באופן טבעי

שלום לך אמא מדהימה
"הקוד" של רונית גלפו(ולא כמו שכתבתי מקודם) לא מצריך התערבבות של אף אחד מהמשפחה, זו עבודה שלך אישית מול המציאות כמו שאת חווה אותה,
ולכן חשבתי שיכול לעזור. הוא לא סותר את הטיפול שאתם עושים כרגע,ונראה לי שאפילו יכול לתמוך במה שאתם עושים, ולקדם אותו.
בברכת שבת שלום. עם דגש על השלום.

על סף ייאוש, מה קורה איתך,ליוויתי אותך לאורך כל הדף
הכאב וההתמודדות הקשה שלך נגעו לליבי, מזמן לא כתבת,
בפעמים האחרונות נשמעת כל כך עצובה ואשמה ואני רוצה שתדעי שבעיני את אמא מדהימה
והקושי שכתבת עליו פה הוא ע-צ-ו-ם ושאני ממש מעריכה אותך ואת הדרך שלך
ואני מקווה שאת מעריכה את עצמך יותר היום.

מצטרפת לשאלה
מה קורה איתך
וגם

שתדעי שבעיני את אמא מדהימה

למעשה זה היה מתוך פחד נוראי מפנינו ולא מתוך הבנה של גבולות הגיוניים. אנחנו המשכנו בדרך שחשבנו שנכונה ולמעשה העמקנו את התהום. ככל שהזמן עבר, האמון שלה בנו פחת, הפחד גדל והברירה שנותרה לה היא מחשבות אובדניות. היום אנחנו לומדים לתת מקום לתחושות שלה גם כשהן לא הגיוניות בעינינו, לפחדים שהיא נושאת עימה וכו'.

פספסתי את זה. כמה קשה וקורע ועצוב ! זה וכל מה שכתבת. אתם מדברים איתה על זה? איך גיליתם את זה? אוי, זה ממש קורע את הלב !!

גם אני עוקבת אחרייך מההתחלה ומאוד רוצה לשמוע מה קורה איתך ומה קורה עם היחסים שלכם עם הבת.

המון זמן עבר ועוד יותר אירועים עברנו עד שנדמה שבכל יום עברנו חודש ויותר. עברתי על הפוסטים האחרונים ודגתי כמה ציטוטים בודדים (אילו היה לי הכוח בוודאי הייתי מוצאת עוד הרבה):

לפעמים אני לא מאמינה מאיזה תהום נחלצנו - לא נחלצנו. הדברים הסתבכו והגיעו עד כדי 'הפרדת כוחות'. היום היא במסגרת שאני מקווה שתעשה את ההבדל. מקום שעל פי הצהרת הכוונות שלהם, וגם לפי הדברים בשטח, נותן לנו המון תקווה. היינו בכמה מקומות וזה בכמה דרגות מעל האחרים - גם מבחינה פיזית אבל בעיקר בצורת העבודה. גם בבית המצב יותר טוב ונראה ש-ג' מגלה מהם חיי משפחה נורמאליים. לפני כחודש היה בכי בגלל התפרצות קטנה בהרבה מאלו שפעם לא 'מדגדגות' ל-ג' כך שלשמחתי (מילה שלא ברור לי איך היא קשורה לזה אבל מקווה שהרעיון ברור) נראה שהצלחנו להחזיר את החיים למסלול נורמטיבי ולהחזיר את ראיית העולם של ג' מהעיוות שהפכה.

כתבתי גם ייתכן שהדבר יצא מגבולות המשפחה והמטפלים שלנו ואז לא נוכל לשלוט על מהלך העניינים - לפחות מזה ניצלנו -לא ניצלנו ולא נעליים. הכל פרוץ, הכל בחוץ. את המסגרת מממנים הממשלה, הרווחה העירונית ואנחנו כך שהכל גלוי ופרוש לעיני כל.

יש לנו אבחנה שכרגע לא רוצה לפרט רק שבשל הגיל היא לא אבחנה סופית אלא 'קווים של ...' מתוך הנחה שבגילה עוד אפשר לשנות את ההגדרה. למעשה, בכל גיל ניתן לשנות - תלוי מה קורה בשטח. - גם האבחנה השתנתה כך אולי עכשיו יהיה טיפול יותר מתאים. בלי קשר לאבחנה, שהרי אבחנה היא מילים וכמובן שבתוך כך כל אחד הוא עולם ומלואו, עשיתי כמה שינויים ולמדתי לעמוד על שלי. בחודשים האחרונים ראיתי כמה בעצם ידעתי מתוך עצמי מה צריך לעשות ובכ"ז הלכתי לפני הנחיית אנשי מקצוע מה שכרגע נראה לי שגרם נזק. שלשום היתה איזו היתקלות, הודעתי לאבא שצריך עשות ככה וככה ולא לעשות ככה וככה, עמדתי על דעתי והצלחנו לצלוח את המשבר תוך שאני חושבת שהועברו מסרים חשובים ל-ב'. המסר העיקרי, כמו שהיה בתחילת כל הסיפור לפני 4 שנים, שאנו לא מסכימים להמשך הטרור ומכאן והלאה יהיה מחיר לכל התנהגות לא נאותה - בלי ויתורים ובלי שנפחד מהתגובה. עדין נשארה שאלת המליון "עד כמה זה בשליטה" ובכ"ז החלטתי שהמחיר יהיה זהה.


שלושה ציטוטים מהפוסט הראשון שנכתב לפני כמעט 4 שנים - ב-31 באוגוסט 2006:
זכות הילד מול זכויות אחיו - השאלה הגדולה
והדילמה הכי גדולה - מתי יודעים שזהו. אין מה לעשות. לא במסגרת הביתית
בסוף כתבתי המון. הרבה יותר ממה שחשבתי שאוכל לכתוב בין הדמעות. דמעות שמלוות אותי יום יום בין המערכות השונות של הצגת 'החיים הטובים'.
נענתה השאלה, 'נפתרה' הדילמה ויבשו הדמעות.

חייבת להגיד לך שאת אישה מדהימה, עם המון אומץ וכוח להחליט החלטות לא פשוטות ולראות את טובת כל בני המשפחה,
שולחת לך הרבה אנרגיות ומאחלת לך ימים של שקט

אין מילים..

בת כמה היא היום? איך האחים היום?

תודה לכן. יצא לי מרגיעון "נוכחותך חשובה לי מדעתך" - נוכחותכם עוזרת אך גם דעתכם חשובה.

היא בת עשרה כך שגיל ההתבגרות הסוער גם כך לא עושה את הדברים יותר פשוטים. היא מאשימה אותנו ובאמת שלה אנחנו אשמים, אנחנו לא עשינו מה שהמטפלים אמרו לנו, בגללנו היא במקום טיפולי, אנחנו הורים מתעללים, 'דפקנו' לה את החיים ... לפני כמה שבועות היא אמרה שהיא רוצה לעזוב את הבית אבל "מוכנה להישאר רק כדי להגן על ג' מפנינו" - שלא נעשה ל-ג' את מה שעשינו לה - לא רואה את הנזקים שהיא עצמה גורמת באופן ישיר (שטיפות מוח, שיבוש חשיבה הגיונית והסתה של ג') ובאופן עקיף (חודשים שלא היו ל-א' ו-ג' הורים).

אנחנו מוכנים לספוג הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים שהאחים ייפגעו. הקו נחצה מזמן.
החיים במצב הזה לא פשוטים ואנשים מבחוץ לא יכולים לדמיין מה זה אומר. הרבה פעמים היינו צריכים לבטל ברגע האחרון ולגרום לקשיים לאחרים (למשל אם כל משפחה מביאה חלק), ניתקנו קשרים עם חברים רבים מאחר ולא יכולנו להתחייב ו/או להצטרף לתוכניות, היו פעמים שהתחלנו תוכנית ועזבנו באמצע, גם פעילויות של א' ו-ג' לא תמיד התקיימו כי ב' החליטה לעשות 'שביתה' או שהתפצלנו. אפילו ברמה היומיומית כמו 'פול' של הסעות לחוגים שאי אפשר להתחייב לאחרים (פעם אחת ניסיתי ו-ב' השביתה את הרכב עד שהייתי צריכה לבקש מחברה לקחת את ג' והשןתפה ל'פול'- הרכב יצא למחרת על גרר), מה לאכול לארוחת ערב, עזרה בשיעורים וכו'. ב' לא איפשרה לנו לתת תשומת לב לאחים ודרשה הכל לעצמה. אם חו"ח היה אחרת, הבית היה נהרס, כל תכולת הארון על הריצפה, שוברת והורסת דברים שלה ושל האחרים, מציפה את הבית במים, כל הכביסה הנקיה שטרם קופלה מפוזרת ברחבי הבית, כיסאות הפוכים עם רגליים מעוקמות, דלתות שבורות, צעקות, קללות (נאצים, חבל שלא נשרפתם בשואה, אתה היטלר ואת מנגלה ... - כדור שני/שלישי לשואה היא יודעת עד כמה זה פוגע), איומים וכו'. פעם אחת היא צלצלה למשטרה שיבואו להציל אותה מ"אמא מרביצה לי", הגיע שוטר, פסק שהיא "מפונקת" (הלוואי) והלך ומאז היא מאיימת כל פעם מחדש לצלצל למשטרה ("את יודעת שאני מסוגלת"). מספר פעמים קראה מהחלון לשכנים שיבואו להציל אותה ו/או לקרוא למשטרה מפני ההורים המתעללים.
וזה רק חלק. עכשיו, כשהבית מתנהל בווליום וקצב נורמאלים, אנחנו מתחילים לקלוט עד כמה החיים שלנו היו לא שפויים.

יש תרופות בטיפול שלה? מה האבחון היום?

תודה שאת משתפת! יש כמה אלמנטים בסיפור שלך שמזכירים לי סיפור אצל חברים שלנו...

יואו!! נשמע נורא קשה.

זה נשמע ממש נורא.

היו תרופות אבל עם שינוי האבחנה - הורידו לה את מה שהיה רלוונטי. מה שקשור ל-ADD נשאר. אני חושבת שחלק מהענין קשור לתזונה לקויה מאוד אבל לא הצלחנו לשנות דבר. היא אומרת שהיא מבינה את הצורך בשינוי ורוצה לעשות אותו אבל לא מסוגלת.

עוקבת אחרי הסיפור שלך מהתחלה, כל כך כואב, אני רוצה לחזק את ידייך ולאמר לך שאת באמת אישה אמיצה וכל כך רגישה.
@}
תודה שאת משתפת!
תוכלי אולי לספר, אם לא על האבחון היום אז לפחות מה היו ההשערות באבחונים הקודמים?

מפציעה לעדכן - מגיע לכם לקרוא גם דברים טובים:
הרבה הרבה הרבה .... יותר טוב!
הדבר הכי חשוב הינו שסןף סוף יש עם מי לדבר. אפשר לדבר איתה על הדברים, היא משתדלת להבין ובאמת עושה מאמצים לשנות דברים. יש לא מעט נפילות אבל מכל נפילה אנחנו גדלים וצומחים יותר גבוה. עדין יש דברים שאני נדהמת שילדה בגילה אומרת/עושה/חושבת/... אבל ניחא. מאמינה שגם זה יסתדר.
יש דברים שלא יסתדרו לעולם - בעיקר זכרונות שאי אפשר למחוק ובמיוחד אלו של ג' שקצת גרמו לאיבוד הילדוּת אבל אני עושה מאמצים לשמור על הילדות שנשארה ולתת כמה שיותר רגעים 'נורמאליים'.
תודה לכל מי שענה, קרא, שלח אנרגיות טובות ודאג לנו.

תודה על העדכון!
מאחלת שימשיך בכיוון הטוב!

וואו איזה כייף לשמוע

תודה על העדכון! בת כמה היא עכשיו?

תודה על העידכון. שילך ויהיה יותר טוב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דברים טובים ממשיכים לקרות. היום אנחנו מבינים שכל המאמצים שלנו נדונו לכישלון מראש ורק במקום כמו שבו היא נמצאת, עם צוות נרחב ואוהב אבל לא כבול רגשית ומתרענן אחרי כל משמרת שעוושה עבודת קודש, רק משם היתה יכולה לבוא ההצלה. היום, למרות שהיא לא שמחה להיות שם, היא מבינה שהיא עוד באמצע התהליך. היא מבינה שלמרות שהיום היא באה הביתה בשמחה וההתנהלות של הבית נורמאטיבית (כמעט לגמרי) - יש לה עוד דרך. היכולת שלה להבין את זה היא משהו שלפני שנתיים נראה לנו פנטזיה.
בראש השנה בילינו בחופשה משפחתית והיינו כמו כל משפחה רגילה. עם הרבה צחוקים ובלי ריבים.
מתנה לשנה החדשה קיבלנו בצורת מכתב שמבטל את כל ההשערות לגבי הגדרת המצב בשמות מפחידים ונשארנו רק עם ADHD. היה ADD ונוסף לו H (שכנראה התחבא בתוך שאר הסערות) אבל האפשרויות האחרות - ירדו!!!
אבא שלה מתקשה לסלוח וקצת מקשה עליה בהתנהגות שלו אבל היתה לנו שיחה, יותר נכון נאום שלי לפני שיצאתי לעבודה, ונראה שמשהו זז. בעיקר ההבנה שלו שלסלוח זה לא בהכרח לשכוח.

תודה על העדכון! בת כמה היא היום? ואיזו מסגרת מצאתם לה?

איזה יופי שאת מעדכנת. ואיזה יופי שדברים השתפרו כל כך!!!

גם אני אשמח לשמוע באיזה סוג של מסגרת היא.

מסיבות מובנות אני לא אפרט אבל מדובר ב"השמה חוץ ביתית" דרך הרווחה. פנימיה לילדים בגילאים 12-18 עם קשיים שונים - בעיקר רגשיים. יותר משנה היא בעטה בכל יד שהוצעה לה ואז הבינה שהיא "תהיה שם כמה שנים וכדאי לנצל מה שיותר" (ציטוט ממנה) ומאותו רגע היא מתקדמת בצורה שאף אחד מהצוות שם לא ראה מעולם. היא החניכה הכי אהודה על הצוות וחלק מה5% העליונים של החניכים מה שבהתחלה עורר בה אנטי כי היה לה קשה לראות למה היא כן שייכת לשם למרות שמבחינה קוגניטיבית היא הרבה מעל רוב הילדים.
יצא לי מרגיעון "היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה". כ"כ מתאים לאבא שלה לקבל כזה.
מה שבטח הוא שאני כבר לא על סף ייאוש אבל אני לא אשנה את הכינוי כדי לזכור איפה היינו וכמה אנחנו רחוקים משם.

תודה! נשמע מאוד מעודד

ראשית אני רוצה לשבח ולאמר לך כל הכבוד על שנות המסירות ,בטיפול הכל כך קשה ומטיש בביתך. אני כמוך במסע הקשה הזה ,זה שלא נגמר ונדמה שכובש לו כל פיסת חיים.המסע שלא פעם מכניע ולעיתים פשוט צפים בזרמים הסוערים של שושנת הרוחות של הנפש הסובלת . מה שלומך? הבת ? האחים? בעלך?
האם תוכלי לאמר (אם בכלל ניתן) מה הסתבר כאפקטיבי בפרספקטיבה של 8 שנים(מאז התחלת לכתוב)
אשמח אם תוכלי לשתף..אולי אוכל אני להעזר בניסיונכם
תודה ומקווה לטוב

תודה לאמא והאישה המדהימה (מקוה שאת כבר מזמן לא על סף יאוש) ששיתפה מעומק הלב.
אני תקוה שאתם במקום אחר,טוב יותר לכם,לב' ולשאר האחים.
9וחצי שנים אחרי,ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהדף הזה.
אם את עוד קוראת פה,אז רק שתדעי שאת נשמעת מדהימה,וממה שעשית למען בני ביתך,אפשר רק ללמוד.
רחוק מאד מהתחושה שלך שאת לא אמא טובה ולא מוצלחת וכיו"ב.
כל הכבוד לך,והלואי שאת גם חווה נחת ואהבה בחייך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוזרת לעדכן ולענות לגלגל הזמן (לא חשבתי שעוד קוראים כאן):
סיימה תיכון וכעת שוב אזרחית מן המנין אחרי שירות צבאי רגיל (עם אתגרים כמו כולם שצלחה בכבוד) ללא הנחות. דף חדש ואף אחד לא ידע כלום. כעת מתחילה לממש חלומות של חייל משוחרר ולחשוב קדימה - מועדפת, טיול, פסיכומטרי ותואר. היום אין לי ספק שהיא תצליח במה שתבחר.

גלגל הזמן
אני חושבת שהדבר הכי אפקטיבי היה המרחק. אחרי ההבנה והקבלה שלא נוכל לתת לה לבד את מה שהיא צריכה - המרחק איפשר לנו לנשום ולנצל את הזמן שכן ביחד לבניית הקשר מחדש ובצורה נקיה יותר. יש מדי פעם דברים קטנים שעולים אבל זה דברים שרואים אצל כל ילד שגדל בפנימיה וחזר הביתה. אני מקווה שגם אתם כבר במקום יותר טוב מאז שכתבת.

בהתחשב בעובדה שלפני 7 שנים חיפשתי מקום שתהיה בו מסגרת המשך לאחרי בית הספר, אני חושבת שעשינו לא רע בכלל ☺

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו אני - על סף ייאוש

קראתי עכשיו את כל הדף בנשימה עצורה.
נשמע סוחט ומאתגר וקרוב לבלתי אפשרי, שמחה לשמוע שהדברים התגלגלו למקומות הנכונים.
ושמחה מאוד שעדכנת

חלק מהסיבה שכתבתי זה כדי לתת תקווה לאחרים

חלק מהסיבה שכתבתי זה כדי לתת תקווה לאחרים
תודה. קראתי הכול!

תודה ששיתפת. שלחתי את הדף מזמן לחברה אהובה במצב דומה וזה היה בשבילה אוצר. את מדהימה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלחתי את הדף מזמן לחברה אהובה במצב דומה וזה היה בשבילה אוצר. - שמחה לשמוע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני קוראת בנשימה עצורה, מלאת השתאות על הכוחות ההוריים, מזדהה עם חלק מהרגשות והקשיים.
נתת לי תקווה וכח וגם יכולת ברגע הזה, לא לשנוא את הילדה הקטנה והנפלאה שלי.
תודה

אכן, דף מאלף וחשוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזרתי לבאופן אחרי שנים (בגלל מישהי אחרת) ונכנסתי גם לכאן להציץ אז מעדכנת מאוד תמציתי:
סיימה תיכון עם בגרות מלאה וטובה > שירות צבאי רגיל מאתגר ומשמעותי > עבודה מועדפת > הטיול הגדול > אוניברסיטה
הכי רגיל שיש

קפץ לי מרגיעון 'אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם.' ואני הכי מודה בעולם
תודה על ההקשבה ומקווה שאלו שנעזרו בדף הגיעו גם הם למחוזות טובים

תודה על העדכון!!!
זה ממש נפלא לשמוע!!

קראתי את כל העמוד! זה פשוט מדהים שיש פה כל כך הרבה שנים של תהליך...
המון אהבה! נתתן לי השראה מעוררת כבוד.

תודה!!

קראתי הכל! תודה על השיתוף רחב היריעה.
חלק מהמצבים מוכרים לי כאמא עכשיו, אני לוקחת את ההמלצה על מרחק, בהחלט ראיתי שזה עוזר.
עזר לי גם לשמוע תאור איך במשפחה קורה "הגרוע מכל" ועם הזמן , וההתפתחות של כולכם יחד עם הטיפול ובחירה במרחק הנכון מצאתם את עצמכם מחדש. מרגש ומשמח מהרבה בחינות , תודה.