אבודה ומחפשת כותבת בלוג

חוזרת לנקודה הקטנה מהפעם האחרונה שכתבתי- כבר כמה חודשים שאני נורא מנסה לעבוד על עצמי בהקשר של הרגשות שמעלה החברה הספציפית הזאת שכתבתי עליה, עולה הרבה מאוד כאב ותחושת חוסר, יש בי חלק שכל הזמן מרגיש שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה לקבל, יש בי חלק שמרגיש נורא בודד וכועס בגללה, שמציף בהרבה עצב. בשבועות האחרונים אני לא מצליחה לחשוב עליה בלי שאני ארגיש צביטה של התחלה של דמעות.
ניסיתי שוב ושוב לשבת עם כל החלקים האלו במקומות ובזמנים שכואבים להם, לחבק ולקבל ולהראות להם שאפשר לקבל את האהבה והקבלה שהם מרגישים שהם צריכים לקבל ממנה, ממני. ועדיין היה כ"כ הרבה כאב ובכי.
השבוע חקרתי הרבה על הפרעות אכילה לעבודה שאני צריכה להגיש והיה בעיסוק הזה משהו כבד ומתיש ריגשית, וכשהוצאתי ועבדתי על רשימת הקריטריונים והסימנים לאיבחון הפרעות אכילה פתאום ראיתי מאיפה זה בא- אני מונעת מעצמי "אוכל רגשי" בכל מה שקשור אליה. יש בי משהו מאוד הימנעותי ביחס אליה ובאינטראקציה איתה, משהו שנורא מנסה לרצות אותה, שמאבד את האני העצמי שלי בניסיון להגיע להתנהגות אידאלית שהיא כמו משקל אידאלי בהפרעות אכילה- כל הזמן אני מגיעה לשם וממשיכה לרדת כי זה לא מספיק נמוך.
אכפת לי מהחברה הזאת, אכפת לי מאנשים בחיי די באופן כללי, אני לא מנסה להילחם בתחושות האלו, אלא מנסה ללכת איתן והולכת ללמוד מקצוע טיפולי שמשתמש בהן ומפתח אותן, ועדיין מול אותה חברה אני מנסה כל הזמן להשתיק את התחושות האלו, להשתיק את החלק שבי שרוצה לקבל ולתת לאחרים, ברמה הכי פשוטה של לשלוח הודעת טקסט קצרה לשאול מה קורה איתה ולהגיד מה קורה איתי. כל פעם שאני בכל זאת מנסה היא עסוקה, לא יכולה, יש לה תמיד משבר נוראי שמונע ממנה להגיב להודעת טקסט, ואני כל הזמן מבינה ומתנצלת שהפרעתי.
ועדיין ממשיכה לחבב אותה מאוד, להאמין לה כשהיא אומרת שהיא רוצה להיות בקשר איתי ובאמת להנות מהשיחות איתה, כשהן באמת קורות, כל הזמן יש בי חלק שלמרות הכעס והקושי אומר שזה שווה את זה וכך אני ממשיכה.
היום כמעט פתאום הבנתי שזה לא רק לתת אהבה לעצמי במקרה הזה, שאני צריכה לעזור לעצמי לקבוע קווים אדומים, שאני צריכה להפסיק את המלחמה הפנימית הזאת בצורך להראות חיבה ואכפתיות כלפי אחרים, שיש לי ערך עצמי בעיני עצמי, מספיק כדי להגיד שמשהו לא נעים לי ולא טוב לי בלי להרגיש שאני דורשת יותר מדי מאחרים, בלי להרגיש שאני מכבידה על אחרים כי אני רוצה את הזמן שלהם, מותר לי לבקש מחברים את זמנם וקירבתם, וזו זכותם גם לסרב.
אני חייבת לעצמי לבקש בלי להתנצל על זה שאני מבקשת, מתוך אמונה שאני שווה את זה, שיש לאחרים סיבה להיות חברים שלי בכלל.

משפט אחרון
או שורה תחתונה-
זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה.

זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה. @}

זה בסדר לדרוש לפעמים, בעיקר בלי לפחד שאחרים יאהבו אותי פחות בגלל זה.

@}
אולי לדרוש ולפחד באותו הזמן?...

בסוף יום עם חברה טובה, יום כיף בעיקרון, אבל הרבה יותר מזה- היה מותר להיות אני בלי לשמוע את הקול החושש בפנים שאולי אני לא בסדר, בלי לשמוע את הקול שאומר שצריך להתיישר באיזו שורה, להבין ולהקשיב ולעקוב, פשוט להיות אני כמעט 12 שעות.
אני לומדת מקצוע טיפולי ויש לנו לא מעט שיעורים שהמטרה שלהם היא לעבור תהליך, להיפתח, לדבר אחד עם השני, זה נחמד בעיקרון ומביך ומרתיע בפועל, כששמים אותנו בחדר תחת עיניים ביקורתיות של מנחים וציון בסוף הסמסטר. ואז היום הייתה היום קבוצת תמיכה אמיתית- הרבה דברים מהזמן האחרון עלו בשיחה ודיברנו עליהם סתם, בלי ביקורת, בלי לחץ. כמה שכל זה משחרר פתאום.
השבוע עבר מהר, כמעט בלי לשם לב לזה כבר סיימתי אותו בעצם. יש בי חלק עצוב הערב, אין לי כוח לאנשים עכשיו, הרבה דברים העלו תהיות אצלי, חלק מהלימודים וחלק מהאנשים והמצבים מסביב. חלק מהדברים שאני לומדת וקוראת ללימודים גורמים לי לנהל דיאלוג עם עצמי, לגדול כל פעם עוד קצת ועוד קצת, להתקדם, חלק מהדברים שאני עושה מכניסים את העיסוק באחרים, נתינה מעצמי, קבלה מאחרים, משהו פחות מרוכז בעצמי.
רוב הזמן אני עובדת על להיות שלווה יותר, לא לתת לכעס הרגיל והכל כך צפוי להשתלט- למה צריך לעשות דברים, למה מחייבים אותי, למה בשעות שלא הכי נוחות, או במקומות שלא הכי נוח לי בהם. כששיחררתי והשתחררתי מהשליטה של המחשבות האלו נהיה לי קל יותר, נהייתי רגועה יותר, פחות עסוקה בלהתבאס ולהתמרמר מכל דבר שאני צריכה לעשות ולא בוחרת לעשות. לפעמים אני מודאגת קצת שאני משחררת מדי ונהיית כנועה מדי, עכשיו הזמן לשם לעצמי גבולות לקבלה של כל דבר, להחליט מתי השטח האפור הופך לשחור ומתי אני מעבירה קו אדום ועוצרת את זה. בחברות, בסיטואציות חברתיות, בסיטואציות טיפוליות עתידיות.
המשפט הצהוב אומר הפעם שגם בצד השני יש בן אדם, ואני שומעת איך יש בי קול שנותן פירושים והצדקות לאיך שאני ביחס לאחרים- איך שהם גורמים לי להתקפל, איך הם מתקיפים, אם גם הם אנשים למה הם עושים לי את זה. אבל זה בדיוק מה שהבנתי שבוע שעבר, שהם אנשים בדיוק כמוני, ולכן הסיבה היחידה שהם "עושים לי את זה" היא כי אני מרשה להם. יש בי חלק שרואה אחרים כחשובים ממני, כמחליטים עליי ובשבילי, כיודעים יותר ממני, החלק הזה הופך אותם למשמעותיים יותר ממני בעיני לפעמים.
המטרה הבאה שאני מציבה לעצמי זה לבסס את עצמי מול אחרים, להיות שלמה יותר עם כלל החלקים שבי והמחשבות שלי, להאמין שמה שאני חושבת שנכון בשבילי הוא באמת נכון, ובמידה מסויימת לקחת אחריות יומיומית על עצמי מחדש.

לוקחת הפסקה קלה מהלימודים, הימים האחרונים היו מאוד עמוסים ריגשית. החיים החדשים שנכנסים למידה מסויימת של שיגרה העלו לפני השטח כמה התמודדויות. אני שמחה שיש לי מקומות שאני צריכה לתת בהם ומקומות שבהם אני צריכה לקבל וגם לחשוף מעצמי ולהציע מעצמי לאחרים.
יש בי חלק שנורא נורא מתקשה להיפתח ולעשות דברים פשוטים יחסית ואפילו לכאורה, כמו לדבר מול אחרים, להביע דיעה שלא בטוח שאחרים מקבלים, או שאחרים לא מקבלים ואוהבים, להביע את עצמי בקבוצה ומול קבוצה. יש לי לא מעט שיעורים בקבוצות קטנות בלימודים, מסגרות בתוך המסגרת שמכריחות אותי לדבר יותר, להחשף, להגיד, להיות חלק אבל עדיין להיות אני. זה מעלה הרבה קושי מבפנים, הרבה התנגדות של חלקים מסויימים ללהגיד דברים שלא יישמעו טוב, ללא להסכים ולבכלל להביע את הקול שלי במיוחד בסביבה "לא אוהדת" שלא כ"כ מתלהבים לשמוע מה יש לי לומר או שלא מסכימים איתי וקצת כועסים שאני מעלה קול אחר או בכלל.
מפתיע אותי קצת לראות כמה עמוק הצד הזה בי שרוצה לרצות אחרים, במידה מסויימת אני מרגישה שזה מין חותמת של המערכת שהייתי חלק ממנה כל כך הרבה שנים ואפשר לומר שבהצלחה רבה. קשה להיות שונה, קשה לי לפעמים להיות שונה. באחד השיעורים האחרונים המרצה דיברה על הנורמות החברתיות והסנקציות שהחברה מטילה עלינו כשאנחנו לא פועלים לפי הנורמות, כשחלק מהסנקציות הן פנימיות, מין ציות פנימי לסימן מוסכם, כמו ש"עושים לי פרצוף" ואני משלימה בראש מיידית חוסר שביעות רצון. כשחושבים על זה פולניות בנוייה כמעט כולה על סנקציות ריגשיות נפשיות וההפנמה שלנו אותן, אחרת זה לא היה עובד.
אני שונה בדברים מסויימים, בבחירות מסויימות, ומרגישה את השונות הזאת, אולי כי "חזרתי לנורמה" ואני מוקפת בסטודנטים וסטודנטיות שחיים לפי כללים וציפיות מסויימות, בשלבים מסויימים בחיים אליהם הם הגיעו ב"גיל הנכון", כשאני לא הרבה מהדבירם האלו. חלק מהדברים אני בוחרת מרצוני החופשי- מה שלא מתאים לי עכשיו, נוח לי במקום שאני ואני לא ממהרת לחפש זוגיות, כי לא מתאים לי עכשיו, למרות שצריך להתאים לי לפי "העקומה ההתפחותית" שרוב מי שסביבי חיי לפיה. את הסנקציות אני מרגישה, את השתיקות המביכות או השאלות החקרניות והחטטניות שלפעמים לא במקום, את הצורך שהוא לפעמים אובייקטיבי ממש לענות ולתת הסברים למה אני לא, ולפעמים הוא ביני לבין עצמי.
בסופ"ש פגשתי ידיד וחברה מהבית, היה נוח כ"כ פתאום לדבר בחופשיות, לא לחשוב, להעלות ולהציף קשיים, רגשות, ספקות והתמודדויות בלי חשש ובלי ביקורת חזרה עליי בשל כך. הרבה דברים משתנים והשתנו בחיי, הרבה סיטואציות חברתיות חדשות ומתחילות ויש בי משהו שכל הזמן מגשש את הדרך בתוכן, כ"כ התענגתי וחיפשתי את החברויות והקשרים המוכרים, הישנים, כאלו שאפשר ללהמשיך מאיפה שעצרנו בשטף.

הבוקר ירדתי במדרגות מאיזה משרד עלום באוני', ולרגע האוויר היה נעים וקריר ומלטף, השמש זרחה והיה לא קר ולא חם מדי, הדשא נפרס בפני והרגשתי את הרוך האופטימי הזה, את הרגע הבהיר הזה שבו אני מבינה ורואה טוב כ"כ ורכה כ"כ כלפי עצמי.
לפני הרבה זמן הלכתי לראיון קבלה לתואר המסויים שאותו אני באמת לומדת, זה היה באמצע תקופה לחוצה וקשה בעבודה, ישבתי בבוקר בקפיטריה מחכה לראיון שלי, ולרגע הדשא היה ירוק כ"כ, השמיים כחולים כ"כ ואני יכולתי לראות עולם אחר וחיים אחרים בשבילי, רחוק מכל מה שהיה היומיום הכבד והבוצי שלי אז. צילמתי את הרגע ההוא בפלאפון והוא שמור אצלי עד היום- תמונה "סתמית" ואפילו מוזרה של דשא ושמיים בקיץ. אני זוכרת איך דמיינתי לעצמי חיים חדשים, חלמתי לעצמי עולם אחר של תוכן והתכווננות ונכונות והתמונה היתה סמל קטן לרגע קטן שרציתי לקחת איתי חזרה. הבוקר חייתי אותה מחדש לרגע, סתם ככה.
לפני שנסעתי ללימודים בחו"ל דמיינתי לעצמי הרבה פעמים את החיים שיהיו לי, הרגשתי איך אני עובדת קשה עכשיו כדי ליצור לעצמי חיים חדשים במקום שרציתי ולימוד של מקצוע שנורא רציתי, הייתי לפעמים ממש כול כולי ברצון ובבניה ובעשייה לקראת החיים החדשים האלו.
כשהגעתי לשם באמת הפחד הכריע אותי הרבה פעמים ואני נתתי לו להפוך את כל מה שאני לפחד, חרדה ולחץ ממה יהיה ואיך יהיה ואיך אתמודד עם זה. לא לננתי לעצמי שום מרחב ללמוד, לגדול, לנסות, למצוא את המקום שלי, היה בי חלק שציפה כל הזמן שאסתדר כבר, שאסמן וי על כל דבר ש"צריך". נכנעתי לתחושות הלחץ הסביבתי שלי.
זה לא נכון בכלל להגיד שעכשיו אני אחרת לחלוטין, ש"הבראתי" מאיך שהייתי שם והנה הכל טוב ויפה. הכל עוד שם, בדיוק כפי שהיה כשחייתי בחו"ל, אבל ביחד עם זה יש עוד הרבה דברים אחרים שמאזנים, שמאפשרים ושמקבלים את הטוב ואת הרע.
אתמול בספרייה מצאתי והתחלתי לקרוא את "עקרון הרצף" כבר כמה זמן שאני נורא רוצה לקרוא אותו, אבל לא יצא לי כ"כ, ואתמול קראתי את ההקדמה והפרק הראשון בלבד במקרה כשחיכיתי לספר אחר שיתפנה, וכל כך הרבה דברים נפלו למקומם.
היא כותבת בהקדמה על הפחד שלנו כמערביים, על הלחץ שלנו ועל הציפייה שיהיה רע והמירמור, איך שהם היו צריכים לסחוב קאנו על סלעים וכמה היא והאיטלקים שהיו איתה התמרמרו, פחדו מכך מראש וקיללו כל הדרך, בעוד המקומיים צחקו ונהנו בעיקר במהקטעים הקשים.
יום לפני זה היתה לי שיחה טעונה עם חברה שהקשר בנינו טעון, אני אמרתי כמה הקשר בנינו קשה לי והיא כעסה על איך היא מנסה וחולה ובקושי מרימה את האצבע ועדיין עונה לי כדי שלא אעלב ממנה ואני לעולם לא מרוצה. לרגע כעסתי על ה"פולניות" הקורבנית הזאת שבאמירה שלה, ואז זה עבר בבת אחת, כאילו השלתי מעלי את הכעס והמרירות והקושי, פתאום הרצינות ירדה, הכאב ירד ונהייתי רכה מבפנים ומקבלת מאוד.
כמה דקות לפני בשיחה שלי עם החברה ההיא היא שאלה אותי מה קשה לי, אני לא זוכרת מה עניתי לה, אבל השאלה הזו הולכת איתי מאז- מה קשה לי? יש כל מיני דברים שיש לי קושי איתם ובהם, סיטואציות בעיקר, חוסר בטחון, חוסר ודאות. הגיע הזמן שאעבור עליהם ואסביר לעצמי מה הקושי שלי בכל מצב ומקום כזה.
המשפט הצהוב אומר שהאושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר. זה נכון כ"כ להיום ולעכשיו ולעצמי. האושר תלוי רק בנכונות לאושר, ואם נרצה לעולם לא נהיה מאושרים.
יש לי תחושה מסויימת שהאנשים שמקיפים אותי רודפים ומחפשים כל הזמן את הנוחות האולטימטיבית- שדברים יסתדרו איך שהכי מתאים להם, מתי שהכי נוח להם, כמה ואיך שהם רוצים. כל פעם שזה לא קורה (ולרוב זה לא קורה, כי הנסיבות והחיים לא מתסדרים כדי להתאים עצמם ללו"ז שלנו) הם מגיעים בכעס ומירמור ועויינות אפילו. זה מצריך ממני הרבה אנרגיות, הניסיון להבין מה נוח לי, מתי נוח לי ואז הניסיון להגן בכל מחיר ודרך על הנוחות שלי.
נראה לי שהרבה יותר קל לי לנסות לקבל ולזרום עם השינויים מאשר לנסות לכופף אותם שלא ישנו אותי וישנו לי.

מתוך אמונה שאני שווה את זה,

נראה לי שהרבה יותר קל לי לנסות לקבל ולזרום עם השינויים מאשר לנסות לכופף אותם שלא ישנו אותי וישנו לי

אני מתקדמת מהר ב"עקרון הרצף", באיזשהוא מקום אני מרגישה שהספר והתיאוריה שלה רק אומרת במילים דברים שאני כבר יודעת, פתאום הרצף האנושי שהיא מדברת עליו הרבה בספר מחבר הרבה מאוד דברים שעלו בי ועברו לי בראש במהלך השנים ובזמן האחרון, זה מסביר הרבה תחושות שעברו בי וחוויתי.
יש בזה משהו נחמד ונעים, להרגיש שהידע נולד מתוכי בתיווך של מישהו אחר, אבל גם מאוד מטלטל חזק ומטלטל.
פעם באחד השיעורים האקספרמינטליים בבית הספר שלמדתי בו, שניסה להיות מתקדם מאוד בתוכניות לימודים מסויימות, באחד השיעורים פילוסופיה השונים, כשהמורה הסבירה לנו על שפינוזה ותפיסת המציאות והיהדות והקריאה לנו טקסט סבוך ומתפתל אחת הבנות זעקה פתאום שנמאס לנו מכל הפילוסופיה הזאת, שיעזבו אותנו קצת כי אולי בא לה בכלל לגדל תותים. לזכותה של המורה יאמר שהיא לקחה אותה ברצינות רבה ובשיעור הבא אכלנו תותים ועברנו לדבר על הפילוסופיה של החיים הרגילים שלנו.
מאז הרגע ההוא של הזעקה שבא לי לגדל תותים לא עזב אותי. מדי פעם כשאני עושה דברים, הולכת למקומות ו"מרחיבה את אופקיי" אני מרגישה את הזעקה הפנימית הזאת, זאת שאומרת שכל הסיבוך הזה, כל התילי תילים של פילוסופיות ושל מערכות ושלבי חיים ודברים שצריך לעשות מרחיקים אותי ממי שאני וממה שאני רוצה להיות, מהרגעים היפים באמת וההפשוטים באמת.
עד עכשיו קראתי לקולות האלו עצלנות, פחדנות ומעצורים בעצמי, אבל גילוי רעיון הרצף האנושי שלידולף מסבירה בספר גורם לי להבין שהחיים שלי כפי שאני חיה אותם היום מאוד רחוקים ממה שחלקים מסויימים בי מצפים וצריכים שהחיים יהיו, אלו החלקים האלו שמדי פעם מרימים את הראש ולא מבינים מה אני עושה במקומות מסויימים, בדברים מסויימים, במיוחד כשאני צריכה לתפקד במערכות מורכבות של חוקים, של ציפיות ושל מטלות שרחוקות מאוד ממה שאני, שנופלות מאוד מגבוה ורחוק. ברגעים האלו הקולות שקוראים בי לפשטות בקשרים אנושיים, בציפיות, בחיי ביומיום ולעצמי שלמה יותר מרימים את הראש ולא מצליחים להבין איך הגענו לכאן.
חוץ מזה ששמתי לב שיש לי חברה שמאוד מטיחה בי האשמות בזמן האחרון, קשה לי מאוד עם זה, בעיקר כי יש בי חלק שלוקח עליו את האשמה והאחריות שהיא מטילה עליי- לזה שאני "מכעיסה אותה" כשאני אומרת דברים שהיא לא מסכימה איתם, לזה שאני מעייפת אותה כשאני לא מרוצה מדברים מסויימים שהיא אומרת ובכלל מהתלונות שלה על הזמן שהיא משקיעה בי, כדי שלא אעלב כפי שהיא אומרת. יש בי חלק שרותח ונעלב נורא מכל האמירות האלו שאני שומעת ממנה שוב ושוב. משהו בי כועס כי אני מרגישה שאני מאפשרת לה להתייחס אליי ככה, שאני בוחרת לקחת אשמה שהיא מטילה עליי.
העלבון הוא עלבון אמיתי וצורב למדי.
והמשפט הצהוב אומר היום שאי אפשר להשפיע בלי להיות מושפע , האמת שאני חושבת בעקבותיו שאני בתקופה שדברים מאוד משפיעים עליי, מעט מאוד מחשבה שלי מושקעת למחשבה ולאמונה שיש לי השפעה גם על הסביבה.

נקודה למחשבה-
ליחה ושיעול ובגלל תחושה של גודש באף ובדרכי הנשימה לבסינוסים.
ברור שזה כי הגזמתי עם המוצרי חלב בשבועיים האחרונים, וזה שהורדתי אותם בחצי מאוד עזר, אבל...
יש לי הרבה להגיד, הרבה דברים שמכבידים עליי מבפנים, ואין מי שיקשיב, לא מי שאני רוצה שיקשיב לפחות,
אז מצטברת ליחה כבדה, ואני משתעלת כי זו הדרך הפיזית של הגוף לנסות להקל קצת.
יש בי חלק שחברויות קרובות מאוד חשובות לו, והחלק הזה בי כואב את אובדן של חברות (לא קרה לחברה כלום, סתם הפסקה יזומה של הקשר בנינו), מכאיבה ככל שתהיה, כאילו זה אובדן ממשי כמעט.
אולי אם ארשה לעצמי לכאוב את האובדן של בן אדם שאני מחבבת מאוד מחיי (וגם אוריד מאוד צריכת מוצרי חלב) אני אתן לשיעול לעשות את שלו ולעבור.

יש בי הרבה עצב שנורא רוצה לצאת בימים האחרונים, ממש תחושה של כובד ובכי, הרבה מוסיקה רכה והרבה חיפוש אחרי רכות. כ"כ הרבה יותר נוח לי לקבל את זה פתאום, לא לנסות להיות שמחה, לא לנסות להתנגד ולא להתגבר על זה כמה שיותר מהר. אני מאפשרת לעצב לעלות ולהיות ככה כמה שהוא רוצה.
שבוע שעבר חשבתי על הנושא של פסיכולוגיה חיובית, זה משהו דיברו איתנו עליו בשיעור לפני כמה זמן, על איך אנשים נוטים לראות יותר את הרע ופחות את הטוב, לשם דגש על הרע הרבה יותר מאשר על הטוב. באותו שבוע חברה טובה שינתה את המשמרות שלה בעבודה כדי לפגוש אותי ורק אחרי שדיברו איתנו על זה בשיעור הבנתי שאני רואה רק את מה שאני לא מקבלת מאנשים ואני מרגישה שיש בי צורך לקבל, רק אז הצלחתי לראות ואפיל ולהעריך את המאמץ של החברה שלי עשתה כדי לראות אותי ושנפגש, רק אז הבנתי כמה אנילא רואה את זה, כמה אני עסוקה הרבה יותר באיך אנשים אחרים בחיים שלי לא מוכנים לעשות את המאמץ הזה.
חוץ מזה הסמסטר ממשיך בגדול, אני ממשיכה איתו. אני מרגישה שיש בי הרבה חלים שמשתנים, שאני משתנה כל הזמן או יותר נכון מאפשרת את השינוי הזה.
הדבר הבא מבחינתי זה לאפשר לעצמי להיות שונה, לקבל את השונות מאחרים. אחת המנחות באחת הקבוצות שאני משתתפת בהם בהקשר של לימודים אמרה לי שביקורת זו האינטטונציה שאני בוחרת לתת לדברים שנאמרים בקבוצת דיון שלנו, גם שוני ותחושה שהשוני הוא רע או מבדיל אותי לרעה מאחרים הוא משהו שאני "מלבישה" על המציאות.

הדבר הבא מבחינתי זה לאפשר לעצמי להיות שונה, לקבל את השונות מאחרים

@}

לא התכוונתי ליצור קשר עם אותה אחת מהעבר, האמת שזה באמת קרה בטעות, שילוב של פליטת יד פרוידיאנית ובעיה טכנית בפלאפון שלי, אז התקשרתי והיא חזרה אליי והציעה שניפגש מחר, לצורך כך אני צריכה לחזור מוקדם יותר הביתה. קבענו שנדבר, תלוי באם יהיה לי שיעור תגבור או לא, כנראה שלא, ועכשיו היא לא עונה.
אני מודה שיש בי חלק שמתעסק בזה מאז השיחה בנינו ביום שני, קול קטן שתוהה אם היא תענה, אם היא באמת התכוונה לכך, או שזו שוב אמירת שווא.
יש בי פחד איום מדחייה, דחייה מפורשת אצלי ככישלון, שני הדברים יחד יוצרים עצב וכאב גדולים וכבדים.
אז התקשרתי לחברה הערב, ידעתי מניסיון עבר איתה שרוב הסיכויים שלא תענה, ובאמת היא לא ענתה, אני באמת מרגישה את הבועת עצב הפנימית מתנפצת ונשפכת לכל עבר ו... כלום.
אני עצובה כרגע, זה בסדר גמור ואפילו טוב, להרגיש ולא לעצור את הגל רגש מרגיע אותי בצורה מוזרה כזאת, קצת בא לי לבכות, כי בכל זאת דחייה זה לא דבר נעים במיוחד, וברמה נמוכה ופשטנית מזה- לא קיבלתי משהו שרציתי וזה קצת מבאס, וזהו. אלו רק חלקים מהשלם, מהחוויה שלי.
כשסגרתי את הטלפון כעסתי עליה קצת, הרי קבענו לדבר היום, היא יודעת שאני חוזרת הביתה מוקדם במיוחד בשבילה ומפסידה זמן לימוד בספריה בגלל זה, משהו בי כעס נורא כי התחושה שלי היא שאני מנסה יותר להיות חברה שלה, משהו בי מרגיש דחייה תמידית ומתחיל או ממשיך להגיד שזה פשוט לא שווה את זה, את המאמץ והזמן והאנרגיה שאני משקיעה בלנסות לשמר קשיר איתה, וזהו.
למה כל זה חשוב?
כי נתתי לתחושות האלו לבוא, להתקיים ולהציף אותי קצת, כי נתתי לפחד לדבר ושאלתי אותו למה הוא וממה הוא מנסה להימנע כ"כ, וכשזה קרה סוג של ראינו יחד שאפשר לחיות את זה. חשבתי היום על איך אומרים לנו מגיל קטן שזה לא נורא כשכואב לנו, שלא צריך לבכות כשעצוב או קשה לנו ובכלל שצריך לעמוד בכאב בשקט, ועכשיו אני צריכה לעשות את הפעולה ההפוכה, להגיד לעצמי שזה בסדר, שכל החלקים והתחושות האלו הן לגיטימיות ושהכי טוב לי לבכות כשכואב לי, לכאוב כשמשהו כואב ולהתאכזב כשמאכזבים אותי, רק ככה אני יכולה להמשיך הלאה בחיים.

רק עכשיו שמתי לב לזה שלא הייתי כאן כבר די הרבה זמן, לא כתבתי.
הלימודים מעסיקים אותי הרבה, עוד מעט סוף הסמסטר ותקופת הבחינות ויש הרבה דברים לעשות. עכשיו זה הזמן להתפקס על הלימודים ולעבור למצב נפשי של ריכוז ומרכוזז עצמי על המשימות שאני צריכה לעשות, יש משמעות מיוחדת לזמן הזה בגלל איך שחוויתי את חווית הלימודים בחו"ל. נראה לי שקודם כל אני צריכה לעשות לי סדר בראש ובזמן, לפני שאני צוללת ללימוד רציני ואמיתי לקראת המבחנים.
היה לי יום ארוך בלימודים היום, בעיקר יום מתיש. אני נורא משתתקת בקבוצות ויש לי הרבה שיעורים שבהן צריך לדבר ולתפקד בקבוצה. יש בי משהו שנורא קשה לו עם זה, עם הצורך לדבר, עם המנחים שבוחנים אותי ומסתכלים על כמה אני תורמת לקבוצה ובעיקר לא, עם התחושה של הלחץ להגיד משהו, להוביל משהו, להיות חלק, גם קשה לי עם הקושי עצמו- עם הלחץ להיות מה שאחרים רוצים שאהיה.
יש בי משהו שנורא מאשים את עצמי בדברים כאלו, וכמה מהמנחים בחלק מהשיעורים מאוד מועדדים את זה כשהם שולחים מבטים חודרים ומבקשים שנחשוב טוב עם עצמנו למה אנחנו לא לוקחים אחריות על גורל הקבוצה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שלא תמיד זו אני, לא תמיד זה החלק הביישן שלי, שלא רוצה להגיד דברים קשים לאחרים, שלא רוצה לצאת מעצמו. קשה לי במידה מסוימת, ואני יודעת שאני נותנת לקושי הזה להציף אותי לפעמים, כשהסביבה שלי לא מעודדת פתיחות, אני נאטמת וסוגרת את עצמי בפני הסביבה כשאני קולטת הסביבה קצת עוינת או לא מעודדת הפתחות.
המשפט הצהוב אומר שבאופן טבעי כולנו שייכים, ואני תוהה מה זו השייכות החמקמקה הזאת, יש בי משהו שרודף אחרי השייכות כבר לא מעט זמן, מנסה להרגיש "חלק מ...", להרגיש שייכת.

התכוונתי לכתוב כבר כמעט שבוע, אבל איך שהוא תמיד לא יצא, לא בטוחה למה, אבל זרמתי עם זה.
הימים עוברים, המבחנים מתקרבים מאוד ואני לומדת, אבל לא רק.
יציא לי להתמודד לא מעט עם איך אני כשאני חולה, עם איך שאני מול הממסד הרפואי ומול עצמי בסיטואציות האלו. מחלות מוציאות ממני את החלקים שצריכים אישור מאחרים, אין אישור יותר מובהק וממשי מאשר "חותמת" של מחלה מרופא. כמעט שבועיים התלבטתי עם עצמי האם ללכת לרופא בכלל- האם הכאב מצריך את זה שאתלונן עליו בכלל, יכול להיות שאני מגזימה, כי תמיד יש בי קול שאומר שאני מגזימה והכל יעבור, ואין למה. זה שכואב לי ומפריע לי משהו לא מספיק. אח"כ הקבעתי והלכתי. הכל היה מהיר ותמציתי, אני הכנסתי את עצמי לשאלה "למה באת", הרופא כיוון למה יש לי עכשיו, ולא לפני חודש, חודשיים או בכלל. לא עניין אותו מי אני, רק איך זזים המפרקים האמורים, שתי דקות וכבר הייתי אחרי. קיוויתי למשהו מעמיק יותר, קיבלתי אנטיביוטיקה והבטחה שאם זה לא יעזור אולי אשלח לפיזיותרפיה.
האנטיביוטיקה עשתה אותי חולה ואומללה מאוד, הפסקתי לקחת אחרי חמישה ימים אומללים, עדיין כואב לי, כי היציבה שלי לא נכונה, אנטיביוטיקה לא תשנה את זה.
יצאתי מהרופא ההוא עם תובנות קטנות על היחס שלי לאחרים, לרפואה ולעולם בכלל.
רופאים גורמים למשהו בי להרגיש במבחן- יש נכון ולא נכון, אני צריכה לענות את התשובות הנכונות לפי מה שהם רוצים לשמוע. לרוב אני ננזפת שבאתי סתם, שאני גרמתי לעצמי את החולי במשהו שעשיתי או לא עשיתי, שאין לי כלום ובזבזתי את זמנם. ועדיין אני ממשיכה ללכת כי דברים מפריעים לי- כאבים, יציבה, פריחה וכ"ו. כל פעם אני מקווה שהפעם זה ייפתר, שאני עוזרת לעצמי. כל הסיטואציה הזאת היא ניסיון שלי לבקש עזרה, עם רופאים זה סוג של קל, אבל מאוד כואב לי, אני מודה שיש בי משהו שנפגע כל פעם שמפגש אצל רופא נגמר ככה.
בלימודים אחת המרצות הביאה לנו מחקר שהראה בבירור שרופאים נוטים לזלזל הרבה יותר בנשים שבאות אליהם מאשר גברים, נשים נוטות להחשב לבכייניות והיסטריות בתלונות שלהם, אח"כ אותה מרצה דיברה על הראיון הרפואי והציגה משהו דומה למה שקרה לי שבוע שעבר עם הרופא שהלכתי אליו, לרגע אני שמחה שבחרתי במקצוע הכי הוליסטי במקצועות הרפואה.
חוץ מזה בי הרבה התעסקות במקומות- במקום של כל דבר בחיים שלי, מקומות פיזיים ונפשיים של דברים. הסמסטר כמעט נגמר ולכל שיעור נוצרה כבר המשבצת שלו בראש שלי- המטלות שקשורות אליו, הכיתה שבה הוא מתרחש, האנשים שאיתי והדינמיקה בנינו, קשה לי לחשוב על זה שהכל הולך להשתנות עוד פחות משלושה שבועות. כשהרבה דברים משתנים בחיים שלי בבת אחת, יש בי חלק שנאחז במה שהוא יכול להאחז, במה שנשאר, שמוכר, שעדיין אני כפי שאני מכירה אותו. כשעברתי לחו"ל לא היה לו במה להאחז, ואני לא הרשתי לו בכלל לנסות, עכשיו אני מנסה יותר, הוא מרגיע אותי בתמורה.
המפשט הצהוב אומר "קירבה ללא קרב" וזה מעלה בי מחשבות על הימים שלי- לפעמים אני לא מדברת עם אף אחד, ולפעמים יש ימים מלאי אנשים וחברתיים מאוד. זה בסדר, עכשיו זה בסדר. הרבה זמן הלכתי עם הקול שליווה אותי בימי בית הספר שאני לא "חברותית" מספיק, עכשיו אין לחץ, כזה בא זה בא, כשזה לא זה לא. עדיין יש בי משהו שמתקשה מאוד להיות עם אנשים, הורדתי ממנו את הלחץ, נותנת לחלק הזה להיות, וזה בסדר. זה נראה טריוואלי כ"כ להתרחק מאנשים לפעמים, אבל זה לא היה ככה בשבילי.
הרבה דברים קטנים כאלו בשבילי הם צעדים גדולים, רק כשאני מספרת לחברים עליהם בפליאה אני מבינה שלאחרים זה מובן מאליו. אני אוהבת את התובנות הקטנות על עצמי.

הלימודים מאוד מציפים, המבחנים מתחילים עוד מעט אז זה צפוי מאוד. בצורה די מפתיעה אין בי קול שתוהה האם אני במקום הנכון, אני פשוט פה, לומדת מה שאני לומדת ועושה כמיטב יכולתי. יש בי לחץ מסוים בגלל המבחנים, התנאי סף קשים בתוכנית שאני לומדת, מעיפים מהחוג אם נכשלים בכמה מקצועות, הגדולים והחשובים ביניהם, ובכלל מבחנים באוניברסיטה נחוו אצלי כדבר נוראי ואיום בחו"ל, זה מוסיף לחץ. המספרים מכמתים את ההצלחה ביחס לאחרים.
בשבועות האחרים שמתי לב שיש בי משהו שלא מספיק שלם עם עצמי מול אחרים, מדי פעם אני נתקפת בגל של פיקפוק עצמי במה ואיך שאני עושה, זה לרוב יקרה מול אחרים שעושים אחרת ו"משווים" או סיטואציה שמשווה אותי אליהם, או אפילו סתם מצב או מקום שבו הם בוחרים אחרת ממני, אם או בלי לבקר אותי על הבחירה שלי. לפעמים השונות הזו משתקת אותי קצת, מאיימת עליי. יש לי תחושה שאני צריכה לעבוד יותר על לחזק את עצמי בעיני עצמי, להיות יותר שלמה עם מה שאני עושה, עם מי שאני ואיך שאני מתנהלת, לסמוך על עצמי שאני בוחרת בדרך הנכונה ויודעת להקשיב למה שנכון לי. לפעמים נדמה לי שזה קצת מין קושי שלי לצאת מהצייתנות והתחושה שצירכה להיות אחידות, הרבה שנים הייתי במסגרות שמעודדות לאחידות, שמציבות סטנדרטים אחידים לכולם ופועלות בגישה שיש משהו שנכון וטוב לכולם, שנים התמודדתי מול ועם "הנורמה" החברתית, ההתנהגותית וכ"ו.
ויש גם דברים טובים, מדי פעם אני מרגישה טוב, פשוט טוב ונחמד, בין הלחץ מהמבחנים, בין החובות השונים שלי לכל מיני מקומות, אני מצליחה לנהל שיחה טובה עם מישהי, לבלות עם חברה, למצוא אנשים שנחמד לי להיות איתם.
ועדיין להגדיר מישהו כחבר או חברה שלי מרגיש למשהו בי מאוד רגיש וטעון.
חוזרת ללימודים.

יום לימודים בפיג'מה, עוד שבוע מבחן גדול, הכי מלחיץ מבין אלו של סמסטר א' ושנה א' בחוג שאני לומדת.
אני עייפה, מרגישה שאני לומדת ולומדת ולא מגיעה לרמת הבנה שנדרשת ממני, ובכלל הערב כבר איבדתי ריכוז, אין לי כוח יותר, קר לי ואני עייפה.
הייתי אמורה ללכת ללמוד גם עם אחרים היום וזה בוטל, וכשלא היה גורם חיצוני ש"יחזיק אותי" קצת נשבר לי ונשברתי קלות.
בנוסף עוד צל קטן של בעיה טכנית שתהיה לי מחר, כל זה ביחד ולינק לפרקים של סידרה שאני אוהבת במיוחד, הוציאו אותי מפיקוס.
אני מנסה לחשוב איפה הייתי היום לפני שנה, מנסה לחשוב לאן הגעתי, אין בי רגע של "חרטה" על זה שקשה לי עכשיו, שאני עמוסה במטלות, באחריות לאחרים, בלמידה ומבחנים.
לפעמים קשה לי לחשוב שככה- בלימודים, לחץ, שינון ועבודה קשה ומייגעת מעל מחברות וספרים, אני מגשימה את עצמי.
קשה לראות איך כל מבחן שאעשה ואעבור בקורסי מבואות יקדם אותי לעבר המקצוע שבחרתי בו.
ובכלל הסמסטר נגמר בתחושה שיש לי הרבה מה לעבוד עליו עם עצמי, הרבה דברים מעבר ללימודיים שאני צריכה לא לשפר או לתקן, אלא ללבן ולהתמודד איתם, כי הם עולים ואני צריכה כלים אחרים או חדשים להתמודד עם מה שעולה.
ופיזית אני עייפה ומזניחה נורא את עצמי בהרבה מובנים, אבל חייבת לעבור את המבחנים שלפני, אז הכל נדחה עד מאוחר יותר, ועד שלא דחיתי משהו וקבעתי תור, לא בטוח שאוכל להיכנס לרופא מחר, בגלל בעיה טכנית שלי מול הקופה שלא שמתי לב שנוצרה בכלל.
ובכל זאת, אני מרגישה איך המחשבה שלי יוצרת מציאות בשבילי- האפשרות של כישלון במבחנים לא עולה על דעתי, אני לא מדברת עליה עם עצמי, לא חושבת עליה, היא איננה בעיני, וזה טוב, כי יש בי משהו שיוצר תרחישים רעים בכל מקום שבו זה אפשרי, ונלחץ הרבה מראש (כמו עם מה שיהיה מחר עם הרופא), אבל הפעם לא, אני לא מתעסקת ב"מה יקרה אם" כי אני כאן- בלמידה. זו התקדמות קטנה אך מספקת למדי בשבילי עכשיו.

וואו איזה בלוג מדהים.