רגישות חושית העולם הוא יותר מדי

נראה ךי מאוד מעייף כל הזמן להרגיש שמשהו לא בסדר,לא?????
מוזר
אני יושבת בספרייה אני לא מצליחה להתרכז,שני בנות מפטפטות בלי הפסקה,אני קוראת את המשפט אותו משפט שוב ושוב,אולי שיהיהו בשקט
הם לא שמות לב שהם בספרייה????
אבל החלטתי להפסיק לנסות לשנות את העולם שיתאים לי,אני לא כזאת חשובה......
יוצאת לקפיטריה קוראת עיתון יש המון רעש מסביב שותה קפה,באורך פלא שום דבר לא מפריע לי!!!

תמרוש אשמח עם תפרטי מה זה "קרניו-סאקרל"?

אני בת לאם עם רגישות יתר. אשה עם רגישות יתר וכמו כן אמא לבן כזה

. כולנו דומים ושונים. הזדהתי עם המון מהדברים שכתוב בדף החכם הזה.
אני מריחה הכל (לטוב ולרע). מבחינה בשינויים אצל אחרים. קולטת בצורה מדויקת מה האחר מרגיש. שונאת תנועה סיבובית. סובלת שנוגעים בי בצורה לא נכונה (רוב האנשים)בררנית באוכל ויש עוד כל כך הרבה....
כרגע אנחנו בודקים את האופציה של דיאטה הסנסורית לבן 5 האהוב שלי.
תודה שאת פה וחולקת מנסיונך

הי תמרוש נכנסתי לכאן אחרי שלפני יותר מחודש כתבתי כאן הודעה והבנתי שגנבתי שם של מישהי אחרת..., איזה צחוקים אז מצאתי שם חדש שהחיפוש שלו העלה 0 תוצאות...
מקוה שאף אחד לא יגנוב לי אותו. הייתי רוצה לערוך את השם שלי בהודעה הקודמת אבל לא יודעת איך עושים את זה. בכל אופן קבלי ח"ח על זה שהדף שלך עדיין פעיל פה, ולכולם- ממש כיף לי ושוב מרגש מאוד לקרוא את כל מה שאתם כותבים
שבוע טוב

פתאום עלתה לי תובנה חדשה. הרבה פעמים כשאני פוגשת אנשים, קרובי משפחה וכו' אני אומרה שאני עייפה. מה נשמע? עייפה. באיזשהוא שלב הפסקתי להגיד את זה כי תפסתי שזה נשמע נורא, אבל ההרגשה נשארה. כנראה במירוץ החיים לא מרגישים את העייפות אבל כשעושים אתנחתא ויושבים במפגש משפחתי, זה מה שיש לי לתרום לשיחה, עייפות... עכשיו כשקראתי שוב את הדברים שלך תמרוש, פתאום אני קצת מבינה מאיפה באה העייפות...

הי שרה ל ה

יופי שאת כאן.
רוצה לערוך? בסוף הדף, בחלק הצהוב של הוספת תגובה, משמאל יש "עריכת כל הדף" תלחצי עליו ואז תוכלי לערוך. רק סבלנות - הדף ארוך וכבד זה ייקח זמן. אבל נראה לי בסדר להשאיר את זה ככה!

ואולי תוכלי לעזור לי פה קצת - אני רוצה לחפש ולמצוא כמה מאמרים על יעילות הדיאטה הסנסורית וההברשות ועוד כמה דברים, ומתעצלת אלוהים ישמור - יש לך כמה בהישג יד? ידועה לך הסטטיסטיקה של ההצלחה? (באמת לא בדקתי בקומונה - יש שם משהו?)

קרניו סאקרל

תמרוש רוש אמנם אין לי ידע סטטיסטי, אבל ישנן טכניקות יעילות יותר, ובעיקר מעיקות פחות.

שליחה על ידי עייפה* » 21 מאי 2007, 10:41

מה יעיל יותר?

מה יעיל יותר?
בכנות, אני לא יודעת.
אני יודעת שהטכניקה של הברשות, ביחד עם דיאטה סנסורית, היא יעילה.
מצד שני, היא אינטנסיבית מאוד. הברשה כל שעתיים, למשך תקופה של שבוע עד חמישה שבועות. יש אנשים שלא עומדים בזה.
צריך לעשות אותה בליווי אשת מקצוע שהתמחתה בזה.
(למשל, שרון שני גונן היא כנראה המומחית מס' 1 בארץ לצורך העניין, ומדריכה מרפאות רבות אחרות. תיכנסי לאתר שלה אם את רוצה).

יש את שיטת אלבאום, שעד כמה שהבנתי יש בה מרכיבים דומים לדיאטה סנסורית, ומרכיב של מדיטציה.
כמו שמשה אמר, אין לנו כרגע ידע סטטיסטי עליה.
ואני לא מכירה אותה מקרוב.

יש קרניו-סאקרל, שהומלצה לי בתור טיפול תומך למבוגרים על ידי פאט וילברגר.

ויש את עוצמת הרכות, שגם היא הומלצה לי כטיפול-תומך-הברשות. אני מתחברת אליה מאוד. התהליך עדין יותר, ואולי נמשך יותר זמן, מאשר הברשות.

בקיצור, אם את רוצה לבחור לעשות משהו עם עצמך, אני הייתי מבררת על כל השיטות שבהישג יד. הייתי הולכת למפגש עם שני אנשי מקצוע, נניח מרפאה בעיסוק שמחתמחה בזה, ו/או עם מפעימה בעוצמת הרכות, ו/או עם מטפלת בשיטת אלבאום, ו/או קרניו-סאקרל, והייתי בוחרת בסופו של דבר את מה שנראה לי הכי מתאים לי ולצרכי. לסגנון החיים שלך, להתאמה שלך עם המטפל, ובעיקר לתחושה האינטואיטיבית שלך לגבי מה יעיל לגבייך

(זה מה שאני עשיתי)

אני יודעת שהטכניקה של הברשות, ביחד עם דיאטה סנסורית, היא יעילה.
ליתר דיוק: הפידבק של אנשי מקצוע שניסו אותה - חיובי.
יש כשלונות, כמובן (=הטיפול נמשך, ששה שבועות, ואין שינוי), אבל יש גם הצלחות יפות = ריפוי מלא של הסימפטומים, הרגשת רווחה משמעותית אצל מבוגרים, ואצל ילדים לפעמים קפיצה התפתחותית, או כמו שמישהי תיארה את זה: "הילד פתאום הרבה יותר פנוי למשחק וללמידה".
בקשר למחקרים סטטיסטיים, אני עדיין אמורה לעשות חיפוש על מחקרים קצת יותר נרחבים... אבל כנראה שאין המון כאלה, אחרת היו מביאים אותם לדוגמה בקורס שלי. ולא הביאו.

שורה תחתונה: יש הרבה מקום להחלטה על בסיס נטייה אישית והתאמה בין המטפל ללקוח.

הי תמרוש, אין לי מאמרים בהישג יד, אבל גם אותי מעניין לשבת לעשות חיפוש על זה, צריך לבדוק אם האוניברסיטה עדיין מאפשרת לי גישה למאגרי מידע.
בכל אופן הייתי השבוע בהשתלמות פה בארץ שאמרו שהטרנד של דיאטה סנסורית מאוד חזק אצלינו בארץ אבל בארה"ב כבר התקדמו הלאה ופחות מחזיקים מזה. לאלוקים פתרונות...
בקומונה שלי אין חומר אבל יש בקישורים קישור לבלוג של הקומונה השנייה שם יש הרבה חומר, לא יודעת אם יש שם
evidence based
חג שמח
שרה'לה

תמרוש, יש לי מצגת שאני יכולה להוציא ממנה שמות של מאמרים, אולי זה יעזור. את מתכוונת למאמרים על מבוגרים? כי זה אני לא מאמינה שיש הרבה. מה שיש שם זה על ילדים. אם את רוצה על ילדים אני אנסה לחפש.

מה שיש שם זה על ילדים. אם את רוצה על ילדים אני אנסה לחפש.
אני אשמח...

מה שתופס לגבי ילדים, תופס באותה המידה על מבוגרים, רק שהמבוגרים מתקשים יותר ואופטימיים פחות, עקב הזמן הרב באותו המצב.

ישנו ספר טוב מאוד בשם The Hilly Sensitive Person איני זוכר את שם המחברת.

"Highly Sensitive Person"
שמעתי עליה. עד כמה שזכור לי, היא פסיכולוגית, והספרים שלה טובים, אלא שמשהו חסר בפרספקטיבה שלה - נדמה לי שהיא לא מתייחסת למרכיב הנוירופיזיולוגי של התופעה.
(ציטוט חלקי של שיחה ששמעתי פעם)

רק שהמבוגרים מתקשים יותר ואופטימיים פחות

אני דווקא אופטימית הרבה יותר (ממה שהייתי פעם), כי אני מבינה את עצמי יותר לעומק, וגם כי אני יותר סומכת על היכולות שלי להשתנות ולהשתפר. במובן מסוים אפשר להגיד שהיום אני יותר גמישה משהייתי ילדה, בניגוד לכל התיאוריות על גמישות שהולכת ופוחתת מהגיל. בתור ילדה הייתי נוקשה למדי...

ל תמרוש רוש התכוונתי שמבוגרים מתקשים יותר להאמין ביכולת השינוי, בעיקר אלו שלא נחשפו עדיין ליכולת לשנות או לשפר את המצב. חלק גדול מהמבוגרים, אינו מודע בכלל שיש להם בעיה נוירולוגית בעלת השלכות על כל מרכיבי היומיום. להם קשה מאוד.
ילדים לרוב תולים תקווה רבה בהוריהם, ומקווים שהם אלו שישנו עבורם או יעזרו להם לשנות את המצב הקשה.

נפגשתי פעמים רבות בהורים לילדים בעלי רגישויות ייתר, שאינם מודעים בכלל לעובדה שגם להם רגישויות ייתר. לא ידעו שזוהי בעיה ושהיא ניתנת לשינוי. משום מה חשבו שכך בנויים כל בני האדם. ברור היה להם שהם שונים, אל לא ידעו במה.

בקשר לספר, לפחות היא מביאה את הרגישויות השונות ומנסה להסביר אותן. לפעמים זה הרבה מעבר למה שמסבירים אחרים, אם בכלל.

כל מה שכתבתם מענין מאוד - קראתי בנשימה עצורה והזדהיתי עם חלק ניכר
ברם ואולם, דיברתם על בעיות לא על פתרונות..
פתרונות אני מתכוונת למישהו (מבוגר) שניסה לטפל בבעיה הזו של רגישות חושית והצליח!
אני כבר שנים דורכת במקום של : לטפל או לא? האם יש סיכוי?
אם אשמע מנסיון של אחרים אנסה...
יש סיפורים?

פתרונות!!!

אפשר לטפל בבעיה!
אפשר לטפל בה דרך ריפוי בעיסוק אצל מישהי שהתמחתה בנושא של הפרעות בוויסות חושי, באמצעות דיאטה סנסורית ופרוטוקולים ספציפיים של גרייה, שעוזרים למערכת העצבים להתארגן מחדש באופן טוב יותר (ראי אתר חושים
אפשר דרך "עוצמת הרכות" - לי זה עזר מאוד, עד כדי כך שהחלטתי - כרגע - לוותר על ההברשות. (הרגישות שלי קלה יחסית)
אפשר דרך קרניו-סקרל.
אפשר דרך משה אלבאום.
ואפשר בשילוב של כמה דברים - מרפאה בעיסוק שדיברתי אתה התייחסה לקרניו סקרל ולעוצמת הרכות כטיפול תומך המסייע להברשות, אצל מבוגרים. אני חושבת שזה מאוד תלוי בנטייה שלך, בהתאמה של הטיפול לאורח החיים שלך, בדינמיקה עם המטפל וגם בעוצמת הקושי. אם הקשיים גדולים, אני הייתי ממליצה על הברשות בצירוף עוד משהו.
ויש עוד שיטות, צריך להתייעץ עם מישהו בעל ניסיון בתחום והוא יגיד לך.

זה יכול לעזור במידה משמעותית, יש סיכוי.
כמבוגרת, זה גם תהליך שכולל מרכיב רגשי, להיפתח לשינוי ברמה די עמוקה, אני חושבת, אז צריך לעבור אותו תוך קשב עצמי ותמיכה.

והכי חשוב: ללכת לאבחון אצל מרפאה בעיסוק שמנוסה בזה, כדי שתוכל לעשות אבחנה מבדלת. כי יש תגובתיות-יתר שנגרמת מסיבות אחרות שניתנות לטיפול (מחלות מטאבוליות מסוימות, חוסר במרכיבים תזונתיים מסוימים), ויש דברים שעשויים להיראות דומים מאוד לתגובתיות-יתר, אבל הם לא.

תמרוש - יש לך שם של מרפאה בעיסוק שמתמחה בנושא, באיזור ירושלים?

בעצם , זרקת לי את עוצמת הרכות, ואת אומרת שזה עזר לך,
בדיוק לא מזמן קראתי את הספר של טובי בראונינג על עוצמת הרכות, ועכשיו קראתי קצת מידע וחוויות ברשת.. וזה ממש מתחבר לי , אולי אני אנסה..
אז את יכולה לפרט? איך זה עזר? תוך כמה טיפולים התחלת לחוש בשינוי? האם את חושבת שסדרת טיפולים בעוצמת הרכות תפתור את הבעיה או שצריך יהיה תחזוקה שוטפת?

שם של מרפאה בעיסוק שמתמחה בנושא, באיזור ירושלים?
חפשי באתר חושים (קישור בהודעה למעלה) או בפורום ריפוי בעיסוק בתפוז.

איך זה עזר? תוך כמה טיפולים התחלת לחוש בשינוי?
טוב, עברתי תהליך של ארבעה טיפולים, כיוון שאני עצמי מטפלת מתלמדת (זה חלק מההכשרה). אחד הטיפולים (השלישי) הוקדש לזה במודע ובמכוון. כתבתי על זה קצת באחת ההודעות שלי מתאריך 4/5/07. בטיפולים האחרים התמקדתי בדברים שונים, אבל זה לא אומר שהם לא השפיעו גם, כי הנענוע הזה משפיע על מערכת העצבים באופן בסיסי ביותר.

כמה זמן אחרי הסשן הזה (שבוע? שבועיים?) פתאום גיליתי ששכחתי להוריד איזו תוית מגרדת ומעצבנת במיוחד מבגד חדש - הסתובבתי עם הגופיה הזאת צמודה לגוף יום שלם והיא בכלל לא עצבנה אותי.
כרגע אני מרגישה באמצע התהליך. אני מרגישה יותר נינוחה מפעם, אבל עדיין לא בסוף הדרך. צריך גם לקחת בחשבון שיש לי סשן בתדירות של פעם בחודש - וזה מאוד הדרגתי ואיטי.

יש לי פחות לחץ ואדרנלין - אבל זה קשור גם לעבודה על איזון רגשי שאני עוברת, עם פרחי באך.

עדיין מתעצבנת מזמזומי מחשב.
עדיין מתעצבנת מאורות מעצבנים - אבל אולי קצת פחות. לא בטוח.

אני לא בטוחה בקשר להברשות. עקרונית זה טוב, אני יודעת (את צריכה לראות אותי מתקרבת למברשת, ופשוט מתחילה להבריש את עצמי ספונטנית. הגוף יודע למה הוא זקוק). מצד שני זה אינטנסיבי ותובעני ולא בא לי להתחיל עם זה כרגע, במיוחד לא תוך כדי עבודה. אני משאירה את זה פתוח, בינתיים. עוד מעט יהיה לי חופש של שבועיים ואז אחליט אם לנצל אותו ולהתחיל בפרוטוקול. (לחזור לעבוד אחרי שהתרגלת לפרוטוקול במשך כמה ימים זה הרבה יותר קל).

שליחה על ידי טליה* » 01 יולי 2007, 10:42

למדתי אצל משה אלבאום את "מדיטציית האפור" לטיפול ברגישויות ייתר.
מתוך ניסיוני.הטיפול הצליח בעיקר עם ילדים מגיל 5.ומעלה.
הטיפול לווה בדרכים יצירתיות ומעשיות...
אצל המבוגרים יותר. חלה הטבה ניכרת תוך כדי טיפול . ..
מאחר ונדרשים תרגולים רבים בבית. אלה שהתמידו ותירגלו חשו בשיפור ניכר.
אחרים ,שלא ביצעו את הנדרש מסיבות שונות ,המשיכו לחוש בגרויים השונים עד כדי הפרעות שונות...

תמרושרוש-

התחלתי טיפול בעוצמת הרכות, אחרי טיפול אחד אני יכולה להצביע על קצת יותר קלות בהתמודדות עם חלק מהגרויים.

אני מודה לך - פגשתי אותך בצומת והמידע הרב ששפכת פה עזר לי להחליט ....

טליה - המידע שלך חשוב לי, זו אכן ההתרשמות שלי שכדי להצליח צריך הרבה זמן להשקיע

רוצה לשתף:

כשהייתי קטנה היה לי סיוט מוזר וחוזר שבו הכל מסביבי זז יותר מדי, בהילוך איטי ובו זמנית מהר מדי, חפצים מתעופפים, זמזום איטי אך מהיר באויר... אני מצליחה להרגיש את הסלידה מזה גם עכשיו, אבל לא להסביר כל כך טוב.
לפני כמה שנים, בלילה האחרון של פסטיבל ברנינג מן בנוואדה, חוויתי משהו דומה להבהיל לחלום הזה: אמנם עישנתי ושתיתי באותו לילה, אבל לא הרבה ולא הייתי על סמי הזיות או שום דבר בסגנון. היתה מדורת ענק, היו המון אנשים (בערך 30,000) היה עשן ועוד המון ריחות אחרים שאונסים את האף, ממקום למקום שהלכנו היתה אוירה שונה, מוזיקה שונה, האנשים היו באיזה אטרף,מחופשים, עירומים, אני שאפתי כל דבר ודבר פנימה- לא רציתי לפספס כלום. בשלב מסוים היה מופע עם זרם חשמל מאד גבוה (היה אפשר להרגיש אותו באויר, כמו בסופת ברקים, וגם בזזז בזזז) ואז פשוט קרסתי.נשרף לי פיוז. הכל היה יותר מדי וצורם. החושים שלי לא יכלו להכיל יותר כלום. אני זוכרת תמונות או צלילים או ריחות ספורים מרגע זה ואילך, אבל כיסיתי את העיניים וחבריי סחבו אותי משם למחנה שלנו. אמרתי להם שאני באיזה גירוי יתר, והם צחקו עלי כי זה נשמע מיני ולכי תסבירי באיזה מצב את! כשהגענו התכסיתי בשמיכה מעל הראש כי גם האור של איזה פנס מבחוץ החריד אותי, וגם קולותיהם מדברים בשקט.
מאז: אני לא יכולה לראות אורות מהבהבים. מועדונים הם מחוץ לחשבון ואם אני נוסעת מאחורי צ'קלאקה בלילה אני מביטה למקום אחר או עוצמת עיניים. מקומות עם יותר מדי אנשים או תזוזה מציקים לי (אפילו יותר מפעם). כשאני מבקרת בעיר ליום אני חוזרת מותשת. כדי להרגיע את העיניים אני מביטה במשהו שקט ויזואלית- שמים, אדמה. אפילו עץ זה "רועש" מדי במצבים כאלה.

אני לא מדברת על זה כי זה נורא מוזר, וחשבתי שאלה סימפטומים של אפילפסיה...

הי תמרוש מזמן לא היה לי זמן לבוא, עכשיו ראיתי תגובה שלך ונראה לי הכי טוב שאשלח לך את המצגת. כי אני לא מוצאת זמן לחפש מאמרים. תשלחי לי מסרישי דרך הפורום המייל שלך. סליחה על העילגות בגלל מקלדת וירטואלית

אני מריחה כל דבר בסביבה וכל ריח מפריע לי ומסתבר שאף אחדחוץ ממני לא שם לב לריחות הללו.

"תפתחו את החלון לאוורור" משפט המפתח בכל כניסה חדשה לחדר/בית של מישהו אחר...

אני לא מאמינה שלא פתחתי את הדף הזה עד היום. ראיתי אותו ומרוב התלבטות לא פתחתי. עכשיו ישבתי וקראתי את כולו.
אני קוראת כאן תיאורים, ומזדהה איתם כל כך, פשוט לא יאומן.

יש לי כל כך הרבה להגיד על זה, גם בהתמודדות הפרטית, וגם בקשר לזוגיות, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

כרגע אין לי זמן, אבל המשך יבוא.

ריח. כתבו על זה כאן כבר, אבל זה אחד החושים שיכולים לשגע אותי.

בשמים, עשן, קפה, חיתולים. ריח של בישולים, ריחות גוף, ריחות של בתים, של זבל, של חיות.
רק לכתוב את זה עושה לי צמרמורת. זה מתגבר בצורה מטורפת בהריונות, ומאז הלידה האחרונה עדיין חזק מהרגיל (שנה וחצי).
זה גם משהו שכל כך קשה להסביר, כי משהו שבגללו אני אעווה את הפנים, אנשום דרך הפה בגללו, ובכלל אעשה כל מאמץ שלא להריח, מישהו אחר בכלל לא מריח. אני שואלת "מאיפה הריח הזה?" ונענית ב"איזה ריח? על מה את מדברת?"

(זאת גם הדרך של הסובבים אותי להבין שאני בהריון במהירות רבה

)

לא רק שהריח מפריע לי מלכתחילה, לפעמים יש תחושה שהוא מתנחל לו באף גם שעות אחר כך. יצא לי להרגיש שאני מריחה חיתול מלוכלך כשלא היו לידי ילדים בכלל.

אני בכלל לא אוהבת ריחות על עצמי. אף פעם לא אהבתי דאודורנטים עם ריח, לא מסוגלת להשתמש בדאודורנט ספריי בכלל. לא אוהבת בושם, אוהבת שמפו וסבון עם ריח מינימלי. אני לא אוהבת ריחות של כביסה. אפילו ריח הלוונדר של האקובר חזק לי ברגע הראשון.

אולי הריח הוא גם הסיבה שאני צריכה שכל החלונות יהיו פתוחים. אני צריכה אוויר. נכנסת הביתה ומיד פותחת את החלונות והתריסים, כדי לא להרגיש מחנק, כדי לתת לריחות לצאת.

על מגע יש כל כך הרבה להגיד, אני אתחיל עם הקל.
חולצות גולף. שונאת. אני שונאת חולצות גולף. לפני כמה זמן גיליתי את הדף על חבל טבור כרוך על הצוואר בלידה וההסבר קצת הסתדר לי, אולי לא לכולם, אבל זאת עוד זווית. לא אוהבת גולפים, לא אוהבת צווארון קטן מדי. בתיכון הייתי גוזרת את כל הצווארונים ברגע שהייתי יכולה. אני גם כמעט ולא עונדת שרשראות, ואם כן, בד"כ הן לא צמודות לצוואר אלא ארוכות יותר.

האטיקטים בצד של החולצה גורמים לי להתגרד. לא טרחתי לגזור אותם, אבל הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מגרדת את המותן בגללם.
נעליים, פעם מדד הנעל שלי היה שאני יכולה להזיז את הבהונות. גם כיום אני משתדלת שיהיה לי מרווח, ברגע שקצת מתחמם אני עוברת לסנדלים, ומסתובבת יחפה מתי שאפשר.

יש עוד, זה עוד יבוא.

הדף הזה עושה לי כזה סדר בראש, וואו.

ממשיכה (גם אם זה רק לעצמי, זה עושה סדר)

רעש. אני לא אוהבת רעש. אולי זה גם קשור לזה שגדלתי בבית שווליום הדיבור בו הוא לא ישראלי.
לא מאוד חזק. הרבה מוזיקה, אבל לא רועשת.
האינטסטינקט הראשון שלי כשאני מדליקה טלוויזיה או רדיו, הוא להוריד את הווליום. קודם מנמיכה, ואחר כך מגביהה לאן שטוב לי.

האיש שלי גדל בבית רועש, שומע רדיו וטלוויזיה בקול. מדבר בטלפון בקולי קולות. אצלו בבית ווליום הדיבור הרגיל הוא חזק.
באוטו, אנחנו תמיד משחקים עם הווליום של הרדיו, הוא מגביר, אני מנמיכה. עד אין סוף.
ליל סדר אחד אצל ההורים שלו, מצאתי את עצמי עם הידיים על האוזניים. הרעש היה בלתי נסבל.

אני לא יודעת אם זה טעם או מגע, אבל אני רגישה למרקמים של מזונות. תמיד צחקו עלי שאני אומרת על מרקם מסוים שהוא רך מדי, או גבישי מדי.
זה תמיד נשמע כמו איזה שגעון, משהו אקסצנטרי.

מגע, הדברים של רוקדת עדיין מהדהדים לי בראש. ממשיכה לחשוב על זה.
קשה לי עם מגע, האמת היא שהשתגעתי בזוגיות כי היה לי קשה עם המגע. אני אוהבת מגע אבל הוא חייב להיות מדוייק ולעיתים מאד רחוקות הצלחתי לתקשר את עצמי ככה שאקבל את המגע המדוייק שאני זקוקה לו. חייתי בזוגיות איומה והרגשתי פסיכית ופריג'ידית אבל האמת היא שבין השאר פשוט לא הצלחתי לקבל את המגע שרציתי, שכל מגע לא נכון הקפיץ אותי והוציא מדעתי.

אני דווקא כן בזוגיות שטוב לי בה מאוד, אבל נושא המגע מסובך. נסתפק בזה.

שליחה על ידי טלי* » 30 יולי 2007, 22:49

אני זוכרת את עצמי, בת ארבע עשרהאו חמש עשרה, חוזרת מקניות בעיר ומרגישה שהעולם גדול עלי.
פשוט ככה.
הצבעים, הצורות, המגוון, הרמזורים, האנשים - הכל היה פשוט יותר מידי.
ובכל זאת אני מסתובבת בדף הזה (מדהים! פשוט דף מדהים. כל מה שאת כותבת - תמרוש-רוש - פשוט מדהים בעיני. פירוט - אולי אחר-כך) ואני שואלת את עצמי אם הסיפור הזה הוא עלי.
אף פעם לא הפריעו לי טיקטים של בגדים. תמיד הייתי רגישה מאוד בבדיקות של רופא. כל מגע כזה היה לי אינטנסיבי מידי. אבל זה לא השפיע על השגרה שלי. אני גם רגישה מאוד לדיגדוגים, אבל ביומיום בדרך-כלל לא ניגשים לאדם מבוגר ומתחילים לדגדג אותו. כשהייתי קטנה הייתי מקיאה המון בנסיעות. גם אף פעם לא הסתדרתי עם מתקנים של לונה-פארק שעפים ומסתובבים. אבל היום כבר אין לי בעיה עם נסיעות, ואף אחד לא מבקש ממני להסתובב בקרוסלה.
אני לגמרי לא רגישה לריחות. לחלוטין לא.
היום אני יכולה לספוג כמות גדולה של גירויים של מראות כמו קניון למשל בלי שזה יוציא אותי מאיפוס. עד גבול מסויים. פעם זה היה לי ממש התמודדות.
אני חושבת שמה שהכי מבלבל אותי עם עצמי זה שהיום אני הכי רגישה לקצב.
הקצב הבסיסי שלי הוא א-ט-י.
הכי אטי בעולם שרק יכול להיות.
למדתי לעשות קומפנסציות.
העבודה שבחרתי בה לימדה אותי לקלוט דברים מהר ולהגיב מהר.
אבל עדיין הקצב הבסיסי שלי הוא אטי-אטי-אטי.
אני גם לא יכולה בבסיס לשאת מצבים שבהם צריך להגיב לכמה דברים בו-זמנית.
למרות שבעבודה למדתי לעשות את זה, עדיין - בבסיס - בו-זמניות יכולה להוציא אותי מדעתי.
אני גם צריכה זמן כדי לעכל חוויות רגשיות. משהו שהיה משמעותי או עוצמתי בשבילי רגשית - אני פשוט צריכה זמן בשבילו, כמו שפעם הייתי צריכה אחרי חוויה של קניות.
אבל זה כבר רגשי, לא? לכן זה מאוד מבלבל.
בשנה ג' של תואר ראשון קלטתי פתאום שהייתי ילדה עם טונוס נמוך שחבל על הזמן ועם סרבול מוטורי (היום כבר קוראים לזה DCD, נכון?) שעוד יותר חבל על הזמן.
תמיד הכי חלשה בספורט, אבל הכי. לא היתה אפילו אחת בכיתה שהיתה יותר חלשה ממני. תמיד.
עד היום אני לא יודעת לתפוס כדור, כאילו בורחת ממנו. לא יודעת לקפוץ בחבל.
בשלב מאוחר יותר בחיים, ההתעסקות שלי עם עצמי היתה בעיקר סביב זה - כי הטונוס השפיע כל-כך ישירות ומיידית על החיים שלי ועל התיפקוד שלי: אז עשיתי הרבה פילאטיס וקצת איינגר יוגה ששינו מאוד את איכות החיים שלי.
ועדיין: אני מסתכלת על הילד שלי שרגיש למגע של בגדים מסויימים. שצריך לתווך לו ולעזור לו במגע עם דבק, עם תחושות שהוא לא מכיר.
אני מסתכלת על עצמי ושואלת את עצמי: כן או לא? כן רגישות תחושתית או לא?
אני מתעסקת המון בעבודה שלי בתחום של איתור והפנייה של ילדים עם קשיים מסוגים שונים.
לפעמים אני מוצאת את עצמי משתדלת להזכיר לעצמי, שכל כותרת שהיא (כמו לקות למידה, או הפרעת קשב, או בעיה שפתית, או, או, או...) היא בסך הכל צורת אירגון מסויימת של מאפיינים, שיש לה היגיון משלה והיא משרתת אותנו לצרכים מסויימים של מודעות ושל יצירת שינוי, אבל לזכור שבמקביל מישהו אחר משדה אחר היה יכול לארגן את אותם איפיונים בדיוק אחרת ולתת להם כותרת אחרת - הומיאופט, למשל? הוא היה שואל אותן שאלות, מקבל אותן תשובות וקורא לזה בשם אחר.
בכל זאת, בחירה להסתכל על דברים דרך משקפיים מסויימות אומרת שזה כן משמעותי כנראה עבורך, ולכן אני שוב שואלת את עצמי:
אז למה הגעתי לדף הזה? ומה זה אומר לי? או בשפת כדור הארץ: רגישות תחושתית זה עוד חלק מהסיפור שלי?
אני אשמח לתגובות. מעניין אותי גם האם יש איזשהו קשר בין רגישות תחושתית ובין קצב, או שזה כבר עניין אינדבידואלי.

שליחה על ידי דו* » 30 יולי 2007, 23:35

יש לי ילדה עם היפר-סנסיטיביות, כך אני סבורה וכך גם חשדה פסיכולוגית ששמעה עליה ממני ומזוגי. רציתי לשאול את כל המרגישות על בשרן ועל חושיהן - תארו לי קצת את ההתמודדות בתחום המזון.
הבת שלי מאד פתוחה ואוהבת טעמים שונים ומגוונים, אבל מתקשה עם מרקמים. לדוגמה: כדי להכין כדורי בשר ברוטב אני טוחנת דק-דק את כל מה שנכנס לבשר (בצל, שום, תפו"א, קישוא, ומה שזה לא יהיה) וגם את הבשר עצמו. גם את רוטב העגבניות שבו הכדורים שוחים אני צריכה לטחון דק-דק
אסור שיהיו חתיכות בכלל.
מכירות את זה? האם יש דרך הדרגתית ואיטית שבה ניתן לעזור לה להתמודד עם מרקמים שונים ולקבל אותם לבסוף.
בקיצור, שתפו אותי קצת בעולמכן כי הילדה אמנם ורבלית מאד, אבל בכ"ז רק בת שלוש וחצי...

תארו לי קצת את ההתמודדות בתחום המזון.
לי אישית לא היתה אפעם בעיה בתחום... אבל, כן. זה ידוע.
מה לעשות? יש שתי דרכים:

לעבוד "באופן עקרוני" על מערכת העצבים, דרך דיאטה סנסורית, עוצמת הרכות או כל שיטה אחרת, ולראות אם היא משפיעה גם על הרגישות בפה.
לעבוד ישירות על הפה: למשל, ליישם פרוטוקול ספציפי שאמור להפחית רגישות בפה - צריך ללמוד את זה ממרפאה בעיסוק שהוכשרה לכך, אבל זה משהו ממש פשוט יחסית, כמה שניות של מגע ספציפי על הלסתות.

או לתת לילדה לשחק עם כל מיני מברשות ומרקמים, להכניס אותם לפה, להעביר על הלשון ועל החניכיים ועל פנים הלחיים כדי להתרגל, ולראות אם זה עוזר.
בכל מקרה פה זה מין מקום כזה רגיש ומורכב (איכשהו המון דברים מתנקזים אליו), שהייתי מתייעצת עם מישהו שיש לו ניסיון ושיכול לראות את הילדה...

עוד רעיון (זורקת רעיונות...): אולי קשה לה עם המרקמים לא ברמה התחושתית אלא ברמה הטכנית של לטפל בחתיכות אוכל בגדלים שונים, ועם משהו שמכיל גם חומר רך וגם חתיכות אחרות זה נותן לה הרגשה שהיא לא שולטת על מה שקורה בפה ועלולה להיחנק.
אז אולי היית יכולה לנסות לעודד אותה פעם לאכול משהו במרקם שנראה לך מתאים, אבל בחתיכות קטנות. שתנסה כל מיני גדלים של ביסים, פיצפון וקטן ובינוני, ולגלגל אותם בחלל הפה עם הלשון, קדימה ואחורה ולצדדים, ולהחביא מתחת ללשון ולהוציא, כדי שתהיה לה הרגשה שהיא שולטת בתנועה של המזון בפה והוא לא נתקע לה איפה שלא צריך. אם זו רגישות לא סביר שזה יעזור, אבל אם יש בתמונה מימד מוטורי או אחר - זה עשוי לעזור.

עדכון אישי:
אחרי ששה טיפולים בעוצמת הרכות
כבר לא מתעצבנת מאורות של מכוניות כמו פעם.
לובשת סוודר גולף מצמר מוהייר (די מגרד) במשך הרבה שעות לפני שמתחיל לגרד.
זוכרת את התחושה של שכבה מגנה שעוטפת אותי, ומסוגלת "לשלוף" אותה בעת הצורך ולהרגיש רגיעה.
וויתרתי על ההברשות כי לא מתאים לי כרגע, וכי הצורך קטן בהרבה.
(להזכירכם, מצב התחלתי: תגובתיות-יתר קלה מאוד, טיפה יותר מהנורמה)

אני בעד עוצמת הרכות, למי שמרגיש שמתחבר לשיטה. כי היא מאוד מתייחסת לגופנפש כולה, כולל רגש, הכי הוליסטי שיש, והכלי מאוד אוהב ומחבק ועדין, אצל אשת מקצוע טובה.
ההברשות הן כלי יעיל, אבל מאתגר מבחינה טכנית (סדר יום), ומאוד אינטנסיבי ומאסיבי. מי שמתחבר לזה - יופי. למי שמפחד, או אוהב שינוי איטי יותר, הדרגתי יותר, מתאימה אולי מתודה אחרת.
ואפשר לשלב.

תארו לי קצת את ההתמודדות בתחום המזון.
בתור ילדה, נמנעתי מכל מיני מזונות שהפריעו לי או שניסו להתאים לי אותם.
לדג', מיץ תפוזים סחוט, רק מסונן. לא סבלתי חתיכות קטנות שצפות לי במיץ. רק חלק.
לא אכלתי כרובית בכלל, היתה לי רכה מדי בפה. אני גם לא מסוגלת כמעט עד היום לאכול פירות בשלים מדי, או שיש בהם חלקים רכים.
ברוקולי רק בפשטידה, כשזה טחון. עד היום אני לא אוהבת לאכול ברוקולי.
צימוקים אפויים (קוגל, עוגה, חלה) עושים לי צמרמורת בפה.

אני חושבת שערבוב המרקמים מפריע לי. המעבר מרך לקשה, חלק לגבשושי הוא לא נעים בפה.

(משהו כאן מצלצל מוכר?)

נראה לי שלטחון את האוכל, או לנסות למצוא מזונות שלא מפריעים לה זאת התחלה. מעבר לזה, כן לנסות למצוא טיפול, אולי לעבוד עם מרקמים שונים, אפילו מברשת שיניים, לראות מה מפריע לה יותר ומה פחות.
עם הזמן, ועם טיפול זה אמור להשתפר.
אני אף פעם לא טיפלתי, ועדיין עם ההתבגרות זה פחות נורא. אפילו אכלתי כרובית לראשונה בחיי לפני איזה חודש.

עדכון אישי:
תמרוש, מדהים ומשמח לשמוע, מה עם העייפות, יש שיפור גם בזה?

תחילתו של הדף בהתרפקות של כל ה'תחושתיים' על המקום שבו אפשר לספר סופסוף שגם לי מגרד ומרגיז וכמה ואיך
והנה- פתאום אופציה פתוחה אפשרית לשינוי משמעותי- זה אמור להיות בשורות לקפוץ עליהן בזרועות פתוחות אבל אותי, משום מה, זה די מטלטל. מה?! באמת, ממש עכשיו, לקום ולעשות שינוי?!

שליחה על ידי דו* » 02 אוגוסט 2007, 13:38

המון תודה לתמרוש ולאף
הבעיה היא בהחלט המרקמים, כפי שמתארת אף. אין לה בעיה לאכול דברים קראנצ'יים (להיפך, אפילו אוהבת מאד) או להתמודד עם "ביסים" גדולים וכיוב'. זה כנראה כמו שאף אומרת, הערבוב הזה בין מרקמים או משהו כזה. הדרך של להתאים לה את האוכל מצוינת כשיטה להזין אותה, אבל היא לא לבד במשפחה וגם לא תמיד אוכלים רק בבית וכן חשוב לי ללמד אותה בדרכים שונות ובדוקות להסתגל לעולם קצת יותר. שמחה לשמוע שהגיל מעדן דברים ומקל את ההתמודדות.
אנסה לברר על עצמת הרכות, מה יש באזור ומי עובד עם ילדים. אני מאזור עמק חפר אז אם יש למישהו רעיונות, אשמח.
ושוב תודה.

מה עם העייפות, יש שיפור גם בזה?
אין לי מושג, אני בהריון

(לכן גם לא הלכתי על ההברשות. זה היה ממש בתכנית, רק חיכיתי לחופש מהעבודה, ואז הריתי, ופתאום היה נראה לי מזעזע להנחית על עצמי טיפול אינטנסיבי כזה כשאני בדיוק בהסתגלות להווייה החדשה... וגם, כמובן, לא היה לי כוח

)

בכל אופן, לעייפות יש הרבה מאוד מרכיבים, חלק רגשיים. אז כרגע לא נראה לי שזה מדד טוב במיוחד.

פתאום אופציה פתוחה אפשרית לשינוי משמעותי- זה אמור להיות בשורות לקפוץ עליהן בזרועות פתוחות אבל אותי, משום מה, זה די מטלטל. מה?! באמת, ממש עכשיו, לקום ולעשות שינוי?!
כן, זה נכון.
השינוי הזה, כשהוא מוצע לך בשנות הבגרות, לא מובן מאליו בכלל.
אפילו מרתיע.
(לילדים זה הרבה יותר קל, נדמה לי)
תזכרי שאת לא חייבת!!! הבחירה היא לחלוטין שלך. קודם אולי היית כמו שהיית מתוך אילוץ - עכשיו תוכלי להישאר כזאת מרצון חופשי, וזה כבר ייראה אחרת.

אני מאזור עמק חפר אז אם יש למישהו רעיונות, אשמח.
תחפשי באתר שלהם, יש רשימת מטפלים לפי איזורים בארץ.

היי תמרוש רוש, תוכלי לעזור לי קצת לנסות להבין את עצמי?
אין לי שום רגישות לאור, קול או מראה ספציפיים - שום פלורוסנט מהבהב, מזמזם, או רעש כלשהו לא יוכלו להוציא אותי משלוותי.
אבל תמיד הייתי מאוד-מאוד רגישה לעומס של גירויים: קניות, מגוון של צבעים וצורות ומראות, מפגשים של הרבה אנשים יחד.
אפילו מוסיקה טיפה יותר חזקה ממה שמתאים לי, אם זה בזמן שאני זקוקה לשקט.
שום דבר לחוד לא מפריע לי, אבל הכל ביחד - תמיד הייתי צריכה ממש לנוח אחר-כך.
כבר שנתיים אני עושה קונדליני יוגה, שזה סוג של יוגה שעובד על האנרגיות של הגוף, ובאיזשהו שלב הרגשתי שהצורך הזה "לנוח מהעולם" מתחיל להתפוגג.
כאילו זה עשה לי מן reset לכל המערכת. בעדינות, ובלי שבכלל ביקשתי...
מעניין אותי לדעת אם רגישות לעומס ולא לגירויים ספציפיים זה משהו מוכר, אם זה חלק מרגישות חושית, או שזה סיפור אחר.
כמו שכבר כתבתי, רגישות וסטיבולרית זה משהו שבטוח היה לי בתור ילדה - הקאות חופשי בנסיעות, במתקנים בלונה פארק וככה... איכשהו, משום מה אף פעם לא הרגשתי שזה הפריע לי לתיפקוד.
עומס של גירויים - דווקא כן.
וכל מה שכתבת על ההשלכות הרגשיות של זה - הרגשתי כאילו מישהו כותב אותי מבפנים, הכי מדוייק ורגיש שרק יכול להיות.
הסתובבתי עם זה בראש כמה ימים, לעכל: איך זה יכול להיות הגיוני שדברים שחוויתי חברתית, רגשית, בתור ילדה - יכולים להיות קשורים למשהו שאף פעם לא חשבתי יכול להיות קשור? איך זה פתאום מתחבר לי למרות ששמעתי כבר הרבה פעמים קודם על קשיים בוויסות תחושתי?
אני לא יודעת להסביר עד הסוף למה זה חשוב לי לדעת, אבל אם זה מסתובב לי כבר כמה ימים בראש אז כנראה שזה חשוב...
תודה! ומזל טוב על ההיריון, ושתהיה תקופה קלה וטובה וכייפית...

מעניין אותי לדעת אם רגישות לעומס ולא לגירויים ספציפיים זה משהו מוכר, אם זה חלק מרגישות חושית, או שזה סיפור אחר.
אני חושבת שכן.
הביטי, כשאנחנו מסתכלים על בנאדם עם תגובתיות-יתר, אנחנו לא נתפלא לראות אותו סובל נורא בזמנים מסוימים, בסיטואציות מסוימות - אבל מסתדר מצוין בסיטואציות אחרות.
יש כאן עניין של מינון של כל גירוי לחוד ובנוסף של קומבינציות ספציפיות של גירויים, ובנוסף מצב רגשי שמשליך על הנושא, ועייפות קודמת, והשעה (האם זה בבוקר או בערב), ואולי גם האם אכלת מספיק, ולכי תדעי, אולי גם המחזוריות הנשית משפיעה על העניין...

כך ש"כל גירוי לחוד זה בסדר, אבל ביחד זה יותר מדי" - קודם כל זו תופעה טבעית (תארי לך שהמחשב שלך נתקע בדיוק באותו זמן שמישהו מטריד אותך באיזו שאלה מטופשת - את תהיי יותר נוחה לכעוס בגלל השילוב של שניהם). אז אם יש לך תגובתיות-יתר מתונה מאוד, יכול מאוד להיות שהיא תתבטא רק בקומבינציות מסוימות של גירויים, כפי שתיארת.
ובכל מקרה של תגובתיות-יתר, אנחנו נצפה לראות שינויים בסימפטומים מסיטואציה לסיטואציה.
מה שכן, אני לא יכולה להבטיח לך שאין פה סיפור אחר... אבחנה מבדלת בטח שלא עושים דרך האינטרנט

(ולכל סיפור יש כמה הסברים ופרשנויות... ראי ההבדלים המרתקים בין הרפואה הסינית לרפאוה המערבית, בהסברים השונים שהם נותנים לאותן תופעות)

והכי חשוב: בידייך הסמכות להגדיר את מה שאת חווה כ"תופעה טבעית ונורמלית" או כ"משהו-לא-בסדר".

איך זה פתאום מתחבר לי למרות ששמעתי כבר הרבה פעמים קודם על קשיים בוויסות תחושתי?
אה, זה קל.
קודם הסתכלת על עצמך מזוית אחת, עכשיו את מסתכלת על עצמך מזוית אחרת.
קודם היית פתוחה לפרשנות מסוימת על עצמך, עכשיו נפתחת לפרשנות אחרת, שמתחברת בדיוק למצב ולתהליכים שמתרחשים אצלך עכשיו.
אולי קודם הזוית הזאת לא היתה רלוונטית אלייך, או שהיא היתה כרוכה בנגיעה במקומות שלא רצית לגעת בהם, או שלא היה לך פנאי אליה, כי היית עסוקה בדברים חשובים יותר.

באופן אישי אני יכולה להגיד לך, שאחרי תקופה מאוד מרוכזת שבה הסתכלתי על עצמי באינטנסיביות עצומה דרך הזוית הזאת (ובה פתחתי את הדף), באה תקופה שבה התייחסתי אל אצמי מהפרספקטיבה הזאת, אבל בצורה יותר אגבית, ועכשיו אני נכנסת לדף רק מדי פעם ורק לטובת אנשים אחרים - הדברים שכתבתי בראש הדף, סערת הרגשות והאינטנסיביות של התגלית שבתוכה הייתי, והדומיננטיות של החוויה בחיי - נראים לי רחוקים ממה שאני עכשיו.

תמרוש רוש, תודה! (-:

בידייך הסמכות
אהבתי, לקחתי. שוב תודה! (-:

תמרוש רוש , איזה כיף! בדיוק רציתי לשאול אותך איך הולך עם עוצמת הרכות, נראה לי אחרי מה שכתבת אני רצה לטיפולים... (החלטות של מוצאי שבת, בפועל זה לא עובד ככה...) אני ממש מתרגשת לשמוע שזה עוזר לך. ההרגשה שיש משהו שאתה יכול לשלוף ולהשתמש בו בעת הצורך היא אמורה לנסוך בך ביטחון.

כתבת :
ההברשות הן כלי יעיל, אבל מאתגר מבחינה טכנית (סדר יום), ומאוד אינטנסיבי ומאסיבי. מי שמתחבר לזה - יופי. למי שמפחד, או אוהב שינוי איטי יותר, הדרגתי יותר, מתאימה אולי מתודה אחרת.
אני דווקא מרגישה מהסיפור שלך שהטיפול של עוצמת הרכות עזר לך מייד ולא הדרגתי (6 טיפולים זה לא הרבה) והברשות דווקא נשמע לי שהשינוי אמור להיות יותר מינורי, אם מתמידים לאורך זמן בסוף לאט לאט יבוא שינוי. עוצמת הרכות זה מין משהו שנשמע לא הדרגתי, אתה בא עושה טיפול והולך הביתה...
טוב הלוואי שיצא לי לנסות....

את גם לומדת לטפל בשיטה הזאת?

היי שרהלה,

כן, אני בדיוק גמרתי את ההכשרה שלי כמטפלת ועכשיו אני צריכה להתחיל לעבוד וליצור קליניקה... היום ישבתי והכנתי פלאייר, אבל הוא עוד לא גמור. כרטיסי ביקור כבר יש לי.

תראי, אני כתבתי "הדרגתי" כי הרגשתי שיפור, אבל עדיין נשארה לי רגישות. אז ראיתי התקדמות, אבל עוד לא הגעתי לאיזה סוף של תהליך, וזה יכול להשתפר עוד. אני רוצה שזה ישתפר עוד.
אצלי זה היה הדרגתי במיוחד, כי קיבלתי סשן רק פעם בחודש

, במסגרת תהליך ההכשרה שלי.
וגם, אה, ההברשה היא אינטנסיבית. ככה אני הרגשתי. יום יום, כמה פעמים ביום, המערכת שלך מקבלת אותה במנה גדולה, מין "בום" כזה. הם בפירוש אומרים שזה חייב להיות אינטנסיבי כל כך כדי שיהיה יעיל וייצור שינוי לטווח הארוך - אם תביאי אותה בהברשה פעם-פעמיים ביום זה לא יחזיק מעמד. וחוצמזה יש להברשה קונטראינדיקציות. עוצמת הרכות היא עדינה מאוד, אין כמעט קונטראינדיקציות, היא לא יכולה להזיק כמעט בשום מצב שהוא (המורה שלי ואני ישבנו ביחד וחשבנו על כל המצבים האפשריים שבהם יש להימנע מלתת סשן למישהו - ויצאנו רק עם סרטן-עם-גרורות, ושבר בעצם בתהליך החלמה ראשוני. וגם אז אפשר לתת את זה, תחת תנאים מסוימים).

ולדעתי ההברשות לא נותנות מענה רגשי, ועוצמת הרכות כן (כל עוד בחרת את המטפלת שלך ואת מרגישה אתה טוב), כי במתודה הזאת תמיכה רגשית היא אינהרנטית, חלק בסיסי מהסשן.
לדעתי התמיכה הרגשית היא חלק משמעותי וחשוב מהטיפול למבוגרים, שכבר התרגלו והסתגלו לעצמם, ובנו את תפיסת העצמי שלהם לאורך השנים באופן שכולל גם את הרגישות. ולכי תשני את עצמך פתאום, ברמה הפיזיולוגית, בלי לתת יחס כלשהו לתפיסה הזאת!

בקיצור - רוצי לטיפולים. שווה.

(שלא לדבר על ההשפעות האחרות של השיטה. אני חייבת לשתף, אפילו שזה לא קשור: יום אחד, יום לפני הסשן שלי עם סאלי (המורה שלי), אכלתי כמה זיתים ירוקים ששהו יותר מדי בקופסת שימורים וספגו מנה נכבדה של אלומיניום, או מה-שזה-לא-יהיה מהקופסה. אני ראיתי שהצבע שלהם השתנה קצת, אז טעמתי בזהירות אחד והוא היה בסדר. ואז בטמטומי אכלתי עוד עשרה, וזה כבר לא היה בסדר בכלל, ונהיה לי כזה נאחס, עם טעם מתכתי מזוויע בפה, והרגשתי מורעלת (פיזית) לחלוטין, ולמחרת הטעם לא נעלם!
באתי לסשן בנאחס גמור, וסיפרתי לה את כל הסיפור, ושאלתי אותה אם אפשר להתמקד קצת בנענועים עדינים על הכבד, בעיקר על הכבד, וגם על הכליות וכל מערכת העיכול, אולי זה יעזור לגוף לפנות את הברָרָה.
וזה עזר.
קמתי בלי טעם רע! אני נשבעת!
טוב, ידעתי שזה עובד גם על המערכות הפנימיות, הנענועים עובדים באופן חיובי על כל מערכת בגוף שמכילה מים (ואיזה מערכת בגוף שלנו לא מכילה מים, בדיוק?), וקראתי שזה "עוזר בפינוי רעלים", אבל לחוות את זה בעצמי... היה מרשים מאוד.

אחרי תקופה מאוד מרוכזת שבה הסתכלתי על עצמי באינטנסיביות עצומה דרך הזוית הזאת (ובה פתחתי את הדף), באה תקופה שבה התייחסתי אל אצמי מהפרספקטיבה הזאת, אבל בצורה יותר אגבית, ועכשיו אני נכנסת לדף רק מדי פעם ורק לטובת אנשים אחרים - הדברים שכתבתי בראש הדף, סערת הרגשות והאינטנסיביות של התגלית שבתוכה הייתי, והדומיננטיות של החוויה בחיי - נראים לי רחוקים מאוד ממה שאני עכשיו.

אני רוצה להדגיש את זה, לכתוב עוד משהו על הפרספקטיבה:

היתה לי רגישות חושית, אבל גם לא היתה לי רגישות חושית.
גם עכשיו יש לי קצת, או שאין לי בכלל בעצם.
גם וגם.
תלוי כמה אני מתמקדת בזה, ומאיזו זוית.
ההגדרות העצמיות שלנו משתנות, נזילות, נעות ונדות מדי יום ומדי אביב.
אני קוראת כרגע "הלאה ההגדרות והאבחנות", לא כי הן לא מועילות, או לא נכונות, אלא רק כדי לא להינעל בתוכן. וגם כי לפעמים, תוקפן פג אם את זזה רק חמישה סנטימטר ימינה, או מפנה את הראש שלך לצידה במעלות בודדות.

תינוק ביקר אותנו זה אומר מזל טוב?
כשאת באה לארץ אני מזמינה אצלך טיפול!
לקחתי מהאתר טלפון של מטפלת נראה כמה זמן יקח לי לפנות אליה...
תמרוש רוש את מוציאה ספר מהעמוד הזה? כדאי לך!

תינוק ביקר אותנו זה אומר מזל טוב?

כן ולא.
מזל טוב מגיע לי בלי קשר, אבל רק מתישהו בפברואר...

והתינוק שביקר אותנו - ראי את ההודעה שמעל ההודעה הזאת שלי. mmmmmmmmmmmmmmmmmmmmmm77777777777777777745454545454
וכן הלאה.
מי עוד יכול לכתוב דבר כזה חוץ מתינוק או פעוט?

נראה כמה זמן יקח לי לפנות אליה...
כמה שצריך. אני סומכת עלייך שזה יהיה בתזמון הנכון והמדויק לך.

זה רק אני שנכנסת לפה כל הזמן ומחכה שיהיו חידושים?

קראתי את הדף. הרבה דברים הגיוניים. לא רק בהקשר של רגישות חושית כאבחנה, אלא יותר בהקשר של לכבד את ההעדפות של מישהו אחר. להבין שגם אם אני לא מבינה את הבעיה, היא עקרונית ומוחשית מאד למישהו. בעיקר לילד או לבן זוג.
אני לא יכולה לסבול יותר ממערך צלילי אחד בו זמנית. אפשר לשוחח עם מוזיקה ברקע (בד"כ). אבל אי אפשר שני מכשירים דולקים. גם אם השני אצל השכן.מטריף את דעתי.
גם השפן וגם אבא שלו לא אוהבים שנוגעים בהם כשהם ישנים. והנה הלך החלום של לינה משפחתית. השפן אפילו לא מוכן להתכרבל לשינת צהרים או בוקר. הוא מוכן לישון רק במיטה שלו, ושיעזבו אותו בשקט בבקשה.
והוא ישן איתי בהתחלה, וכבר בגיל חודש היה ברור שלא נעים לו ולא טוב לו. פיצקולון בן כלום, כל כולו גודל בוטן, שמנסה לזחול רחוק מאמא.
ואני? כמו שאבא שלי אמר - האושר והשלוה האמיתיים הם רק כשאתה יכול לראות את כולם כל הזמן ולדעת שכולם בסדר (הוא אמר את זה בהקשר של שלוות הנפש שלו כשכולנו אצלו בבית, על זוגנו וטפנו. אם הוא היה יכול היינו כולנו חוזרים לגור איתו בבית-חמולה של פעם, רק כדי שהוא יוכל לכסות את כולנו ולודא שהכל בסדר). אני הייתי ישנה הרבה יותר טוב אם כולם היו מוכנים לישון איתי צמוד צמוד כדי שהגוף שלי ידע מתוך שינה שכולם בסדר. וזה כולל גם את החתולה.
אבל מה לעשות שהם שלושתם כמו החתולה - אוהבים אותי מאד, אבל שיעזבו אותם בשקט בבקשה.

קןראת...

אמא של שפן אני כל כך מתחברת למה שאת אומרת, אם בן אדם אחד שלא סובל את הבעיה שלו יפגוש בן אדם אחר ויכבד אותו, הדף הזה שווה מליונים!! לכן אני חושבת שצריך להוציא אותו בספר...

שרה ל ה
גם אני. זה דף מרגש נורא.
והוא נוגע כמעט לכל אחד, מסתבר

בפרספקטיבה של כמה חודשים:
ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
אני לא השתניתי, כמעט. החיים שלי לא השתנו.
אני עדיין מודעת מאוד למנורות פלורוסצנט מהבהבות. לרעש מיותר. לזמזום של המחשב.
רגישה לניואנסים. לטון דיבור. למילים שלא נאמרות.
שונאת קניונים.
אוהבת פגישות אינטימיות.
לובשת גופיה מסוימת הפוך, כי התפר בולט באופן חריג.
אבל מימד של כאב ומועקה ומתח עזב את החיים שלי, שלא על מנת לשוב.

מימד של כאב ומועקה ומתח עזב את החיים שלי, שלא על מנת לשוב.
נשמע כיף לא נורמלי. כמו שמורידים את התינוק מהידיים אחרי מחלה שלו. עם נשימה לרווחה.

אבל מימד של כאב ומועקה ומתח עזב את החיים שלי, שלא על מנת לשוב.
וואו.
@}

(טוב, אני מתה לחזור לישון... נשיקות

)

אבל מימד של כאב ומועקה ומתח עזב את החיים שלי, שלא על מנת לשוב.

איזה כיף. @}

דיברתי עם מישהי בלימודים שאמרה שכבר חודש היא כל כך מצוננת שהיא לא מריחה כלום. אמרתי שהייתי שמחה להחליף איתה לכמה ימים, רק בשביל הנסיון. לראות איך זה לא להריח את כל מה ומי שבסביבה כל הזמן.

תודה על הדף הזה. בזכותו עלה בדעתי שאולי יש שם לבעיה של הבת שלי. בזכות זה הגענו לאבחון וקיבלנו המלצה לטיפול. ובזכות זה יש לי עכשיו בזוורד לנפנף בו בפני שאר העולם כדי שלא יציקו לה.

הבת שלי לא מוכנה לישון עם שמיכה (מניסינו כבר המון שמיכות), אתמול הורידה בעצמה את הפיג'מה החדשה מתוך שינה. האם גם יכול להיות שזה עניין של רגישות יתר?.
האם גם סרוב להסתרק ולחפוף ראש יכול להיות קשור?

הקטע עם השמיכה מעניין... אולי זה רגישות... ואולי זה ויסות טמפרטורה - חם לה מספיק בלילה, והיא באמת לא זקוקה לשמיכה.
סירוב לבגדים חדשים, להסתרק, להסתפר ולחפוף שיער יכולים בהחלט להיות ביטויים לתגובתיות-יתר. דגש על יכולים. לא תאבחן דרך האינטרנט, שנו רבותינו

תמרוז, תודה על התשובה. סביר להניח שחם לה בלילה, אבל זה בגלל שאנחנו דואגים שיהיה לה מאוד חם כי יודעים שהיא מורידה את השמיכה. גם בימים קרים כשהייתה לבושה פחות חם הורידה שמיכה וגרביים.
בכל מקרה אנחנו במעקב של ריפוי בעיסוק בגלל טונוס נמוך ועוד כמה סיבות אז אשאל את המטפלת בחודש הבא כשנפגש.

היי חדשה פה הרבה זמן קוראת פה באתר
אבל לא היה לי כל כך אומץ לקחת חלק באתר הנהדר הזה.
בכל מקרה, יש לי שאלה לגביי הנושא של רגישות היתר.יש לי ילד נפלא בן 4 שהפנו את תשומת ליבי שאולי הוא גם בעל רגישות. בין היתר, הוא לא מסוגל לסבול מרקמים של מאכלים מסויימים כולל מגע בהם (למשל ירקות) וגם קשה לו מאוד עם ריחות מסויימים. האם זוהי רגישות היתר ואם כן, מישהו יודע כיצד ניתן לטפל בזה? (פשוט חבל שהוא לא נחשף למאכלים חדשים וכמובן בריאים (ירקות,פירות) בגלל אותה הבעייה.

האם זו תגובתיות יתר? את השאלה הזאת הולכים ושואלים מרפאה בעיסוק עם ניסיון בתחום הספציפי הזה, והיא מאבחנת את הילד (בעזרת שאלונים להורים, שאלון לגננת, וקצת תצפיות).
כיצד ניתן לטפל בזה? הכל כתוב פה בדף...

בגיל 36 גיליתי במיקרה שאני "רגישה טקטילית". סתם כך , לפני כ3 חודשים, בארוע משפחתי, הגיס של אחותי שהוא גם מטפל בשיטת אלבאום אמר לי את זה. בהתחלה עניתי "מה פתאום" ו "איך בכלל הגעת לזה" והתווכחתי ואח"כ הלכתי הביתה והאסימונים התחילו ליפול אחד אחרי השני. עכשיו שהגעתי לדף הזה כבר התגלתה התמונה המלאה שלי כרגישה טקטילית דרך כל התיאורים הכ"כ מפורטים כאן של כולם שכולם כמעט כ"כ נוגעים לי.
מדהים איך כל החיים חשבתי שהאסטניסטיות שלי זה ירושה מאמא פולנייה היסטרית לנקיון. איך התתרנות שלי זה "נזלת כרונית". איך האלרגיות ורגישות בעור הן ירושה מצד אבא וכן הלאה והלאה הסברים רפואיים ורגשיים שונים ומשונים שפתאום להכל יש סיבה. פתאום אני מבינה באור שונה כ"כ הרבה התנהגויות שלי, קשיים שלי, שונות שלי. למשל- חשבתי שאני כ"כ מיוחדת ואפילו התגאיתי בזה שאני לא אוהבת קניות כמו כל שאר הבנות, שאני לא מבזבזת כסף על בשמים, איפור ותכשיטים (תכונה שגם בנזוגי מאוד מעריך:) ) ופתאום לכל זה יש בכלל סיבה כ"כ בנאלית...
הלכתי לרופא שמטפל בהומאופטיה וביקשתי עזרה. אנחנו עוד בשלב הנסיונות אז נראה איך ילך. אעדכן אם אצליח.
לא קראתי ממש עד הסוף אבל נדמה לי שאף אחד לא כתב כאן על נושא המין. הקושי הגדול לגעת בטח עולה אצל כולם גם שם... אולי אם מישהו מעיז לכתוב גם על זה ולפתוח את זה זה יעזור. יש גם הרבה קושי בשבילי באימהות - בהנקה, בליטופים האובססיבים שיש להם כשהם יונקים, בלהתלכלך מהם כשהם מתלכלכים, בכלל במגע, ברעש שהם עושים לפעמים.
נדמה לי שגם אף אחד לא כתב כאן על רגישות לחום וקור - אצלי תמיד חשבתי שהטרמוסטט פשוט מקולקל... תמיד חם לי מדי או קר לי מדי... קשה מאוד לקלוע לטווח הנעים. מזגן עושה לי רע. מאוורר ישיר על העור גם לא נעים. הזיעה בלתי נסבלת... איך מסתדרים עם הקיץ? ובחורף אני פשוט מכווצת כל הזמן מקור.

יש ספר נפלא גם אם קצת משעמם בנושא-
The Highly Sensitive Person:
How To Thrive When The World Overwhelms You
by Elaine N. Aron

לפי מיטב זכרוני, הסטטיסטיקות שלה מעידות על אחד מתוך חמישה אנשים שהוא מאוד רגיש.

רציתי להתייעץ.
בתי בת שנה. לדעתי יש לה קשיים בויסות חושי אבל אני לא בטוחה לגבי אבחון וטיפול. מגיל קטן לא אהבה עירסול ולא מגע קרוב, לא סובלת לישון עם שמיכות, לא אוהבת דשא (דוקא חול היא מאד אוהבת). אנחנו ישנים במיטה משפחתית אבל אם היא נוגעת באחד מאיתנו (מתוך שינה..) היא מתעוררת ובוכה... אנחנו ישנים על הקצה רק כדי לא להעיר אותה... היא איתי בבית והיו לנו שעות מנשא רבות, למרות שעכשיו הרבה פחות (רוצה לזחול.. מה פתאום על הידיים..).

לאחרונה היא פשוט צורחת כל הזמן. צעקות של תסכול. לא תמיד ברור לי ממה. בהתחלה חשבתי שמדובר במרכוז יתר (מה לעשות, ילדה ראשונה...) אבל אני מתחילה לחשוב שמדובר גם בסוג של גירוי יתר. היא מחזיקה כדור ביד וצורחת. משחקת בקוביות וצורחת... עוברת מהר מדבר לדבר ונראית כאילו אף פעם לא באה על סיפוקה. כשיש חברת ילדים אחרים בגילה היא פשוט באטרף של צרחות. היא רוצה תמיד את המשחק של הילד השני, גם אחרי שנותנים לה אותו היא ממשיכה לרצות את מה שיש לאחרים... אם ילד מתקרב אליה ונוגע בה או לוקח לה משחק מהיד היא בוכה ונכנסת להיסטריה ממש.

לאחרונה התחלתי ללכת איתה המון בחוץ עם מנשא גב (בעבר היא שנאה את זה, היום היא כבר מוכנה) ולהיות איתה כמה שפחות בבית. אני גם משתדלת להפחית כמויות ילדים סביבה (מגרש משחקים בשעות הערב כשריק וכדומה) אבל אני מרגישה שזה מבודד אותי מחברת אמהות. אני ממש מתביישת להזמין אלי הביתה.

אני חייבת לציין שיש אנשים שאיתם היא מסתדרת מעולה. אנשים שרגישים למרחב שלה וניגשים אליה לאט לאט ורוכשים את אמונה. לצערי רוב הילדים בני גילה ממש לא רגישים למרחב והיא סובלת מכך מאד.

מה עושים? איך מתמודדים עם זה? אחרי יום של צרחות, אני פשוט נגמרת ומותשת לגמרי.

היי, סיגל
כן. נדמה לי שדווקא כתבו פה על נושא האינטימיות וכמה זה קשה, אני חושבת ש לי אורה התייחסה לזה לא מעט. וגם אני קצת.
מין? אני מונוגמית בנשמתי, אשה של יחסים איטיים לטווח ארוך, ויכוליות שגם הרגישות השפיעה. אבל, נו, אני כנראה מקרה קל יחסית, אז אני לא חוויתי את התחושות שאת מתארת (כולל לטמפרטורה, דרך אגב, משהו שהתייחסו אליו פעם בקומונה של מבוגרים עם רגישות חושית בתפוז, התלוננו על חילופי העונות, ואני קראתי והשתאיתי. אפילו עד לכאן התגובתיות-יתר מגיעה? רבנאן...

גם עם האמהות אני לא חשה קושי. מזל שלי... אבל אם את רוצה לכתוב עוד על הנושאים האלה, אשמח מאוד להקשיב ולשמוע.

אמא של דגיגונת,
את מתארת מצב מורכב (כולל מה שכתבת אצלי בדפבית), וכרגע יש לי רק תובנה אחת קטנה:
כשהפשוש שלי היה בן ארבעה חודשים בערך, אולי קצת פחות, וידיד שלי הבחין שאני עדיין נושאת אותו פחות או יותר נון-סטופ ולא נוטה להניח אותו על השטיח וכדומה, הוא שאל אותי אם אני הולכת על פי עקרון הרצף.
לקח לי יומיים להגיע לתשובה המדויקת, והיא: לא.
ממש לא.
אני עובדת על פי עקרון ה"להוציא את התינוק שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת".
יצא, שהתינוק שלי, מגיל חודש בערך, עבד על פי עקרון ה"רצפה זה נאחס ושכיבה זה פיחסה". אז נשאתי אותו כל הזמן.
לפני כן, בחודש הראשון, נשיאתו היתה צורך חזק שלי. והוא היה בסבבה עם זה - לא דרש אבל גם לא התנגד. אז גם אז נשאתי אותו כל הזמן.
וכן הלאה.
מה אני מנסה להגיד? שאם המיטה המשפחתית, למשל, גורמת לכם לשינה פחות טובה בלילה, כי אתם נדחקים לקצה ו/או היא צורחת, תעיפו קיבינימט את ה"רצף" ותלכו על פי הילד. הילדה. ועל פיכם. ועל פי המשפחה.

למשל, אנחנו מאוד נהנים ממיטה משפחתית, אז יש לנו מיטה משפחתית. אבל בדקנו את כל הווריאציות שלה: על מזרון אחד כפול, על מזרון כפול פלוס מזרון תינוק צמוד, על "מזרון משולש" (המזרון הכפול שוכב לרוחב, ולמרגלותיו מזרון יחיד, נותן משטח של בערך 2X2 מטר), על "הפרדת כוחות" שבה אמא ותינוק נשארים במיטה ואבא הולך להתאוורר לילה בסלון... הכל כדי לוודא שכולם מצליחים לישון כמו שצריך - ושמחים עם זה.
חברים שלנו ויתרו (בצער מסוים) על מיטה משפחתית, כשהתברר להם שהתינוק פשוט ישן הרבה יותר טוב בנפרד.
שינה זה דבר חשוב. בייחוד אם שעות הערוּת מגרות ומעייפות במיוחד - כי יש רגישות חושית.

או במשפט אחד (מסוג המשפטים שאני מכניסה רק משום תאוות פרסום, כי נדמה לי שיש לו יותר סיכוי להיות מגוריין

):
המטרה של מיטה משפחתית היא שינה משותפת, לא הפרעות שינה משותפות.

מאוחר יותר אענה לך על הנקודות הנוספות... צריכה לחשוב על זה קצת. וגם לאכול ארוחת ערב

המטרה של מיטה משפחתית היא שינה משותפת, לא הפרעות שינה משותפות.
פישינג פור גיריון? D-:
את חמודה ומצחיקה, והמשפט הזה באמת שווה גיריון (וכל הדף שווה שיקראו אותו)

הצליל של מסך הטלוויזיה כשהיא נראית כבויה אבל בעצם היא לא, הטלוויזיההדלוקה כשאני מתארחת אצל אנשים, לדבר או להקשיב לאנשים כשהילדים משחקים בסביבה ועושים "רעש", פלורסנט- זה הנורא ביותר, הבילתי נסבל ביותר, קניונים ומקומות סגורים הומי אדם, כשמשהו חורק לפעמים נוצרת לי מן חרשות כזאת באוזניים [כמו כשיוצאים ממועדון עם ווליום חזק] לאיזה עשר דקות, ואני שומעת קולות ממש נמוכים שנתפסים יותר כמו תחושה באוזן, כל אלה ועוד, לא חשבתי שזאת רגישות חושית, לא קישרתי בין הדברים לפני הדף, האם לא כולנו רגישים חושית לדברים מסויימים? מה נחשב בגדר הנורמל ומה לרגישות חושית?

אה..ותמיד למשש משהו בידיים כשמישהו מדבר איתי [הדרך היחידה שלי להתרכז] או בפה [ללעוס מקל, עפרון, עט, קש, אצבע]והכי מרגיע ועוזר להתרכז או לחשוב, זה למולל עלים יבשים או לחרוט עם מקל בחול, האם קשור?

אהבה, מזדהה מאוד עם
צליל של מסך הטלוויזיה כשהיא נראית כבויה אבל בעצם היא לא, הטלוויזיההדלוקה כשאני מתארחת אצל אנשים, לדבר או להקשיב לאנשים כשהילדים משחקים בסביבה ועושים "רעש", פלורסנט- זה הנורא ביותר, הבילתי נסבל ביותר, קניונים ומקומות סגורים הומי אדם

יד למשש משהו בידיים כשמישהו מדבר איתי [הדרך היחידה שלי להתרכז] או בפה [ללעוס מקל, עפרון, עט, קש, אצבע]והכי מרגיע ועוזר להתרכז או לחשוב, זה למולל עלים יבשים או לחרוט עם מקל בחול, האם קשור?
וודאי שזה קשור. (אם כי לא בהכרח). את מעניקה לעצמך גרוי מאוד ספציפי שיעזור למערכת העצבים שלך לפעול בצורה הנכונה, ב"איפוס" הנכון. את עוזרת לעצמך לווסת את עצמך על ידי הגירוי הזה שמתאים לך, והוא מסייע לך להתעלם ולסנן את הגרויים המכבידים.

האם לא כולנו רגישים חושית לדברים מסויימים? מה נחשב בגדר הנורמל ומה לרגישות חושית?
כתבתי את זה כבר למעלה... אנסה למצוא. אה, הנה:

_לתופעה המסוימת שאני מדברת עליה לא קוראים רגישות-יתר.
קוראים לזה תגובתיות יתר
אני חשה שההבדל הוא משמעותי.

כי אפשר להיות רגיש מאוד מאוד מאוד לניואנסים הכי הכי זעירים שנקלטים אצלך דרך הסביבה.
השאלה המכרעת היא, איך אתה מגיב.

האם אני קולטת את הסימנים, מזהה אותם, מעריכה את איכותם (טובים או רעים) ואז פועלת בהתאם, מתקרבת אליהם או מתרחקת מהם כרצוני?
או האם אני מגיבה בתגובת לחץ, flight or fight (בעברית צחה: הך וברח), רמת האדרנלין עולה, פעילותם של נוירוטרנסמיטורים אחרים יורדת, ובתוך כל זה אני גם מייצרת את התגובה של להתרחק מהגירוי?

אני יכולה להיות רגישה נורא מהיום ועד מחרתיים. כל עוד אני קולטת גירוי לא נעים, אומרת "אוף, זה לא נעים" ומתרחקת ממנו - אין שום בעיה. גם אם אני נחשבת "מפונקת" או בררנית בעיני אנשים אחרים. שיחשבו.

הבעיה היא כאשר אני מגיבה תגובת סטרס (שאמורה להיות שמורה למקרים שמסכנים אותי!) על אותה גרב שאיננה במקום.
כי תגובת הסטרס הזאת, האדרנלין הזה איפה שלא צריך, הם אלה שגורמים לנו לשלם את המחיר.
פיזיולוגית ורגשית._

כלומר, זה נורמלי וטוב להיות יותר רגישה או פחות רגישה לגרויים כאלה ואחרים, וטווח הנורמה הוא ענק. את יכולה להיות "רגישה" מאוד, רגישה לשינויים, לגוונים ובני-גוונים, וזה עדיין יהיה בסדר גמור. אבל אם גירוי מסוים גורם לך לתגובה אדרנלינית, תגובת "הך וברח", אז אפשר לדבר על זה כעל בעיה.

ועוד משהו שכתבתי:

הכי חשוב: בידייך הסמכות להגדיר את מה שאת חווה כ"תופעה טבעית ונורמלית" או כ"משהו-לא-בסדר".
זה נכון בייחוד ב"מקרים קלים" של תגובתיות יתר, מקרים בהם אין פגיעה חמורה בתפקוד והאדם יכול למצוא לו קומפנסציות ואורח חיים שמאפשר לו להתנהל בנוחות. את יכולה להחליט אם זו בעיה או לא. וגם לשנות את החלטתך על ציר הזמן והסיטואציה

תודה תמר על התשובה הצלולה היא מעוררת אותי לחשוב על זה וגם להתחיל להתבונן.
את מעניקה לעצמך גרוי מאוד ספציפי שיעזור למערכת העצבים שלך לפעול בצורה הנכונה, ב"איפוס" הנכון. את עוזרת לעצמך לווסת את עצמך על ידי הגירוי הזה שמתאים לך, והוא מסייע לך להתעלם ולסנן את הגרויים המכבידים.
וואו זה כל כך נכון ומעניין ומסקרן, מה בעצם מפריע לי מלכתכילה להתרכז.

שדווקא כתבו פה על נושא האינטימיות וכמה זה קשה, אני חושבת ש לי אורה התייחסה לזה לא מעט.
לא כתבתי על קשיים, אלא הגבתי על הודעות בנושא זה וכתבתי על דרכי פתרון שונים. אבל אם כבר, אוסיף שגם לי תמיד חם. אז בחורף כיף לי ובקיץ צריכה מזגן.

ומאווווד מסכימה לדברייך אלו (ההדגשות שלי):
אני יכולה להיות רגישה נורא מהיום ועד מחרתיים. כל עוד אני קולטת גירוי לא נעים, אומרת "אוף, זה לא נעים" ומתרחקת ממנו - אין שום בעיה. גם אם אני נחשבת "מפונקת" או בררנית בעיני אנשים אחרים. שיחשבו.

_הכי חשוב: בידייך הסמכות להגדיר את מה שאת חווה כ"תופעה טבעית ונורמלית" או כ"משהו-לא-בסדר".
זה נכון בייחוד ב"מקרים קלים" של תגובתיות יתר, מקרים בהם אין פגיעה חמורה בתפקוד והאדם יכול למצוא לו קומפנסציות ואורח חיים שמאפשר לו להתנהל בנוחות._

אני בעד: לעשות מה שנעים, מה שכיף, מה שעושה טוב. ולהימנע ככל האפשר מההיפך. כלומר, לקבל את עצמך, לכבד את הרגישויות שלך, להבין שזה בסדר, ולעשות לעצמך טוב.

לקבל את עצמך, לכבד את הרגישויות שלך, להבין שזה בסדר, ולעשות לעצמך טוב.

בעיני, זה לא סותר את מה שאני עשיתי:
להחליט שהתגובה האדרנלינית שלי היא לא בסדר, היא בעיה שרוצה וצריכה פתרון, לטפל בזה ולהיפטר מזה.
(אח, איזה כיף להיפטר מזה)
התהליך הזה, אצלי, לווה גם בקבלה עצמית גדולה יותר, וכתבתי על זה בפירוט איפשהו למעלה.

שליחה על ידי דנה* » 30 מרץ 2009, 13:51

שלום
קראתי עד שליש הדף וכבר בא לי גם להוציא קצת..
אני הולכת עם אטמים באוזניים כל הזמן. גם בבית. גם ישנה איתם. לא בדיוק אטמים אלא חתיכת צמר גפן שאני דוחסת לאוזן וזה מעמעם את הרעשים.
כבר שנים..כשאני מתקלחת אני מורידה אותם ואז אפילו הרעש של המים מכאיב לי. שלא לדבר על הצעדים שלי, או סגירת דלת. כשאני מורידה את האטמים גם המגע בדברים קשים לא נעים לי.
אני שומעת רעשים נמוכים וגם מרגישה זרם מטריד- מטענים, מסכים. וכו'.
לא יכולה לסבול את ההבהובים של הטלויזיה, ואת ההתחלפות המהירה של התמונות. בתוספת הווליום- האינטונציה של אנשי התקשורת בלתי אפשרית, והכי גרוע של פרסומות. אני יכולה לבכות בגלל זה.
ריחות- לא יכולה "חומרי ניקוי", בושם, מגבונים לחים, קטורת, שמנים אתריים. כאב ראש, שורף בגרון. עוצרת את הנשימה.
תקתוק של שעון- הצילו.
להיות עם יותר מבנאדם אחד- מלחיץ, כמה אנשים- מתיש ומבלבל, מפגש עם כמה שיחות מסביב במקביל- הלכתי לאיבוד.
לא יכולה להיות ליד ילד צועק אפילו טיפה. לא יודעת איך אני אי פעם אעשה ילדים.
עיצוב של דברים מסביבי משפיע עלי, אני יכולה להסתכל על חפץ, דוגמה או כל דבר וזה ישפיע עמוקות על מצב הרוח שלי, לרעה או לטובה.
יש פעמים, לפעמים כשאני מגיעה הביתה אחרי שהייתי בחוץ כמה שעות למשל, שאני באה אני מרגישה שאני צריכה לעטוף את הראש שלי במשהו, להפעיל עליו איזה לחץ עוטף, ואז אני שמה צעיף או כובע. וזה מרגיע קצת. כאילו הראש שלי פתוח. ואני חוזרת הביתה עם כל הרעש בראש. ויש עוד דברים.
אני חושבת שאני גם יכולה הרבה להנות מהרגישות, אבל קשה לי להחזיק את זה לאורך זמן וההשפעות השליליות נכנסות, ואז אני מוצאת את עצמי בבעיה של אכילה כפייתית. לצערי ולבושתי.
נראה לי שאני צריכה בשלב הראשון לגור איזו תקופה במקום שקט עם אנרגיות עדינות. ואז יכול לצאת ממני הרבה טוב. כרגע יש לי הרבה את ההרגשה שאני במעגל סגור, במיוחד אחרי שאני אוכלת לא טוב זה מייאש אותי. (וזה קרה לפני רבע שעה, אז סליחה על הטון המדכא).
אני נורא אוהבת את האתר הזה וכל הזמן קוראת בו ולומדת דברים טובים. אני מרגישה שיש לי הרבה רצון לתרום ולעשות טוב ורוצה להגביר את הכיוון הזה בחיי, אבל אני צריכה סביבה שיותר תתאים לי ואני אתאים לה. ביחד יש יותר כוח אני משערת.
תודה על ההקשבה.

דנה, ברוכה הבאה למועדון של הרגישים חושית.. הוא לא כל-כך נורא כשיודעים מה זה ויודעים שאת לא היחידה בעולם שנולדת ככה

אמנם לא הדף שלי כאן אבל מציעה לך להיכנס גם לדף של אלבום דף נוסף.. בכלל אם את מתחברת למדיטציות יש שם אחת שנקראת "אפור" יכול להיות שתעזור לך..

_אני חושבת שאני גם יכולה הרבה להנות מהרגישות, אבל קשה לי להחזיק את זה לאורך זמן וההשפעות השליליות נכנסות, ואז אני מוצאת את עצמי בבעיה של אכילה כפייתית. לצערי ולבושתי.
נראה לי שאני צריכה בשלב הראשון לגור איזו תקופה במקום שקט עם אנרגיות עדינות. ואז יכול לצאת ממני הרבה טוב. כרגע יש לי הרבה את ההרגשה שאני במעגל סגור, במיוחד אחרי שאני אוכלת לא טוב זה מייאש אותי._

היי דנה,
דבר ראשון,

דבר שני: תשאירי את ייסורי המצפון בצד, בכל הנוגע לאכילה כפייתית. אין להם מקום אצלך, כרגע.
מה שאת מתארת זו תגובתיות-יתר ע נ קי ת ומשמעותית ביותר לגירויים, בעיקר שמיעתיים.
משהו שמציב אותך בעמדה שבה אין לך מנוחה. בכלל.
משהו שמאתגר אותך באופן נורא על כל צעד ושעל.
משהו שמקשה עלייך לעשות את כל הדברים הכי קטנים שאנשים אחרים רואים כמובנים מאליהם.
משהו שסוחט ממך המון המון כוחות.

אז התגובה הכי "גרועה" שלך למצבך היא אכילה כפייתית? את במצב מצוין! אני במצבך כבר הייתי רוצחת מישהו. בלי צחוק.
ואת עוד כועסת על עצמך שאת אוכלת כפייתית? פייייייי!!!!!
תפרגני. תפרגני לעצמך את האכילה הזאת. בחיי. לא מגיע לך החמרה כזאת עם עצמך.
תאכלי. תהני. כרגע, תקבלי מהמזון את כל הנחמה או ההרגעה שהוא יכול לספק לך, עד שתמצאי דרך לאזן את מערכת העצבים שלך.
אז כן, האכילה שלך לא אידיאלית. אבל יש לך אתגרים גדולים יותר כרגע!

נראה לי שאני צריכה בשלב הראשון לגור איזו תקופה במקום שקט עם אנרגיות עדינות.
יכול להיות. איפה את גרה כרגע?
אבל בשלב השני, אני הייתי מציעה שהמטה תהיה ליצור את המקום הזה בתוך עצמך. להפוך את הגוף שלך למקום כזה שיכול לקלוט או לנפות את האנרגיות שבאות מהסביבה, בלי להשתגע מהן.
זה אפשרי.
תמשיכי לקרוא את הדף, תגיעי למקום של הפתרונות. כי יש פתרונות.
(מתי אני כבר אפסיק להתעצל ואעלה אותם לראש הדף?)

נוסף
תמרוש

שליחה על ידי רגישה* » 07 מאי 2009, 22:21

הרגישות שלי עולה יותר.
אפשר לפרט יותר על עניין הרגישות העולה/ משתנה על הזמן?איך זה קורה?

שליחה על ידי רגישה* » 17 מאי 2009, 12:45

יש המלצות על ספר העוסק בבעיות בויסות החושי בעיקר אצל ילדים צעירים? תודה!

מישהי התנסתה בשיטת קרניו סקארל לטיפול ברגישות תחושתית? אני מחפשת טיפול אלטרנטיבי לבן שלי, בן 4, שסובל מקשיים בויסות חושי ורגשי

אני מחפשת טיפול אלטרנטיבי לבן שלי, בן 4, שסובל מקשיים בויסות חושי ורגשי
במה הוא מטופל בינתיים?
לבן ה-7.5 שלי יש קשיים בויסות החושי. הקשיים הרגשיים נלווים. כלומר, הם תמיד באים יחד עם הפיסיים וצריך לטפל גם בהם.
ניסינו כמעט כל דבר. עכשיו אנחנו בדרך לרכיבה טיפולית. כשיהיה מה לעדכן - אספר לך.
אני חושבת שכדאי למצוא מרב"ע שבאמת מבינה בזה שתתן לכם דיאטה סנסורית שמתאימה לו.
חבל לדחות את זה. אפשר מאוד להקל עליו ועליך.

אם תרצי עוד פרטים, את יכולה לכתוב לי ל - tamarsela ב- gmail

יש המלצות על ספר העוסק בבעיות בויסות החושי בעיקר אצל ילדים צעירים? תודה!
http://www.hebpsy.net/store.asp?scr=product&typ=1130

וממליצה גם על האתר הזה: http://www.sensing.co.il/

אפשר לפרט יותר על עניין הרגישות העולה/ משתנה על הזמן?איך זה קורה?
הממ....
זה קורה בגלל שהרגישות נגרמת בגלל קושי של מערכת העצבים לטפל בגירויים, לעבד אותם, לסנן אותם וכו'.
אז הקושי יהיה מופגן יותר במצבים שמכילים יותר גירויים, או גירויים מסוג שיותר קשה למערכת לטפל בהם. הקושי יהיה קטן יותר בסביבה שיותר מותאמת ליכולות הנוירולוגיות של הבנאדם.
ובקושי גם מושפע מרמת העוררות שלנו. כשאנחנו עייפים, הכל עובד פחות טוב. אז יש אנשים שיותר עייפים בבוקר (לוקח להם זמן להתעורר) ויש כאלה שיותר עייפים בערב. ואז התגובתיות-יתר שלהם תגדל.
וגם מתח ממקור אחר משפיע על התגובתיות (סה"כ זאת אותה מערכת).

למים ושמים, ממליצה לך לפנות לנעמי סילבר 050-3000344 היא מורה לפלדנקרייז ומשלבת עם עבודה אנרגטית. הרבה נסיון בעבודה עם ילדים גם עם רגישות תחושתית. גישה טובה לילדים ולאמהות...בהצלחה

למים ושמים - לאמי, לי ולבתי הקטנה רגישות יתר לי מאד עזרה ויפאסנה (לא באתי לשם במטרה הזו ולא נכון לבוא לשם עם מטרה ספציפית אבל זה מאד עוזר לפתח איזון עם התחושות. לבתי ("אמא, שמלה זה כואב...") - עזרו מאד מאד - עיסויים, ובריכה (בריכה מים חמים טיפולית), הכנה לפני לבישת הבגד, הלבשת בבגד על ידי אחיה, להלביש בגד לחית משחק במקביל אליה, ללבוש את הבגדים (רכים ונעימים) של מחר בערב במקום פי'גמה - זה גם אחרי האמבטיה כמקלה עליה וגם אין את הלחץ של הבוקר. לחפיפה עברנו לאחרונה לחפוף בכיור במקום באמבטיה. נשיקה שהפריעה לה אני "לוקחת חזרה" וזה עוזר. נראה לי שגם הזמן עוזר ... זה התחיל בשעות שלמות של בכי ביום, והיום היא רגועה יחסית לתחושות הלא נעימות הרבות.

איזה שיתופים מיוחדים! אני רוצה להמליץ על ספר מדהים, "האדם בעל רגישות גבוהה" מאת ד"ר ארון (The Highly Sensitive Person, by Elain Aron) שמדבר על כל התופעות המתוארות כאן. הספר מסביר שאנחנו נורמליים ושצריך ללמוד איך להתנהל עם הרגישות שלנו. מצרפת לינק למאמר על אנשים רגישים מאוד שפורסם בירחון חיים אחרים
ואלי גם תשמחו לשמוע שיש לנו קהילה של אנשים רגישים מאוד שבה מתקיימים מפגשים ופעילויות