אימפוטנציה ביתית

רציתי לשאול את דעתכם הנחשבת בעניין הבא:

בעלי היקר לי מאוד הוא מהנדס הייטק מצליח המתקדם בקצב מדהים בחברתו הודות ליוזמתו הרבה ראשו הגדול וחוכמתו....
אך .... בביתו הקט מגלה מה שאני קוראת "אימפוטנציה ביתית" - הוא אינו מסוגל לעשות דברים פשוטים ביותר מבלי לשאול אותי, או לקבל "הוראות" ממני (ואני דווקא לא מתעניינת בתפקידי ניהול)...
יכול להיות מצב ששניינו יושבים באותו מרחק מהבת החמודה שלנו בת השנה והיא תשחק עם סכין חדה בצורה מסוכנת... אישי היקר יפנה את תשומת ליבי לעובדה שהיא משחקת עם הסכין בצורה מסוכנת... אך לא יעשה בעצמו משהו בנידון.... הדבר כמובן ממשיך בכל עניין אחר הקשור לבית, כביסה, ילדים, גינה...

WHAT AM I DOING WRONG???

ממש לא מתאים לי להיות אמא שלו.... דיברנו על הדברים אין סוף פעמים ... ואין שיפור לא בתחום הבית (מהרמת נייר שנפל על הריצפה המשך בתיקון מנורה וכו') ולא בתחומים האחרים....
האם עליי לוותר... לקבל אותו ככה כמו שהוא? הנטל עליי רק ילך ויגבר עם השנים, לכן לא בא לי לוותר?
אולי אני צריכה לשנות משהו בעצמי??מה אני לא רואה?
אני מבקשת מראה מכם.... תודה.

אני תוהה מה קורה כשאת שואלת אותו "למה אתה לא מוציא לילדה את הסכין מהיד"?
כלומר לא ביקורת ("למה אתה אומר לי להוציא במקום לעשות את זה בעצמך??") אלא שאלה פשוטה. מה הוא עונה?

ואם כשהוא יפנה אלייך ל"הוראות" תעני לו "מאמי אני בטוחה שאתה יודע מצויין לבד" מה אז יקרה?

האם יכול להיות שהוא פונה אלייך מתוך פירגון? לתת לך הרגשה של חזקה?? (דווקא מפני שאת לא בתפקיד ניהולי)??

אני שואלת שאלות פשוטות וגם מבקרת לפעמים- הכל תלוי במידת הסבלנות שלי - ואז או שהוא עושה את המתבקש מהשאלה (כלומר לוקח את הסכין...) או שהוא עונה כמו ילד קטן "אבל אני לא מוצא את זה..." או "אני חייב ללכת לעבודה" (על פעולה שכל העיכוב שהיא יוצרת זה 2 דקות עיכוב)....
גם כשאני מפרגנת - למשל שהוא יודע מצויין לעשות קוקיות לילדה (בת ה-3 שלנו)... ונוצר משבר קטן איתה... הוא מיד פונה אליי, כאילו שאם אני הייתי עושה את זה זה היה חוסך את המשברון (על צבע הקוקיה או משהו טיפשי אחר)...כאילו בורח מהתמודדות.

זה לא נראה בעיני פירגון, אלא בריחה מהתמודדות עם תוצאות הפעולה- למשל: לקיחת הסכין ודאי תגרום לבכי ...

אני גם קצת כזה, והאמת אני לא יודע למה. אולי זה הרגל לחלוקת תפקידים ברורה יחסית בעבודה ומילוי מטלות (מה שכלכך שונה מהפעילות בבית), אולי זה הצורך לברוח מאחריות לפעמים ולהיות בבית מה שאתה לא יכול להיות במשרד, ואולי דברים אחרים.

אני יכול לתת לך טיפ אחד שעוזר לי - הגדרת אחריות ברורה, בחתך של זמן, משימות ספציפיות או כל דבר אחר. זה אולי נשמע מוזר, אבל אם אנחנו קובעים שהערב אני אחראי על הילדה הכל מתקתק, אם לא - אני עפיפון. זה לא חייב להיות משהו קבוע, פשוט להגדיר במקום שאחד עושה א' וב' והשני ג' וד'. כמובן שמי שצריך לחלק את העבודה זה את (-:

אגב, במטוס דו מושבי יש נוהל מאוד חשוב שאומר שכל פעם שמעבירים את השליטה במטוס בין שני אנשי הצוות אומרים "אני לוקח" ומאשרים "אתה לוקח" כדי לודא שמספר המטיסים הוא 1 (לא 0 או 2...). אנחנו כנראה מניחים שאתן לקחתן עד שלא מעבירים שליטה...

בועז הפיל לי אסימון:
אולי בעלך מצליח בעבודתו, אבל אולי הלחץ של האחריות וההצטיינות שם הוא עומס גדול עליו?
שם הוא כזה כי "אין לו ברירה", הוא נלחץ וחייב, הוא מוכרח "להעמיד פנים" לפני "כולם" (אני לא מצליחה לנסח טוב, אבל אולי תביני את הכיוון),
ובבית איתך הוא לא מפחד ממך (לא מפחד להיות חסר אונים בתפקיד האב) - אבל מתגלה וצף הפחד שלו, האמיתי, חוסר האונים, ההרגשה "אני לא יודע מה לעשות וכל מה שאני עושה הוא בטח לא טוב".

מה את יכולה לעשות?
בין היתר, להגביר את המינון של הפירגון, ולהשתדל לא להתלונן או לבקר, כי כל ביקורת רק מחזירה אותו לתפקיד הילד הקטן שאת אמא שלו.
ועוד:
"אשתי, הילדה משחקת בסכין"
"כן? מה אתה חושב שכדאי לעשות?" (בנימה מתייעצת נייטראלית. סה"כ בעקרון הרצף מוצעת האפשרות - לתת לה!)

<בשמת תשתדל להקשיב גם בעצמה לעצות שלה>

אני גיליתי שאצלנו כשהוא בבית הוא פשוט מתעופף ומרחף כי אין לו דברים על הראש (כמו בעבודה) והוא לא צריך להתעסק ולחשוב ולהראות ולדעת (כמו בעבודה). כאילו הוא יכול להוריד הילוך לגמרי ו...כן לפעמים הוא יסתובב ובכלל לא ישים לב שיש דברים על הרצפה (ילך מעל), או שאומני בדיוק מנסה להשיג את תשומת ליבו וכאלה.
אבל לפעמים זה אחרת וזה קורה בד"כ כשאני מצליחה לשחרר ולא "לבקש" "לדרוש" "להאיר את תשומת ליבו" לכל מיני דברים.
כאילו יש לו מעין זמן בלתי מוגדר בו הוא צריך "להשוות לחצים" עם הזמן היותר עמוס שלו ולהחליפו בזמן רגוע חסר מעש ואחריות ואז הוא ממש מסוגל לעשות מלא דברים שלי אין חשק אליהם: לעשות כלים, להוריד כביסה, ללכת איתה לטיול, להתעסק בגינה ועוד דברים רבים וטובים.
אז אולי מה שאני מציעה זו סבלנות, לאפשר space, לא ללחוץ ולהילחץ?
טוב, אני יודעת שזה קל לומר, אבל לא תמיד זה קל לבצע.
אבל יש ימים טובים יותר ויש ימים פחות. צריך לתרגל ולהתרגל.
בהצלחה!

לי יש טון מיוחד לסיטואציות כאלה:
בעלי: "אשתי, הילדה משחקת בסכין".
אני: "אהה".
וזהו - הוא כבר יכול להשלים את המשפט בעצמו.

נשמע שאתם צודקים, בניסוחים שונים, אולי לתת קצת SPACE לפני כל המטלות והבקשות, כדי להתאוורר מהיום העמוס והלחוץ שבו הוא צריך להוכיח את עצמו כל הזמן...
לי תמיד נראה שהאיוורור נוצר מעצם היציאה מהבית לעבודה, אני רוב הזמן בבית ועובדת מעט מאוד- והעבודה בשבילי היא לפעמים התאווררות... (כשמישהו שאני ממש ממש סומכת עליו שומר על הבנות , כמו בעלי)

בסה"כ לי אין SPACE ....(שוב מתחשבנת- איכס!) גם לי בא להיות עפיפון לפעמים!

ואיך איך נפטרים מחוש הביקורת הנוראי הזה? אני כבר רואה איך בלי להרגיש באופן המאוד עדין בו אני עונה לביתי אני מעבירה לה את החוש המאמלל הזה.

איך נפטרים מחוש הביקורת הנוראי.
כשתגלי - תספרי לי... אני עושה כסף מחוש הביקורת הנוראי שלי, אז עוד יותר קשה לי להיפטר ממנו ביחסים הבין-אישיים.
(טוב, אולי תראי מה שכתבתי ב איך מנקים בחינוך הביתי )

במשפחה שלי נהוג לקרוא לאשה "השלטונות". לדוגמא, שאלה: "אתם באים לטיול בסופשבוע?" תשובה: "אני עוד לא יודע. עוד לא דיברתי עם השלטונות."

אצלנו זה "ההנהלה"

ואבא שלי קורא לאמא שלי "מנהל עבודה" (-:

ראה הבעל שבתמונה המשפחתית המופלא!
(ותודה מאוחרת ל רועי שרון על ההארות שלו שם)

ספרי לי על זה,
אצלנו זה ממש מגיע למצבים שאני נהיית סמרטוט.
מצד אחד אני אומרת לעצמי "נמאס לי ", היום אני אעשה הכול מבלי לחכות לעזרה, ומצד שני, אם הוא לא מרים מהרצפה או נועל לו סנדלים כשאני מתרוצצת כמו פורפרה לפני שיוצאים מהבית בנסיון להכין תיק, להכין צידה, לקפל את העגלה,
להתלבש ולנעול נעליים, לחפש את המפתחות, לסגור את הטלויזיה ואת האורות, ולנעול את הדלת, אז אני מתפרצת. מה הוא לא יכול לנעול לו את הסנדלים ולהלביש אותו? מה זה?
לפעמים כשאני מלחיצה אותו אני מגלה שהוא לא הוריד את המים בשירותים. אני שואלת למה, "כי לא היה לי זמן".. אין לך שתי שניות להוריד את המים? העפיפונות שלו גובלת בטירוף.ואני עייפה רק מזה.

חברים!
לאור הקריאה של תגובותיכם, הדף על הבעל במשפחה, המאמר שהפנתה אליו מסעדה ניידת וכמובן מחשבות רבות שלי בנושא....הגעתי למסקנה שמאז "נוסד" האדם - הנשים היו בתפקיד המלקטות , מגדלות הילדים וכו', והגברים היו יוצאים למסעות צייד ארוכים...
ומאחר והאדם קיים כבר כמה מליוני שנה הדבר טבוע בגנים שלנו, במסגרת ניסיונינו לחיות ולגדל את ילדינו "באופן טבעי"- כנראה שעלינו לקבל בצורה זו או אחרת את תפקידנו (כמובן שפה צריך לסייג ולומר שזה בתנאי שאנו מורידים מעט מהתובענות של העולם המודרני מכל אחד מאיתנו- נשים גברים וילדים ואולי פה המוקש וזה הדבר שקשה לעשות)...
וכאן אהבתי את ההארות של רועי שרון בעניין בדף על תפקיד הגבר במשפחה - בנוגע לחוסר היכולת שלנו לגרום לאדם להשתנות, נכון! השינוי יבוא אך ורק אם האדם ירצה בשינוי... השאלה אם אפשר בכלל להלחם עם מה שנמצא בדמנו או בגנים שלנו ?

השאלה היא למה להילחם? (והתשובה כמובן תלויה במה שרוצים לשנות).
מה שאהבתי בדברים של רועי זה האבחנה שלפעמים דוקא חוסר הלחימה והקבלה שאת מזכירה יוצרים שינוי.
ראית איך ילדים קטנים מתקשים עם הברגה? לפעמים אני חושב שגם אנחנו מנסים בחיים יותר מדי בכח במקום לחפש איך לסובב את זה...

היום אני אעשה הכול מבלי לחכות לעזרה
מוכר, מוכר.
מתחשבנת ושות' - הקאץ' הוא שאנחנו אמורות לעשות הכל, אבל בעזרת נשים אחרות!
בבתים שלנו אנחנו תקועות לבד בלי השבט שלנו, ועם תוספת של עבודה שהבית המודרני גורם לנו (לעומת אורח החיים שהאדם הקדמון בנוי לו).

אולי לשנות את ההרגשה כלפי עצמך. במקום להרגיש קרבן, אני מרגישה גאווה על כך שהצלחתי "לתקתק" את הכל בעצמי. אם כי יש לציין, שבדרך כלל אצלנו זה ממש לא ככה, ובנזוגי בהחלט, פעיל, יוזם, לוקח אחריות (בתחומים מסוימים יותר ממני) - אולי הייתי מרגישה אחרת אם זה היה יומיומי. אבל את בהחלט יכולה לפרגן לעצמך את ההרגשה של סופראמא. ואולי, אם הדברים יעשו עם חיוך על הפנים (כי זה כיף להרגיש מוצלחת), יהיה יותר קל לעשות אותם, ואולי הוא אפילו יצטרף לתענוג...

מתחשבנת, אולי יעניינו אותך גם הספרים "אין לי מושג איך היא עושה את זה" ו" תחזוקת בעל ". נכתב כאן קצת עליהם, ב-המלצות ספרים ואולי גם בעוד מקומות.

ענת את מוזמנת לשנות את שם הדף, אני לא יודעת איך... אבל לפעמים זה קולע בשתי מילים להרגשתי. כנראה שלא להרגשתך. אשרי לך וטוב לך.

חוץ מזה אז מה עושים כתחליף לשבט?

זה מזכיר לי, וזה ממש לא קשור לדף, שיש אמא במפגשים אצלינו שכל הזמן, אבל כל הזמן, מתלוננת על כך שאלה חיים לא נכונים. שאנחנו סביב הילדים כל הזמן במקום שהילדים ישתלבו בחיי הבית. שיש בעיה אמיתית בחינוך הביתי. שהוא לא מתאים לחיים היום. היא מתרגזת לשמוע שאני מנקה את הבית בערב אחרי שהילדות ישנות כי זה לא חיים. שצריך לנסוע כדי להיפגש כי זה לא טבעי. ועוד ועוד.
זה קשה לי לשמוע וקשה לי להתמודד עם זה. לא כי זה נכון. והרי זה די נכון...לטס פייס איט ,אלא כי כל אלה הם לא שיקולים אם לעשות חינוך ביתי או לא. בכלל, המילים חינוך ביתי מפספסות כאן. זוהי דרך חיים, שהחינוך הביתי הוא חלק ממנה. ואנחנו חיים ככה, בעצם, כי אנחנו לא יכולים אחרת. אפשר לומר, כי אין לנו ברירה. לאחרונה קשה לי במפגשים כי אין לי כוח לשמוע "תלונות מבית". אין שבט. ככה זה. לא יודעת איך עושים. ואין שבט. יש במקרה הטוב שותפים לצרה. אבל גם שותפים לשמחה. לבחירה. עכשיו אני אלך לראות לאן להעביר את זה.

לדף מפגשי חינוך ביתי כמפגשי תמיכה (אני מקווה שלא טעיתי בשם הדף...)

כן, כמובן חשבתי על הדף הזה, אבל הנושא שהתכוונתי לכתוב עליו הוא לא הבעיה במפגש, אלא ההכרה בכך שאין שבט. ושבנוסף, התפקידים המסורתיים מתבלבלים בסידור החדש. מודל לחיקוי אין לנו כל כך, ועם זאת ברור לנו, לי לפחות, שזו הדרך. אז נגזרה עלינו בדידות? תיסכול? געגועים מתמידים לבלתי מושג? אולי יש מקום להשלמה? להבנה שככה זה? כי חוץ מתלי מילים עוד לא ראיתי פה אף אחד עובר עם הוריו המזדקנים לישוב אקולוגי צמחוני רוחני מחנך בביתי. לי אישית זה נשמע מפחיד לגור במקום כזה גם אם היה לי חשק לעבור דירה.
נזכרתי מאיפה בא לי ענין האין ברירה. שמעתי את צפריר אומר את זה בסופשבוע בים. "אין לנו ברירה!". כהסבר לבחירה בחינוך הביתי. ההסבר הכי מוצלח ששמעתי עד היום.

מתחשבנת, סליחה, הא? (-: , זה לא נסיונות התנכלות לדף. בקרוב ימצא למלל הזה מקום. אולי בסל הגריסה של "עריכת כל הדף" (-:

אולי לגור קרוב להורים ?

אולי בסל הגריסה - חס וחלילה!

אני לא יודעת, ענת - אולי כי אנחנו צעירים יותר מכם בענין, אנחנו עוד מקווים למצוא מקום מתאים יותר בשבילנו.

אף אחד עובר עם הוריו המזדקנים לישוב אקולוגי צמחוני רוחני מחנך בביתי
אני מוכנה לעבור מחר .
אבל לילדים שלי יש גם אבא.
ואני לא הקובעת היחידה.

השאלה היא אם זה לא יותר גרוע. ראי ב לוג שליטה בגרוש. כשאת איתו, יש לך השפעה (כן, כן, אפילו אם לא רואים). בנפרד, הקול שלו שווה כמו שלך, אבל אין לך אופציה להשפיע על הדיעה (שלא לדבר על מצבי דווקא...). אי אפשר להתגרש מאבא...

לפעמים כשאני מתעצבנת באופן גבה-גלי אני נכנסת למודוס החשיבה של ה"מתחשבנת" וחושבת לעצמי, למה לא לעשות את זה רשמי?
ואז כמובן אני מתחילה לחשוב, ונעשה לי ברור שזה יהיה יותר גרוע.
אני מתקררת, הגלים יורדים, ואני מתחילה להטיל ספק בכל המחשבות שלי ולהזכיר לעצמי שעליתי על הפסים הלא-נכונים, אלה שכשנוסעים בהם מגיעים פתאום ללא-מוצא. לוקח לי זמן להיזכר איפה הצומת הנכונה, ואיך פונים שם, אבל אני נזכרת בסוף.

בשמת,
טוב לדעת שאפילו את אנושית.

אילולא הייתי אנושית, לא היה ערך למה שאני אומרת כשאני לא מעוצבנת.
אי אפשר לכתוב בצורה אמיתית ממרומי האולימפוס.
צריך קודם לעבור את המסלול בבוץ (דם, יזע ודמעות).

אז, למשל, מה שוות המלים שכתבתי למתחשבנת, אילולא הייתי אני גם "מתחשבנת" לפעמים, ואני יודעת איפה היא ולמה?

אפשר כמובן לפתח דיון פילוסופי בשאלה, אם אי אפשר לתת עצות לאחרים שעומדים במקום שלא עמדת בו. בהחלט אפשר.
אבל יש ערך מוסף לדברים שבאים מלב שהיה שם.
אם נאמר "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", אז גם בלי לדון, זה נותן הרגשה טובה יותר אם היית במקומו.
זו לפחות דעתי.

סליחה, אבל אני חייב - "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" זה קצת פרדוקס: או שאתה דן את הדן למרות שאתה לא במקומו ואז אתה דן לפני שהגעת למקומו, או שאתה דן אותו למרות שאתה בעצמך דן לפני שאתה מגיע למקום... כמובן שאם מישהו בעבר דן משלא מבמקום הנידון, ועתה חזר בו מנוהגו ואינו דן עד שמגיע למקומו, הרי שהוא יכול לדון את הדן טרום ההתמקמות שכן הגיע למקומו ועבר ממנו והלאה.....

בשמת, מספיק פילוסופי (-:

ולעניין, אני חושב שבזוגיות מאוד חשוב לא להיות במקום של מחשבות כאלו. אני מאמין שזוגיות (וגם קשרים אחרים) צריכים לבא ממקום של "אקסיומת הביחד" שבכלל לא בודקת את השאלה של הלמה, או האם היה יותר טוב לבד. אני מוצא המון כח בלא לעסוק בכלל בכך ובהתיחסות אילנו כזוג כמצב טבעי ושלם. כמובן שזה נכון עד שמתקבלת סתירה של תחושה מאוד חזקה שזה לא נכון להיות ביחד, (גם סתירה פיזית עומדת בקריטריון...) ובאינטנסיביות של חיי משפחה אני בטוח שכשזה באמת לא נכון - אין ספק.

בועז, אני מרגישה כמוך, "אקסיומת הביחד" - אהבתי. את ההתלבטויות גמרתי כשהחלטתי שזה זה ומאז אני רק מתלבטת באיזה תוכן למלא את החיים המשותפים שלנו.
דווקא לבן זוגי היו רגעים שנדמו כרגעי חולשה (שניים, שזכורים לרע), אבל כנראה שמה שאפשר לו את החולשה היה חוזק הביחד, כך שהחולשה לא היתה ממשית. לא ברור, הא? השורה התחתונה היא שהאקסיומה חיה ונושמת.

המקור ל"אקסיומת הביחד" היתה שיחה עם אחד המילואימניקים ביחידה כשהייתי צעיר, ששאל האם אני וחברתי (והיום אישתי) חושבים להתחתן. אמרתי שעוד לא, כי אני עוד בצבא, היא מתחילה לימודים ואף אחד מאיתנו לא יודע לאן יצמח. מה יקרה אם אני ארצה להיות רמטכ"ל והיא לגור בחו"ל?
התשובה שלו היתה שהמסקנה הגיונית בתלות בהנחות - אם אנחנו מניחים שצמיחה אישית קודמת לזוגיות. לעומת זאת, אם מתחילים מ"אקסיומת הביחד" הרי שכל אחד מאיתנו יצמח לאן שנוכל ונחליט כזוג להגיע. אני אהבתי.

מעניין. הרי ה-מבחן ליחסים הוא אם הם מאפשרים צמיחה ביחד. אז מה שאתה אומר בעצם, זה שזה עניין של החלטה על נקודת המוצא. כלומר, אם מתחילים מ"אקסיומת הביחד" זה ילך כי יש את הבסיס שמאפשר צמיחה. זה הופך את כל עניין הצלחת הזוגיות להרבה פחות מקרי.
מתאים לי ואימצתי.

אבל זה ברור, לא?
אם אין אקסיומה כזאת, במוצהר/במודע או שלא, לא מתאפשרים מעברים משותפים (דירה, ארץ, קרירה, סגנון חיים) הדרושים להתפתחות של כל אחד מבני הזוג בכל מיני תקופות.

כן, אבל אלה דברים חיצוניים שאולי קל יותר להתמודד איתם בזוג מאשר עם שינויים פנימיים. אם אין שיתוף בשינוי הפנימי, אחרי כמה שנים יתכן שלא תכירי את בן-זוגך. אם אתם ביחד no matter what אז תהיי חייבת לעשות הכרות מחודשת כל הזמן ולא ולשבור את הכלים.

אם אין שיתוף בשינוי הפנימי
אז מה עושים?
נגיד שצד א' עובר שינוי פנימי, וצד ב' לא עובר שינוי פנימי.
איך מונעים את המצב שהם מתחילים לחיות חיים אחרים, מקבילים אבל לא ביחד?
ונגיד עוד משהו:
נגיד שאחד מבני הזוג נהנה להיות הורה. ונגיד שבן זוגו מגלה (אחרי שיש כבר ילדים) שבעצם נחמד לו ש"יש" לו ילדים, אבל אלה לא החיים שהוא רוצה.
מה יעשה המסכן שלא יכול כבר להחזיר את הילדים לחנות? כשהוא מוצא את עצמו במצב ללא מוצא שהוא לא חי את החיים שהוא רוצה?
ומה יעשה בן זוגו, שמגלה שהוא במובנים רבים מאוד "לבד עם הילדים" ושהרי הוא יכול לשנות רק את עצמו, ולא את בן זוגו? גם הוא לא יכול לפתור לבן זוגו את הבעיה, כי אף אחד לא יכול עכשיו לתת לבן הזוג את "החיים שהוא רוצה" (עלו במוחי כל מיני פתרונות זוועה אבל מחקתי אותם מייד, אסור להגיד דברים כאלה, טפו טפו טפו חמסה חמסה לא אמרתי כלום לא חשבתי כלום)?

בקיצור, שאלתי הפילוסופית הבאה היא, האם "אקסיומת הביחד" לא דורשת מלכתחילה שבן הזוג יהיה סוג של חבר ושותף ופרטנר, ששמח על ההתפתחות של בן זוגו ופתוח לה?
ואם הוא לא כזה?
אז אקסיומת הביחד דורשת שבן הזוג ששואף להתפתח - יעצור את התפתחותו ויקפא, כדי לא לגרום שינויים שבן זוגו יתקשה להתמודד איתם?
בקיצור, זה נשמע נורא יפה בתיאוריה, אבל זה עובד אם ממילא הכל עובד.

אני חושבת שה מה שניסיתי לומר ב אבל זה ברור, לא?
אני רואה את הזוגיות, מלכתחילה, כחברות, כשותפות, ולא כ"הנה, מצאתי את האיש שדימינתי, עכישו צריך להקפיא את התמונה".
וגם זה לא מדויק.
כי מכל מצב-זוגי-אידיאלי אפשר להגיע למשברים עצומים אם אחד מבני הזוג עובר שינוי עצום, והאחר לא.
יכול להיות שהפתרון היחיד הוא "לקחת אתך" - לשתף את בן הזוג במסע/שינוי. ככה גם יש לו הזדמנות ללמוד אתך, וגם יש לו הזדמנות לרסן אותך, וביחד עוברים שינוי (קצת אחר מזה שהיית עובר לבד).

> גילה מדווחת בבית על מה שהיא קוראת/כותבת ב, למשל, "באופן", והנושאים עוברים גם דיונים משפחתיים <

כשדיברתי על שיתוף בשינוי לא התכוונתי שצריך לעבור אותו יחד, אלא שאת צריכה כל הזמן להכיר את בן זוגך.
אני למשל בכל נושא חינוך הילדים עוברת שינוי מאוד עמוק ורק שלי. בעלי לא השתנה ולא ממש מעניין אותו להשקיע בשינוי בתחום הזה עדיין. אבל הוא יודע בדיוק מה עובר עלי - כמו שגילה כתבה, אני מדווחת בבית על הכל ופותחת דיונים. לפעמים הם עקרים כי אין לו הרבה מה להגיד, אבל הוא שומע אותי, יודע מה חשוב לי ומכבד את זה.

אני חושבת שברב הזוגות כבר בהתחלה בן הזוג הוא חבר ופרטנר, אבל זה לא מספיק כדי להתמודד עם שינויים. פעם חשבתי שמספיק שאוהבים כדי להשאר יחד וגם זה עכשיו לא נראה לי נכון. צריך מן ידיעה כזו, מן שכנוע ש "זה מה יש ועם זה ננצח". מחוייבות עמוקה, אקסיומטית, שנובעת מתוך החלטה ולא מרגש.

לגבי משברים - תמיד יכולים להקלע למשבר, תמיד יתכנו בעיות בזוג שבלתי נתנות לפתרון וגישור. לא מדובר פה על תעודת ביטוח, אלא על סיכויים גדולים של קשר זוגי לשרוד.

לפעמים הם עקרים כי אין לו הרבה מה להגיד, אבל הוא שומע אותי, יודע מה חשוב לי ומכבד את זה.
מתוך עניין, עירית (את לא חייבת לענות):
מה היית עושה אילו הוא לא ממש היה שומע אותך, לא היה יודע מה חשוב לך או שמתגובותיו היית מבינה שהוא לא מבין אותך בכלל, ולא היה מכבד את זה?
שאלת משנה: הגדירי "מכבד".

מה הייתי עושה אילו... לא יודעת. שאלה קשה. אני צריכה לחשוב על זה ואולי אני לא ממש רוצה כי טפו טפו טפו חמסה חמסה לא אמרתי כלום לא חשבתי כלום. אני יודעת שמבין שנינו אני זו שיותר קשה לה להקשיב באמת למה שאומרים לה ושאחת הסיבות שאני משקיעה בכך מאמצים, היא ההערכה העמוקה שלי להקשבה שלו.
(זה כמובן לא סותר את זה שהוא פשוט לא מקשיב לי: "בשבת אנחנו נוסעים ל-X". "בטח, יופי". ואחר כך בשבת הוא כועס שאני עושה תוכניות בלי לספר לו).

אני חושבת שאם בן זוגי לא היה מתייחס בכלל לנושאים שהם בנפשי, הייתי מסיקה מכך שהוא לא שותף לאקסיומה. אני חייבת לדעת מה חשוב לו כי ברור שהוא לא יכול לחיות בלי הדברים המהותיים לו ביותר.

עניין הכבוד מורכב מכמה דברים - שתי דוגמאות:
אוטונומיה - כיוון שאני זו שנמצאת יותר עם הילד, הוא מקבל את העובדה שאני קובעת איך דברים מתנהלים בבית, גם אם הוא לא רואה איתי עין בעין.
העדר זלזול. יצא לי כבר להעלות למשל את נושא החינוך הביתי במספר פורומים (לא וירטואלים) של אנשים שדומים לבעלי בהשקפותיהם מבחינות רבות. כמויות הלעג והביטול שנבעו מהם... לא ממנו. הוא מניח שאם אני מעלה רעיון, יש מאחוריו מחשבה והוא לא מזלזל.
גם פה זה גורם לי להערכה רבה כלפיו כי אני הרבה יותר אמוציונלית ממנו ומסוגלת לבטל במחי יד רעיונות של אחרים. שנאמר "הפוסל במומו פוסל".

בשמת,
איך היית מגיבה לו בעלך היה עובר תהליך של חזרה בתשובה?
היית יכולה לעשות בשבילו את מה שאת מצפה ממנו לגביך?
כלומר, בהנחה שאת חילונית גמורה (אני לא יודעת, רק לצורך הדיון), היית יכולה לכבד את התהליך שהוא עובר ולהתאים את חייך לשינויים שמתחייבים מהעניין?

אני יודעת שמבין שנינו אני זו שיותר קשה לה להקשיב באמת למה שאומרים לה.
אני מאשימה את ההריון/הנקה, אבל גם אני ככה. ממש מעליב לפעמים.
והוא עוד לא מה-בנים לא מדברים (יחסית... הכל יחסי... אמא שלו בטח היתה נדהמת לשמוע כמה מידע הוא מנדב)!

נורית, שאלה גדולה שאלת.
אני חילונית גמורה, ואני אכן התכוונתי להכניס לחוזה הנישואין שלנו סעיף שאומר, שאם אחד מאיתנו מאבד את שפיות דעתו או חוזר בתשובה הוא מאבד את החזקה על הילדים.
הוא התנגד, והסעיף לא נכנס.
אז ככה:
אם הוא יחזור בתשובה, אני מניחה שאני אכבד את התהליך.
להתאים את חיי - תלוי. אם זה ידרוש ממני להמיר את דתי, לפגוע בילדי או לעשות דברים שהם בניגוד להכרתי - לא אהיה מוכנה.
אבל היום, אחרי שאני עברתי דרך ארוכה מאוד מאוד מאוד (עוד כמה מאודים) מאז הנישואין שלנו -
אני חושבת, שאם הוא באמת יעבור תהליך כזה, ואם הוא יבקש דברים כמו שמירה על מטבח כשר - אני חושבת שאני אנסה ואשתדל. לגבי חוקי הנידה - בשלב זה של חיי אני (כמו בכל השנים הקודמות) לא מוכנה להיכנס לשום מקווה, אבל אם יש דרך לעקוף את המקווה, גם בזה אני חושבת שאוכל לעמוד. מה עוד?
אם הוא יבקש ממני להתלבש אחרת, לחבוש פאה/שביס, למול את בננו או לשלוח את הילדה לבי"ס דתי - עד כאן. לדברים כאלה אני לא מסכימה גם היום, בלי חזרה בתשובה. אני לא רואה אותם ולא אראה אותם כדברים שאעשה "בשבילו" כדי שהוא יוכל לקיים את אורח החיים שהוא בחר בו.

אבל נורית, אל תכניסי לבעלי רעיונות לראש!
לפני שמונה-תשע שנים הייתי אומרת: שאני אשמור על מטבח כשר?! מה פתאום! (אגב, אצלנו מדובר רק על הפרדה בין בשר לחלב בכלים. אני לא אוכלת מוצרי חלב, ואני לא אוכלת כל מיני שרצים, ולא בגלל כשרות).

בשמת,
לפי התתאורים שלך את בעלך נראה שהוא הולך איתך בדברים כמו "שמירה על מטבח כשר". נשמע שהוא אפילו הולך למקווה ושם כיסוי ראש. ובהתחשב בכך שזה נראה שהוא עושה את זה רק בשבילך ולא מתוך אמונה שלמה זה נראה לי לא מעט (וסליחה אם אני מפספסת אני כמובן מכירה אתכם רק וירטואלית).
אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לאמר לך. אני מאוד מבינה אותך ואת הקשיים שאת מתארת ואפילו במידה מסויימת מסכימה אתך ועם הציפייה שלך והרצון שלך לשנות את המצב. רק רציתי להראות שזה יכול להיות בכלל לא פשוט גם לצד שלא עובר את השינוי.

נורית, תכתבי לעתים קרובות יותר, בבקשה!
ולעניינו: אבל מה אם הוא הולך למקווה עם כיסוי ראש ובפרצוף חמוץ? ותוך הצהרה מתמדת שהוא חושב שזה שטויות?

מסעדה,
באמת שאני לא יודעת. אני אפילו לא יכולה לענות בעצמי על השאלה ששאלתי את בשמת.
כי מה אם הוא באמת חושב שזה שטויות. תחשבי כמה הוא צריך לאהוב אותה ולרצות להיות איתה כדי לקבל את כל השינויים שהוא ממש לא מאמין בהם.

בשמת, אני חושבת שההתחלה היא להקשיב לו מתוף פתיחות לרעיון שאולי הוא צודק. גם אם בסופו של דבר עדיין תגיעי למסקנה שהוא טועה, רק נסיון אמיתי להבין את דעתו מתוך הנחה שהיא נכונה (לפחות למשך הדיון) יוכל להבהיר לך מה הנקודות ש"עוצרות" אותו מלשמוע אותך. ומי יודע, אולי אפילו תסכימי איתו בסוף.

כמה אבחנות לגבי "אקסיומת הביחד":

היא צריכה להיות הדדית (לפחות במידה סבירה). להניח שתמיד תהיו ביחד בידיעה שהשני מחפש נקודות יציאה זה כמובן שגוי.
כמו כל אקסיומה, היא נתונה לביקורת. אבל ההבדל הוא שהיא לא פרמטר בנוסחה. ההבדל הוא שאנחנו לא מערערים עליה תוך כדי הבחירות שלנו בחיים (אני אעזוב אם הוא...) אלא חיים תחת האקסיומה עד שמתקבלת סתירה - תחושה מאוד חזקה שזה לא נכון להיות ביחד. אפשר בכל רגע לשבת ולחשוב נקודתית - האם אני רוצה להשאר פה? ואז משקללים את הכל ואת התחושה ומחליטים (זה בדיקת האקסיומה), אבל אסור להשתמש בזה ככלי בחשיבה על דברים אחרים (כמו איפה גרים, מה עושים, איך מתנהגים וכד') במובן של אם X אז אני עוזב. אפשר (כמו שעושים להחלטה אסטרטגית בחברה) למשל להגדיר שפעם בשנה עושים הערכה האם רוצים להשאר ביחד שנה. חושבים חושבים חושבים ואז מחליטים על אקסיומת הביחד השנתית. העניין הוא לא לחשוב על זה שוב עד שנה הבאה.
האקסיומה נכונה גם ביחסים אחרים - זה רע מאוד למשל לעבוד ובמקביל כל הזמן לתהות האם זה המקום להיות בו.

בשמת, כמה תשובות:

אקסיומת הביחד דורשת שבן הזוג ששואף להתפתח - יעצור את התפתחותו ויקפא. (בשמת)
המשפט הזה, כמו כל התיאור של הבעל-ילד לא נובעים מהאקסיומה - האקסיומה שמה אתכם נעולים יחד אבל לא מנחה איך תסתדרו. אולי הוא ישתנה? אולי את תחליטי לצמוח והוא יהיה חייב להתאים את עצמו (רועי סטייל)? אולי בהכרה שזה מה יש את תמצאי את זה פחות מפריע? אולי תמצאו פתרונות יצירתיים שיאפשרו לכל אחד לחיות את "החיים המושלמים" בתחומי זמן מוגדרים ולעזור לשני לחיות את חייו המושלמים באחרים? האקסיומה יכולה רק אולי תוביל להבנה שחייבים למצא פתרון כי אנחנו תקועים יחד...

מה היית עושה אילו הוא לא ממש היה שומע אותך, לא היה יודע מה חשוב לך או שמתגובותיו היית מבינה שהוא לא מבין אותך בכלל, ולא היה מכבד את זה?
לאור האקסיומה זה בבודאי לא מצב קביל להעביר בו חיים שלמים. הייתי מושיב אותו מולי ולפני שמגיעים לנושא שבו הדיון היה צריך להיות מדבר קודם כל על ההרגשה שאת מתארת פה. שואל האם באמת הוא לא מכבד, מנסה ביחד להבין מתי הוא מרגיש שהוא יכול להיות יותר קשוב (אולי לא באמצע הפנדל...) ומטפל ישירות בבעיית התקשורת.

ולגבי משחקי ה"אם-אז" - עזבו את זה. כל "אם" כזה הוא מורכב ומלא אפשרויות כרימון. כל "אם" כזה הוא תהליך שבמהלכו (כמו שאת מוכיחה) שני הצדדים משתנים. וכל "אז" שנענה הוא לכן שיטחי ולא קשור למציאות.

בהכללה, גברים נוטים הרבה פעמים לבצע כשיש מי שיושב להם על הראש. מישרות, כוחות, איפה שיש להם להוכיח את עצמם לאיזו סמכות. אני מוצאת קשר בין העפיפות של בעלה של "המתחשבנת" ובין חזרה בתשובה. שני הטיפוסים פורחים בעולם כללים חיצוני . עולם הנשים והבית, על התנהלותו שמתוך עצמה, הוא אתגר אנרגטי עבור רוב הגברים. גם אני, כמו בשמת, תמיד חשבתי שבן זוג שחוזר בתשובה זה אאוט אוף קווסצ'ן.. אני עדיין חושבת ככה. אני לא אוהבת את המיבנים בהם התהליך הזה מתנהל, השפה, הלבוש, את רוב הטקסטים אני מפרשת אחרת (-; .
למזלי בן זוגי לא חזר בתשובה, למרות שהמאסטר שלו בטאי צ'י הוא אדם דתי. יש לי הרבה ביקורת על איך שאישי מקבל עליו את דין התנועה, ובתחילת יחסינו הייתי קופצת כמו טיל כל פעם שהנושאים האלה היו עולים. חלק מהרעיונות הדה-קונסרוקטיבים שלי חילחלו לדיאלוג בינינו, אבל גם הבנתי שזה בטבע שלו - התפקוד המשופר לאין שיעור מול סמכות. בתקשורת ביננו אני נאחזת בעוגנים שכן אהובים עלי באישיותו. הם צצים אלי מתוך עיניו.

אגב בקשר לאקסיומת הביחד, זה משהו שמחלקים לגברים במילואים? בסודה לשתייה? (אפרופו שם הדף המקורי D-:

נורית, מצטרפת לבקשת המסעדה!

לפני שאמשיך בדיון אתנחתא קצרה:
אתמול, מסיבת סיום גן חובה, בנזוגי האמיתי, לא הוירטואלי, מצלם בוידאו. אני מסתכלת עליו, כמה הוא מתוק (טוב, לא ששכחתי את הילדים שלו: התינוק עלי, הילדה לפני והיד שלי עליה. פשוט אני מתאהבת בו כל פעם מחדש כשאני רואה אותו).
בסוף המסיבה חמי בא ושואל: נו, מי הילד הכי יפה בגן?
אני לא יודעת מה לענות - מי שסיימה היום את הגן הרי היא ילדה (כמובן הילדה הכי יפה בגן, לדעת אמא שלה).
חמי עונה: הבן שלי!
שכה אחיה!
כנראה שהוא הסתכל עליו באותן עיניים.

וחזרה לבעל הוירטואלי מהדיונים הפילוסופיים:
בסדר, נגיד שאני הסכמתי לשמור "מטבח כשר" ולשמור על חוקי הנידה.
עכשיו נגיד, שנוסף על מה שהמסעדה אמרה, כל הזמן אני מנסה לשכנע אותו ללכת למסעדות לא כשרות, להגיד לו שיירד כבר מהחזרה בתשובה הזאת, שאי אפשר ליהנות ככה מהחיים כשמותר לאכול רק כשר. אני אומרת לו: מה איכפת לך, שום דבר לא יקרה לך אם רק אשים קצת חמאה בפירה, זה לא טעים בלי זה. אני מביאה הביתה כל מיני מטעמים לא כשרים, מנופפת בהם מול אפו ומנסה לגרות אותו בתקווה שהוא יפסיק כבר עם השיגעון שלו (לא שזה עוזר, אבל זה מה זה מעצבן אותו!), וכן הלאה.

הוא רוצה שניסע לעשות שבת בקרב משפחה דתית שמזמינה. הוא בקשר איתם בדואל והוא מבקש, שנראה פעם איך זה אצל משפחה כזאת, שחיה ככה. אני לא רוצה. אני אומרת לו שאלה החיים שלו, ואלה החברים שלו. אם הוא רוצה, הוא יכול לנסוע לבד.
אם אלה החיים שהוא רוצה - בסדר, שיחיה אותם לבד. אני לא בעסק.
(אבל אני נשואה לו)
ככה לגבי כל הקשרים החברתיים החדשים שלו, וחבריו ללימודים. חשוב לו להיפגש איתם, חשוב לו לדבר איתם, הוא רוצה שגם אנחנו נהיה, אני והילדים. זה לא מחייב אותנו לכלום, רק להכיר אנשים חדשים - ושונים (נדמיין שהם לא מיניקים והתינוק ישן בחדר משלו במיטת סורגים, טוב?).
הוא רוצה שאני אקרא דברים מעניינים שהוא מגלה. אני לא רוצה.
טוב, עד כאן.
כמה אני יכולה לשחק בניגוד לטבעי?
ברור שאני אבוא איתו. ברור שאני ארצה להכיר את החברים שלו. ברור שאני אקרא כל מה שהוא רוצה. אני עושה את זה כבר היום. אני רוצה להיות חלק מהחיים שלו, להתעניין במה שמעניין אותו, ולהיות "ביחד".

כי מה אם הוא באמת חושב שזה שטויות. תחשבי כמה הוא צריך לאהוב אותה ולרצות להיות איתה כדי לקבל את כל השינויים שהוא ממש לא מאמין בהם.
נורית, זו ראייה רומנטית. בחיים האמיתים אולי הוא (לא הבעל של בשמת, הבעל הוירטואלי) אוהב ורוצה את הילדים שלו, ומוכן לשלם מחיר של פשרה גדולה כדי להשאר לידם. שלא לדבר על זה שקשה כלכלית לחיות כאן גם בתור משפחה. בתור גבר גרוש, עוד הרבה יותר קשה.

תרשה לי להוסיף, פלוני אלמוני, שיכול להיות שהבעל הוירטואלי גם אוהב את אשתו...

תרשה לי להוסיף, פלוני אלמוני, שיכול להיות שהבעל הוירטואלי גם אוהב את אשתו...
אני לא דיברתי על בעלך. סליחה אם ככה הובן.

פלוני אלמוני,
לא כך הובן, סתם הוספתי - כל בעל וירטואלי יכול גם לאהוב את אשתו, לא רק את הילדים D-:

הרבה דברים שמענינים אותי, משעממים אותו עד דכא. אני יכולה לשבת ולהתפלסף שעה וחצי על סוגית - למה חשוב שילדים ישבו לאכול על הרצפה - והתגובה שלו לא תהיה התנגדות, או הסכמה, אלא פשוט התעלמות מוחלטת. הוא לא אוהב לסוע לשום מקום. כל דבר אני צריכה ליזום. מבחינתו - הוא יכול היה ללכת כל יום לעבודה ולחזור הביתה ובלבד שפעם בחצי שנה נוכל לצאת ביחד לבד לאיזה מקום. לימודי משעממים אותו, לגמרי, וכל פעם שאני נכנסת לנושא, עולה על פניו מבט נבוך, או מבוהל, או משועמם, השאלה מה הרעיון שעולה לי הרגע בראש.

אבל כשאני מסתכלת על זה מקרוב, אני רואה שהוא מקריב הרבה מאוד. סך הכל הוא בא ממשפחה מרובעת שבמרובעות, כל דבר שחורג מהשגרה האנושית מפחיד אותו כמעט, ופתאום הוא התחתן עם אשה שחושבת כל מיני מחשבות קונטרוברסליות לחלוטין (במיוחד בחברה שמרנית כשלנו).

הוא בהחלט עומד מול המבטים המשתאים של החברה על כך שאני מיניקה בכל מקום ללא בושה, או מול ההלם של הוריו על העירום של ילדנו בגיל הרך, או מול נאומי חוצבי להבות אש על פרטים שולים כמו איך מעירים לילד שהמיץ נשפך לו, בגבורה רבה.

הטמפרמנט שלנו שונה, הסקרנות שלנו שונה, אנחנו שני בני אדם שונים, ואולי זה מה שמיצב אותנו.

הוא בהחלט עומד
בגבורה רבה.
גם שלי. ובייחוד לעולם לא אשכח איך שמעתי אותו, שממשיך לרצות למול את בננו, מסביר לאביו, שרוצה שנמול את נכדו, בטלפון, למה אשתו לא מסכימה למול (אני לא הסברתי את סיבותי, וידעתי למה!) - ואפילו אומר לו דברים כמו "אני מבין אותה" ו"אני לא יכול להגיד שהיא לא צודקת" !!!!!

ואולי זה מה שמיצב אותנו.
המממ. אני מרגישה שאצלנו, זה לא מה שמייצב אותנו. ואני בן אדם שדווקא זקוק לייצוב. אני נאלצת לייצב את עצמי (אני לומדת, תודה לחברי "באופן טבעי") וזה כנראה השיעור שלי בחיים. אחד מהם.
מה שכן, יש כמה דברים שאני חושבת עליהם בהקשר זה:

אני בחרתי בו
בחרתי בו בגלל מי שהוא (לא רק בגלל הדברים שנראו לי "טובים" אלא גם - ולדעתי, בעיקר - בגלל הדברים שקשים לי)
אני אוהבת אותו - וזה לא מקרה
אני אוהבת את הנשמה שלו (מעבר לכל הזוטות, מעבר לקשיים בחיי היומיום, מעבר לאדם כפי שהוא - כשאת מסתכלת לאדם בעיניים את רואה את הנשמה שלו, אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי. והנשמה של בעלי, לדעתי, היא נשמה יהודית עמוקה, עתיקה וענקית, והוא עוד לא "גילה" אותה במלואה. אבל כשמסתכלים לו בעיניים רואים אותה. לפעמים אני ממש מרגישה שהוא זוהר ומואר כולו)
לבסוף מוצאים אהבה

בשמת

אם לא היה מופיע בראש הדף בשמת א הייתי משוכנעת שזו אני כתבתי את זה. בייחוד אני אוהבת את הנשמה שלו שזה אחד לאחד מה שאמרתי לשכנה שלי נעמי לפני חודש, בעת ששוחחנו על העניין (היא בת 81 והתגרשה בגיל 64 אחרי שנים של ספק...).
בערך פעם ביום אני שואלת את עצמי למה בחרתי בשיעור הזה, של הבדידות המסויימת שהזוגיות הזו מביאה לי. הצורך להתייצב לבד, כמו שהגדרת. ואל מול מה.
עומדת מול השאלה, אני זוכה לתשובות רבות. למשל בסיני, ערב של רוח חמה חזקה. הוא יושב על כסא אחד ומעיף עפיפון, אני ותינוק יושבים על כסא אחר ומסתכלים בעניין. בינינו השולחן. צרעה ענקית מתחילה לחוג סביב הכסא שלנו בעקשנות. אני קמה, מתרחקת, חגה, חוזרת, הצרעה לא מרפה. אני תמהה, נעלבת, בולעת עלבון וכעס מזה שהבנאדם לא קם לעשות את המתבקש ולסלק את הצרעה מאהובתו ומבנו הרך... פשוט יושב לו בניחותא בכסא וממשיך להעיף את העפיפון כאילו כלום (החיים כמשל אמרתי?). מחליטה לא לצפות ממנו לעזרה. פתאום מגיע סודני מהצוות ובחיוך צחור מוריד באיווחה אחת את הצרעה עם מחזיק מפתחות קטן מפלסטיק.
הנה שוב אני מקיימת את הפרדוקס הזה של להיות לבד ברובד אחד כדי לבדוק איך במישור אחר אני אף פעם לא לבד. שיעור באמונה.
אם הוא היה מגרש את הצרעה אז לא הייתי זוכה לעזרה הקוסמית, שלזהות אותה זה חלק מהותי מהשיעור שלי בחיים האלה. אז אולי תודה לו על שנהג כפי שנהג, נוכח-נפקד כדרכו, מלווה אך לא נטמע.
אולי אני דפוקה, שמרוב היעדר דיאלוג מכבירה משמעויות? אני מסתכלת בקנאה על זוגות שמתקשרים אחד עם השני באופן שוטף, בטבעיות, מתוך עניין אמיתי בתכנים שבן הזוג מביא ולא רק בסיפור המסגרת...

גם אני מזדהה עם חלק מהדברים.
למשל חברים - חברים בזוג יש רק מהצד שלו כי רק אני מביעה נכונות להכיר. החברים שלי נשארו רק שלי, אבל אולי דווקא עדיף לי שהם לא "נגזלו" ממני.
לגבי התכנים שמעניינים אותי - הוא באמת פחות מתעניין בהם, אבל אני יותר מעניינת אותו וגם אני מרגישה כך כלפיו. כלומר, אני באמת לא מעוניינת לרדת לנבכי האנליזות של שוק התקשורת, אופציות call ו-put ושאר שעמום גלקטי שכזה, אבל אני כן רוצה לדעת אם לחוץ לו בעבודה או לא, אם הוא מרגיש שהוא מסתדר עם הבוס שלו או עם מנוהליו, מה צורת העבודה שלו, מעניין אותי "אז אמרתי לו והוא אמר לי... מה אמרתי לו שהוא אמר לי...".

פעם בכמה חודשים יש לנו רגע כזה שאנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים "וואו, אנחנו כל כך שונים. איזה פלא שאנחנו ביחד", אבל בעצם הפלא הזה הוא זה שמחזיק אותנו ביחד כבר יותר מ-14 שנים ועוד יחזיק שנים רבות, אני בטוחה.

וואו!
אני נדהמת לגלות כמה התפתח הדף הזה ולאן וגם כמה חשבונות יש לכולנו עם בני זוגנו.

בכל מקרה....בעניין אי ההסכמות:
אחת הדרכים שלנו להתמודד עם שאלות מכריעות שאנחנו לא מסכימים עליהם היא ע"י "שעורי בית"- למשל: אם אני רוצה שלא נחסן את ילדינו - ובן זוגי במבט ראשון לא מסכים... הוא הולך לעשות שעורי בית ע"מ לחזק או להפריך או לשנות את עמדתו. כלומר: הוא קורא על הנושא מתעניין ושואל ואנחנו מחליטים על פשרה שתראה לשנינו. נכון, אני לא במאה אחוזים קיבלתי את רצוני וגם הוא לא אבל מאחורי ההחלטה שהתקבלה - עומדים שניים- זוג... ואז לי לפחות הרבה יותר קל לעמוד מאחורי ההחלטה ותוצאותיה.
אני חושבת שמה שכל אחד מאיתנו לימד את השני זה לא להיות מקובע על תבנית או דעה שעליה גדלנו או שמקובלת בקרב העדר ולבדוק הכל לפני שקובעים החלטה.

בעניין הבדידות- אני חושבת שאנחנו חוזרים כל פעם לשאלה - מה הוא התחליף לשבט?
ואולי כולנו בחרנו לנו את הגורל הזה (אני מאמינה בבחירה שלנו בכמעט כל דבר), אולי זאת הקרמה שלנו ומפה אנחנו צריכים רק לגדול?

נ.ב. צפי- אז איך מעירים לדעתך לילד שנשפך לו מיץ?
(הדיון בנושא איך להגיב כשאר נשפך מיץ הועבר לדף נפרד)

בשמת,
אני לא כל כך יודעת איך להמשיך את הדיון הזה, כי עד ללידה של הבן שלי (לפני 3 שנים) אני הייתי דיי דומה לבעלך (אז אני קצת מבינה אותו). אני לא בטוחה מה בלידה ובגידול של הילד עשה אצלי את השינוי אבל היום אני הרבה יותר חברותית ופתוחה ומתעניינת.

בנזוגי אמר לי כמה פעמים,אחרי שהיו לנו סופי שבוע קשים פיסית(טיולים,נסיעות,ריבים)
"עכשיו אני מבין למה גברים עוזבים את הבית".האמת גם אני הבנתי את זה,
הם רואים שהאמא מסתדרת לבד עם הילדים לא כי היא רוצה כי היא מסוגלת לכול,הנטייה ההורית חזקה הרבה יותר במצבים עם הילדים ואילו להם יש את הזכות לא את החובה לשהות עם הילדים,ולכן הם מרגישים כפסע מן המעגל ובקלות יכולים לצאת מתוכו מתי שמתחשק להם,
המעגל מתקיים גם בלעדיהם,ובגלל הם מוותרים לפעמים.

לגבי בנזוגי היקר. מה שמצער אותי הוא שאני מוצאת את עצמי יותר ויותר לבד ביחידה של "אני והילדים", בלעדיו. הוא לא רוצה להיות איתנו. כאילו, החיים שלנו לא מעניינים אותו

לפעמים אני מרגישה ככה (כמו בעלך).
אחה"ץ, אבא בא מהעבודה, אני יכולה סוףסוף לאכול, לעשות דברים שדורשים מינימום ריכוז, לא להיות דרוכה.
אפילו לחצר של השכנים אני לא מצטרפת, לא לטיול ערב, כלום.
מה שמרגיע אותי, במידה מסוימת, זה שאם הם נוסעים באמת (הוא לוקח אותם למשחקי כדורגל), אני לא תמיד יודעת איפה לשים את עצמי.
באיזשהו מקום, יש "חיים שלי עם הילדים במשך היום", ו"חיים של אבא עם הילדים בערב". מעט חיים (=כוס תה) שלי ושל אבא זה עם זה אחרי שהילדים הולכים לישון, וטיפטיפה בין לבין בערב, ומעט מאוד כל-המשפחה-ביחד (רק בילויים וקניות).

שלא לדבר על זה שעכשיו, עם העייפות של ההריון (ולפני כן - עם העייפות של האמהות/הנקה), לסדר את הבית (שגרת ערב) נראה ככה: אני יושבת, הילדים מבלגנים, אני אומרת לבעלי איפה צריך לשים כל דבר, והוא מתרוצץ. בין לבין - גם עושה כלים וכביסה.
כשנפתח הדף, הרגשתי (בבושה) שאני האימפוטנטית-הביתית, (בטח לא הוא).

סליחה, גילה, עם כל הכבוד, אימפוטנטית ביתית את לא.
ועוד עם תאומים קטנים ובהריון ומתפקדת כל היום. נו, באמת!

אני אומרת לבעלי איפה צריך לשים כל דבר
שימי לב: למה את היא זו שיודעת מה לעשות, וצריך אותך גם כשאת גמורה מעייפות של הריון ויום שלם לבד עם הילדים?

הוא אפילו מרוצה שאנחנו מסתלקים ומשאירים אותו בשקט.
האמת, גם אני, רק מייחלת שהם יסתלקו וישאירו אותי בשקט. כמו עכשיו למשל. יצאו לטיול בשיא החום, ולי לא אכפת. אני מתה להיות לבד קצת. (מה זה לבד? איתכם! (-: )

למה את היא זו שיודעת מה לעשות, וצריך אותך גם כש...
זוכרים בסרט נהר הפרא, יש שם איזה מאבק כוחות בין האמא לאבא, והרע שמתחזה לטוב מנסה לסכסך, אז היא אומרת לו :
I AM THE MOTHER
(איך מדגישים באנגלית את האמירה כוללת כל ועונה על הכל הזאת?)
(ואיך עושים את ההבעה של מריל סטריפ באותו רגע, שאומרת "אדוני, אני לא באמת צד בויכוח. אני מעל. אני האמא )

"למה את היא זו שיודעת מה לעשות, וצריך אותך גם כש..."
את זה גם אני שואלת כל הזמן ובמסגרת הניסיון לחפש תשובה, מצאתי תשובה חלקית בדבריה של אירנה אסוסקין "פיזיקה משפחתית"- היא טוענת שבכל מערכת יחסים בחיים יש "מוביל" ויש "תומך". וכשמסתכלים על המצב בבית ה"מוביל"- היא האישה והתומך הוא הגבר. במקומות אחרים הגבר הוא המוביל אולי במקום העבודה. היא טוענת שבלי התומך המוביל "יקרוס" , בכל מערכת יחסים.
הסתכלתי על מערכות יחסים שונות מסביבי וראיתי את זה בפעולה. מערכות של אדם אחד - ללא תומך , קורסות או נתקעות....
אני חושבת שהגישה שלה עוזרת לקבל חלק מהתפקיד בבית, ולהבין גם מערכות יחסים אחרות.
בשיחה שקיימתי עם גברים נוספים הם אמרו לי בדיוק את זה (מבלי להכיר את אירנה)- הם אמרו : אנחנו מובילים בעבודה בבית בא לנו לנוח... הגיוני בסך הכל.
עוד פרטים אצל אירנה- פיזיקה משפחתית.

צפי, אני חוששת שילד בן 17 מתחיל כבר להכנס למצב ה אימפוטנציה ביתית של הגדולים. כאשר תורו להטעין את המדיח הוא שם שם את הכלים, אך כל כלי פלסטיק, שקצת חורג מצורה של צלחת או כוס נשאר על השיש, וכדי שישטוף גם את המחבט של החביתה צריך להגיד את זה בנפרד, בצורה מאד ברורה. אחותו בת ה 15 יודעת לחסל את המטבח כך שלא צריך יותר להכנס לשם, אבל כשבן ה 17 גומר, תמיד צריך עוד מישהו לטבול את ידיו בכיור כדי לנגב את השיש, לשטוף סיר וכד'. וכך גם עם המיץ - הוא ינגב - אבל תמיד צריך לנגב אחריו, אחרת זה דביק.
הוא גם כבר מכין לעצמו את הסנדויצ'ים לבוקר (זה מבצע אצלינו עם ארבעה בבית ספר, כשכל אחד עם בקשות אחרות), אבל תמיד הכל נשאר מלא פרורים, המרגרינה בחוץ, והסכין על השיש. ואם חס וחלילה מעירים משהו, התגובה היא מאד נעלבת - "תמיד יש לכם טענות, מה שאני לא עושה לא טוב מספיק בישבילכם".
ודווקא אבא שלו הוא המומחה לניקוי ופינוי המטבח. אבל גם לו יש לא מעט אימפוטנציה ביתית . כביסה שקופה מבחינתו, אין לו מושג מה להלביש לילדים כשהם קטנים. פעם כשהייתי בתורנות לילה שלח את הילדה בת השלוש (שהיום היא בת 15) עם פיז'מה לגן. הוא הוציא משהו שנראה לו כמו חליפה יפה מהארון (וזה באמת נראה כמו פיז'מה), ולמרות שהיא אמרה לו שזה פי'זמה, הוא שיכנע אותה שהיא טועה... כשגרנו בקיבוץ והוא היה מביא כביסה, הביא לא פעם דברים ששמו לנו בטעות. כששאלתי למה הוא הביא את זה (נניח סדין ענק, שאין לנו אפילו סדין דומה לזה), הוא אמר בפליאה "מה, אין לנו כזה?"
אני חושבת שיש הבדל גנטי בין גברים לנשים. הן אלה עם ה nesting instinct , ולכן עיניינים של סידור ותחזוקת הבית באים להן יותר בטבעיות.
עם השנים למדתי מה אפשר ומה אי אפשר לדרוש מבן הזוג. לא שאין מידי פעם רגעים שנמאס לי, אבל אני מזכירה לעצמי את כל שאר הדברים שבן זוגי עושה, ולרוב מצליחה לעבור הלאה. דברים שפעם הייתי מעירה עליהם, אני מצליחה כיום לרוב לעזוב במנוחה, או לעשות בעצמי.
אני למשל החלטתי בשלב מסוים שאני לא מסדרת את הבית כל הזמן, ולעיתים הבית ממש מבולגן, צעצועים, בגדים, עיתונים מפוזרים בכל הסלון. למדתי להתעלם (עד שאני כבר לא יכולה ומסדרת). כיום ביתי בת ה 15 היא זאת שלא יכולה לסבול את זה כבר, וכל הזמן מפקדת על אחיה הצעירים לסדר, תוך ריבים וסקנדלים כמובן. לא עוזר כשאני מסבירה לה שחבל על העצבים שלה.

אמא ל 5, בתך בת ה 15 תמיד היתה כזו? כי בתי (8) כל כך מבולגנת, כשאני נכנסת לחדר שלה פשוט בא לי לבכות. אי אפשר לראות את הריצפה. ערמות על השידה והשולחן. דברים מבצבצים מהמגרות. אולי גם לה יש תקווה...

ביתי בת ה-15 תמיד היתה כזאת. היא מאד פרפקציוניסטית, וזה מקשה עליה בהרבה תחומים. אוי ואבוי אם משהו בשעורי הבית לא מסתדר בדיוק כמו שהיא תכננה. זה גם גרם ללא מעט התפרצויות זעם בגיל הצעיר, וגם היום היא מתעצבנת בקלות אם לא הכל בדיוק כמו שהוא רוצה שיהיה. שתי בנותי היותר צעירות (9 ו-12) ממש לא ככה. אז נכון שהחדר שלהן תמיד מבולגן, אבל הן הרבה פחות לחוצות ועצבניות. כך שאני לא בטוחה מה עדיף. אבל בכל מקרה - כבר בגיל די צעיר היא סידרה לאחרים את החדרים.

אוי, אמא ל-5, קראתי על בן ה-17 והתחלתי לחשוש: אז אין לי סיכוי עם התינוק?
בכל זאת, אצלנו במשפחה יש גם גברים אחרים. אבא שלי למשל. אבל אם הינוקא ירש את הגנים של אביו...

אחותי מתחילה לדאוג. הבן שלה בן כמעט 6, ולא מזמן היא אמרה לי בדאגה:
מה זה? זה משהו של בנים? לא משנה מה אני מלמדת אותו וכמה אני זו שמחנכת אותו - הוא בן וזה בגנים שלו לא להיות מסוגל?
זה היה לפני פתיחת הדף הזה, אז לא היה לנו מונח, אבל היא ממש תיארה אימפוטנציה ביתית . לא רק חוסר האונים, אלא כאילו מחסום שכלי, שמונע מהזכרים אינטליגנציה ביתית שנראית לנו פשוטה, ברורה וצועקת בעיניים!
זה ממש החריד אותה, שזה כנראה בטבעו, ושאין לה שום יכולת ללמד אותו להיות אחר, כי זה אולי כמו ללמד כלב להיות חתול.

לגבי סדר:
אני הייתי בלגניסטית גדולה עד גיל 12, ואז נעשיתי מסודרת מאוד. בתי בת הכמעט 6 בלגניסטית, אבל רואים שבטבע היא מסודרת ותהיה עוד יותר.

אינטליגנציה ביתית כוללת גם לקשר בין עובדה לתוצאה, ולקבל את המציאות.
למשל: בבית שלנו יש תנור ישן נושן, מאיזה דיירים קודמים, ובטח מלפני שנולדתי. יש לו תקלה מוזרה: גם כשמכבים את התנור, אם לא מוציאים מהשקע - הוא ממשיך לפעול! בעלי אמור לדעת את זה. אמרתי לו רק מאה פעם, וכבר קרה שמישהו נכווה או משהו כזה מהתנור ה"כבוי".
לכן, כבר לפני כמה שנים הנהגנו, שנינו, שמוציאים מהשקע ברגע שגומרים לאפות בתנור.
עכשיו בעלי אופה עוגות (בעלי נעשה שף גורמה מומחה, וקונדיטור שחבל על הזמן! ) והשבוע התקלקלה עוגת השמרים המדהימה שהוא אפה, כי הוא איחסן אותה בתנור ולא הוציא את השקע מהתקע (טוב, התייבשה וקצת נשרפה, אבל שלא תחשבו שאני לא אוכלת אותה...).
"אבל כיביתי את התנור!" היתה תגובתו.
(גם אני יכולה לשכוח להוציא את התקע, אבל אז אני אומרת: "אוי, שכחתי להוציא את התקע!". זו פשלה, לא כשל מערכתי)

תסבירו לי מה המנגנון שגורם לגברים שוב ושוב לרצות "לנצח את העובדות" ושוב ושוב לשכוח את הפרטים האלה? למה? מה חסר להם? רשת חיונית של קשרים בין האונות, כמו שמראים המחקרים? וזה פגם מולד? אין שום דבר שאני יכולה לעשות עם התינוק שלי כדי שייצא אחר?
אמא ל-5, איך בתך כן יודעת לסדר את המטבח כמו שצריך? אין שום הבדל בדרך שלימדת אותם? אולי עם בנים צריך להשתדל יותר? נגיד, כמו שעובדים בחינוך המיוחד?

מעניין אותי אם בפעם הבאה שהוא יאפה עוגה הוא ישכח להוציא את התקע. באמת לא בציניות. כי אם לא אז אני חושבת שניתן יהיה להסיק שאין כאן פגם מולד רק עניין של מוטיבציה.

אני גדלתי בבית של בנים ואני רגילה מאוד לרפטטיביות הזו. די ברור לי שיש דברים שחוזרים עליהם בפעם החמישים אלף - או עושים לבד. כמו ששאלתי את אמא שלי בחג אחד כאשר היא בכתה משום שאבא שלי שוב שכח לכוון את הפלטה וכל האוכל שהיא בשלה היה קר - אמא את יכולה לבד.

יש דברים שאני בוחרת לעשות לבד ולא להתלונן. יש דברים שאני בוחרת לשתף את בני הבית, ואולם אני יודעת שהתוצאות לא תשבענה את תאבוני.

לגבי הסדר, היות ואמא שלי חולת סדר, אני בחרתי באנטי תיזה. בני השני היה ילד מסודר מאוד, עד כמעט כפייתי. היתה תקופה שזה הטריף אותי, ועבדתי איתו על היסוד של בלאגן. הוא הפנים את המסר היטב והיום הוא בלאגניסט -חבל על הזמן. לא מזמן שוחחתי איתו על הנושא וראיתי שהוא בלאגניסט מבחירה. הוא שם לב שיש מידה של כפיתיות בסדר אצלו, ולכן במודע הוא לא מסדר. אני מקווה שזה יאזן, כי אני כבר קצת עייפה מהבלאגן האינסופי שלו.

בכל מקרה, יכול היות שילד בן 17 לא ידע, שאחרי ששוטפים את הרצפה מהמיץ, רצוי לשטוף את הסמרטוט כי אחרת יבואו נמלים. אבל לדעת לנקות הוא ידע, לא?

חלק מהאחים שלי למדו בפנימיות בגילאים הללו, וידעו יפה מאוד לעשות הרבה מאוד דברים. כאשר הם הגיעו הביתה הידע התפוגג. כמו למשל לסדר מיטה, או לשטוף רצפה ולבשל. הם פשוט ידעו שבבית יש מישהו שיעשה את זה, או שיש מישהו שמעדיף את הדרך שהוא עושה על פני הדרך שהם עושים.

היום האחים שלי, שהיו בטלנים גמורים בבית הורינו, עושים הרבה מאוד בבית שלהם. מבשלים, מכבסים , מגהצים וכל דבר שצריך. מה שכן, לא תמיד סדר העדיפויות שלהם תואם לשל נשותיהם. וזה אולי ההבדל הבולט ביננו לבין הגבר - סדר עדיפויות אחר, שגורם לנו לראות דברים בצורה אחרת.

אז בכל זאת יש תקווה (שבתי תהיה מסודרת יום אחד). לפעמים שאני הולכת להתפוצץ מהבלגן אצלה אני מזכירה לעצמי את הספר "ג'יין אייר", למי שזוכר - הלן, החברה של ג'יין אייר מבית היתומים, היא ילדה מקסימה, נדיבה, חכמה בצורה יוצאת דופן, עדינה, חברה טובה ונאמנה. אבל קשה לה לשמור על סדר. היא תמיד סופגת נזיפות ועונשים מהמורה הקשוחה שלה שאוטמת את עיניה לכל המעלות שלה ורואה רק את חוסר הסדר. "גם על גלגלי המזלות המזהירים ביותר ימצאו כתמים; ועיניים כשל העלמה סקאטשארד אינן רואות אלא את הכתמים הטפלים בלבד. עוורות הן מראות את זהר הכוכב במלואו".

דיאנה, למה חשוב לך שבתך תהיה מסודרת?
אבא שלי, שהוא די בלנגיסט (הטריטוריה היחידה שמותר לו לבלגן בבית המסודר מאוד מאוד ע"י אמא שלי זה שולחן העבודה שלו. ז"א - אני משערת שיש שם שולחן מתחת לבלגן...)
אבא שלי ישן פה אתמול בלילה
בבוקר הוא קם למטבח מאוד מבולגן והיה ממש המום מזה שהגמדים לא באו בלילה וזרקו לפח את קליפות האבטיח שאכל אתמול, שטפו את המחבת שהוא השתמש בו אתמול, שהכיור מלא כלים (ושכל תכולתו של ארון אחד שפוכה על הרצפה. זה בגלל שאני בדיוק מסדרת אותו. בתשלומים...).
זה שהוא מאמין בגמדים זאת אשמתה הבלעדית של אמא שלי. אצלנו בבית אין גמדים
אחכ הוא אמר לאחותי ש כל הבית שלי מבולגן כמו השולחן שלו (ומזל שאמא לא באה לבקר)

לשאלה אם אני בלגניסטית או לא אין תשובה פשוטה
אבל בכל מקרה, גם אם הייתי בלגניסטית גמורה
למה זה אמור להטריד את אמא שלי?

לגבי מה שקורה בבית שיש בו יותר מבן אדם אחד, אני חושבת שמה שצריך להיות זה שלכל אחד תהיה הטריטוריה שלו (חדר, שולחן, מדף, ארון) שיוכל לבלגן כאוות נפשו (או לשמור מסודר) ובאזורים הציבוריים צריך לשמור על סדר סביר.
זאת אומרת שהמבלגן מסדר אחריו, לא משאיר כלים מלוכלכים על השולחן וכד'
אבל לא צריך שיהיה טרור. מותר שתעבור שעה שבה הכוס הריקה עדיין על השולחן בסלון. (כשאני שותה משהו בסלון של אמא שלי, אם אני לא מאבטחת את הכוס היא נעלמת במסגרת המרי-פופינס של אמא שלי)

כאילו,
כיור מבריק תמיד סבבה לחוות
אבל מעיק לבצע

בשמת, אולי מגיע לכם כבר תנור נורמלי?

דוקא אצלנו בשנים האחרונות אני היא זו ששוכחת הרבה פעמים ("בגלל ההנקה") אוכל בתנור או בסיר במקום להכניס למקרר (מובן שזה התפקיד שלי) ולמחרת צריך לזרוק.

אני "עושה כלים" או כשבעלי חולה, או כשהוא נעדר להרבה זמן, או (וכאן ההפתעה:) כשאני כועסת עליו! D-:
כי כלים זה הטריטוריה שלו וככה אני עושה לו שריר בטריטוריה, וגם כי כשאני עצבנית אז מרגיע אותי לשטוף כלים.

מגיע לנו בית.
אנחנו מתחילים לעבוד על זה ברצינות!

נו, תבואו כבר!

לגבי בנים/בנות - שמתי לב שבתי מנגבת,ף עם סמרטוט טוב מבני.
זה, כמובן, גורם לי לבקש ממנה לנגב פעמים רבות יותר (כי אני לא מבקשת "כדי שתלמד", אלא כי אני זקוקה לעזרה), ולה - להתמקצע.

אני צריכה להתחיל לעשות אפליה מתקנת? אולי.

מוזר שטרם קם לדף הזה דף נגד גברי.

דוגמא לדו שיח בין אבא שלי לאבא של בתי בבוקר אחד השבוע:

מישהו ראה את קצף הגילוח שלי?
אולי עוגיה שמה אותו במקום אחר?
למה שהיא תעשה דבר כזה?
לא יודע, ככה זה נשים, מזיזות דברים ממקום למקום...

הנה באופן טבעי התפתח לו דף של נשים בלבד.
ועכשו שאמרתי את זה אז בטח פתאום יגיע איזה גבר ויגיב, כי זה עשוי להתפרש כסוג של הכרזת מלחמה... למה? אני לא יודעת. אבל בכמה פעמים שבטאתי מחשבה דומה קפצו וקמו עלי כמה גברים.

אגב אימפוטנציה ביתית, מה לגבי תליית דברים בבית, תיקוני אינסטלציה, החלפת גלגל ברכב, ואם כבר הזכרנו רכב -- אז כמובן התמצאות, קריאת מפות, ונהיגה באופן כללי? נראה לי שמה שפועל כאן זה דינמיקה של התמחות.

אז ככה -
תליית דברים בבית - אני. רק אתמול תליתי את התמונות ששוכבות כאן מעל לחצי שנה על הריצפה.
תיקוני אינסטלציה - אך ורק אינסטלטור.
החלפת גלגל ברכב - מוסך או שרות דרך.
התמצאות וקריאת מפות - תפקיד בלעדי שלי.
נהיגה - טוב, אי אפשר לקרוא מפה ולנהוג ביחד, נכון? מישהו צריך לבצע את ההוראות שלי... אבל אחרי שיודעים את הדרך (נניח בדרך חזרה, וכשהוא עייף) אפשר בהחלט למצוא אותי מאחרי ההגה.
אבל מצד שני, בעלי בכלל לא שייך לדף הזה... נהפוך הוא.

אבל אני חייבת להודות: כשמגיעים להריגת ג'וקים - אני מפנה את המקום באימפוטנציה מוחלטת (מלווה בצרחות חינניות בדרך כלל)

תליית דברים בבית, תיקוני אינסטלציה, החלפת גלגל ברכב, ואם כבר הזכרנו רכב ? אז כמובן התמצאות, קריאת מפות, ונהיגה באופן כללי?

תליית דברים - הוא קודח, אני מחליטה (מדובר הרי ביוזמות נשיות, לא? - וילון, מדף, תמונה).
אינסטלציה - פעם זה היה ביחד, מאז שנולדו הילדים - הוא קצת יותר.
גלגל - הוא. השתגעתם? זה קשה! (-; האמת - היתה לנו שורת פנצ'רים כשהיתי עם שני תינוקות באוטו וגב מקולקל. שאני לא אקרא לו?
התמצאות - הוא (היכולות שלי נמחקו כשהכרנו - פרט לת"א, שם אני ה"מקומית", בדומה ליכולות הבישול שלו - פרט לשניצלים).
קריאת מפות - אני (אם אנחנו זקוקים למפה ולא יכולים לסמוך על ההתמצאות של אחד מאיתנו), כי הוא נוהג, וזה בגלל שאני עייפה.

אוח איזו משפחה בעיתית אנחנו! הוא מסוגל אפילו לעשות קניות בסופר בלי פישלים פרט ללשכוח דברים, אבל זה קורה גם כשאנחנו ביחד (אלא שלי יש תירוץ לשיכחה).

בתגובה לרועי - הכל אני, למעט החלפת גלגל משהו ששנינו עושים. בעלי בעל כושר התמצאות לקוי ביותר, שתי ידים שמאליות, אם כי חזקות. ואני מעדיפה לעשות מלהורות.

הקטע הזה שנשים לא יודעות/לא רוצות לדעת להחליף גלגל משגע אותי.
כשקנינו את החיפושית הראשונה שלנו ובאנו לבקר את ההורים שלי אבא שלי עבר על הגלגלים אחד אחד, בדק שהטסות יורדות בקלות (והן לא. הוא הכין לי מין מוט ארוך מחודד שאוכל לשלוף אותן החוצה),
בדק שהברגים של הגלגלים ניתנים להברגה (הם היו מוברגים חזק מאוד מאוד. הוא שיחרר והרכיב חזרה ),
בדק שיש את כל הציוד להחלפת גלגל ושאני יודעת בדיוק איפה ואיך מרכיבים את הג'ק שלי,
והזכיר לי שצריך לשים תמיכה מתחת כדי שלא ישקע לי או יחליק.
לדעתו אדם שיש לו רכב צריך לתדעת להתמודד עם פנצ'ר, אפילו אם הוא במקרה אישה.
הפעם האחרונה שהיתה לי פנצ'ר היתה בחודש תשיעי או עשירי. הייתי באוטו עם חברה (בחורה שמחזיקה אוטו משלה, אחת שהייתי מצפה שתדע להחליף גלגל). לא היה לה מושג מה לעשות.
החלפתי לבד.

זה יפה שבמבחני התיאוריה שואלים שאלות על מבנה המנוע. ידע כללי זה נחמד.אבל זה לא ידע שיעזור לי הלתמודד עם נורה אדומה באמצע כביש הערבה. החלפת גלגל לעומת זאת, שזאת לא תקלה שמחייבת הזמנת מכונאי - אפאחד לא טורח לחייב ללמוד.