנו הם בסדר גמור - לא טובים או רעים אלא פשוט קיימים
שהיחסים שלנו עם הדמויות הם הדבר המשמעותי ביותר - האם אנחנו לומדים לקבל אותן או רבים אתן, רואים או מתכחשים אליהן, מזדהים אתן ונותנים להן לנהל אותנו או לומדים לחיות אתן בהנאה בלי שינהלו אותנו
שהכל תהליך ושברור שהוא לא נגמר ולא צריך להיות מושלמים - וזה מסע נפלא בדיוק כך
שדמות שקיבלנו - נקבל ממנה ודמות שלא קיבלנו - בדרך כלל נאכל קש ממנה (לא מכוונה רעה שלה - אלא כי כך הדברים עובדים - איבר שאתה מזניח זמן רב מדי מתחיל לכאוב, או מתנוון למשל)
שיש חלקים/דמויות
שזה נורמלי
שכל החלקים/דמויות שיש בנו הם בסדר גמור - לא טובים או רעים אלא פשוט קיימים
שהיחסים שלנו עם הדמויות הם הדבר המשמעותי ביותר - האם אנחנו לומדים לקבל אותן או רבים אתן, רואים או מתכחשים אליהן, מזדהים אתן ונותנים להן לנהל אותנו או לומדים לחיות אתן בהנאה בלי שינהלו אותנו
שהכל תהליך ושברור שהוא לא נגמר ולא צריך להיות מושלמים - וזה מסע נפלא בדיוק כך
שדמות שקיבלנו - נקבל ממנה ודמות שלא קיבלנו - בדרך כלל נאכל קש ממנה (לא מכוונה רעה שלה - אלא כי כך הדברים עובדים - איבר שאתה מזניח זמן רב מדי מתחיל לכאוב, או מתנוון למשל)
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
טוב, תשמעו, אני פשוט מוכרחה לשתף אתכן בזה כי ברגע שראיתי את זה ישר חשבתי: הנה ככה מתחילים לזוז! תראו את הזקנים! לדעתי הם מתחילים בדעסה וממשיכים בעטרי אבל אני לא מתחיייבת... (-:
שימו לב שבדקה 5:22 רואים את אהרן עמרם הזמר ולידו את ציון גולן עם תוף מרים ובדקה 5:43 אחד משניהם צועק למקרופון "אהלן מרגול!" כי היא רוקדת שם במעגלי הנשים, והיא מחייכת בתגובה. שלושה זמרים בבר מצווה אחת (-:
שימו לב שבדקה 5:22 רואים את אהרן עמרם הזמר ולידו את ציון גולן עם תוף מרים ובדקה 5:43 אחד משניהם צועק למקרופון "אהלן מרגול!" כי היא רוקדת שם במעגלי הנשים, והיא מחייכת בתגובה. שלושה זמרים בבר מצווה אחת (-:
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
אחת, כמישהי שסובלת גם מADD, שמתי לב שיש פה משהו טריקי.
בגלל הADD מאוד קשה לי לזכור עד כמה הוא אחראי להרבה מהבעיות שלי. קשה לי להשאיר תובנות ונתונים במשך הרבה זמן במוח שלי...
אני שמה לב לזה גם אצל בן זוגי שפשוט שוכח לקחת את הרטלין, זו גם צורה של העניין. חוסר היכולת להחזיק במחשבה לאורך זמן.
אולי זה יעזור לך לקבוע תור לרופאה, מי יודע?
בגלל הADD מאוד קשה לי לזכור עד כמה הוא אחראי להרבה מהבעיות שלי. קשה לי להשאיר תובנות ונתונים במשך הרבה זמן במוח שלי...
אני שמה לב לזה גם אצל בן זוגי שפשוט שוכח לקחת את הרטלין, זו גם צורה של העניין. חוסר היכולת להחזיק במחשבה לאורך זמן.
אולי זה יעזור לך לקבוע תור לרופאה, מי יודע?
איך מתחילים לזוז
אורה, מיכל ובשמת העתקתי את ההודעה האחרונה שלי מהוורד אחרי שיום שלם הוט ניתקו אותי מהאינטרנט והטלפון כך שברחתי לעשות עוד תרגיל ושפכתי הכל על הנייר.
רק עכשיו העליתי אותו לאינטרנט ועכשיו גם ראיתי את ההודעות שלכן, כשאני כבר לא מסוגלת לשבת מול המסך ולהתייחס לעומק אז אני אגיב בהמשך, במצב צבירה יותר צלול..
רק עכשיו העליתי אותו לאינטרנט ועכשיו גם ראיתי את ההודעות שלכן, כשאני כבר לא מסוגלת לשבת מול המסך ולהתייחס לעומק אז אני אגיב בהמשך, במצב צבירה יותר צלול..
איך מתחילים לזוז
שימו לב שבדקה 5:22 רואים את אהרן עמרם הזמר ולידו את ציון גולן עם תוף מרים ובדקה 5:43 אחד משניהם צועק למקרופון "אהלן מרגול!" כי היא רוקדת שם במעגלי הנשים, והיא מחייכת בתגובה. שלושה זמרים בבר מצווה אחת
בשמת את הורסת!
מה את מציעה? שנהפוך לתימנים? כי אני אם אני מקבלת גנים של רזה-לעד כמו התימניה הממוצעת עכשיו אני חוצה גבולות!
ורשמתי לעצמי את הטיפ בנוגע לקונצרטה, נשאל את הרופאה מה היא מציעה.
_אחת, כמישהי שסובלת גם מADD, שמתי לב שיש פה משהו טריקי.
בגלל הADD מאוד קשה לי לזכור עד כמה הוא אחראי להרבה מהבעיות שלי. קשה לי להשאיר תובנות ונתונים במשך הרבה זמן במוח שלי...
אני שמה לב לזה גם אצל בן זוגי שפשוט שוכח לקחת את הרטלין, זו גם צורה של העניין. חוסר היכולת להחזיק במחשבה לאורך זמן.
אולי זה יעזור לך לקבוע תור לרופאה, מי יודע?_
אני לא חושבת שזה המצב אצלי. אני מחזיקה במחשבות ותובנות לאורך זמן וחופרת ומצמחת "עץ" תובנות וקישורים והקשרים.
הפרעת קשב וריכוז מגיעה בצורות שונות ומרשים שאת יודעת איפה זה מתבטא ותופס אותך! זה בטח מקל את ההתמודדות...
גם אני רוצה להודות לך שוב, אחת, על מה שאת עושה לא רק עבור עצמך אלא גם כי זה אולי פותח דלת ואיזה חלון לאחרים למשהו שכל כך עוזר -
בשמת ואורה תודה, אני ממש מקווה שזה עוזר לי ולעוד מישהו לפחות. זה נשמע הגיוני. והתחושות בגוף במהלך התרגיל ממחישות את זה. המתח, הדריכות, הצחוק. הכל חי.
אבל.. אני עדיין מרגישה שאין לימושג מה הצעד הבא. ואם אני עושה את זה נכון.
הדמויות מדברות ולפעמים אני מאלצת אותן לומר דברים חיוביים על עצמן שאני אשתכנע. כלומר זה שהן אומרות משהו בפסקנות לא אומר שאני מאמינה בן. אני מנסה רגע לאפשר להן להיות סנגור של עצמן ואולי דרך זה אני אבין. למשל שהדמות האמוציונאלית אומרת לי שעדיף בלי שינויים שעדיף ככה בשביל להימנע מכאב לב או שהמזניחנית אומרת שזה טוב לא להתאמץ ככה יש לי שקט בראש, אני כאני האמיתי יודעת שזה לא נכון. אבל אני מאלצת אותן לומר את זה כייש בי מקום עמוק שלא יודעת אם הואחושב ככה אבל הוא בהחלט מתנהל ככה אז שיגיד את זה בקול שיצדיק את זה בשביל שאוכל לאזן ולומר - לא עד פה.
בשביל שאני אוכל להבין כמה זה לא נכון.
זה מוזר אבל ככה אני מרגישה שצריך לעשות את זה. זה נכון?
ואני גם נותנת נפח גדול יותר לדמויות שביום יום אני לא מבינה אותן בכלל. למשל לרציונאלי נתתי לחפור כל כך הרבה בשביל שישכנע אותי שהוא באמת קיים אצלי כי אני האמיתית לא מאמינה בזה. ולמזניחנית נתתי לדבר המווון לעומת הפרפקציוניסטית, כי ביום יום אני מלקה את המזניחנית ולא נותנת לה מקום ודווקא לפרפק' יש מקום קבוע. זה בסדר?
וגם, מה אני אמורה להגיד להם? עוד לא נכנסתי לשלב שאני אומרת להן משהו בתגובה, סתם מקשיבה או נותנת להן לריב. אבל צריך גם לענות.. לא?
בשמת את הורסת
!מה את מציעה? שנהפוך לתימנים? כי אני אם אני מקבלת גנים של רזה-לעד כמו התימניה הממוצעת עכשיו אני חוצה גבולות!
ורשמתי לעצמי את הטיפ בנוגע לקונצרטה, נשאל את הרופאה מה היא מציעה.
_אחת, כמישהי שסובלת גם מADD, שמתי לב שיש פה משהו טריקי.
בגלל הADD מאוד קשה לי לזכור עד כמה הוא אחראי להרבה מהבעיות שלי. קשה לי להשאיר תובנות ונתונים במשך הרבה זמן במוח שלי...
אני שמה לב לזה גם אצל בן זוגי שפשוט שוכח לקחת את הרטלין, זו גם צורה של העניין. חוסר היכולת להחזיק במחשבה לאורך זמן.
אולי זה יעזור לך לקבוע תור לרופאה, מי יודע?_
אני לא חושבת שזה המצב אצלי. אני מחזיקה במחשבות ותובנות לאורך זמן וחופרת ומצמחת "עץ" תובנות וקישורים והקשרים.
הפרעת קשב וריכוז מגיעה בצורות שונות ומרשים שאת יודעת איפה זה מתבטא ותופס אותך! זה בטח מקל את ההתמודדות...
גם אני רוצה להודות לך שוב, אחת, על מה שאת עושה לא רק עבור עצמך אלא גם כי זה אולי פותח דלת ואיזה חלון לאחרים למשהו שכל כך עוזר -
בשמת ואורה תודה, אני ממש מקווה שזה עוזר לי ולעוד מישהו לפחות. זה נשמע הגיוני. והתחושות בגוף במהלך התרגיל ממחישות את זה. המתח, הדריכות, הצחוק. הכל חי.
אבל.. אני עדיין מרגישה שאין לימושג מה הצעד הבא. ואם אני עושה את זה נכון.
הדמויות מדברות ולפעמים אני מאלצת אותן לומר דברים חיוביים על עצמן שאני אשתכנע. כלומר זה שהן אומרות משהו בפסקנות לא אומר שאני מאמינה בן. אני מנסה רגע לאפשר להן להיות סנגור של עצמן ואולי דרך זה אני אבין. למשל שהדמות האמוציונאלית אומרת לי שעדיף בלי שינויים שעדיף ככה בשביל להימנע מכאב לב או שהמזניחנית אומרת שזה טוב לא להתאמץ ככה יש לי שקט בראש, אני כאני האמיתי יודעת שזה לא נכון. אבל אני מאלצת אותן לומר את זה כייש בי מקום עמוק שלא יודעת אם הואחושב ככה אבל הוא בהחלט מתנהל ככה אז שיגיד את זה בקול שיצדיק את זה בשביל שאוכל לאזן ולומר - לא עד פה.
בשביל שאני אוכל להבין כמה זה לא נכון.
זה מוזר אבל ככה אני מרגישה שצריך לעשות את זה. זה נכון?
ואני גם נותנת נפח גדול יותר לדמויות שביום יום אני לא מבינה אותן בכלל. למשל לרציונאלי נתתי לחפור כל כך הרבה בשביל שישכנע אותי שהוא באמת קיים אצלי כי אני האמיתית לא מאמינה בזה. ולמזניחנית נתתי לדבר המווון לעומת הפרפקציוניסטית, כי ביום יום אני מלקה את המזניחנית ולא נותנת לה מקום ודווקא לפרפק' יש מקום קבוע. זה בסדר?
וגם, מה אני אמורה להגיד להם? עוד לא נכנסתי לשלב שאני אומרת להן משהו בתגובה, סתם מקשיבה או נותנת להן לריב. אבל צריך גם לענות.. לא?
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
הי אחת, נתתי לך למעלה חופן טיפים מנסיון של למעלה מעשרים שנות עבודה עם דמויות. אולי תחזרי שוב ותקראי?
אולי הם יעשו לך עוד קצת סדר.
כל דמות רואה דברים רק מזווית הראייה שלה, בדרך כלל. כך שלכל אחת מהן האמת שלה.
לכל דמות יש איכויות בעלות ערך - וכולן חשובות - אבל הערך מתממש בעיקר כשהוא מאוזן על ידי דמויות אחרות ונחווה דרך 'האני המודע'.
אם יש לך דמות בטלנית והיא שולטת בך - לא תקבלי ערך רב ממנה. זה לא מאוזן ולא תעשי דבר.
אם יש לך דמות אובססיבית בחריצותה והיא שולטת בך - לא תקבלי ערך רב ממנה. זה לא מאוזן ולא תנוחי ולא 'תטעני בטריות' אף פעם.
הסוד הוא שיהיה לך קשר סביר ומעלה עם שתיהן וגמישות לנוע בין שתיהן לפי צרכי החיים והנפש.
ואז ברור שאחת בלי השנייה - זו בעיה אבל שתיהן יחד במינונים משתנים ובזמנים משתנים - זה נפלא. הן לא צריכות בהכרח לאהוב או להבין זו את זו. אל תנסי אפילו.
עדיף שאת, אחת, תכירי בחשיבות שתיהן ותלמדי לנווט בין הרצונות, היכולות והצרכים של כל הדמויות שלך.
אולי הם יעשו לך עוד קצת סדר.
כל דמות רואה דברים רק מזווית הראייה שלה, בדרך כלל. כך שלכל אחת מהן האמת שלה.
לכל דמות יש איכויות בעלות ערך - וכולן חשובות - אבל הערך מתממש בעיקר כשהוא מאוזן על ידי דמויות אחרות ונחווה דרך 'האני המודע'.
אם יש לך דמות בטלנית והיא שולטת בך - לא תקבלי ערך רב ממנה. זה לא מאוזן ולא תעשי דבר.
אם יש לך דמות אובססיבית בחריצותה והיא שולטת בך - לא תקבלי ערך רב ממנה. זה לא מאוזן ולא תנוחי ולא 'תטעני בטריות' אף פעם.
הסוד הוא שיהיה לך קשר סביר ומעלה עם שתיהן וגמישות לנוע בין שתיהן לפי צרכי החיים והנפש.
ואז ברור שאחת בלי השנייה - זו בעיה אבל שתיהן יחד במינונים משתנים ובזמנים משתנים - זה נפלא. הן לא צריכות בהכרח לאהוב או להבין זו את זו. אל תנסי אפילו.
עדיף שאת, אחת, תכירי בחשיבות שתיהן ותלמדי לנווט בין הרצונות, היכולות והצרכים של כל הדמויות שלך.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
אחת, אני חושבת שעשית עבודה ממש מהממת עד עכשיו, הכרת הרבה חלקים באישיותך, נופלות לך תובנות כמו גשם של אסימונים. את מתחילה לשמוע את כל הקולות שמטרטרים לך במוח כל היום. זה ענק!
האם יכול להיות שעכשיו, אחרי שהתנסית ועברת כברת דרך בעצמך, יכולה לעזור לך פגישה ממוקדת עם מדריכה מקצועית כמו אורה גבריאלי, כדי שתוכלי להפיק הרבה יותר מהעבודה וגם להתקדם בעזרתה?
מניסיוני, למרות היתרונות של עבודה עצמית, בתהליכי צמיחה כל כך חשובים, שנוגעים במהות החיים, יש ערך רב למורים ולמדריכים מקצועיים.
זה יכול לחסוך לנו הרבה אנרגיה, זמן והתברברות.
האם יכול להיות שעכשיו, אחרי שהתנסית ועברת כברת דרך בעצמך, יכולה לעזור לך פגישה ממוקדת עם מדריכה מקצועית כמו אורה גבריאלי, כדי שתוכלי להפיק הרבה יותר מהעבודה וגם להתקדם בעזרתה?
מניסיוני, למרות היתרונות של עבודה עצמית, בתהליכי צמיחה כל כך חשובים, שנוגעים במהות החיים, יש ערך רב למורים ולמדריכים מקצועיים.
זה יכול לחסוך לנו הרבה אנרגיה, זמן והתברברות.
איך מתחילים לזוז
אורה אני קוראת ביסודיות את ההסברים שלך ומשתדלת ליישם.
הבנתי את הדרך ואת המטרה, אבל יוצא שעולות שאלות לגבי הפרקטיקה ברמה הטכנית, אני מניחה שאלו שאלות שבהדרכה פרונטלית לא קיימות כי מראש את מנתבת את הסשן למקום המתאים בזרימה טבעית דווקא בגלל הניסיון הרב שלך. זה כנראה ממחיש את ההבדל כמו שבשמת ציינה בין עבודה לבד לבין עבודה עם מדריכה מקצועית.
אני אחזור לקרוא שוב את ההסברים שלך. סביר שזה יתרום לפיזור אי הבהירות.
אני מעריכה את העזרה והאכפתיות שלך, זה מדרבן להמשיך בכיוון הנכון, תודה @}
בשמת,
האם יכול להיות שעכשיו, אחרי שהתנסית ועברת כברת דרך בעצמך, יכולה לעזור לך פגישה ממוקדת עם מדריכה מקצועית כמו אורה גבריאלי, כדי שתוכלי להפיק הרבה יותר מהעבודה וגם להתקדם בעזרתה?
אני מגלה שככל שזה נוגע לדמיון וקשב עצמי אני מסוגלת בשלב הזה לעבוד לבד. יש כל כך הרבה חומר למפות כרגע בראש שלי, שבשלב הזה זה מרגיש לי אחלה לבד.
ולמען האמת טכנית, להעזר באיש מקצוע לא עומד על הפרק, כשאני מחוסרת עבודה.
מלבד אלו, אורה ואת עזרתן לי מאוד, לא הרגשתי לבד
ותודה על הפרגון העקבי שלכן, מקווה שהתהליך הזה באמת יהיה אפקטיבי!
ורק רציתי לספר למי שכמוני "לא זז" שהיום הרמתי טלפון לבית קפה מתחת לבית, שאלתי אם הם צריכים טבחית.
המחשבה לחזור למשרד עם העבודה שלי, הישיבות, היצוגיות... תקעה אותי בלי עבודה הרבה זמן. אז השתעשעתי במחשבה לבשל, אני אוהבת לבשל! הם אמרו שכן. חסר להם. דחוף. ואז אמרו שהמשמרות הן 11 שעות כל פעם (!) וזה יותר לעזור לטבח, העבודה פיזית מאומצת (מה אני מבלבלת, יש לי שחיקת סחוס, שעה עמידה והברכיים נפוחות) וכולם שם בני 21 ועוד יום, שכר מצחיק, וגם איך זה אמור לעזור לי בדיאטה... ובכל ז א ת התחשק לי לקפוץ לשם. איך אפשר להסביר את זה שכאב פיזי ותנאים בריצפה עדיפים על פני המעמסות הרגשיות מהמחשבה לחזור למקצוע שלי...
והכי נחמד לדעת שאתה מרים טלפון והיי מישהו מת שתבוא! לידיעת כל מי שמנסה לזוז וחושב שאין לאן! אז יש! הולכת להמשיך לחפש
הבנתי את הדרך ואת המטרה, אבל יוצא שעולות שאלות לגבי הפרקטיקה ברמה הטכנית, אני מניחה שאלו שאלות שבהדרכה פרונטלית לא קיימות כי מראש את מנתבת את הסשן למקום המתאים בזרימה טבעית דווקא בגלל הניסיון הרב שלך. זה כנראה ממחיש את ההבדל כמו שבשמת ציינה בין עבודה לבד לבין עבודה עם מדריכה מקצועית.
אני אחזור לקרוא שוב את ההסברים שלך. סביר שזה יתרום לפיזור אי הבהירות.
אני מעריכה את העזרה והאכפתיות שלך, זה מדרבן להמשיך בכיוון הנכון, תודה @}
בשמת,
האם יכול להיות שעכשיו, אחרי שהתנסית ועברת כברת דרך בעצמך, יכולה לעזור לך פגישה ממוקדת עם מדריכה מקצועית כמו אורה גבריאלי, כדי שתוכלי להפיק הרבה יותר מהעבודה וגם להתקדם בעזרתה?
אני מגלה שככל שזה נוגע לדמיון וקשב עצמי אני מסוגלת בשלב הזה לעבוד לבד. יש כל כך הרבה חומר למפות כרגע בראש שלי, שבשלב הזה זה מרגיש לי אחלה לבד.
ולמען האמת טכנית, להעזר באיש מקצוע לא עומד על הפרק, כשאני מחוסרת עבודה.
מלבד אלו, אורה ואת עזרתן לי מאוד, לא הרגשתי לבד
ותודה על הפרגון העקבי שלכן, מקווה שהתהליך הזה באמת יהיה אפקטיבי!
ורק רציתי לספר למי שכמוני "לא זז" שהיום הרמתי טלפון לבית קפה מתחת לבית, שאלתי אם הם צריכים טבחית.
המחשבה לחזור למשרד עם העבודה שלי, הישיבות, היצוגיות... תקעה אותי בלי עבודה הרבה זמן. אז השתעשעתי במחשבה לבשל, אני אוהבת לבשל! הם אמרו שכן. חסר להם. דחוף. ואז אמרו שהמשמרות הן 11 שעות כל פעם (!) וזה יותר לעזור לטבח, העבודה פיזית מאומצת (מה אני מבלבלת, יש לי שחיקת סחוס, שעה עמידה והברכיים נפוחות) וכולם שם בני 21 ועוד יום, שכר מצחיק, וגם איך זה אמור לעזור לי בדיאטה... ובכל ז א ת התחשק לי לקפוץ לשם. איך אפשר להסביר את זה שכאב פיזי ותנאים בריצפה עדיפים על פני המעמסות הרגשיות מהמחשבה לחזור למקצוע שלי...
והכי נחמד לדעת שאתה מרים טלפון והיי מישהו מת שתבוא! לידיעת כל מי שמנסה לזוז וחושב שאין לאן! אז יש! הולכת להמשיך לחפש
-
אורה_גבריאלי*
- הודעות: 500
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 08:36
- דף אישי: הדף האישי של אורה_גבריאלי*
איך מתחילים לזוז
כל הכבוד לך, אחת. זה ממש מרשים לשמוע מה שאת עושה ומה שקורה. יש עוד המון דמויות מרתקות ומקסימות שמחכות שתכירי אותן, אז אני מקווה שאת ממשיכה.
יש אפשרות לקבל תמיכה בעבודה שאת עושה בכתב, באמצעות מייל, מאתי עשירי. זה בתשלום אבל צנוע יחסית בגלל שזה במייל. אם זה בכלל בא בחשבון אקשר ביניכן.
בהצלחה וחיבוק.
יש אפשרות לקבל תמיכה בעבודה שאת עושה בכתב, באמצעות מייל, מאתי עשירי. זה בתשלום אבל צנוע יחסית בגלל שזה במייל. אם זה בכלל בא בחשבון אקשר ביניכן.
בהצלחה וחיבוק.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
איך מתחילים לזוז
גם אני רוצה להודות לך שוב, אחת, על מה שאת עושה לא רק עבור עצמך אלא גם כי זה אולי פותח דלת ואיזה חלון לאחרים למשהו שכל כך עוזר
ממש כך! בהצלחה לך
ממש כך! בהצלחה לך
איך מתחילים לזוז
_כל הכבוד לך, אחת. זה ממש מרשים לשמוע מה שאת עושה ומה שקורה. יש עוד המון דמויות מרתקות ומקסימות שמחכות שתכירי אותן, אז אני מקווה שאת ממשיכה.
יש אפשרות לקבל תמיכה בעבודה שאת עושה בכתב, באמצעות מייל, מאתי עשירי. זה בתשלום אבל צנוע יחסית בגלל שזה במייל. אם זה בכלל בא בחשבון אקשר ביניכן._
היי אורה, עכשיו ראיתי את ההודעה שלך, תודה על ההצעה, אני אשמח אם תקשרי בינינו. נראה לי רעיון טוב.
יש אפשרות לקבל תמיכה בעבודה שאת עושה בכתב, באמצעות מייל, מאתי עשירי. זה בתשלום אבל צנוע יחסית בגלל שזה במייל. אם זה בכלל בא בחשבון אקשר ביניכן._
היי אורה, עכשיו ראיתי את ההודעה שלך, תודה על ההצעה, אני אשמח אם תקשרי בינינו. נראה לי רעיון טוב.
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
שוב אני נתקעת בקירות של עצמי, אז אני חוזרת לפה.
הפעם אני בחופש, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות וקשה לי להניע את עצמי, לעזאזל, כמה שזה קשה לזוז.
אבל שמתי לב למשהו והיה לי חשוב לרשום אותו פה, למען ישמר. אני נמצאת באיזה טיזינג מול עצמי, זה מצחיק, אבל באמת שזה ככה.
פעם הייתי נובחת על עצמי בלי רחמים בסיטואציות כאלה. עדיין יש את אספקט התיעוב העצמי. כן. אני משתדלת לקרוא לילד בשמו: היעדר הסלחנות כלפי עצמי הוא לא רק היעדר של סלחנות, לריק שנשאר בהעדרה של סלחנות נכנס התיעוב. אבל רגע, אני מקדימה את עצמי, או מאחרת, או מסתבכת. רגע!
פעם הייתי נובחת על עצמי. אני עדיין עושה את זה, אבל הנבחנות פוגשת בשובבות מפוחדת. אני מורדת בעצמי! זה נורא מצחיק כשאני חושבת על זה ונורא מעייף להכיל את כל זה בבת אחת, אבל אני מורדת בעצמי. אני אומרת לעצמי וחורצת לשון לעצמי: אני בחופש! ואז מיד רצה להסתתר מעצמי מאחורי הפינה.
אני חושבת שזו התקדמות כי פעם הייתה רק נבחנות ושתיקה מפוחדת, או זועפת. דרסתי את עצמי באכזריות והתנגדתי לעצמי בפאסיביות. עכשיו אני מתנגדת לעצמי אקטיבית והנובחת באמת קצת נרגעת.
הבעיה היא שאני באמת צריכה לזוז. עוד לא הצלחתי לשחרר את ההתנגדות הפאסיבית כמו גם את רגשות האשמה הכבדים לחלוטין. גם לא את הכעס ואת האספקט המטריד מאוד של תיעוב עצמי. כי אין ספק שהנובחת בזה ל, וכועסת על, ומתנערת מהפאסיבית, העצלנית, הנרפית. ממני.
הפעם אני בחופש, אבל יש כל כך הרבה מה לעשות וקשה לי להניע את עצמי, לעזאזל, כמה שזה קשה לזוז.
אבל שמתי לב למשהו והיה לי חשוב לרשום אותו פה, למען ישמר. אני נמצאת באיזה טיזינג מול עצמי, זה מצחיק, אבל באמת שזה ככה.
פעם הייתי נובחת על עצמי בלי רחמים בסיטואציות כאלה. עדיין יש את אספקט התיעוב העצמי. כן. אני משתדלת לקרוא לילד בשמו: היעדר הסלחנות כלפי עצמי הוא לא רק היעדר של סלחנות, לריק שנשאר בהעדרה של סלחנות נכנס התיעוב. אבל רגע, אני מקדימה את עצמי, או מאחרת, או מסתבכת. רגע!
פעם הייתי נובחת על עצמי. אני עדיין עושה את זה, אבל הנבחנות פוגשת בשובבות מפוחדת. אני מורדת בעצמי! זה נורא מצחיק כשאני חושבת על זה ונורא מעייף להכיל את כל זה בבת אחת, אבל אני מורדת בעצמי. אני אומרת לעצמי וחורצת לשון לעצמי: אני בחופש! ואז מיד רצה להסתתר מעצמי מאחורי הפינה.
אני חושבת שזו התקדמות כי פעם הייתה רק נבחנות ושתיקה מפוחדת, או זועפת. דרסתי את עצמי באכזריות והתנגדתי לעצמי בפאסיביות. עכשיו אני מתנגדת לעצמי אקטיבית והנובחת באמת קצת נרגעת.
הבעיה היא שאני באמת צריכה לזוז. עוד לא הצלחתי לשחרר את ההתנגדות הפאסיבית כמו גם את רגשות האשמה הכבדים לחלוטין. גם לא את הכעס ואת האספקט המטריד מאוד של תיעוב עצמי. כי אין ספק שהנובחת בזה ל, וכועסת על, ומתנערת מהפאסיבית, העצלנית, הנרפית. ממני.
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
המממ. מיכל, לדעתי כתבת פה את ה הדבר הכי חשוב עד כה:
ההתנגדות הפאסיבית כמו גם את רגשות האשמה הכבדים לחלוטין. גם לא את הכעס ואת האספקט המטריד מאוד של תיעוב עצמי. כי אין ספק שהנובחת בזה ל, וכועסת על, ומתנערת מהפאסיבית, העצלנית, הנרפית. ממני.
אז מה היה לנו פה:
התנגדות
אשמה
כעס
תיעוב עצמי
העדר סלחנות
נבחנות
בוז
עצלנית
נרפית
ביקורת עצמית
איך את רוצה לזוז ככה?
תראי כמה אנטי יש לך. הוא חוסם אותך.
את רוצה לזוז?
תשחררי את עצמך. תתני לעצמך חופש. תפסיקי לקרוא לעצמך בשמות. תתחילי להתייחס אל עצמך כמו שאת רוצה שהאיש שלך יתייחס אלייך:
ברכות
באהבה
בחמימות
בידידותיות (בצורה חברית)
בסלחנות
בהבנה
בחמלה
באמפתיה, ברגשי השתתפות
בעדינות
ברוך
בנעימות
תתייחסי אל עצמך כאילו היית תינוקת קטנה קטנה, עדינה עדינה, מאוד רגישה, מאוד מתוקה. פרח קטנטן ועדין.
אל תרמסי אותה. היא מפחדת ממך ולא מעזה לעשות צעד אחד קדימה.
תערסלי אותה בעדינות.
בדיוק אני באמצע קריאת "המוח הגמיש" וניסוי של אדוארד טאוב התחבר לי: הוא רצה לבדוק החלמה משבץ (סיפור ארוך), ניסויים בקופים. בקיצור, התחיל לתגמל אותם לא רק על הצלחה במשימה (משימה פיזית קשה, שהוא בעצם הבין שהם לא היו מסוגלים לבצע) אלא על כל תנועה קטנה לכיוון הנכון.
וזה גם מה שעושה השיטה של פליי ליידי: היא אומרת לך "צעדים של תינוק" ומלמדת אותך לשבח את עצמך ולברך את עצמך על כל צעד קטן, הכי קטן, שהצלחת לצעוד.
את רוצה לזוז?
תתגמלי את עצמך על כל דבר הכי קטן שאת עושה.
תטפחי לעצמך על השכם.
תעודדי את עצמך.
איזה דברים חיוביים את עושה כל יום? נגיד, צחצחת שיניים? וואו. את שומרת על בריאות השיניים שלך. כל הכבוד לך. תרשמי לעצמך דף משימות שבו מופיע "צחצוח שיניים" ואז תסמני
ליד זה ותגידי לעצמך בקול רם: "כל הכבוד לי, צחצחתי שיניים".
תעשי ככה רשימה של כל הדברים שהצלחת לעשות היום, כל יום. ועל כל אחד תגידי לעצמך: "וואו, כל הכבוד לי. עשיתי משהו! זה משהו קטן, נכון, אבל גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד!" (בטוח שהסינים לא אמרו "מילין" כי זו לא יחידת המידה שלהם, אז בואו נדלג על תרגומים מטופשים)
ולמחרת: "אני נפלאה! אני מתקדמת בכיוון הנכון! הי, גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אני משתפרת כל יום בקצב שלי".
עידוד.
תמיכה.
הכלה.
אהבה.
בטונות. במשאיות. על כל דבר הכי קטן. כי מגיע לך. כי את צריכה המון המון עידוד. וכל פעם שעולים כל האשמה, ההתנגדות, הכעס, התיעוב העצמי ויתר החברים, את אומרת להם "רגע רגע, אתם כרגע ON HOLD. שמעתי אתכם, הבנתי את המסר, תודה על הכוונות הטובות אבל שבו בצד עכשיו, אני בדיוק בקטע אחר".
ההתנגדות הפאסיבית כמו גם את רגשות האשמה הכבדים לחלוטין. גם לא את הכעס ואת האספקט המטריד מאוד של תיעוב עצמי. כי אין ספק שהנובחת בזה ל, וכועסת על, ומתנערת מהפאסיבית, העצלנית, הנרפית. ממני.
אז מה היה לנו פה:
התנגדות
אשמה
כעס
תיעוב עצמי
העדר סלחנות
נבחנות
בוז
עצלנית
נרפית
ביקורת עצמית
איך את רוצה לזוז ככה?
תראי כמה אנטי יש לך. הוא חוסם אותך.
את רוצה לזוז?
תשחררי את עצמך. תתני לעצמך חופש. תפסיקי לקרוא לעצמך בשמות. תתחילי להתייחס אל עצמך כמו שאת רוצה שהאיש שלך יתייחס אלייך:
ברכות
באהבה
בחמימות
בידידותיות (בצורה חברית)
בסלחנות
בהבנה
בחמלה
באמפתיה, ברגשי השתתפות
בעדינות
ברוך
בנעימות
תתייחסי אל עצמך כאילו היית תינוקת קטנה קטנה, עדינה עדינה, מאוד רגישה, מאוד מתוקה. פרח קטנטן ועדין.
אל תרמסי אותה. היא מפחדת ממך ולא מעזה לעשות צעד אחד קדימה.
תערסלי אותה בעדינות.
בדיוק אני באמצע קריאת "המוח הגמיש" וניסוי של אדוארד טאוב התחבר לי: הוא רצה לבדוק החלמה משבץ (סיפור ארוך), ניסויים בקופים. בקיצור, התחיל לתגמל אותם לא רק על הצלחה במשימה (משימה פיזית קשה, שהוא בעצם הבין שהם לא היו מסוגלים לבצע) אלא על כל תנועה קטנה לכיוון הנכון.
וזה גם מה שעושה השיטה של פליי ליידי: היא אומרת לך "צעדים של תינוק" ומלמדת אותך לשבח את עצמך ולברך את עצמך על כל צעד קטן, הכי קטן, שהצלחת לצעוד.
את רוצה לזוז?
תתגמלי את עצמך על כל דבר הכי קטן שאת עושה.
תטפחי לעצמך על השכם.
תעודדי את עצמך.
איזה דברים חיוביים את עושה כל יום? נגיד, צחצחת שיניים? וואו. את שומרת על בריאות השיניים שלך. כל הכבוד לך. תרשמי לעצמך דף משימות שבו מופיע "צחצוח שיניים" ואז תסמני
ליד זה ותגידי לעצמך בקול רם: "כל הכבוד לי, צחצחתי שיניים".תעשי ככה רשימה של כל הדברים שהצלחת לעשות היום, כל יום. ועל כל אחד תגידי לעצמך: "וואו, כל הכבוד לי. עשיתי משהו! זה משהו קטן, נכון, אבל גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד!" (בטוח שהסינים לא אמרו "מילין" כי זו לא יחידת המידה שלהם, אז בואו נדלג על תרגומים מטופשים)
ולמחרת: "אני נפלאה! אני מתקדמת בכיוון הנכון! הי, גם רומא לא נבנתה ביום אחד. אני משתפרת כל יום בקצב שלי".
עידוד.
תמיכה.
הכלה.
אהבה.
בטונות. במשאיות. על כל דבר הכי קטן. כי מגיע לך. כי את צריכה המון המון עידוד. וכל פעם שעולים כל האשמה, ההתנגדות, הכעס, התיעוב העצמי ויתר החברים, את אומרת להם "רגע רגע, אתם כרגע ON HOLD. שמעתי אתכם, הבנתי את המסר, תודה על הכוונות הטובות אבל שבו בצד עכשיו, אני בדיוק בקטע אחר".
איך מתחילים לזוז
זה נכון, בשמת מה שאת אומרת.
ומיכל אני מזדהה איתך מאוד. עם הדברים ש תבת.
אבל אצלי כשאני חושבת לעשות לעצמי כפיים אחרי כל דבר קטן - זה נראה כאילו שמה פתאום לתגמל על כל שטות, זה ילדותי ואנשים "גדולים" לא רק בגיל, לא צריכים שאפו על כל שטות.
כאילו שאני טיפולית שאני צריכה חיזוק על דברים שאנשים אחרים עושים כל הזמן בלי להתעכב. ועצם הנזקקות הזו לחיזוק היא חלק מחוסר התועלת שלי.
איך משכנעים את עצמנו שזה נחוץ? כי אני יודעת שזה עובד, ראיתי במו עיניי איך עידודים וחיזוקים קטנים משקמים אנשים באמת אחרי ארוע מוחי כמו שתארת בשמת. וזה לא הטכניקות שנלמדות מחדש כמו העידוד והאמונה ביכולת שלהם.
וגם יכולת התמדה קשה לי לגייס.
לבעלי חיים יותר קל לי להחמיא ולעודד כל הזמן בהנאה ובאינסטינקט אינסופי - מאשר לי ועוד להתמיד בעבודה הזו.. ?
ומיכל אני מזדהה איתך מאוד. עם הדברים ש תבת.
אבל אצלי כשאני חושבת לעשות לעצמי כפיים אחרי כל דבר קטן - זה נראה כאילו שמה פתאום לתגמל על כל שטות, זה ילדותי ואנשים "גדולים" לא רק בגיל, לא צריכים שאפו על כל שטות.
כאילו שאני טיפולית שאני צריכה חיזוק על דברים שאנשים אחרים עושים כל הזמן בלי להתעכב. ועצם הנזקקות הזו לחיזוק היא חלק מחוסר התועלת שלי.
איך משכנעים את עצמנו שזה נחוץ? כי אני יודעת שזה עובד, ראיתי במו עיניי איך עידודים וחיזוקים קטנים משקמים אנשים באמת אחרי ארוע מוחי כמו שתארת בשמת. וזה לא הטכניקות שנלמדות מחדש כמו העידוד והאמונה ביכולת שלהם.
וגם יכולת התמדה קשה לי לגייס.
לבעלי חיים יותר קל לי להחמיא ולעודד כל הזמן בהנאה ובאינסטינקט אינסופי - מאשר לי ועוד להתמיד בעבודה הזו.. ?
איך מתחילים לזוז
והרגיעון - ההבדל בין עבדות וחירות הוא היכולת לעמוד מאחורי מעשייך בעבר בהווה ובעתיד
ועכשיו - ההגיון תוחם אזור ללא תחום, הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.
מי אחראי על כל אלה
ועכשיו - ההגיון תוחם אזור ללא תחום, הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.
מי אחראי על כל אלה
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
איך מתחילים לזוז
אני מסכימה במאה אחוז עם בשמת. ואני גם מיישמת על עצמי. אני מציעה לך, להתחיל בלהטיל על עצמך משימות קטנות קטנות קטנות קטנות. כל יום אחת. הרבה זמן. לא לרוץ ולהגדיל לשוש משימות כי את רואה שאת עומדת בזה.
ואם יש לך כוח - זה טיפ של בשמת - לכתוב כל מה שאת עושה. כולל הדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם ואת לא חושבת עליהם (להדיח כלים, נניח? כביסה?). ככה תוכלי לראות את רשימת ההצלחות שלך.
לליאו באבאוטה, יש נטיה לפעמים לכתוב את הפוסטים שלו בדיוק בשבילי. אני לא מנויה לבלוג שלו, נכנסת מדי פעם, ומגלה שהוא שוב הקדיש לי את הפוסט בלי לדעת (נכון, יש לו רבע מיליון מנויים, אבל הוא הקדיש את זה לי, אני יודעת). גם השבוע, הוא כותב על התחלות
ואם יש לך כוח - זה טיפ של בשמת - לכתוב כל מה שאת עושה. כולל הדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם ואת לא חושבת עליהם (להדיח כלים, נניח? כביסה?). ככה תוכלי לראות את רשימת ההצלחות שלך.
לליאו באבאוטה, יש נטיה לפעמים לכתוב את הפוסטים שלו בדיוק בשבילי. אני לא מנויה לבלוג שלו, נכנסת מדי פעם, ומגלה שהוא שוב הקדיש לי את הפוסט בלי לדעת (נכון, יש לו רבע מיליון מנויים, אבל הוא הקדיש את זה לי, אני יודעת
). גם השבוע, הוא כותב על התחלות-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
אבל אצלי כשאני חושבת לעשות לעצמי כפיים אחרי כל דבר קטן - זה נראה כאילו שמה פתאום לתגמל על כל שטות, זה ילדותי ואנשים "גדולים" לא רק בגיל, לא צריכים שאפו על כל שטות.
אוי, כן. אני מדמיינת את התינוק של חברה שלי שעכשיו למד למחוא כפיים וכל פעם שאנחנו אומרים לו "כל הכבוד" הוא יושב ומוחא לעצמו כפיים בפה נטול שיניים וגאווה גדולה. (ואז אנחנו אומרים לו "כל הכבוד" על זה שהוא מוחא כפיים והוא מוחא כפיים ביתר עוז וכל העניין יכול להימשך שעות.)
קשה לי לתגמל את עצמי על כל דבר, כי ברור שאני עושה הרבה אם מתייחסים לזה ככה. אבל אני אנסה, אני בהחלט אנסה.
למשל, ברגע זה ממש אני מתעצלת להביא את הכסא הטוב מהסלון לחדר העבודה והגב די קורע אותי. אז יאללה, גו מיכל!
_עידוד.
תמיכה.
הכלה.
אהבה.
בטונות. במשאיות. על כל דבר הכי קטן. כי מגיע לך. כי את צריכה המון המון עידוד. וכל פעם שעולים כל האשמה, ההתנגדות, הכעס, התיעוב העצמי ויתר החברים, את אומרת להם "רגע רגע, אתם כרגע ON HOLD. שמעתי אתכם, הבנתי את המסר, תודה על הכוונות הטובות אבל שבו בצד עכשיו, אני בדיוק בקטע אחר"._
כן. אני אנסה. זה מה שאני מנסה לעשות כבר המון זמן. אבל אולי אם אני אעשה את זה בדרך הגוגוסית זה יעזור. אני אגיד לעצמי: ניסוי. מעכשיו, במשך יום שלם אני רק רק רק נותנת לעצמי אהבה.
זה יעבוד? אולי לשעה זה יעבוד. אבל גם אם זה יעבוד שעה זה כבר יהיה מגניב.
אוי, כן. אני מדמיינת את התינוק של חברה שלי שעכשיו למד למחוא כפיים וכל פעם שאנחנו אומרים לו "כל הכבוד" הוא יושב ומוחא לעצמו כפיים בפה נטול שיניים וגאווה גדולה. (ואז אנחנו אומרים לו "כל הכבוד" על זה שהוא מוחא כפיים והוא מוחא כפיים ביתר עוז וכל העניין יכול להימשך שעות.)
קשה לי לתגמל את עצמי על כל דבר, כי ברור שאני עושה הרבה אם מתייחסים לזה ככה. אבל אני אנסה, אני בהחלט אנסה.
למשל, ברגע זה ממש אני מתעצלת להביא את הכסא הטוב מהסלון לחדר העבודה והגב די קורע אותי. אז יאללה, גו מיכל!
_עידוד.
תמיכה.
הכלה.
אהבה.
בטונות. במשאיות. על כל דבר הכי קטן. כי מגיע לך. כי את צריכה המון המון עידוד. וכל פעם שעולים כל האשמה, ההתנגדות, הכעס, התיעוב העצמי ויתר החברים, את אומרת להם "רגע רגע, אתם כרגע ON HOLD. שמעתי אתכם, הבנתי את המסר, תודה על הכוונות הטובות אבל שבו בצד עכשיו, אני בדיוק בקטע אחר"._
כן. אני אנסה. זה מה שאני מנסה לעשות כבר המון זמן. אבל אולי אם אני אעשה את זה בדרך הגוגוסית זה יעזור. אני אגיד לעצמי: ניסוי. מעכשיו, במשך יום שלם אני רק רק רק נותנת לעצמי אהבה.
זה יעבוד? אולי לשעה זה יעבוד. אבל גם אם זה יעבוד שעה זה כבר יהיה מגניב.
-
נטע_ק*
- הודעות: 453
- הצטרפות: 17 אוקטובר 2009, 19:45
- דף אישי: הדף האישי של נטע_ק*
איך מתחילים לזוז
you can do it ! אני לגמרי מאמינה בך
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
קשה לי לתגמל את עצמי על כל דבר, כי ברור שאני עושה הרבה אם מתייחסים לזה ככה. אבל אני אנסה, אני בהחלט אנסה.
גם לך, מיכל, וגם ל"אחת" אני רוצה להדגיש:
הנקודה שנעלמת מכן היא הטונות של הביקורת העצמית שעוברת לכן בראש ובגוף ללא ידיעתכן בכלל.
כמעט כולנו, בגלל התרבות והחינוך בחברה שלנו, שומעים כל הזמן בתוך הראש פס-קול מתמיד ובלתי פוסק שנוזף בנו.
זה כל כך רגיל שאנחנו לא שומעות אותו באמת. לא מודעות אליו. אין לנו מושג באיזו כמות אסטרונומית מדובר.
אז התפקיד שלי פה הוא להגיד לכן: זה טונות!!! טונות של אנטי וביקורת. פס הקול של כל הנזיפות שנזפו בכן אי פעם, משודר בתוך המוח שלכן בלופ אינסופי. כמה ג'אנק שמיעתי פועל שם!
התפקיד של העידוד והטפיחה על השכם וה"כל הכבוד" על כל דבר קטן הוא להחליף לאט לאט את הפסקול הזה בפס קול אחר.
חיובי
מעודד
בעדכן
אולי זה נראה טיפשי, אבל בהחלט עובד. תתעלמו מה"טיפשי". זה תרגיל, מעשי, פרקטי, יש לו מטרה, הוא מקדם אותנו שחבל על הזמן.
והוא לא בחלל ריק.
הוא תרופת נגד שבאה לסתור את הרעל שמרעיל אותנו כל הזמן כל הזמן מבפנים. תאמינו לי שהרעל פועל כל הזמן. ולכן צריך לקחת את תרופת הנגד כל הזמן. גם אם היא מרה (כלומר, נשמעת מתוקה מדי? קיטשית? תינוקית? זה סותר רעלים, ואנחנו מורעלות ביקורת בצורה קשה. וכל כך התרגלנו לגוף המורעל ולנפש המורעלת, שזה נראה לנו נורמלי ויש לנו טונות של ביקורת נוספת: איך זה שאני לא מצליחה לזוז!)
כי את מורעלת!
כי את מוצפת ברעל. איך יש לך כוח לחיות בכלל?
כוח ההישרדות האחרון בא לכאן לדף הזה ואומר "אני רוצה לחיות".
איך עושים את זה?
one step at a time
לחזור להיות כמו תינוקת, למחוא לעצמך כפיים על כל הצלחה קטנה וליהנות ממנה עד הסוף. להתחיל מההתחלה ולברוא את עצמך נקייה מהרעל.
ויש לזה עוד בונוס.
תתחילו לשים לב שהפירגון מידבק. נפרגן לעצמנו יותר, נפרגן לאחרים יותר, יהיה נעים יותר בסביבתנו.
גם לך, מיכל, וגם ל"אחת" אני רוצה להדגיש:
הנקודה שנעלמת מכן היא הטונות של הביקורת העצמית שעוברת לכן בראש ובגוף ללא ידיעתכן בכלל.
כמעט כולנו, בגלל התרבות והחינוך בחברה שלנו, שומעים כל הזמן בתוך הראש פס-קול מתמיד ובלתי פוסק שנוזף בנו.
זה כל כך רגיל שאנחנו לא שומעות אותו באמת. לא מודעות אליו. אין לנו מושג באיזו כמות אסטרונומית מדובר.
אז התפקיד שלי פה הוא להגיד לכן: זה טונות!!! טונות של אנטי וביקורת. פס הקול של כל הנזיפות שנזפו בכן אי פעם, משודר בתוך המוח שלכן בלופ אינסופי. כמה ג'אנק שמיעתי פועל שם!
התפקיד של העידוד והטפיחה על השכם וה"כל הכבוד" על כל דבר קטן הוא להחליף לאט לאט את הפסקול הזה בפס קול אחר.
חיובי
מעודד
בעדכן
אולי זה נראה טיפשי, אבל בהחלט עובד. תתעלמו מה"טיפשי". זה תרגיל, מעשי, פרקטי, יש לו מטרה, הוא מקדם אותנו שחבל על הזמן.
והוא לא בחלל ריק.
הוא תרופת נגד שבאה לסתור את הרעל שמרעיל אותנו כל הזמן כל הזמן מבפנים. תאמינו לי שהרעל פועל כל הזמן. ולכן צריך לקחת את תרופת הנגד כל הזמן. גם אם היא מרה (כלומר, נשמעת מתוקה מדי? קיטשית? תינוקית? זה סותר רעלים, ואנחנו מורעלות ביקורת בצורה קשה. וכל כך התרגלנו לגוף המורעל ולנפש המורעלת, שזה נראה לנו נורמלי ויש לנו טונות של ביקורת נוספת: איך זה שאני לא מצליחה לזוז!)
כי את מורעלת!
כי את מוצפת ברעל. איך יש לך כוח לחיות בכלל?
כוח ההישרדות האחרון בא לכאן לדף הזה ואומר "אני רוצה לחיות".
איך עושים את זה?
one step at a time
לחזור להיות כמו תינוקת, למחוא לעצמך כפיים על כל הצלחה קטנה וליהנות ממנה עד הסוף. להתחיל מההתחלה ולברוא את עצמך נקייה מהרעל.
ויש לזה עוד בונוס.
תתחילו לשים לב שהפירגון מידבק. נפרגן לעצמנו יותר, נפרגן לאחרים יותר, יהיה נעים יותר בסביבתנו.
איך מתחילים לזוז
בשמת הדברים שלך נשמעים הגיונים ופשוטים. את עושה חשק להתחיל בזה.
אני יודעת שזה עובד אצל משוקמים.
אני רואה שזה עובד אצל ילדים.
אני יודעת שזה עובד בשינויי תזונה.
לרשום כל דבר. כרשימת מעקב, אפילו לא בקטע של פירגון, יותר בלראות בעיניים שאנחנו עושות. מניעות. זזות.
חשבתי להתחיל בזה, לכתוב דברים שעשיתי, וכלומר כאלו שנחשבים משהו שאינו קל לי.
למשל צחצוח שיניים ובישול ולקשקש עם חברות קל לי.
אבל ענייני עבודה, טלפון לבעל בית, או לנקות את המטבח - ממש לא קל לי. אז הכוונה לכתוב מה שעשיתי ולא היה קל לי?
תוך כמה זמן מתחילה להתרחש השפעה? בערך?
חצי שנה? חודש?
אני יודעת מעצמי שבלי שינוי אפילו קטן אבל מיידי לאורך הזמן - אני לא מתמידה.
ולגבי הרישום - לא יאומן כמה תיעוד ורישום עושים את זה.
תמונות מהעבר מוכיחות לי שנראיתי הרבה יותר טוב מה שחשבתי.
גיליונות ציונים שנשכחו מוכיחים לי שבכל זאת למדתי היטב והצלחתי מאוד, בראש שלי ידעתי שהיו ציונים טובים אבל לצד זה זכרתי הרבה צרות בלימודים ובריחה.
אז למה רק בעבר?
למה לא עכשיו.
אפשר גם להצטלם המון ולהסתכל מכל צד. להסתכל למציאות בעיניים - פה שמנת ופה השיער לא נראה טוב, ואת חיוורת אבל העור יפה, והצבע הזה עושה לך טוב. להסתכל מהצד. הזרה של עצמנו ושל מה שאנחנו עושים. או לשים תמונות שלנו במראה מצוין מול העיניים. תמונות יפות ואפשר להתמקד ביופי אבל גם לראות את מה שצריך שינוי.
זה מה שעושות היום נערות בפייסבוק, הן מצלמות את עצמן ללא הפסקה כל יום בכל סיטואציה מחמיאה, אפילו בבית כשהיא קוראת ספר או בטיול עם הכלב, ומעלות לפייסבוק ומקבלות מיני "את מהמממתתת!!!" לא משנה ממי או ממה ועל מה בהתחלה זה הצחיק ואתי ואח"כ זה ממכר - מלא דיוות קטנטנות בונות את בטחונן ותדמיתן כל יום כל הזמן מוקפות בפרגון אין קץ שגם אם הוא לפעמים אוטומטי ופלסטי - הוא עושה את זה.
אם אני מרגישה נכון, בשמת אז הרישום עוזר למקד את הפנס באופן קבוע מעל ההצלחות והיכולות ולא מעל חוסר המעש ואוזלת היד.
אבל יש בי חשש עמוק לעשות את זה עבורי. חשבתיש זה רק הקטע הטפשי. אבל לא. זה עמוק יותר.
אואחרי כמה דקות, נפל לי אסימון של 10 קילו.
הבנתי למה אני חוששת לעשות את זה. את הרישום והכל, למה אני מרגישהמאויימת להתחיל בזה למרותש אני רושמת לי ובעמוד את כל הסיבות למה זה חשוב.
כי הצד האחר של דחייניות כרוניות כבדות וקשות - הוא הכחשה.
הן מסוגלות להמשיך לא לזוז כי הן מספרות לעצמן מצד אחד שהן חארות ואיומות ומפלצות ומצד שני - שהכל בסדר וכשרק יחליטו ויקומו ויעשו דברים יסתדרו.
והאמת?
זה נכון.
ככה אני לפחות נחלצת מהתקופות התנמקות ממושכות בכל תחום.
אנחנו יודועת לייצר קרש הצלה, וזה עובד טוב נקודתית אבל בפרויקטים שמחייבים אורך נשימה, ולאורך הזמן ההבלחות האלה של להציל את הספינה לפני שתטבע גורמות לספינה להמשיך לשוט אבל כשכולה רעועה, מתפוררת, שורדת תחת איום מתמיד על קיומה. וגם התעייפתי. רוצה קצת שקט.
וגם - רוצה לדעת שאני יכולה להבטיח לעצמי משהו ולעמוד בו ולא רק במלחמות עולם אחת ל..
וגם - רוצה יותרהרגלים בונים.
כי עם הזמן יש דברים שנתקבעו והיום יש יותר בעיות רפואיות מבעבר והיום יש יותר בעיות כלכליות מבעבר.
כאילו שהפרטים הקטנים וההרגלים הקלוקלים פה בשביל לעשות לי נאאאא בפרצוף.
התעלמת מאיתנו - באנו לך בהפוכה.
אבל החשש הזה העמוק שרשימה רק של הדברים אני עושה - תתדרבן אותי לעשות עוד דברים "קטנים" שעליהם אני מקבלת "טפיחות שכם עצמיות" תיתיןלי תרוץ להמשיך לא לעשות את הדברים הגדולים שאיתם אני פוחדת להתמודד.
כאילו - אם עשית 10 דברים היום במשך חודש זה נותן פטור ללכת ולהפוך שולחן איפה שצריך להפוך.
פחד שזה ידפוק את הדבר היחידי שטוב בדחיינות הזו - את הנקודות קצה האלה שבהן אני לפחות מתעוררת לחיים כמו חיה ענקית מבטן האדמה עושה מ ה שעושה וחוזרת ונעלמת.
זה מה שאני מכירה. ככה אני חיה. אז פתאום למסמס את זה?
זה מי שאני וזה מה שמחזיק אותי ואפילו מעורר גאווה.
איך אפשר ללמד את עצמי להתנהל נכון מול הדברים הגדולים והקטנים בהרמוניה (הו זה נשמע לי בדיוני). אני לא יודעת לגייס כוחות לדברים גדולים - אלא רק לאחר סערת רגשות או רק שכשאני מגיעה לקצה.
איזה פלונטר, איזה ייאוש
אני יודעת שזה עובד אצל משוקמים.
אני רואה שזה עובד אצל ילדים.
אני יודעת שזה עובד בשינויי תזונה.
לרשום כל דבר. כרשימת מעקב, אפילו לא בקטע של פירגון, יותר בלראות בעיניים שאנחנו עושות. מניעות. זזות.
חשבתי להתחיל בזה, לכתוב דברים שעשיתי, וכלומר כאלו שנחשבים משהו שאינו קל לי.
למשל צחצוח שיניים ובישול ולקשקש עם חברות קל לי.
אבל ענייני עבודה, טלפון לבעל בית, או לנקות את המטבח - ממש לא קל לי. אז הכוונה לכתוב מה שעשיתי ולא היה קל לי?
תוך כמה זמן מתחילה להתרחש השפעה? בערך?
חצי שנה? חודש?
אני יודעת מעצמי שבלי שינוי אפילו קטן אבל מיידי לאורך הזמן - אני לא מתמידה.
ולגבי הרישום - לא יאומן כמה תיעוד ורישום עושים את זה.
תמונות מהעבר מוכיחות לי שנראיתי הרבה יותר טוב מה שחשבתי.
גיליונות ציונים שנשכחו מוכיחים לי שבכל זאת למדתי היטב והצלחתי מאוד, בראש שלי ידעתי שהיו ציונים טובים אבל לצד זה זכרתי הרבה צרות בלימודים ובריחה.
אז למה רק בעבר?
למה לא עכשיו.
אפשר גם להצטלם המון ולהסתכל מכל צד. להסתכל למציאות בעיניים - פה שמנת ופה השיער לא נראה טוב, ואת חיוורת אבל העור יפה, והצבע הזה עושה לך טוב. להסתכל מהצד. הזרה של עצמנו ושל מה שאנחנו עושים. או לשים תמונות שלנו במראה מצוין מול העיניים. תמונות יפות ואפשר להתמקד ביופי אבל גם לראות את מה שצריך שינוי.
זה מה שעושות היום נערות בפייסבוק, הן מצלמות את עצמן ללא הפסקה כל יום בכל סיטואציה מחמיאה, אפילו בבית כשהיא קוראת ספר או בטיול עם הכלב, ומעלות לפייסבוק ומקבלות מיני "את מהמממתתת!!!" לא משנה ממי או ממה ועל מה
בהתחלה זה הצחיק ואתי ואח"כ זה ממכר - מלא דיוות קטנטנות בונות את בטחונן ותדמיתן כל יום כל הזמן מוקפות בפרגון אין קץ שגם אם הוא לפעמים אוטומטי ופלסטי - הוא עושה את זה.אם אני מרגישה נכון, בשמת אז הרישום עוזר למקד את הפנס באופן קבוע מעל ההצלחות והיכולות ולא מעל חוסר המעש ואוזלת היד.
אבל יש בי חשש עמוק לעשות את זה עבורי. חשבתיש זה רק הקטע הטפשי. אבל לא. זה עמוק יותר.
אואחרי כמה דקות, נפל לי אסימון של 10 קילו.
הבנתי למה אני חוששת לעשות את זה. את הרישום והכל, למה אני מרגישהמאויימת להתחיל בזה למרותש אני רושמת לי ובעמוד את כל הסיבות למה זה חשוב.
כי הצד האחר של דחייניות כרוניות כבדות וקשות - הוא הכחשה.
הן מסוגלות להמשיך לא לזוז כי הן מספרות לעצמן מצד אחד שהן חארות ואיומות ומפלצות ומצד שני - שהכל בסדר וכשרק יחליטו ויקומו ויעשו דברים יסתדרו.
והאמת?
זה נכון.
ככה אני לפחות נחלצת מהתקופות התנמקות ממושכות בכל תחום.
אנחנו יודועת לייצר קרש הצלה, וזה עובד טוב נקודתית אבל בפרויקטים שמחייבים אורך נשימה, ולאורך הזמן ההבלחות האלה של להציל את הספינה לפני שתטבע גורמות לספינה להמשיך לשוט אבל כשכולה רעועה, מתפוררת, שורדת תחת איום מתמיד על קיומה. וגם התעייפתי. רוצה קצת שקט.
וגם - רוצה לדעת שאני יכולה להבטיח לעצמי משהו ולעמוד בו ולא רק במלחמות עולם אחת ל..
וגם - רוצה יותרהרגלים בונים.
כי עם הזמן יש דברים שנתקבעו והיום יש יותר בעיות רפואיות מבעבר והיום יש יותר בעיות כלכליות מבעבר.
כאילו שהפרטים הקטנים וההרגלים הקלוקלים פה בשביל לעשות לי נאאאא בפרצוף.
התעלמת מאיתנו - באנו לך בהפוכה.
אבל החשש הזה העמוק שרשימה רק של הדברים אני עושה - תתדרבן אותי לעשות עוד דברים "קטנים" שעליהם אני מקבלת "טפיחות שכם עצמיות" תיתיןלי תרוץ להמשיך לא לעשות את הדברים הגדולים שאיתם אני פוחדת להתמודד.
כאילו - אם עשית 10 דברים היום במשך חודש זה נותן פטור ללכת ולהפוך שולחן איפה שצריך להפוך.
פחד שזה ידפוק את הדבר היחידי שטוב בדחיינות הזו - את הנקודות קצה האלה שבהן אני לפחות מתעוררת לחיים כמו חיה ענקית מבטן האדמה עושה מ ה שעושה וחוזרת ונעלמת.
זה מה שאני מכירה. ככה אני חיה. אז פתאום למסמס את זה?
זה מי שאני וזה מה שמחזיק אותי ואפילו מעורר גאווה.
איך אפשר ללמד את עצמי להתנהל נכון מול הדברים הגדולים והקטנים בהרמוניה (הו זה נשמע לי בדיוני). אני לא יודעת לגייס כוחות לדברים גדולים - אלא רק לאחר סערת רגשות או רק שכשאני מגיעה לקצה.
איזה פלונטר, איזה ייאוש
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
_משל צחצוח שיניים ובישול ולקשקש עם חברות קל לי.
אבל ענייני עבודה, טלפון לבעל בית, או לנקות את המטבח - ממש לא קל לי. אז הכוונה לכתוב מה שעשיתי ולא היה קל לי?_
הרעיון הוא לכתוב כל מה שעשית - לא משנה אם היה קל או קשה.
תעודדי את עצמך על מה שאת כבר עושה.
הנקודה היא להתחיל לראות את מה שאת בכלל לא מחשיבה עכשיו.
לעודד את עצמך על הכל.
בתור תרופת נגד לזה שיש לך בתוך הראש קול שמבקר אותך על הכל. תקראי מה שכתבת בעיניים של מישהו שאוהב אותך ומפרגן לך, ותראי כמה ביקורת עצמית כתבת פה. כמה נזיפות על עצמך. כמה חוסר שביעות רצון מעצמך.
התרופה לזה היא לפרגן לעצמך על הדברים הכי קטנים.
אבל החשש הזה העמוק שרשימה רק של הדברים אני עושה - תתדרבן אותי לעשות עוד דברים "קטנים" שעליהם אני מקבלת "טפיחות שכם עצמיות" תיתיןלי תרוץ להמשיך לא לעשות את הדברים הגדולים שאיתם אני פוחדת להתמודד
השורה התחתונה: אני פוחדת. אני פוחדת. אני פוחדת.
האמת היא הפוכה.
הפחד משאיר אותך משותקת ומורעלת מביקורת.
ברגע שתתחילי לשבח את עצמך ולטפוח לעצמך על השכם על כל דבר קטן, זה יקטין לאט לאט את הפחדים ואת הביקורת המשתקת.
אבל קחי את זה בקלות.
בלי לחץ זמן.
כמה שנים את במצב הנוכחי?
תגידי לעצמך: לא יודעת כמה זמן ייקח לזה לפעול. אולי שנה וחצי. מה זה חשוב. מתחילים בקטן. בכלל צריך לשבח את עצמך גם על זה שזכרת לשבח את עצמך. זה הרגל חדש ולא קל בכלל. אז וואו, כל הכבוד לך ששיבחת את עצמך על צחצוח השיניים! זה לא מובן מאליו, זה לא קל לך, וזה שינוי. שינוי בהתמודדות עם הפחד ועם התירוצים.
אבל ענייני עבודה, טלפון לבעל בית, או לנקות את המטבח - ממש לא קל לי. אז הכוונה לכתוב מה שעשיתי ולא היה קל לי?_
הרעיון הוא לכתוב כל מה שעשית - לא משנה אם היה קל או קשה.
תעודדי את עצמך על מה שאת כבר עושה.
הנקודה היא להתחיל לראות את מה שאת בכלל לא מחשיבה עכשיו.
לעודד את עצמך על הכל.
בתור תרופת נגד לזה שיש לך בתוך הראש קול שמבקר אותך על הכל. תקראי מה שכתבת בעיניים של מישהו שאוהב אותך ומפרגן לך, ותראי כמה ביקורת עצמית כתבת פה. כמה נזיפות על עצמך. כמה חוסר שביעות רצון מעצמך.
התרופה לזה היא לפרגן לעצמך על הדברים הכי קטנים.
אבל החשש הזה העמוק שרשימה רק של הדברים אני עושה - תתדרבן אותי לעשות עוד דברים "קטנים" שעליהם אני מקבלת "טפיחות שכם עצמיות" תיתיןלי תרוץ להמשיך לא לעשות את הדברים הגדולים שאיתם אני פוחדת להתמודד
השורה התחתונה: אני פוחדת. אני פוחדת. אני פוחדת.
האמת היא הפוכה.
הפחד משאיר אותך משותקת ומורעלת מביקורת.
ברגע שתתחילי לשבח את עצמך ולטפוח לעצמך על השכם על כל דבר קטן, זה יקטין לאט לאט את הפחדים ואת הביקורת המשתקת.
אבל קחי את זה בקלות.
בלי לחץ זמן.
כמה שנים את במצב הנוכחי?
תגידי לעצמך: לא יודעת כמה זמן ייקח לזה לפעול. אולי שנה וחצי. מה זה חשוב. מתחילים בקטן. בכלל צריך לשבח את עצמך גם על זה שזכרת לשבח את עצמך. זה הרגל חדש ולא קל בכלל. אז וואו, כל הכבוד לך ששיבחת את עצמך על צחצוח השיניים! זה לא מובן מאליו, זה לא קל לך, וזה שינוי. שינוי בהתמודדות עם הפחד ועם התירוצים.
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
אחת, אני עשיתי את זה שלשום וזה היה מתגמל ממש באותו היום.
קודם כל, גיליתי שאני עושה ה-מון. אלה פשוט דברים שקופים. למשל, לשים מדיח זה גם לפנות אותו וגם לסדר אותו. וגם: לנקות כיור, להעביר ויש על השיש, להביא כלים מרחבי הבית. זה איזה שבע פעולות בפעולה אחת.
גיליתי, או יותר נכון נזכרתי, שבגלל הפרעת הקשב והריכוז שלי, כל דבר לוקח לי המון אנרגיה. אז נכון שלהתלבש זו לא ממש פעולה אצל רוב האנשים, אבל בשבילי זה וואחד עניין כי אני כל כך מפוזרת. זה הולך ככה. אני מוציאה תחתונים ואז אני שוכחת איפה שמתי אותם ומחפשת אותם בכל החדר ואחרי שאני מוצאת אותם אני הולכת לחבל להביא חולצה, אבל בדרך אני רואה חשבון ששכחתי לשלם על השולחן אז אני כבר לוקחת אותו לחדר עבודה ורק שם אני נזכרת שאני בעצם עם תחתונים בלבד אז אני חוזרת לחדר להמשיך להתלבש, אבל רגע, החולצה בחבל, טוב, אני אלבש מכנסיים וחזיה ואז אני אלך, אבל איפה לעזאזל החזיה הלבנה שלי? רגע, רגע, מה, איפה היא? אה, הינה. אוי, היא לא נקיה, טוב, חזיה אחרת. ואז כשאני מצליחה בסוף להתלבש מתחיל המרדף אחרי המשקפיים שלי, כי רק השד יודע איפה הנחתי אותם לפני שנכנסתי להתקלח ועגילים וטבעת ואז, אלוהים ישמור, לבדוק שהכל בתיק.
בקיצור, להתלבש קיבל וי מאוד רציני ברשימה שלי, כי מדובר במשימה מטורפת.
נתתי לעצמי וי גם על דברים שאני תמיד עושה, כמו לסדר את המיטה. למה לא? כל הכבוד לי על זה שאני מסדרת את המיטה!
שילמתי ארנונה - ואללה, וואחד וי, וי רציני ביותר.
ועוד, ועוד. נכון שזה לא היה יום מהסוג של "ראיתי טלוויזיה כל היום ולא היה לי כוח לחיות", אבל זה גם לא היה יום אקטיבי במיוחד, הוא פשוט נראה כזה, כי נתתי לו מספיק תשומת לב.
נראה לי שזה הרעיון.
קודם כל, גיליתי שאני עושה ה-מון. אלה פשוט דברים שקופים. למשל, לשים מדיח זה גם לפנות אותו וגם לסדר אותו. וגם: לנקות כיור, להעביר ויש על השיש, להביא כלים מרחבי הבית. זה איזה שבע פעולות בפעולה אחת.
גיליתי, או יותר נכון נזכרתי, שבגלל הפרעת הקשב והריכוז שלי, כל דבר לוקח לי המון אנרגיה. אז נכון שלהתלבש זו לא ממש פעולה אצל רוב האנשים, אבל בשבילי זה וואחד עניין כי אני כל כך מפוזרת. זה הולך ככה. אני מוציאה תחתונים ואז אני שוכחת איפה שמתי אותם ומחפשת אותם בכל החדר ואחרי שאני מוצאת אותם אני הולכת לחבל להביא חולצה, אבל בדרך אני רואה חשבון ששכחתי לשלם על השולחן אז אני כבר לוקחת אותו לחדר עבודה ורק שם אני נזכרת שאני בעצם עם תחתונים בלבד אז אני חוזרת לחדר להמשיך להתלבש, אבל רגע, החולצה בחבל, טוב, אני אלבש מכנסיים וחזיה ואז אני אלך, אבל איפה לעזאזל החזיה הלבנה שלי? רגע, רגע, מה, איפה היא? אה, הינה. אוי, היא לא נקיה, טוב, חזיה אחרת. ואז כשאני מצליחה בסוף להתלבש מתחיל המרדף אחרי המשקפיים שלי, כי רק השד יודע איפה הנחתי אותם לפני שנכנסתי להתקלח ועגילים וטבעת ואז, אלוהים ישמור, לבדוק שהכל בתיק.
בקיצור, להתלבש קיבל וי מאוד רציני ברשימה שלי, כי מדובר במשימה מטורפת.
נתתי לעצמי וי גם על דברים שאני תמיד עושה, כמו לסדר את המיטה. למה לא? כל הכבוד לי על זה שאני מסדרת את המיטה!
שילמתי ארנונה - ואללה, וואחד וי, וי רציני ביותר.
ועוד, ועוד. נכון שזה לא היה יום מהסוג של "ראיתי טלוויזיה כל היום ולא היה לי כוח לחיות", אבל זה גם לא היה יום אקטיבי במיוחד, הוא פשוט נראה כזה, כי נתתי לו מספיק תשומת לב.
נראה לי שזה הרעיון.
איך מתחילים לזוז
ברגע שתתחילי לשבח את עצמך ולטפוח לעצמך על השכם על כל דבר קטן, זה יקטין לאט לאט את הפחדים ואת הביקורת המשתקת.
זה לא מובן מאליו, זה לא קל לך, וזה שינוי. שינוי בהתמודדות עם הפחד ועם התירוצים.
תודה! זה עוזר.
צודקת, יאללה נתחיל עם זה, והאמת מה יש להפסיד? ממתי פרגון נהיה משהו רע?! למה כל הכובד הזה כל הזמן? הלו? (לעצמי)
לפרגן על התחלה בדרך חדשה ואוהדת שרק טוב יכול לצאת ממנה!
גם הפכתי ממורמרת וקשה לסביבה שלי, אולי זה ירכך אותי והרי אני באמת אוהבת את רוב מי שסביבי.
מיכל אני שמחה לקרוא שזה עובד לך.
כל הכבוד, לכי על זה!
שנה טובה שתהיה לנו, מלאה בהתחלות חדשות ואושר גדול. אני מאמינה גדולה באושר כי חוויתי אותו בעבר ואני רוצה ממנו עוד. ומגיע לי ולכולנו
זה לא מובן מאליו, זה לא קל לך, וזה שינוי. שינוי בהתמודדות עם הפחד ועם התירוצים.
תודה! זה עוזר.
צודקת, יאללה נתחיל עם זה, והאמת מה יש להפסיד? ממתי פרגון נהיה משהו רע?! למה כל הכובד הזה כל הזמן? הלו? (לעצמי)
לפרגן על התחלה בדרך חדשה ואוהדת שרק טוב יכול לצאת ממנה!
גם הפכתי ממורמרת וקשה לסביבה שלי, אולי זה ירכך אותי והרי אני באמת אוהבת את רוב מי שסביבי.
מיכל אני שמחה לקרוא שזה עובד לך.
כל הכבוד, לכי על זה!
שנה טובה שתהיה לנו, מלאה בהתחלות חדשות ואושר גדול. אני מאמינה גדולה באושר כי חוויתי אותו בעבר ואני רוצה ממנו עוד. ומגיע לי ולכולנו
איך מתחילים לזוז
בשבילנו - מאמר מעניין
איך מתחילים לזוז
והמשפט מעליי - בין השורות מסתתרות המילים
איך מתחילים לזוז
יקרה, רק סידרתי קישורים שבורים לדפי החיוניות בעקבות שינויי השם.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
איך מתחילים לזוז
הדף הזה שוב גרם לי לפרוץ בבכי.
חיים של החמצה .
חיים של החמצה .
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
איך מתחילים לזוז
תודה, בשמת.
-
אבישג_א*
- הודעות: 2086
- הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
- דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*
איך מתחילים לזוז
איזה דף מגניב
מעניין ומעורר מחשבה
כבר הרבה זמן תכננתי לקרא אותו ועכשיו התינוקת יונקת והילדים מחרפנים אז היה זמן
אגב זמן, נראה לי די מגניב תקופה שיש לך זמן לחשוב, מצד שני לפעמים זה באמת מלחיץ ודווקא אז קשה לעשות משהו
טוב, אני רק בתחילת הדף, מעניין לאן הגעת בהמשך
אני רק בתחילתו אמנם, אבל שולחת פידבק (-8 - מניסיון תמיד כיף לקבל
מעניין ומעורר מחשבה
כבר הרבה זמן תכננתי לקרא אותו ועכשיו התינוקת יונקת והילדים מחרפנים אז היה זמן
אגב זמן, נראה לי די מגניב תקופה שיש לך זמן לחשוב, מצד שני לפעמים זה באמת מלחיץ ודווקא אז קשה לעשות משהו
טוב, אני רק בתחילת הדף, מעניין לאן הגעת בהמשך
אני רק בתחילתו אמנם, אבל שולחת פידבק (-8 - מניסיון תמיד כיף לקבל
-
מיכל_בז*
- הודעות: 2179
- הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*
איך מתחילים לזוז
אבישג, את נורא חמודה.
הגעת לסוף? יש סוף טוב
_הדף הזה שוב גרם לי לפרוץ בבכי.
חיים של החמצה ._
ופלוני אלמונית יקרה, אני לא ידעת אם תראי את זה, אבל המשפט שלך עורר בי עצב גדול וזרק אותי ישר לעבודה של ביירון קייטי. אני לא תמיד משתמשת בה אבל היא אפקטיבית מאוד במקרים של אמיתות נחרצות מהסוג הזה. מכירה?
הגעת לסוף? יש סוף טוב
_הדף הזה שוב גרם לי לפרוץ בבכי.
חיים של החמצה ._
ופלוני אלמונית יקרה, אני לא ידעת אם תראי את זה, אבל המשפט שלך עורר בי עצב גדול וזרק אותי ישר לעבודה של ביירון קייטי. אני לא תמיד משתמשת בה אבל היא אפקטיבית מאוד במקרים של אמיתות נחרצות מהסוג הזה. מכירה?
-
אבישג_א*
- הודעות: 2086
- הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
- דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*
איך מתחילים לזוז
לא לא סיימתי
איך לעזאזל קוראים בעידן המחשב ?
בספר אני פשוט שמה סימניה או רושמת את העמוד (שונאת שמקמטים) אבל בדפי אינטרנט מה עושים ? לקרא הכל רצוף אין זמן (או שאני קוראת לאט)
התחלתי, עצרתי, המשכתי מהסוף לאחור ויש לי עוד הרבה לקרא אני חושבת, נראה לי שבעיקר קראתי אותך, עצות סתם מבלבלות אותי ויותר מעניין אותי הסיפור : לבטים, תהיות, מחשבות - כאלה דברים ולא ממש הפתרונות
אז קראתי אותך בעיקר אני חושבת וקצת את אחת
התיאור על ההתלבשות בבוקר הגניבה אותי, לא חשבתי שקשיי קשב וריכוז משפיעים ברמות כאלה (ואני מתחום החינוך מיוחד)
וגם לא הבנתי בינתיים למה לבכות בגלל הדף ואיפה החמצה ומה קייטי קשורה לעניין . אבל בסדר אל תרגישי צורך לענות רק בגלל שלא עשיתי עבודה מספיק יסודית, בסוכות אני לא עובדת וכן מדליקה מחשב (בחול המועד) אז יהיה לי זמן בנחת לקרא את הדף באופן מסודר יותר.
שנה טובה
והערה קטנה : קשר שמצאתי בין יאללה בוא ל איך מתחילים לזוז - כשיהיו לך ילדים את תזוזי, אני מבטיחה לך, גם אם לא תהיי מסוגלת, גם אם תהיי גמורה מעייפות, גם אם תשבעי לעצמך שאת לא זזה מהמיטה עכשיו לעשר השעות הקרובות, הם יזיזו אותך כמו שלא זזת בחיים. תרצי או לא.
איך לעזאזל קוראים בעידן המחשב ?
בספר אני פשוט שמה סימניה או רושמת את העמוד (שונאת שמקמטים) אבל בדפי אינטרנט מה עושים ? לקרא הכל רצוף אין זמן (או שאני קוראת לאט)
התחלתי, עצרתי, המשכתי מהסוף לאחור ויש לי עוד הרבה לקרא אני חושבת, נראה לי שבעיקר קראתי אותך, עצות סתם מבלבלות אותי ויותר מעניין אותי הסיפור : לבטים, תהיות, מחשבות - כאלה דברים ולא ממש הפתרונות
אז קראתי אותך בעיקר אני חושבת וקצת את אחת
התיאור על ההתלבשות בבוקר הגניבה אותי, לא חשבתי שקשיי קשב וריכוז משפיעים ברמות כאלה (ואני מתחום החינוך מיוחד)
וגם לא הבנתי בינתיים למה לבכות בגלל הדף ואיפה החמצה ומה קייטי קשורה לעניין . אבל בסדר אל תרגישי צורך לענות רק בגלל שלא עשיתי עבודה מספיק יסודית, בסוכות אני לא עובדת וכן מדליקה מחשב (בחול המועד) אז יהיה לי זמן בנחת לקרא את הדף באופן מסודר יותר.
שנה טובה
והערה קטנה : קשר שמצאתי בין יאללה בוא ל איך מתחילים לזוז - כשיהיו לך ילדים את תזוזי, אני מבטיחה לך, גם אם לא תהיי מסוגלת, גם אם תהיי גמורה מעייפות, גם אם תשבעי לעצמך שאת לא זזה מהמיטה עכשיו לעשר השעות הקרובות, הם יזיזו אותך כמו שלא זזת בחיים. תרצי או לא.
-
אבישג_א*
- הודעות: 2086
- הצטרפות: 25 נובמבר 2006, 22:44
- דף אישי: הדף האישי של אבישג_א*
איך מתחילים לזוז
טוב עשיתי זאת, קראתי הכל אני חושבת, כלומר רק אותך או כמעט רק אותך (האמת, לא זוכרת פעם שהצלחתי לקרא דף ארוך בשלמותו אלא אם כן זה היה למחקר שלי כך שזה ממש הישג מבחינתי אפילו שקראתי רק אותך)
ועדיין אני לא מבינה על איזו החמצה מדובר
היו לי המון מחשבות על מה שקראתי ורציתי לרשום ובשלב מסוים ניסיתי לרשום וזה לא הלך, אז מחקתי ואמרתי לעצמי שבסוף אני ארשום מה שאני אזכור
וחלק או הרוב ממה שארשום יהיה אולי קשור יותר אליי מאלייך, ככה זה אני חושבת, אתה קורא מה אחרים כתבו ומתחבר דרכם אל עצמך.
אז ככה קודם כל מה קשור השם של הדף - איך מתחילים לזוז ?
אני חושבת שהרבה יותר מתאים זה : איך מפסיקים לשנוא את עצמך או איך מתחילים לאהוב את עצמך
כי מבחינת לזוז - דווקא נשמע שעשית הרבה דברים חשובים : הפסקת לעשן, עברת לתזונה בריאה, חיפשת עבודה, עבדת בכל מיני דברים, ניקית את הבית ושרפת המון שעות על טכנולוגיה (לזה כדאי להקדיש תת דף בשם איך נגמלים מטכנולוגיה )
מה שאני הבנתי מהדף זה המון שנאה וכעס וביקורת עצמית וגם רצון לממש את היכולות המדהימות שיש לך, יכולות שלא באות לדעתך מספיק לידי ביטוי (ואולי לזה הכוונה בתחושת החמצה?)
שני הדברים הללו לא קשורים דווקא ביכולת לזוז
מעניין שהגעתי לדף הזה כי זה דווקא נושא די מכוסה אצלי, יש לי משמעת עצמית מטורפת ואני מצליחה לקבוע לעצמי יעדים ולעמוד בהם ולתמרן בין ילדים וקריירה - יש לי תכנוני זמן מטורפים שכשאני אניק אז גם אעבור על המאמר שאני צריכה לקרא וכשהילדים הולכים לחברים אני אלמד וכשהם חוזרים אני אתלה כביסה (ואז אוכל גם להקשיב לקורותיהם) - כאלה דברים.
ולפעמים אני חושבת עם כל ההערכה שיש לי לעצמי מה כל זה שווה לי אם אני לא מצליחה להיות בן אדם ? ואם ברגע אחד אני מאבדת שליטה (אותה שליטה מטורפת שיש לי בניצול זמן ונעלמת לחלוטין כשהעצבים עולים לי לראש) ומסוגלת לדבר ולצעוק באופן מחריד על היקרים לי ביותר, ולהעליב ולפגוע במקומות הרגישים ביותר (אני הרי נורא חכמה אז אני גם יודעת למצוא את הנקודות הכי רגישות ובהם לחבוט)
מה זה קשור ? את בטח שואלת, זה הרי לא סותר
אולי לא סותר אבל אני תוהה לעצמי למה משמעת עצמית בעבודה יש לי ולא ביחס לזולת - האם באיזשהו מקום נסתר אני חושבת שזה חשוב יותר ? אגב אני גם מתבאסת על הזמן שצעקתי כי... חבל על הזמן ובזבזתי חצי שעה במריבה - לא חבל ? (אני כן מצטערת שהתפרצתי ועדיין אני אשים לב גם לזמן שבזבזתי)
האם לא העיקר זה להיות בן אדם ?
האם לא זה מה שנשאר מאיתנו בסופו של דבר ? איך התייחסנו לקרובים אלינו ? איזה מן בני אדם היינו ?
ולא היה עדיף במקום להיות כל-כך מתוקתקת שאהיה יותר איטית וזורמת ופשוט אהיה בשביל הקרובים אליי ?
כמה זה באמת חשוב ומשמעותי לנצל זמן ?
שמתי לב גם, בתוך כל האובדן שחווינו כקהילה (ולא מעט אנשים מהישוב שלי נהרגו בעשור האחרון), שמי שהכי מרגיש בחסר זה מי שקרוב לאדם, בעבודה מהר מאוד מוצאים לו תחליף, לא חסרים אנשים מוכשרים בסך הכל, אבל הקרובים תמיד יחושו את החסר.
כי בסופו של דבר העיקר הוא האדם.
ולגבי מימוש העצמי, מימוש הפוטנציאל - שוב כותבת על עצמי (וסליחה אבל רק על עצמי לספר ידעתי), שאצלי לפחות יש ניצול זמן ויש כישרון ושכל (כלומר ככה לפחות אני חושבת על עצמי) ועדיין אני לא מצליחה, זה נורא מתסכל אותי כי אני אומרת :יכולת יש, השקעה יש, למה זה לא עובד ? אז מה שאני הבנתי שחוץ מניצול זמן והשקעה וכוחות ויכולות צריך גם מזל וברכה והצלחה במעשה ידינו (סייעתא דשמיא בשפת הדוסים)
כל מה שכתבתי לא בא לומר שאין צורך לנצל את הזמן, הזמן יקר לי וחשוב מאוד, בכלל תמיד אני חיה בתחושה שהחיים קצרים מאוד, שאין לי כאן הרבה זמן אז כדאי שאספיק כמה שיותר (אז אולי קצב איטי זו סגולה לאריכות ימים (-: ).
אני כן מנסה לומר שניצול זמן זה רק סעיף אחד בדרך להצלחה, אני מאוד מבינה את התסכול שבתחושה שיש לך המון כוחות אבל הם לא באים לידי ביטוי, ככה אני מרגישה גם ואני כן מנצלת את הזמן. אבל חוץ מניצול זמן יש עוד דברים שדרושים כדי לממש את עצמך וניצול זמן הוא דווקא לא סעיף מחייב, לפעמים ההצלחה באה בהיסח הדעת. כתבת הרבה על כתיבה ואולי באמת מפה ומשם תכתבי איזה ספר שיהפוך להצלחה גדולה גם בלי שתשבי ותכתבי כל היום (תארתם איך הסופרים יושבים וכותבים, ממש לא נראה לי שכולם משקיעים כל-כך הרבה)
יש לי חברה שהיא כמו מורת דרך בשבילי, אשה ממש מדהימה והלוואי והייתי כמוה. היא די איטית, את יודעת, התואר הראשון נמרח לה כבר עשרים שנה בערך, שנה שעברה היא לא מצאה עבודה ודי נמרחה בבית, השנה סוף סוף מצאה עבודה כמחנכת אחרי שנים שעבדה כמטפלת במעון.
והיא אחת הנשים הכי נחשבות כאן, מורות דרך לנשים צעירות רבות (ואני ביניהן) , אשה חכמה וטובה ומיוחדת כל-כך. אז מה אני מנסה לומר בזה ? שניצול זמן לא מחייב הצלחה וששניהם לא מחייבים שנהיה אנשים טובים יותר, טובים באמת, כאלה שנרצה להעריך.
אני קוראת את עצמי ומשהו צורם לי, אני נשמעת קצת מחנכת ומורתית, לא התכוונתי לזה, כלומר כן התכוונתי למה שכתבתי אבל יצא לי קצת עקום וחלקי, מקווה שתצליחי לקרא בין השורות בכל אופן.
וחג שמח שיהיה, כמה חיכיתי לסוכות, שבוע של בטלה, שבוע שבו לא צריך לזוז (-:
ועדיין אני לא מבינה על איזו החמצה מדובר
היו לי המון מחשבות על מה שקראתי ורציתי לרשום ובשלב מסוים ניסיתי לרשום וזה לא הלך, אז מחקתי ואמרתי לעצמי שבסוף אני ארשום מה שאני אזכור
וחלק או הרוב ממה שארשום יהיה אולי קשור יותר אליי מאלייך, ככה זה אני חושבת, אתה קורא מה אחרים כתבו ומתחבר דרכם אל עצמך.
אז ככה קודם כל מה קשור השם של הדף - איך מתחילים לזוז ?
אני חושבת שהרבה יותר מתאים זה : איך מפסיקים לשנוא את עצמך או איך מתחילים לאהוב את עצמך
כי מבחינת לזוז - דווקא נשמע שעשית הרבה דברים חשובים : הפסקת לעשן, עברת לתזונה בריאה, חיפשת עבודה, עבדת בכל מיני דברים, ניקית את הבית ושרפת המון שעות על טכנולוגיה (לזה כדאי להקדיש תת דף בשם איך נגמלים מטכנולוגיה )
מה שאני הבנתי מהדף זה המון שנאה וכעס וביקורת עצמית וגם רצון לממש את היכולות המדהימות שיש לך, יכולות שלא באות לדעתך מספיק לידי ביטוי (ואולי לזה הכוונה בתחושת החמצה?)
שני הדברים הללו לא קשורים דווקא ביכולת לזוז
מעניין שהגעתי לדף הזה כי זה דווקא נושא די מכוסה אצלי, יש לי משמעת עצמית מטורפת ואני מצליחה לקבוע לעצמי יעדים ולעמוד בהם ולתמרן בין ילדים וקריירה - יש לי תכנוני זמן מטורפים שכשאני אניק אז גם אעבור על המאמר שאני צריכה לקרא וכשהילדים הולכים לחברים אני אלמד וכשהם חוזרים אני אתלה כביסה (ואז אוכל גם להקשיב לקורותיהם) - כאלה דברים.
ולפעמים אני חושבת עם כל ההערכה שיש לי לעצמי מה כל זה שווה לי אם אני לא מצליחה להיות בן אדם ? ואם ברגע אחד אני מאבדת שליטה (אותה שליטה מטורפת שיש לי בניצול זמן ונעלמת לחלוטין כשהעצבים עולים לי לראש) ומסוגלת לדבר ולצעוק באופן מחריד על היקרים לי ביותר, ולהעליב ולפגוע במקומות הרגישים ביותר (אני הרי נורא חכמה אז אני גם יודעת למצוא את הנקודות הכי רגישות ובהם לחבוט)
מה זה קשור ? את בטח שואלת, זה הרי לא סותר
אולי לא סותר אבל אני תוהה לעצמי למה משמעת עצמית בעבודה יש לי ולא ביחס לזולת - האם באיזשהו מקום נסתר אני חושבת שזה חשוב יותר ? אגב אני גם מתבאסת על הזמן שצעקתי כי... חבל על הזמן ובזבזתי חצי שעה במריבה - לא חבל ? (אני כן מצטערת שהתפרצתי ועדיין אני אשים לב גם לזמן שבזבזתי)
האם לא העיקר זה להיות בן אדם ?
האם לא זה מה שנשאר מאיתנו בסופו של דבר ? איך התייחסנו לקרובים אלינו ? איזה מן בני אדם היינו ?
ולא היה עדיף במקום להיות כל-כך מתוקתקת שאהיה יותר איטית וזורמת ופשוט אהיה בשביל הקרובים אליי ?
כמה זה באמת חשוב ומשמעותי לנצל זמן ?
שמתי לב גם, בתוך כל האובדן שחווינו כקהילה (ולא מעט אנשים מהישוב שלי נהרגו בעשור האחרון), שמי שהכי מרגיש בחסר זה מי שקרוב לאדם, בעבודה מהר מאוד מוצאים לו תחליף, לא חסרים אנשים מוכשרים בסך הכל, אבל הקרובים תמיד יחושו את החסר.
כי בסופו של דבר העיקר הוא האדם.
ולגבי מימוש העצמי, מימוש הפוטנציאל - שוב כותבת על עצמי (וסליחה אבל רק על עצמי לספר ידעתי), שאצלי לפחות יש ניצול זמן ויש כישרון ושכל (כלומר ככה לפחות אני חושבת על עצמי) ועדיין אני לא מצליחה, זה נורא מתסכל אותי כי אני אומרת :יכולת יש, השקעה יש, למה זה לא עובד ? אז מה שאני הבנתי שחוץ מניצול זמן והשקעה וכוחות ויכולות צריך גם מזל וברכה והצלחה במעשה ידינו (סייעתא דשמיא בשפת הדוסים)
כל מה שכתבתי לא בא לומר שאין צורך לנצל את הזמן, הזמן יקר לי וחשוב מאוד, בכלל תמיד אני חיה בתחושה שהחיים קצרים מאוד, שאין לי כאן הרבה זמן אז כדאי שאספיק כמה שיותר (אז אולי קצב איטי זו סגולה לאריכות ימים (-: ).
אני כן מנסה לומר שניצול זמן זה רק סעיף אחד בדרך להצלחה, אני מאוד מבינה את התסכול שבתחושה שיש לך המון כוחות אבל הם לא באים לידי ביטוי, ככה אני מרגישה גם ואני כן מנצלת את הזמן. אבל חוץ מניצול זמן יש עוד דברים שדרושים כדי לממש את עצמך וניצול זמן הוא דווקא לא סעיף מחייב, לפעמים ההצלחה באה בהיסח הדעת. כתבת הרבה על כתיבה ואולי באמת מפה ומשם תכתבי איזה ספר שיהפוך להצלחה גדולה גם בלי שתשבי ותכתבי כל היום (תארתם איך הסופרים יושבים וכותבים, ממש לא נראה לי שכולם משקיעים כל-כך הרבה)
יש לי חברה שהיא כמו מורת דרך בשבילי, אשה ממש מדהימה והלוואי והייתי כמוה. היא די איטית, את יודעת, התואר הראשון נמרח לה כבר עשרים שנה בערך, שנה שעברה היא לא מצאה עבודה ודי נמרחה בבית, השנה סוף סוף מצאה עבודה כמחנכת אחרי שנים שעבדה כמטפלת במעון.
והיא אחת הנשים הכי נחשבות כאן, מורות דרך לנשים צעירות רבות (ואני ביניהן) , אשה חכמה וטובה ומיוחדת כל-כך. אז מה אני מנסה לומר בזה ? שניצול זמן לא מחייב הצלחה וששניהם לא מחייבים שנהיה אנשים טובים יותר, טובים באמת, כאלה שנרצה להעריך.
אני קוראת את עצמי ומשהו צורם לי, אני נשמעת קצת מחנכת ומורתית, לא התכוונתי לזה, כלומר כן התכוונתי למה שכתבתי אבל יצא לי קצת עקום וחלקי, מקווה שתצליחי לקרא בין השורות בכל אופן.
וחג שמח שיהיה, כמה חיכיתי לסוכות, שבוע של בטלה, שבוע שבו לא צריך לזוז (-:
-
בשמת_א*
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
איך מתחילים לזוז
כמה חיכיתי לסוכות, שבוע של בטלה
חחח ואילו אני רשמתי אותנו לסובב תל אביב (רוכבים באופניים, אבא שלי ואני עם הילדים הצעירים יותר נרכב במסלול הקצר - רק 9 ק"מ).
חחח ואילו אני רשמתי אותנו לסובב תל אביב (רוכבים באופניים, אבא שלי ואני עם הילדים הצעירים יותר נרכב במסלול הקצר - רק 9 ק"מ).
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
איך מתחילים לזוז
המלצה שלי : במקום להכין רשימות מה צריך לעשות ולשפוט את עצמנו מה הספקנו ומה לא, להתחיל ברשימה של " מה עשיתי היום:" ובכל יום למלא אותה בימים קשים אפילו בדברים פשוטים כמו : צחצחתי שיניים, הצלחתי לקפל את ערימת הכביסה ...הרעיון הוא לחזק את עצמנו ולראות את העשייה במקום את חוסר העשייה דבר שימלא אותנו סיפוק ולא שיפוט כשאנחנו מסתכלים על רשימת המשימות שלא התמלאו....
איך מתחילים לזוז
המלצה שלי : במקום להכין רשימות מה צריך לעשות ולשפוט את עצמנו מה הספקנו ומה לא,להתחיל ברשימה של " מה עשיתי היום:
ראיתי איזה הרצאה של איזה קצין בכיר בארה"ב שממליץ לסדר את המיטה ברגע שקמים, כך מתחילים את היום בהשלמת משימה וזה משפר את המוטיבציה להמשך העשייה היומית.
ראיתי איזה הרצאה של איזה קצין בכיר בארה"ב שממליץ לסדר את המיטה ברגע שקמים, כך מתחילים את היום בהשלמת משימה וזה משפר את המוטיבציה להמשך העשייה היומית.