אימא שותקת

[דנה_אום*]

חושבת על ויפאסנה. עשרה ימים נטו של שתיקה. אי שם בערבה. קוסם לי, בוער בי אבל...
לא על חשבון הילדונת.
היא בת שנתיים.
רוב הימים איתי, רוב היום (-:
בקיצור - רגילה להיות עם אימא המון. עדיין יונקת.

אם וכאשר זה יצא לפועל היא תשאר עם אבא ועם סבתא (אימא שלו) ש(את שניהם) היא מאוד אוהבת. ומרגישה מאוד בנוח...

זו תהיה למעשה הפעם הראשונה שאימא "תיעלם" ליותר מחצי יום.
היא ילדה מאוד מאוד נוחה, זורמת חברותית וכו' אבל נראה לי כאילו עשרה ימים זה ים של זמן לילדה כ"כ קטנה.
מה אתם אומרים?
למי שיש ניסיון עם עזיבה בגילאים כאלה אשמח לשמוע חוויות (טובות ורעות)

לא רוצה לגרום לה לאיזו חרדת נטישה חלילה

הרגיעוני נא.

[ניצן_אמ*]

להגיד לך למה אני שותקת?

[תבשיל_קדרה*]

עשית ויפאסאנה בעבר?

[אולי*]

אני יודעת שבזמנו הם עשו קורס מיוחד לאמהות,
בני הזוג והילדים שוכנו באכסניה קרובה
ומדי כמה שעות נפגשו להנקות וכאלה.
תבדקי, אולי זה קורה שוב.

יכולה להגיד לך שאני עשיתי את הקורס של עשרת הימים
שהיה כרוך מבחינתי בפרידה קשה-קשה
(לא מילד אלא מבן זוג שרק הכרתי והיינו בימים ראשונים של התאהבות
מטורפת ורק כי קבעתי את התאריך מראש הלכתי)
וזה הקשה עלי מאד את כל התהליך שם.

[טרה_רוסה*]

לי זה נראה ארוך מדי. אולי תמצאי משהו אחר במקום? סדנה של סוף שבוע שאפשר לראות את הילדה?

[תמר_ג*]

וזה הקשה עלי מאד את כל התהליך שם. ... הייתי מתרכזת כרגע בעיקר בך ומה שזה יעשה לך לעזוב אותה, כי נדמה לי שאם היא נשארת עם אבא וסבתא, יהיה בסדר. אבל האם את תוכלי להפיק את המיטב מסדנא כזו? אולי באמת כדאי לך לחפש סדנא שתעשיר אותך, קצרה יותר - פחות דורשת עבורך, פחות מחייבת. ולצאת במועד שתהי יותר שלמה ?

אבל רצית לשמוע חוויות טובות אז הנה אחת משלי:

לי יש ניסיון עם גיל טיפ'לה יותר מאוחר, שנתיים וחצי. הוא הפסיק (הופסק) לינוק חצי שנה קודם, טסתי לשבוע וקצת והוא נשאר עם אבא.
זו היתה הפעם הראשונה שלו בלעדי ושלי בלעדיו, חוץ מלילה אחד שהתאשפזתי כשהיה בן שנה לא עזבתי אותו קודם.
הייתי מאוד חרדה. אספר לך מה עשיתי -
קניתי לו לכל יום מתנה קטנה והוספתי מכתב עם ציורים ממני.
בכל יום כשעלה קצת קושי או געגוע אבא הביא לו את המתנה והקריא את המכתב. חוץ מזה הכנתי מין טבלה עם ריבועים וקניתי מדבקות יפות וגדולות וכל יום הם הדביקו מדבקה.

• עד היום הוא זוכר את עניין המדבקות ועברה כבר שנה וחצי מאז. חוץ מזה דיברנו כמה פעמים בטלפון, מה שבטח לא תוכלי לעשות.. אבל בדיעבד לא בטוחה שהשיחות האלו עשו לו טוב.

העדרות שלי עברה בצורה הרבה יותר חלקה ממה שחששתי שתהיה, זו היתה נסיעה משמעותית עבורי (טיול שורשים) שלא היתה יכולה להתאפשר במועד אחר.

..גם אני מפנטזת על ויפאסנה אבל יש לי יונקת קטנטונת בבית ואחכה שתגדל.

[אמא*]

השתיקה יכולה לחכות, לדעתי. למה דחוף לך לשתוק דווקא עכשיו?

אבל נראה לי כאילו עשרה ימים זה ים של זמן לילדה כ"כ קטנה. מדוייק. לדעתי, עשרה ימים בגיל הזה כמוה כנצח.

ליונק הפרטי בן שנתיים+, אפילו פרידה שבועית קבועה לארבע שעות קשה. אפילו שהוא נשאר אם אבא שלו, אותו מאוד אוהב...

[אמא_ללי*]

גם לדעתי זה המון זמן. בשביל שתיכן. ואני חושבת שלפחות לי היה קשה להתפנות למה שדורשת סדנא כזאת בכזה מצב. גם אם לא הייתי מדברת עם בתי בטלפון כי אולי זה יבלבל אותה, הייתי נורא רוצה לדבר עם בעלי ועם הסבתא כדי להיות מעורבת באיך עוברים עליה הימים האלה ואיך היא מתמודדת.
עוד אספקט שכדאי לקחת בחשבון - אצלי, לקראת הגמילה מהנקה כשהתדירויות פחתו, היו גלים של דאון הורמונלי רציני. תצטרכי גם תוך כדי הסדנה להתמודד עם גודש ו/או שאיבות.
לעמותת תובנה יש קורסים של ויפאסנה שהם גם יותר קצרים וגם יותר גמישים בתנאים שלהם. ויש גם מה שנקרא ריטריט עירוני - שבאים ליום שלם של מדיטציה ושיעורים אבל חוזרים לישון בבית. אולי את יכולה לנסות להתחיל ממשהו כזה - גם כדי לראות כמה את מצליחה להתפנות ולהתחבר בשלב זה של חייך, וגם כדי לתרגל את הפרידה באופן הדרגתי לשתיכן.

[דנה_אום*]

וואו, בנות אתן מפתיעות אותי כל פעם מחדש
ככה: ניצן - למה את שותקת??
תבשיל - לא, לא עשיתי ויפאסנה.
אולי - לצערי, בעלי לא יוכל פנות את הלוח לעשרה ימים כדי לבוא איתי - גם אם אכן קיימת כזו אופציה
(מה גם שלדעתי כל עניין המפגש איתם באמצע די "יקלקל" את התהליך שאני אמורה לעבור עם עצמי.
טרה - יש לך משהו להמליץ ? אני באופן כללי לא כל כך מתחברת ל"סדנאות" (איזה באג במערכת...) ודווקא בויפאסנה בגלל שזה אני מול עצמי בלי כל מיני "מעגלים" ו"שיתופים" (שכבודם במקומם מונח,כן?) אבל חשוב לי שהחוויה שלי תהיה טהורה שלי, עם השפעות מינימליות של הסובבים.
(לפעמים אני עשויה לשמוע מישהו מביע איזה רגש או מספר על חוויה שהייתה לו וזה מתערבב בשלי, פתאום אני חושבת על החוויה שלו במקום על שלי... או מתחילה להשוות וכאלה )

תמר -

ולצאת במועד שתהי יותר שלמה ?

כמו שאני רואה את זה עכשיו אף פעם (לפחות לא בשנה שנתיים הקרובות...) לא יהיה מועד טוב לעזוב את הילדה שלי לעשרה ימים. ובכל זאת, רוצה לעשות גם דברים כאלה שהם רק אני. לבד.
ואם אני אחכה יותר מדי זמן ... אולי תבוא עוד אחת/אחד ואז בכלל... (-:

אמא - לא דחוף לי לשתוק דווקא עכשיו. הויפאסנה, היא חלק מהחיפוש המתמיד שלי בדרך הרוחנית. חיפוש שאני עושה תוך כדי היותי אימא במשרה מלאה. וכן, זה "מאט" לי את קצב החיפוש אבל מעשיר אותו מאוד. ופתאום (כהגדרתך) יש בי צורך לקפיצת מדרגה משמעותית בחיפוש שלי , וויפאסנה נראית לי (כבר הבה זמן) כמו חלק מהדרך שנועדתי לצעוד בה.

אמא ללי תודה על הנקודה החשובה שהעלית. אם אני אחליט להשתתף בקורס, אני אפסיק להניק. ואעשה את זה מבעוד מועד כדי לא להקשות עוד יותר על הקטנה ועל עצמי. תודה על הדברים שכתבת.

[ניצן_אמ*]

אהובתי,

אני שותקת, כי אני מתה לעשות ויפסאנה כבר מלא זמן. וברור לי לחלוטין שזה פשוט לא יקרה בשנים הקרובות כי סדרי העדיפויות הפרטיים שלי במקום אחר.
אילו היתה לי אפשרות למקם אותם קרוב אליי או שהם יעשו את זה איתי, אז הכי טוב. זה לא ריאלי מבחינת הבנזוג. והאמת שגם מבחינתי. כי עם כל כמה שזה חשוב לי (או הו!) אז אם כל המשפחה שלי מצליחה להשיג חופש לעשרה ימים, כמו שאני, אני עולה על מטוס לנפאל או לדרום אמריקה. בלי לחשוב פעמיים...

מכיוון שאת אומרת שזה לא ריאלי מבחינתך להביא אותם איתך ואולי גם יפגע לך בתהליך, אז אולי הכי טוב לדחות. (כי המשמעות של זה היא להיות 10 ימים כאילו אין לך ילדה בת שנתיים, כאשר, במלוא הכנות - יש לך.)

בגלל זה שתקתי. כי נראה לי שזה לא מה ששאלת.

[דנה_אום*]

ניצ
אני אגיד לך מה. חלק ממני כמובן שמושך אותי לוותר ולדחות את זה. כי זה יותר קל ו"נכון" אבל עם כל הקושי שבזה (וזה וואחד קושי) דווקא מהדברים האלה אנחנו לומדים הכי הרבה על עצמינו, לא?
כשהייתי חודש באשראם (4 חודשים מיום החתונה) לא היה לי קשה ? היה. ואני לא מתחרטת לשניה.
גם הבן זוג לא. גם הוא למד על עצמו הרבה בחודש הזה.
אז פה מדובר בילדה. ולא רק בבן זוג. ואני צריכה לחשוב גם בשבילה כי היא לא יכולה להגיד לי את דעתה כרגע. (לא !!!!!!! אימא אל תלכי !!!!!!! (-: )-: )
אז אני יותר מנסה להתרכז בקושי שלה ופחות בקושי שלי.


אבל נדמה לי שאני יודעת מה את הולכת להגיד גם בנושא הזה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

גם אני חולמת לעשות שוב ויפאסנה. יחד עם זאת,
זה נראה לי סוג של אסון עבור בתי (שנה ושמונה) אם אעלם לה.

[פלוני_אלמונית*]

אם את רוצה לגמול אותה מהנקה אז אולי זאת שיטה

[פלוני_אלמוני*]

את מעוררת אצלי השראה.
אני חולמת על ויפסנה כבר הרבה שנים ובגלל הילדים חשבתי שזה לא אפשרי והנה בעצם את מעלה את האפשרות שדווקא כן.
תודה

[דנה_אום*]

אני מעוררת השראה . גדול D-:

[לוטם_מרווני*]

ויפסנה זה לא עשרה ימים אלא 12 יום. יום ההגעה ויום העזיבה לא נחשבים מבחינת ספירת הימים אבל כן תופשים מבחינתי.
אם לא עשית עדיין ויפסנה כדאי לך לדחות את זה.
כאחת שעשתה ותעשה שוב- אני אחכה לגיל 8 בערך של הכי צעיר כדי להעלם לשתחים עשרה יום במדבר. מקווה שעד אז זה כבר יהיה בצפון.
זו לא התנסות רוחנית, וחשוב לי להדגיש זאת. זו עבודה. ולא רוחנית אלא תחושתית.

[דנה_אום*]

מעולם לא אמרתי שזו התנסות רוחנית. זו תהיה חוויה (שכרגע אני לא יודעת לתייג אותה כי טרם חוויתי אותה) אבל ללא ספק תהיה חלק מהדרך שבה אני מנסה לצעוד
אפשר לקרוא לה רוחנית, תחושתית או אחרת. אני אלמד משהו. ייתכן מאוד שבשבילי הוא יהיה רוחני ולא רק תחושתי.

וכן, זו עבודה. אבל מישהו צריך לעשות אותה (-;

[א_ל_א_ן*]

מאוד קוסם גם לי.
לא הייתי עוזבת יונקת בת שנתיים.
מתחברת למה שאמרה לוטם.
לחכות עד שהצעיר בן שמונה נראה לי המינימנום. בטח לא לפני.

[ניצן_אמ*]

לעזוב בנזוג זה קשה לך וזה קשה לו, אבל שניכם אנשים מבוגרים שמבינים שיש סוף לדברים האלה. שזה לא נצחי. שמבינים את הגעגוע ויכולים אפילו להנות ממנו ולהתמסר לו.
אני לא יודעת אם זה בכלל בגדר "געגוע" אצל ילד כל כך קטן או יותר פחד מוות (מוות של אמא שנעלמה, מוות של עצמו שלא מוגן. לא יודעת.) אני עם לוטם. כשצעיר ילדיי יהיה בגיל שבו אני ארגיש שהוא מסוגל להבין מה זה "12 ימים" ומה זה "אמא נמצאת עכשיו במקום אחר שאיננו לידי" אז אני לא אלך לעשות ויפסאנה. אני ארוץ. (לא רוחנית)

הבת שלי נפרדת מאד בקלות מסבים שבאים לביקור ומעוד אהובים וזוכרת אותם בחיבה ונהנית לראות תמונות או לדבר בסקייפ.
אני חושבת שזה בגלל שיש קבוע מוחלט בחייה בדמות אמא שלא תעזוב אותה.

(זה מה שחשבת שאני אגיד? צדקת. )

[דנה_אום*]

כן, זה מה שחשבתי. ובהחלט ברור לי ההבדל בין לעזוב מבוגר ובין לעזוב פעוט.

הולכת לחשוב על זה.

[דנה_אום*]

אז אחרי שקראתי את כל מה שכתבתן, וחשבתי על זה... החלטתי לדחות.
לא ברור בכמה זמן...
אבל זה מרגיש לי באמת הכי שלם, הכי נכון. הויפאסנה תחכה.
אולי אבדוק ב'תובנה' אם יש אופציות אחרות. קצרות יותר. משפחתיות יותר.

תודה לכולכן

[נוסעת_סמויה*]

הנושא של פרידות מתינוקות הוא נושא רגיש אצלי. אני לא מסוגלת לעזוב תינוקות שלי ומתאפקת לא להטיף את דעותיי בנושא לאחרים. בדומה למה שאמרה ניצן, יש לי הרגשה חזקה שתינוק שנעזב על ידי אמא לא ממש מסוגל להבין שהיא תחזור בסופו של דבר, וזו נראית לי חוויה שעלולה להיות טראומטית.
(בגיל חצי שנה השאירו אותי למשך שבועיים וחצי אצל המטפלת שלי, וכל שאר המשפחה נסעה לחופשה בחו"ל. כמובן שאין לי שום זיכרון מודע מהתקופה הזו, אבל בכל פעם שתינוקת שלי מגיעה לגיל חצי שנה, יש לי הצפה של עצב עמוק ותחושות חזקות של נטישה - איך יכולתם לעשות לי את זה?).
כל זה כדי לספר שכאשר בתי השנייה הייתה בת שנתיים וחודש, נסעתי לשבוע, לכנס מקצועי באיטליה, וזה היה בסדר גמור. יותר מבסדר.
גם אני השארתי בבית הפתעות ומכתבים לכל יום, אבל ההבדל הכי חשוב לדעתי היה שהיא הייתה כבר פעוטה מדברת, בגיל שבו אפשר היה להכין אותה לנסיעה הזו, לדבר איתה לפני, תוך כדי ואחרי. היא נשארה בבית עם אבא שלה ואחותה ועם סבתא קרובה ואהובה, ולהרגשתי היו שם געגוע וקושי מסוים, אבל שום דבר שפגע בה או ביחסים בינינו, לטווח קצר או ארוך. אולי להפך.
אני חושבת שכולנו חווינו בנסיעה הזו געגוע טוב ובונה. בעלי, שהרגיש באותה תקופה שהילדה קצת זרה לו, אמר אחר-כך שהנסיעה מאוד קירבה אותה אליו וחיזקה את הקשר ביניהם.
לקחתי בחשבון שהנסיעה תגרום להפסקת ההנקה, אבל להפתעתי זה לא קרה. אחרי שבוע הילדה קפצה על הציצי בשמחה וההנקה התחדשה לעוד כמה חודשים טובים.

בקיצור, דנה, אני חושבת שעם הכנה מתאימה והיערכות מתאימה, בגיל שנתיים כבר אפשר לחשוב על פרידה של כמה ימים. מאחר ש-12 יום זו בכל זאת תקופה ארוכה, ובהתחשב בכך שהבת שלך רגילה מאוד להיות איתך, אני בכל זאת מצטרפת להמלצה למצוא לך בשלב זה רטריט קצר יותר (מבודד ובלי מעגלים ושיתופים למיניהם). אם זה יעבור בטוב על כולכם, תוכלי לשקול לעשות ויפאסאנה רגע לפני ההיריון או הלידה הבאה (אפשר לעשות את הקורס בהיריון).

(אגב, האם מישהו באתר היה מעלה על דעתו לפתוח לדיון את השאלה האם אבא לפעוטה יכול להיעדר לשבוע? נראה לי ששאלה כזו כלל לא עולה על הפרק, ואצלנו לפחות, בגיל כזה אבא כבר חשוב כמעט כמו אמא (הקטנה אמנם הייתה יותר קשורה אלי, אבל אחותה הגדולה הייתה קשורה יותר אליו)).

[נוסעת_סמויה*]

אני שמחה שהגעת להחלטה שאת שלמה איתה.

הדיון העקרוני נראה לי חשוב.
כדאי להחליף ל-שם דף מתאים (מתי ואיך להיפרד לכמה ימים מהילדים ?) ולאנדקס ב-מדור הורות ומשפחה או ב-מדור אתגרים בהורות.

[רחל_ברמן*]

בגיל חצי שנה השאירו אותי למשך שבועיים וחצי אצל המטפלת שלי, וכל שאר המשפחה נסעה לחופשה בחו"ל


אגב, האם מישהו באתר היה מעלה על דעתו לפתוח לדיון את השאלה האם אבא לפעוטה יכול להיעדר לשבוע?
אני. ומקווה שלא נצטרך לעמוד בדילמה הזו.
(שנינו חוזרים בקרוב לאקדמיה, והתוכנית היא לסוע ביחד לכנסים. אבל ברור לי שבאיזשהו גיל השיקול הכלכלי יגבר... השאלה היא רק מתי).

[רחל_ברמן*]

יש גם את חופשה בלי ילדים, מתי לנסוע בלעדיהם, ו{{}}התלבטות לגבי נסיעה.

[אשה_ואם*]

12 יום בגיל שנתיים נשמע הרבה יותר מדי ארוך, אבל אני לא בטוחה שתצטרכי לחכות עד גיל 8. מתחושתי האישית, מגיל 5 בערך לא היתה בעיה גדולה לעזוב את ביתי לזמן כזה. היא היתה מסתדרת מצוין עם אבא והמשפחה. אולי עצובה קצת, אולי מתגעגעת, אבל ממש בסדר. עם אחים צעירים המצב בד"כ עוד יותר קל, כי הם נשארים עם האח הבכור שהוא דמות חשובה וקבועה. אז יתכן שאפשר יהיה עוד קודם.

12 יום זה ממש ממש ארוך! אני מנסה לחשוב על המילואים של בעלי 14 יום, והיתי בלעדיו, זה ממש היה פרק חיים.