אישה מתבגרת

אנונימי

אני מנסה למצוא ניסוח נכון להרגשה המדכאת שירדה עלי היום.
לרגעים נדמה לי שכולן מרגישות ככה אבל לא מדברות על זה. אני חושבת על חברות שמתחמקות מהנושא, בקלילות או בכבדות-מה.
אני מוקפת נשים מוצלחות, מרשימות, אהובות, בנות ארבעים פלוס. כמוני. רובן עדיין מקטרות מדי פעם על הבטן הנפוחה לקראת הווסת, או על כאב הראש המתלווה לה, או על אמצעי המניעה שצריך לבחור.

לא מוצא חן בעיני להיות בגילי. ולא מוצא חן בעיני שקשה לי להתבגר.
הלא רק התחלתי! יש לי שני ילדים קטנים, יש לי תוכניות, עוד לא עשיתי רבע מהדברים שרציתי לעשות עד גיל שלושים, והנה זה חולף-עובר.

אני רוצה לדבר על השבר: מגיל 12-13 הפוריות מגדירה אותי, מחלקת את זמני בצורה קצובה, מאיימת עלי (שנים של אמצעי מניעה... לעג לרש!), נותנת לי כר רך ומתוק לחלומות על אהבה - אהבת עלם לעלמה, אהבת איש ואישה, אהבת אם לילדיה.
עכשיו, בהדרגה, זה ילך וייגמר.

אתן מוכנות לדבר על זה? המבוגרות שביניכן? מי שבגילי או יותר? מי שכבר חווה את זה? מי שכבר עברה את זה בשלום? מוכנות לדבר על מה שאתן מרגישות בגוף, על מה שעובר לכן בראש עם כל יומולדת, על מה שאתן מרגישות עם הווסת שמזייפת, עם המעבר מאמהות לסבתאות?

"אשה מבוגרת
את אותי מסחררת
את עושה בי פלאים
כמו פריחה מאוחרת
כמו תחילת החיים"

דף תמיכה?

הי ריש גלית

אני שמחה שפתחת את הנושא הזה.

לפני כמה חודשים, נכנסתי ללמד במקום חדש.
ילד חמוד בן 3 הביט בי ושאל אותי במלוא הרצינות : "של מי את סבתא?"

נכון שיש סבתות בנות 45 אבל לי יש ילדה בת 4 ... הלו...

אני מאד שמחה להיות כבר בגיל הזה.

לבת שלי יש מין תרגיל שהיא מביטה בתמונה שיש בה דמויות ושואלת : מי את רוצה להיות?
פעם אחרונה הבטנו באנימציה ל"פיתחו את השער" יש שם כל המשפחה .
"אני רוצה להיות הסבתא." אני עונה לה
"אבל, אמא, למה לא הכלה?"
"כי הסבתא כבר חכמה ויש לה המון ניסיון."
"אבל גם הכלה חכמה...." תשובתה החכמה של בתי...

נכון שמשהו משתנה ממש בגוף. בהרבה רמות .
נכון שאני מביטה באנשים שמצטטים אותם כאושיות של חוכמה ואני רואה שהם בני גילי וזה מוזר לי...
(בדיוק קראתי על דני לסרי, שכאן באתר מצטטים אותו המון ותמיד דימיינתי איש כזה מבוגר עם חוכמת חיים וניסיון חיים וזקן לבן. הסתבר שאכן חוכמה וניסיון ואפילו זקן יש אבל הוא מבוגר ?????????? הוא ממש בן גילי...)

אבל דברים מתחילים להיות יותר ברורים, נכונים.
הפרספקטיבה של הגיל (פשוט כי התבגרתי ולא כי עברתי תהליך זה או אחר) מאפשרת לראות יותר מה באמת חשוב, מאפשרת להכיל ולקבל את כל מה שנדמה לא בסדר.

עדיין המון דברים מטרידים אותי (טוב אני עוד לא בת 90 , יש עוד קצת דרך...) אבל יש לי כלים יותר טובים להתמודד איתם וחברים טובים שגם הם כבר התבגרו שעוזרים ויותר ביטחון ושלווה.

עברתי כבר כל כך הרבה ויצאתי מזה, שכל מה שמתרגש ומגיע כבר לא כל כך מערער אותי...

כשההגדרות שלנו לגבי מי אנחנו משתנות בגלל התבגרות (יופי,בריאות, אנרגיה ועוד) , יש תמיד אפשרות פשוט למצוא רבדים נוספים ועולמות רחבים נפתחים.

שוב, תודה על הדף.

ב עילום, תודה על מה שכתבת.
אני דווקא חשבתי למחוק את הדף וזהו. אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד עם זה באינטרנט.
מה את אומרת?

לדעתי זה דף ממש טוב. זה נושא חשוב וכל כך נכון מה שכתבת.. הזדהיתי מאד (למרות שאני בכמה שנים צעירה יותר, תהליך השינויים שעוברים הוא הרי בלתי פוסק וגם לי ממש קשה לעיכול וקבלה שיש דברים שאני כבר לא אעשה.. ושהזמן חולף לו בכזאת מהירות. והשינויים שהגוף עובר, זה הכי קשה לי..)
אם את לא מרגישה בנוח, תמחקי כמובן.
אבל לדעתי, אלה נושאים מעוררי מחשבה והזדהות וכדאי להשאיר, לנסות לדבר על זה, לשמוע אחרים.
העלית נושא שבאמת מדובר מעט מאד ואולי כדאי לנסות לראות למה אנחנו (אנחנו במובן החברתי הרחב של אנשים שתופסים את עצמם כפתוחים ומדברים ומתמודדים) לא מדברים על זה כמעט..

מבקשת להשאיר

אנקדוטה - בעלי הכניס את כל המשפחה ל- GENI. תוכנה אינטרנטית לבניית אילן יוחסין שמתזכרת על כל יומולדת. הראשון שלי בחסות התוכנה מתקרב, וכך בתפוצת שיא של כל בני המשפחה, גם הרחוקים שבהם, החלו לקבל את התזכורת, עם הגיל המדוייק, 39. פתאום זה נשמע לי הרבה וגם הפריע לי להבזק של שנייה. מה יהיה בשנה הבאה? מה זו אני? אני מוקפת סביבי, הרבה הודות ל"באופן" נשים צעירות באזור ה-30 החובקות שני ילדים והשקפת עולם מגובשת, שנות דור מפרידות ביננו. מרגישה קצת באיחור. פחות זמן נותר. לא חושבת על המעבר לסבתאות כי הבנות עדיין קטנטנות וזה מדכא לחשוב על זה.
מתפלאת כל פעם מחדש על כך שהרופאים ואנשי המקצוע בגילי, במקרה הטוב , או הרבה יותר צעירים ממני.
ולסיום, אתמול, אצל אחד צעיר כזה, רופא עור ומין, למעקב שגרתי אחרי הנקודות חן, במיוחד אחרי שתי מוזרות שהשתנו קצת, הוא אמר לי שהן בכלל לא נקודות חן אלא נגעים שמופיעים עם הגיל...ואם זה מאוד מפריע אפשר להוריד עם חנקן והם יפלו לבד O-:

אז, אני לא יודעת אם ראוייה להיכנס לדף, אבל אשמח אם ישאר. וכן גם אותי הכיוון המחשבתי הזה מפחיד עד מאוד, ואם תחליטי למחוק ואוכל לקבור את הנושא לעוד כמה שנים, לא אתאבל P-: ובכל זאת ...

מתפקדת. בת 46 ומחכה בקוצר רוח לסיום הווסת שמזייפת אנושות. (לפעמים כל שבועיים, לפעמים כל חודשיים).
בעיקר מזדהה עם מה שכתבה ב עילום אבל גם זוכרת את הצביטה בלב כשידעתי שלא אעשה עוד ילד.
ויש לי ילד בי"ב עם בת זוג והם מתנהגים כמו זוג נשוי כך שאני כבר ממש מפנטזת את הסבתאות...
הפנים כבר לא מתוחות(רפיון קל באזור הלסת), כתמי גיל פה ושם, שיער לבן (שנצבע בפקודת הילדים), חולשה קלה במערכות הפנימיות, זכרון לא משהו וגם הראיה והשמיעה אוי ווי.
אבל התובנות, קבלת המציאות, ההסתפקות במועט, החברים הותיקים, היחסים עם בן-הזוג, ההתמתנות, השיחות עם הילדים, ההנאה מכאן ועכשיו ועוד ועוד- איזה תחושה מספקת זו. וגם המחשבות על העתיד, כשהילדים יתעופפו מהקן, הן מרגשות ומשמחות. נגמר הלחץ, לא צריך להתרוצץ מסביב לשעון בגלל העבודה, הילדים, ה"מה יגידו", הבית וכל השאר. למדתי לעבוד בניחותא.

אני מוקפת סביבי, הרבה הודות ל"באופן" נשים צעירות באזור ה-30 החובקות שני ילדים והשקפת עולם מגובשת, שנות דור מפרידות ביננו. מרגישה קצת באיחור.
מזדהה מאוד. זאת אחת הסיבות שלא נוח לדבר על זה פה באתר. יש לי פה הרגשה - כמובן סובייקטיבית לגמרי - של אווירה תוססת וצעירה, נשים שצעירות ממני בעשר-15 שנים וכבר הספיקו כל כך הרבה ויש להן עוד כל כך הרבה זמן להרות, ללדת, לגדל עוד כמה ילדים, להחליף מקצוע, להישאר בבית כמה שנים ואחר כך להתחיל קריירה שלישית...
המוזר הוא שעד לא מכבר הרגשתי שיש לי זמן. שום דבר לא בוער. עכשיו אני חושבת על איזו אשה בת גילי, מישהי מהשכונה, שפגשתי סתם במקרה והתקשקשנו, והיא אמרה שהיא רוצה ילדים אבל עוד מחכה לבן הזוג המתאים. וחשבתי לי - לא אמרתי לה - שהיא קצת איחרה את הרכבת. הרגשתי כאילו אני, עם השני ילדים שכבר יש לי, יכולה בקלות לפנטז על עוד ילד, אבל היא, שעוד לא התחילה, יכולה לשכוח מזה...
צריכה ללכת להשכיב את הקטנים.

והיא אמרה שהיא רוצה ילדים אבל עוד מחכה לבן הזוג המתאים. וחשבתי לי - לא אמרתי לה - שהיא קצת איחרה את הרכבת.
ואת צודקת. יש לי חברה בגילי, יפהפיה, נראית בת 20 (טבעי לגמרי) ומשתוקקת לילד ראשון. כל פעם כשאנחנו נפגשות אני אומרת לה שתעזוב את העניין כי הביציות כבר זקנות ויש יותר מדי סיכונים. לפעמים אנחנו מבלפים את עצמנו ולא זוכרים שהגוף יש לו שעון משלו. עדיף לאמץ בגיל כזה אלא אם מוכנים לקחת את הסיכון של לגדל ילד חריג מעכשיו ועד סוף חיינו.

יש לי פה הרגשה - כמובן סובייקטיבית לגמרי - של אווירה תוססת וצעירה, נשים שצעירות ממני בעשר-15 שנים.
אני בת 33 עדיין בלי ילדים (אבל אני בדרך, אם הכל ילך כמו שצריך זה ישתנה ממש בקרוב

)
ואני מרגישה פה באתר בדיוק הפוך ממה שתארת.
אני מרגישה צעירה וחסרת נסיון.. אני מרגישה שרוב הנשים כאן בערך בכעשור שנים מעלי, כבר עם משפחה, ניסיון וידע שלי עדיין אין.
אין לי בעיה עם זה, להיפך אני אוהבת את האוירה הזאת של שיחות נשים (וגם גברים) במצב חיים הזה בדיוק, הדיאלוגים המרתקים על מגוון נושאים, העומק, היכולת לראות את החיים בצורה מורכבת ולא שחור לבן, האתר הזה (למרות הכאסחים המתנהלים כרגע בדפים אחרים) כל כך יפה בעיני.
אני קוראת את כל דפי החינוך/גידול ילדים ודפים נוספים בהערצה ובהשתאות ולומדת המון המון המון. ומי שכותבות בדפים האלה הן הרוב של אתר הזה מבחינתי, זה מה שנותן את הטון.
כרגע אני כותבת מעט, מרגישה עדיין פחות בנוח (אולי עוד 5-10 שנים ושניים שלושה ילדים גם לי יהיה את הבטחון הזה..) אבל קוראת בשקיקה. גם את הדף הזה. הוא מעורר בי מחשבות וגם הזדהות, למרות שאני צעירה בעשור, גם אני מרגישה הרבה ממה שתואר, נתקלת בפחדים מהתבגרות ומצד שני חווה את השקט והסיפוק שמביא איתו הגיל.
בקיצור מה שאני אומרת, תמשיכו!

אתן מענינות ונפלאות, כותבות ומתארות נפלא את חייכן, יש פה כאלה שמזדהים ולומדים מכל זה @}

אני תוהה ביני לביני אם יש לדף הזה לאן להתפתח.
היום ישנתי הרבה במשך היום, ובאחת ההתעוררויות הרבות (כל פעם בא אחד הילדים להגיד לי משהו דחוף או לינוק או להתנחם על משהו) זכרתי זנב של חלום:
אני לובשת על הפנים שלי רעלה עשויה מחרוזים והולכת לראי ורואה את הפנים שלי כאילו שהרעלה שקופה לגמרי-לגמרי.
כשהתעוררתי חשבתי על זה והפשר שעלה בדעתי היה קשור לכתיבה באתר: אני כותבת דברים אישיים מאוד כאילו לעצמי ולחברים קרובים, ובעצם אני חשופה לגמרי. כל אחד יכול לקרוא, להגיב, לכתוב לי בגסות "ככה זה אינטרנט, מותק!", ולחשוב שהוא יודע עלי הכל. שזה, אגב, לא כל כך חשוב, כי באמת אנשים הרי לא יודעים זה על זה כמעט כלום, גם כשקרובים באמת, בחיים; אבל כן חשובה ההרגשה שלי שיודעים עלי הכל. הרגשה משתקת.
לכן קשה לי לכתוב כאן, בדף הזה, וכל הזמן מתחשק לי למחוק אותו. כי הוא הרבה יותר עצוב ממה שאפשר (מבחינתי) לבטא בו כרגע.

רוזמרין, כתבת על חברתך שנראית בת עשרים. ואני באמת חשבתי גם על ההבט הזה. יש האומרים שאני נראית די צעירה לגילי, אמנם אף אחד לא יחשוב שאני בת עשרים, אבל גם 43 לא יגידו עלי במבט ראשון. באופן כללי נדמה לי שהרבה נשים היום נראות "צעירות מגילן". אולי זה בגלל פולחן הנעורים הידוע לשמצה, שמשפיע עלינו להתלבש ולהתנהג בצורה "שלא הולמת את גילנו המופלג", ואולי זה גם משום שאנחנו מתבגרות יחד עם חברותינו בנות גילנו והן נראות לנו פחות או יותר אותו הדבר כל הזמן...
בכל אופן, אני תמיד נהניתי מהמחמאות שהתלוו לאמירת הגיל שלי - באמת? לא רואים עלייך! - וכאלה. טוב, לא תמיד, בגיל הנעורים עצמו זה היה די מעיק להיראות צעירה ולא מפותחת... בעיקר שהרגשתי "נשית" ו"בוגרת" להפליא P-:
אבל היום, כשמדי פעם אני עוד שומעת כאלה מחמאות, אני מרגישה לא כל כך נוח. אני זוכרת יום אחד בחורף שהלכתי - נסחבתי, אם לדייק - עם ילד במנשא וילדה בעגלה ותיקים ומעיל והרגשתי הכי מגושמת ומצ'וקמקת, ופתאום פנו אלי שני בחורים, אולי לא ממש צעירים, אני לחלוטין לא קלטתי אותם כי הייתי שקועה בענייני, ואחד מהם אמר לי בטון מלא הערכה משהו כמו, "וואלה, אם לא היית עם ילדה לא הייתי נותן לך יותר מעשרים וחמש!" (הוא אפילו לא ראה את הפעוט במנשא...)
בהתחלה כמובן חייכתי, ואפילו עניתי לו ("מה ילדה, יש פה שניים!). אחר כך זה לא הרפה ממני. מצד אחד, הנחת על המחמאה, ומצד שני המחשבות על משמעותה. מה, ואם אני בת 45 אני שווה פחות? יש פה בעייתיות כפולה. כמו כל מחמאה שמתייחסת למראה החיצוני, קשה לא ליהנות ממנה אבל קשה לא לחשוב במונחים פמיניסטיים שיופי זה לא הכל, שאני רוצה שיעריכו אותי על הפנימיות, על המעשים ולא על המראה. וגם, הבעייתיות שבעצם העניין: למה זאת מחמאה להיראות צעירה? למה טוב להיראות צעירה?

(עוד אחד ואני מפסיקה).
אני מרגישה שהשינויים ההורמונליים שמתלווים להתבגרות ולהזדקנות הם מאיימים ומסתוריים ואף אחת לא מספרת לי שום דבר עליהם. בהרגשה שלי השינויים יהיו דרמטיים כמעט כמו השינויים שהתלוו ללידת הילדים, אם כי הם פחות מורגשים כלפי חוץ, כמובן.
נדמה לי שהרבה נשים שוקעות בדיכאונות ברמה כזאת או אחרת, למשל. זה הגיוני, לא? שינויים הורמונליים תמיד משפיעים על מצב הרוח, אנחנו יודעות את זה מהמחזור, ומההריון והלידה. ההורמונים שמשנים את התנהגותם, בצירוף עם העצב של סוף שנות הפריון, ועוד עניינים אישים שעלולים להיות - כמו שחיקה בזוגיות ממושכת, או בדידות של מי שאין לה בן זוג, שחיקה מקצועית או לחלופין קושי למצוא עבודה בגלל הגיל, ועוד ועוד - יכולים בהחלט לעורר דכדוך קל עד דיכאון כבד.
אני כבר מתכוננת למי שיגידו שכל משבר הוא מפתח לצמיחה וכדומה. ואני רוצה לומר כבר מראש שזה לא משנה כשנמצאים בתוך המשבר.

רוצה רק להגיד לך שהדף הוא מרתק וחשוב,
מניסיון, אני מבינה את החשש מהחשפות בנושא כ"כ אישי, ומצד שני רוצה לומר לך שזה הנושא של כולנו.
כלומר זה נושא נשי משותף לכולנו, ולא חשוב בנות כמה אנחנו, (אני בגילאי ה30 ומשהו) כי כולנו הולכות לאותו כיוון.
והמחשבות שלך משותפות לנשים רבות, ובאמת משום מה, גם אני מרגישה שלא מדברים על זה. (למה בעצם ?)

תודה על הדף. בת 41, מזדהה עם חלק גדול ממה שנכתב. בינתיים רק קוראת.

תודה למגיבות.
גם אני שואלת (למה בעצם ?) לא מדברים על זה?

אני חושבת שקל לי, יחסית, כי תמיד הסתכלתי על זה בטבעיות. נולדים, מתפתחים, מתכווצים, מתים. מה ה"ביג דיל" פה?
ככה כל בעלי החיים והצמחים והכוכבים אז אני חלק מזה. אבל יש עוד משהו. גם כשהייתי צעירה, יפה ומחוזרת- אף פעם לא היה לי חשוב המראה שלי. לא טיפחתי את עצמי וגם לא חשבתי איך אני נראית. גם היום, כשאני יוצאת מהבית, אפילו אם התלבשתי יפה והסתרקתי והסתכלתי בראי והכל נראה בסדר- שניה אחרי זה כבר שוכחת אם הולכת יפה, אם יש לי לכלוך בין השיניים (ואם התאפרתי אז לא בודקת אם זה נמרח או מגוחך).
שמתי לב אצל חברות ותיקות שלי שככל שהטיפוח החיצוני היה (והווה) חשוב להן, כך הן חרדות מהזקנה. אולי זה הפוך- החרדה מהזקנה גורמת לרצון לטיפוח? כי החברות שלא מטופחות, גם לא מפחדות מההתבגרות.

טיפוח- זו ההגדרה שלי להראות יפה יותר וצעירה יותר. לטפח את הגוף או את מלבושי הגוף. לא במובן הבריאותי אלא במובן הקוסמטי.

רוזמרין, אני מעולם לא הייתי "מטופחת" במובן שאת מדברת עליו, ובכל זאת אני מפחדת מההתבגרות ומהזִקנה. לכן אני לא כל כך רואה את הקשר בין הדברים.
באמת קשה לי לדייק עם הפחד הזה. מובן שיש פה פחד מהסוף, מהחידלון. ובתור אחת שלא מאמינה בשום דבר "שמעבר" (נשמות, גלגולים, אלוהים) הפחד הזה נוכח מאוד. לכן אני רואה פה גם את הקושי לחיות את ההווה במלואו. אם כי עם הילדים זה השתנה - יש המון רגעים ואפילו ימים שלמים של הווה בלבד.

הפחד לא להספיק. הפחד שעד שאצליח לעשות את מה שאני רוצה זה כבר לא יהיה רלוונטי.

בעקבות התיאור שלך רוזמרין את חברתך היפהפייה נזכרתי באשה אחת שאני מכירה מאז שאני ילדה. היא מבוגרת ממני בעשר שנים בערך. נראית מדהים. תמיד היתה יפה מאוד, אבל היום להסתכל עליה ולראות יפהפייה בת 28, אולי 32 כי יש לה כמה קמטוטים של צחוק סביב העיניים... קשה להאמין שזה טבעי, ואני לא יכולה לשאול אבל נדמה לי שכן. מה שעוד הייתי רוצה לשאול והקשר הרופף בינינו לא מאפשר לי הוא - איך היא הצליחה להרות את בתה הקטנה - בת שנה! כן, היא בת חמישים ומשהו ויש לה שני ילדים קטנים, בן 6 ובת שנה. אני יודעת שהיא היתה בטיפולי פוריות שנים ארוכות, אבל כל כך הייתי רוצה לשאול אותה איך, והאם הביציות שלה, אולי מהטיפולים המוקדמים נשארו לה, ובכלל...

כי קשה לי מאוד עם האמירות הגורפות כמו שראיתי פעם אפילו פה באתר: "אין אשה בת 44 שילדה מביציות שלה!"
האומנם?
אני יודעת שאמרתי שלא בזה אני רוצה שיעסוק הדף הזה, אבל נדמה לי שהעיסוק האובססיבי שלנו - הישראלים כחברה - בילדים ובפרו ורבו מוביל אותי לעסוק בקשר בין ההזדקנות לאובדן הפוריות. ולא רק הקושי האישי שלי עם זה.
ומנגד, אמירות כמו "השלושים של היום זה כמו העשרים של פעם". כלומר, אפשר לאחר את הכל: את הלימודים, את בניית הקריירה או את גיבוש הזהות המקצועית, את הזוגיות הקבועה ואת האמהוּת. כן, רק שאת האמהות אי אפשר באמת לאחר. לא עד כדי כך.
ואם השלושים של היום הוא העשרים של פעם, אזי הארבעים של היום הוא השלושים של פעם, לא? זהו, שלא. )-:

אי פעם שאלת אותה אם טוב לה בחיים? אם היה קשה לעבור את הטיפולים?
או שאת פשוט מניחה שהיא יותר מסופקת/מאושרת/פוריה כי היא יפה כזאת ונראית צעירה ויש לה ילדים קטנים?
(בחיי שאני שואלת שאלת תם. אם לא מתאים, מחקי אותי.)

_אי פעם שאלת אותה אם טוב לה בחיים? אם היה קשה לעבור את הטיפולים?
או שאת פשוט מניחה שהיא יותר מסופקת/מאושרת/פוריה כי היא יפה כזאת ונראית צעירה ויש לה ילדים קטנים?_
אני לא מניחה לגביה הנחות ואני לא רואה אותה מספיק או קרובה אליה בכלל כדי לדבר איתה על הדברים האלה. אגב, היא אשה שתמיד נראית זוהרת וצחקנית ופורחת, בחיי. לפי הרושם השטחי שלי עליה יש לה שמחת חיים בכמות שמספיקה לכמה וחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו. אבל בהחלט הייתי שמחה לשוחח איתה על הנושאים שהעליתי ושאת העלית, כי היא יוצאת דופן בנסיבות חייה. וכן, אני בטוחה שהיא סבלה מאוד בתקופת הטיפולים והעקרות שלה. טעמתי שמינית שבשמינית מהסבל הזה ואני לא מאחלת אותו לאיש/ה.

ואם השלושים של היום הוא העשרים של פעם, אזי הארבעים של היום הוא השלושים של פעם, לא? זהו, שלא.
מסכימה.
זה ממש לא, והלחץ קיים ולדעתי אפילו יותר. בגלל שביתר הדברים כביכול אפשר לקחת את הזמן (עד שמחליטים מה ללמוד, עד שמחליטים במה לעבוד, עד שמחליטים להתחתן וכו') מגיעים הרבה יותר מהר ובקלות ובלי לשים לב לגיל 30-35 ופתאום אופס, לא תואם את השעון הביולוגי.
ואז מתחיל מכבש לחצים, להכנס להריון ואם לא הולך ישר טיפולי פוריות ולידה, ושניה אחר כך שוב להכנס להריון ושוב כי הרי רוצים כמה ילדים..
אז בהחלט יש לחץ ובמובנים מסוימים אפילו יותר ממה שהיה פעם.

באמת קשה לי לדייק עם הפחד הזה. מובן שיש פה פחד מהסוף, מהחידלון. ובתור אחת שלא מאמינה בשום דבר "שמעבר" (נשמות, גלגולים, אלוהים) הפחד הזה נוכח מאוד. לכן אני רואה פה גם את הקושי לחיות את ההווה במלואו. אם כי עם הילדים זה השתנה - יש המון רגעים ואפילו ימים שלמים של הווה בלבד.
אני גם לא ממאמיני ה"מעבר". באמת שמוות לא מצליח להפחיד אותי. אני חושבת שהידיעה של הזמניות נותנת לי פרספקטיבה צנועה יותר על משמעות חיי וחשיבות משימותיי והרות גורל מעשיי. גם הידיעה שתוך דור או שניים, אף אחד כבר לא יזכור שהייתי קיימת, נותנת טעם אחר לחיים. ואם כל זה איננו, נשאר רק להנות מהחיים עצמם. אין לי צורך תזזיתי לטעום, לראות, לנסוע, לשמוע (הופעות, חו"ל, אוכל, מוזיאון) וגם לא להיות ראש ממשלה. ככה בקטנה, כמו שתיארתי למעלה. וזה משהו שנרגע עם התגברות ההבנה והמודעות. לא מחכה מעבר לסיבוב שום דבר שלא נמצא פה לידי.

_כי קשה לי מאוד עם האמירות הגורפות כמו שראיתי פעם אפילו פה באתר: "אין אשה בת 44 שילדה מביציות שלה!"
האומנם?_
אני לא חושבת שזה נכון אבל הביציות מזקינות יחד איתנו (וגם הזרע) ולכן עדיף לא לקחת צ'אנס. זאת דעתי שלי.
ואם כבר יש לך 2 ילדים- תרמת את חלקך לאיזון האוכלוסיה. אין צורך להוסיף עוד (יש הרחבה על הנושא בדף משבר המזון בעולם). אני מטיפה לילדים שלי לעשות ילדים מוקדם כדי שבשנות ה-40 לחייהם יוכלו לפתוח פרק נוסף בחיים וגם כי נראה לי שככה, ביולוגית, עדיף מבחינת פוריות, אנרגיה ושמחת חיים. עוד לא סגורה על העניין אבל די הפוך ממה שנהוג בתקופתנו (כולל שלי).

אני מטיפה לילדים שלי לעשות ילדים מוקדם.
הילדים שלי עוד קצת קטנים בשביל לדבר על זה, אבל אני בהחלט מקווה שהם יעשו ילדים מוקדם, גם מהסיבות שציינת וגם כי אם הם יתחילו מאוחר כמוני אני לא אזכה להיות סבתא (אלא אם השמונים של היום זה השבעים של פעם...).

והלחץ קיים ולדעתי אפילו יותר. בגלל שביתר הדברים כביכול אפשר לקחת את הזמן (עד שמחליטים מה ללמוד, עד שמחליטים במה לעבוד, עד שמחליטים להתחתן וכו') מגיעים הרבה יותר מהר ובקלות ובלי לשים לב לגיל 30-35 ופתאום אופס, לא תואם את השעון הביולוגי.
זה בדיוק מה שאני מרגישה וגם רואה על מכרות וחברות מסביב, שמחכות עד שהנסיבות יתאימו - יבוא האיש המתאים, בעיקר, אבל גם דברים אחרים - וכמעט מפספסות את האמהות (מפספסות מבחינתן, אני לא מדברת על כאלה שלא רוצות ילדים).

ואם כבר יש לך 2 ילדים- תרמת את חלקך לאיזון האוכלוסיה. אין צורך להוסיף עוד.
מבחינה עקרונית את צודקת, מבחינה רגשית וביולוגית אני לא מרגישה ככה. אני אוהבת להיות בהריון וללדת ולגדל תינוקות ואני מרגישה שרק התחלתי והלוואי שהייתי יכולה עוד ועוד! וזה לא הוגן (משפט רגשי, לא רציונלי).

כי קשה לי מאוד עם האמירות הגורפות כמו שראיתי פעם אפילו פה באתר: "אין אשה בת 44 שילדה מביציות שלה!"
דווקא יש (המשפט שציטטת נשמע לי מוכר ואולי אפילו אני כתבתי אותו). אבל יש כל כך מעט כאלה, וכל כך לא מומלץ להסתמך על ה-5% סיכויים להרות בגיל הזה מביצית שלך (ועוד ב-IVF), שהמשפט הזה נכון במידה שהוא כמעט נכון.
ומומלץ שבנות 44 שחיות בלה-לה-לנד, כמו זו שפגשת שהיא רוצה ילדים אבל עוד מחכה לבן הזוג המתאים , יידעו את העובדות הללו כשהן ניגשות לקבל החלטה.

אגב, ייתכן בהחלט שהיא מהססת כי לא סגורה על להביא ילדים לעולם, וגם זו בחירה מצוינת, אם זה מתאים לה.

<מתחמקת בחוסר אלגנטיות מנושא הדף>

אני אוהבת להיות בהריון וללדת ולגדל תינוקות ואני מרגישה שרק התחלתי והלוואי שהייתי יכולה עוד ועוד! וזה לא הוגן (משפט רגשי, לא רציונלי).
יכול להיות שבגלל שהתחלת מאוחר אז את באמת בת 20 בגוף של 40. אני מתכוונת שיש לך חיים של אמא צעירה (ואת באמת צעירה מבחינה אמהותית) מה שמוביל לאנרגיה מתאימה ומצד שני, בתוך הגוף, יש הבהובים המעידים על הגיל הביולוגי וההתנגשות ביניהם מבלבלת. אני, יחסית אליך, ילדתי מוקדם (29/32) אז יכול להיות שיש התאמה גדולה יותר בין הגיל הביולוגי והגיל האמהי. אני כבר פיניתי את הזירה לדור החדש, ובשמחה. איזה כיף לראות את הילד מאוהב ואהוב ע"י בת זוג, אמחייה.

לא מתבגרת, מבוגרת,
אני בת 53 מן היפית מזדקנת כמו שהדור שלי נהג לאמר,(עם מחזור סדיר)...
היו פרידות קשות ודיכאוניות במהלך השנים האחרונות, מיופיו של הגוף,
ממפלסו של החזה, מהפנים החלקות,מכל הדברים שכבר לא אוכל להשיג...
כשבבועתי תופסת אותי לא מוכנה אני לא יודעת מי זו הזקנה הזאת במראה...
זה מן תהליך לא קל ומתמשך להרגיש נוח עם מה שעכשיו,
הזדקנתי בלי להתבגר , עדיין לא מצאתי כיוון מספק ויש לי הרגשה שכבר לא אמצא...
יש לי שני ילדים מופלאים לגמרי ואין לי חשק להרות, וכלל לא בא לי עוד מהמופלאים האלה...
אני דוקא רוצה אנרגיה לעצמי,להשקיע בנו כזוג, להנות מהשנים שהן משוחררות ממטלות של ילדים קטנים,ועוד לא סובלות מחסרונות הזיקנה...
אבל מדי פעם אני נופלת ברוחי בעיקר מהמראה, וההשגים שלא השגתי...
בהחלט יש מקום לשיתוף , איכשהו קולנו לא נשמע מספיק...

ככל שאני מתקדמת בזמן, יותר ויותר ברור לי שהחוט המקשר בין רגעים נפלאים בחיים הוא קבלה.
אין שום קשר בין נסיבות החיים (מצב הבנק, מספר הילדים, בריאות, מצב הבית, המשבר הפיננסי בעולם) לבין רוגע, שלווה, ביטחון.
כשאני שלמה לגמרי עם מה שקורה בחיי ברגע זה- טוב לי.
אם משהו נראה לי לא בסדר , זה אומר שאני לא מקבלת את מה שקורה כרגע בחיי ואז אני חווה סבל, תסכול, כעס, דיכאון, פחד , חרדה ואימה.

ולכן כאשר אני מביטה במראה (לא אצלי... אין לי בבית ממש מראה) ואני רואה אישה מבוגרת ששיבה זורקה בשערה וקמטים מפארים את פניה- אם זה מפחיד ומדאיג אותי- אני יודעת בברור שאני לא בקבלה מלאה עכשיו.
וזה הכל.
וכשאהיה בקבלה מלאה- הכל יראה בדיוק כפי שהוא.

כל פעם שאני נכנסת ללופ המחשבות של "מה יהיה.... אוי ויי, מה קורה... לא הספקתי... אין לי מספיק..." אני יודעת שהצטרפתי בחדווה רבה למחול חוסר הקבלה.
כשאני שמה לב לזה (לפעמים אחרי דקות, לפעמים אחרי שבועות!!!) לבד או בעזרת מי שיודע להזכיר לי.... הכל מסתדר, הכל נראה בסדר גמור.

ומדוע דווקא על כך בדף של נשים מתבגרות? כי ככל שאני יותר זמן כאן... כך פחות ופחות אני באמת מאמינה שאם רק היה קורה דבר זה או אחר... הייתי סוף סוף מרגישה נפלא.

כשאני מביטה לאחור לגיל 38 למשל, הייתי משוכנעת שאם יהיה לי איפה לגור, בן זוג, ילד... הכל יהיה נהדר, אדע מי אני, אהיה מאושרת.
היום יש לי את כל זה (ת"ל) ואין שום קשר בין זה לבין אושר.
וזה מה שהגיל עושה.
כשאין יותר אפשרות להרות, כשכבר אולי לא תשני כיוון קריירה, לא תעשי משהו שיתן לך הרגשה שאת שווה, מיוחדת ... אין ברירה, אלא להיכנס פנימה ולחפש שם את האוצרות. (ויש... אוהוו יש)

נושא שמעסיק אותי בזמן האחרון הרבה.
עכשיו נכנסתי לארבעים. ואני מרגישה שזה פרק חדש.
גיל מבלבל: עדיין יכולות להיות אמהות, כבר יכולות להיות סבתות. הרגשתי את זה חזק בבית הכנסת בראש השנה: אני רואה את האמהות הצעירות, ופתאום יודעת: אני כבר לא שם. אמנם יש לי קטן בן תיכף ארבע, אבל בכל זאת - אני כבר לא שם. אני כבר בדרכי להיות הסבתא שבתמונה.

אני מסתכלת הרבה על נשים בגילי ברחוב, ורואה את הבלבול הזה. גם באיך שמתלבשות. כאילו אין את המודל הנכון והמתאים לגיל שלנו. הרבה פעמים מנסות להיראות צעירות יותר וזה נראה פאתטי. או נורא סקסיות וזה גם נראה פאתטי. הרבה פעמים נדחקות למקום של מוזנחות או דודתיות. רק לעתים רחוקות אני רואה אשה בגילי שנראית נינוחה בתוך מי שהיא, שנראית שחיה בהתאמה לעצמה.

אני חושבת שיש כאן המון פאניקה, ואף אחד לא משמיע סימני הרגעה. אנחנו יודעות להיות צעירות, אבל לא יודעות להיות מבוגרות, ויש סביבנו רק מעט מודלים שאפשר להתבונן בהם ולשאוב נחמה.

כתבתי ולשאוב נחמה, אבל אני חושבת אפילו לפני נחמה: וללמוד איך להיות.
התרבות שלנו מלמדת המון על איך להיות צעירים, איך הם נראים מה הם עושים מה הם חושבים במי הם מתאהבים מה הם עושים כשהם מתאהבים, אבל מלמדת הרבה פחות על איך להיות אשה בת ארבעים.
יש ריק. במקום למלא אותו בידע שצברנו ושאינו בהכרח רלוונטי, אנחנו יכולות להתבונן בעצמנו ובעולם ולגלות את הידע הזה בעצמנו: מה מתאים לי עכשיו.

יש מקום לנושא הזה:
עוסקים כאן הרבה באיך להיות אמא ראויה לתנוקות ופעוטות. יש מקום גם לדיון באיך להיות אמא ראויה לגדולים ומתבגרים. רעיה ראויה לאחר עשר ועשרים שנות זוגיות. אשה בוטחת ושלמה גם כשסימני הנשיות ההוליוודיים מכזיבים.

בעיניי אתן כולכן נהדרות, מעוררות השראה, אהובות, מצליחות, אמהיות, חכמות, יפות, נשיות....
אנושיות להפליא.
ומאד מאד מעניינות.

<הזאטוטה (בנות העשרים, צחקקנה!) שמה סנטר על כפות הידיים, פוקחת עיניים ואזניים גדולות וסקרניות וממשיכה להקשיב לכן בשקט>

אנחנו יודעות להיות צעירות, אבל לא יודעות להיות מבוגרות, ויש סביבנו רק מעט מודלים שאפשר להתבונן בהם
זה תלוי באיזו סביבה גרים או, כמו שאמא שלי אומרת, "איפה שמים את העין".
אני גרה בסביבה תואמת לעצמי ולא נראית חריגה והחברים שלי הם בגילי ומעלה עד לשנות ה-60.
אולי מי שגרה בעיר כמו ת"א מרגישה אחרת. באמת יהיה נחמד אם תביאי איזה תיאור עסיסי על הסביבה שלך.

הרבה פעמים מנסות להיראות צעירות יותר וזה נראה פאתטי. או נורא סקסיות וזה גם נראה פאתטי.הרבה פעמים נדחקות למקום של מוזנחות או דודתיות. רק לעתים רחוקות אני רואה אשה בגילי שנראית נינוחה בתוך מי שהיא, שנראית שחיה בהתאמה לעצמה.

אוי, אני זאת המוזנחת/דודתית. מצטערת, אבל ככה אני מרגישה הכי נוח. אפילו עם חולצת טריקו ומכנסיים שחורות אני נראית דודה. אה, אבל זה מה שאני (שכחתי לרגע). זה בדיוק העניין. אם לא לבושים "צעיר ואופנתי" אז זה "דודתי". שוב חזרה לשאלה איך צריכה להראות בת ה-40. מה זה נקרא "בהתאם לגילה" ומה זה צעיר מדי או זקן מדי?

גם מבקשת להשאיר ומקשיבה בינתיים, ללמוד מהחברות החכמות (והמבוגרות

).

צעירה מכן בעשור, אבל חושבת הרבה על הנושא, אולי משום שיש לי כמה חברות שכבר חצו את הארבעים.

<ויש גם כאלה, כמוני, שמחכות שהוסת תיגמר...>

שוב חזרה לשאלה איך צריכה להראות בת ה-40. מה זה נקרא "בהתאם לגילה" ומה זה צעיר מדי או זקן מדי?
זו השאלה אבל כמובן צריך להתעמק: מה זה "צריכה". ולא רק "להראות", אלא "להיות".
עוד לפני שמשיבים (וכמובן אין תשובה אחת "נכונה"...) לשים לב לשאלה עצמה, למצב החדש הזה:
מתקרבים למקום של אשה לא יולדת, ופתאום דברים מתערערים.
הבייס ליין החברתי, המועיל, הנחוץ, הנחשק, הוא האשה הצעירה, שיש בה הבטחה למין ולפריון.
זה כאילו נמצא מאחורי הדברים של איך זזים (סקסי) איך מתלבשים (שיבליט שדיים ואגנים) לאן שואפים (לאהבת אמת עם גבר שהוא אבא פוטנציאלי מוצלח). עכשיו נניח שאנחנו מקרבות לגיל של אחר כך, וכל זה כבר פחות רלוונטי, ונוצר הבלבול הזה, של איך להיות, והוא רק מועצם על ידי זה שעצם השינוי הוא חמקמק, יש ימים שנדמהלי באמת ששום דבר לא השתנה (חוץ מכמה שערות אפורות וכמה קילוגרמים שאף אחד לא רואה אפילו) ויש ימים שאני מסתובבת בזעף ומכנה את עצמי בעגמומיות "נקבה מזדקנת".

ועיקר התשדורת מבחוץ, לדעתי, הוא "תשארי צעירה הכי הרבה זמן", ואז צובעים את השיער ועושים דיאטות ונכנסים לתוך הבגדים הסקסיים ומדברים על תינוק בגיל ארבעים וחמש כאילו שזה הכי טבעי שבעולם. ובתוך השדר הזה מוטמן המסר אודות הקסטרופליות של הלעבור לשלב הבא, שממנו יש להמנע בכל מחיר, אבל מה השלב הבא - זה משאירים לך לגלות לבד.

אחד המקומות בהם ההזדקנות שלי בולטת לי הוא ברחוב, ביחס של האנשים, במבטים (שאינם או שחולפים עלי בלי להתעכב). אף פעם לא הייתי הורסת ומסובבת ראשים, אבל בכל זאת היו שנים שהרגשתי הרבה יותר נצפית ונחשקית מאשר כיום. אני חושדת שאשה בת ארבעים פלוס יכולה להסתובב ברחובות העיר כמעט בלי שמישהו יראה אותה. מה שאומר, שצריך להשקיע הרבה יותר בשביל הניראות, מה שאומר, לגבי נשים שרגילות להיות ניראות, היסטריה ופניקה שמניבה לא מעט מאותן הופעות פאתטיות שרואים.

כתבת יפה כל-כך מ י ומאד ברור (לי לפחות).
שני דברים רציתי להוסיף ולתהות:

זה כאילו נמצא מאחורי הדברים של איך זזים (סקסי) איך מתלבשים (שיבליט שדיים ואגנים) לאן שואפים (לאהבת אמת עם גבר שהוא אבא פוטנציאלי מוצלח).

המשפט הזה נכון רק לגבי מי שעדיין לא התחילה חיי משפחה ולכן גם בת 30 יכולה לצאת מהמשוואה הזו אם היא כבר שם.
ובכל זאת אפשר לראות נשים שהן נשואות ואמהות ועדיין ממשיכות להתנהג כך והשאלה היא למה? לצורך הזיווג וההתרבות כבר לא אז מה גורם להן להמשיך בכך? לא תמיד הן עושות זאת מתוך מודעות אלא כי "ככה הן". אני יכולה לספר לך שיש לי שתי חברות שהן בסיבות ה-50, נשואות עם ילדים גדולים ומשפריצות סקסיות (לא בלבוש, בהתנהגות) לכל הכיוונים. גברים נמשכים אליהן (לא בני 20 אבל בני 40 ומעלה) ו"מתחילים" איתן. לשתיהן יש מכנה משותף אחד- הן אוהבות סקס והרבה. אבל אני לא בטוחה בכלל שזה קשור ואולי כן?

אני חושדת שאשה בת ארבעים פלוס יכולה להסתובב ברחובות העיר כמעט בלי שמישהו יראה אותה. מה שאומר, שצריך להשקיע הרבה יותר בשביל הניראות, מה שאומר, לגבי נשים שרגילות להיות ניראות, היסטריה ופניקה שמניבה לא מעט מאותן הופעות פאתטיות שרואים.

השאלה היא למה את מכוונת במילה "ניראות"?
האם יש צורך שגברים ישימו לב לאישה מבחינה מינית (כי זה מה שזה) כשהיא עוברת ברחוב? זה לא מסמן אותה כפנויה?
האם זה צורך כל-כך חזק לשדר את זה? האם אשה בת 45 זקוקה למבטי הערצה כדי להרגיש טוב עם עצמה? אם כן, אז מה הסיבה לכך? מבחינה אבולוציונית אני לא מוצאת הגיון אבל אולי זה משהו תרבותי שהתפתח אצלנו. אני אשמח להבין את זה טוב יותר (את יכולה להבין מדבריי שבאמת אין לי מושג).
אגב, אני חושבת שאצלי זה הסתיים בגיל הרבה יותר צעיר. מרגע שהייתי בת זוג של בעלי (וזה קרה מוקדם מאד) כבר לא ניסו להתחיל איתי כמעט ותוך כמה שנים זה פסק לגמרי (או שלא הבנתי את הרמיזות-אני חלשה גם בזה) ואני בטוחה שזה קשור למסרים לא-מילוליים שהעברתי כי גם שהייתי הולכת לבד זה היה כך.

כתבת יפה כל-כך מ י ומאד ברור.
אני מתרגשת מאוד ממה שכתבת. הדברים שלך עמוקים ומעלים את השאלות בצורה חדה ויפה.
אני צריכה לחשוב על כל מה שכולן כותבות פה. אולי גם לי יהיה משהו מעניין לומר. בינתיים כבר התעודדתי, אולי רק מפני שההתעסקות במחשבות על הנושא מרחיקה את הרגשות...

פוסט נפלא על הצורך בלהראות יפה
ממש במקרה יצא לי עכשיו לקרוא את הפוסט הזה שנכתב לפני שנתיים, והתחבר לי לנושא ה"ניראות" שכתבה עליו מ י.
שווה עוד יותר לקרוא את השיחות המתפתחות בתגובות (ויש המון) שמתייחסות לסיבות של טיפוח חיצוני של נשים.

אכן הבחנות יפות מי,
המעבר בין פוריות למשהו אחר שעדין אין לי הגדרה בשבילו זה הענין מבחינה אבולוציונית, אולי בגלל שהשלב הזה היה פחות קיים בעבר, אנשים מתו מוקדם יותר.
באמת יש ריק במבחר הבגדים שמוצעים בחנויות ושאר השרותים ,
כאילו שבין ארבעים לחמישים בערך לא ברור המקום שלנו, אנחנו לא יולדות כבר, ועוד לא סבתות.
כשהתחלתי את התהליך של הקבלה -הפנמה של הגיל, הדבר הראשון שעשיתי זה להפסיק לצבוע שיער,פחות להתאפר, רק לטפח את העור.
חשתי שחרור עמוק, שיער שיבה היה הרבה פחות נפוץ וקיבלתי המון תגובות,חלקן מפרגנות ורובן עסקו בכך שאני נראית מבוגרת,לכך הייתיעונה עכשיו אני מבוגרת שנראית כך!
ועדין אני מרגישה שהקרקע לא ממש יציבה תחת רגלי, הרגשתי נוח בעורה של הנערה המתבגרת, במעבר לאמהות, בנשיות של שלושים פלוס,
ואני לא ממש יודעת איך ומה בתוך עורה של האישה המבוגרת.

דף מרתק
קראתי בספרו של דר ארווין יאלום (פסיכיאטר אמריקני ומחבר רבי מכר כמו "כשניטשה בכה") על נושא ההתמודדות עם הבלאי והמוות. יאלום הגיע למסקנה (מניסיונו) שאנשים שנתונים בחרדה מפני המוות הם אנשים שחווים החמצה בחייהם.
יכול להיות שזה רלוונטי כאן? לדוגמא, החמצת הילדים הבאים.

אני מאלה שנותנים להן "גג 35" ונחשבת עדין "נראית טוב (בלי התוספת 'לגילה') ". מצד שני גם אני שמה לב שמספר המבטים ברחוב פחת מאוד. ושיש לי כבר 6 שערות שיבה. אבל אני מרגישה בתוכי מאוד סקסית ונחשקת, אולי בזכות בן זוגי שיחיה. בינתיים אני מרגישה שאני מקבלת באהבה את הגיל ואת השינויים שמביא עמו. אני מתבוננת בעמיתות לעבודה בנות 40 ומעלה וחושבת בשיא הכנות "כמה אתן יפות" ו"כמה אתן נשים אמיתיות".
אולי יאלום צודק, מי שחש שהוא ממצה את חייו (זו תחושה סוביקטיבית, חו"ח שלא יתפרש שיש איזה סט של יעדים שעלינו להשיג לפני גיל 40) מתאבל פחות על הנעורים שחולפים.
וחוצמזה, לפעמים אני כל כך עייפה ממה שכבר עברתי, שכבר לא אכפת לי לחדול. גם אני רוצה לנוח בקבר כמו סבתי עליה השלום...

גם אני רוצה לנוח בקבר כמו סבתי עליה השלום...
טיפהל'ה מוקדם, לא?

גם אני רוצה לנוח בקבר כמו סבתי עליה השלום... פולניות כאן ועכשיו (-:
למרות גילי הצעיר מאוד השיחה כאן מרתקת אותי.
יש לי גם כמה מחשבות אבל בינתיים עוד לא מעיזה להעלות אותן פה על הכתב.
לא רוצה להדחף למקום לא לי.

לא רוצה להדחף למקום לא לי.
הגזמת. אם יש לך מחשבות בנושא אז זה הדף הנכון...

דף מאוד מעניין. נראה לי שבאופן כללי אני בנטייה להדחיק את העניין הזה. כשכל מיני מוכרים וכאלה אומרים לי "דודה" או "אמא" (מה זה המנהג המוזר הזה?) אני פוקחת עליהם עיניים נדהמות: "אני?!" אני מרגישה בת 25.. נו, מילא.
<בת 37>
וגם במשבר בגדים. כי כבר לא "צעיר" אבל עוד לא "דודה" וחשבתי שההודיים למיניהם יפתרו לי את הבעיות אבל זה לא ממש הולך בינתיים.
אבל את הצדעיים הכסופים אני ממש אוהבת..

יש פרק מאוד מעניין על הנושא הזה ב"גופה של אישה תבונתה של אישה".
היא מדברת שם על הקושי של נשים בעידן המודרני לעשות את המעבר ממצב של אנרגיה מחזורית שעולה ויורדת בקצב של פעם בחודש, למצב של אנרגיה שונה לחלוטין שהיא פחות או יותר קבועה.
אני זוכרת שקראתי אותו וזה האיר לי נקודת השקפה שלא חשבתי עליה, ועדיין הרגשתי שאני אצטרך לקרוא את זה שוב בעתיד, כי התובנות שלי הן מדי תיאורטיות.

גלית, דף מרתק.
תודה!

אני מרגישה שם איפשהו באמצע, בת 35, לא כאן ולא כאן, גם כן מבלבל מאד עבורי.
מצד אחד מסתכלת במראה ורואה את השינויים הפיזיים ומצד שני מרגישה שרק התחלתי את דרכי בעולם,
מרגישה כל כך קטנה, עדיין לפעמים מרגישה כמו בת 18 ולא מבינה לאן הזמן הלך?

אני גם לא יכולה להוציא את אמא שלי מהראש שתמיד הסתכלה על המראה ואמרה שיש כזה פער בין איך שהיא מרגישה את עצמה, צעירה ויפה, לאיך שהיא נראית (לעצמה כמובן), זקנה ומכוערת.
אני גם חשבתי על אמא שלי שהיא מכוערת כל הילדות שלי.
וזה נטע בי רגשי אשמה איומים.
וסביבי תמיד אמרו, איזו אשה יפה היא.
היום היא יפה מאד בעיני ואני מתחילה להבין שכנראה פשוט ראיתי אותה דרך העיניים שלה בתור ילדה.

אמשיך לעקוב, אני מרגישה שהנושא הזה הוא מאד רלוונטי, גם לי בגיל 35, שעוד לא הגעתי כביכול לגיל "הבלות" אבל אני מרגישה שאני בדרך וזה מעסיק אותי.
שוב תודה לך גלית ולכל מי שכותבת כאן.

חן חן חברות
הולכת לקרוא את גופה של תבונתה של
וגם פתאום נזכרתי שיש את "פחד חמישים" של אריקה וונג - קראתי אותו פעם כנראה לא היה רלוונטי כי לא זוכרת כלום. את "פחד גבהים" והזיון המרוכסן, לעומת זאת, זוכרת גם זוכרת...

על האשה בת הארבעים בספרות אפשר גם לתת את הדעת, כמובן. עולה בדעתי הדודה הזקנה מפוליאנה, שרק כשבתי קראה את הספר קלטתי שהיא בת ארבעים
אם יש לכן עוד דוגמאות ספרותיות אשמח להזכר.

היתה לי גם תקופה שהפסקתי לצבוע את השיער, אבל לאחרונה נשברתי. יש לי די הרבה שיער שיבה, והרגשתי שהשיק הישישי קצת גדול עלי...
חשבתי שצריך לאזן את המוזנחות שעולה מזה בטיפוח נגדי. קל להתדרדר למראה המוזנחת עם בגדים סמרטוטיים ושיער שיבה, אז העדפתי להשאר רק עם הסמרטוטיים.

מאד בולט לי החוסר בחנויות של בגדים "בשבילי". מרגישה לא נוח בהודיים, לא נוח בבגדים לצעירות אפילו אם הם במידה שלי. הקיץ קניתי שתי שמלות כותנה בחנות של זקנות והלכתי אתן מעל מכנסיים - אני הרגשתי בזה נוח אבל בעלי דווקא לא אהב את הלוק.
עוד אני אוהבת ללבוש מכנסיים רחבים שאני תופרת בעצמי עם חולצות נוזליות מלמעלה.אבל אני חייבת לתפור בעצמי את המכנסיים, כי לא מצאתי כאלה בשום מקום ואם כבר יש מכנסיים רחבים יפים ולא מוקיוניים (מה הקטע עם המוקיוניות הזאת? על כל מכנס תופרים טלאי או פרח או כיוצ'וצ'י אורגנזה. נמאס), הם נורא יקרים.

זה בצד החיצוני.
אבל מעניין לתת את הדעת על התחושות הפנימיות, על ההזדהות, על לאן הולכים. בענין הזה אני עדיין מרגישה ש"אפשר להתחיל". בעלי אומר שעדיין אפשר להתחיל, אבל כבר מי יודע אם אפשר לסיים...
אתמול דיברתי עם אשה בת חמישים שמתחילה עכשיו ללמוד קולנוע.
לי עצמי יש כל מיני פנטזיות על פרוייקטים והתחלות ודברים "גדולים".
ומצד שני, מרגישה איך הכוחות שלי פחתו לעומת שנים קודמות: אני בפירוש מספיקה פחות, אני מתנהלת הרבה יותר לאט.
האם אתן מרגישות שאתן מתנהלות יותר לאט? אצלי זה ממש בולט לעין.

וגם הרעב קטן.
אני פחות "רוצה". פעם מאד רציתי. הייתי יותר שאפתנית. כיום אני יודעת: אפילו אם אכתוב יצירת מופת, אפילו עם ארים פרוייקט מגלומני, אז מה?
מצד אחד, אני רואה את זה כשינוי בריא של רגיעה, של בייניג במקום דואינג וכו', של נוכחות ברגע וכל הדיבורים הבאופניים האלה, ומצד שני - מרגישה שזה מחפה על פחות כוחות, על נמנום מסויים

מ י, את פשוט כותבת גם בשבילי, תודה לך.
לפני ארבע שנים חזרתי "הביתה". עד אז עבדתי בחוץ וחזרתי לפנות ערב. מותשת מצד אחד ועם אדרנלין גבוה מצד שני.
למזלי, יש לי פרנסה מהבית (בלי הרבה שעות עבודה). בהתחלה הפניתי את המרץ לפעילות ציבורית אבל לפני שנתיים סגרתי את הבסטה ומאז עוברת תקופת השתבללות אל עצמי (ואל באופן, כמובן). הבעל היה מודאג, החברים, האחים.
לא נוסעת לבקר, לא יוצאת מהבית, לא מצחצחת ומבריקה. לקח לי זמן להבין את הדאגה כי אני הרגשתי שסוף סוף אני עושה משהו כל-כך חשוב לעצמי ואיך הם לא רואים? הראשון שהבין היה בעלי המקסים שהיה חוזר מיום עבודה מפרך נוסף ועל כוס קפה הייתי מספרת לו על תובנות חדשות, מקריאה דברים מעניינים מספר או אינטרנט, ומשוחחים על זה.

מרגישה שזה מחפה על פחות כוחות, על נמנום מסויים
כן, הגרף מתחיל לרדת. אבל זה בסדר בעיניי, נראה לי טבעי.

אני גם לא יכולה להוציא את אמא שלי מהראש שתמיד הסתכלה על המראה ואמרה שיש כזה פער בין איך שהיא מרגישה את עצמה, צעירה ויפה, לאיך שהיא נראית (לעצמה כמובן), זקנה ומכוערת.
עדינה, סבתא שלי, עליה השלום, בגיל 90 היתה מקטרת על כך. כשאמרתי לה שהיא נראית בת 70 לכל היותר (מה שהיה נכון) אז היא נאנחה ואמרה שטרומפלדור היה נבהל לראות אותה. הוא היה המדריך שלה כשהיא היתה בת 17 (ברוסיה).
את מבינה? היא בכלל נשארה בת 17!!!
<עומדת נערה בת 17 מול המראה ורואה, לזוועתה, גוף של בת 90>

אני פחות "רוצה".
או אולי יותר שלמה וממוקדת בדברים שאני רוצה? יש משהו בבשלות של הגיל הזה שמאוד נעים לי.

אני מוצאת עוד אובדן שמביא הגיל. אני בן אדם אופטימי, תמיד הייתי. אבל כבת 20 ובשנות ה- 30 המוקדמות זה היה כמו כוח מתפרץ. האנרגייה הזו שמרה אלי, הבטיחה לי שהכל יהיה בסדר, שיהיה טוב. היום אני צריכה לגייס אופטימיות, לחפור בתוכי ולהעלות אותה על פני הקרקע. הקשיים שהחיים מעמיסים שוחקים מאוד את הכוח הזה. היופי והטוב שהחיים מביאים לא מספיקים כדי לשמר את האנרגיה הזו. אני יותר זהירה, יותר חוששת, פחות מתלהבת. גם אתן מרגישות ככה?

קוראת.
גם לי יש התחושות הלא נוחות האלה, כשאני מרגישה את הגוף "מזדקן".
מצד שני, כבר שנים לא הרגשתי טוב כמו עכשיו. הודות לטיפולי האייפק שלי וכדומה חזרתי לרכב על אופניים, אני מרגישה ממש חזקה וצעירה יותר ממה שהרגשתי אולי חמש עשרה שנה...
אני מאלה שתמיד נראו "צעירה לגילה", וזה באמת מפחיד. פתאום אני לא צעירה לגילי. פתאום רואים עלי טוב טוב אם לא ישנתי טוב בלילה. המממ.
אבל לגבי ילדים, אני כן מחכה לירידה בפוריות כדי להפסיק לחשוש מהריון בלתי רצוי, גם מפני שאם יהיה הריון כזה, אין הוא מסמל אלא עוד אובדן שיגבה ממני מחיר (טוב, בגיל 44, 45, 46, באמת הגיוני שהעוברים פגומים ולכן הם מפסיקים מאליהם להתפתח).
אני די מצפה להיות סבתא (-:
אבל עדיין עם התחושה המטרידה הזאת שאני לא יודעת "מה אעשה כשאהיה גדולה". המממ. מתי אהיה "גדולה"?

ריש גלית יקרה
ביוני האחרון מלאו לי חמישים; 50; נ' אביבים ועוד כהנה וכהנה.
עשיתי טררם נחמד בביקור שלי בארץ. וגם הלכתי לרופאת נשים להוציא את ההתקן ולשמוע ממנה (ביוזמתה, אני עוד הייתי המומה שזה לא כאב)
כמה דברים על המנופאוזה. היום יום שלישי ויש לי ווסת. קודמתה הסתיימה לפני פחות מ3 שבועות. הן די קצרות חלשות אבל עדיין בהחלט עם דימום, נפיחות, מצברוח, תאבון מוגבר.
חזרתי הביתה לארושה עם החלטה לפתוח דף על הזמן הזה בחיי. אז תודה! תודה על הפתיחה המרגשת.
השם כל כך מתאים - מנערה מתבגרת לאישה מתבגרת - תהליך. יציאה וכניסה, סיום והתחלה.
בנתיים יש כבר הרבה דברים שאני מכירה גם אצלי - הכמיהה לתינוק היתה גם לי ועברה. אני חושבת בערך לפני שנה זה בא והלך תוך כדי שאני שמה לב שהפעם זה לא ש אני מתבלבלת בספירה, הווסת באמת השתגעה. אני יכולה להשאר ברצון להיות סבתא וכרגע זה לא ממש מעניין אותי. אם אני פוגשת אמהות עם תינוקות אני מתמוגגת אבל ממש אבל ממש לא מייחלת להיות במקומן. פשוט לא. ואולי זה משהו ביולוגי: אי אפשר אז גם לא רוצים. מי יודע?
אני מאד מתחברת לגעגועים אל המחזוריות בחיים - כרגע כאמור הווסת עוד איתי אבל כמו "מה? הייתי פה לפני שבועיים? לאאא יכול להיות! לפני שבועיים הייתי אצל וורד" וזה מזכיר את כל עניין השכחה של שמות ופרצופים איפה שמתי לעזאזל ואיך שמשתמשים במילה "סניליות" כל הזמן. כרגע אצלי כל שמונים אחוז מיתולוגי. או כך החלטתי להתייחס לזה.
מאז ילדותי יש לי משקפיים שמקומם בתיק ומספרם קבוע. עכשיו פתאום אני צריכה להרים אותן למצח כשאני קוראת. מכיוון שרוב הזמן הן עדיין בתיק - זו לא ממש בעיה. (אולי יש מחקרים על כמה שמשקפיים על האף לא מועילות לכל אחד. אולי ההפך?).

פחות כוחות_ טוב זו פריוולגיה בעצם לא?

וקשור אולי ל _אני יותר זהירה, יותר חוששת, פחות מתלהבת.
אני לא הייתי מתלהבת במיוחד בצעירותי. במבט לאחור על גילאי ה20 פלוס ומינוס - הייתי יותר קפואה ועצורה יחסית לעכשיו.
עם אנשים אני מרגישה הכי נוח כיום . פריחה שרק מתחילה. לפגוש, להתענין, לשוחח, לגעת, לארח בחום ולתת הרגשה של בית, לשמוח בלי לשפוט את האחר - הרבה הרבה יותר קל וטבעי וזורם אצלי. מרגישה טוב יותר בתוך עצמי כנראה.
אני יותר זהירה ויותר חוששת כן, לחיי וחיי יקירי בעיקר לפני טיסות.
וזה מצחיק איך חשבתי בילדותי שאם מישהו התמוטט ומת בגיל 42 נניח זה ממש לא נורא כי הוא הייה כבר זקן! הוא התחתן והיו לו ילדים והוא עבד ולמד ובטח קצת טייל ומה עוד נשאר?
בקיסוואהילית יש המון ברכות שלום. צעיר הפוגש מבוגר ממנו יכבד אותו תמיד ב"שיקאמואו" SHIKAMO'O המבוגר צריך לענות מאראהבה (כמו מרחבה בערבית) MARAHABA
זה די קטע שצעירים וצעירות, לא רק ילדים פונים אלי ככה אוטומטית, בשוק או ברחוב, בחנות במשרד, למרות שכן גם לי אומרים שאני נראית צעירה לגילי (וזה בדרך כלל מפתיע כי אני לא מרגישה בגיל מסויים וכי בתור ילדה "מפותחת" זה הייה הפוך ומטריד).
אבל כאן חמש שנים זה ידה ידה ידה - יש צעירים ויש מבוגרים. עולמות נפרדים!
אני מרגישה שעל כל נקודה שהעליתי והעלו אחרות (שיבה, בגדים, טיפוח, מיניות, מנופאוזה, יופי, פוריות) הן עולם מלא אבל די. בשבילי מספיק בנתיים.

אני חושדת שאשה בת ארבעים פלוס יכולה להסתובב ברחובות העיר כמעט בלי שמישהו יראה אותה.
לאחרונה מצאתי את עצמי מהרהרת בדיוק בכך.
אני בת 42 בעוד רגע. יצא לי להסתובב מספר פעמים ברחובות עיר, בלי הילדים (עניין נדיר), והרגשתי בבירור פחות מבטי עניין, הערכה. (ודווקא מול המראה אני נראית בעיני עצמי יפה מתמיד).

התחושה הזאת מתחברת לי לעוד מחשבה: פעם הייתי רואה דבר מה אצל אחרים, והייתי רוצה גם או שואפת לשם או מקנאה וכאלו. היום קורה לעיתים קרובות שאני רואה ואומרת - סבבה להם, אבל מסתבר שאני לא מהסוג שיש לו כאלו (כלים יפים, בית מסודר, תכניות לחופשה הבאה וכו').
מצד אחד, הויתור על הרצון שיהיה לי כמו- הוא משחרר, מקל. מצד שני, יש בו מין ויתור לתמיד. 'כזאת כבר לא אהיה'. ובמובן הזה, עצוב קצת.
לא חושבת שזה עניין של גיל, יותר של נינוחות עם מי ומה שאני.

ובאמת עוד לא ברור לי מה במקום - במקום המבטים ברחוב, במקום לרצות דברים שאין לי או שלא מתאימים לי.
אבל זה יגיע, ויתברר, ויתבהר. אני לא דואגת.
(למרות שלא יודעת בכלל מה רוצה לעשות כשאהיה גדולה)

_בקיסוואהילית יש המון ברכות שלום. צעיר הפוגש מבוגר ממנו יכבד אותו תמיד ב"שיקאמואו" SHIKAMO'O המבוגר צריך לענות מאראהבה (כמו מרחבה בערבית) MARAHABA
זה די קטע שצעירים וצעירות, לא רק ילדים פונים אלי ככה אוטומטית, בשוק או ברחוב, בחנות במשרד._
וכאן אומרים madame. וזאת הַפְּנִיה הנעימה. אם אומרים למישהי mademoiselle זה באמת ישמע מוזר, לא כמו מחמאה על כך שנראית צעירה. אולי אפילו מעליב.
מוצא חן בעיני שה'נכון' זה להיות נשואה ומבוגרת, ולא דווקא לשאוף לצעירוּת. זאת שארית לשונית מפעם, מרֹב שהצרפתים הם שמרנים (לכן אף אחד לא המציא כאן מקבילה ל-.ms האמריקאי), אבל אני מאמינה שמילים גם יוצרות מציאות ולא רק משקפות אותה.
בעברית 'גברת' נשמע רע - מרחיק, מנכר. שלא לדבר על 'גיברת'. או 'גבירתי'. חבל.

כל כך נעים פה,
יש לי קבוצה של חברות מהתיכון בקיבוץ שאנחנו נפגשות ומתכתבות על בסיס קבוע,
ניסיתי כמה פעמים להעלות את הנושא ולא הלך, הרחתי הרבה הדחקות...
יש גם לי הרגשה של השתבללות, אני פחות רוצה לבזבז את זמני עם אנשים שלא נעימים לי,טוב לי בבית ואם לא הייתי זקוקה לפרנסה לא הייתי עובדת,
נעים לי לפגוש אנשים ולהשקיע בקשר איתם ,לקחת את הזמן
המון מסיכות מתקלפות עם השנים,כמו החיצוניות- צבע, איפור,לבוש, כך גם הקליפות
הפנימיות: פחות מתאמצת למצוא חן, פחות אכפת מה יש לאחרים,
כשהייתי בת 50 הרגשתי מאד רע, חוויתי סוג של אבל ופרידה מהנעורים, מכל הדברים
שלא אוכל להשיג יותר,ממש התמוטטות ובכי ודיכאון, לאט לאט החלמתי אבל פה ושם
חוזר העצב לא בעוצמה ההתחלתית...
יש ספר מדהים רלוונטי ביותר לעינינינו על אישה שמתחרפנת קייץ אחד לרגל הגיל והשינויים בחייה, אחזור עם השם ברגע שיעלה בזיכרוני הרופס...יש שם סצנה שהיא יוצאת עם שיער פרוע ומוזנח ושימלה עלובה והפועלים שתמיד היו שורקים לה כשהיתה חוזרת כולה מטופחת פשוט לא ראו אותה...
אגב אני כמעט בת 54 ועדין עם וסת סדירה, אבל הקטע שהרופא הוציא לי את הטבעת באומרו שהביציות שלי כבר לא פוריות יותר היה עצוב שמח ומשחרר...

ספר מדהים רלוונטי ביותר לעינינינו על אישה שמתחרפנת קייץ אחד לרגל הגיל והשינויים בחייה
אולי "קיץ בטרם חשכה"? דוריס לסינג. מזמן לא קראתי אותו, אולי זה הזמן לחזור אליו.
את "מחברת הזהב" שלה הייתי קוראת בעבר פעם בכמה שנים, חוזרת לראות איך אני מתחברת לדברים ככל שאני מתקרבת לגיל של הגיבורה. עכשיו כבר שנים לא קראתי אותו, לדעתי כבר עברתי את הגיל שלה ובכלל לא קראתי אותו בפרספקטיבה של אמא ואשה.
הנה, מתוך "מחברת הזהב":
"מולי היו לה אפילו דמעות בעיניה, שנתלו בחברתה בתוכחה נוקבת. בקושי מילטה מפיה: 'בסתר לבי חשבתי תמיד: אין דבר, הרי אתחתן, ולא חשוב איפוא שאני מבזבזת את כל הכשרונות שחוננתי בהם מלידה. עד לזמן האחרון חלמתי אפילו ללדת עוד ילדים - כן, אני יודעת שזה מטופש, אבל זו האמת. ועכשיו אני בת ארבעים ותומי [בנה] כבר מבוגר. הענין הוא, שאם אינך כותבת פשוט משום שאת חושבת על נישואים...'"
בכי בחדר הילדים...

בכי בחדר הילדים...
זה התייחס למשבר פה בבית, לא לספר או לנושא הדף...

אני עוד לא מצליחה להעלות את הדברים בצורה מסודרת ולהתייחס לכל התגובות.
למשל העניין של המחזור והסדירות שהוא מכניס לנו בחיים, ואיך פתאום חיים עם השיבוש?
היא מדברת שם על הקושי של נשים בעידן המודרני לעשות את המעבר ממצב של אנרגיה מחזורית שעולה ויורדת בקצב של פעם בחודש, למצב של אנרגיה שונה לחלוטין שהיא פחות או יותר קבועה
מעניין מאוד. לא חשבתי על זה ככה.

שוב צריכים אותי בחדר הילדים.

_אני חושדת שאשה בת ארבעים פלוס יכולה להסתובב ברחובות העיר כמעט בלי שמישהו יראה אותה. מה שאומר, שצריך להשקיע הרבה יותר בשביל הניראות, מה שאומר, לגבי נשים שרגילות להיות ניראות, היסטריה ופניקה שמניבה לא מעט מאותן הופעות פאתטיות שרואים.
השאלה היא למה את מכוונת במילה "ניראות"?
האם יש צורך שגברים ישימו לב לאישה מבחינה מינית (כי זה מה שזה) כשהיא עוברת ברחוב? זה לא מסמן אותה כפנויה?_

אז נכון באמת: לא מבטי הגברברים שסוקרים אותך מלמעלה למטה חסרים לי. אף פעם לא אהבתי את זה במיוחד.
וגם נכון: תמיד מוזר לי המתח הזה בין השאיפה להיות "סקסית" לבין הטרוניה: "מתייחסים אלי כאל אובייקט מיני".
וגם בצעירותי לא הסתובבתי ברחוב בתור סקסית - זה לא היה כרטיס הביקור שלי אף פעם.
ובכל זאת אני מדברת על ניראות ברחוב, ומרגישה איך היא נעלמת.
אז מה זה בעצם.
נדמה לי שיש לי פחות אינטרקציות ברחוב. אני נכנסת לקנות משהו, קונה וזהו. יש פחות התייחסות אלי. אם אני טורחת ומתבדחת, נגיד, זה יכול עוד פעם לקרות: ההרגשה שראו אותי, שנוצר קשר עם מישהו (כמובן קשרון קטן אבל איזה מגע אנושי). המצב שאני יוצאת העירה, קונה כמה דברים, מסדרת כמה סידורים, ולא נוצרה אינטרקציה אישית כלשהי, חדש לי.
יכול להיות שאני פחות נחמדה ממה שהייתי. כבר כמה זמן שאני חושדת בזה.
ויכול להיות שזה באמת הגיל.

וגם יכול להיות שזה כן קשור לענין של הטיפוח - עכשיו עולה בדעתי שלא מזמן לבשתי משהו חדש והרגשתי שוב נראית, והרי ברור שאנשים ברחוב לא יודעים אם זה חדש או לא. זה היה כנראה משהו פנימי, באתי ממקום חגיגי קצת של "הנני כאן". ומחשבה מדהימה (אותי): אולי לכן הטיפוח והגינדור של נשים, אולי זה עוזר להן עצמן להיות במקום הזה, להרגיש מבפנים שאת נצפית מבחוץ.

עכשיו, בהדרגה, זה ילך וייגמר.
אני חושבת ש ההדרגה היא המבדילה בין הפסקת הווסת למוות, למשל או איזו מחלה קשה.
היא מאד חשובה. אני תוהה מה מרגישה מי שאצלה זה הייה פתאומי, אחרי כריתת רחם למשל.
אני לא מחכה שהווסת תיגמר. היחסים שלנו מאד השתפרו אי שם בגיל העשרה עם המצאת הטמפון. (שהוא לדעתי אחת ההמצאות הגדולות למען נשים ולא הגלולה או - כמו שאופרה טוענת - הצבע לשיער).
קיבלתי ווסת בגיל 11 ואני זוכרת איך הייתי מחכה לפיה, וורודה ונוצצת, עם כובע קסמים ומטה עם כוכב בקצה, שתעניק לי 3 משאלות. אחת מהן תמיד היתה - שאתעורר כבן ולא אצטרך יותר את הדם, הצמר גפן והסוד המיותר הזה!
(ואני יודעת כמובן שטמפון שנוי במחלוקת. גם אני כבר חושבת על זה אחרת. אבל בתוך הקונטקסט ההוא, שלי - זו היתה תשובתה של הפיה)
לפעמים כשהווסת, שכאמור מאד קצרה וחלשה, נעצרת לגמרי אחרי יומיים לאיזה יומיים ואז פתאום, עושה עוד פלופ אחד גדול שאני אף פעם לא מוכנה אליו... או הכתמה חומה כזו שלא יורדת כמעט בכביסה, אז אני מתעצבנת ! ונרגעת מהר. הווסת היא חלק ממני, כמו השיער החום שמלבין לאיטו והעור החלק שמקמיט והולך.
את השוק מהשינוי החיצוני אני מקבלת מהתמונות. הנה אני מתאהבת בתמונה מלפני שנתיים; מתפעלת מהעור החלק והמוצק שלי ובטוחה שלפני שנתיים היא ביעסה אותי לגמרי. אני יכולה להנות מתמונות מגיל 40 ו45 ולקוות שאהנה גם מהתמונות של גיל 50 אבל לא כרגע.... כרגע הן נשמרות רק כי אני אוהבת לתעד.

_בכל זאת אני מדברת על ניראות ברחוב, ומרגישה איך היא נעלמת.
אז מה זה בעצם.
נדמה לי שיש לי פחות אינטרקציות ברחוב. אני נכנסת לקנות משהו, קונה וזהו. יש פחות התייחסות אלי. אם אני טורחת ומתבדחת, נגיד, זה יכול עוד פעם לקרות: ההרגשה שראו אותי, שנוצר קשר עם מישהו (כמובן קשרון קטן אבל איזה מגע אנושי). המצב שאני יוצאת העירה, קונה כמה דברים, מסדרת כמה סידורים, ולא נוצרה אינטרקציה אישית כלשהי, חדש לי._ אני גם מרגישה ככה. אני תוהה כמה מזה זו ההתנהגות שלי. כמה מזה אולי מכך ששנים בעצם הסתובבתי עם ילדים או עם מיני משימות וקצובות בזמן ולא ממש שמתי לב מי ומה. ועכשיו אני הרבה יותר מטיילת לבד, זמני בידי ואז אולי רואה יותר את האחרים. אבל ללא ספק גם יש פחות מבטים מגברים. האם זה מפריע? זה נרשם אצלי. בהחלט.

היי ריש גלית,
עלית על שם הספר!!!
עוד לא התפניתי לקרוא את כל הכתוב לעיל' אבל מיהרתי להגיב ולהמליץ בחום רב מאד על מחברות הזהב, ועל קייץ בטרם חשיכה, מחברות הזהב הוא ספר חשוב לכל אישה בכל גיל ואף הפך לספר קבוע ליד המיטה לבתי בת ה-26, ממליצה בחום קודם את '' מחברות הזהב'' ואחר כך את ''קייץ בטרם חשיכה'',דוריס ליסינג היא סופרת מדהימה שנוגעת בכל שלב של הצמיחה וההתפתחות שלנו כנשים.

מ י,
את מבטאה באבחנה דקה ובהצלחה את תחושותי, הנראות מתחלקת לשתיים לדעתי,
הרצון שלי להוריד קליפות כמו שכתבתי לעיל' -כלומר לא חייבת להיות נחמדה ולמצוא חן בעיני כל אחד, ואכן החלק השני הוא שפשוט פחות שמים לב אלי,
הרגשתי את זה בברור כשהפסקתי לצבוע שיער, מיד סווגתי עי' גברים כמבוגרת,
אני חשה שאני מקבלת יותר מבטים מנשים שסוקרות את הטעם שלי, את הסנדלים הסטייליסטים , איזו טבעת מענינת...
יש פחות אינטרקציות אין ספק, זה בולט כשאני בחברת בתי ורואה איך היא נמצאת תחת אלומת אור מאירה-זרקור בכל מקום.
אל תגלו,
אבל גם אני לוקה בזה, בסתר ליבי אני לפעמים מסתכלת על אישה שמנה ולא כל כך יפה ושואלת את עצמי האם יש לה משהו שאוהב אותה ומחבק אותה בלילה?
כמובן שמיד אני מתקנת את עצמי אבל התרבות שלנו חינכה אותנו לזה.
שרידי אבולוציה? זיהוי נקבה פוריה היה חשוב כמו הסיכוי להיות או לחדול.

אני שמנה ודי יפה, בת 40 וקצת, יש ימים בהם אני מרגישה לא יפה ומוזנחת ואז אני גם מרגישה שקופה ולא ניראית. אבל יש ימים בהם אני מרגישה יפיפיה מדהימה! ואז אני פוסעת לי ברחוב ומרגישה איך אין אדם אחד שיכול להתעלם ממני ומהאור שסביבי. זה לא קשור לגיל. זה תמיד היה ככה. גם בשנות ה 20 שלי ידעתי שכשאין לי מצב רוח אני נבולה וכשאני מרגישה שאני יכולה לכבוש את העולם - כך בדיוק אני ניראית. בעלי, שחולה על התחת שלי (ואני על התחת המדהימיקו שלו), לא רואה את כל התנודות האלה - הוא תמיד חושב שאני הורסת. גם כשאני יוצאת מהמקלחת, ביטני הולכת לפני ושערות על רגלי אני יכולה לתפוש אותו מסתכל בי במבט מחורמן ורעב. למה? לפעמים אני לא מבינה ולפעמים זה נראה לי ממש ברור - כי אני אלה.

מה באתי להגיד - אין דבר כזה שקופה ולא נראית, יש מרגישה שקופה ולא נראית...וזה ממש לא קשור בגיל.

דף מומלץ

טוב, מ י, אני חושבת שעליתי על הבדל מהותי אחד בין החוויות שלך לשלי, שיכול להסביר למה אני לא מבינה.
ההבדל הוא במושג "רחוב". כשאת הולכת ברחוב את עוברת ליד אנשים זרים וה"ניראות" שלך היא חיצונית. אם את מרשימה מבחינה חיצונית אז יסתכלו עלייך (נשים, גברים וטף) ואז תחושת הקיימות תיגבר, נכון? או שאני טועה?

אני, כל חיי גרתי במקומות שכולם מכירים את כולם. הניראות שלי כללה את ההכרות איתי, ולא רק (בעיקר לא) החיצונית.
גם היום, כשאני הולכת לקניות או לבנק או לביטוח, את כולם אני מכירה כבר 20 שנה. אז מעבר לסידורים באמת יש מפגש אנושי חם ומחייך משני הצדדים והניראות היא מלאה.
כשאני הולכת ברחוב(לעיתים נדירות), אני אפילו לא שמה לב לניראות של האחרים אז מה אכפת לי לגבי הניראות שלי?

זיהוי נקבה פוריה היה חשוב כמו הסיכוי להיות או לחדול
נכון, אבל זה חשוב למי שפנויה ופוריה, לא? למה יש צורך לפוריה ולא פנויה/ לא פוריה ולא פנויה?
ולגבי פנויה ולא פוריה זה חשוב "לזייף" את הגיל כלפי מטה כדי שתראה פוריה. זה דווקא כן מובן לי.

_נעים לי לפגוש אנשים ולהשקיע בקשר איתם ,לקחת את הזמן
המון מסיכות מתקלפות עם השנים,כמו החיצוניות- צבע, איפור,לבוש, כך גם הקליפות
הפנימיות: פחות מתאמצת למצוא חן, פחות אכפת מה יש לאחרים,_
אה, פיספסתי את זה, אישה מבוגרת. מזדהה לגמרי. מתרחקת מאנשים שלידם האנרגיה שלי דולפת. נשארת בקרבת האוהבים והמחזקים.

נדמה לי שיש לי פחות איטרקציות ברחוב. אני נכנסת לקנות משהו, קונה וזהו. יש פחות התייחסות אלי.
תלוי גם איזו התייחסות. עד אמצע שנות השלושים לחיי המוכרים בשוק היו עוד קוראים לי "ילדה" (ופה ושם אפילו "מותק"

כי אני לא כל כך טיפוס של "מותק").
עם ההריון הראשון, וכשהתחלתי להסתובב עם ילד, זה הפך להיות "גברת". וכך זה נשאר.

אבל אני בין הצעירות בדף הזה (40).

קצת בנאלי, אבל קחו
יש עוד למה לחכות

...
היא גם סבתא וגם אמא
גם נכדה וגם נינה ,
בקיצור היא מתחדשת
כמו עונות שנה .

אשת קיץ אשת חורף
אשת חיק ואשת ריב ,
אך בלב עמוק מתחת
שם תמיד אביב ,

כי אמיתית היא ולא סמל
ולא דגל ולא אות ,
העבר מאחוריה
היא צופה אל הבאות ,

בת שישים על פי הלוח
אך בשאר המובנים ,
היא בת שש עשרה בקושי
או בת שש שנים .
...

(אל תשאלו, ישבתי ובכיתי מהתרגשות. אולי זה כי אני מעבר לאוקיינוס...)

אני קוראת עכשיו ספר בשם '' החיים אבידות הכרחיות ויתורים גורליים '' מאת ג'ודית ויורסט,
מתוך התמצית שבגב הספר: האבידות שאנו מאבדים במהלך חיינו. הויתורים על אנשים, על אשליות על דימוי עצמי אידיאלי, על התקווה שנחיה לנצח- כל אלה מעצבים אותנו וקובעים במידה רבה את אורח חיינו ואת אישיותינו.''
ממליצה , עושה סדר ומבהיר כל מני תחושות בדרך שכולנו הולכות בה, מילדות לזיקנה.

אגב,
לא הייתי מרוצה זה זמן רב מהתיספורת ( להזכירכן- שיבה ) שלי,
החלטתי ועשיתי קרחת, ( כמעט ) בכדי שהשיער יצמח שוב,
זה לא יפה לי, לא נשי, אבל הרגיש לי נכון ונעים...

פתאום מוזר לי: הרי רק עכשיו אני מגיעה לגיל שאני ממש זוכרת את אמא שלי בו, אז איך זה מרגיש כמו ארץ חדשה לגמרי? הרי דווקא עכשיו אני יכולה להזכר איך היא היתה בגילי, בעוד שהיא בגיל עשרים ושלושים זו האמא של ילדותי המוקדמת, אמא שהרבה יותר קשה לי "לראות" איך היא היתה.

קראתי בשבת את פחד חמישים - דברים שהוזכרו כאן מקבלים שם את הניסוח המדוייק של אריקה ג'ונג.

זה דף כלבבי. כי אפשר גם להסתכל על מה שיש ואהוב, על מה שנהיָה וגם מתקבל בברכה, ויחד עם זה לקטר על מה שהיה ואיננו, ועל מה שנהיה ובכלל לא מקובל עליי...
נתחיל בנתונים טכניים- אני מעל 40 ועדיין מסתכלים עליי ברחוב. (אולי בכלל בגלל שיש לי פטרוזיליה בשיניים)
בכל אופן, בהתבגרות יש כמה דברים שאני אוהבת. זה לא משהו באיבר זה או אחר אלא מין רגע כזה שבו אני מסתכלת בראי, רואה את פניי הבוגרים ואוהבת את הבשלות והנשיות שאני מקרינה.
אם אני כן פורטת את זה לפרטים, אז יש דברים שקשורים בהתבגרות שאני מקבלת בקלות יחסית (פה ושם קמטים בפנים, רפיון מסויים של השרירים) אבל יש דברים שממש לא מקובלים עליי. לא שמישהו התייעץ איתי...
ז"א- מה פתאום קמטים ברגליים באיזור הברכיים?! מה זאת הרפיסות הזאת?! מה זה עודפי העור האלה ולמה זה טוב?! אני לא רואה בזה שום טעם/יופי. גם מבחינת השערות. על הראש אין לי בעייה (יחסית, יחסית) עם השיער הלבן, אבל מה זה כל השערות הארוכות שנהיו לי על הירכיים?!
לא אוהבת את איך שהבטן הרפוייה שלי נראית כשאני עומדת. המזל הוא שכשאני שוכבת (על הגב, על הגב. על הצד זה כבר יהפוך לקיטוּר) אני מאוד אוהבת אותה. היא חמימה מאוד, רכה ונעימה. ממש מזמינה ליטוף.
באופן כללי, לשמחתי, האיבר הראשי, הלא הוא המוח, עושה אצלי עבודה די טובה. ז"א, יש לי קשיים בתהליך-הבלתי-נפסק-הזה-של-ההזדקנות (יאללה, די עם החארטה של התבגרות. כרגע אני מתכוונת לה ז ד ק נ ו ת), אבל המוח עושה עבודה טובה בלהחזיר לפרופורציה, ואחריו מצטרף גם הלב ומסכים לקבל את הבלתי נמנע. (ואולי זה בכלל ההיפך. מה זה משנה...) אני טיפוס תחרותי שיפוטי וביקורתי, והדבר הטוב שבהזדקנות הוא, שאני פחות ופחות שמה את עצמי במצב של תחרות/השוואה. בגילי כבר מותר לי להיות מחוץ ל'משחק'. יש בזה הרבה הקלה. חוצמזה שאני באמת אומרת הרבה תודה. על המון דברים טובים שיש, ועל המון דברים טובים שקורים. זה פרוזאק טבעי. ולא צריך מרשם

יאללה בואו נזדקן בכיף

נתקלתי שוב בדף הזה ודווקא אהבתי אותו, למרות החשיפה והקושי.
הייתי רוצה שעוד נשים מבוגרות באתר ייכנסו אליו ויכתבו מדברי החוכמה שלהן ומנסיונן - אולי כי פה באתר אני נורא לא-ותיקה, ולכן קצת "צעירה".
איפה הוותיקות?

טוב, אז גם אני שייכת לכאן - אמא לשני מתבגרים, עברתי את ה-45. לפני כמה שנים עברתי כריתת רחם כך שאני לא יכולה להעיד על תהליך הפסקת הווסת אבל גם לא היו לי תופעות פיזיות ראויון לציון כמו גלי חום. נדודי שינה (כמו הלילה) מלווים אותי מאז ומתמיד. מבחינה רגשית היה לי קשה להשלים עם כך שלא יהיה לנו עוד תינוק, למרות שבאופן מעשי בהחלט לא רצינו עוד אחד. ההנאה מהילדים המתבגרים, מכך שאפשר כבר לנהל איתם שיחות מעמיקות ולראות את האישיות הבוגרת שלהם נפתחת ופורחת היא רבה מאד.
יחד עם הצער על אובדן הפריון באו שלווה, תחושת ערך עצמית ורגיעה. דווקא עכשיו יש לי יותר בטחון במקום שלי בחיים. יש לי דעה וקול להשמיע אותה, יכולת להביע את רצונותי ולפעול לממש אותם.

תודה גלית על פתיחת הדף וגם על החזרתו למה חדש. קראתי אותו עכשיו לראשונה@}
הרבה חומר למחשבה...

בת 47 אוטוטו...מרגישה את זה מתקרב... בספרה של ד"ר כריסטיאן נורתרופ - תבונת גיל המעבר (הספר השני המצוין שלה) היא מתארת אותי/את המצב המיוחד הזה שבו המרק ההורמונלי שזרם בגופי מאז גיל 12 מפסיק ואיזה מבט חדש מופיע. היא מתארת של שנות הארבעים, ואפילו מוקדם יותר, עוד לפני שמתחילים סימנים גופניים - שמופיעים תסמינים נפשיים שיכולים להתבטא בשורה של דכדוכים, כאלו ואחרים... כשהמניע ההרומנולי של לטפל באחרים מתחיל להחלש. אצלי, מבצבץ כבר עכשיו הרצון - להיות לבדי. לא באמת בלי הילדים ובעלי, אבל התחושה של עצמי בלעדיהם - לא מופנית כלפי אף אחד, לא בהענות, לא בהקשבה לשום אדם חוץ מלעצמי.... ואני מחכה בסקרנות לראות מה זה יביא איתו, השלב החדש של קיומי, קודם כל לעצמי.

תודה על הדף הזה. עוד לא קראתי את כולו, וכרגע הזמן דוחק (מתי לא?). מבטיחה לחזור ולכתוב, לאחר שאקרא.
בכל מקרה - מה שקראתי בהתחלה מאד מדבר אלי ועלי. גילוי נאות - בת 49 וחצי, המחזור המשמעותי האחרון לפני כמה חודשים, מאז לעיתים טפטוף מינימלי.

איזה דף יפה ומעורר מחשבה.

חברה שלי, בת 43, דיברה עם רופא הנשים שלה על הצביטה שהיא מרגישה על כך שכבר לא יהיה לה ילד רביעי.
"את יודעת כמה ילדים אישה רוצה?", שאל הרופא רטורית.
"כמה?"
"אחד יותר ממה שיש לה".

אני חושבת שיש בזה הרבה מן האמת. צביטת החרטה הזו משותפת להרבה נשים שאני מכירה, בלי קשר למספר הילדים שיש להן. אם אני לא טועה, אפילו אמא ל 5 כתבה פעם על הצער על כך שלא הספיקה להביא ילד שישי. אני עצמי (בת 38, עם תינוקת בת חצי שנה בבית) כבר מרגישה משהו מן הצער הזה, למרות שתיאורטית יכולה להספיק עוד ילד נוסף.

בטח עוד אחזור לדף הזה, אבל בינתיים רוצה להמליץ לכן בחום על 'יצירת המופת' של אנה אנקוויסט, רומן נהדר ששתי הגיבורות מעוררות ההזדהות שלו הן נשים בשנות הארבעים לחייהן.

לא ותיקה כאן אבל וותיקה בחיים,58,
עדיין לא בכרטיס האוטובוס אך גם זה יגיע
להערכתי לא דודה בכלל, כל החברות בנות דורי מזדקנות,לא אני(-:
רק מדי פעם כשעוברת ליד המראה אני תוהה לשניה מי זאת האשה הזאת
עדיין מלאה ביצירתיות, קריאה באתר הזה גורמת לי להרגיש שחצבתי מדרגות בהר עבור הבאים אחרי,
תחושת חלוציות שעדיין יצאת תחת ידי, תחושת ערך ,
וגם תחושת החמצה וקנאה על הדרך שנסללה אחרי ולא אעבור בה
אם הייתי יולדת היום בטח הייתי יולדת בבית,אני מטפלת גם בתינוקות וכשהם בוכים הציצי שלי עדיין מדבר
צריכה ורוצה ללמוד עוד המון על
פרמאקלצ'ר(בכדי שיהיה לבני הנינים איפה לחיות)
איך לעשות די כסף (נושא שאני מאמינה שאלמד קצת בגלגול הזה ויותר בבא)
טקסים ותרבויות שונות ,
אהבה, קבלה, איפשור,חשיבה לא שופטנית,תקשורת ורצוי מקרבת,חינוך ושינויים בגישות חינוכיות כביטוי לחלוצים שבדרך.
רואים שכחתי שהדף הזה עוסק בתופעות כמו דכאון, הזדקנות,וכו
בינתיים מהדכאון האחרון למדתי איך לנתב את המחשבות לכאן ועכשיו
ועל הזדקנות כמו שאמרתי זה קורה לכולם חוץ ממני (עד המראה הבאה) בפנים לא מרגישים שונה מבחינת חיות
ובדרך כלל שוכחים את המראה
אהה ומה שעזר לי עם הגלי חום היה רפלקסולוגיה
אגב הרווחתי כל קמט בעבודה קשה ואין לי כל עניין לסדר את זה,או להחליק
מסתכלת על הידים שלי שמתמלאות כתמים חומים , מתקמטות ונראות כמו ידיה של סבתי האהובה
ושמחה עליהן, אולי אזכה בעתיד לגעת בנכדי בידיים אלה................

אהה וכן רוצה ללמוד עוד על הכנה לשלב הבא ואיך יוצאים מהחיים האלה במיתה בייתית ובליווי של הקרובים לי
זה טבעי למות כמו שזה טבעי להוולד אז רוצה מיתה בייתית, רוצה שישרפו את גופתי ולא יקברו כי אין כבר מקום
ושיעזרו לי לעבור הלאה למקום שהרווחתי מאופן חיי כאן,כעלה נושר, כנשל הנחש.

אני בת 42 ובחודש חמישי להריון.
יש לי שלושה ילדים מתוקים, הבכורה בת 15.5 והצעיר בן 6.5 ובאמצע בת 9.5 והדף הזה הרגיע אותי, כי קודם אמרתי בלבי בפאניקה -מה אני עושה עכשיו עוד ילד.

ואיך יוצאים מהחיים האלה במיתה בייתית ובליווי של הקרובים לי.

כל כך מזדהה, לפחות זה... הגעתי מקצה כל כך רחוק של בית הילדים, אני רוצה שיניקו אותי עד המוות...

חזרתי עכשיו מפגישה עם אישה בת 96 וקצת... זה עשה לי להרגיש ילדה...

אני דרך אגב מרגישה ואומרים שגם נראית הרבה יותר צעירה מלפני 10 שנים. רזיתי 15 קילו, השיער התארך ואיכות החיים שלי עלתה מאד.
מרגישה לפעמים את הצביטה של עוד תינוק, אבל גםשמחה על כל רגע שאני "מתפנה" מזה.

אני עצמי בת 31, אין לי עדיין תובנות באמת, אבל יש לי כמה דברים מעודדים (נראה לי):

כמו שיהודית קציר הסופרת הנערצת שלי כתבה : "הטרגדייה היא הרי לא העובדה שאנו מתבגרים, אלא שאנו נשארים צעירים".

ומעבר לזה, העולם מלא באנשים שהחלו את הפרוייקטים "האמיתיים" שלהם בגילאים יותר מבוגרים.
חבר טוב של אחי (בן 41, כמו אחי) החל את לימודי הרפואה שלו בגיל 32.

אוי, חייבת ללכת.. אמשיך.

גם אני פה. בת 42, וחצי. מרגישה יותר צעירה, ולפעמים זקנה (חכמה). יש לי בת שנתיים ושמונה, ואני תוהה - אם הייתי עושה אותה בגיל 25, האם היו לי יותר כוחות אז? לא יודעת.
וילד נוסף? יש רק בפנטזיה. ומקווה שיתגשם. עכשיו בתחילתו של תהליך פרידה (חלק מהכותבות פה מבקרות בדף שלי

) כך שילד נוסף נראה מתרחק והולך.

שמחה לפגוש בדף זה. מעניין פה. אמשיך לבקר.

אכן מעניין פה. (-:...
חבל שאין לי זמן להגיב עכשיו על כמה דברים, אולי בהמשך.

רציתי לשאול את נועה ברקת איך לפי האנתרופוסופיה (חלוקת השנים המקובלת בפילוסופיה האנתרו') ולפי תורת הייעוץ הביוגרפי מסתדרים עם השינויים בזמנים שגרמה התרבות ושהרפואה המודרנית מאפשרת. אני מתכוונת כמובן לאמהוּת מאוחרת, לזוגיות מאוחרת או שנייה וכו' - איך אלה מתיישבים עם החלוקה הנוקשה-משהו לשביעונים?
(כאמור, אין לי זמן לנסח בדיוק, אז אם השאלה לא ברור אני יכולה לנסח מחדש אם יגידו לי שצריך).

אמהוּת מאוחרת, לזוגיות מאוחרת או שנייה וכו' - איך אלה מתיישבים עם החלוקה הנוקשה-משהו לשביעונים?

קודם כל החלוקה הנוקשה לשביעונים היא כזאת בעיקר עד גיל 21, אחר כך אנחנו נהיים גמישים יותר...
חוק עקרוני אחד יכול לעזור כאן להבין את התופעה - החיים מתקדמים על הציר שבין חיים לבין תודעה. כלומר - ככל שאנחנו צעירים יותר אנחנו מלאי כוחות חיים ופחות מודעים לעצמנו וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נהיים פחות מלאי חיים ויש לנו אפשרות לתודעה עצמית. התודעה מתעוררת בכל מקום שבו החיים נחלשים. (דוגמאות? כשכואב לי משהו ורק אז אני יודעת שהוא קיים, כשאני מאיטה את הקצב וכו')
לכן מעניין להתבונן על אימהות מאוחרת וכו', בהקשר הזה ולומר שהיא נעשית מתוך מודעות גדולה יותר מצד אחד ומצד שני, למרות החלשות כוחות החיים. כאן מתגייסת לעזרתנו הרפואה המודרנית שמציעה לנו פתרונות לאותם מצבים שבהם הגוף נחלש: שאיבת ביציות; הפרייות מבחנה; וכו' וכו'.. מבחינת החוק היבש, אותה תודעה עצמית שמאפשרת לנו להכיר את עצמנו באמת ומתוך כך גם את העולם שמסביבנו ואת האחרים בחיינו - יכולה להיוולד דווקא כשכוחות ההולדה מפסיקים. על זה גם מדברת כריסטיאן... אחת השאלות החשובות שעומדות לפתחן של אימהות מאוחרות היא הקונספירציה ל"גנוב" את דעתן, (שהיא קונספירציה כללית שמשכנעת אותנו לצרוך/לעשות דברים כדי להישאר צעירים עד לרגע המוות שמגיע תמיד במפתיע) ובכך - למנוע את אותה תודעה עצמית ש"סכנתה" העיקרית שהאדם יזכר כי הוא ישות רוחנית יוצרת שלבשה גוף כדי להתנסות בחוויה אנושית ולהתפתח....

גם אני מתפקדת. בת 42 וחצי ובזמן האחרון קצת מוטרדת...אין לי בעיה לפרוש הרבה על השולחן. מאז שאני קוסמטיקאית, התרגלתי לדבר על הרבה דברים אישיים עם נשים שרק לפני חצי דקה ראיתי אותם לראשונה. אינטימיות שנוצרת מיד ואיך שהוא הרבה שיחות נסובות על העניין הזה. מצפים ממני לתת תשובות ואני יודעת רק איך מאטים את ההזדקנות, איך גורמים לעור להרגיש נפלא וזוהר...אבל מי יזכור לנו שבגיל 40 נראינו כמו 30 ? בסופו של דבר יגיע השינוי שיעביר אותנו ממחלקת הצעירות למחלקת המתבגרות. השינוי המסוים הזה שקשה להגדיר אותו בדיוק שנותן לדמות החדשה הזו שניבטת מהמראה ובעיקר מהתמונות האחרונות שצילמו אותנו..מראה של אישה בוגרת. זו שראית ברחוב עד לא מזמן ואמרת לעצמך...עוד מעט גם אני אגיע למקומה, אבל זה בכל זאת נראה אז כל כך רחוק..

מכל בחינה אפשרית טוב לי היום מבכל גיל אחר. כשהייתי יפהפייה ובכל מקום שמעתי על עצמי שאני יפה, הרגשתי פחות בטוחה ונינוחה בסביבת אנשים מהיום. ההתמודדות שלי היום היא במימד השטחי כביכול-
איך מתמודדים עם זה שכבר לא אומרים לי וואו...חשבתי שאת בת 25 גג 30 ...שבחורים בני 30 (לא מזמן הם נחשבו זקנים לא?) כבר ממש לא מסתכלים עלי..
הגוף שלי עדיין רזה ונערי כמו שתמיד היה, אבל העצלנות הספורטיבית שלי מתבטאת בכל מיני מקומות כמו זרועות רכות כמו של מורה. הילדים שלי שואלים אותי- אמא מה זה? איזה רך זה.. ואני צוחקת מזה וקצת מתביישת..מבעלי...
אבל אני חייבת להגיד שלמרות הכל אני מפתיעה את עצמי בגדול. פעם חשבתי שעדיף למות מאשר שיהיו לי סימני גיל על הגוף, הפנים ושאר תופעות.. טוב די עם הפרטים..
וכיום? ממש לא הורס לי את היום. אבל (כמו שכתבה דגנית): זה נרשם אצלי. בהחלט.
הכי קטע זה...שזה לא הסוף! אני כל הזמן מזכירה לעצמי- וואללה! את רק בהתחלה...זה רק יהיה יותר גרוע...
היכון הכן...צאי...עוד מעט יסתכלו עליך רק סבים כאלו...ותגידי תודה אם זה יקרה!!!

אני חושבת שאני הולכת לשרוד את זה בדרך הבאה: האידיאל שלי זה להיראות רעננה ומטופחת אבל לא פתטית. לא נראה לי שאני איעזר מתי שהוא בפלסטיקאים כיוון שבכל מקרה, גם אחרי טיפול עשרת אלפים רואים את הגיל - אז מה העניין?

אני רוצה להיות כזו מין בריאה, בכושר, רעננה, שיער בריא ושופע ,אוכלת מזון בריא, לובשת בגדים איכותיים ונועלת נעליים משובחות אבל הכל כזה מוצנע, לא מצועצע ורועש....פשוט נהדרת..כן... כך אני הולכת להזדקן לי...

בעצם- מי אמר שזה בכלל אמור להיות לנו קל... כל תהליך ההזדקנות הזה? רק התרגלתי לזה שאני בת 40 ..וכבר פרוייקט חדש דופק על הדלת...להתרגל לגיל 50...אני יודעת שאני צריכה לקבל ולאהוב את עצמי כמו שאני- אבל מה לעשות שה"אני "הזו, כל הזמן משתנה לה....?

סוף סוף גמרתי לקרוא את כל הדף, ורמשתי לעצמי ציטוטים שאני מזדהה איתם ו/או רציתי להגיב עליהם. לא בטוחה שאספיק הכל עכשיו, אבל אתחיל.

אני מתבגרת. הגוף שלי מזדקן. לאט-לאט אבל בטוח לגמרי. זה הולך רק בכיוון אחד. זו התחושה שלי לעיתים, בעיקר כשאני מסתכלת במראה. אני עובדת הרבה עם אנשים זקנים ורואה אותם גם ללא בגדים (אני רופאת משפחה) ורואה איך זה נראה בגיל 60,70,80. לעיתים קרובות אני חושבת לעצמי - איך הם מוכנים לחיות ככה, ואז אני מזכירה לעצמי שגם אני חיה היום עם הרבה דברים שלפני 20 שנה, בגיל כמעט 30, לא הייתי מוכנה לחיות איתם - כתמים על הידיים והזרועות, שיער הולך ומדלדל, קמטים המופיעים בהדרגה. כנראה שמתרגלים לכל דבר - הרי אין ברירה.

מגיל 12-13 הפוריות מגדירה אותי_ תמיד רציתי ילדים, ואני אוהבת מאד תינוקות וילדים, ותמיד הייתי בציפיה להריון ולתינוק הבא. היה לי קשה מאד כאשר היה ברור שסוף התקופה הזאת הגיעה. _הצביטה בלב כשידעתי שלא אעשה עוד ילד._ _אפילו אמא ל 5 כתבה פעם על הצער על כך שלא הספיקה להביא ילד שישי. לא שלא ניסיתי - אבל לאחר הלידה האחרונה (בגיל 40) היו לי שלוש הפלות, וזהו, לא היה יותר הריון. והיום לתינוקת שלי יש יום הולדת - היא בת 9! דמעות עולות בגרוני...

אבל לבסוף הכמיהה לתינוק היתה גם לי ועברה . כיום זה כבר יותר נסבל. אני כבר לא כמהה לעוד תינוק - אבל מתגעגעת לתקופה בה היו לי תינוקות. הייתי כל כך גאה בכל תינוק חדש, כל כך שמחה. ואני עדיין מצטערת שלא היו יותר. בסופו של דבר - הילדים שלי זה הדבר היצירתי והנפלא ביותר בחיים. קשה לי עם המחשבה שזה עבר ולא יחזור.

אני חושבת שמשפט מפתח שקראתי כאן הוא שהחוט המקשר בין רגעים נפלאים בחיים הוא קבלה . רוב הזמן זה מצליח לי. אני מסתכלת בראי, רואה את השינויים, ואחרי רגע אורמת לעצמי - זה מה יש, ככה זה, הרווחתי כל קמט ביושר, הוא שלי. לא עולה בדעתי לעשות משהו בנידון. אני זוכרת שאימי עשתה ניתוח מתיחת פנים בגיל 52, כשהייתי בת 17, וזה היה נורא בעיני אז, והחלטתי לא לעשות כזה דבר לעולם. מצד שני - אימי התאלמנה בגיל 44, ככה שאפשר אולי להבין את הפעולה שלה, בדיוק בגלל כל הדברים שנכתבו כאן על הידירה במשיכה למין השני שבאה עם ההתבגרות (שלא לומר הזדקנות...).

אני מאד שמחה שהדף הזה נפתח, כי גם לי יש פה הרגשה - כמובן סובייקטיבית לגמרי - של אווירה תוססת וצעירה, נשים שצעירות ממני בעשר-15 שנים. וגם
עוסקים כאן הרבה באיך להיות אמא ראויה לתנוקות ופעוטות. יש מקום גם לדיון באיך להיות אמא ראויה לגדולים ומתבגרים. רעיה ראויה לאחר עשר ועשרים שנות זוגיות. אשה בוטחת ושלמה גם כשסימני הנשיות ההוליוודיים מכזיבים.

זמן רב חיפשתי לי מקום לדבר על הנושאים האלה ולא מצאתי. כאן אני מרגישה בנוח, אפילו שאני לא אנונימית לחלק גדול מהקוראות. לא איכפת לי!

כמה משפטים שאני זוכרת.
פעם אמא שלי אמרה לי "אני בת 78? לא יכול להיות. זה לא אני. אני בת 38 לכל היותר". ככה אני מרגישה היום. אני בת 50? לא יכול להיות. זה מישהי אחרת. אני בת 35, לכל היותר. אשה בת 50 - זה אשה מבוגרת, ואני הרי מרגישה כל כך צעירה, מבפנים. מלאה אנרגיות. פעילה. רוצה לעשות דברים. לא יתכן שאני דודה בת 50.

ועוד דבר שאני זוכרת - זמן קצר לפני פטירתו של אביו של בעלי, שכבר ידע שסופו קרב, אמר לנו "הכל עבר כל כך מהר". זו גם ההרגשה שלי לעיתים. אני זוכרת שכשאבי נפטר, כשהיית בת כמעט 10, אימי אמרה שהם היו נשואים זמן כל כך קצר, בקושי 21 שנה. זה נראה לי המון זמן אז, ולא הבנתי מה היא רוצה. היום אני נשואה כבר כמעט 25 שנה, הבן הגדול שלי כבר בן 23 - והכל עבר כל כך מהר. הרי רק אתמול הוא נולד. רק אתמול הייתי בהריון ראשון, איזה כיף!

אני מודה שקשה לי לכתוב את כל זה - תחושה של דמעות חונקות בגרון. געגועים למה שהיה, וכבר לא יהיה. למשל כשהלכתי פעם לקנות בגדים לחג לילדים, עם כל הילדים, והמבטים של כל האנשים על האמא עם החמישה ילדים. זה כבר לא יחזור. הילדים כבר מתחילים לצאת מהבית. השניים הגדולים כבר בטיול אחרי צבא - אחד בדרום אמריקה והשניה באוסטרליה. אבל לפחות יש עוד שלושה ילדים בבית. בקיץ הבת השלישית תלך לשנת שירות, ואז לצבא.

מצד שני - יש לי הרבה יותר זמן עם בן זוגי, שהוא חברי הטוב ביותר. יכולים לבלות יותר יחד, לטייל, לעשות ספורט, לנהל אינטימיות בלי אוזן קרויה. יש גם יתרונות.

אמשיך בפעם אחרת - לילה טוב!

רציתי להוסיף הערה בנוגע לספר שהוזכר כאן ספרה של ד"ר כריסטיאן נורתרופ - תבונת גיל המעבר (הספר השני המצוין שלה) שאני לא כל כך מרגישה בנוח עם התובנות שלו. מודה שעוד לא קראתי את כולו, אבל לפחות לפי החלק שקראתי המחברת יותר מידי משליכה מהחיים הפרטיים שלה על כלל התופעה של גיל המעבר. במסגרת גיל המעבר שלה היא נפרדה מבעלה מזה מעל 20 שנה, וחלק נכבד ממה שהיא מציגה מתיחס לפרידה הזאת. היא אמנם כותבת מידי פעם שזה לא חייב להיות ככה, אך דוגמאות רבות שיהא נותנת הן שוב ושוב מעולמן של נשים שמבינות שבן הזוג הותיק כבר לא מתאים להן.

למזלי העצום בן זוגי הותיק הוא עדיין אהבת חיי, חברי הטוב ביותר והשותף הנפלא ביותר שאפשר לדמיין, ולכן אני חשה אי נוחות מדרך ההצגה של הדברים בספר הנ"ל כאילו חלק מ"המעבר" הוא גם פרידה מהמסגרת הישנה. תחילה חשבתי שזה רק אזכור יחיד, אך ככל שאני מתקדמת בקריאת הספר הנושא חוזר שוב ושוב, ולי אישית זה מפריע. זה נותן הרגשה שהספר הוא למעשה דיון במקרה הפרטי של המחברת, כמקרה פרטי המייצג את הכלל.

כל כך יפה כתבתן! אני צריכה זמן לעכל הכל ואולי יש עוד דברים שהייתי רוצה לשתף בהם, אבל בדיוק ברגעים אלה אני בתפקידי כאמא לילדים קטנים במשרה מלאה ואין לי זמן... אני כותבת את זה כי מפליא אותי לגלות מחדש כמה זאת הרגשה מצעירה, להיות אמא לקטנים. ופה מתבטא המתח התמידי שאני מרגישה בין הגיל למעשים ולנסיבות חיי.
ועוד משהו (הבכורה החולה נרדמה על הכורסה אז פתאום נהיה לי חלון) - תמיד הרגשתי שאני "לֵייט בּלוּמֶר", וכמה שלא ניסיתי להתווכח עם העובדות ולומר לעצמי שאין זמן והחיים קצרים, אף פעם לא הצלחתי לעשות את הדברים לפני שהצלחתי לעשות אותם... לא מזמן אמר לי חבר ותיק שמכיר אותי מגיל 14 שמה שהספקתי לעשות בחיים שלי מספיק לאנשים רגילים לכמה חיים. אבל אני הרגשתי שמה כבר עשיתי? במשך שנים אמנם חייתי, אבל לא היו לי "תוצאות": לא בן זוג, לא תואר, לא ילדים, לא מקצוע, לא תוצרי עבודה או יצירה, לא כסף, לא בית. אחר כך, בעשר שנים נהיו לי בבת אחת חלק מהדברים. וזה לא מספיק. חלק מזה לא מספיק כי זה כבר לא חשוב לי (תואר, מקצוע), וחלק מזה לא מספיק כי זה יותר מדי חשוב לי (ילדים, יצירה, קשר קרוב עוד יותר עם בן הזוג).
החולה התעוררה... זה היה קצר. שולחת בלי ביקורת.

אכן, מעניין פה!
תודה נועה ברקת
את חושבת שרצוי שיהיו שותפים לדרך?
התנועה למען מיתה ביתית או משהו כזה?(-: