באופן טבעי

אלכס שלום,
אני מציעה לך להעביר הודעה זו לדף שעוסק בטיול, כי כאן עלולים להחמיץ אותה (לי אישית אין תשובה לשאלתך).

תוהה לגבי חשיבות קבוצת החינוך הביתי בחינוך הביתי (המרגיעון אומר זה גם אישי וגם אנושי- אולי זו התשובה?)
הקבוצה קריטית או שהחברה מהסביבה מספיקה?
כמה מפגשים צריך לאיזה גיל. הבכור כבר בן 2.5 ניסינו כמה מפגשים אבל לא התחברתי לקבוצות.
רואה ילדי גן הם כל-כך מחוברים וקבוצה גדולה , והוא אוטסידר מכיר אבל עדין בחוץ
ממש חושבת על גן ולא רוצה מתלבטת, מבואסת, ומיואשת.

אל יאוש!
לדעתי השתייכות לקבוצה היא קריטית. ילדים (ואולי כל אחד) זקוקים לקבוצת השתייכות. מנסיוני, קשה מאד לעשות חינוך ביתי ללא קבוצה. ככל שילדך יגדל הוא ירצה לדעת מי עוד כמוהו. וגם את כאמא בחינוך ביתי זקוקה לאנשים כמוך. הנקודה הזו בה עומדים לבד מול ילדי גן היא קשה מאד, לילד ולהורים. ילדי גן הם בכלל לא מחוברים, הם יותר מודבקים בכוח, אבל מבחוץ זה נראה מרשים...
אני ממליצה לך לנסות להיות נוכחת במפגשים גם אם את לא מתחברת לקבוצות. הקשר עם קבוצה הוא דינמי ומתפתח למקומות שלא תמיד אפשר לצפות מראש.
מאחלת לך המון הצלחה, ובאמת, אל יאוש. ההתבאסות וההתלבטות הן שלבים שכולנו עוברים.
אם את זקוקה לעזרה באיתור משפחות חינוך ביתי באזור שלך או למשפחות רחוקות שנותנות תמיכה בטלפון את יכולה לפנות במייל ל יונת שרון
(היה דף של תמיכה במשפחות מתחילות?)

גם אני רוצה להציע תמיכה ועידוד.

אנחנו כבר באמצע השנה השלישית בבית ואני מגלה שלי אישית חשוב שיהיה גם מזה וגם מזה.
יש לנו קהילה מקומית, נפגשים בשבתות בבית כנסת, הילדים מצאו חברים ויודעים שפוגשים אותם בסופישבוע ואם מסתדר איכשהו, גם באמצע השבוע.
מצד שני, יש את קבוצת החינוך הביתי. רק השנה התחלנו ממש להתמיד במפגשים, כי גם לי היה נורא נורא קשה להרפות ולהשתלב לאט לאט. אמרו לי שזה לוקח זמן אבל כנראה שלא היתה לי מספיק סבלנות. אז הנה, מנסיוני האישי אני יכולה להגיד שזה לוקח זמן. הרבה זמן. כדאי ושווה להתמיד.
היום אני נהנית כל-כך מקבוצת התמיכה הזו. קודם כל ולפני הכל בשביל עצמי כאדם, כאשה וכאמא.
אחר כך, גם בשביל הילדים.

ועוד הערה קטנטנה: אני מרגישה שכל הגישה והמחשבות שלי לגבי "חברה" ו"חברים" תפסה כיוון אחר לגמרי בעקבות הזמן וההתבוננות שלי בילדים האישיים שלי. אם מעניין אותך אשמח להרחיב ואם לא, לא צריך.

אנחנו ממזכרת בתיה ויש סביבנו קבוצה ענקית, נשמח לאמץ אותך אם את מאזורנו

רסיסים, כן, הרחיבי. בבקשה.

פ"א -
בכל גיל, קשרים משמעותיים בתוך קבוצה נוצרים באמצעות מפגשים אחד-על אחד. זה נכון לך שאמרת אבל לא התחברתי לקבוצות, וזה נכון לילד.
בגיל שנתיים וחצי, לטעמי, טוב לילד להיות חלק מקבוצה במובן של - האו רואה אותם, האו יכול להתקרב, לחקות, לפעמים אפילו להשתתף. זה חלק מתהליך בסופו הוא יגלה איזה מינון של חברים (כמה אנשים בו"ז, כמה זמן, באילו זמנים, לאילו עיסוקים ...) מתאים לו.

אני מאד מוטרדת מן הנושא החברתי לגבי הבת שלי, בת 11.

המצב כרגע הוא שאין לה חברות בכלל.

מצד אחד, עברנו כבר את הגיל שאני יכולה פשוט לקחת אותה למקומות עם ילדים והיא משתלבת. מצד שני, לא היתה סביבה קבוצה קבועה של ילדים וילדות שהיא תוכל לבחור מתוכם את החברים שלה. היו כמה נסיונות שלה להתקרב לילדות שהולכות לבית ספר, אבל הן מאד עסוקות בענייינים שלהן, וזה נחל מפלה.

מאד בולט לי גם שהיא יודעת להתחבר עם מבוגרים נהדר, תמיד מוצאת לה מישהו לשוחח אתו ו"לראיין" אותו, אבל פחות יודעת איך לעשות את זה עם ילדים. זה משהו מבלבל אצלה מפני שהיא לא נתפסת בכלל כ"ביישנית", ובכל זאת עם ילדים בני גילה היא ביישנית. אולי פשוט בגלל היעדר תירגול....

היא עצמה לא מוטרדת מזה במיוחד, היא מאד עסוקה וטוב לה, וגם יש לה את קבוצת האחים שלה. ובכל זאת אני מרגישה את החסר ודואגת.

רסיסים, כן, הרחיבי. בבקשה.

היי. היום אני כותבת באתר בפעם הראשונה, למרות שכבר שנים אני כאן, לומדת ונהנית (בעיקר בנושאים של הריון לידה ותינוקות, רק עכשיו התחלתי להכנס לחינוך).
בני בן שנה ו-3 חודשים נמצא במסגרת של גן (בעיקר בתור בייביסיטר כי אני לומדת...).
מההתחלה היה לי קשה עם המסגרת של גן אבל לא ראיתי בחינוך בייתי אופציה בגלל שחשבתי שהילד "זקוק לחברה"
היום אני בהיריון בחודש שישי, ובערך במועד הלידה אני אסיים את התואר הראשון.
התחלתי לשקול את נושא החינוך הבייתי, וזה מאוד מדבר אלי ובכלל כל הגישה הטבעית- הלידה הטבעית, הלינה המשותפת ("לא תצליחי להוציא אותו מהמיטה"), המנשא ("את מפנקת את הילד"), ההנקה, ועוד...
ובכל מקרה אהיה בבית עם אחיו הקטן- כך שאין לי צורך בגן כבייביסיטר...
הייתי רוצה לשמוע עוד על המפגשים, על הצורך של הילד בחברה בגיל שנה וחצי- שנתיים (בגיל שלוש כנראה כן ארשום אותו לגן- מסיבות כלכליות - מקווה שתהיה לי אפשרות להשאר איתו ועם אחיו הקטן כמה שיותר...).
ועוד שאלה שמאוד חשובה לי- האם אח קטן בהפרש של שנה וחצי נחשב "חברה" לצורך העיניין? באיזה גיל הילדים מתחילים לשחק "כמו אחים"?
אשמח לשמוע עוד מניסיונכן- אני חיה בסביבה מאוד לא "באופנית"... אז:
א. אין לי ממי ללמוד, ו-ב. אני אהיה מוצפת בגל של ביקורת- ואני רוצה להיות מוכנה.
תודה...

נשמח לאמץ אותך אם את מאזורנו.
אני לא שופטת ומצטערת שזה נשמע כך אבל במפגשים שאני הייתי במרכז הקבוצה לא הייתה מחבקת ובטח לא מאמצת אלא בעטה החוצה חברה משלה ותוהה למה?

אני לא שופטת ומצטערת שזה נשמע כך אבל במפגשים שאני הייתי במרכז הקבוצה לא הייתה מחבקת ובטח לא מאמצת אלא בעטה החוצה חברה משלה ותוהה למה?
לא יכולה להעיד על אף אחד חוץ מעצמי. יודעת שבאופן כללי אנחנו גם מאד עסוקות בילדינו. אני אישית עסוקה הרבה בלרוץ אחרי הקטנצ'יק שהכי אוהב להפוך קופסאות מלאות אוכל ולנסות להחזיר חזרה, לפתוח, לסגור וכו'...
אבל באופן כללי, משתדלת להציג את עצמי ולהתעניין בכל אמא חדשה שמגיעה. אין ספק, תמיד יכולה להשתפר.

ולגבי התובנות על חברה, אני אנסה להתנסח ואראה אם יוצא משהו...

באופן כללי, מרגיש לי שכל הקטע החברתי הזה, הוא משהו נורא נורא ישראלי. יש מין לחץ באויר ובאוירה, "אם אין לך חבר'ה אז אתה לא קיים". ו"ילדים חייבים חברה" ו "ילדים חייבים חברים בני גילם, אחים והורים זה לא תחליף " ועוד ועוד ועוד.

עד כדי כך, שגם אני, כשבכור היה בן שמונה חודשים, אמרתי בקול את המנטרה המקובלת: "הוא כבר חייב חברה..." והוא אכן נכנס למעון (לא רק בגלל החברה, בעיקר בשל צרכים כלכליים ובשל חוסר ידע שלי, אבל מה שהיה היה...).

היום אני מסתכלת עליהם ומבינה שלכל זמן ועת לכל חפץ.
בגילאים הצעירים, וזה הרבה יותר מגיל 8 חודשים, הדבר הכי חשוב הוא יציבות ובטחון, ואלו נקנים באמצעות חוויות רציפות בתא הכי קרוב והכי אישי. בקיצור: בתוך המשפחה. כן, אפשר לראות אינטראקציות, אבל כל הזמן צריכה להיות גדר בטחון, כל הזמן שיהיה מישהו מוכרף אהוב ואוהב בסביבה. מישהו שמכיר את הילד על בוריו, שרגיש אליו וקשוב אליו ויכול להיות שם בשבילו.

יש הבדל עצום בין זה לבין גן או כל מסגרת אחרת.

ולכל ילד הזמן, הקצב והצרכים שלו. אני מסתכלת על הילדים שלי (כותבת כמובן רק רק את עצמי ולא משהו שחייב להיות נכון לגבי כל העולם), ורואה כמה הם ואני צריכים לבנות את רשת הבטחון הזאת שלנו (הילדים שלי הוחזרו הביתה אחרי מספר שנים בחוץ). וגם במפגשים בחוץ, הם צריכים זמן היצמדות ורק אז, אולי, יצאו מעצמם.
והנה הבכור, שהוא כבר בן 6, מתחיל פתאם להתרחק יותר מרדיוס העין שלי. מרשה לעצמו בבטחון להאריך את החבל. הוא יודע שאני שם אבל כבר הרבה יותר נכון לו גם להתרחק. ואחיו שהוא עוד לא בן 5, עדיין מעדיף שאני אהיה קרובה יותר. נוכחת ולפעמים אפילו שותפה.

מה שאני מנסה להגיד זה שקצת מרגיש לי שבשם הרעיון הזה של "חברָה" ו "חבר'ה" שכחנו שלפני הכל צריך לתת תשתית חזקה וברורה ואת זה, אני מרגישה, יכולים לתת רק בני המשפחה הקרובה, אלו שנמצאים איתו שם, לאורך כל היום וכל הלילה.

וכשיוצאים פתאם מהמסגרות, זה מבהיל לחשוב שעכשיו נהיה כל-כך הרבה "לבד". ומה נעשה בתוך כל הלבד הזה וכו' וכו' וכו'.
אני אישית, הייתי צריכה את הזמן הזה ללמוד להכיר את ילדיי מחדש, לבסס את החוטים המקשרים בין כולנו. להחזיר להם את האמונה שאני שם ולא ממהרת לדחוף אותם לעצמאות חברתית או כל עצמאות אחרת...

טוב, אני עוצרת כאן, אפילו שבתוכי עוד מיליון מילים שרוצות להאמר, פוחדת שהשתפכתי יותר מדיי. מזכירה שוב שזה לגמרי אישי שלי. אם עוזר טוב ואם לא, תשכחו שקראתן.

_אני לא שופטת ומצטערת שזה נשמע כך אבל במפגשים שאני הייתי במרכז הקבוצה לא הייתה מחבקת ובטח לא מאמצת אלא בעטה החוצה חברה משלה ותוהה למה?
לא יכולה להעיד על אף אחד חוץ מעצמי. יודעת שבאופן כללי אנחנו גם מאד עסוקות בילדינו._
ולפעמים מאוד עסוקות סתם בעניינינו.
אני יודעת שאני הרבה פעמים מגיעה למפגשים סחוטה, עמוסה, מלאה דברים שהייתי צריכה לעשות עכשיו בבית (לטפל בענייני טלפונים ובלגנים), אבל אני נוסעת רק בשביל הילדים.
אני שמחה לפגוש את החברות (וגם החברים, לפעמים באים גם אבות), אבל לפעמים אני רק רוצה לשבת בשקט בצד ולסיים איזו משימה שמעיקה עלי עד כדי כך שסחבתי אותה מהבית.

אני תוהה מה זה "בעטה החוצה חברה משלה". כאילו, אשכרה בעטו לנגד עינייך במישהי ואמרו לה "יאללה, צאי מכאן ואל תחזרי"?
כי אם לא, אז אני חייבת להגיד לך שכבר נתקלתי ביותר ממקרה אחד של פרשנות מוטעית. כאלה שהיה נדמה להן שלא רצו אותן, ובפועל בכלל לא.

באמת צריך סבלנות. לבוא, לעמוד בצד, להתבונן, לדאוג לילדים הפרטיים שלך מבחינת הצרכים שלהם הבסיסיים, ולהיות פרח קיר כמה זמן. לאט לאט עוברים לידך ומחליפים מלה, לאט לאט את מתחילה להכיר. זה מה שאנחנו עשינו. הבת שלי התבוננה במשך כמה וכמה מפגשים, עד שהצטרפה והשתלבה. היתה לנו סבלנות. לא דאגתי, לא דחפתי. ידעתי שזה עניין של זמן, להתחיל להכיר ואז להיכנס, לתוך קבוצה קיימת.

הייתי צריכה את הזמן הזה ללמוד להכיר את ילדיי מחדש, לבסס את החוטים המקשרים בין כולנו. להחזיר להם את האמונה שאני שם ולא ממהרת לדחוף אותם לעצמאות חברתית או כל עצמאות אחרת
ממליצה (שוב) על הספר "למה זה כל כך מסובך" .

רסיסים תודה הייתי צריכה את זה. פעם בכמה זמן אני זקוקה למישהי כמוך.

בשמת כן ממש בעטו מישהי בכיסוי מנומס סוג של הזדמנות שהגיעה ונוצלה יפה.

קרוטונית איזה ספר?

איזה ספר?
נתתי קישור אליו בסוף ארון הספרים ההורי

אלמונית,
הקבוצה קריטית או שהחברה מהסביבה מספיקה?
מה את חושבת? הבכור שלך זקוק מאוד לקבוצה? או שמספיקה לו החברה מסביב? ולך?

הבכור כבר בן 2.5 ניסינו כמה מפגשים אבל לא התחברתי לקבוצות.
אי אפשר ליצור חברות-אינסטנט -- יחסים בין אנשים זה דבר שלוקח זמן.
ואת גם לא צריכה להתחבר, רק להיות, לפגוש. בלי לפסול.

הבכור שלך זקוק מאוד לקבוצה
זה תלוי מתי השאלה נשאלת
בדרך כלל אני חושבת שהמעט חברים שקיימים זה מספיק
אבל אז אני רואה את קבוצת ילדי הגן שהם כל-כך הרבה (15-17) שהם מכירים ומשחקים ביחד
אז אני תוהה אולי אני מבודדת אותו?!

כן, אבל אני מתכוונת מה את רואה כשאת מסתכלת עליו, לא על ילדי הגן. האם כשאת מסתכלת עליו נראה לך שהוא זקוק לקבוצה?

כשאני מסתכלת עליו... לא, הוא לא צריך קבוצה טוב לו השניים שהוא מכיר ואוהב אחד על אחד.
הוא צריך יותר אחד על אחד, חברים נוספים לאו דווקא מפגשים.
העניין עם הגן הוא שאני חושבת שפשוט לא פתחתי בפניו את האופציה של קבוצת שווים קבועה.
אני לא חושבת שהשארתו בלי אמא ואחיו הקטנים הוא הפתרון אבל אולי כמה שעות בבוקר הם הרע במיעוטו
אני ממש בתקופת דילמה כזו
זה בא בגלים, דברים קטנים שאני רואה יכולים לערער לי את כל הבטחון בכך שכרגע זה מה שטוב לנו
אולי זה מה שטוב לי ולא לו

שאני חושבת שפשוט לא פתחתי בפניו את האופציה של קבוצת שווים קבועה

גם לא פתחת בפניו את האופציה לגור במקום עם הרבה טבע (סתם כדוגמא שרירותית ), ללמוד לעשות סקי, לאכול דברים מסויימים שהם דווקא בריאים אבל את פשוט לא רגילה לאכול ועוד ועוד...
האופציות בחיים הן רבות, אנחנו לא יכולים ולא אמורים לפתוח בפני הילדים את כולן.
אני יודעת ש האופציה של קבוצת שווים קבועה נחשבת לחשובה, לחלק ממה שכל ילד צריך, אבל זה לפי הנורמות שרואות בחינוך הממוסד הנחת בסיס בלתי מעורערת.

ומנסיוני- כשאני מבולבלת מאוד לגבי נושא מסוים, אני מנסה כמיטב יכולתי להניח לזה. לעשות מאמץ ולא להתעסק בזה- כמה ימים ואפילו יותר.
ואז לעיתים קרובות מגיעה פתאום תשובה, או לפחות ראיה צלולה יותר.

בהצלחה @}

אני יודעת ש האופציה של קבוצת שווים קבועה נחשבת לחשובה, לחלק ממה שכל ילד צריך, אבל זה לפי הנורמות שרואות בחינוך הממוסד הנחת בסיס בלתי מעורערת.
מסכימה, וגם:

להרגשתי, כל הקונספט של "קבוצת השווים" התפתח רק בדיעבד, לאחר שהיו כבר בתי ספר וגנים שבהם הילדים חולקו לפי קבוצות גיל. הרי בבתי ספר "מסורתיים" חלוקת הגיל היתה מאוד גסה, ולא פעם בני חמש ישבו בכיתה עם בני תשע.

נדמה לי שהחלוקה לקבוצות גיל מדויקות יותר היא תולדה של החשיבה של המהפכה התעשייתית, מין פס ייצור כזה - לכאורה זה יותר יעיל, כי המטפלים צריכים לעשות רק "דברים מסוג אחד" (כלומר, לטפל רק במה שבני חמש דורשים, ולא במה שבני שנתיים דורשים). אבל היעילות היא אשליה - הצורך לפתור בעיות של אותה קבוצת גיל בלבד הוא בעצם הרבה יותר קשה למטפלים - ולראיה, עבודה של אם לשלושה פחות קשה מעבודה של מטפלת בשלושה ילדים. זה גם לא בריא לילדים עצמם לגדול כך, בקבוצה שחולקה מלאכותית ובלי היזון מילדים גדולים מהם וקטנים מהם. הרי הקטנים נשרכים אחרי הגדולים ולומדים מהם, ואילו הגדולים מרגישים חשובים ועוזרים קצת לקטנים. זו סימביוזה נהדרת.

מבחינה זו, קבוצת השווים היא כמו חקלאות של גידול אחד בכל פעם (הרסני לאדמה, תעשייתי, מלאכותי, מצריך חומרי הדברה רעילים), לעומת פרמה קלצ'ר (מספר סוגים יחד, מזינים זה את זה, מחפים זה על זה, מעשירים את האדמה וכולי) .

כל הקונספט של "קבוצת השווים" התפתח רק בדיעבד.
ניסיתי לערוך ולא הצלחתי. בכל אופן, התכוונתי לקונספט כפי שנוצר בתחום הפסיכולוגיה של ילדים. להרגשתי התיאוריות המלומדות נוצרו על בסיס המצב הקיים (שכאמור אינו מצב "טבעי" או רצוי לילדים) ומצדיקות אותו "בלי לראות את המים".

הוא צריך יותר אחד על אחד, חברים נוספים לאו דווקא מפגשים.
אוקיי, אז בעצם האתגר שלך עכשיו הוא איך לארגן יותר הזדמנויות להיות עם ילדים אחד-על-אחד. כשזה מנוסח בצורה הזאת, אולי תוכלי לחשוב על רעיונות חדשים איך לעשות את זה.

שלום לכולם, שמי ענבל ואני בבית עם שלושה ילדים-8,6 וארבעה חודשים. שני הבוגרים היו במסגרות, לצערי, כבר מגיל 6 חודשים. כשהבכור עלה לכיתה א' מצבו הנפשי והרגשי התדרדר. באותה השנה גם סיימתי את לימודי ההוראה שבדיעבד לא תאמו שום דבר בתפיסת החיים שלי. החלטנו להוציא את הילד באמצע כיתה א' ואת הילדה מגן חובה.
השנתיים האחרונות היו מדהימות, נולדה להם אחות מקסימה שאפשרה להם לחוות את כל תהליך ההריון והלידה איתי, טיילנו, נפגשנו ועשינו המון דברים שבבית הספר ובגן הם לא היו עושים.
אבל.... לאחרונה הילדים רוצים לחזור למסגרת. הבן אומר שהוא מתגעגע לחברים (למרות שהוא נפגש איתם אחר הצהריים) והבת רוצה לנסות ללכת לכיתה א'.
אמרתי להם שיחשבו טוב וסקרנו יתרונות וחסרונות של בית הספר וגם של החינוך הביתי.בסופו של דבר אמרתי שאני לא אעמוד בדרכם ומצד שני קשה לי לחשוב שילכו שוב למסגרת הבית ספרית שכל כך קשה לי איתו, גם כהורה אך גם כמורה.
מה דעתכם?

מנסיון יש גם שביל באמצע.
קצת בית ספר הרבה בבית.
בתי בת 11 מבקרת בבית ספר מספר שעות שבועיות ( מבחירתה), זה עונה לה על הצרכים ומצד שנימותיר לנו הרבה מקום להמשך החינוך הביתי.
למרות שבדלת האחורית בית הספר מגיע איתה הביתה צריך להיות עירנים ולנהל שיחות ולהיות כל העת עם יד על הדופק.
כאמור- יש גם אמצע.
בהצלחה

לצערי, אני בספק שבית הספר האיזורי שלנו יסכים לסידור מהסוג הזה.
חשבתי על האפשרות ואולי שווה לנסות.
זה לא יוצר בלבול "לחיות עם ולהרגיש בלי"? אולי אם כבר הולכים אז צריך להתמודד ולא להשאיר את הבית למעין מפלט? ללכת רק כשמתאים ולהישאר בבית כאשר לא רוצים להתמודד עם המערכת, נראה נכון?

הבית תמיד יהיה מפלט - (-: זה ביתה ומשפחתה - לא?
היא חיה יפה מאוד עם החלקיות הזו.
בחרנו יחד עימה מערכת מצומצמת של שעות (לפי שיעורים שהיא אוהבת) ולרוב היא גם משתתפת בהם(-: היא לומדת להנות משני העולמות וזה ממש לא יוצר עבורה בלבול.
כנ"ל גם אצל שאר ילדי הכתה שיודעים ומכירים את הסידור הדברים פשוט ברורים לכולם.
לגבי בית ספר האזורי שלכם- פשוט להפעיל לחץ חושבת שאפילו הוא מחויב לקבל אותה.

ענבל, אולי חסרה להם חברה? אולי שווה לנסות להכיר עוד ילדים בחינוך ביתי מהאזור?
אפשר לאמר שאת ואבא לא בעד בית ספר מכל מיני סיבות שאפשר לפרט להם אבל אם הם מאוד רוצים אתם מסכימים נאמר מתחילת השנה הקרובה שזה מספיק זמן כדי להכיר עוד ילדים או להתערות בקבוצת החינוך הביתי הקרובה אליכם.
אם באים באופן קבוע לפעילויות, הרבה פעמים נוצרת תחושת שייכות לקבוצה החברתית הזאת (של ילדי החינוך הביתי) וגם הבקשות ללכת לחברים, הן יותר ויותר לכיוון החברים שגם הם בחינוך ביתי.
בכל מקרה, אם הרצון של הגדול ללכת לבית ספר ושל השניה לחוות את כיתה א', חזק ואמיתי, אני הייתי מאפשרת להם להיות בבית ספר עם הידיעה שהבית נשאר פתוח ומחכה בשבילם. לדעתי, תוך כמה ימים הם יחזרו הביתה מבחירה.

גם אני חושבת שבסופו של דבר הגדול יזכר כמה רע היה לו בבית הספר. עם הצעירה-אני לא בטוחה... נחיה ונראה. לגבי פגישות עם ילדים אחרים בחינוך ביתי, המשפחה הכי קרובה נמצאת כחצי שעה נסיעה מאיתנו.אנחנו קרובים מאוד לדמשק (-: . אולי ננסה שוב להצטרף לקבוצה. זה לא פשוט למרות שניסיתי והמשפחחות היו פשוט מקסימות. הבן הגדול מתגעגע בעיקר לחברים שלו מבית הספר (הרי היה שם כמה חודשים) שעלו איתו לא' מהגן.
אני חוששת שהרבה יותר קשה להוציא ילדים שרגילים למסגרות של גנים ובית ספר לחינוך ביתי מאשר להשאירם מלחתחילה בבית. הלוואי שאז היו לי את התובנות של היום....

קשת הולך פעמיםם בשבוע לגננדה בברקאי.
הוא בן שלוש והתחלנו רק עכשיו
אני מחפשת הורים מגדלים בבית באיזור
אנחנו גרים בעמיקם,ליד פ"ח, כרכור, גבעת עדה, בניימינה.
הטלפון שלנו-0777008973 [email protected]

אורלי - ניסיתי לשלוח מייל ולא עובר..
אתמומזנת לכתוב אלי - אנחנו באזור המבוקש ובבית.
יש כתובת מייל ב קבוצת חינוך ביתי בפרדס חנה

אני ילדה בת 7 מה נישמה?

אני רוצה תשובה!?

אני רוצה תשובה!?

אני חייבת להכין שיעורים ביי ניתאה ב3

בתי בת ה 9 וחצי תשהה אצל סבא וסבתא במרכז (ליד נתניה) למשך 5 ימים (לבד...)
תשמח להכיר חברות בגילה בחינוך ביתי מהאזור
מי שרוצה להזמין - נשמח
נעמה 054-3139621,077 או בבית הסבתא 09-8947950

שלום אני בבית עם 2 ילדים חצי שנה ושלוש
אני חיה במקום מרוחק שאין בו אף משפחות של חינוך ביתי
לאחרונה מרגישה המון קושי ובדידותחושבת לעבור למקום שיש בה קהילה מובנית ותמיכה ושיתוף אשמח אם לימשהו יש רעינות איפה...

בנווה איתן אני חושבת שיש קהילה וראיתי בככר השוק בימים האחרונים שיש משפחה שרוצה להשכיר את הבית שלה ל 3 חודשים אולי זו הזדמנות להתנסות?
אני חושבת שאיזור רחובות פעיל כרגע ובמידה מסוימת פרדס חנה
בכל מקרה זה דורש לדעתי התכוונות רצון ומאמץ ותלוי גם ביכולות הכלכליות (רכב וכו)

אני אמא לארבעה בחינוך ביתי (בת 11, בן 9, בת 4 ובן שנתיים)
אנחנו עוברים מהערבה לצפון (הקרוב יחסית) - אזור התענכים - ליד עפולה/יזרעאל/גלבוע מתוך תקווה לחיות חיי חברה עשירים ומגוונים יותר לי ולילדיי.
(בלי לוותר על דיור זול וקירבה לטבע)

במסגרת חיפושיי אחרי מקום מגורים, פגשתי הרבה אנשים, משפחות בחינוך ביתי
חיפשתי הזדמנויות

מצאתי שרבים שותפים להתלבטויות כשהשיקול העיקרי העומד בראש סדרי העדיפויות הוא ההיבט החברתי. חשוב לנו לאפשר לילדינו נגישות לחיי חברה יומיומיים בסביבתם הטבעית,על אף שאינם הולכים למסגרות חינוך ממוסדות.
ההכרח לסוע ולהסיע (למפגשים/פעילויות/חברים) מתיש ומחייב זמן, כסף (וזיהום אוויר.. שלא לדבר על הסכנה בנהיגה בדרכים במצב העייפות הקיומי התמידי שלי)
הכיצד אם כך ייתכן שלא נוצרו עד היום מקבצי משפחות חינוך ביתי החיות בשכנות קרובה?
אינני מתכוונת בהכרח לקהילה שיתופית גדולה כמו נווה איתן.
אני מתכוונת למקבץ של מספר משפחות (נגיד 3-4-5) שיוצרות גרעין התיישבותי שלסביבתו היותר רחוקה-באזור כולו ,יתפרסו עוד הזדמנויות של חיי חברה/מודעות/פעילות פנאי אלטרנטיבית-טבעית וכו"...
משהו נוסח אזור פרדס חנה-כרכור
רק ששם הדיור יקר מדי, מה שלא מאפשר אורח חיים של פשטות, כשרק בן זוג אחד מפרנס. גם באזור המושבים ליד רחובות-מודיעין - יקר מדי.

בקיצור - אני מזמינה משפחות חינוך ביתי, עם ילדים גדולים יחסית (משום שאז הצרכים החברתיים של הילדים הופכים משמעותיים יותר), ליצירת מציאות חדשה שתיטיב עמנו - תגדיל את מגוון ההזדמנויות למפגש חברתי בסביבת החיים הטבעית

פרסתי חלק מיתרונות המגורים באזור התענכים בדף איפה לגור

מרכזיה טלפונית חדישה ערוכה לקבל את מבול הטלפונים שלכם...

יאללה, בואו...

יום נעים
נעמה
052-4670045
weiss נקודה naama שטרודל גימייל נקודה קום

נחמד שמצטרפים לאזורינו חברים חדשים
ברוכה הבאה!

שלום,
אנחנו משפחה עם 3 ילדים; קאי בן 6, אורי בן 4 ומיה בת שנה וחצי
מעוניינים להכיר משפחות בחינוך ביתי באזור נהריה ונשמח לקבל פרטים על מפגשים באזור.
מספר טל' 04-9857-480
[email protected]

רוצה לשתף, להתייעץ ולהתלבט בקול.
מאז שבתי הבכורה נולדה (שנה ו 11 חודשים) אני טורחת על ההסבר לסביבה על החשיבות של החינוך הביתי. האמת שההסבר לסביבה זה לא מה שחשוב. אני מאמינה בכל ליבי בדרך הזו ובה אני פועלת. לפני שלושה חודשים נולדה גורה נוספת. וכולנו יחד נהנים ומתמודדים וצולחים את התקופה.
אני חשה כי ביתי מחפשת חברה. ועל אף שאני מסבירה לכל אחה ששואלים (כולל בעלי) שחברה זה חשוב אבל אמא-יותר, אני מרגישה שבאמת ובתמים היא זקוקה לחברה. אנחנו יורדות כל יום לגינה הציבורית שגובלת עם גני עיריה והיא מטפסת על הגדר ומתבוננת בילדים בעיניים כאלה משתוקקות. היא שואלת על הילדים שגדולים ממנה בהרבה ומנסה ליצור איתם תקשורת. יש לנו חבר אחד בגילה אבל גם אצלם נולדה גורונת ואנחנו לא מצליחות להפגש יותר מידי. אין עוד הורים בחינוך ביתי בסביבה, לפחות לא ראיתי... יש במרחק מהבית שבמצב הנוכחי קשה לי להגיע לשם. זו גינה ציבורית שיש שם בעיקר ילדים עם מטפלות. לא נראה לי להכניס אותה למסגרת אבל לגבי שנה הבאה אני תוהה לעצמי. שיהיה ברור שטובתה היא העומדת מול עיניי. אני עם כל הקושי שיש בזה, מעדיפה שתשאר בבית
מבחינה התפתחותית היא מקבלת בבית הכל! אני אשת חינוך לשעבר עם הסמכה לאבחון קוגניטיבי ולמדתי אמנות כך שהיא באמת מקבלת חשיפה להרבה מאד.
וואו באיזה בלאגן כתבתי...
לא אערוך כי אני גם ככה לא בפוקוס מי יודע מה (תוך כדי הנקה...)
אבל
אשמח לעצות וטובנות ככל היותר!
תודה!

אולי תלכו למפגשים? באיזה איזור בארץ אתם גרים?

מה שאינדי אנית אמרה.

מה שאינדי ותבשיל אמרו
מנסיון אישי של גידול 4 ילדים, אני לא מאמינה שילדים "לא צריכים חברה עד גיל שנתיים/שלוש/כיתה א'" (משתנה לפי אמונתו הפרטית של הדובר). ילדים הם בני אדם - מהרגע שהם נולדים הם זקוקים לחברה. חברתם של הוריהם, של אחיהם, של שאר בני המשפחה, וכמובן חברים אחרים ואנשים בכל מיני גילאים ושלבים בחיים. העובדה הזו לא סותרת עובדה נוספת - שילדים, במיוחד ילדים צעירים כמו הבת שלך, צריכים הורה צמוד (בד"כ אמא) ועזרה בהתמודדות עם החברה הזאת, ועם העולם. מפגשים של חינוך ביתי זה כל מה שהילדה שלך צריכה, במידה ולפי השקפת עולמך את רוצה את הילדה איתך בבית ומאמינה שזה מה שטוב לה. אצלי באופן אישי, חברה של משפחות אחרות זה חיוני לא רק לילדים אלא גם לעצמי. אני לא רואה את עצמי יושבת לבד בבית עם הילדים, בטח לא עם שני תינוקות כמו שקורה אצלך. לצאת למפגש אומר שגם לך יהיה עם מי לדבר, גם לה יהיה עם מי לשחק, ולשתיכן ממי ללמוד ולהנות, וזה אחרת לגמרי מלצאת לגינה ולפגוש עוד אמא אקראית (שאולי אין לך שום דבר משותף איתה) או חבורה של מטפלות. צריכה עזרה למצוא קבוצה באזורך? כתבי לנו מהיכן את

כיתבי היכן אתם גרים. חברה זה משהו שאפשר לארגן, או להצטרף למפגשםי קיימים. את יכולה לחפש בדפים מתאימים כאן באתר וגם לכתוב בכיכר היכן אתם בערך ולמצוא קבוצה קיימת או ליצור קבוצה חדשה.

תודה על ההיענות.
בסביבה שלנו הקרובה אין מפגשים של חינוך ביתי. לפחות בחיפושים הרבים שלי. אנחנו בסביבה די אליטיסטית
יש במרחק של חצי שעה הליכה איטית עם שתיהן. הגדולה "בורחת" לכביש וזה די מפחיד אותי ללכת מרחק כזה. והקטנה יונקת כל הזמן. מפחיד זה לא המילה, מרתיע. גם עד שאנחנו יוצאות זה התארגנות שלימה ואפילו שאנחנו יוצאות כל בוקר, זה לא משהו שאני מצליחה לתאם...
אני דואגת לחברה של אחרי צהריים בכך שאני מבקשת מהשכנה בת השבע שיורדת אלינו אבל זה באמת לא מספק אותה.

יש במרחק של חצי שעה הליכה איטית עם שתיהן.
כלומר חמש דקות במונית?

עד שאנחנו יוצאות זה התארגנות שלימה
בדקי איך את מקילה על עצמך -
רשימה קבועה מראש (את יודעת כמה נהיה לי פשוט להביא אוכל לארוחה משותפת מיום שהתקבעה חלוקת תפקידים קבועה, ככה שאני לא צריכה להחליט מה לבשל!?), אריזה בערב, שבן זוגך יארגן עם שתי ידיים פנויות, לשמור תיק ייעודי למפגשי בוקר, עגלה, תיק+מנשא בצירוף נוח יותר וכו'. אני בטוחה שיכולים להיות שלל פטנטים שעומדים בינך ובין יציאה בקלילות.

מבחינתי, אנשים זה חמצן. לא פחות.
ואני חושבת שכהכ זה בשביל כל אחד, כמו שרוני כתבה - מגיל אפס.
אני לא מדברת על הכמות. כל אחד וכמה שהוא צריך. אבל אי אפשר בלי. פשוט אי אפשר.
אני חושבת שגם אם את (והבנות) רגילה לחיות על נשימה שטוחה, זה ככה גם בשבילך.

אני חושבת שגם אם את (והבנות) רגילה לחיות על נשימה שטוחה, זה ככה גם בשבילך.
תבשיל, תודה. אבל לא הבנתי את המשפט האחרון.
מונית!
רעיון גאוני. לא צריך כסא תינוק?

המשכתי (רחוק מדי?) עם מטאפורת החמצן.

ניסיתי לומר שגם אם אתן רגילות למעט חברה (נשימה שטוחה), אתן עדיין זקוקות לחברה כמו חמצן.

כסא תינוק למונית - יש נהגים שיש להם (למשל - בשביל הסיבוב עם הילד/נכד). אבל גם אם לא, תסַבלי כיסא, לא סוף העולם (אני יודעת שזה כבד ומבאס, אבל זה אפשרי).
_{או, וזה אל תגידי שאני אמרתי לך, אם את מסכימה לנסוע בלי כסא, אני בטוחה שיימצא הנהג שיסכים להסיע אותך בלי כסא.}

אם את מסכימה לנסוע בלי כסא, אני בטוחה שיימצא הנהג שיסכים להסיע אותך בלי כסא.
נדמה לי שזה מותר ע"פ חוק, כי מונית זה כמו אוטובוס... טיפשי אבל ככה זה. בקיצור הנהג לא יהיה הבעיה.

חוצמזה, את רק חודשיים אחרי לידה! תתפלאי כמה קל יותר זה הופך משבוע לשבוע. את תלמדי להתארגן עם שתיים, הקטנה תינק בתדירות פחותה או לפחות תלמד לחכות קצת, וחצי שעה של הליכה איטית יהיה קלי קלות (מנשא, טיולון רחמנא לצלן והיידה). זה יתן לכולכן המון ומומלץ בחום.

אני בטוחה שיימצא הנהג שיסכים להסיע אותך בלי כסא.
גם אני. מצד שני אני מכירה משפחה שנסעה ככה ורק האמא נשארה...
כיתבי היכן אתם גרים.
בסביבה שלנו הקרובה אין מפגשים של חינוך ביתי.
אבל אולי יש משפחות שלא הולכות למפגשים וישמחו להיפגש?

_יש במרחק של חצי שעה הליכה איטית עם שתיהן.
כלומר חמש דקות במונית?_
או 20 דקות בהליכה קצת יותר מהירה, כשנעזרים בעגלה ומנשא
חוצמזה, את רק חודשיים אחרי לידה! תתפלאי כמה קל יותר זה הופך משבוע לשבוע.

אולי יש משפחות שלא הולכות למפגשים וישמחו להיפגש?
גם כן
מנסיוני, ברגע שמכירים משפחה אחת זה פותח לך דלתות לעוד משפחות - חבר מביא חבר סטייל. כשאנחנו החלטנו על חינוך ביתי, ולא הכרנו אף אחד, ברגע שקיבלתי שם וטלפון אחד באיזור זה מיד חיבר אותי לעוד משפחות ועוד פעילויות ועוד דברים שלא היה לי מושג לגביהם קודם לכן, ולא הייתי בחיים יודעת עליהם לולא הכרתי את אותה החברה, שהכירה לי עוד חברה, שהכירה לי עוד...

בלת"ק - בת 1.11 נקראת "הבכורה"? זה ממש ממש צעיר... קראתי על המצוקה החברתית ודמיינתי בת 4 לפחות...

אני מסכימה עם מה שאמרו פה - בגיל הזה, ייתכן שיש ילדים שמאוד מתעניינים בחברים וחברה, אבל זה לא חיוני להם כמו שחיוני להיות עם אמא, להתעסק בפרטים הקטנים של היומיום, להיות בזרימה עם היום (כלומר להתנהל לפי הקצב הפנימי והמשפחתי), וכל זה.

אם החברים והחברה "עולים" בכל כך הרבה משאבים של לוגיסטיקה, זמן ועייפות לאמא - והאמא היא המשפחה, בוודאי בגילאים כל כך צעירים וודאי אחרי לידה - אז הם לא שווים את זה, חד וחלק.
בגיל כזה, עם שתיים פצפונות, הייתי מקסימום עושה טיול רגלי עד סוף הבלוק, אוספת עם הפעוטה עלים מיוחדים, ממציאה שמות לחתולים המוכרים, שרה שירים וכאלה. יש לי הרבה רגשות אשם אמהיים על כל מיני דברים מוצדקים יותר ופחות, אבל על הקטע של "מניעת חברה" מעולם לא היה לי.

מעבר לזה, מפגשים אפשר גם ליזום ולארח - כשזה אצלך בסביבה, זה אולי יהיה כרוך בטיפה ניקיון (בהנחה שיעזרו לך ולא ישאירו בית מטונף), אבל יהיה הרבה יותר קל כי לא תצטרכי להיות ניידת, שזה מה שקשה לך כרגע יותר מכל.

אנחנו יורדות כל יום לגינה הציבורית שגובלת עם גני עיריה והיא מטפסת על הגדר ומתבוננת בילדים בעיניים כאלה משתוקקות. היא שואלת על הילדים שגדולים ממנה בהרבה ומנסה ליצור איתם תקשורת.
שתתבונן. זה בערך מה שהיא יכולה ואמורה לעשות בגילה! בני ה-5 הרי לא ממש ישחקו איתה בכדור... אלא אם היא תיפול על בת 5 "אמהית" שתעסיק אותה פה ושם.

ולגבי כיסא בטיחות אצל נהג מונית - באזור המרכז לפחות עדיין לא פגשתי נהג כזה. גם לא פגשתי נהג שמתנגד לנסוע בלי חגירת הילדים. אין לראות בזאת המלצה, וכל אחד עושה את שיקוליו בעצמו.

גם לא פגשתי נהג שמתנגד לנסוע בלי חגירת הילדים.
כי זה חוקי - מוניות הן כמו אוטובוסים. לא נדרש כסא בטיחות.

נכון (זו היתה תשובה ל: אני בטוחה שיימצא הנהג שיסכים להסיע אותך בלי כסא. ).

כי זה חוקי - מוניות הן כמו אוטובוסים. לא נדרש כסא בטיחות.
במוניות כן צריך לחגור - אחרת הנהג יקבל קנס, כשלוקחים תינוק/פעוט צריך לקחת כסא בטיחות .

לצערי לא הצלחתי לבנות קבוצת משחק לבן שלי (בן שנתיים וחצי) באיזור שלי.
אני רואה שהוא ממש זקוק לזה, וחושבת אפילו להכניס אותו לגן בקרוב.

הדס, איפה את גרה? בערך?

אני גרה בכפ"ס.

במוניות כן צריך לחגור - אחרת הנהג יקבל קנס, כשלוקחים תינוק/פעוט צריך לקחת כסא בטיחות.
צריך לחגור, כן. אבל אין חובה על התקנת כיסא בטיחות. תבדקי לפני שאת כותבת.

תודה רבה על ההתייחסות.
זה נכון שהגדולה היא בעצם קטנה ולכן מלכתחילה אין לי בכלל שאלות והיא איתי בבית. (מה הלאה, נראה. כרגע זה ברור שהיא בבית).
אבל אני כן רואה צורך ממשי בחברה.
אני לא מעמידה זה מול זה את הצורך באמא מול חברה.
התשובה ידועה וברורה.
אני רק מחפשת עיצות איך להתמודד במצב הקיים
קיבלתי המלצה להכניס למשפחתון שעתיים ביום. פרט לכך שמבחינה כלכלית זה יוצא הרבה כסף (חצי מחיר של להשאיר ילד מ 7 בבוקר עד 4 אחה"צ) זה יכול להיות רעיון חילופי לחילופי אמהות?
אני מחפשת פתרונות יצירתיים.
רעיון המונית גם לא כזה אופציה כי אין פה תחנה כדי לבוא ולקחת אותנו למרחק קצר כל כך בנסיעה נצטרך לשלם

מה לגבי אופנים?

אופניים? איך?

כדי לבוא ולקחת אותנו למרחק קצר כל כך בנסיעה נצטרך לשלם.
ותשלום כזה הוא מעל ליכולתך? אם זה, נניח, פעם-פעמיים בשבוע, הלוך וחזור?

זה יכול להיות רעיון חילופי לחילופי אמהות?
לא כל כך הבנתי את השאלה.
מה הכי הייתי רוצה לכן? מפגשים של משפחות (כלומר, אם להיות כנה, מפגשים של אמהות עם פעוטות), משפחתון, וחילופי אמהות הם שלושה פורמטים שונים.

לגבי האופניים: נראה לי שזה אולי לא מתאים עם תינוקת בת חודשיים, אבל בגיל 4 חודשים יכול אולי להיות רלוונטי. אפשר לשים תינוק במנשא ופעוטה בכסא (אם את מספיק בטוחה ברכיבה, זה לא הכי בטיחותי), או לחכות עוד קצת ולשים פעוטה מאחורה ותינוקת בכסא קדמי. אפשר גם להשיג מין עגלה כזאת שמתחברת לאופנים ואפשר לשים בה שני ילדים בנוחות.

אפשר לקחת עגלה של תאומים או לחילופין להרכיב לעגלה קיימת מקום לגדולה לעמוד.

תודה, נועה.
בהחלט אפשרות.
כרגע אני עם מנשא וטיולון לגדולה
אבל בהמשך כשהיא תגדל אני מתארת לעצמי שזה יהיה מורכב יותר...
המקום לעמוד מתאים לכל עגלה?

יש עגלה מצויינת לשניים. לגדול ולקטן לא זוכרת את שמה, נראה לי שצריך להזמינה באופן אישי.

זה בטח יקר... לא?

זה בטח יקר... לא?
תמיד יש יד 2.....

קוראת ומזדהה.
מה שאת צריכה באמת, זה לצאת מהסרט של הקושי.
אל תחפשי קשיים כי תמצאי אותם בשפע. אתמול שמעתי משפט נחמד שאמר ניטשה לא פחות ולא יותר "אל תביט אל התהום כי היא תביט אליך חזרה". אז לא צריך להיסחף נכון קצת הגזמתי..אבל באופן כללי יש כאן מסר ממש טוב ולי הוא האיר המון דברים.
קחי אוויר ולכי למפגש. עולם נפלא יפתח בפנייך. לי זה קרה.בהצלחה

מה שאת צריכה באמת, זה לצאת מהסרט של הקושי.
לגמרי.
אצלנו, כדי להגיע למפגש שהוא מרוחק אני צריכה ללכת 20 דקות ברגל למקום עם אוטובוסים (עם ילדה בת 3 וחצי), משם אנחנו נוסעות חצי שעה במונית שירות ואז נפגשות עם עוד אמא שלוקחת אותנו טרמפ למקום המפגש עצמו. (וכן, אני נסחבת את כל הדרך הזו עם כסא לרכב).
זה קשה, אבל שווה את זה. קחי אוויר ולכי למפגש. עולם נפלא יפתח בפנייך. לי זה קרה
מה שעוד עשיתי זה ליזום אצלנו בחצר מפגש ביום אחר בשבוע. באים למפגש הזה בין 7 ל10 ילדים וזה מפגש נפלא ברמות על שלפעמים אני שמחה שאין לנו רכב והייתי צריכה ליצור את הדבר הזה...

מה שאת צריכה באמת, זה לצאת מהסרט של הקושי.
לפעמים זה ממש לא הוגן - עד פוגע - לומר דבר כזה.
לפעמים הקושי אמיתי, גם אם מה שמתואר כסיבות לקושי, יכול להראות מהצד כתירוצים.
כלומר, לפעמים הקושי אמיתי, והסיבות האמיתיות לו אינן ידועות לא לכותבת, ובטח לא לנו, קורואת שרואות פיסת חיים זערורית.

לפעמים זה ממש לא הוגן - עד פוגע - לומר דבר כזה.
זו ממש לא הכוונה, ואם כך זה נתפס אז אני מתנצלת. לקח לי משהו כמו שנה להעיז לעשות את זה, ולפני כן לא הייתי מוכנה לשמוע בכלל על מסע בסדר גודל כזה. זה נכון. אבל אחרי שהעזתי כל כך שמחתי, שהשמחה נתנה לי כוחות. השיתוף שלי בא מהמקום הזה - לתת כוחות. ממש לא לפגוע. אני מקווה שככה זה מתפרש בצד השני.

וואו! תודה!
אני ממש לא נפגעתי, אמא של דגיגונת, אבל אני חייבת להגיד שכשקראתי את דברייך אמרתי:
_לפעמים הקושי אמיתי, גם אם מה שמתואר כסיבות לקושי, יכול להראות מהצד כתירוצים.
כלומר, לפעמים הקושי אמיתי, והסיבות האמיתיות לו אינן ידועות לא לכותבת, ובטח לא לנו, קורואת שרואות פיסת חיים זערורית._
אני מניקה כל הזמן, בעלת חזה גדול כך שאני לא אוהבת להתמודד עם הסתרה אבל אני לא אוהבת להיות חשופה. גרה בעיר. בית פיצי בבניין ישן. קר בחוץ, ועוד... כל הסיבות לצאת למרחק קצר מהבית או מרחק אפשרי...
אני משתדלת להזמין לכאן ילדים בגילאים שונים כדי ליצור חברה וזה בהחלט מוסיף שמחת חיים וגם עומס ובלאגן... הכל בשמחה ובחיוך...
אבל בבקרים כשממש בא לי על מפגש של הגדולה עם חברה ובגלל שראיתי את הצורך הזועק שלה לחברה פניתי לעצת המומחיות כאן...
ודרך אגב, ביד 2 לא מצאתי עגלות תאומים נורמליות וגם לא באגורה (אבל ת'אמת שזה כבר זמן מה שפשוט התייאשתי...)
ושוב, תודה!

תודה על הפידבק. מה שבאמת התכוונתי לומר זה "אני מזדהה איתך, הייתי שם, זה קשה" כאמור, לקח לי שנה לקחת את עצמי ולעשות מעשה. ואחרי שעשיתי זאת באו עוד הזדמנויות שלא יכולתי לראות קודם. הייתי צריכה לצאת כדי שההזדמנויות האלו יקרו. אבל יצא לי עקום בכתיבה הדגשתי את הצד של אחרי היציאה מהקושי..

בכל מקרה, לגופו של עניין, הייתי מציעה לבדוק שוב את תעריפי המוניות. אני חושבת שלפי החוק היום זכותך לבקש תעריף של מונה, גם אם את מזמינה את המונית אליך הביתה. לפי הבנתי (אולי אני טועה...) כבר אין היום תעריפי "מונית ספיישל" כמו שהיה פעם. יכולים אולי לגבות ממך תוספת של כ-4 שקלים על ההזמנה הטלפונית. עוד על תעריפי מוניות כאן: http://www.callmonit.co.il/costs/extras.html

מקווה שתמצא הדרך @}

כבר אין היום תעריפי "מונית ספיישל" כמו שהיה פעם.
אני חושבת שיש, אבל רמת החיים עלתה, והמחירים של נסיעה במונית לא בשמיים.
בכל מקרה, מתישהו גיליתי שהתפיסה שלי של "מונית ספיישל" כנהנתנות עד שחיתות, אינה מציאותית.

אני חושבת שיש, אבל רמת החיים עלתה, והמחירים של נסיעה במונית לא בשמיים.
זה עדיין מכונה "מונית ספיישל" אבל כל נהג מונית מחויב להפעיל מונה. זה לפי החוק היום. לפעמים הם מנסים להתחמק ולזרוק מחיר, אבל אסור להם לסרב להפעיל מונה, ואם הם מסרבים אז אפשר למסור את הפרטים שלהם למשרד התחבורה והם מסתכנים בשלילת רשיון. יש על זה דיונים בכל מיני פורומים ואפשר למצוא על זה עוד ברשת.

צריך לחגור, כן. אבל אין חובה על התקנת כיסא בטיחות. תבדקי לפני שאת כותבת.
לא התייחסתי על החובה לקחת כסא בטיחות במונית, על כך איני יודעת...
צריך לחגור, לפי דברי הנהג, ואני מוסיפה - מי שילדיו יקרים לו שינהג באחריות ויקח כסא...בעיקר בנסיעות ארוכות , פשוט בגלל הבטיחות ולא בגלל החוק!
יש נהגים שבעיר אינם חוגרים...כשהם רואים ניידת...חוגרים...
יש ויש....

באמת נסיעה במונית לא עלתה על דעתי כי תמיד חשבתי על כך כבזבוז. אפשר להסתכל על זה כצורך ולהרשות לעצמי... זה יצריך שינוי של גישה... נראה...
ותודה על הקישור!

ויש גם את זה
להסתדר עם שני ילדים

זה עדיין מכונה "מונית ספיישל" אבל כל נהג מונית מחויב להפעיל מונה. זה לפי החוק היום. לפעמים הם מנסים להתחמק ולזרוק מחיר, אבל אסור להם לסרב להפעיל מונה, ואם הם מסרבים אז אפשר למסור את הפרטים שלהם למשרד התחבורה והם מסתכנים בשלילת רשיון. יש על זה דיונים בכל מיני פורומים ואפשר למצוא על זה עוד ברשת.
מצד שני, בתוך רחובות למשל הם נוטים לגבות תעריף קבוע של 20 ש"ח, בלי להפעיל מונה. (הם כן נותנים חשבונית מס). לפעמים הם כן מפעילים מונה. לא ברורה לי החוקיות (אני לא נוסעת מספיק במוניות כדי לגבש חוקיות).

הם נוטים לגבות תעריף קבוע של 20 ש"ח, בלי להפעיל מונה.
אם מתעקשים, הנהג יפעיל מונה, כי זה לא חוקי לסרב להפעיל מונה.

בגיל כזה, עם שתיים פצפונות, הייתי מקסימום עושה טיול רגלי עד סוף הבלוק, אוספת עם הפעוטה עלים מיוחדים, ממציאה שמות לחתולים המוכרים, שרה שירים וכאלה.

בת 1.11 נקראת "הבכורה"? זה ממש ממש צעיר... קראתי על המצוקה החברתית ודמיינתי בת 4 לפחות...

כשהבכורה שלי היתה בדיוק בגיל הזה היו לה חיי חברה עשירים וצורך מובהק באנשים סביבה שלא כולם אני. העלים והחתולים והשירים היו מעניינים אותה לעשר דקות בדיוק, האושר האמיתי שלה היה להיות מוקפת אנשים וילדים וכל מי שאפשר היה לדבר איתו או אליו. הצעירה שמחה מאוד להיות רק איתי עד גיל 3 בערך ואז השתלבה בגן של שעתיים וחצי ביום, בקבוצה של שמונה ילדים, בשמחה רבה. יש הרבה מאוד דרכי ביניים בין לבד בבית עם אמא, כל יום כל היום, לבין גן של 20 ילדים למשך 10 שעות ביממה.

זה יכול להיות רעיון חילופי לחילופי אמהות?
חילופי אמהות זה רעיון נהדר, וגם משפחתון לשעתיים-שלוש ביום. אני חוזרת, אפשר להיות רוב היום עם אמא וגם ליהנות מחברה.

אני שמחה לראות שזריקת העידוד עזרה, וההמרצה למעשה נתפסה כמשהו חיובי ולא חס וחלילה כעלבון.
אני כל כך מסכימה עם אימא אינקובטור לגבי הגישה שלה.
גם אנחנו מגלים עכשיו את הדרך באמצע
הקושי שלי, הוא עם ילד בן שלוש וחצי שלא עושה לי חיים קלים...
הוא מציק לאחותו הקטנה בכל דרך אפשרית ומנסה נראה לי בעצם, לנהל את הבית. הבעיה היא, שככל שאני יותר מתנגדת-הוא עושה יותר דווקא. מצאתי את עצמי שולחת אותו לחדר כל 5-10 דקות כי הוא פשוט לא מוותר. לא ברור לי מה עוד אני יכולה לעשות, לפעמים אני פשוט אובדת עצות. הילד מטריף אותי, אני מרגישה שנכנסנו למלחמה שאני לא מעוניינת בה בכלל ואני לא יודעת איך לצאת ממנה. אין לדעת מתי הוא יחליט לצאת לקרב. הוא עקשן ברמות שלא ראיתי דברים כאלו. אז נולדה לו אחות-אני לא מבינה מתי העניין הזה יגמר. אני מקפידה להעניק לו תשומת לב, שבחים, זמן יחד, לוקחת אותו לחוגים, הצגות כבר ניסיתי הכל. אז יש יום שקט ואז השמיים נופלים שוב. לפעמים אני מוחה בפני עצמי על כך שאני לא עובדת אצל הילד! מה, אי אפשר כבר פשוט לחיות? עד כדי כך זה הגיע. לא יודעת מי מכן הרגישה את זה, אבל ילד שכל היום מציק, נתלה על הבגדים, מתבכיין, וצועק ככה סתם פתאום כי יש לו מרץ...היום שלי הפך לסיוט. לפעמים פשוט בא לי לשלוח אותו לגן...שיהיה לי שקט.
מה עושים?!

מה עושים?!
הולכים לייעוץ/הומאוטפטיה.
גן לא יהפוך אותו לפחות עקשן או פחות מציק לאחותו.
גם אצלי ההפרשים קטנים ובעבר כך היו ימינו. הימים עברו, הלכנו לטיפול, הילדים גדלו והיום הם חברים טובים טובים!

וואי, אני חופרת כבר באינטרנט על סמינרים להורים, יעוץ, מה לא... אני לא חושבת שיש בעיה נוספת מלבד באמת מקרה קשה של קינאה, מה שלא היה בהתחלה. לא דמיינתי שככה זה יכול להיות. הכל, הכל הוא עושה כמו הקטנה, אפילו משליך את עצמו לריצפה אם היא מעדה ונפלה. הקולות, המחוות, כל צעצוע שהיא מרימה הוא מיד חייב לקחת.. אני מרגישה שאין לי זמן איתה בכלל כי הוא לא מאפשר, אני מרגישה שאני לא מצליחה לדבר איתה כי הוא יפריע בדרך זו או אחרת. סבתא בישלה דייסה אי אפשר לעשות לה. מה שיוצא זה שכולנו מפסידים..הוא מרגיש צורך להתחרות כל הזמן וזוכה לנזיפות על ההתנהגות שלו(הוא יכול להגיע לרמות מדהימות של הצקות), היא לא מקבלת תשומת לב אישית, נו, באמת, תינוקת שאני מרגישה שמתבטאת כבר הרבה יותר טוב ממה שיש לי אפשרות לחוות או להשתתף איתה, ואני, שלא מצליחה להינות מילדי, סתם אווזה עייפה ומתוסכלת.

אורלי נ, מה שנועה כתבה: הומיאופתיה או פרחי באך יכולים לעזור בזה. באמת.
והצעה קטנה: כתבת
הוא מרגיש צורך להתחרות כל הזמן וזוכה לנזיפות על ההתנהגות שלו
נכון שהנזיפות בכלל לא עוזרות?
האם לפעמים נדמה לך שהנזיפות עוד מחמירות את ההתנהגות שלו?
אז מציעה קודם כל להפסיק עם הנזיפות. הוא יודע טוב מאוד שהוא עושה משהו רע. פשוט תפסיקי. אל תנזפי בשום צורה. בכלל. תפסיקי.

לפעמים עוזר, לא להגיב בכלל על הצקות. פשוט להגיד "לא נעים לי פה", לקום וללכת לחדר אחר.

הרבה פעמים, מה שעוזר זה לתת לו תשומת לב מרוכזת כשאפשר. המון תשומת לב. לשתף אותו, להפעיל אותו, "הנה, אתה תעשה את זה, כי אתה כבר גדול ויודע. בוא, אתה ואני נעשה עכשיו ככה וככה יחד, כי אתה כבר גדול ויכול לעזור. בוא, אתה תרים את זה, כי אתה חזק מאוד". תשומת לב עם מתן הרגשה שהוא מרוויח מזה שהוא גדול, וחזק, ויכול, ויודע.

עוד דבר שעוזר: המון המון אוויר צח והמון הזדמנות לרוץ ולקפוץ ולטפס. יש לך בן. אם הוא לא מוציא מספיק אנרגיה פיזית ממש חזק במשך היום, צפי לצרות.
זה ממש ברמה של לקום, לצאת עם שניהם החוצה, לקחת איזה סטופר או טיימר ולמדוד כמה מהר הוא שובר את השיא של עצמו לרוץ לעץ ההוא ובחזרה, או אם הוא יצליח לנצח את החתול האפור בריצה, או אם הוא יספיק לרוץ עד הפנס ולחזור לפני שאת תצליחי להגיע לאוטו האדום, או כמה קפיצות על רגל אחת כל אחד מכם יכול לעשות, או כל המצאה פרועה שיש לך שתגרום לו לרוץ המון ולהוציא ים של אנרגיה.

לעשות תורות ב"סבתא בישלה דייסה".

לשלוח אותו למצוא אבנים ולעשות הר של אבנים קטנות, או עלים חומים ולשים אחד על השני, או משהו. את אומרת לו שעד שהוא יעשה הר קטן, את תעשי "סבתא בישלה דייסה" לקטנה, וכשהוא יגמור את ההר, יהיה תורו ל"סבתא בישלה דייסה".
לעשות הרבה תורות, ולהתחיל בתורות ממש ממש קצרים.
משחקים שעשינו: אני לוקחת על הידיים וקופצת עם הילד. שלוש קפיצות ואז תור השני. או שתי קפיצות אם את קולטת ששלוש זה יותר מדי בשבילו. שתים-שתים, שתים-שתים, ממש ככה. להתחיל בקטן ולאט לאט להגדיל את משך הזמן בתור של כל אחד מהם. כי בהתחלה את רק רוצה להקנות את עצם מושג ה"תורות", שיבינו ששניהם יקבלו, לא לדאוג, לפתח סבלנות ויכולת המתנה ולזכור שכל אחד מהם מקבל פרס בסוף, כיף עם אמא.
אפשר לרקוד ביחד לצלילי שיר, אפשר לקרוא סיפור בחתיכות של חמש דקות, אפשר לשחק משחקי אצבעות, אפשר מיליון דברים בתורות.

ככל שמושג התור יהיה יותר מושרש ויותר בטוח, את תראי שהילד ירגיש שהוא מקבל יותר יחס, והיחס הוא על משהו כיפי, לא בנזיפות, וכך לאט לאט יוריד את הצורך להפריע ולהציק.