אימפוטנציה ביתית

תליית דברים בבית, תיקוני אינסטלציה, החלפת גלגל ברכב, ואם כבר הזכרנו רכב ? אז כמובן התמצאות, קריאת מפות, ונהיגה באופן כללי
רועי, ניווטת ישר לבוץ.
תליית דברים - אני תולה.
אינסטלציה - אינסטלטור, ורק אני מזמינה, נשארת איתו, ומטפלת בכל העניין, וגם מנקה אחריו.
החלפת גלגל ברכב - לא קרה. הגלגלים שלנו כאלה, שהגענו עד לפנצ'ריה כדי להחליף גלגל. שנינו.
התמצאות - אני.
ניווט - אני מנווטת.
נהיגה - אני חולת ההגה במשפחה.

אה, אבל להרוג ג'וקים - רק בעלי. כמו דיאנה, אבל הצרחות שלי לא חינניות בכלל.
ורועי, שכחת את הטסטים, את המוסכים, ועוד כמה דברים שגם כן אני עושה. ואם כרגע אני לא עושה - אז אני מארגנת ומטפלת והוא זה שמסיע את הרכב למוסך ובחזרה אחרי שכבר קבעתי הכל (כדי לא לטרטר את התינוק, רק זה).

מוסכים - הבעיה של נשים עם מוסכים, לפי תפישתי,
היא שזאת טריטוריה גברית מאוד, ושנהוג בה לדבר בשפה לא מובנת, שנראה כאילו היא לא מובנת בכוונה
שמדובר בתחום בו רובנו לא מבינות ולא ממש רוצות להבין
ושתמיד זה מתחיל ברשרוש במנוע ונגמר בהרבה כסף

הדרך בה אני התמודדתי עם העניין היא להחזיק מכונאי טלפוני (אבא שלי).
אליו אני מתקשרת כשיש בעיה כדי לברר אם היא חמורה
או כדי לברר אם המחיר שהציעו לי לתיקון סביר
והאם האבחנה שלהם תואמת את הסימפטומים

וחוץ מכל אלה - הדבר שהכי ריפא אותי מפוביית המוסכים שלי
זה שמצאתי מוסכניק שהוא גם אמין, וגם הולך עם חגורה
(אני מוכנה למסור את פרטיו לכל דורשת. המוסך נמצא בסלמה-ת"א).

אני קודחת, (האמת כבר נמאס לי קצת), הוא זוכר תאריכים שמות ומספרים.

_מוסכים - הבעיה של נשים עם מוסכים, לפי תפישתי,
היא שזאת טריטוריה גברית מאוד_

הבעיה היא שהמוסכניק תופס את האשה שמגיעה למוסך כ-לא מבינה, חסרת אונים וכו'. בהתאם - היחס, מידת האמינות שלו ...
איפה היה הסיפור של עירית ל על ההוא ששאל איך-מגיעים-ל, התשובה שלה עברה מעל לראשו, ואחרי שבעלה חזר עליה באותן מילים, ההוא אמר תודה ונסע?

לי מעולם לא היתה בעיה עם מוסכים, ושרצתי בהם הרבה.
טוב, אולי מי שיש לה אלפא סוד ישנה נתפסת אחרת, וגם נאלצת להבין הרבה...
לא אשכח את היום שבו מי שהיה החבר הראשון שלי בא לבקר בארץ (לפני 11 שנה), ונסענו ביחד לאיזה מקום, ואני זוכרת איך הוא אמר משהו על האלטרנטור, לא זוכרת מה זה היה, אבל כמעט התעלפתי על המקום מהעובדה שהיה לי ברור שהוא לא יודע על מה הוא מדבר.
והוא התווכח איתי חמש שנים (זה היה אחד הריבים הקבועים שלנו) שנשים לא יכולות להיות מכונאיות רכב!!!!!!!!!

מסכימה עם גילה, במוסכים ובכלל מכונאים וטכנאים מסתכלים בדרך כלל מראש על נשים כבורות שלא מסוגלות להבין ולכן לא מנסים להסביר, או מסבירים בצורה מטומטמת לחלוטין (אולי זה בגלל שהם בעצמם לא מבינים...) כבר יצא לי לשמוע הסברים בתחומים שאני מכירה בצורה תאורטית, מלימודי, מפי טכנאים שונים, שחשבתי שאני משתגעת מהטימטום... בכל מקרה את השאלות שלי הם לא הצליחו להבין בכלל, ואני לא יודעת אם זה בגלל שמראש היתה להם "מסננת" על האזניים כי לא יכול להיות שאשה תשאל שאלות הגיוניות, או שהשאלות (הפשוטות) שלי היו מעבר לרמת הידע שלהם.

גם אני המנווטת הבלעדית. כתבתי על זה בבאופן. הם לא אוהבים לנווט בעזרת מפה. הם אוהבים למצוא לבד איכשהו, על פי החושים שלהם, את הטרף..
וגם לי יש שעה קלה של אימפוטנציה ביתית בכל פעם שבעלי בא הביתה. זה נשמע בערך כך:

אמא, תנגבי לי.
זיו, תנגב לה בבקשה.
תינוקת מייבבת.
תראה מה היא רוצה.
אבא, אני צמאה.
זיו, אתה יכול לסדר קצת את הסלון? אני מתחרפנת מהבלגן ואין לי כוח לזוז.

בקיצור, הבנ'דם לא יושב מרגע שהוא נכנס הביתה...
וגם חלק מהאחריות אני מסירה מעצמי מרגע שהוא נכנס, ומרשה לעצמי להתנתק לכמה רגעים, להרפות את הקשב, לנוח.
ותודה לבעלי, שמן הסתם גם הוא צריך את המנוחה שלו כשהוא בא הביתה, אבל מתאפק עד חדשות הספורט.

אגב, מה אתן עושות עם הג'וקים כשהבעל לא בבית?

<ללילה היה לילה אחד שבעלה עבד ולחדר נכנסו גם ג'וק אימתני וגם נדל ענקי. היא פשוט סגרה את הדלת, הניחה סמרטוט מתחת לה והלכה לישון, לא לפני שהודיעה לבעלה שמיד כשהוא חוזר הביתה הוא צריך לצאת לציד>

לעניין היחס של מוסכניקים לנשים - לדעתי האשם הוא גם בהם וגם בהן.
מוסכניקים, כמו רופאים וכמו חשמלאים - מחזיקים בידע שלרובנו אין.
אפשר לבוא אליהם עם תחושת נחיתות ואפשר להגיד (לעצמי) "אני לא מבינה בזה כלום אבל אני משלמת לו עבור התיקון, עבור השירות, אז מן הראוי שיתן לי הסבר ברמה שאני יכולה להבין"

רופא יסביר ברמה מסוימת לפציינט שלו שהוא רופא בעצמו, ברמה אחרת לפציינט ללא רקע רפואי אבל ששואל שאלות הגיוניות, וברמה אחרת לזה ששואל רק "אז מה אני עושה?"

(ראיתי את זה בבירור במחלקת יולדות בחדר של הממתינות. היתה שם ילדה בת 17, לחוצה לאללה, שחיכתה לחדר לידה שיתפנה ולפתיחה שתאפשר לה להיכנס אליו. מתישהו שמעתי רופא בא אליה ואומר לה (לא שואל, לא מציע) שתיכף הם יתנו לה טשטוש, כדי שיהיה לה יותר קל עם הצירים. כמובן שהוא לא הסביר לה את תופעות הלואי. זה מאוד לא בסדר מצדו אבל מצד שני היא לא שאלה, אז למה שיעשה לעצמו חיים קשים?)

אז יש לי הבנה מאוד בסיסית במנועים. אבל יש לי הגיון בריא.
ואולי המוסכניק רגיל שנשים שמגיעות עם האוטו שואלות רק "מה הבעיה" ו"כמה זה יעלה לי". אבל אפשר להוסיף כמה שאלות ביניים (מה זאת אומרת?, ממה זה נגרם?, מה האפשרויות? זה הכרחי לתקן את זה? זה מזיק למנוע? אני עלולה להתקע?

בכל מקרה את השאלות שלי הם לא הצליחו להבין בכלל, ואני לא יודעת אם זה בגלל שמראש היתה להם "מסננת" על האזניים כי לא יכול להיות שאשה תשאל שאלות הגיוניות, או שהשאלות (הפשוטות) שלי היו מעבר לרמת הידע שלהם. (דיאנה ב)
אני מקווה שלא ויתרת להם...

הם לא אוהבים לנווט בעזרת מפה. הם אוהבים למצוא לבד איכשהו, על פי החושים שלהם, את הטרף
זה דווקא משחק שאני אוהבת, לפעמים.
בעיקר ברגל, בת"א, זה אחד הכיפים הגדולים - קראתי לזה "ניווט אזימוטים עירוני".
חבר שלי הגדיר את זה פעם כ"אני מבטיח להביא אתכם ליעד, בלי לחזור על אף לולאה פעמיים. והוא קיים."

אגב, מה אתן עושות עם הג'וקים כשהבעל לא בבית
בדיוק כמוך.
אבל לאחרונה יש שכלול - עכבישים, מגודל מסוים והלאה, נכנסים לקטגורית "ג'וק" (= מפחדת, לא הורגת, קוראת לבעל, שמחה אם יוצא החוצה). ילדי - בעיקר בתי - עוד לא למדה לפחד. אז אני קוראת לילדים לזירה, ועוזבת אותם (כדי שלא ילמדו ממני איך באמת צריך להרגיש בסיטואציה). לפעמים - הם פשוט לוקחים אותם החוצה.

גילה

אצלינו אני מטפלת בג'וקים בד"כ. אני משתדלת לא להרוג, אלא להניע בעדינות החוצה (בד"כ הם לא חוזרים, אגב).
גם נדל כבר יצא לי להרוג, אפילו שחשבתי שאין מצב שאני אתעסק עם משהו כזה. פשוט לא הייתה ברירה, דודו לא היה...
בענייני המוסך מצאנו פתרון מצויין- מוסכניק פרטי. הוא גם בא הבייתה ולוקח את האוטו, גם עובד נפלא, לוקח 1/2, אם לא פחות, ממה שבמוסך , גם נחמד כ"כ ומסביר אם צריך ורוצים. וגם ככה עוזרים למישהו שפיטרו אותו מעבודתו, בגלל כוח עבודה זול יותר ומרגישים טוב עם עצמנו.

_-זיו, תנגב לה בבקשה.

תינוקת מייבבת.
תראה מה היא רוצה._

לילה טוב,
לא, לא, לא, זו לא אימפוטנציה ביתית. טעות טעות טעות גדולה.
זו סתם עייפות.
עדיין את יודעת מה צריך לעשות, את מחלקת הוראות, ואת קובעת.
אימפוטנציה מצדך אין, כי את עושה את זה רוב הזמן.

ועכשיו נעבור לקטול את בעלך החביב, במסגרת פינתנו "הכה את הבעל":
לגביו עולה השאלה, אם הוא מתאים להגדרה א"ב או לא.
בעד מתאים:
הוא לא שומע בעצמו שצריך לנגב לילדה?
הוא לא קולט בעצמו שצריך לגשת לתינוקת?
הוא לא חושב בעצמו לקחת אחריות על הסלון?
אם הוא א"ב ממוצע מהזן הנפוץ, התשובה לכל השאלות היא "לא". הוא לא שומע, לא קולט, לא חושב ולא אחראי (במובן: "זו לא האחריות שלו והוא לא רואה כלום").
אם אשתו מבקשת במפורש וגם נמצאת שם כדי לפקח ולתת הוראות מדוייקות ("את הצעצוע הכחול שמתחת לצד הימני של השולחן תשים בקופסא העגולה בחדר של הילדה") - אם הוא בעל אוהב ונחמד, הוא ייענה לה.
(אם אשתו לא נמצאת לפקח, הוא אולי נחמד ואוהב אבל א"ב, ולכן ככה תהיה התוצאה. הגדרה זמנית "אוף, הייתי צריכה לעשות את זה בעצמי").
אם הוא בעל מתעלל, הוא יתעלם/יגיד "לא רוצה"/יצעק על אשתו שהוא עייף מהעבודה וזה בכלל הג'וב שלה/ייתן לאשתו מכות שהבית הפוך.

נגד מתאים:
אולי הוא כן לוקח אחריות, רואה ושומע, אבל לא קיבלנו את כל התמונה.

בעניין ג'וקים:
צורחת.
קוראת לשכן.

פעם אחת בהריון הסיוטי האחרון ראיתי ג'וק ענק במטבח, ממיטתי. קראתי לבעלי שיהרוג אותו. לא בא לו לבוא מייד, אז הג'וק נעלם. הוא סרב לחפש אותו (תחנוני אשתו ההיסטרית לא עזרו).
בלילה היה לי חלום בלהות על ג'וקים. התעוררתי ממנו באמצע הלילה שטופת זיעה ומצאתי על חזי משהו שחור בגודל ובצורה של ג'וק. צרחתי כאילו שוחטים אותי. בעלי התעורר, פתח ת'אור, התברר שזו היתה פקעת של שערות - בחיים לא ראיתי דבר כזה לא לפני ולא אחרי. עד היום לא יודעת מה זה היה ומאיפה.
כעבור כמה ימים המנקה שלנו מצא את הג'וק, חי, מתחת לשידה בחדר השינה שלנו.

בשמת, תודה!!!
זה היה כל כך מצחיק לקרוא!!!!
חה חה חה חההחההההההה

זו אני שצחקתי !

ואגב, את האור- מדליקים.

אנהאטה, לא אהבת את הסלנג שלי?
<בשמת מנסה לכתוב עברית קצת פחות משכילית>

האמת היא, הוא יודע לבד, זה אני שלא משחררת סמכויות...

<לילה עייפה מכדי לכתוב באריכות. בהזדמנות>

אגב, בסוף הנדל הופיע בבוקר ואני נאלצתי להרוג אותו (אגב, הם נוכשים? עוקצים? ארסיים? למה בעצם להרוג אותם? ). הג'וק לא הופיע עד היום.

כמה הגיגים בנושא האימפוטנציה הביתית:
יש הבדלים בין נשים וגברים, ולא לכל הגברים יש יכולת ונסיון חיים המאפשרים להם תפקוד הורי באותה רמה של מיומנות כמו נשותיהם. במקרים קיצוניים זה יכול להיות גובל במעין נכות רגשית, כלומר חוסר יכולת להתמודד עם סיטואציות רגשיות או בינאישיות, וזה מתסכל מאד לכל הצדדים.
אבל, מבלי לגרוע ממשקלם של תכונות אישיות או גורמי שחיקה הקשורים לעומס עבודה וכו', אני מציעה לשים לב גם לגורם הבא: לפעמים נוצר מעגל קסמים, שבו הבעל פסיבי ואינו לוקח אחריות כביכול, ואז האשה מנסה "לנהל" אותו בצורה שנתפסת אצלו כמעין כניסה לנשמה. באופן מודע או לא מודע הוא מתקומם על כך, וכאילו משדר: טוב, אם את יודעת הכל יותר טוב, אז תגידי לי כבר מה לעשות...

אני לא קובעת בשום אופן שזו הבעיה בסיטואציה שתוארה לפנינו, זו רק עוד אפשרות לגורם שלפעמים משחק.

אם היא רוצה לשנות את הדפוס הזה, היא צריכה לתת לו מרחב משלו - כמה שפחות להתפתות לנהל אותו, לבקר אותו, וכו'. למרות שאני עצמי מגיעה למצב הזה לעתים קרובות, כשאני מסתכלת על הצד של הגבר אני די מרחמת עליו: הוא צריך לתפקד בעולם נשי (למשל, תסרוקת לילדה זה ממש לא תחום גברי), על פי קריטריונים שהאשה קובעת - אולי אם ההחלטה היתה תלויה בו, הוא היה נותן לה ללכת פזור; אבל את קובעת שזאת לא אופציה, והוא צריך לפעול כך או אחרת עם הילדה. הוא צריך לעשות את הדברים תוך השתלבות בסדר יום וסדרי חיים שאת כולם האשה קובעת. זה דבר קשה ולעתים מקומם באופן לא מודע. הוא יודע שהיא "יודעת יותר טוב", אבל זה מעצבן בעצם, אתה מרגיש כמו מין בובה שמתפעלים אותה...
אז מה לעשות? אולי לתת לו לפעול כמה שיותר בתחומים שבהם הוא מרגיש שהוא יותר בטוח בעצמו ויכול לתרום. אולי הוא אוהב לטייל עם הילדה או לספר לה סיפורים. הרי בסופו של דבר כל תרומה שלו תהיה מתנה לכולם. ובקשר למטלות הקטנות והשוחקות לפעמים? צריך למצוא במה הוא מרגיש נוח ובמה אין צורך לנהל אותו יותר מדי. אולי קוקיות זה לא תפקיד שבו הוא מרגיש נוח (זה בסדר שתהיה במשפחה חלוקת תפקידים, לדעתי). אם עדיין העומס עליך גדול מדי, יתכן שהעזרה צריכה לבוא ממקום אחר. ואם זה בסיטואציות שנמצאים ביחד וחייבים לשתף פעולה, אז או שתנחי אותו בלית ברירה, או שתחלקו תפקידים ויהיה לו מרחב שבו את לא תתערבי, ואז האחריות כבר תבוא מאליה.
ובנושאים חשובים וגדולים, כמו בטיחות, או החלטות שצריכות להיות משותפות, אני הייתי מנסה לדבר אתו ברגע ששניכם פנויים ורגועים, ולנסות להסביר לו את הצורך בשותפות של שניכם.
שורה תחתונה: יש לפעמים ניגוד בין הציפיה שמישהו "יקח יותר אחריות" לבין הצורך שלנו בכל זאת לקבוע הכל...

פלונית יקרה, תודה!
אני לתומי ביקשתי מראה... וקיבלנו במקום זה דיון שרובו בכיינות משותפת (סליחה על הקטילה ), זה נחמד, אבל לאן זה מוביל?
מבחינתי "צרת רבים נחמת טיפשים"
מחשבותיך מאירות עיניים. הייתי רוצה (ולא אוכל בינתיים) לבדוק איך מתנהל הבית כשאני לא נמצאת לתקופה ארוכה, כנראה שכל ההערכות תהיה שונה... ומעניין איך זה יראה.
אני חושבת שהציפייה שלי- אינה תואמת את האופי של בן זוגי... ונשענת על הדמות האבהית שאני מכירה - אבא שלי - שעליה התחנכתי והיא נראית לי טובה.

מסכימה עם פלונית.
בתי בת ה-6 ובעלי מבינים דברים באותה צורה - רק שאצלה זה עדיין כך בגלל הגיל - וכשהם מחליטים לסדר למשל את החדר שלה הם ינקטו באותה גישה: מה שאני קוראת "לפנות". הם פשוט יפנו חלל באמצע החדר ויזרקו את כל הדברים על המדפים או בארון. אצל שניהם אני אח"כ צריכה לבוא ולהתפעל כמה זה מסודר יפה - כדי לא לקלקל להם את העתיד. אבל בזמן אחר אני מציינת בפניהם שלסדר זה לאו-דווקא לפנות, אלא לשים כל דבר במקום שלו. ברור לי שלשניהם אין סבלנות למצוא לכל חלק את המקום שלו - וגם לי הרבה פעמים אין, אבל כשאני מחליטה סוף-סוף לסדר אז אני מוצאת סבלנות גם לזה או שאני לא מתחילה בכלל.
הרבה פעמים אני מסתפקת בזה שהדברים יבוצעו בחלקם - עדיף מכלום או שאני אבצע.
בגילי המופלג גם הגעתי למסקנה שאני שידרתי הרבה שנים לבת שלנו גישה מאוד ביקורתית ופרפקציוניסטית כששפטתי את מעשיו ודבריו של בעלי ואני מאוד מצטערת על כך, כי אני מוצאת שגרמתי לה בזה נזק של "חוסר קבלת האחר שהוא לא כמוני" - שזה מאוד לא טוב בחיים.

כששאלתי למה הוא הביא את זה (נניח סדין ענק, שאין לנו אפילו סדין דומה לזה), הוא אמר בפליאה "מה, אין לנו כזה?"
איך שהדף גדל בשבוע האחרון! נורא מעניין.
ב"תחזוקת בעל" היא מצטטת מחקר שלפיו איזה 20 אחוז מהגברים שנשאלו חשבו שיש בבית מכשיר חשמלי כלשהו (מדיח כלים, נדמה לי) בעוד שלא היה...

כי בתי (8) כל כך מבולגנת, כשאני נכנסת לחדר שלה פשוט בא לי לבכות. אי אפשר לראות את הריצפה. ערמות על השידה והשולחן. דברים מבצבצים מהמגרות. אולי גם לה יש תקווה...
דיאנה, תמיד יש תקווה. אני הייתי ככה עד שעזבתי את הבית. אח"כ הדברים השתפרו בהרבה, והיתה אפילו תקופה של אובססיה לסדר. כשגרתי עם בלגניסט, הרגשתי שהאחריות עלי וכמעט תמיד הבית היה מסודר ונקי. אני לא יודעת איך זה אצלכם, לדעתי אצלי הבלגן הוא דרך לביטוי של שליטה בחיים שלי, כשהיא חסרה לי.

_הדבר שהכי ריפא אותי מפוביית המוסכים שלי
זה שמצאתי מוסכניק שהוא גם אמין, וגם הולך עם חגורה_
עוגיה, יש לך אופֵּל, במקרה? כי נראה לי שהייתי לקוחה של המוסכניק הזה... (-:

בכל מקרה את השאלות שלי הם לא הצליחו להבין בכלל, ואני לא יודעת אם זה בגלל שמראש היתה להם "מסננת" על האזניים כי לא יכול להיות שאשה תשאל שאלות הגיוניות, או שהשאלות (הפשוטות) שלי היו מעבר לרמת הידע שלהם
אני מרגישה שגם המוסכניקים כיום הם לא מה שהיו פעם. במוסך שלי נזפו בי בפעם האחרונה שביקרתי אותם - רציתי שהם רק יתקנו, יגידו לי כמה לשלם וייתנו לי לנסוע משם, אבל הם התעקשו להסביר לי ולתת לי ידע שישרת אותי כשאתמודד עם מצב דומה לבד בעתיד: "את צריכה להיות ג'דה!"
כמו שכבר כתבתי פעם, ידעתי יפה מאוד להחליף גלגל עד שהתחתנתי (באמת, זה גם עמד למבחן לפני ואחרי); אני מנווטת וקוראת מפות מצוין, אני נהגת טובה, אבל בן זוגי אוהב לנהוג ולי זה לא משנה, אז אני מוותרת (וחושבת שצריך להחזיר את המצב למה שהיה פעם - אני נוהגת בהלוך והוא בחזור, בשביל המודל לילדים).
ג'וקים - כשהוא במילואים אני דואגת שיהיה תרסיס בבית, אבל כמו עם שימוש במקדחה - יכולה לעשות את זה אבל אין לי שום רצון.

נסעתי לשמונה ימים. המון אנשים שאלו אותי "איך הוא יסתדר?" חברות הציעו להתקשר אליו ולהציע עזרה, לקחת את הילדה אליהן וכו' - כולל חברה שהיתה בסוף חודש עשירי בערך. ההורים שלי שאלו, "מה הוא ייתן להם לאכול?" שזו שאלה די מגוחכת בהתחשב בזה שאנחנו יחד כבר תשע שנים, וההורים שלי אכלו אצלנו לא פעם, וראו אותו מבשל/מסדר. שלא לדבר על כך שהוא זה שנשאר עם הבכורה שנה וחצי בבית כשאני חזרתי לעבודה. חוץ מעוגות, הוא יודע לבשל פחות או יותר כמוני.
נכון, הוא ביקש שאכתוב לו איך מפעילים את מכונת הכביסה. ונכון שהוא לא זכר שצריך להוסיף למדיח מלח ונוזל הברקה מדי פעם. אבל חזרתי לבית מסודר ונקי.
בשמת, יש תקווה לתינוק, וגם לבכורה. "רק" צריך לשדר ציפיות ברורות, לכוון גבוה, ולא לשפוט... אני מדברת אלי, לא אלייך...

תודה מסעדה, טוב לדעת שיש תקווה. מה את מציעה לעשות בינתים? להניח לה ו/או לסדר במקומה? לסדר ביחד כדי שתלמד? את המינימום שאני מבקשת - להחזיר את המגבת הרטובה לאמבטיה לאחר המקלחת, ולא לזרוק את הבגדים על הריצפה אלא לשים אותם בסל כביסה - היא לא מסוגלת לעשות.
גם אני אצטרך לנסוע ל 10 ימים, לצערי הרב. ואין לי שום ספק שבעלי יסתדר מצויין. וגם אין לי שום ספק שהחברים לא ייתנו לו להיות לבד אפילו יום אחד ויציעו לקחת את הילדים ויזמינו אותם לארוחות... בעוד שכשהוא היה בחו"ל, הזמינו אותנו פה ושם כדי שלא נהיה לבד, אבל לאף אחד לא היה ספק שאני מסתדרת מצויין בעצמי ולא צריכה שום עזרה, הרי זה התפקיד של האשה...

הבכורה שלי נהדרת. באמת. ו-flylady מדליקה אותה. כיף לה שיש תוכנית. במיוחד שבתוכנית הבוקר רשמתי "לשיר 3 שירים מתוך אחד מספרי השירים שלנו"... היא נדבקה ממני בסדר.
הינוקא מתחנך אצל אמא שלו. מוטב לו להיות כמו אחותו! או ש...
(או שייצא כמו אבא שלו, שסך הכל מבשל ואופה פשוט נ-פ-ל-א וגם רוחץ כלים ועושה קניות בסופר).

מה את מציעה לעשות בינתים? להניח לה ו/או לסדר במקומה? לסדר ביחד כדי שתלמד? את המינימום שאני מבקשת - להחזיר את המגבת הרטובה לאמבטיה לאחר המקלחת, ולא לזרוק את הבגדים על הריצפה אלא לשים אותם בסל כביסה - היא לא מסוגלת לעשות.
דיאנה, נורא קשה לי להציע כשאני בעצם לא מכירה את הדינמיקה, ובפרט שאצלנו אין מצב דומה עדיין - אבל אני בטוחה שאוטוטו, יחד עם שלום כיתה א' יהיו שפע דוגמאות... הילדים שלי רגילים לזרוק את הבגדים לסל הכביסה או ישר למכונה - אולי מפני שחדר האמבטיה קטן, והאפשרות השנייה היא לדרוך עליהם... את המגבת הרטובה אנחנו מחזירים, אם בכלל יצאה מן האמבטיה, כי המתלה גבוה מדי.
ובכל זאת, ניסיון: השאלה היא למה היא לא עושה את המינימום שאת מבקשת. אם זה עניין של מאבק כוח, אפשר לנסות לתת לה להגביר את השליטה בחייה בדברים אחרים. אם זה בגלל שהיא רואה שזה מרגיז אותך, להעמיד פנים שאת לא מתרגזת בגלל זה. יכול להיות שנטרול הגורמים יפתור את הבעיה.
אם זה עניין של הקניית הרגל, אז בהחלט, להשאיר לה את המגבת הרטובה - וככה למחרת היא "תקועה" עם מגבת רטובה וגם הריח לא איי-איי-איי.... בלי כעס. כתוצאה טבעית, לא כעונש.
אתם מכבסים רק מה שמגיע לסל הכביסה. תעשי ניסיון ותראי מה קורה כשמצטברות ערמות של בגדים שלה על הרצפה - מתישהו היא לא תוכל להתעלם מהן!
אבל בסיכום ובהסכמה עם בן זוגך - שניכם צריכים פשוט להתנהג כאילו הבגדים/מגבת שקופים, ולא לעשות עניין גם אם היא מקטרת שהקטן דרך עליהם, או שהמגבת התלכלכה, או מה שלא יהיה.
זה, אגב, ב-שיטת אדלר. נשמע לך הגיוני? יכול להתאים לכם? כאמור, אני רק זורקת רעיונות באוויר.

אני חושבת שהיא פשוט שוכחת. לא חושבת על זה. אם אני זוכרת להזכיר לה בזמן היא עושה את זה ברצון. לגבי המגבת, ניסיתי את השיטה של לתת לה לשאת בתוצאות של מעשיה. המגבת נשארה בחדר שלה, והיא יצאה מהאמבטיה וגילתה שאין לה במה להתנגב. בדרך כלל אבא שלה מביא לה את המגבת לאמבטיה, אבל הפעם לא הסכמתי - לא זכרת לשים את המגבת במקום, תצטרכי ללכת לחדר שלך בלי מגבת (בדיוק דלת מול דלת, על שטיח, בית מחומם... לא עינוי או משהו). היו צרחות עד לב השמים. לגבי הבגדים המפוזרים - אנחנו נשבר הרבה לפניה. אין סיכוי שזה יזיז לה בכלל לפני שאני אגיע לנקודת שבירה. ומה אעשה בבוקר כשהיא תגלה שאין לה בגדים? (ויש לה המון בגדים, ייקח המון זמן עד שהם ייגמרו). היא הרי צריכה לצאת איכשהו מהבית. וזה לא יעזור, היא תתחרט בבוקר עד עמקי נשמתה שלא שמה את הבגדים האהובים עליה בכביסה ולכן היא לא יכולה ללבוש אותם עכשיו, ובערב היא שוב תשכח מזה לחלוטין ותזרוק את מה שהיא לובשת על הריצפה.

אני חושבת שהיא פשוט שוכחת. לא חושבת על זה. אם אני זוכרת להזכיר לה בזמן היא עושה את זה ברצון.

אז תמשיכי להזכיר.
לא כל כך משנה למה היא בוחרת לא לזכור את זה וכן לזכור דברים אחרים (כי זה לא חשוב, כי היא מרחפת, כי כיף לה שאת מלווה אותה באיזשהו אופן בסוף האמבטיה - אלה סתם ניחושים שלי).

אולי, במקביל, תנסי להבין (אפילו ביחד אתה, אחרי שתעבור תקופה-ללא-כעס-בנושא) למה היא כ"כ לא זוכרת (לא רוצה לזכור) את זה, איך אפשר לעזור לה לזכור.

אני מודה שאני לא נקפתי אצבע בבית כשהייתי ילדה ורק כשנולדה הגדולה שלי התחלתי להתמקצע בזה ולקראת השנייה בכלל נהייתי מומחית בלסדר.
אמא שלי לא הצליחה לשכנע אותנו לסדר ולדאוג לדברים בבית - וגם לה זה לא היה מי יודע מה חשוב, תמיד היו דברים יותר חשובים לעשות. בתור ילדים ממש לא עניין אותנו מה היא עושה בתחום אחזקת הבית - למענינו כמובן - וזה הרגיז אותה כמו שזה מרגיז כמעט כל הורה.
אני לא מתרגזת כ"כ משום שהציפייה שלי מראש היא מזערית.

דיאנה, כאמור, כל אחת מכירה הכי טוב את המשפחה שלה ומה יכול להתאים לה. בכ"ז אציין, כרחפנית בת רחפנית ואם לרחפנית, שאם משהו מספיק חשוב לנו, אנחנו נזכור אותו - לפחות חלק מהזמן.
בנסיעה הזו לחו"ל שמעתי הרצאה מרתקת של אדם בשם אלווין לואו Alvin Law תחת הכותרת There's no such thing as can't, וזה נתן לי הרבה חומר למחשבה לגבי הציפיות שלי מעצמי ובמיוחד מן הילדים שלי (שימו לב לקטע הווידאו שבאתר!).
אני יכולה להיות די קשוחה, כנראה, עם הילדים שלי - בכי וצעקות כמעט אף פעם לא יביאו אותי לשנות החלטה שנראית לי נכונה לאותו רגע (אגב, דיבור שקט ולוגי - כמעט תמיד כן, ולו רק כדי לחזק את התפיסה שבעיות פותרים במילים), ככה שעניין המגבות והבגדים על הרצפה היה עובד אצלנו טוב - אבל זה בהחלט לא מתאים לכ"א.

סחה, מסעדה - ממש על הדקה יחד, אה!!!

תיכף אלך לקרוא את הלינק של המסעדה (אחרי שבזכות הלינק ל-FLYlady היא שינתה את חיי), אבל קודם לדיאנה:
כל משפחה אחרת, כמובן, אבל אולי יעזור לך שאספר מה עזר עם בתי:
המגבת - לא יוצאת מהאמבטיה. אני משגיחה. מגיל צעיר מלווה במלים: "ועכשיו נחזיר את המגבת למקום", ואני מחזירה. זה גבוה והיא לא יכולה בעצמה.
לסדר - כן, לסדר איתה. לבד זה נראה משהו גדול ומפחיד. היא רוצה יחס מאמא. מספיק שאהיה איתה ואגיד לה מה לעשות עכשיו. תקראי ב-פליי ליידי: זה בדיוק מה שרוצות נשים בוגרות ואמהות. שיגידו להן מה עושים עכשיו, ובחלקים קטנים.
הבגדים - שוב, הפטנט הוא להיות איתה בזמן אמת ו"להחזיק לה את היד" כשהיא שמה במלוכלכים.
כי שמתי לב שהוראות ובקשות מילוליות - ועוד יותר מהן שמץ של כעס או ביקורת על מה שהיא היתה בו "לא בסדר" - גורמים לבעיות הבאות:

היא מרגישה דחויה ולא אהובה, כאילו אני מכריחה אותה להיות לבד ולעשות דברים שלא היא בחרה.
רגשות שליליים נצמדים לביצוע הבא, כי זה נזכר לא כמשהו שמזוהה עם האהבה של אמא, אלא כצמוד לכעס של אמא.

מקווה שזה תורם.

לסדר - כן, לסדר איתה. לבד זה נראה משהו גדול ומפחיד. היא רוצה יחס מאמא. מספיק שאהיה איתה ואגיד לה מה לעשות עכשיו.
זה כמו עם הילדים שלי -
אם אני רוצה את הלגו בקופסה, אני צריכה לשבת ליד הקופסה, ולבקש "מי מביא את הלגו האדום?", "הדס - את רואה את הלגו מתחת לכסא?", "דולב - אתה מביא את הלגו שם? שם-שם, מאחוריך, תסתכל - הנה". וזה מסתדר.
כשאין לי כח לזה - כלום. לא יעזור שהם יודעים לסדר, הם זקוקים לי שם.

ולגבי ועוד יותר מהן שמץ של כעס או ביקורת על מה שהיא היתה בו "לא בסדר" -
לאחרונה הפתיל שלי ממש קצר למצבים של - זורקים את הקערית עם... ומפזרים הכל על הרצפה של המטבח. אני ממש רואה איך הדברים שבשמת כתבה קורים.

לסדר - כן, לסדר איתה
להיות איתה בזמן אמת ו"להחזיק לה את היד"
אבל אז זה ידרוש ממני יותר מאמץ מאשר לסדר אחריה... (טוב, הגענו לבעיה האמיתית, העצלנות שלי...)

שמץ של כעס או ביקורת על מה שהיא היתה בו "לא בסדר"
קלעת בדיוק לנקודה. אתמול זכרתי להזכיר לה __לפני האמבטיה, בנימה רגועה ובלי כעס. ואחרי האמבטיה הזכרתי לה להחזיר את החלוק. וזה עבד. אבל הרחפנות שלה הגיעה אליה ממישהי...

אז תמשיכי להזכיר.
אבל אז האחריות תשאר אצלי אם אצטרך להזכיר לה כל הזמן.

תודה לכולכן על התשובות והלינק - עזרתם לי להבהיר דברים.
אנחנו גם ננסה לנצל את החופש שלה כדי לסדר ביחד את החדר ולהגיע למצב שבו צריך רק לשמור על סדר, שזה יותר קל.

דיאנה, אני שוב לא מבינה. אם זה החדר שלה למה כלכך חשוב שהוא יהיה מסודר?
לדעתי כל מצב שהוא פחות מ "מגיעים ג'וקים ועוברים משם לכל הבית" (יעני - מפגע תברואתי שמפריע לכולם) יכול להישאר כמו שהוא.

כשהייתי קטנה וגרתי אצל ההורים החדר שלי היה מרפסת סגורה. זה אומר כ7000 תריסים.
כל חופש, אבל כל חופש, בעצם עוד מלפני שהחופש היה מתחיל, אמא היתה מנדנדת לי שאנקה את התריסים.
כל יום היא היתה שואלת מה קורה.
בסוף הייתי מנקה אותם. באמת היה עליהם הרבה אבק אבל מעולם הוא לא הפריע לי ועד היום אני לא מנקה תריסים. זה לא מזיז לי.
ועד היום אני לא מבינה למה הייתי צריכה לנקות את התריסים האלה.
(ואין לי תשובה. רק תריסים מלוכלכים ברחבי הבית....)

אבל אז האחריות תשאר אצלי אם אצטרך להזכיר לה כל הזמן

אני חושבת שיש הבדל בין נושא הדף (אימפוטנטים ביתיים בוגרים), למצב בו ילד(ה) מתנהג כך.
לילד עוד מותר להשאיר בידי ההורים חלק מהאחריויות (כך כותבים ברבים?) שהן לכאורה אמורות להיות שלו.

קחי לדוגמה (מקרה אמיתי), ילדה בת 12, שמבקשת מאמה להזכיר לה שישבו ביחד על שעורי הבית בחשבון. מדובר במשפחה בה האמא משקיעה המון בשאר הילדים, בגלל בעיות בריאותיות/התפתחותיות, והילדה ה"בריאה" "נזנחת". זה אמנם מקרה קיצוני, אבל ברור שהיא מסוגלת לזכור, אך רוצה שאמה תזכור בשבילה, לדעתי - כדי לקבל עוד קצת "יחס של קטנה", או בכלל "יחס". סוג של כיף/הרפיה כש"מישהו אחר חושב/מחליט בשבילי".

זה דומה, בעיני, לילד שפתאום רוצה "על הידיים" בגיל בו זה בעליל לא צורך פיזי. אמירה של "קח אותי, את כולי, ותעשה מה שאתה רוצה. תן לי רגע מנוחה, תוך אמון שלי בך".

(כל זה בלי לנתח את המצב שלכן, אלא רק כדי להבהיר את דעתי ש"לילד מותר" וגו').

עוגיה, מצטערת שלא עניתי לך כששאלת... קודם כל זה עניין של בטיחות - מסתובבים אצלנו יחפים בבית וכבר קרה שהיא השאירה מספרים פתוחים על השטיח. נוחות שלי - בכל זאת אני מסדרת לה את הבגדים המקופלים מהכביסה בארון, וקצת קשה לעשות את זה כשאני צריכה לדרוך על כל מיני דברים כשאני נכנסת לחדר, לפלס את דרכי בין ערמות בגדים על הריצפה, לפתוח את הארון ולגלות עירבוביה של בגדים על המדפים בלי שיש לי מקום לשים את הבגדים הנקיים.
ויש גם עניין של הקניית הרגלים, לטובתה. שלא תצטרך לסמוך על FlyLady כדי שהבית יהיה מסודר, כמוני

ובמישור עמוק יותר - כנראה מפריע לי לראות אצלה במראה דברים שאני לא אוהבת אצלי - רחפנות, שכחה, חוסר סדר (כשההבדל בינינו - לי זה מאד מפריע, ואני מתאמצת מאד כדי לעבוד על זה ולשמור על סדר. לה זה לא מזיז בכלל).

אני מודה שהבת שלי חיה כבר 6 שנים באחד הבתים הבי מבולגנים שיש ולתדהמתי בדברים ובזמנים החשובים לה היא יודעת לסדר מצויין!!! כך שלדעתי אין קשר בין בית מבולגן להרגלי סדר - תגלית מדהימה: ילדים יודעים לסדר כמו שהם יודעים הרבה דברים אחרים שאנחנו לא מקנים להם!
ותודה רבה למי שטרח וערך אותי

הגענו לבעיה האמיתית, העצלנות שלי
עצה (בקריצה, אל תקחי את זה קשה): אז תרשי גם לה להיות עצלנית, ותקבלי את שתיכן כמו שאתן!

לגבי ניווט - לי יש חוש התמצאות של צב מת. שמתי לב שזה יותר נפוץ אצל נשים מאשר אצל גברים, ובכל אופן, חוש ההתמצות של בעלי הוא מדהים (יכול למצוא דברים במקום שהיה בו פעם אחת לפני שנים רבות).
עם מפה, אני דווקא מנווטת טוב (ונורא מרוצה מעצמי שאני גם מנווטת וגם יודעת איפה אני נמצאת, באותו זמן, אז לפעמים אני עושה ניווט יתר (-: ).
אני פשוט לא מסוגלת לצייר לעצמי את המפה בראש, לכן, תמיד כשצריך להסביר למישהו איך מגיעים (אפילו אם זה במקום שבו נולדתי ואמורה להכיר יותר טוב) - אני נותנת לו לעשות את זה, וכשצריך להסביר לי איך להגיע, אני משתדלת שהוא יעשה את זה, כי הוא מכיר את הנכות שלי, ויודע איך להסביר.
חוץ מזה, שכשצריך לסמוך על אינטואיציה כיוונית, השיטה שלי היא בדרך כלל ללכת לכיוון ההפוך ממה שנראה לי.
אם אני צריכה להסתדר עצמאית, אז מפה וזכירה מודעת של סימני דרך עוזרים לי (וגם קצת אילתור כשאני בכל זאת מסתבכת. ובמקרה הכי גרוע, מרימים טלפון לבן הזוג המושיע.. (-; שכבר רגיל לפאדיחות שלי).

כי הוא מכיר את הנכות שלי, ויודע איך להסביר
אולי כתבתי את זה פעם -
אמא שלי פשוט מדברת בשפה אחרת כשמדובר בהסברים כאלה (למשל - היא לא מסוגלת לספור צמתים. אם נוסעים ישר, אין צורך להתיחס לזה, לא?).
אני זוכרת איך כבר כשהייתי בכתה ה היא נתנה לי הסבר שגוי (ז"א - מדויק לחלוטין, במילים שלה "עוברים דרך המשביר", שתירגמתי לי בצורה הנכונה "נכנסים מצד אחד, ויוצאים מהשני", אלא שכוונתה היתה "חולפים על פניו"). מזל שהייתי שם עם אמא של חבר...
רק לאחרונה אני מתחילה, ראשית - לקבל את זה שזה ככה, ושנית - לתת לה הסברים עם המון משוב ממנה, כדי לראות מה היא הבינה, ולהסתפק בהסבר פשוט במילים דומות לשלה.

במקרה שלי, הכוונה היא בעיקר לא להניח שיש לי ידע מוקדם של איך מגיעים לדברים קרובים, אפילו אם כבר הייתי שם כמה פעמים.

בשמת

רעיון טוב... אבל הוא לא ייגמר בזה שכל הבית יראה כמו החדר שלה?

אם אני צריכה להסתדר עצמאית, אז מפה וזכירה מודעת של סימני דרך עוזרים לי
אוי, הבעיות שלך נשמעות לי מוכרות כל כך... אבל הפתרון שלי הוא שונה. ראשית, כשאני צריכה להגיע למקום שאינני מכירה, או אינני בטוחה שאני זוכרת, אפילו עם הסברים מפורטים - אני מתכננת להגיע הרבה יותר מוקדם, ומשאירה לעצמי זמן לתעייה. ושנית, אני שואלת ומבקשת הנחיות לעתים קרובות. לפעמים זה עוזר, ולפעמים אני הולכת בכיוון ההפוך...

זה תורשתי, הענין הזה של חוסר-התמצאות-טוטאלי?
כי גם יונת כתבה שהיא "כזאתי".

דיאנה, FLYLADY.?

גילה - גם אמא שלי, ואמא שלה. אחייניותי: אחת לא, שתיים כן. ילדיי: אחד לא, אחת כן (פחות ממני בגילה), אחד לא ידוע. זה משתפר עם הגיל (אצלי).

גילה, הכל תורשתי. השאלה היא רק ממי ירשת (אני את הגנים של ההתמצאות קיבלתי דווקא מהצד המתמצא ולא מהאבודה).

ויונת קיבלה מהצד האבודה ולא מהצד המתמצא (מצויין...)

אצלינו זה הפוך, אב ילדי מסוגל אפילו לטעות ברחובות קרובים, זה סוג של חוסר ריכוז וחוסר אוריינטציה, כך שאני הנווטת. אמי מוצאת אלף דרכים שונות להגיע מנקודה אחת לשניה (גם בעוגות המתכון תמיד משתנה), כך שתמיד מעניין לנסוע איתה - כשלא לחוצים להגיע!

משהו על אימפוטנציה: ביום חמישי ישבנו כמה חברות וכל אחת קיטרה;-) , כשהגיעה תורי;-) קיטרתי על בעלי והוריו (הוא בחו"ל) והחברות לא הבינו אותי לגמרי. הסברתי שוב, ורק אז הן הבינו. אחת החברות טענה שרק בפעם השניה היא הבינה מה באמת מפריע לי. שכשאני מקטרת אני מתלוננת על התוצאה ולא על מה שמפריע ממש ולכן זה לא ברור.
החלטתי לנסות את התיאוריה הזו. דיברתי עם בעלי בSKYPE והסברתי לו לאט על בעיה מסויימת שכבר חצי שנה אני מנדנדת לגביה והוא לא מטפל.
השתמשתי במשפטים קצרים וברורים, הייתי חד משמעית ,אמרתי משפט סיבה ומשפט תוצאה, .במקום להתבכיין ולהתלונן אמרתי פשוט מה אני רוצה במשפטים בהירים ומוחלטים בעלי מילים בודדות.
אח"כ הוא כתב לי מייל ששם פרט מה נראה לו שהוא יעשה כשיחזור בנידון.
תפסתי את הראש: חצי שנה אני טוחנת מיים! עד עכשיו הוא פשוט לא הבין מה אני רוצה מחייו!

דיברתי עם בעלי בSKYPE
מה זה אומר?

תוכנה שמחשב שמאפשרת לשוחח כמו בטלפון (הוא בחו"ל ושיחה משם מאד יקרה)

מעולה, טלי!

זה מאוד מדויק ביח למסר שגברים צריכם לשמוע

יש ליקוי שהרבה לוקים בו( וגם אני) שנקרא " תפיסה מרחבית"או "התמצאות במרחב"
וחלק ממה שהוא כולל - כיוונים ימין ושמאל(שעד היום אני לעיתים מתבלבלת), התמצאות בתוך דף-מאיפה להתחיל את השורה כדי לסיים את המילה במקום.
והכי הכי- התמצאות בדרכים שזה כולל גם הסבר לאחר, להבין איך ללכת אחרי שמסבירים, למצוא מקום שכבר היו בו (ולפעמים גם כמה פעמים)

אז כן, הוא אימפוטנט גמור בכל הקשור לעינייני הבית פנימה.
אבל לי יש פטור מכל העיניינים החיצוניים: בנק, מוסך וכאלה.
שניצלים - הוא
לזרוק פח - רק הוא!!!

הוא באופן טבעי מאד "באופן טבעי" מבלי שאי פעם הוא שוטט באתר הזה ו/או קרא משהו על חינוך.
ברור לו שהוא רוצה חינוך ביתי. אבל כיוון שנכון להיום אני עם הילדים והוא מפרנס (כלומר, בגדול). החלטתי לבדוק את העניין בעצמי. כי אני מודה שאף פעם לא חשבתי על קודם. וכך הגעתי לאתר ו-התמכרתי.

בכל-אופן בנתיים הבכור (שנתיים) הולך לגנון, די למורת רוחו של בנזוגי. כך שבבוקר הוא לא עוזר לי בכלל להתארגן ואף מפריע. הוא שואל את הבן כמה פעמים "את רוצה ללכת לגן היום?" (בטון של "נכון שלא..").
פשוט הורדתי ציפיות ממנו בנושא הבוקר. והסברתי לו שלא "יפריע". עשיתי זאת בשיחה במועד ניטרלי ולא על הבוקר, כי אז כלנו קצת מטומטמים.
מה גם שהבן בסה"כ רוצה ללכת לגן ואפילו מאיץ בנו בוקר.
אני מסכימה שלפעמים הוא לא ילך לגן. רק בתנאי שהוא (בנזוגי), נמצא בבית ו/או לוקח אותו לעבודה.
(לפרוטוקול: יש גם תינוקת (5 חודשים))

אז מה אם לא הכל קשור לנושא של הדף, העיקר הכוונה.

שליחה על ידי שרה_ק* » 18 מרץ 2005, 09:16

או יותר נכון, ספר בישול לגברים...

קודם כל - שטוף ידיים.
לא, אי אפשר לוותר על זה - שטוף ידיים!
אני לא אוותר לך - תשטוף את הידיים!!!
אוקיי, עכשיו גש למקרר ותוציא 5 ביצים.
קח את ארבעת הביצים ששרדו את ההוצאה מהמקרר, ושבור אותן לתוך קערה.
תרים את הקערה מהרצפה ותנקה את הביצים שנשפכו. להבא, שים לב שאתה לא

תפיל עם היד כלום.

תוציא עוד 5 ביצים, ואת הארבע שנשארו תשבור לתוך קערה. תזכור - בזהירות.
תוציא מהארון כוס קמח וחצי כוס סוכר.
תסגור את ארון כלי הניקוי, ותפתח את ארון המטבח.
זה מלח - תחזיר אותו לארון ותוציא את הסוכר.
תשתדל לשפוך את הסוכר לתוך הכוס. עכשיו תנקה את כל הסוכר ששפכת.
קח מיקסר ותערבב את הבצק שנוצר עד שהוא יסמיך.
תנקה את הקירות, התקרה והרצפה שהתמלאו בבצק שערבבת.
לא, זה גם לא מספיק, הכלב מלקק את הלכלוך - קח סמרטוט ותנקה הכל.
בפעם הבאה תנסה להפעיל מיקסר בעדינות. זה לא רובה אוויר. כן, מחזיקים

את המכסה למעלה.

למילוי של העוגה - קח 10 תפוחים, חתוך אותם וקלף.
שים פלסטר על הפצעים מהסכין. תזכור - לא רוצחים את התפוחים, חותכים אותם.
הכנס את התפוחים לבצק והכנס לתנור לחצי שעה.
אם העוגה עדיין לא מוכנה - זה כי שכחת להדליק את התנור. הדלק אותו וחכה חצי שעה.
עברה חצי שעה - תפסיק לראות טלוויזיה והוצא את העוגה מהתנור.
ברצינות עכשיו - תפסיק לראות טלוויזיה ותוציא את העוגה.
תוציא את העוגה עכשיו!
יופי, גאון - היא כבר שרופה. גש למאפיה הקרובה לביתך וקנה עוגת תפוחים.
חזור הביתה ואכול את העוגה בהנאה.
תפתח את הנילון לפני שאתה אוכל, אדיוט!

בואי נעשה תרגילים בספירת שפים ממסעדות, תוכניות טלויזיה וכד':
תרגיל קטן - מני חמישה גברים.
תרגיל גדול - מני שלוש נשים...
< בועז יוצא להגנת המין בעל בעיות האגו... >

--

>
> המדריך לרעיה הטובה

>
> מאמר שהתפרסם בירחון לעקרת הבית בארה"ב,

> 13 במאי 1955 (רק לפני 50 שנה)
>
>>
> · דאגי שארוחת הערב תהיה מוכנה. תכנני מראש, אפילו ערב לפני,
> כדי שתהיה ארוחה טעימה מוכנה בזמן לקראת שובו. זוהי הדרך להראות לו
> שחשבת עליו ודאגת לצרכיו.
>
> · מרבית הגברים רעבים כשהם מגיעים הביתה והציפייה לארוחה
> טובה היא חלק מקבלת הפנים החמימה שהוא זקוק לה.
>
> · הכיני את עצמך: קחי לך רבע שעה לנוח כך שתהיי רעננה כשהוא
> מגיע.
>
> · תקני את המייק אפ, שימי סרט בשערך ותיראי רעננה. היה לו
> יום עמוס.
>
> · היי עליזה ומתעניינת. יומו המשעמם זקוק ל"הקפצה" ואת האדם
> לעשות זאת.
>
> · הוציאי את האשפה, עשי בדיקה אחרונה בבית, ואם יש צורך ?
> העבירי סמרטוט אבק על השולחנות.
>
> · בחודשי החורף כדאי שתבעירי אש עבורו. בעלך יחוש שהגיע לגן
> עדן של חמימות, שלווה וסדר, וזה ירים את מצב רוחו. אחרי הכל, דאגה
> לנוחותו תגרום גם לך סיפוק עצמי (!).
>
> · צמצמי את הרעש בבית, כשהוא מגיע, אל תפעילי את המדיח,
> המייבש או שואב האבק. עודדי גם את הילדים להיות בשקט.
>
> · היי שמחה לראותו. ברכי אותו בחיוך חם והראי כנות בשאיפתך
> לרצותו (!).
>
> · הקשיבי לו. אולי יש לך תריסר דברים לומר לו, אבל רגע בואו
> איננו הזמן המתאים. תני לו לדבר תחילה. זכרי, נושאי השיחה שלו הם
> חשובים יותר משלך (!).
>
> · אל תקבלי את פניו בתלונות ובעיות.
>
> · אל תתלונני אם הוא מאחר לארוחת ערב או אפילו אם לא הגיע
> כל הלילה הביתה (!). ראי זאת כעניין פעוט יחסית למה שהוא עבר היום
> בעבודה.
>
> · גרמי לו להרגיש נוח. הניחי לו להשתרע בכורסא נוחה או לנוח
> בחדר השינה. הכיני לו משקה חם או קר.
>
> · סדרי את הכרית שלו והציעי לו לקחת את נעליו (!). דברי בקול
> שקט, רך ונעים.
>
> · אל תשאלי אותו שאלות על מעשיו, החלטותיו או יושרו.
>
> · זכרי, הוא אדון הבית (!) וככזה, הוא תמיד מפעיל את רצונו
> בהגינות ויושר. אין לך כל זכות לחקור אותו (!)
>
> · רעיה טובה תמיד יודעת את מקומה !!!

וואו, אבל למה זה מתאים לדף הזה בדיוק? הדף הזה עוסק בגברים שלא יודעים לעשות כלום בבית, לא בהדרכה לרעיה להיות משרתת.
מצד שני, אם נוריד מפה כמה הגזמות פרועות, תדעו לכן שיש פה הרבה עצות טובות לזוגיות טובה - הכל תלוי בזוית. אם במקום לראות את זה כתפקידה של האשה הנחותה לשרת את האדון החשוב ניקח מפה כמה עצות טובות לרעיה החכמה שרוצה זוגיות מצויינת ובעל אוהב ומשתף פעולה, אז זה מקור לא רע.
(תדעו לכם שכשאני חוזרת הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת, לבנזוגי ולילדי, אין דבר שמחמם את לבי יותר מלקבל את המטעמים שהוא הכין לי במיוחד, ולראות שהילדים כבר אכלו).

אהבתי מאוד את הקטלוג של "קום איל פו" - הבגדים מאויירים ומנסים להמחיש שהם מיועדים לפעילויות היומיומיות של האשה. הקטלוג נקרא "עבודות שקופות" = כל העבודות שעושה האשה מבלי שתקבל עבורן שכר... פשוט מעולה - אני ממליצה לכולן להציץ. נראה לי שגם באתר של החברה יש כמה דוגמאות. יש שם על ניהול הבית, הפקות, גידול, ייעוץ וכו'... נחמד. (אני יכולה ליהנות רק מהקטלוג, כיוון שלכל בגד שם נדרשת משכנתא בנפרד...)

שליחה על ידי מישי* » 12 מרץ 2007, 08:16

עבודה בבית... מאמהות הפמיניזם... מאמר מומלץ.

"I don't mind sharing the housework, but I don't do it very well. We should each do the things we're best at." MEANING: Unfortunately I'm no good at things like washing dishes or cooking. What I do best is a little light carpentry, changing light bulbs, moving furniture (how often do you move furniture?). ALSO MEANING: Historically the lower classes (black men and us) have had hundreds of years experience doing menial jobs. It would be a waste of manpower to train someone else to do them now. ALSO MEANING: I don't like the dull, stupid, boring jobs, so you should do them.

http://www.cwluherstory.com/CWLUArchive ... ework.html

לא קראתי הכל
ואולי הדרך שלי לא מה שיתאים לכולם.ואולי בעלי מראש קצת אחר.
אבל אני בעצמי לא מתקתקת. משאירה הרבה רווחים,ודברים שלא נעשים. לואקום הזה הוא נכנס. לא תמיד ולא בהכל. ולא מתוך כעס או בקשה שלי בכלל.
אני פשוט לא עושה דברים מסיבותיי שלי,אני נותנת ספייס לעצמי מסיבותיי שלי.
וכנראה כשנוצר מרחב וריק ודברים שלא נעשים מישהו צריך לעשות. אז הוא יעשה רק מה שצריך ורק מה שחשוב בעיניו. אבל הוא בהחלט עושה.

אתמול קראתי את תשובתה המאלפת של בשמת לדו כיפת, והבוקר התעוררתי לסיטואציה שהייתי רוצה לחשוב עליה.
אז אני 9 ימים אחרי לידה שלישית. אמא לבן 5, בת שנתיים וחצי ובת תשעה ימים.
בימים האלה הגוף מבקש מנוחה. ובבוקר כשהילדים בגן זה מה שאני עושה. בעלי חזר לעבוד השבוע. יש מישהי מתוקה שלוקחת את הילדים לגן. יש אוכל מחברים ומההורים ומשלוח מהסופר. אתמול היתה בבית מנקה. אני מרגישה מאוד נתמכת ושהעולם כולו מתגייס לעזור לי. בימים הראשונים בעלי היה סביבי כל היום ועזר בקצב שלו ובדרך שלו, ואני הייתי בהודיה על הטוב המורעף עלי. עד כאן רקע כללי.
אתמול כשחזר מהעבודה אמרתי לו שממש חשוב לי שישטוף כלים, לא היו הרבה, רק של ארוחת ערב, וכמה סירים. (מביאים לנו אוכל וצריך איכשהו לחמם, אז צריך לשטוף סירים... הגיוני). הוא אמר שישטוף. הלכתי לישון לפניו והזכרתי לו שוב, אמר שבסדר.
בבוקר- הוא יוצא לעבודה מעדכן שלא שטף. (באסה. בערב הם יהיו יותר מסריחים. עבודה כפולה) אני יוצאת מהמיטה אחרי שהוא כבר יצא לעבודה ורואה שהרצפה ממש מלוכלכת. כנראה הלך איפשהו בחוץ בבוץ יבש ולא ניקה. באסה.
מגיעה למטבח. אבוקדאים שהיו בקערה מחכים להבשלה- היו מפוזרים על השיש. איפה הקערה? בכיור. מה הולך כאן??
התקשרתי די בכעס. על הרצפה והאבוקדו והסירים. הוא בדיוק לא יכל לדבר.
אחר כך כבר הייתי עם הילדים ולא יכלתי בעצמי לדבר.
אני תוהה מה ראויה להיות ההתייחסות הפנימית שלי למצב כזה. זה גם לא קשור למצב של אחרי לידה. לא מתנהגים ככה. מרגישה שאני לא יכולה לחיות ככה.
ועוד נקודה- הייתי ממש רוצה, וגם אמרתי לו, שכל ערב בימים האלה של אחרי הלידה, יארגן קצת את הבית שיהיה חי נעים בעין. ברמה בסיסית. בגדים צעצועים בימבות...
כמובן שזה לא קורה. ואז יש מנקה שמנקה את הבית, ועדיין אין לי נעימות בעיניים כי הילדים ילדים בריאים ואוכלים ומשחקים ומבלגנים וצריך כל ערב לאפס כמה דקות, ואין לי כוחות לזה כרגע. וגם בכלל הייתי רוצה שנהיה בזה ביחד.
כל כך הייתי רוצה להמשיך את חוויית ההודיה שליותה אותי בימים שהכי סמוכים ללידה, אבל ככל שהוא יותר בעבודה, ואני בעיניים יותר פתוחות, וההורמונים של לידה דועכים- כך יותר קשה לי, ואני יותר האישה הביקורתית שאני.
מצטטת את סבתא שלי שילדה אחד עשר ילדים- עכשיו אחרי הלידה, את הראשונה. תעזבי הכל בלאגן!

אז כן, קודם כל סבתא צודקת. תעזבי את הכל בלגן. את הראשונה.

וגם את צודקת, שאת אמנם עטופה בעזרה אבל העזרה ממש מכסה את הכי הכי מינימום ובכלל לא עונה על עשירית מהצרכים שלך S-:
וכוח האדם שנתון לך, ושאת מצפה ממנו (ציפייה הגיונית וטבעית) לתת כתף - פשוט, לא עומד בסטנדרטים.
בחיי שהייתי רוצה לחבר שאלון עבור כל אחת שעומדת לקשור את חייה בחיים של איזה גבר (זו בעיקר בעייה ביחסי המינים אבל בעיקרון אפשר להתקל בה גם בזוגיות של שתי נשים), שיעלה סיטואציות נפוצות מהחיים ויאפשר לה לדמיין איך יהיה לחיות עם הבנאדם הזה כשאת בהריון עם בחילות והקאות, או כשאת בלידה וצריך להגן עלייך מהצוות הרפואי, או כשאת אחרי לידה עם תינוק ושני ילדים, איך הוא יתפקד?

יש פה כמה נעלמים, בסיפור שלך.
למשל, מה הוא עשה בערב, כאשר לא שטף את הכלים שביקשת? האם הוא השכיב את שני הילדים הגדולים ואז היה גמור ונרדם? או שצפה בטלביזיה תוך כדי שהוא פוטר את עצמו ב"אני אטפל בזה אחר כך..." שכאמור לא הגיע עד הבוקר?
איזה מין בנאדם נכנס הביתה ולא שם לב שהכניס בוץ הביתה? 0-: זה כבר נותן לנו כמה רמזים על היישות שאת חיה איתה...
עוד רמז אני מוצאת במלים "בקצב שלו". כלומר הוא לא מתקתק עניינים...

אז קודם כל, תתחילי לקבל את העובדות של המציאות. זה מי שהתחתנת איתו ואלה היכולות שלו.
ועכשיו הדברים העיקריים שאני מציעה בשלב זה:

להפסיק לבקר. לבקש אלף פעם אבל לא להעביר ביקורת אף פעם. בטח לא להתקשר אליו לעבודה כדי לצעוק עליו "מה עשית". זה לא רק לא יעיל, זה לירות לעצמך ברגל.

כשאת מבקשת? להגיד רמת דחיפות. לדוגמא: "הוא אמר שישטוף. הלכתי לישון לפניו והזכרתי לו שוב, אמר שבסדר". לא. לא בסדר. אני אצטט לך מהתשובה שנתתי לבת שלי כשהיתה קטנה ואמרה שהיא תעשה משהו ושוב ושוב שכחה. התחלתי להגיד לה: "סליחה, אני מנסחת מחדש. אני מבקשת שתשטפי את הסירים עכשיו תוך עשר הדקות הקרובות, כי אין לי כוח לסיפור הזה שאת אומרת לי 'בסדר' ואחרי שעתיים או למחרת, בדיוק כשאני צריכה את הסירים, אני מגלה ששכחת. זה מעמיס עלי וזה מחרב לי ואין לי כוחות וסבלנות לזה. עכשיו ביקשתי, עכשיו תעשי!"

לא בסדר להגיד לך "בסדר". כי זה לא עובד איתו. כי הוא כבר הוכיח שזה לא עובד. אני מנחשת שזה סידרתי, שאת מבקשת ומה שאת מבקשת לא קורה.
אז כמו עם ילדים:

לבקש רק דבר אחד כל פעם (לא להגיד לו בגדים בימבות צעצועים, זה המון דברים, אחד שלא רואה שהכניס הביתה מלא בוץ הוא גם אחד שלא מסתדר עם המון הוראות ויש לו מין עיניים כאלה שמצד אחד לא רואות בכלל מה לא במקום וצריך טיפול, מצד שני נמצאות בחוויה של עומס יתר חושי של קלולסיות וחוסר אונים).
להגיד "עכשיו ומייד". ואם הוא בדיוק עושה משהו דחוף נורא (רוחץ את בן החמש ובת השנתיים?) אז שיתפנה לכלים מייד אחרי שישאיר אותם במיטה עם פיג'מה.

לגייס עוד עזרה לגייס עוד עזרה לגייס עוד עזרה לגייס... להגיד את זה עוד 500 פעם? את חייבת עזרה, ומה שיש לך, זו לא עזרה. זה רק ילד קצת יותר גדול מגיל 5, שלא יודע להחזיק בית במובן הכי בסיסי.

זהו בינתיים.
עד שתרחיבי (-:

התחלתי להגיד לה: "סליחה, אני מנסחת מחדש. אני מבקשת שתשטפי את הסירים עכשיו תוך עשר הדקות הקרובות, כי אין לי כוח לסיפור הזה שאת אומרת לי 'בסדר' ואחרי שעתיים או למחרת, בדיוק כשאני צריכה את הסירים, אני מגלה ששכחת. זה מעמיס עלי וזה מחרב לי ואין לי כוחות וסבלנות לזה. עכשיו ביקשתי, עכשיו תעשי!"

תודה על זה!! לגזור ולשמור!!

אז אני מרחיבה-
אחרי שחזר מהעבודה השכבנו ביחד את הגדולים וגם התקלחנו, כל אחד בתורו. אחר כך אני הלכתי לישון וכאמור תזכרתי אותו.

והוא- אם היינו בשיחה פנים אל פנים הייתי אומרת בפשטות, אבל כיון שאנחנו באינטרנט ואין בארץ לגליזציה, בואי נגיד שהוא גילגל לואיזה במרפסת. סליחה על העוקם.
ואין לי בעיה עם זה- אחרי יום עבודה ארוך ומעייף וזמן עם הילדים זה ממש סבבה לנוח איכשהו. אחר כך כבר היה באמת גמור.
איזה בן אדם לא שם לב שהכניס בוץ? כבודו. אמיתי לא שם לב. כשקמתי לשירותים ב4 לפנות בוקר גם ראיתי שהדלת במקלחת היתה פתוחה כל הלילה. לא הופתעתי. באמת לא שם לב. שלא לדבר על זה שאני חושבת שכדאי לעקור מהמטבח את הדלתות של הארונות. הן תמיד פתוחות. קיצור הבן אדם טוב אבל באמת לא שם לב מה הולך בבית.
והקצב שלו בבית אכן איטי ביותר. אבל הוא משתדל. לא הכנסתי מכונת כביסה אחת מאז הלידה. הוא מכבס הכל. מדגדג לי בידיים ואני לא שמה מכונה, למרות שאני כל היום בבית.
אלו העובדות.
זה מוזר לי להגיד לבן אדם בוגר "עכשיו ומיד" על משהו שמבחינתי לא דחוף לעכשיו אלא למתישהו במהלך הערב. וגם מוזר לי להגיד רק דבר אחד כל פעם- את כאילו אומרת לי להתייחס כליו כאל ממש מוגבל. אני בעיקרון מבקשת כמו שמבקשים ממבוגר- בכנות, ומשאירה לו את מרחב הזמן שלו לעשות מתי שנוח לו. קשה לי להעריך בן אדם שצריך לבקש ממנו בצורה כל כך מסוימת בשביל שיואיל לעשות.
מה גם שזה שהוא הולך לעבודה זה לא בשביל הפאן אלא בשביל המשפחה. ממש הגיוני אחר כך לנוח ואחר כך להירדם.
אני מנסה להבין עם עצמי אם אני אמורה לקבל את התכונות שלו כנתון או לנסות לשנות.

אנקדוטה בעניין הבוץ-
לא מזמן, באוגוסט הזה, הוא נכנס הביתה כשלנעליו דבוקות תאנים יבשות. הלך מתחת לעץ תאנים, התאנים נדבקו לנעליים והגיעו הביתה.
כשהפנתי את תשומת ליבו ללכלוך- הסביר ש"זו עונת התאנים עכשיו".
אה, זו העונה אז זה תיכף יגמר ולא צריך לנקות.
הסברתי לו שאחרי עונת התאנים יש את עונת השלכת ואחריה גם גשם ובוץ. ואת כולם צריך לנקות. חידוש.

אגב נושא הדף, אימפוטנציה ביתית, ואגב לגייס עזרה:
גיוס עזרה משמעותו הרבה פעמים - הוצאה כספית. ובתחומים מסוימים, פגיעה באגו.
אני אתן דוגמא לפתרון מעשי שנוסה בידי כמה נשים שייעצתי להן, ועבד, מפני שהעקרונות שפועלים פה יכולים להיות רלבנטיים גם למקרה הנוכחי:

ההבדל בין הדוגמאות שמדובר בהן למקרה הנוכחי, הוא שבאותם מקרים היה מדובר בעבודה חד פעמית שהגבר שבו דובר היה כשיר ומסוגל לבצע. כאן מדובר בתחזוקת בית וילדים שוטפת ויומיומית, על ידי מישהו שמאותגר בתחום (זה לא שיפוטי, זה תיאור יבש של המצב: איך אנחנו יודעים שהוא מאותגר? כי זה לא מצליח לו... ).

אז אחרי ההסתייגויות, אתן דוגמא אופיינית.
נגיד יש לנו דנה ודני. המפסק של האור בסלון נשבר, וצריך להחליף אותו. דנה לא יודעת להתעסק בחשמל, לצורך הדוגמא, אבל דני אומר, זו לא בעיה, אני אחליף.
אממה? את זה הוא אומר כבר שלושה חודשים, ובינתיים המפסק שבור, הילד נמשך כל הזמן להתעסק בו, אי אפשר להדליק את האור בסלון וצריך כל הזמן להדליק אורות אחרים שלא מתאימים כדי לראות משהו. דנה מרגישה שהיא מנדנדת ודני רק מתעצבן אבל לא מטפל במפסק.
אני הצעתי לדנה הצעה מעשית כדלקמן:

להתחיל בחשיבה על מיקור חוץ מקצועי: מי בעל המקצוע שמשלמים לו כדי להחליף מפסק? חשמלאי (במקרים אחרים אלה היו בעיות שדרשו שרברב, או הנדימן, או סייד, או צבע וכו' וכו').
לאתר טלפון של חשמלאי מומלץ (כמובן תכניסו פה "מחקר שוק והשוואת מחירים בין חשמלאים שונים", לא נכנסת לזה).
להתקשר לחשמלאי, לשאול מה המחיר של התיקון (במקרה הזה, החלפת המפסק השבור), וגם, מתי הוא יכול להגיע אליכם, עקרונית.
באותה שיחת טלפון, לקבוע איתו לעוד יומיים-שלושה (כלומר, לא מייד מהיום להיום). הערה: תמיד אפשר לקבוע ולבטל, אבל חשוב שיהיה מועד מדוייק לביצוע הסופי של התיקון!
בתקשורת הבאה עם דני, דנה אומרת לו כך: "דני, ראיתי שלא מסתדר לך להגיע לעניין המפסק, אז קבעתי עם חשמלאי ליום חמישי בשלוש וחצי. זה יעלה לנו 180 ש"ח".

אני רוצה פה להדגיש את כל החלקים החשובים בתקשורת:
א. אין תלונה על דני. אין ביקורת בשום פנים ואופן, אפילו לא מרומזת או מוסווית. חשוב שלא תהיה גם בטון, לא רק במלים: "לא מסתדר לך", "אתה בעומס גם ככה", הניסוח צריך לתת הכרה לכוונות החיוביות של דני בלבד. זה בכיוון של "אני יודעת שאתה מאוד רוצה אבל אובייקטיבית זה לא מסתדר לך".
ב. יש עלות מדוייקת של המשימה. דני חייב לדעת כמה תעלה לו הדחיינות שלו, כדי שיוכל להחליט בינו לבין עצמו אם הוא (דגש על "הוא") מוכן להוציא 180 שקל עכשיו על משהו שהיה יכול לעשות בעצמו בהרבה פחות.
ג. יש מועד מדוייק של המשימה. דני יודע עכשיו מה הדדליין שלו. הוא יוצא לעבודה ביום חמישי בשמונה בבוקר אז אם לא יספיק לעשות את זה בעצמו עד שעה זו - גמרנו.
ד. אגו. יגיע חשמלאי, יעשה את העבודה, ייקח כסף (כסף שדני עבד קשה להרוויח!), וכל זה על עבודה "שלו", בבית "שלו", גם יחליט על המפסק לטעמו (במקום שדני יבחר מפסק לטעמו-שלו), וגם יחשוב שדני הוא איזה אפס שלא יודע להחליף מפסק עלוב כי אחרת מה פתאום דנה מזמינה חשמלאי! זו הנקודה שהכי כואבת לדני. מישהו זר ייכנס לטריטוריה שלו ויעשה ממנו צחוק?!
ה. נקודה שמוסתרת במלים אבל קיימת במעשים: המפסק עלה בזה הרגע לדרגת חשיבות שדני לא ראה קודם. לדנה, זה היה קוץ בעין במשך שלושה חודשים. היא חושבת על זה כל הזמן, היא מחכה ומצפה ומתעצבנת ומרגישה לא אהובה, כי דני לא מטפל במשהו שחשוב לה. אבל דני, שם את זה בצד. פתאום עכשיו, שהוזמן חשמלאי למועד ספציפי, הוא מקבל את המסר מדנה: "דני, תיקון המפסק חשוב לי ואני דואגת לעצמי ומסדרת שהוא יתבצע עוד השבוע!" גם אם דני מגיב באיזו תלונה, כמו "מה בוער לך, למה לשלם לחשמלאי, אני יכול לעשות את זה" - זו התשובה: "לו היית יכול היית כבר מטפל בזה מזמן, זה חשוב לי, אני רואה שאתה לא מגיע לטפל בזה, אז הזמנתי חשמלאי. אם אתה רוצה לתקן את זה עכשיו - בשמחה רבה מאוד, אני עדיין יכולה לבטל עד מחר בחמש. אז אם תצליח להחליף את זה עד אז, אני אבטל".

כמובן, לא לבטל על סמך ההבטחות שלו. זו טעות כפולה. ההנחיה שלי לדנה היא לבטל אך ורק מייד אחרי שהמשימה בוצעה לשביעות רצונך (כבר קרה שהתברר שהמשימה נכשלה ובכל זאת היה צריך את איש המקצוע. לבטל תמיד אפשר. הבטחות ריקות היו כבר שלושה חודשים. בלי קבלות לא מבטלים את איש המקצוע).

עד כה, בכל המקרים שזכורים לי שהצעתי את הפתרון הזה ל"דנה" התורנית - בן הזוג הגיב בכך שטיפל בעניין ובעל המקצוע בוטל.
אבל אז קרו עוד שינויים:

דנה זכתה להעצמה. ראשית היא למדה שיש לה זכות ואחריות לארגן לעצמה את מה שהיא רוצה. זה שהבעל לא מבצע, לא אומר שאין אפשרות להשיג עוד עזרה. ושנית היא למדה איך ומה לעשות ובפעם הבאה זה יהיה לה הרבה יותר קל.
דני הבין שדנה כבר לא מאמינה להבטחות ריקות, והוא צריך להעלות את הסטנדרט שלו. כי בפעם הבאה, היא לא תחכה שלושה חודשים. היא תגיד לו "דני, נשרף הפלורסנט במטבח. מוטי החשמלאי יכול להגיע מחר להחליף לנו בשעה X בעלות Y". הו הו! לא רוצה מוטי? יש לך 24 שעות לפעול...

אז אם ניקח מהדוגמאות האלה וננסה ליישם במקרה הנוכחי, את מחפשת עזרה בתשלום לדברים האלה: "ליישר" את הבית בשוטף, מבחינת צעצועים, בגדים, מטבח - אפשר נערה שכנה, שכנה פנסיונרית או כל מיני. את אומרת לו, מצאתי מישהי שתעשה את זה, היא תגיע כל יום בחמש לשעתיים וזה יעלה לנו 30 ש"ח לשעה.
הוא מתנגד וחושב שזה לא נחוץ? את אומרת לו, אני לא שורדת בלי זה. אני כל היום בבית, לא מסוגלת לחיות בדיר חזירים, לא רוצה שהילדים שלי יחיו ככה, ולא יכולה פיזית לטפל בזה עכשיו.
זה סעיף ה': את מבהירה שזה עלה הרגע לדרגת חשיבות עליונה, שיהיה לך נעים בבית כל יום, בזמן שאת מטפלת בתינוק וגם מחלימה מהלידה.

הוא אומר שזה יקר והוא יכול לעשות את זה בעצמו?
את מסכימה. את אומרת, בסדר. אני נותנת לך יומיים להראות לי שאתה משתלט על זה. אם אני רואה שזה עובד ואני מרוצה, אין בעיה, נחסוך את הכסף, אני אגיד לה שכרגע אנחנו מסתדרים ואולי אפנה אליה בהמשך. אם אני רואה שזה לא עובד, אז שווה לי כל גרוש כי להחלמה שלי אין מחיר.

שולחת בלי לקרוא שוב ובלי לערוך...

וואו, כתבנו יחד.
תקשיבי יקירתי, הוספת נתונים ממש ממש חשובים.

אנסה להתייחס ממש בקצרה, כי צריכה ללכת, ואת תבקשי להרחיב אם לא יצאתי מובנת:

"גילגל לואיזה במרפסת" - פונקציונלית, זה שווה ערך ל"בהה מול הטלביזיה". אבל מעשית? סליחה? אבא לשלושה, בהם תינוק בן 9 ימים, ואשה אחרי לידה, והוא שם @@@ על הכל כי הוא רוצה לואיזה עכשיו? שזה הופך אותו לאחד שלא כשיר לבצע שום דבר? בניגוד לטלביזיה, שגם במצב הזה, אפשר רגע לקום בפרסומות ולעשות משהו. עם הלואיזה, הוא כיבה את קיומו ונוכחותו ברגע שהדליק אותה, קפיש? כיבה! lights out! הוא לא בבית יותר! נטש אותך לבד, אשה במצבך, אותך ואת הילדים.

"ואין לי בעיה עם זה- אחרי יום עבודה ארוך ומעייף וזמן עם הילדים זה ממש סבבה לנוח איכשהו" - גם לי אין שום בעיה עם הצורך לנוח. אבל סליחה, את היית רגל על רגל כל היום? והוא, עם כל הכבוד ליום העבודה, ילד לפני 9 ימים??? סחב הריון בגוף שלו כמה חודשים? סבבה לנוח. אבל קודם תגמור את מה שאתה צריך לעשות, אחר כך תנוח כמה שבא לך!

"אני בעיקרון מבקשת כמו שמבקשים ממבוגר" - תקראי שוב את הדוגמא עם בתי. זו הטעות שלך. את אמורה לבקש לפי התוצאה. אם הבקשה שלך נענית על ידי מבוגר, מה שביקשת מתבצע כאילו ביקשת ממני (אם אני באה אלייך הביתה ואת מבקשת שאשטוף את הסירים ואני אומרת "בסדר", אין מצב שהלכתי הביתה בלי לשטוף את הסירים!!!), אז יש לך עסק עם מבוגר ואת יכולה להמשיך לבקש כמו שמבקשים ממבוגר.
אני אומרת לך שמבחן התוצאה מראה, ששיטת הבקשה שלך לא עובדת ולכן לא הגיוני להמשיך בה. עם הבת שלי, לא היה טון כועס, היה דיאלוג ענייני והגיוני: ההבטחות שלך לא מתקיימות, לכן לא עובד לי לשמוע "בסדר", אתה אומר "בסדר" ושוכח. אז זה לא בסדר. בסדר לא עובד. בבקשה תעשה את מה שביקשתי עכשיו. כי זה חשוב לי וקריטי שזה יתבצע.

"מה גם שזה שהוא הולך לעבודה זה לא בשביל הפאן אלא בשביל המשפחה"
ואת ילדת רק בשביל הפאן, ומטפלת בתינוק רק בשביל הפאן, והגוף שלך עבר עכשיו מכבש של הריון ולידה שלישיים (לא פיקניק) רק בשביל הפאן, ובכלל לא צריך להחלים ולהשתקם מזה, הכל רק פאן. במלים אחרות: הטיעון לא רלבנטי. את רואה אותו ושוכחת לראות אותך. שניכם משקיעים למען המשפחה, ואת לא הולכת לגלגל לואיזה במרפסת במקום להניק עכשיו, או מעבירה את הגדולים למשפחה אומנת לשנה, כי היה לך יום קשה ומגיע לך לנוח והתינוק יכול לקפוץ לך.

"אני מנסה להבין עם עצמי אם אני אמורה לקבל את התכונות שלו כנתון"
כן.
זה מי שהוא.
את יכולה אך ורק לקבל את התכונות שלו כנתון, ולהמשיך לחיות איתו - או לא לקבל אותן, ולהפסיק לחיות איתו. אין אפשרות אחרת. זה מי שהוא.
את צריכה אם כך להתאים את ההתנהלות שלך למי שהוא.
זה כולל את הבוץ. ברור לגמרי שהוא לא רואה וגם לא מבין מה לא בסדר. ולא מכוונה רעה, הוא פשוט קלולס, כמו שאמרתי. אז זה נתון. לפחות את הילדים תחנכי אחרת (בלי ביקורת, אבל כן לבדוק נעליים לפני שנכנסים הביתה, אם דרכנו על משהו אז משאירים אותן ליד הדלת עד שננקה אותן, אם התפספס לנו ולכלכנו אז גם בן 5 יכול להביא מטאטא ויעה או מגבון לח או סמרטוט רצפה ולנקות אחרי עצמו, אפילו שזה יהיה לא מושלם, העיקר ללמד את הילדים הקטנים לשים לב, לראות, וגם לדעת מה הנוהל הנכון במקרה כזה. אז הילד הכי גדול בבית לא יודע וכנראה לא יכול ללמוד... עם זה את צריכה לעבוד.
אז לא להתווכח.
לא לבקר.
לא להיות בהלם.
רק להגיד, תשמע, איכסה לי כל הבוץ הזה, תביא סמרטוט בבקשה ותנקה פה ופה ופה, גדול עלי פיזית כרגע לטפל בזה בעצמי.

בשמת המון תודה על התשובה המושקעת.
אני חייבת ללכת לישון, רק רציתי להגיד ש- כרגע אני רואה איש רדום בספה וסירים שעוד לא שטופים. לי אין אפשרות לשטוף סירים כרגע.
אז בהשראת עצת בעל המקצוע זרקתי את האגו של עצמי לפח וקבעתי עם מישהי בת 19 שאני לא מכירה (מצאתי מהקבוצת ווטסאפ של הבייביסיטר) שתבוא בבוקר לשטוף כלים ועבודות בית קלות. ממש מקוה שיצא לטובה.
(לא התייעצתי עם האיש כי כאמור אין עם מי לדבר כרגע. אני יודעת שזה יהיה לו בסדר עם הכסף, ובאגו זה פוגע רק בי. הוא בסדר עם זה שיאספו את התחתונים שלו מהרצפה. אני מובכת אבל מילא. הרגע ילדתי והייתי לחלוטין פתוחה וחשופה. אז יראו גם את הכלים. שוין.)

אחד השיעורים הגדולים בשבילי סביב לידה זה ללמוד לקבל.
לפני 5 שנים אין סיכוי בעולם שהייתי כותבת ככה בקבוצת ווטסאפ שאני מחפשת עזרה עם עבודות בית קלות. גם עכשיו זה היה לי קשה. מקוה ממש שיהיה מחר מוצלח ושזה יותר יתן לי כוחות מאשר יקח.

אני פה כדי להגיד ראשית - כל הכבוד כל הכבוד כל הכבוד שאפו ענק

את מדהימה!!!! איזה יופי! גייסת עזרה! וכל כך מהר! כולי הערצה

ושנית? בבקשה בבקשה אל תזרקי את האגו לפח, אלא את רגשי האשמה והציפיות המוגזמות שלך מעצמך (-: על איזה אגו את מדברת? את אשה אחרי לידה, את זקוקה לטיפול מהבוקר עד הערב, את אחרי לידה שלישית, ואיזה יופי שאת מחנכת ילדה בת 19 לחשיבות של השמירה על רצפת האגן אחרי לידה ולחשיבות של השגת עזרה בתקופת משכב הלידה (לפחות... אני הייתי אומרת, רצוי קודם כל כל השנה הראשונה אחרי הלידה, ואחרי זה לראות... את אמא לשלושה מתחת לגיל 5, טירוף).

אני חוזרת שנית: כל אשה חייבת עזרה אחרי לידה.
זה פיקוח נפש. ואם מטריד אותה האגו אז היא מצפה מעצמה לתפקד במקומות שאסור לה בתקופה הזאת.
אשה שלא מקבלת עזרה כזאת אחרי לידה, זו עדות עצובה למצב העגום בחברה שלנו. זה לא המצב התקין. המצב התקין הוא שעושים לך עיסויים ומפנקים אותך ומטפלים לך בילדים ומטפלים לך בתינוק/ת ואת רק נחה ומיניקה ומתחבקת ומקבלת ילדים אכולים ונקיים לנישוקים.

לא להאמין איך לילדה בת 19 שלא ילדה מעולם ולא מכירה את הבית-
יש יותר אוריינטציה מאבא בן 30 שחי כאן 5 שנים.
אני נדהמת.
למרות שאני מסכימה עם בשמת על היחס הראוי לאישה אחרי לידה ועל המצב העגום בחברה שלנו- אני מרגישה שיש בי הרבה בושה שככה מישהי נכנסת לי לבית ולדברים האישיים שלי. ובאותו זמן נהנית מזה בטירוף- תוך שעה וחצי היא תקתקה כאן כלים, טאטוא, סדר כללי, החלפת מצעים. עכשיו היא מכינה מרק ירקות פשוט ואז תלך הביתה. (לאיש שלי היה לוקח יום שלם לעשות אותו דבר, פחות טוב). היא גם נעימה ומתוקה. אז ממש נעים לי. תודה.

אח איזה כיף לקרוא!!!
ולא מתפלאת בכלל על ה"ילדה בת 19". לעומת זאת, הגבר שלך, לצערי, מתאים לשם הדף כמו כפפה ליד.
גם אני בגיל 19 כבר לגמרי שלטתי ב"כלים, טאטוא, סדר כללי, החלפת מצעים", שטיפת הבית, כביסה על כל שלביה... אלה כישורי חיים בסיסיים. זה שיש עדיין גברים בני 30 שלא שולטים בהם, זה מה שמזעזע...

חברה שלי, שהיתה אז גרושה ואמא ל-2, היתה בזוגיות עם בן 30. הוא גר בבית הוריו, ולא נקף אצבע. ועל חברתי התלונן שהיא עושה המון דברים מיותרים, שבכלל לא צריך. הנה אצל אמא שלו אף פעם לא מנקים את השולחן או את הדלתות של ארונות המטבח והכל תמיד נקי!
יום אחד חברתי ביקשה ממנו לעשות ניסוי. היא אמרה לו, שאחרי שהוא גומר לאכול את ארוחת הבוקר, ויוצא מהמטבח, שיחכה רק כמה שניות ואז מייד יפתח את הדלת ויחזור למטבח. הוא לא הבין למה אבל היא אמרה, פשוט תעשה מה שאני מבקשת, בלי להבין. אז הוא עשה את זה. ואז הוא (כמובן...) תפס את אמא שלו עוברת עם מטלית לחה על כל מה שהוא נגע בו: מקרצפת את הדלתות של הארונות (שאת כולם פתח בידיים דביקות) וכו' וכו'. הוא היה בהלם! (בן 30 שגר כל חייו בבית, כן?) ושאל אותה: אמא, את תמיד מנקה אחרי ככה? אמא שלו נאלצה לענות שכן, תמיד, כל חייו: את השעוונית של השולחן שלכלך בפירורים ובידיים דביקות, את הדלתות של כל הארונות והמגרות אחרי שהוא נגע בהן בידיים דביקות, כל כלי שנגע בו (כמובן הכלים הלכו לשטיפת כלים, אבל גם את המלחייה צריך היה לנגב כי הוא השאיר עליה כתמי ריבה...), את הכסא אם הוא נגע בו, וכן הלאה...
את הכל היא עשתה מאחורי דלתות סגורות, בלי שהוא יידע וירגיש (זו היתה התפיסה החינוכית שלה, פולניות כאן ועכשיו). הוא פשוט לא ראה את כל העבודה שהשקיעה בבית, את כל השנים שבהן ניקתה אחריו כל היום, בזמן שהוא מטנף בחוסר התחשבות ואשכרה מאמין שהשולחן נשאר נקי ולא דביק גם אחרי שנגע בו בידיים דביקות 0-:

יש גם בנים שגדלו אחרת אבל לא יודעת אם זה המקום לספר עליהם, אולי זה מעצבן מדי? 0-: (כתבתי ומחקתי כי החלטתי שאולי זה חסר טאקט לתת דוגמאות של בנים מסוג אחר).

הוא (כמובן...) תפס את אמא שלו עוברת עם מטלית לחה על כל מה שהוא נגע בו: מקרצפת את הדלתות של הארונות (שאת כולם פתח בידיים דביקות) וכו' וכו

אוי איזה עצבים, כמו בבית של בעלי. הייתי צריכה להסביר אלף פעם שאני באמת מתכוונת שצריך לשטוף ידיים עם סבון בידיים שמלאות בשומן עוף או דג, וזה לא משהו שאני סתם ממציאה כדי לחרפן אותו.

יש איזה סרטון חמוד שהגיע אלי, ילדה בת 5 בערך, שאומרת:
"אמא עושה, עושה, עושה
עושה, עושה עושה
ואבא רק נח על הספה
מה אמא עושה?
מטאטא את הבית, מגהצת בגדים, סוחבת תיקים כבדים, מקלחת אותנו, מבשלת, לוקחת אותנו לגן...
למה אבא לא עושה?
אין לו מושג למה הוא לא עושה

...

פשוט 100% של מתיקות. וחשבתי עליך. יקרה.
גם האיש שלי חושב ששטיפת ידיים בסבון זה נטו המצאה שלי ואפחד בעולם לא עושה את זה :-p