צל הימים ופלוני יקרים מפז.
אתם ממשיכים להתעקש על הסרקזם הזה
(נכון, "ציניות" זה השיבוש הרווח, אז השתמשתי בו; "אירוניה" נראה לי עדין מדי לתיאור התנסחויות כאלה, בעיקר של הפלוני/ת), וזה ממשיך להקשות עלי להקשיב ולענות לכם, אבל התחלתי ולכן אסיים, כי מסתבר שיש לי עוד מה להגיד.
[אהמ, עוד הרבה, כמסתבר.]
הטענה הבסיסית שעולה מדברי שניכם, וחזרה גם לאורך הדף, היא שכל עוד אני לא "מרים קמפיין" אין לי זכות להעביר ביקורת, ועל זה יש לי שני דברים להגיד:
א. ברובד הכללי יותר, שום אסטרטגיה לא מצדיקה (לדעתי! כמובן שלדעתי!) משחק כ"כ מלוכלך.
(וכן, אני יודע שהוויכוח אם דמגוגיה מצדיקה דמגוגיה-שכנגד נמשך עוד מאתונה.)
אז לכלוכים על האחים עופר עוד ניחא; לכלוכים על חנן כהן, למשל, זה ממש לא לעניין,
ולו רק כי זה פוגע במטרה שלכם , כמו שאני חוזר ואומר. אנשים לא מתייחסים ברצינות למי שמקלל את כל מי שחולק על דעתו - אלא אם כן אתם מכוונים לגרעין הקשה של מעריצי הרב עובדיה.
אני לא מקבל את זה שהמטרה מקדשת את האמצעים. אם כבר, באסכולה שלי חושבים להפך.
You can't beat the darkness with a stick. Try some tender light
ב. ואם כבר הגענו לאסכולה שלי, אז ברובד היותר אישי: אני מלא הערכה לאנשים ש"מרימים קמפיינים", ומכיר בחשיבות של זה, אבל מה לעשות שהתברר לי שזאת לא הדרך שלי - מסיבות מורכבות, שלא ניכנס אליהן עכשיו.
ד"א, בפעם האחרונה שנתתי ידי באקטיביזם חילקתי סטיקר שניסח אחד, שי דוידוביץ'... איך הגלגל מסתובב לו. גם אז לא הייתי מוצלח במיוחד בחלוקה, כי איכשהו נגררתי לשיחה עם כל אחד שחילקתי לו, אבל הגדלתי וציירתי את הסטיקר הזה על שתי כרזות. תלינו אותן על עגלה רתומה לסוס והסתובבנו ברחבי ת"א... ובסוף כולם (כולל אותנו) ריחמו בעיקר על הסוס... זה אולי משל נחמד על הסיבות המורכבות שציינתי, ועל חשיבות האמצעים, ועל כוונות טובות שמובילות לגיהנום.
פלאיירים חילקתי בגיל 16 (משוכפלים בסטנסיל, למי ששאל למעלה איך עושים את זה). מאז גיליתי דרכים אחרות להפיץ מסרים/מֵמים/אדוות. דרכים שמתאימות
לי יותר, בתור התחלה. שמאפשרות לי, כבדרך אגב, להמשיך לפרנס איכשהו את המשפחה הפשוטה-מרצון שלי בלי להטריח אותה למאהלי מחאה, ובלי להשקיע שעות עבודה בחלוקת פלאיירים.
גם התגובה הזאת גוזלת לחם מפיות ילדיי.
שיחות בטוויטר, למשל (
שיחות , ולא הטפות מתלהמות מעל גבי ארגז וירטואלי), עם קהל קוראים משכיל ומיודע (שכולל, תתפלאו, גם אי אילו אנשי תקשורת); סאונד-בייטס משעשעים (בשאיפה) שגורמים לאנשים לצחוק, ודרך זה נכנסים להם לראש; לינקים מעניינים; תגובות בבלוגים נקראים, שמטפטפות את השקפת העולם שלי ושופכות אור חדש; וכן, גם פוסטים בבלוג הצנוע שלי, שיש לו קוראים מעטים, אבל מובחרים. כולנו אור איתן.
וידוי, כמה דוגמאות ואזי אחזור לחצוב את פרנסתי הדלה, ואשאיר לכם לקרוע אותי לגזרים ולהוקיע אותי על עמוד הקלון של הקונטרה-רבולוציונרים:
דווקא התחלתי לכתוב פוסט על הפלרה, בניסיון לסכם את הפרק ההוא מהספר של איריס עצמון. זה היה בעקבות ויכוח בטוויטר שהתחיל בתגובה שלי למישהי שרצתה לקדוח למתנגדי ההפלרה חורים בשיניים כדי ש"יראו מה זה".
(השתתף בו, ד"א, גם חנן כהן, שדרבן אותי
כן לכתוב את הפוסט, סותם פיות שכמותו.)
- ^כבר בטוויטר הספקתי לציין כמה עיוותים וסילופים במחקרים ש"הוכיחו" לכאורה את התועלת שבהפלרה (פלואוריד טבעי מול חומצה, אמרתם?).
הקוראים שלי
מבינים מדע. אולי משהו טפטף? אולי מישהו הרים גבה? הטיל ספק? הלך לברר?
אפקט האדווה, אבולוציה; הרבה יותר אפקטיבי לדעתי מגלי-סערה ומהפכות.^*
אבל מלאכת הסיכום, העריכה ומציאת הלינקים התארכה, ושעממה, וזנחתי את הפוסט ההוא. לעמוד הקלון בזמנכם החופשי, כאמור.
דווקא כן כתבתי פוסט על הסלולרי, אפרופו איריס ידידתך. בתקווה שזה יזכה אותי בנקודות אקטיביזם בבית-הדין של המהפכה:
http://mermit.mind-fucking.com/your-cel ... ll-us-all/
(יש עוד פוסט או שניים על סכנות הסלולרי בתולדות הבלוג. זה כנראה נושא שמדליק אותי יותר מהפלרה.)
והנה פוסט אחר, בנושא אחר ובסגנון אחר, שהיה נראה לי הרבה יותר אפקטיבי לעידן האינטרוובז, ואכן עורר אדוות מסוימות, ודווקא לא של חרא:
http://mermit.mind-fucking.com/anorexic-fairies/
אלה דגימות נבחרות, כאמור. יש עוד ב"פוסטים הקשורים" בסוף כל פוסט ובכלל. זאת הנישה שלי; זה האקטיביזם שלי. אני משתדל לעשות את "זה"
( ללחוץ על הכפתור/ שיידלק עלינו אור/ ואז אולי נפתח את העיניים , אלא מה?) בדרך שתהיה כמה שיותר אפקטיבית, כמה שפחות מתלהמת ומלוכלכת וצעקנית. יש מספיק רעש ולכלוך מסביב.
~וזה חוץ מההשתדלות היומיומית והאינסופית לפגוש באהבה ובחמלה את כל סובביי, כמובן. לעשות את העולם סביבי טוב קצת יותר בכל מקום ובכל זמן, בלי "להרים קמפיין" אלא כדרך חיים.
אני יכול להבטיח לפלוני-אלמונית המפרגנ-ת שעל
זה אף אחד לא יבוא לראיין אותי אף פעם.
מצד שני, זה הרבה יותר קשה מלהפיק מלל ארסי עלי מקלדת.~
זה גם אישי וגם אנושי
הופל'ה, והצ'י נדלק פתאום בקצות האצבעות