הגיע הזמן לחיות טוב

[קואלה*]

כתבתי לשושה בלילה איך אני מרגישה
ובבוקר הוא התקשר.
היתה שיחה טובה. הוא הסכים להקשיב ולהבין שאני לא מתיחסת אליו כאל כספומט, אלא כאל שותף לדרך.
שגם אם נחליט להיפרד תמיד הראה בו השותף שלי לגידול הילד
והפעם הוא גם הסכים לשמוע שאני לא ביקשתי כסף לדירה, אלא לבדוק ביחד מהו התקציב והאם אפשר לשנות סדרי עדיפיות ולחסוך בדברים אחרים,
כדי למלא את הצורך הכל כך ראשוני וחזק שלי לבית נעים ושקט. יציב
סוף סוף אני מרגישה שאני מצליחה אחרי המון לזמן לגעת בנשמה של שושה ולא בחומה הקשה שלו
אנחת רווחה.
אפילו הרעש מבחוץ קצת יותר נסבל
(לא הלכתי לעבודה כי לא ישנתי בלילה והילדים מהבי"הס ליד בהפסקה)
הצהוב שואל אותי: מה את רוצה?
ואני חושבת שהכוונה היא האם אני רוצה את שושה. באמת
כי עדין שקראתי בפייסבוק שלאקס שלי נולדה לפני כמה ימים תינוקת שוב כאב לי
ועדין כשהחזקנו ידיים בבית קפה אחרי הפסיכלוג שלו הרגשתי את המתח הזה.
את ההבדל הבלתי נסבל הזה שלגעת באקס היה מרגיע אותי ונעים ולמה, למה לעזעזל המגע עם שושה גורם לי מתח?
ממתי זה התחיל? האם זה היה מהתחלה? האם אפשר לגרום לגוף שלי לאהוב את המגע שלו?
ואני רוצה לצוות על הגוף שלי לאהוב את שושה, אבל הוא לא מוכן להקשיב לי. הוא מוכן להמשך, זה כן
אבל לא להרגע מליטוף רך ואוהב
אוף, למה?!
יכול להיות שזה לא שהמגע של שושה מעצבן ושל האקס היה נעים, אלא שאולי הגוף שלי מספר לי את הכעס שלי עליו
או יותר נכון את הכעס שלי על עצמי שבחרתי בבן זוג שלא מתאים לי
ואם הוא לא מתאים לי, אם זאת המסקנה, למה אני לא מסוגלת להשלים איתה?
כי בלעדיו לא יהיה לי כלום?
האם זאת האמת?
מה אני רוצה?
אני רוצה לאהוב את שושה.
ואני רוצה להפסיק להתגעגע לאקס אחרי 8 שנים!!
ואני רוצה להפסיק להשוות בינהם
כי האקס הזה לא נראה יותר טוב (טוב נו, אולי קצת) אבל בכל אופן שושה נראה טוב לדעתי ושושה עשה איתי ילד, דאג לי, פירנס אותי, אז איך לעזעזל האקס הזה שלא רצה איתי שום קשר רציני שלא היה ראוי לאהבתי מצליח עדין (!) להשתלט לי על המחשבה ומפיל את שושה בנוק אווט?
למה בחור מצחיק שיש לו דברים מענינים לומר נחשב בעיני יותר מבחור טוב שרצה והקים איתי משפחה?
וגם אם התעלמתי אז מליבי והתפשרתי כי כל כך רציתי כבר משפחה, או שכל כך רציתי לשכוח את האקס
גם אם כן, המעשה כבר נעשה. היום יש ילד
אז עכשיו אני רוצה לראות בשושה אהבת חיי, לא רק לחוש כלפיו חמלה
רוצה ולא מצליחה

[קואלה*]

8 שנים אחורה: האקס שלי "זרק" אותי. אבל המשכנו להיות בקשר
אולי העלבון דחף אותי לחיבוק של שושה? אולי העלבון הזה הוא זה שמחבר ביננו וגם זה שמפריד?
מה אני עושה אם העלבון הזה?
But I'm a creep
והצהוב מזכיר לי שבכל מקרה, לכל אדם, יש מקום

[קואלה*]

שושה לא מדבר עם אף אחד על המצב. לא משתף
הוא גר אצל אמא שלו והוא לא מדבר איתה
עכשיו גם הוא נגמר הכסף של הסטרטאפ של חבר שלו והוא חושב להמשיך לעבוד בלי תשלום תמורת הזכות לאופציות אם יהיה מתישהו גם משקיע וגם אקסיט
היצור מטורף...הסיכוי לאקזיט 3% מבחינה סטיטסטית. כל חודש בלי משוכרות- לשבור חסכונות ואחר כך לקחת הלוואות
אני מנסה לשכנע אותו שזה התאבדות כלכלית. שלפחות יתחיל לחפש עבודה אחרת, אבל הוא לא מקשיב לי
אני מבקשת ממנו לחשוב בהגיון ולהפריד את הרגש.
"האם ההית מהמר בקזינו על 100 אלף שקל תמורת 3% סיכוי לרווח של מליון וחצי ש"ח?
כי זה מה שזה מבחינת המספרים"
והוא אומר שהוא צריך זמן לחשוב על זה, אבל או שהוא עובד, או שהוא עם הילד או שהוא רואה קצת טלווזיה ונרדם
הוא לא חושב. הוא מנותק
והוא לא משתף גם בזה גם אף אחד
ואני מפזרת חיוכים מסביבי, ימי הולדת, תינוקות נולדים, עם האמהות של החברים מהגן ולא אומרת כלום
לא שהתפרקה לי המשפחה ושושה עזב את הבית, לא המצב הכלכלי, לא שאני לא יודעת איפה אגור בעוד 3 שבועות שנגמר לי החוזה
מרגישה כמו תאונה חזיתית בסלאו מושן
מבינה עכשיו את פרוש החלום המזעזע על החמור שחלמתי לפני כמה ימים וכתבתי בדף חלומות ומשמעותם

פעם מזמן ב2006 לפני הילד כשעוד יכלנו לקנות בקלות יחסית וילה בשרון, הוא דירה במרכז
ושושה פחד לקחת משכנתא ואז הוא אמר לי שאף פעם לא יהיה לנו בית
אבל למה, שאלתי: "אנחנו אנשים משכילים, אתה מרוויח טוב. למה?"
וזאת כאילו נבואה שמגשימה את עצמה
מאז שאני ילדה אני מפנטזת על בית משלי. אף פעם לא פינטזתי על חתונה, תמיד על בית
והנה אני כבר באמצע החיים ואני לא שום סיכוי להגשים בחיי את החלום הזה

[ורד_דרור*]

קואלה, כל הכבוד על המהלך שעשית ועל הדרך שאת עוד עושה.
פעם מישהו אמר לי שאי אפשר לרצות לאהוב מישהו כי זה בכלל לא עניין של החלטה. אפשר אולי לפתח הערכה וקירבה שהם אלמנטים חשובים בזוגיות, אבל אהבה - היא באה בלי שמזמינים אותה.
לגבי בית בזול -במרכז באמת אין. בחיפה אפשר עדיין לקנות דירת 3 חדרים ב 400000 ויש שם נוף נפלא כמעט מכל חלון, וחיפה היא אחלה עיר. בטח יש עוד מקומו זולים אבל לא במרכז.
יישר כח, קואלה

[שוכרת*]

אוי רציתי רק להביע הזדהות בעניין הבית ולהזכיר מכאן מרחוק שתמיד כשמגיע הזמן להתפנות מדירה בשכירות הכל מתערער.
זו לא את ולא המצב ביניכם זו הארעיות הזו שמטלטלת. הצורך לחפש ולכתת רגליים וכוחות וגוף ונשמה בשביל לחפש את המקום שבו תגורי מחדש ואליו מתנקזות התקוות, והרצונות וההבנה שהמשאבים מצומצמים וכל ההתגייסות המחודשת הזו והרצון להתחיל מחדש אל מול המציאות שבה הדירות מזוויעות והמחירים חונקים.

אבל אבל אבל באמתש אחרי שמוצאים ואחרי שחותמים ואחרי שמעבירים את הכל, נהיה שוב רגוע ושקוף בעיניים. ולא משנה לאן עוברים, ואם יש מזל ונחישות גם מוצאים מקום טוב יותר שמרחיב את הנשמה בחזרה למקומות הטבעיים לה.

חיבוק!

[קואלה*]

ביום החופשי היחידי שלי בשבוע שבו אני אמורה לעבוד מהבית|+סידורים+לנקות את הבית שוב כמו בשבוע שעבר ולפני שבועים ביזבזתי על לראות דירות. דירה שרציתי וכבר קבעתי עם בעלת הדירה נסגרה עם דירים שהקדימו אותי וראו אותה ביום שהייתי עם הילד. כל השאר היה לא מתאים. עוד שבועים וחצי ואין לי דירה
והילד גם נהיה מרדן וקשה קשה לי איתו. כבר אין כמעט רגעי נחת איתו
איפה נעים בגוף? לא נעים כואב לי בצוואר
הכיור מלא, המטבח מטונף, הכביסה נערמת.
בעבודה אני דוחה ודוחה ואת כל מה שאני צריכה לעבוד בבית כי אין לי זמן/כוח ורואה את הפיתורים מעבר לפינה
התחלתי לצבור מינוסים.
ביטלתי ביטוחים ופנסיות
בפגישה הקרובה הולכת לבטל את המטפלת. ממש אין לי כסף לזה (וממש מעצבן אותי שאני מרוויחה 50 ש"ח לשעה לא כולל השעות הרבות שאני צריכה לעבוד מהבית, הנסיעות דלק אחזקת רכב וזמן נסיעה, הישיבות והיא יושבת בבית שלה ומבקשת לשעה את מה שאני מרוויחה ביום עבודה. אולי גם אני אלמד להיות מטפלת, כי זה אחלה כסף)
לא, אני לא בפאניקה. ואני משאירה מקום לספק שהיקום ידאג לי
אבל אני מודעת לכך שלמרות שאני מנסה לקחת אחריות אני לא מצליחה לבלום את התדרדרות ולא למנוע את ההתרסקות על הפנים
אין שום תקווה כלכלית באופק,
אין אופק באופק
היקום לא שולח לי אף אחד. אשכרה כלום- כלום.
אפילו לא נס קטן. או רגע של חסד
אני יודעת שאני לא היחידה. ששבע לא יכול להבין רעב. שבקרוב יותר ויותר אנשים ההיו במקום הזה
אבל זה לא מנחם אותי, מה עוד שאין לי זמן לפגוש את אחי ואחיותי לניצול (ניצול כי המשכורת שלי בגובה דמי אחזקת הרכב של כל מיני פקידים שחושבים שאני צריכה להסתדר אם מה שיש ולקחת אחריות על חיי. נראה אתכם מסתדרים עם המשכורת רעב הזאת!!)
ואם נדמה לכם שאני כועסת אז נכון. אני ממש ממש כועסת
וקשה לי מדי בחיי

[קואלה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נמאס לי מהעולם הדפוק הזה. נמאס לי מהאתגרים הבלתי האפשריים האלו
למה הבאתי ילד לעולם הזה?
האמנתי שהאבא שלו ישמור עלינו וידאג לנו
אולי בכלל כל הנסיונות לשפר, להתמודד, לשנות הם חסרי טעם
זה הגורל שלי וככה זה

[קואלה*]

אמצע הלילה, התעוררתי להביא מים לילד ומתקשה להרדם
קשה לי ורע לי
שושה הזה- קודם גרר אותנו לגישור שלא הניב מלבד קושי ועצב שום הסכם ואחרי שהלכתי להתעיץ עם עו"ד של נעמת על ההסכם הבנתי שהמגשרת היתה על הפנים וההסכם לא הגיוני ואפילו לא מנוסח בצורה משפטית תקינה
עכשיו הפסיכלוג שלו שהזמין אותנו לטיפול זוגי ונראה לי די טמבל ומנותק
ובכלל, זה שהוא עזב אותי. זה שכל הזמן ציפה לדברים שיקרו כמו שהוא רוצה בקשר וכעס כשהיתה לי דעה שונה משלו
ועכשיו אני במלחמת השרדות. כל יום סופרת גופות
הקרבות קשים ומרים ואני מפסידה. רוב הזמן מפסידה רק מפסידה
ואני כמעט קרובה להניף דגל לבן, אלמלא הילד שלי. אני לא יכולה להשאיר אותו לבד מאחור
רק בשבילו אני ממשיכה
היום הייתי האשה הכי עצובה בעולם ולמרות זאת הצלחתי להיות אמא טובה. כל היום אמרתי לעצמי שאחהצ עם הילד להחזיק את עצמי. שלא יראה שעצוב לי ואני מתפרקת. לשחק איתו, לא לכעוס כי גם לא קשה והוא רק בן 3 וחצי לאהוב. אז קיבלתי משיכה בשיער עם החיבוק הראשון והכלתי ורצתי איתו בגינה כי היה יום יפה ושמעתי את כל מה שיש לו להגיד לי בארוחת ערב על יום המשפחה, לא מה שהוא סיפר לגננת ולא מה שלאבא: הוא לא אוהב שאבא ישן בבית אחר והוא לא אוהב 2 מיטות והוא רוצה עוד תינוקת קטנה אחות
מפני שחברים בגן שלו ובני דודים זה לא אותו הדבר והוא לא אוהב את סבתא
בעבודה היית על הפנים. בקרוב הם יגלו את זה ויפטרו אותי.
ואין לי זמן. אין לי זמן לעבוד ואין לי זמן לנקות את הבית, בטח שאין לי זמן לבלות לחשוב על אהבה חדשה
ככה זה נראה שנהרסים החיים. שיש לך שכל ישר ואת יודעת מבינה קורה לך ואת לא חיה בפנטזיות
ככה זה להפרד בלי תמיכה, שום תמיכה לא כלכלית ולא נפשית, בלי שישאירו לך בית, אם הורים לא הורים, אם בן זוג שבזמן הכי קשה מפסיק לעבוד
אמרתי לשושה אתמול בטלפון שאני קורסת שכל מה שיש לי זה כל חודש לצבור חובות למרות שאני עובדת מהבוקר עד הלילה
החיים האלו לא הוגנים כלפי.
אני יודעת שיש בעולם אנשים שנדפקו יותר. אפריקה, שואה וכאלה
אבל מסביבי אף אחד מחברותי וממכרי לא קיבלו כאלו קלפים, אף אחת ואף אחד לא מתמודד או מתמודדת עם כל כך הרבה קושי וסבל ועם כל כך מעט אפשריות התמודדות
סליחה על הקלישאה אבל זה לא הוגן ולמה זה מגיע לי

[קואלה*]

מאמצע הלילה התהפכתי במיטה וניסיתי להרדם, בהצלחה חלקית כל הזמן התעוררתי ועכשיו אני הפוכה. וכואב לי הכתפיים והצוואר מאד. צריכה להתארגן וללכת לעבודה ולא מתחשק לי. בשביל מה בכלל להתאמץ? בשביל לצבור פחות חובות?
אני חושבת שאני מיואשת ומדוכאת

[ההולכת_בדרכים*]

קואלה יקרה קבלי
המצב שלך אכן מלחיץ אבל את לא צריכה לעבור את זה לבד
לא ממש הבנתי - איזו אחריות שושה לוקח על ההיבט הכלכלי של הפרידה?
למה את מציגה את זה כאילו שרק את אמורה לספוג את הקריסה הכלכלית?
למה יש לך פחות זמן - האם הילד לא נמצא חלק מהזמן באחריותו?
האם יש לך אופציה לגור אצל הורייך לזמן מה, או לשכור דירה עם אישה נוספת במצבך?
לא נראה לי סביר שתסחבי הכל על כתפייך בכזו בדידות...
וגם בעבודה יכולים אולי להתחשב בך? הם יודעים בכלל מה עובר עלייך?

[קואלה*]

ההולכת תודה מתוקה, אתיחס למה שכתבת בהמשך
בינתיים חיבת לשתף שבתוך מערבולת הרגשות הזאת שלי גם נדלקתי השבוע על בחור צעיר והיום, אולי גם בהשפעת יום אהבה כשנסעתי באוטו לא שמתי לב כל-כך לאן אני נוסעת ולכך שהתחלף הרמזור לירוק. והרגשתי שאני יכולה להתפוצץ מרוב...אמ.. תשוקה איך עד היום הבחור הזה נראה לי כאחד האדם ופתאום...אלוהים איך לא ראיתי אותו עד עכשיו?
אבל זה מגוחך, זה לא הגיוני, זה לא יכול לקרות ואם הוא ידע שאני מעונינית ואם הוא לא ירצה אותי אני אמות! מצד שני, אם אני אצטרך לעבור עוד כמה ימים כאלו בלי שהוא יגע בי, אני אשתגע. ואיך אני יכולה שכן לגעת? להרגיש בנוח עם ה5 קילו המיותרים שנשארו לי אחרי הלידה ובכלל להחשף ככה?
מצד שני,גם ככה אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם עירומה. כאילו מישהו לקח לי הכל, את הבית, את הבגדים, כל הקירות נופלים ואני חשופה כל כך
ומרגישה שהוא זה שיכול, או יותר נכון הוא הבנאדם שהייתי רוצה שיניח עלי שמיכה
זה נשמע הגיוני בכלל? וואי, וואי, שכחתי איך זה...הסם הזה שמטריף תשכל, אני אמא בת 35 מה זה- זה?
מחר חיבת לקום מוקדם בבוקר ולנקות תבית,לעשות יוגה, מדיטציה, לרוץ. להירגע מהתנועה הזאת בין הקצוות של התשוקה לחיים והתשוקה למוות. בין היגון לצהלה. לנשום
I want you

[ההולכת_בדרכים*]

את בדרך להיות קוגרית, כמו דמי מור תהני @}

[ורד_דרור*]

יש לי חברה טובה, אם חד הורית, האבא אף פעם לא היה (וגם כשהיה בא לפעמים היה עדיף שילך). היא גרה אצל אמא שלה ברמת גן ואחר כך עם שותפים וכל הזמן היתה במרוץ אחרי הכסף שאף פעם לא הספיק, עד שלפני כמה שנים פשוט לקחה את עצמה לגליל, מצאה עבודה בקיבוץ בו היא שוכרת דירה ולאט לאט התאזנה, כלכלית ונפשית. המרכז שוחק, כלכלית ונפשית. שווה להיכנס ל"שתיל" לראות מה היצע העבודות במקומות רחוקים יותר וזולים יותר. ובהצלחה באהבה

[שבע_יהלום*]

יש לי קופסת מתכת בתיק, למסטיקים, כבר כמה שנים, עליה מוטבע וכבר קצת מתקלף ציטוט של שפינוזה:
התשוקה היא תמצית האדם.

[ההולכת_בדרכים*]

קואלה, ראיתי מה כתבת אצל אורנה...
אני חושבת שזה נחמד ששושה משלם מזונות, ורוצה שתישארו בסביבה הגיאוגרפית שלו,
אבל אם זה פלוס השכר שלך לא מספיק לקיום אז חייבים להתאים את התוכניות למציאות, אין ברירה.
הוא חייב להבין שמזונות זה קצה קצהו של הסכום שהיית יכולה להרוויח בעבודה נוספת אם היה לך יותר זמן פנוי -
כלומר אם הילד היה אצלו חצי מהזמן בטוח שהיית מצליחה לעשות יותר דברים גם אם זה סידורים ונקיונות (שגם שווים כסף)
אז או שהוא עוזר יותר עם הילד
או שהוא משלם יותר
או שהוא משחרר אותך לגור בפריפריה הזולה
או שאולי יש לו פתרון חכם שלא חשבנו עליו

בכל מקרה זו הבעיה של שניכם ועליכם למצוא יחד פתרון הגיוני והולם
מזכירה לך - זה שנפרתדם כזוג רומנטי לא מפריד אתכם כאחראים כלכלית על יחידה משפחתית אחת
לא ייתכן שהוא יישב בבית הוריו חסר דאגות, ייתן לך קצת כסף ומינימום עזרה פיזית, ואת תספגי את כל הקושי
לא ייתכן עקרונית ולא ייתכן מעשית.

מצטערת לקרוא שאין לך תמיכה ממשפחה וחברים, זה קריטי בזמנים כאלה, ולא צריך להתבייש בזה.
האם את מבקשת עזרה באופן ברור וישיר?
אל תחכי שישאלו אותך אם את צריכה עזרה... פשוט תתקשרי ותבקשי - בייביסיטר, כסף, עזרה בסידורים, בישולים - מה שאפשר ממי שאפשר.
התחושות שאת מתארת קשות ומלאות בבדידות, מרירות, חרדות וקבלה כנועה של גורלך האכזר...
אני אומרת שהגיע הזמן לקחת את עצמך בידיים ובשיא הפשטות - לדאוג לקבל את מה שמגיע לך @}

[ורד_דרור*]

התשוקה היא תמצית האדם.
נכון! נכון!

ולגבי כסף - שווה לבדוק עם ההורים איך הם יכולים לעזור.
אצלנו אומרים שעדיף לתת כשהידיים עוד חמות... זה נכון. אם יש להורים שלך עזרה ואת זקוקה לה עכשיו אז זה הזמן לתת, לא לחכות לאחר כך.

[קואלה*]

לא ממש יצירת מופת, ולא שמשהו מזה קרה במציאות
אבל זה מה שמתנגן לי עכשיו:

תני לי לראות אותך מתפשטת מולי
תני להרגיש את הרגע שבו תהיי שלי
בואי כי קר עכשיו שאת לא איתי
מול המוכר הרגוע את זעזוע
תני לי לראות רק אותך, רק אותך, רק אותך

[קואלה*]

נפגשתי עם שבע היקרה, וכשסיפרתי לה על איך פתאום זה קרה לי
היא הציעה פרשנות שהקראש הזה הגיעה כדי לאזן אותי בין ההתמודדות עם הפרידה וכל המשמעיות הנלוות- צרות כבדות של גדולים
וואלה נכון, כי פתאום יום אחרי שרציתי למות, אני מוצאת את עצמי חושבת שעה בבוקר מה ללבוש, שומעת שירי אהבה ותשוקה ומרגישה את הדם חם חם בגוף כמו כוס סיידר עם רום מהביל בתוך סערה
מפנטזת כערפדית על צוואר ענוג, גונבת מבט כשהוא לא שם לב על כפות יידיו המושלמות
אבל אני לא יכולה לפעול, בעיקר כי המצב מורכב מדי וגם, כי כמו רוב הנשים גם אני רוצה שיצודו אותי ועכשיו נותר לי "רק" לפתות אותו בלי שישים לב
אני לא מספיק טובה בזה ואחרי 8 שנים גם לא זוכרת איך ובנוסף, משום מה אני גם משתתקת בנוכחות. ממש לא יוצאות לי מילים מהפה, כאילו הייתי בת 12
והצהוב מבהיר: קל יותר לנהוג כהלכה בנסיבות לחץ כבד מאוד, מאשר להיות ללא רבב בתנאים רגילים

[קואלה*]

מחשבה מבהילה- לא רק שאני לא יודעת אם הוא רוצה אותי ואיך לאותת לו שאני בענין, אני אפילו לא יודעת אם הוא פנוי

[קוראת*]

קואלה!
סחטיין על הטוויסט!

בלי להתעכב על התשוקה וכאלה כי נראה לי שזה עושה את שלו במילא.

העבודה שלך.
בתך כל הכאוס.
בתוך הבלגן
והתחושה הנוראית שאת סגורה בצינוק.
בתוך כל אלו.

את כותבת בלי להניד עפעף יותר מפעם שעוד יפטרו אותך.

יש בזה משהו כביכול מקל, יאללה מה כבר יקרה אםיפטרו במילא העולם חרא.
אבל חביבה העבודה שלך זה כרגע קרש ההצלה שלך.
ולא רק במובן הכלכלי.

אז זה שהכל מסביב נופל וקשה וחרא והרשית לעצמך בצדק לזלזל בעבודה זה מובן.

מחר בבוקר בבקשה ממך כנסי לעבודה ונסי להתרכז בכאן ועכשיו ולעשות את מה שאת עושה שם הכי טוב שאת יכולה. לא רק כי את לא רוצה שיפטרו אותך אלא כי יש משהו מאוד מרגיע בלהתנתק ממה שאופף אותך ומדיר שינה מעינייך ולהתמקד בפרויקט כלשהו בעבודה. גם אם זה משעמם גם אם בא לך להיכנס חזרה למיטה ולא לצאת ממנה לעולם. גם אם בעבודה יש הרבה דרישות אפורות ומעיקות וגם אם הראש נודד.
תיאחזי בעבודה שלך כי היא כרגע חזות הכל ואני לא מתכוונת לשבת מהצד ולשתוק כשאני קוראת את הדברים האלה אז את לעצמך בטח שלא!

אני כותבת אגב מהזדהות כי כשהכל חרא אתה אומר יאללה על הז*ן שלי, אין לי כח לנשום שיילך הכל קיבינימאט וגם העבודה.

אבל זה רק עוד סימפטום לדכאון וסטרס וכרגע אם נותרו בך רבע מהכוחות שהיו לך בעבר נתבי אותם לשם. בעיקר לשם.

ולכי על תשוקות ועניינים רק קחי בחשבון שאם את פגיעה אז אולי כדאי להנות מזה מרחוק. זה מטעים מאוד גם מרחוק אבל יותר מקרוב וללא הסיכון בפגיעה ובלגן.

[קואלה*]

ולכי על תשוקות ועניינים רק קחי בחשבון שאם את פגיעה אז אולי כדאי להנות מזה מרחוק. זה מטעים מאוד גם מרחוק אבל יותר מקרוב וללא הסיכון בפגיעה ובלגן.
אבל אני נטרפת. ממש. שכחתי מזה לרצות כל כך חזק עד שאני נעלמת כמעט לגמרה ונשאר רק רצון שמאיים לבלוע אותי
פאק איט! למה אני כל כך רגישה?
הלווי והיתה לי עבודה שבה הרגש המוגזם שלי היה מפרנס אותי, כי כשאני ככה אני מרגישה כל כך מנותקת מעצמי

_מרגיע בלהתנתק ממה שאופף אותך ומדיר שינה מעינייך ולהתמקד בפרויקט כלשהו בעבודה. גם אם זה משעמם גם אם בא לך להיכנס חזרה למיטה ולא לצאת ממנה לעולם. גם אם בעבודה יש הרבה דרישות אפורות ומעיקות וגם אם הראש נודד.
תיאחזי בעבודה שלך כי היא כרגע חזות הכל ואני לא מתכוונת לשבת מהצד ולשתוק כשאני קוראת את הדברים האלה אז את לעצמך בטח שלא! :)_
קוראת את צודקת. בסופו של דבר מה שקובע זה העבודה, התפקוד היומי, הכסף בבנק, הבית הנקי, החברים, הפניות הרגשית לילד, ראיית המציאות בצורה מפוקחת ורחבה
אז אני מספיק נוכחת כדי לדעת שאני לא ממש נוכחת. שוב.

[קואלה*]

פיתוי
מי פה יהיה הניצוד ומי הציד?
ערב קודם כבר מתכננת מה ללבוש (כל כך לא אופיני לי) ואני חשה שהוא מנסה להתקרב ואני מאושרת לרגע. הצלחתי הצלחתי!
למרות שמה הצלחתי, זה לא כזה פשוט הענין הזה כלל וכלל, והדייסה הזאת שאני רוקחת, (כמה אופיני לי) סמיכה-סמיכה
החברות מיעצות לי לא לעשות כלום יותר נכון לוודא שלא יקרה כלום, כי יש לי יותר מדי מה להפסיד ושאני משחקת באש
ובכלל מה אם כל זה רק אשליה? מה אם אני אגלה שהוא סתם ילדון טיפשון, כל זה בשביל סקס? זה שווה את זה?
והצהוב אומר: "האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר"
הא-הא!

[קואלה*]

חתמתי על דירה ואני עוברת בסוף החודש!
אמאל'ה!!! לארוז לבד, לפרוק לבד, גם ככה אין לי זמן שלא לדבר על צביעת החדר לילד, השלמות ריהוט...
והדירה יקרה מדי (כי גדולה), חשוכה וקרה (כיוון צפון מוצל), קומה ראשונה בלי סורגים. למה לקחתי אותה? לקחתי אותה כי היא שקטה ובגלל שהדירה עכשיו רועשת אני עוברת דירה
אני מפחדת ונרגשת. כל כך הרבה שינויים בבת אחת. האם הם לטובה?

[פלוני_אלמונית*]

קואלה אני עוקבת אחריך זמן רב אבל רק עכשיו כותבת.
אמרת שאתם הולכים לפסיכולוג שלו, האם את מאמינה בקמבק ? בשביל מה אתם הולכים ליועץ ? מה את היית רוצה שיקרה (במסגרת האפשרויות כמובן) ?

[קואלה*]

האם את מאמינה בקמבק ? בשביל מה אתם הולכים ליועץ ? מה את היית רוצה שיקרה (במסגרת האפשרויות כמובן) ?
שאלות מצוינות! אני גם שואלת את עצמי את השאלות האלו...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

קואלה מזל-טוב! קולולולולו
אני מאד שמחה בשבילך שאת סו"ס עוזבת את הדירה שהתלוננת עליה עוד אי שם במעלה הדף הראשון..
האמת שהדרך בה תיארת את הדירה החדשה קצת מעוררת ספק האם לברך? - ^{יקרה, חשוכה וקרה?}
אבל אני מניחה שמשהו בדירה משך אותך מעבר לשקט המבורך שעטף אותך.

בתקופה האחרונה את ממש על רכבת הרים רגשית "אקסטרים"...
כשמפחיד את יכולה פשוט (לצרוח ו) לעצום עיניים ולחזור למרכז שבפנים

[קואלה*]

led zeppelin babe i'm gonna leave you

פס הקול של גיל 14. קשה להאמין, אבל לפני השינה ההיתי נרגעת מלד זפלין (!) בטייפ ונרדמת
שומעת את השיר הזה וישר עפה על הריח, הטעם והסערה של גיל 14
להתבגר היה כמעט כמו להיוולד שוב והפכתי להיפית/פריקית
ועכשיו, מזה עכשיו?
ואני עדין רוצה להיות חופשיה ונאמנה לעצמי, אבל לא בכל מחיר, לא אני לא רוצה להרגיש מוזרה
הצהוב מזכיר לי שמילים טובות מסלקות עננים שחורים
יש לי מקום בעולם

[קואלה*]

כשמפחיד את יכולה פשוט (לצרוח ו) לעצום עיניים ולחזור למרכז שבפנים
תודה אמא דבש
הצהוב: קחו זמן להפנמה
משתדלת לקחת

[קואלה*]

שוב התקף חרדה.
אני לבד בדירה. כבר לקחתי חצי כדור וואבן ולפני חצי שעה עוד חצי
אולי זה בכלל לא חרדה, אלא רק תחושה לא טובה בגוף שמכניסה אותי לחרדה
מתה לישון אבל לא מצליחה, בגלל ההרגשה הרעה, או המתח
יש לי בחילה ויובש בפה ולקחתי גם פארמין עכשיו.
כאב בחזה, צמרמורות. הרבה הרבה הפעמים שסבלתי מזה ונסעתי למיון מתוך חשש שיש לי התקף לב ואז כמובן לא מצאו כלום, אז כנראה, שגם הפעם אין כלום

[קואלה*]

תיכף מתחיל יום חדש ויש לי יום כל כך עמוס. אני רק רוצה להרדם קצת כדי שיהיה לי כוח

[קוראת*]

_חתמתי על דירה ואני עוברת בסוף החודש!
אמאל'ה!!! לארוז לבד, לפרוק לבד, גם ככה אין לי זמן שלא לדבר על צביעת החדר לילד, השלמות ריהוט...
והדירה יקרה מדי (כי גדולה), חשוכה וקרה (כיוון צפון מוצל), קומה ראשונה בלי סורגים. למה לקחתי אותה? לקחתי אותה כי היא שקטה ובגלל שהדירה עכשיו רועשת אני עוברת דירה_

מזל טוב!

ולגבי החסרונות של הדירה, חמודה היום בדירות במרכז כל אחד מתפשר. ולא על משהו אחד. הורגלתי עשור וחצי לדירות גדולות מוארות, במרכז של המרכז, לא מרוהטות ועם הזמן התפשרתי יותר ויותר, בזו האחרונה התפשרתי על דירה קטנה, לא מאוד מוארת ומרוהטת חלקית אבל שקטה שגם לי זה היה חשוב ובאזור מעולהשמקצר לי כל סידור ומפגש במיליון דקות ואני מאושרת מכל רגע.

הדירה שלך שקטה, גדולה, קומה ראשונה זה מצוין לילד, שאפו! זה מוריד ממך טון לחץ ופותח דרך חדשה! תלי וילונות לבנים בוהקים בחלונות, פנקי אתכם בשתי מנורות יפות אלו שעולות 60 שח וממקמים אותן בפינת חדר על הריצפה, ויש לך דירה מוארת וגדולה והכי חשוב ש ק ט ה שלזה אין תחליף הנה יצרת את המקום שיעניק לך שלווה ועוגן

לגבי השאר, שום דבר ששינה טובה לא פותרת עם ואבן או בלי.

[קואלה*]

מרגישה הודיה מהדהדת בי בבוקר חורף שימשי ואפשרויות לחיות את הרגע ולחלום את הרגע
ועוד ועוד אפשריות נפרשות כזנב מפואר של טווס
והצהוב מזכיר לי שהכל מתחיל בי: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר
כן!

[קואלה*]

הבוקר כשרציתי לכתוב פה הודיה על דברים טובים שקרו לי/שהרגשתי הצהוב הזכיר לי שהאושר תלוי רק בי
וכל היום הלכתי עם המשפט הזה- האם אני מסוגלת להרגיש אושר גם בתוך קושי?
כמה קושי אני מסוגלת לשאת עד שהוא נהפך לסבל?
מתי קושי מגיע בשביל לעזור לי להשתנות ומתי הקושי מגיע כדי שאשנה בעצמי את המציאות?
וגם שאין לי תשובות להרבה שאלות-
מודה לעצמי שלמדתי לדבר איתי. כמה נפלא שרוב הזמן אני זמינה לי ולכן אני כבר לא לבד
לגלות בעצמי את עצמי זה אושר!!

[קואלה*]

בעקבות התהליך של היעוץ זוגי אני שוב נאלצת לשמוע כל יום בטלפון במשך שעה לפחות את הטענות שלו
בתחושה שלי אחרי סבלונות אין כץ מצידי הוא אומר: "אני מרחם על הבן שלנו שגדל אצלך"
ואני לא מסוגלת להכיל יותר ואומרת לו שהשיחה הסתיימה
אני לא יודעת מה אני מקבלת ממנו שנעים לי
אני יודעת מה אני מקבלת ממנו שלא נעים.
האם מתאים לי לחזור לשם?
אתמול הוא היה בבית שלנו וזה היה ממש לא נעים

[ההולכת_בדרכים*]

תכלס, מה הטענות שלו בעצם?

[קואלה*]

אני באריזות של תכולת הדירה. רק בהתחלה וכבר מתעייפת ועושה הפסקה..
מבאס לי לעשות את זה לבד, או שאני סתם עצלנית
פותחת בירה וחטיף פריכיות אורז בטעם זעתר (אני חייה על הקצה)
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו. תודה לך צהוב מאיר
ההולכת, אולי בהמשך אספר על טענותיו. עכשיו לא מתאים, אבל תודה על התענינות
שבת שלום

[שבע_יהלום*]

קרעת אותי עם ה״אני חיה על הקצה״.

בקצב שלך, מעכשיו רק בקצב שלך.
איזה כיף דירה חדשה.

שבת שלום.

[ההולכת_בדרכים*]

שתהיה לך אריזה קלה ומעבר קל... כל דבר בעיתו

[קואלה*]

שבע מתוקה, אני באמת מקווה שיהיה כיף ובקצב שלי
בינתיים נתקלת בזכרונות למשל שב2008 קיבלתי דווקא מכתב האהבה משושה שכתב כמה הוא מעריך אותי ואיך אני אמא מושלמת בעיניו
ואחר כך נתקלתי במשהו שכתבתי ב2010 שהעיד שהייתי ממש בדיכאון
ועכשיו 2012 סוף של תקופה כנראה. התחלה של משהו אחר טוב יותר, רע יותר, לא יודעת מה יותר
אבל יודעת שהתזוזה הזאת לא באה לי בקלות עכשיו
ואולי זה בכלל לא מפתיע, אם זה היה בא בקלות זה היה בא מזמן
הצהוב מזכיר לי שהכל בתואם מושלם ואני מזכירה לעצמי שסוף סוף הבנתי ששום דבר לא בשליטתי מלבד מצב רוחי.
כן, אני זאת שקובעת איך להתיחס לשינוי הזה, לקושי הזה
אז אני מספרת לעצמי את מה שכתבתי לך קוקולה, שאם קשה לי זה אולי בגלל שאני בעליה

[אחת*]

_אני באריזות של תכולת הדירה. רק בהתחלה וכבר מתעייפת ועושה הפסקה..
מבאס לי לעשות את זה לבד, או שאני סתם עצלנית_

לארוז זה מבאס., לא קשור למצב שלך או משהו, לפעמים תופסים שוונג וזה הולך יותר קל אבל אלתלקי את עצמך אם האריזה מתנהלת בעצלתיים, זה קורה לרובינו ובדרכ שלושה ימים לפני המעבר מתעוררים ונכנסים לטרוף (אצלי יום לפני, וזה נגמר בכאבי גב ושבוע של תחלואים)

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יש משהו משמח במעבר דירה שפשוט מכריח אותך לעשות סדר ובד״כ לזרוק המון, לשחרר משא. לפנות מקום בלב, בנשמה ובבית החדש- להרבה פיסות חיים חדשות, אחרות, מענינות ושמחות.
סופ״ש הבא את כבר בדירה החדשה?
איזה יופי שעם בוא האביב, תתחילי לפרוח במקום חדש. את אומרת שאין לך כוח לבד אבל שימי לב- אחרי 4 שנים של באסה- את זו שבסוף עושה את השינוי במקום המגורים. את, לבדך!
את ללא ספק בעליה קואלה, ב ה צ ל ח ה @}

[קואלה*]

תודה אמא דבש ואחת חמודות.
היום עשיתי הפסקה מהאריזות לבקר חברה שילדה לפני שבועים. הבנזוג שלה בכלל לא רצה ילדים בהתחלה והיא שכנעה אותו וחוץ מזה יש לו הפרעת דיכאון, אבל היא מספרת איך בשבוע הראשון שהיא בכתה הוא תמך בה ואיך הוא אבא נהדר ואיך היא שמעה בבי"ח אבות אחרים ביקורתיים שנתנו ליולדת הנחיות איך לשאוב חלב(!) או יולדת אחרת שביקשה מיועצת הנקה שתגיד לבן זוגה שהיא בסדר כדי שירד ממנה.
אני חוזרת מהביקור אצלה הביתה והבנזוג מביא את הילדון הביתה לישון פה בשעה 19:30
ואז הוא מתרגש מהארגזים ומבקש לארוז את הבבות שלו. אנחנו מדביקים ארגז והוא שם את הבובות וגאה בעצמו ושואל הרבה שאלות
אחר כך האבא אומר שהוא רוצה ללכת ואז אני רואה שהוא כועס ואומרת לילד שאני רוצה לדבר רגע עם אבא
הילדון נשאר בחדר ומחכה (נראה לי שהוא מקווה שנחזור ולכן ממש משתדל) ושושה אומר שהוא כועס בגלל שאני התחלתי לארוז עם הילד במקום להשכיב אותו לישון כשהוא עייף וצריך לישון כי הוא לא מרגיש טוב (היו לא כאבי אוזניים אצלו אבל הוא לא חולה)
הוא רק רוצה להשמיע את מה שייש לו והולך וגם אחר מתקשר רק כדי לשאול מה שלומו ולא רוצה לשמוע מה שיש לי להגיד
שלא ישמע, אבל אני אומרת לעצמי שהוא ביקורתי וחסר גמישות כי הוא כזה. גם אם לפעמים הוא צודק זה לא משנה
חשוב שאני אזכור שהתכונה הזאת היא לא סתם מעצבנת, לא נעימה (ובטח לא יעילה)
היא רעל.
היא גורמת לי להאמין שאני לא ראויה
כל חיי האמנתי בטעות שאני לא בסדר
ולכן רע לי ואני מקבלת יחס רע
ובגלל שהאמנתי שאני לא בדר הרשיתי לעצמי להתנהג לא בסדר. כי אם את ממילא לא בסדר אז מה הטעם להתאמץ
לא עוד!
אני התנהג בסדר. אני אתנהג הכי טוב שאני יכולה, בשבילי
בשביל ללכת לישון עם גאווה בלב ולקום בבוקר עם שאיפות
לא אכפת לי ללכת ליעוץ זוגי עם שושה למרות שאני בספק אם הוא יכול/רוצה להשתנות
אבל כל עוד ככה אנחנו לא נחזור להיות ביחד

[אהבת_עולם*]

_חשוב שאני אזכור שהתכונה הזאת היא לא סתם מעצבנת, לא נעימה (ובטח לא יעילה)
היא רעל._


את מדהימה אותי כל פעם מחדש בעומק שלך ובאומץ שלך ובדרך שאת עושה.
חוצמזה, שיש לך כשרון כתיבה מדהים.
את יודעת לרתק, וגם להצחיק (אפילו בדברים הקשים).
לדעתי בכלל היית יכולה לכתוב איזה טור בעיתון, או משהו כזה....

בהצלחה גדולה גדולה.
ותזכרי שאת מעולה ומדהימה, לא משנה מה !!!

[אהבת_עולם*]

כמו כן...

ושושה אומר שהוא כועס בגלל שאני התחלתי לארוז עם הילד במקום להשכיב אותו לישון

_אתמול שוב ריב. היה מעט זמן של הפוגה.
דרך להורים שלי הוא כועס._

_ואז הוא נוהג עם יד אחת על ההגה ב140 קמש ואני מבקשת שישים שתי ידים הוא שיאט קצת כי אני מפחדת (טעות, כמה שהוא כעס שאמרתי לו מה לעשות) אז הוא עונה את רוצה לנהוג?
כן, לא אכפת לי (טעות, כמה שהוא כועס שאני נוהגת)
ואז הוא מבקש לסגור מזגן, אבל קר לי מדי ואני מבקשת לפתוח.
הוא כועס וישן בסלון_

_שחוזרים הוא כועס מאד, לכאורה כי ביקש ללכת ואמרתי לו עוד 10 דקות
ובעצם כועס כי הוא לא רצה להיות עם המשפחה שלי. אומר לי שהוא מרגיש שזה בזבוז זמן_

הוא כועס עליי כל יום כמעט, עושה ברוגז כל יומיים, עוזב את הבית פעם ב3 שבועות. לא עשינו סקס כבר שנה

_למה הוא כועס עליי? מנקודת מבטי לא בצדק:
הוא שאל אותי שאלה היפוטית (יש לנו רק ילד אחד) על התערבות בין ריב של אחים ולא אהב את התשובה שלי במיוחד, אחר כך העלה טיעון שגרם לי להודות שאני לא בטוחה במה שאמרתי ואחשוב על כך עוד.
אחר כך שמע שאני רוצה לעשות לעצמי בדיקה עם מסרק צפוף וחומץ נגד כינים. התעצבן מאפשרות ההיפוטית שאגלה כינים ואבדוק גם את הילד עם חומץ והעשה לו טראומה._

ציטטתי כמה משפטים מדגמיים ממה שכתבת (וזה רק מהדף הזה. בדף הקודם בטח היו פי כמה וכמה וכמה כאלה).
אני לא יודעת אם את יודעת - אבל יש אנשים שפשוט מדברים !

לא משנה מה הסיבה, אין שום הצדקה להגיב לכל סיטואציה בכעס.
אנשים 'נורמליים' פשוט מדברים.
ואת צודקת לגמרי שזה רעל.

את צריכה להבין שההתנהגות שלו היא לגמרי לא הגיונית, לא נורמלית, וחסרת כל הצדקה.
ובאמת אין לה שום קשר אלייך.

נראה לי לפי מה שכתבת שאת כבר הרבה יותר מבינה את זה, אבל ראיתי לנכון להגיד זאת, כי זה משהו שגם אני הייתי צריכה להזכיר לעצמי מול אמא שלי, שגם היא מאוד מרעילה. ושאם אני רוצה קשר בריא אני חייבת לזכור שהתפרצויות כעס הן לא מוצדקות בשום מקרה, גם אם נניח עשיתי משהו לא הכי הכי. וזה גם הרי לא יתכן שאני כל הזמן 'לא בסדר', נכון?
(כי מרוב שהתרגלתי בבית ההורים שמתפרצים עליי בכעס כל הזמן, על כל דבר - כשזה היה קורה עם גבר או עם מישהו אחר, לקח לי זמן להבין שזה לא נורמלי, ושזה לא קשור אליי ולא בגלל שאני כזו 'גרועה', ולצאת מהקשר הזה).

[קואלה*]

עברתי דירה. חוסר יציבות ושינויים שגורמים לתחושת בדידות קיומית.
ההיתי בלי אינטרנט יותר משבוע ובלי תחושת יציבות
סופ"ש שעבר היה סיוט. חשבתי שאני באמת משתגעת ולא הפסקתי לבכות
בשבת שעברה אבא שלי בא לעזור לי לסדר דברים שאני לא יכולה לסדר, אבל הגיע אלי חולה אנוש ושכב כל הסופש על הספה.
אמא שלי באה לקחת אותו למוקד ומשם אחרי שהתעלף כתוצאה מדלקת והתיבשות חמורה הופנה למיון ולאשפוז
איזה סרט... הוא כמעט הלך להם היא אמרה לי
ביום שני ב2 בלילה הוא התקשר אלי ונשמע מבולבל ולא ברור ואמר שהוא לא מצליח לנשום ואף אחד לא עונה לו בטלפון ושהוא לא יצא חיי מהבי"ח והם רק רוצים לקחת לו את הלב. ואני במרחק שעה וחצי נסיעה ממנו היחידה שיכולה לעזור. מזל שתפסתי את אמא שלי בטלפון ושלחתי אותה לשם וגם את הקבלה של המיון...בסוף הסתבר שזה היה התקף חרדה כתוצאה מעלית חום מהירה (מסתבר שיש דבר כזה)
עכשיו הוא בבית. עדין חלש ועם אנטביוטיקה חזקה מאד, אבל לדבריו הרבה יותר טוב
ואני בדירה החדשה עוד לא סידרתי את הרוב ובכל זאת קצת נחה.
הדירה יותר שקטה אבל עדין מאד רועשת לי- שומעים את הטלוויזיה של השכנים והם גם מנגנים בדירה הצמודה לי בפסנתר ו2 דירות מעלי בתופים ובחזית יש זמר אופרה ששר פעמים ביום (שונאת אופרה!)
כנראה שרק כשאגור בבית פרטי בישוב כפרי יהיה לי שקט, אבל האם זה יהיה מתישהו אפשרי?

[שבע_יהלום*]

לא יכולתי להימנע מלשים לב שאת מוקפת מוסיקה. פסנתר, תופים, אופרה.
אני לא יודעת מה זה אומר, זה פשוט בלט לי פתאום.
מקווה שההרמוניה בדרך אקספרס אליך.
רפואה שלמה לאבא.
לילה טוב ושקט.

[לימונדה*]

[קוראת.*]

הדירה יותר שקטה אבל עדין מאד רועשת לי- שומעים את הטלוויזיה של השכנים והם גם מנגנים בדירה הצמודה לי בפסנתר ו2 דירות מעלי בתופים ובחזית יש זמר אופרה ששר פעמים ביום (שונאת אופרה!)

כשעברתי לדירה הנוכחית נתקפתי בעתה. זה היה בסוכות - כל ערב השכנים בבניןליד שיחקו בקריוקי עד השעות המאוחרות. השנכה למטה השמיעה מוזיקה קצבית עד השעותה קטנות... שכנה עלומה גנחה כמעט כל לילה, גרירות של רהיטים הושמעו כל הזמן ולא היה ברור מאיפה (כאשר חודשיים התלוננו בפניי שהן מגיעות ממני, כשאני כיסא לא גוררת) , ערוץ הופ דלק כל בוקר בשש בבוקר, וציפורים מצייצות בהמונים ישבו על העץ מחוץ לחלון שלי. ואלו היו רק הרעשים הקבועים.

ואני לתומי חשבתי שהגעתי לדירה שקטה באזור יקר מאוד, בקומה אחרונה עורפית.

הבשורות הטובות הן שזה עובר. את צריכה לגור בה לפחות שלושה חודשים עד שתגלי שזה לא בדיוק ככה. כלומר שרוב הצלילים והרעשים לא מגיעים בצפיפות ובעוצמה שאת מהרגשת בהם בהתחלה. פשוט כשהכל חדש את רגישה להכל מאוד מאוד וגם לחוצה מזה מה שמעצים את הדריכות.

את תגלי שכל הנגנים והזמרים ובכלל, יעשו זאת לרוב בשעות שאת מחוץ לבית, ובאלו שאת בבית חלק מהרעשים ישתלבו ברקע ותהיי הרבה פחות רגישה להם. הטלויזיה של השכנים? לנו יש קירות דקים מנייר, אבל מתרגלים לטלויזיה של השכנים וגם משחררים רסן להרגיש יותר בבית שלך עצמך ולכן גם להדליק מוזיקה טלויזיה בכיף. פשוט לנשום עמוק לפחות שלושה חודשים ואז את תגלי שהדירה הרבה יותר שקטה ממה שחשבת בהתחלה. בוודאות.
וגם - לחלק מהרעשים אפשר להזמין משטרה במידה וזה בשעות או בדציבלים חריגים. עשיתי זאת פעמיים (את לא חייבת להזדהות) הם מגיעים מהר וזה פתר לי מיידית את המוזיקה הקצבית בשתים לפנות בוקר.

תהני ומזל טוב

[קואלה*]

יש גם נגן חלילית שמתאמן על מחרוזת שירי פורים "חג פורים" ו"ליצן קטן שלי" והזמר אופרה הזוועתי הזה, אלוהים, נדמה לי שאפילו צרחות היו יותר נעימות לי לשמיעה מאלו
והטלוויזיה עובדת
פותחת רדיו. דיווחי תנועה על פקקים בכל מיני מקומות
עם ישראל חוזר מבילויים ברחבי הארץ
צפוף פה צפוף פה צפוף
איך נהניתי השבת מהשקט היחסי וזהו נגמר
4 שנים התחרפנתי בדירה הקודמת ועכשיו גם כאן?
אולי די? מה צריך לקרות כדי שאצליח לצאת מהעיר?
והצהוב מזכיר לי ש:אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם.
ובכן תודה, לכל מי שכתבה לי פה, אהבת עולם היקרה בהבחנתך החדה שרוב האנשים מדברים במקום לכעוס ושושה לא
ושבע עם האיחולים הטובים והקוראת האלמונית שמציעה לי פרספקטיבה אחרת. וואלה אולי באמת אצליח להסתגל, למרות שכרגע זה לא נראה ככה
ולימונדה וההולכת בדרכים ואמא דבש ועוד אחת. תודה! על החיבוקים האיחולים והמילים הטובות
המטפלת שלי אומרת לי שיש לי בעיה בויסות חושי, שאנחנו צריכות לעבוד על זה ואז זה לא יפריע לי
חוץ מהענין של ההוצאה החודשית שמכביד עליי מאד, זה גם מרגיש לי כביזבוז זמן אני רוצה לגור בישוב שקט מחוץ לעיר

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מה צריך לקרות כדי שאצליח לצאת מהעיר?
החלטה וביצוע. זה הכל.
אבל... גמני רוצה ובינתיים עוד לא מצליחה לזוז...
שיהיה שבוע שקט @}

[אחת*]

אמירת תודה פשוטה, בדרכה, מניעה את העולם.
ובכן אולי תנסי להודות גם על הדברים המרגיזים והמפריעים , על הרעש על הקושי ואולי אפילו על שושה, נסי ותהני!
שבוע וטוב ובריאות שלמה לכולכם

[סאלי_תדמור*]

חוץ מהענין של ההוצאה החודשית שמכביד עליי מאד, זה גם מרגיש לי כביזבוז זמן

קוראת אותך בסקרנות כבר הרבה זמן ושולחת תמיכה מרחוק @}
המשפט הזה שכתבת אותו בנוסחים שונים כמה פעמים - תמיד מקפיץ אותי קצת.
אני לא אוהבת לשמוע שמרגישים שטיפול הוא בזבוז זמן.
בתפיסה שלי טיפול, אימון וכל סוג של עבודה צריכים ליצור התקדמות כל הזמן. זה יכול להיות צעדים קטנטנים - אבל משהו צריך לקרות. אם זה מרגיש כבזבוז זמן זה (מרשה לעצמי לומר) יכול מאוד להיות בזבוז זמן. וזה חבל, כי בזמן ובכסף האלה יכולת כנראה לקנות לעצמך סוג אחר של עבודה שכן היה טוב עבורך. או לנוח קצת מזה, לקחת הפסקה ואז יתגבש אצלך רצון יותר ברור של סוג העבודה שיתמוך בך בפועל. ג'נדלין הפסיכולוג פיתח את ההתמקדות כי הוא הבחין לצערו שיותר מדי מטופלים שלו לא מפיקים תועלת מהטיפול. סתם דוגמא לאומץ של אדם שזו הפרנסה שלו, לקום ולומר, סטופ. זה לא עובד (לחלק מהאנשים, חלק גדול מדי). היו טכניקות אחרות שאהבתי מאוד (לנדמרק) אבל עזבתי אותן כאשר ראיתי שיותר מדי זמן שמיציתי אותן בעצם. וחיפשתי כלים נוספים. לפעמים אחרי שנים חזרתי שוב לאותן טכניקות, הפעם אני במקום אחר וגם הן השתנו, והפעם זה היה נפלא. העולם הזה רחב מאוד, ויש לו הרבה מה להציע לך @}

[קואלה*]

כתבתי פוסט על בדידות ובלי משים נסגר לי הדף בלי לשמור
הצהוב האיר לי שיש בדידות אין קץ אצל העריצות.
ונדמה לי שהבנתי
Everybody's Got To Learn Sometime

[קואלה*]

היום הייתי כל היום בבית ומשעות אחה"צ היה רעש. אןף בא לי לבכות שאחרי הנגינה של השכנים בכל הכלים האפשריים והרעש של הילדים ששיחקו בחוץ, עדין אין שקט ואני שומעת הטלוויזיה של השכנים. למה זאת נראית כמשאלה לא אפשרית לחיות במקום שבו לא אשמע שכנים?
מצד אחד העיר מנוכרת, מצד שני המרחב האישי, הפיזי, הווקאלי כל כך מצומצם
ובנוסף, למרות ת"א, החברים עם האורנטציה האומנותית, אחי היקר.
אני עדין מוזרה וזרה שלא יודעת להתנהל בעולם הזה. עדין רוב הזמן לבד
האם אני צריכה ללמוד להשלים עם זה, או לברוח מזה?
פותחת מוזיקה כדי להסיח את דעתי מהרעש וזה לא עוזר לי בכלל

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוי קואלה,
כשלא כתבת הרבה זמן, קיוויתי שנמצא עבורך השקט המיוחל.
היום הייתי כל היום בבית ומשעות אחה"צ היה רעש.
מכירה כמה כיף וקל להיות בבית ולא לעשות כלום כשהקן ריק (מנחשת) - אבל נראה שבריא יותר, (ושקט יותר?) בכ"ז לצאת.
בתור אחת שקשה לה להניע, יש לי הרבה מילים חמות לומר לטובת שיטת ה- "fake it till you make it". עצם התנועה, מצליח לא אחת, לעורר את השינוי..
בטח, שעוזר לגרש מחשבות רעות.
מאחלת שיהיה לך שבוע שמח!

[קואלה*]

כשלא כתבת הרבה זמן, קיוויתי שנמצא עבורך השקט המיוחל.
באמת שבוע שעבר היה לי קצת יותר שקט. אולי כי היה יותר שקט?
הזמזום הבלתי נפסק של הטלוויזיה ממש מחרפן אותי...
וכן אני יוצאת מלא מהבית
אני כל כך רוצה שיום אחד הבית שלי יהיה באמת מקום שאני יכולה תמיד להירגע בו

[קואלה*]

שושה שמר על הילד שלנו היום. זה בעיקרון הטור שלו, אבל הצעתי לקחת אותו מהגן כי לא ראיתי אותו בסופש
בכל אופן, ההינו בגינה ואז הגענו הביתה ושושה כבר הגיע (כי נתתי לו מפתחות)
והכנתי להם ארוחת ערב ואז נסעתי לסידורים בת"א ברבע ל9 הוא ביקש שאחזור
התעכבתי עוד קצת בחנות בגדים וחזרתי בעשר.
חזרתי והוא ישב כמעט לגמרה בחושך מול המחשב בלי מוזיקה/טלויזיה ושמעו את הרעש של הטלוויזה של השכנים
ושוב שנאתי את הדירה הזאת
ואז אחרי חילופי דברים קצרים, הוא הלך ולפני הדלת ביקשתי ממנו חיבוק וכשהוא חיבק אותי הוא נגע בי עם האצבע על השכמה כאילו הוא מגרד חיש גד
והרגשתי עצבים וצער ונזכרתי איך הרגשתי לפני שנפרדנו
זה לא רק שקשה לי עם הרעש של השכנים
זאת תחושת הזרות והניכור
והדיכאון. איך שהוא ישב ככה בחושך
מסתכלת על הדירה החדשה, על כל הארגזים הרבים שעדין מפוזרים. חלקם שלו שהוא צריך לקחת, חלקם קשה לי לבד לסדר כי יש בהם דברים כבדים, רמקולים וכאלה
ואין לי כוח לחיים שלי
בעיקר לבדידות המקפיאת דם וגם לתלישות, לחוסר וודאות , חוסר יציבות וארעיות
זוכרת נקודת שפל בחיי, חצי שנה לפני שפגשתי את שושה הרגשתי שהכל אבוד וחסר סיכוי ואז נתתי לעצמי צ'אנס אחרון למצוא את מקומי בעולם
ומצאתי את שושה והצלחתי למצוא פרנסה בדוחק, אבל עדין פרנסה במקצוע שלי
והייתי מאושרת. כן רבתי עם שושה אבל האמנתי בחיים ועשיתי את הילד שלנו
ואז הכל התפרק שוב
ועכשיו מה?
אני יודעת שהוא עזב את הבית לפני 3 חודשים אז לכאורה הייתי אמורה להתחיל להסתגל
אבל לא לגמרה נפרדנו. כלומר שום דבר לא סגור עדין, אבל כל ציפיה שלי לקירבה נוחלת אכזבה מרה

[קואלה*]

בזמן האחרון כבר יותר משבוע לא מצליחה לישון בלילה
וסובלת מצרבות
כאילו נשרפת מבפנים
אני לא יודעת איך העבור את זה
כי בלי ההסחות של החיים כשאני נשארת לבד אני עם עצמי-מתפרקת
(אז מתפללת" ה' שלח לי מלאך)

[שבע_יהלום*]

מתפללת איתך
ותוהה איך את היום
ואיך זה שכבר כמה שעות אני רוצה להתקשר ולא מספיקה ועכשיו כבר אחרי חצות.
בא לי לדעת שאת כבר ישנה שינה טובה ועמוקה נטולת רעשים וצריבות.

קראתי את מה שכתבת מתוך ערימת הבכי של עצמי
והביטוי הזה
בדידות המקפיאת דם
תפס אותי במיוחד וצימרר, ולקח אותי למחשבות על כל השנים של הלבד בדירה, בין לבין מערכות יחסים זוגיות/ שותפים.
מתי זה מקפיא דם ומתי זה כיף חיים ומתי סתם שיגרה?

[קואלה*]

תודה שבע אחותי על התפילות
קראתי את מה שכתבת מתוך ערימת הבכי של עצמי
מה זאת אומרת ערימת הבכי? מה? למה? חיבות לדבר. מתגעגעת!

_והביטוי הזה
בדידות המקפיאת דם
תפס אותי במיוחד וצימרר, ולקח אותי למחשבות על כל השנים של הלבד בדירה, בין לבין מערכות יחסים זוגיות/ שותפים.
מתי זה מקפיא דם ומתי זה כיף חיים ומתי סתם שיגרה?_
רק עכשיו שמה לב שככה כתבתי
מתלבטת עם זאת נטיה לדמתיות שגרמה לי להנסח כך, או שבאמת הרגשתי כך?
כי עכשיו באור היום כל זה נראה רחוק כל כך אחרי ימי שני- שלישי שהם ימים עמוסים מאד אצלי.
במיוחד שלישי: אני יוצאת מהבית עם הילד ושמה אותו בגן ומשם עבודה,יוגה, היעוץ זוגי ובדרך כלל גם יוצאת אחרי.
הערב יצאתי עם שושה לשתות היה די טוב ובכלל כל היום הזה הצליח להוציא אותי מזה.
כמעט תמיד העשיה, התנועה ובעיקר השהיה בחברה מוציאה אותי. אז אפילו שהלכתי לישון מאוחר התעוררתי בקלות ובכיף
ואולי הכל הורמנאלי וכנראה שלא טוב לי בתקופה זאת להיות לבד עם עצמי
זה טוב לדעת שאני יכולה לצאת מזה, מצד שני אני רוצה שהשמחת חיים תנבע מתוכי ולא תיהיה תלויה בפעילות שלי

[לימונדה*]

הי קואלה,
תודה על הביקור שלך אצלי...עדיין מנסה לצאת מהמחלה שמשום מה לוקח לה הרבה יותר זמן מהרגיל. לא סגורה למה התכוונת: זה הקושי של הגוף שלנו להיפרד מהימד השלישי (לא הצלחתי להבין מהם המימדים הנוספים ומי יגיע עליהם, אבל הבנתי שרובנו לא נישאר בשלישי) מתארת לעצמי שזה קשור לעידן החדש.
מקוה שאת מוצאת את השקט שלך בתוך כל רעשי הרקע...
מוסרת נשיקות

[קואלה*]

השיוויון האפשרי הוא שיוויון הנפש
בשנות העשריים לחיי כשחיפשתי עבודה סטודניאלית עשיתי מיונים מטעם חברת כו"א לשירות לקוחות בחברה סלולורית. באחד השלבים של המיונים, קיבלתי דוגמא לדף משימות יומי של עובד בחברה והתבקשתי לכתוב איזה מטלה העשה קודם ולנמק את בחירתי. היו שם כל מיני סוגי מטלות, כולן נראו לי חשובות ומשעממות באותה המידה. לא הצלחתי בשום אופן למצוא איזה הגיון מה יותר חשוב ממה. וגם לא הצלחתי להעריך כמה זמן תקח לי לעשות כל משימה. הדבר היחידי שבלט ברשימה זאת היתה איזה הרמת כוסית (לא זוכרת למה) ורק מהניסיון לכתוב את הרשימה הזאת התחשק לי ללכת לשתות איזה דרינק
השלב שכנראה היה ברור בוודאות לאנשי חברת כו"א, מעל לכל צל של ספק שהעסקתי תיהיה בזבוז זמן בשבילם היה בראיון הקבוצתי.
הם שאלו כל אחד מהתמודדים הכנועים, למה הוא חושב שהוא מתאים ולמה הוא רוצה לעבוד בחברה זאת
ואני בשיא הנאיביות בגלל שזה היה הרעיון העבודה הרציני הראשון בחיי, עניתי בכנות שאני לא רוצה לעבוד בשירות לקוחות אבל אני צריכה לעבוד כדי להתפרנס והתנאים פה נראים יותר נוחים ממלצרות
אז כמובן שמיינו אותי החוצה אחרי השלב הזה, בדיוק היתה הפסקה ושאר המועמדים אמרו לי בחיוך שהייתי גדולה ובדיוק ככה כולם חושבים, אבל צריך לשחק את המשחק
טוב, בינתיים למדתי לשחק את המשחק וגם העבודות שלי השתנו אז אני יותר מחבבת אותם
ועדין. מה הדבר הכי נחמד לעשות?
ללכת לים ולקרוא ספר. לשתות בירה ולאכול משהו טוב. לחזור הביתה לישון. לעשות סקס. ללכת לחוג יוגה ואחכ לאיזה סרט טוב. להיפגש עם חברה לקפה ואח"כ ללכת להופעת רוק משובחת להשתכר קצת לעשות שוב סקס, לכתוב שיר, או משהו אחר, לצייר ציור, לצלם, לרקוד. ללכת לישון מחובקים, לקום בלי שעון מעורר, ערנית ושמחה בלי דאגות, כן אלו הם חיים מושלמים...
ובחיין האמיתים ניסיתי שוב לרשום את כל המשימות. לא להבין איך אני יכולה להספיק את הכל ועדין לא לדעת איך למיין אותם ולתעדף אותם. לברוח מזה לבלוג הזה.
האם אני מפונקת?

[קואלה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרבה זמן לא כתבתי פה
שושה ואני הולכים ליעוץ זוגי שנראה שעזר קצת כי שושה ניסה להתקרב וגם אני הזמנתי אותו כמה פעמים כבר לישון אצלי
אבל ברוב הניסיונות זה איכשהו הגיע לכדי ריב ואפילו פיצוץ
לא יודעת מה יהיה בקשר לזה
כשהילד שואל למה לפעמים אנחנו ביחד ולפעמים הוא צריך להיות רק עם אמא, או רק עם אבא אני עונה שלפעמים אמא ואבא מסתדרים טוב ביחד ולפעמים לא, אבל בכל מצב אנחנו אוהבים אותו וזה לא קשור אליו זה הענין של אמא ואבא
אני מקווה שאני עונה לו נכון, אני מקווה שאנחנו לא שורטים אותו. הוא כל כך רגיש וחכם. באמת, כולם אומרים את זה, הוא כנראה מחונן

הפסקתי את הטיפול אצל אפרת.
אין לי כסף לזה ובמיוחד אין לי חשק לשאול את עצמי איפה זה בגוף שלי
בחצי שנה הראשונה עוד ההיתי מגיעה ובוכה אצלה אבל כבר די הרבה זמן ששמתי לב שהגעתי אליה עם כל מיני מיחושים ותמיד אחרי שהעיליתי נושא כלשהו והיא הפנתה את תשומת לבי לגוף, הרגשתי את אותם מיחושים שהגעתי איתם
כאילו לא משנה על מה דיברתי- האירועים והרגשות השתנו אבל התחושות הפיזיות בגוף לא השתנו (במיוחד שרוב המיחושים הם כרונים)
אז התחלתי לפקק בגוף בתור אינדקציה. כלומר בשיטה הזאת.
מה שכן נרשמתי ליוגה ומדיטציה. אם המטרה היא להרגיש נעים בגוף, אז מלבד סקס ואוכל זה התענוג הכי גדול שאני יודעת להפיק מגופי
עכשיו בוקר, אני מתעוררת לבד כי היום הילד אצלו ויום שישי ואני לא עובדת. אבל במקום שלווה חשה מתח
מתעוררת ושומעת את כל הרעשים הרגילים לדירה החדשה
מעלי ריהיטים זזים, וצעדי עקבים נוקשים, מתחתי זוג הפנסיונרים כבדי השמיעה שמ7 בבוקר עד 12 בלילה שומעים טלוויזיה. השכן ממול ששר אופרה והזעקה של מכונית מהחניון של הבנין שממוקם מתחת לחלון חדר השינה. וזאת נחשבת דירה שקטה...
אני מתקשה לחשוב ברעש הזה ואני חוששת שאין לי פה סיכוי לבנות קשר טוב עם שושה, או להצליח בחיי כי הרעשים גורמים לי להיות עצבנית
הצהוב מעל תיבת הטקסט זורח וזוהר מעלי "הכל בתואם מושלם"
באמת? כל זה מתוכנן? זה לא מקרי? ואני? למה לי כל כך קשה? כי אם להודות באמת תמיד היה לי קשה, עם העולם שבחוץ
אפילו מהבטן לא רצית לצאת בלי זירוז, כאילו לא רציתי להיוולד ולבוא לעולם הזה.

יכול להיות שבכלל אין בחירה חופשית להיוולד?
וככל שאני מתעסקת בשאלות האלו של שם ואז ואחר כך אני מבינה שאני לא פה ועכשיו
ולמה פה ועכשיו לא טוב לי?
ואני לא מדברת על הנאה מהנאה, זה לא כך קשה להצליח להנות מפינוקים
אני מדברת על הנאה מעבודה, הנאה גם כשאין שליטה על העולם והוא פולש ברעשיו המתרידים ורוב הזמן לא מקבלים אהבה ואנשים כועסים מסביב וחושבים אחרת ממני ויש משימות עוד ועוד לעשות מהרמהר והעולם מושחת, אין צדק, רק לפעמים רגעים של חסד קטנים
עוצרת. לנשום. שמה לב לכאב בצוואר למידיות שמחשבות היאוש האלו מביאות אותי אל סף דלת היציאה. אוחזת בידית אבל לא דוחפת אותה.
לא, זה עוד לא הזמן.
התקפי החרדה דעכו. מפני שכל פעם שהם באים אני מזהה את פרצופם האמיתי וכך מצליחה להסיט עת עננת החרדה.
החרדה הזאת היא ניסיון להאחז בחיים אחרי שיום קודם רציתי למות. הכאב והתעוקה בחזה זה צרבת, לא התקף לב

[קואלה*]

טוב אז מצד אחד שושה לא מעביר לי מספיק כסף בשביל לחיות. כן, כן אני יודעת שאני יכולה לתבוע אותו. ברור, רק שעכשיו אין לי את הזמן והאנרגיה לזה, רק בחודש אוגוסט אתפנה לזה
וחוצמזה אם אתבע אותו אז לא יהיה לנו סיכוי לחזור, מצד שני איזה סיכוי יש לנו לחזור כשהוא מתנהג אלי ככה? מצד שלישי אני תלויה בו. אין לי כסף וזאת עובדה
אני תלויה בו כמו שנכה תלוי בכסא הגללגלים. אני לא יכולה להיות עצמאית. כוסמו! הוא משתמש בזה גם נגדי כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לתקשר איתי
ומצד רביעי פיטרו אותי היום מאחת מהעבודות שלי. זה היה די צפוי וגם הגיע לי ובכל זאת העלבון של הכשלון מבאס וצורב כמו לפול על הפנים ולהרגיש את החצץ קורע את העור העדין
אבל אלוהים לא מרחם על המבוגרים, לפחות לא עלי, וגם כבר לא שושה שלי .
הוא בא אלי היום, הזמנתי אותו, זה משהו שאנחנו מנסים בזמן האחרון בעקבות היעוץ אבל לצערי בדר"כ לא מצליח לנו
אז הוא בא עם ידים מחזיקות שקית תפוחים שקנה בדרך בשבילנו, אבל עם פה ריק ממילים טובות
הוא אמר לי לפני שהלך, אחרי שביכיתי ממנו ומהמצב שאם אני לא אוהבת את עצמי למה אני מצפה שהוא יואהב אותי
למה באמת? אבל בכל זאת ציפיתי. כמו מכורה לאהבה הזמנתי את הדילר שלי לעוד מנה שוב ולא קיבלתי, אפילו לא תחליף זול לדבר האמיתי
והרגשתי שאני מתפרקת, אבל כשאת אמא ההתרסקות יכולה לקרות רק בדימיון. יש לי פה ילד שאני רוצה לחיות בשיבלו. כי הילד שלי אוהב חיות בעולם
ואסור לו להרגיש את כל מה שעובר עלי, אסור שמשהו מזה ידבק בו
דיברתי עם חברה שלי שמעבר לים בסקפייפ. היא ילדה לפני שבוע ילד שני בלי אפידורל, לידה טובה. והתינוק נהדר יונק טוב וישן הרבה, והבעל מתוק שלה שאוהב אותה מאד בחופש כי הוא בין עבודות ועובר מיאו לגוגל (בתפקיד מעולה כמובן) והיא סימה לפני הלידה בהצלחה את התואר השני בפסיכולוגיה קלינית ויש להם חברים ישראלים טובים במרחק הליכה ממש בהמשך הרחוב. והיא כל כך יפה, פי מיליון ממני וטוב לה, אני רואה שטוב לה.
אז כן, אני שמחה שטוב לה כי אני אוהבת אותה. היא חברה שלי הכי טובה מגיל 16.
אבל אני מקנאהבה כי יש לה הכל ולי...לי יש את הילד שלי ומה עוד?
ואני מתביישת שאני מקנאה. יש מאות מליוני אנשים שיש להם יותר ממה שיש לי. ועוד יותר מליונים שיש להם פחות, אז מה אני רוצה מהחברה שלי דווקא? למה אני לא יכולה להניח לחיוך היפה שלה להיות בלי שיצרוב לי על הפצעים?
הפצעים, הפצעים...האם יום אחד אגיע לחוף מבטחים?
ואני עצובה שהיא מעבר לים, כי זה לא קשר כל כך מספק לדבר מדי פעם בסקייפ
סיפרתי לשושה שהחברה הזאת ילדה ודיברתי על זה שהיא בטח לא תחזור כי טוב לה שם מעבר לים ושושה אמר שאני חיה בלופ. כל הזמן עם אותם מחשבות, אותם מילים
אני משעממת אותו עם הבעיות שלי ולא היתה לו נחמה לתת לי ולא היתה לו פירור בשבילי
והצהוב שואל אותי מה את רוצה
מה אני רוצה?
אני רוצה שותף, חבר, אהבה, מישהו לעבור איתו את מסע החיים
ואני רוצה עוד תינוקי
ואני רוצה יציבות וביטחון כלכליים
ואני רוצה בית. משלי. מחוץ לעיר
ואני רוצה לא להיות לבד
ואני רוצה להפסיק להיכשל כל הזמן וקצת גם להצליח
אני רוצה לדעת שלמרות המיליון פגמים שלי יש משהו אחד שבו אני טובה. גאד דמט, משהו אחד לפחות להאיחז בו
ואני רוצה צדק. צדק אלוהי!!
כי אני מרגישה ממורמרת ודפוקה שקיבלתי עיסקה גרועה מהיקום, קלפים מחורבנים, חוץ מהילד שלי (תודה, תודה,תודה, אבל הוא יצא כזה מוצלח בזכות בעלי)
אפילו הדבר הבסיסי כמו לקום בבוקר. דיברתי עם אחי אתמול, אחי המוצלח שאמר הוא חושב שמה שגורם לו לא להצטרך מטפלים זה שהוא אופטימי. תמיד. הוא שמח שהוא קם בבוקר על זה שהוא חי, שמחה שלא תלויה בדבר, ואפילו שהוא חושב על הדבר כביכול הכי נורא- המוות הוא אופטימי
כשאני קמה בבוקר לעומת זאת, אני צריכה איזה זמן להתאושש ולחבר את כל החוטים מחדש. בהתחלה אני בכלל לא שמחה. ממש לא. אני רק רוצה להמשיך לישון עוד ועוד
ואח שלי...כבר כתבתי פה שהוא רץ מרתונים? שהוא מנהל בחברת היטק? שיתה לו משחפחה כביכול מושלמת, בית פרטי בשרון, 3 ילדים ואישה כוסית ואפילו חברה טובה, אבל הוא עזב אותה כי הוא רוצה יותר. הוא רוצה להרגיש שוב מאוהב ופרפרים בבטן. אנחנו כאילו באותו מקום עכשיו, רק כאילו
מה אני רוצה?
פיצוי. אני רוצה פיצוי.
אלוהים אתה שומע אותי??
האפרוח שלי התעורר עכשיו ובא להיתפנק לידי במיטה. הוא אומר שהוא רוצה שיהיה כבר חופש גדול וניהיה ביחד
ושהוא אוהב אותי כל כך כך. גם אני רוצה שיהיה כבר חופש גדול. חופש ענק

[אהבת_עולם*]

שקיבלתי עיסקה גרועה מהיקום, קלפים מחורבנים, חוץ מהילד שלי (תודה, תודה,תודה, אבל הוא יצא כזה מוצלח בזכות בעלי)
ברור ! כי בעלך כמובן נורא נורא מוצלח, הגבר הכי מוצלח ביקום ! .

[קואלה*]

ברור ! כי בעלך כמובן נורא נורא מוצלח, הגבר הכי מוצלח ביקום !

אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא מפוטר באופן כרוני מעבודות. הוא קם בבוקר בקלות, אין לו חרדות, הוא לא סובל מרגשות שציפים אותו ומפריעים לו לחשוב באופן רציונאלי, לפחות לא בכל מה שקשור לעבודה, הוא לא מאחר לכל מקום, הוא מצליח להיות מתוכנן ומסודר ןלכן מסתדר יותר, הקיום שלו לא תלוי במישהו אחר
ואני לא מתלוננת רק ממקום של אגו, אני מתלוננת כי קשה לי לחיות ככה בעולם. קשה לי עם עצמי
ותודה לאל שהילד שלנו דומה לו.
הוא קם שמח. הוא הולך לגן בשמחה והוא ערני וסקרן ושם לב לכל מיני פרטים וזוכר את הכל, הוא מסתגל בקלות לשינויים ולאנשים שונים, הוא חברותי ומלא שמחת חיים
אי לא הייתי כזאת.מאז שההיתי ילדה היה לי קשה. הייתי מופנמת כמעט בבועה משל עצמי וההיתי מפונקת מדי ומתעיפת מהר מדי ולא היו לי חברים בגן ובכיתות א-ב ורוב הזמן רציתי לשחק לבד
אני זוכרת שביסודי שאלתי את עצמי למה בכלל נולדתי ולא רציתי לקום לבי"ס
אני זוכרת שהבנתי שמשהו לא בסדר איתי ולא ידעתי מה.
אז עכשיו אני יודעת שקוראים לזה ליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז, שוקראים לזה רגישות חושית גבוהה מדי
אז מה עם אני יודעת שיש לזה שם אחר במקום מזורה, או לא נורמלית? זה עוזר לי להצליח לתפקד יותר טוב?
הצהוב מנסה להזכיר לי שאפשר להזמין הזדמניות
ואולי אני בכלל לא צריכה להתבאס כי יבוא לחיי משהו אחר יותר מתאים. כי באמת העבודה הזאת לא התאימה לי ובגלל שאני לחוצה על כסף ועם דימוי עצמי נמוך אני לא יודעת לשחרר
אוקי, אני אנסה את הגישה האופטמית:
הכל לטובה.
אהבת עולם, תודה על תשומת הלב

[פלוני_אלמונית*]

קואלה יקרה,
אם לא מתאים לך תמחקי- אני קוראת אותך המון זמן ופתאום מה ששושה אמר על הלופ העלה בי נשכחות.
אולי תשקלי אבחון פסיכיאטרי? טיפול תרופתי עוזר מאוד להרים את הראש מעל המים, לצאת מהלופ הזה, לראות משהו אחר.
אולי את זקוקה לזה.

אני כותבת מניסיון כמובן.

מאחלת לך רק טוב ושקט.

[קואלה*]

לפלונית היקרה,
אני לא בדיכאון. הייתי פעם בדיכאון אז אני יודעת שאני לא.
אני גם לא בעד תרופות פסיכיאטריות מנסיוני האישי פיעלות גופנית ותזונה נכונה מועלים יותר מתרופות פסיכיאטריות שיכולות גם להחמיר את המצב נפשי
אני גם לא בטוחה שאני בלופ- חלק מהבעיות והקשים שיש לי אמנם לא השתנו אבל צורת המחשבה שלי עליהם השתנתה
תודה

[קואלה*]

לפני 10 ימים כתבתי פה שאני לא בדיכאון והנה שוב באה הנפילה והפעם אני כבר בכלל לא בטוחה שאני לא בדיכאון
ומדוע אני נופלת כל הזמן לאותם בורות ולא לומדת ממשגים?
הפעם נפלתי חזק. לא בטוחה שהבור היה עמוק,
כמו שהידים שלי לא בלמו ונפלתי על האף.
האוץ'!
אירועי שבת הותירו אותי מדוכאת, אשמה ומיואשת
בלילה לא הצלחתי לישון עד לפנות בוקר
אחרי ששמתי את המתוקי בגן חזרתי לישון עד 12
קמתי לפני שעה. איפה אני ואיפה רשימת המטלות שהכנתי. אין לי כוח לכלום אפילו לא לבכות. והמשימות באמת כבר דחופות
אז נכנסת לכאן לשחרר קצת
לא, אני לא כותבת לאף אחת, כמעט אף פעם פה באתר ולכן רק הגיוני שלא יכתבו לי בחזרה
כמו בחיים הלא ווירטואלים, אתה נותן מה שאתה מקבל
ואני לא יודעת איך לתעל את האנרגיות הלא מאוד רבות שיש לי וככה יוצא שאני פעמים רבות נותרת בלי כלום
באופן מבורך ומוזר שקט פה היום למדי.
מרגישה בעולם אחר, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להתעורר

[פלוני_אלמונית*]

קואלה חמודה,
לא ראיתי בכלל שכתבת לי משהו בתשובה... אני הפלונית שהציעה טיפול תרופתי.
לא תמיד מדובר בדכאון מז'ורי. לפעמים זו דיסתימיה שמקשה על תפקוד לאורך זמן. או משהו אחר. כלומר, כביכול אנחנו מתפקדות, אבל רק כביכול, כי כמה אנרגיה פנימית הולכת על להחזיק את הכל במקום. ואנחנו עייפות וקצת עצובות כל הזמן. ודווקא מי שחוותה דכאון אומרת לעצמה- טוב, אני אוכלת, אני יוצאת מהמיטה אני מתפקדת, אז זה לא דיכאון. אבל יש לזה כל מיני פנים.
ואני מציעה מאוד לקבל עזרה, כל עזרה מקצועית שתוכל לעזור. מאימון אישי ועד הומיאופתיה, מקריאה בקלפים עד מסז' אינדונזי. אבל שיועיל. ומניסיוני הועילו לי תרופות בשלב ראשון ואז יכולתי להתארגן, יכולתי ללכת לטיפול אחר לא תרופתי ולהפיק ממנו משהו, להיות מסוגלת בכלל להקשיב לעצות (טובות!) שקיבלתי. יכולתי לייצב את החיים שלי. ואחרי שהם התייצבו והוכיחו יציבות לאורך זמן אז נפרדתי לשלום מהתרופות.
וגם תרופות הן זולות. וכשהייתי עניה ותפרנית זה היה סופר חשוב. לא היה לי (גם אין לי היום בעצם) 400 ש"ח לשלם בשבוע לטיפול אחר.

לא סיפרת מה האירועים שהותירו אותך מדוכאת, אשמה ומיואשת, אבל בכל מקרה אני שולחת לך חיבוקים לרוב ואהבה. ומאחלת לך שתצלחי את התקופה הזו, ושהיא תישאר רק זכרון. קשה קשה קשה לחיות כך לאורך זמן.

[קואלה*]

היום הילד שלי בן 4
היום פיטרו אותי גם מהעבודה השניה. זה לא כל כך מפתיע ואפילו צפוי
ובכל זאת מכאיב
אחרי שהודיעו לי שפיטרו אותי שושה התקשר. שמע שפיטרו אותי וענה שהוא לא יודע מה יהיה אבל אפשר לדבר על נושא אחר?
הוא סיפר שהילדון אמר "אבא קשה לי שאתה לא מחליט איפה אתה נמצא, פעם בבית ופעם לא זה מבלבל אותי" וכשהוא חקר אותו אם מישהו אמר לו את זה, הוא ענה שסבתא (אמא שלי)
אז שושה אמר שהוא רוצה שאני אדאג שאמא שלי לא תכניס יותר לילד רעיונות לראש.
עניתי שאני אדבר איתה, אבל הוא לא הרפה. "לא, אני רוצה שתדאגי שזה לא יקרה יותר". אבל איך אני יכולה לשלוט בה? עניתי.
אז הוא ענה שאם אני לא יכולה להציב לה גבולות מצידו שהיא לא תראה יותר את הילד שלנו,כי הוא לא מוכן להיות חלק מהקרקס המשפחתי שלי.
התקשרתי לאמא ושאלתי אותה על הענין.
היא סיפרה לי איזה סיפור שלם, שבסופו הילד אמר לטענתה "שאבא יחליט איפה הוא כבר "
ואז אמי, לטענתה, רק שאלה אותו "אתה מבולבל בגלל זה?"
סיפרתי את זה לשושה והוא ענה שהוא לא מאמין לה
אמרתי לשושה שאמא שלי הבטיחה שיותר היא לא תשאל שאלות סגורות. ושלדעתי יכול להיות שהילד אמר שהוא רוצה כבר שאבא יחליט כי הוא מאד מפותח וורבאלית ושמעבר לכך, החוסר החלטיות שלו אם הוא כן חיי איתי והאיומים כל פעם שהוא כועס לסגור את ברז הכסף מבחינתי הם חלק מהקרקס של חיי, לא פחות ממשפחתי.
וזהו. היום יש פעילות של הגן אחרי הצהרים אז נפגש שם.
עוד יום הלך לי עם הרוח
ואחרי הבכי הרב ניסיתי לסדר את המחשבות
מי הם האנשים הקרובים לי:
אמא שלי-
אשה מניפולטיבית ושתלטנית, מלאה במילות רעל, מינקותי למרות האהבה הגדולה שלה כלפי והכוונות הטובות שלה
שושה-
שגם הוא מלא בכוונות טובות, אבל מתנהג בשתלטנות ומתעלם מהרגשות שלי לעיתים אף בגסות ובמופגן
אבא שלי ואחי-
בעלי משמעת עצמית וכוח סיבולת עצום. אטומים ריגשית ובזכות זה שורדים ומגיעים להשיגים, הם למדו לא לחוש כאב ופחד לא פיזית, ולא ריגשית
הם אולי לא אומרים דברים פוגעים, אבל הם גם לא מבינים אותי ויש להם חלק קטן בחיי
ואני-
הילדה הרגישה שלא הצליחה לגדול. פיטר-פנית בלי הכנפיים. מכל קושי מתפרקת. ולכן לא עצמאית.
ולכן תלויה באמי ושושה שיפרנסו אותי. כי רק הם מסכימים לכך. אבל לא בלי תנאים. לא בלי מחיר.
ההלוואי שאמצה דרך להפסיק להיות תלויה בהם בלי לאבד את הילד שלי

[ניצת_השקד*]

קואלה יקרה,
שולחת לך חיבוק גדול
ומאחלת לך לפגוש את החלק החזק שבך
החלק העוצמתי, זה שיש לו אנרגיות לקום, לעשות, לחיות, ולהפוך את העולם!
@}

[פלוני_אלמונית*]

_קואלה יקרה,
שולחת לך חיבוק גדול_

גם אני

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

קואלה יקרה,
וואו, ממש מצטערת לקרוא שפיטרו אותך מהעבודה וגם על כל הקטע עם שושה.

החוסר החלטיות שלו אם הוא כן חי איתי והאיומים כל פעם שהוא כועס לסגור את ברז הכסף
המממ. ומה את רוצה?
אני בהחלט מבינה למה את מרגישה שהאילוצים הכלכלים מכניסים אותך לפינה. ועדיין, לא נראה לי שתצליחי לשמוח ולצמוח, אם תעבירי את העוצמה שלך ואת אפשריות הבחירה על חייך, לשושה או לאמא או לכל אחד אחר.
עם זאת אני זוכרת שככה את כותבת ברגעים של נפילות ושבעצם הראית כבר יותר מפעם אחת, את הצדדים החזקים שבך.

ובמעבר חד-
מזל טוב לילדון ליום הולדת 4 ומזל טוב גם לך אמא. @}
<אני מכירה עוד מישהו שחוגג יומולדת היום>

מקוה שמחר יהיה טוב יותר
חיבוק גדול.

[לימונדה*]

קואלוש,
מזל טוב לילד בן הארבע
ממה שקראתי ובלי שום קשר אם זה בא מאמא שלך או לא, הוא נקרא כמו ילד חכם כל כך שמנסה "לעשות הגיון" בעולם שהוא לא תמיד הגיוני ולפעמים מאד מבלבל...
מקוה שתתאוששי מהר מהעלבון של הפיטורין ושתלמדי לזהות ולצלוח בקלות התנהלות עם אנשים שלא עושים לך טוב ולחתור למקומות ולאנשים שכן!
גם אני חושבת שיש בך הרבה כח- לפעמים רק צריך להתחבר אליו.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אוף, משהו יצא לי עקום, אז מנסה שוב-
לדעתי, לכל אדם יש את סדרי העדיפויות שלו בחיים, ו״לגיטימי״, לבחור (לדוגמא), להשאר בזוגיות לא רק מסיבות ״רומנטיות״. רק שכדאי להשתדל לעשות זאת מתוך בחירה ולקיחת אחריות ולא מתוך האין ברירה. אפילו שלכאורה התוצאה דומה, ההבדל הוא בגישה. בין להיות קורבן הנסיבות או מובילה של חייך.
<הו, פתאום התחלתי לדבר בבאדולינית.>
<כמה קל ליפול לקלישאות וכמה קשה ליישם...>

[שבע_יהלום*]

מקוה שתתאוששי מהר מהעלבון של הפיטורין ושתלמדי לזהות ולצלוח בקלות התנהלות עם אנשים שלא עושים לך טוב ולחתור למקומות ולאנשים שכן!

נכנסת לאתר אחרי עידן ועידנים
רואה את את הדף שלך והמילים שלך
נאנחת
זה לא קל בכלל, בכלל.
שולחת לך חיבוק גדול
ומזל טוב לאוצר.
<סקרנית אם התקשרת למייעץ שהמלצתי לך. נדבר על זה בפרטיות>

[קואלה*]

תודה בנות יקרות על הברכות והחיבוקים
כרגע מרגישה ממש ממש גרוע. הלילה ישנתי רק שעה וחצי
אין לי אפילו מילים יפות לתאר את עוגמת הנפש
לדעתי, לכל אדם יש את סדרי העדיפויות שלו בחיים, ו״לגיטימי״, לבחור (לדוגמא), להשאר בזוגיות לא רק מסיבות ״רומנטיות״. רק שכדאי להשתדל לעשות זאת מתוך בחירה ולקיחת אחריות ולא מתוך האין ברירה. אפילו שלכאורה התוצאה דומה, ההבדל הוא בגישה. בין להיות קורבן הנסיבות או מובילה של חייך.
אמא דבש כרגיל יש לך הבחנות מדויקות.
כן, יש לי ברירה, אבל קשה לי לבחור, מפני שאני לא רוצה אף אחת מהאפשריות האלו.
מקוה שתתאוששי מהר מהעלבון של הפיטורין ושתלמדי לזהות ולצלוח בקלות התנהלות עם אנשים שלא עושים לך טוב ולחתור למקומות ולאנשים שכן!
גם אני חושבת שיש בך הרבה כח- לפעמים רק צריך להתחבר אליו._
תודה לימונדה היקרה,
הפיטורים הם לא רק עלבון, אלא הם בעיקר עדות לחוסר יכולת תיפקודית. כמו שאני עכשיו, גם אם אצליח להחזיק פאסון בראיון עבודה ולהתקבל לעבודה, אני האבד את המישרה אחר כך
כי אני לא רוצה לקום בבוקר. אני לא מצליחה לישון בלילות (כבר 5 חודשים שאני חיה על 3 שעות ביום/לילה) רק התיאבון לצערי לא נפגע לי
אני לא מצליחה להרגיש את הכוח שלי. לא ככה, שאני חיה מיום ליום

<סקרנית אם התקשרת למייעץ שהמלצתי לך. נדבר על זה בפרטיות>
כן שבע, קבעתי לתחילת יוני. מקווה שיעזור...

[אישה*]

הי קואלה,
רציתי להתייעץ איתך בעניין מסוים בתור בעלת נסיון מה בנושא החד הוריות.....
כנראה שבקרוב אעבור לת"א כאם חד הורית עם פעוט אחד.
חשבתי לקחת שני ילדים בגילו בערך שיהיו איתנו 4 בקרים בשבוע וכך לא אשלח אותו למסגרת ועדיין אוכל להתפרנס.
האם יצא לך לברר על אפשרות כזו במסגרת ההתמודדות שלך?
אם כן - האם הצלחת לברר מה המחירים, כמה לשעה ...האם באמת אפשר להתפרנס מזה?

אם לא יצא לך, אז אולי עכשיו יש לך עוד אופציה לחשוב עליה....

מאחלת לך שתמצאי משמעות בסיטואציה המורכבת הזו וכך גם תמצאי נתיב שיוכל להוביל אותך למקום טוב יותר.

[קואלה*]

לאישה- הבן שלי בן 4 וזה כבר גיל של גני ילדים, לא של משפחתונים. אפילו רוב הגנים הפרטים מסתימים בארץ בגיל הזה
אבל באופן עקרוני את אמורה לבקש לדעתי כמה שלוקחים במשפחתונים בת"א בגיל של הילד שלך ל-4 ימים בשבוע
אני פרודה 5 חודשים אבל עדין לא באופן סופי ורשמי ככה שאין לי יותר מדי ניסיון בתחום
נראה לי שמי שפותחת משפחתון עושה זאת קודם כל כי היא אוהבת פעוטות. כדי לטפל במסירות יום-יום בילדים של אחרים נראה לי שצריך לאהוב את זה
באופן אישי אני זקוקה לחברת מבוגרים ולאיזשהו אתגר אינטלקטואלי כדי להפיק סיפוק מעבודתי. אבל אולי אני אגלה בקרוב שסיפוק בעבודה זאת פריוויליגיה שאני לא לא יכולה להרשות לעצמי יותר

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

הפיטורים הם לא רק עלבון, אלא הם בעיקר עדות לחוסר יכולת תיפקודית
קואלה, בלי לדעת את הפרטים, אני מהמרת שהפיטורין מעידים על המצב הכלכלי המזופת בחברה בה עבדת.
אל תתני לבאסה לנכס לאחריותך דברים שלא קשורים.

חוסר שינה כרוני, זה מרשם בדוק לצביעת העולם בשחור.
אולי יש איזשהי תרופה טבעית שאינה גורמת להתמכרות, שיכולה לעזור לך?
מאחלת לך שהלילה תבורכי בשינה עמוקה ומתוקה.

[סאלי_תדמור*]

מרגישה צורך לומר לך שאני קוראת אותך כל הזמן, ואני איתך.
אין לי הרבה מה להציע כרגע דרך הרשת. אבל אולי לפעמים אנחנו צריכים לגעת ממש בתחתית, בשביל להתחיל לעלות.

[קואלה*]

שושה חזר הביתה!
יום לפני שחזר אני חטפתי דלקת גרון והדבקתי אותו. בינתיים אין לנו חום אז אנחנו עוד הולכים לעבודה והילד רק מצונן. טפו.טפו
הצהוב אומר לי -"כשאת לא יכולה להכיל יותר - אל תכילי"
וזה בדיוק מה שקרה לי כשלא יכולתי יותר להכיל. חליתי
וכל הזמן הרעש שלא מפסיק רק מתחלף
אחר הצהרים הילדים למטה שצעקו ובכו והכלב נבח ועכשיו הטלוויזיה מלמעלה, מלמטה ובקיר הצמוד נגינת הדרבוקה שהתחלפה בנגינת פסנתר- ברמת מתחילים- זה מעצבן ביותר
כאילו אין לי פרטיות בבית.
החוץ פולש למרחב הווקאלי שלי
אנחנו משלמים פאקינג 4300 שח על החרא הזה.
דיברנו אתמול על כסף. אני ושושה. אנחנו לא גומרים השנה את החודש אחרי ששושה החליף עבודה וירד במשכורת
ומה יהיה אחרי שאני אפסיק לקבל את המשכורות?
באחת העבודות אמרו לי שיש לי חודש להוכיח את עצמי עד סיום הפרויקט ושאם אצליח הם ישקלו להעסיק אותי מחדש (קיבלתי כבר את המכתב פיתורים) אבל אני בכלל לא בטוחה שכדאי לי אפילו שהעבודה מענינת ומספקת וכל זה
מפני שאני מרוויחה 2700 ש"ח לחודש נטו כולל נסיעות והכל. מזה זה? כמו הגן של הילד...
לפני שבוע עשיתי פגישת חירום עם המטפלת והיא אמרה שהיא מרגישה שיש לי מלא זעם. בגרון. "לא כואב לך שם?" היא שאלה
אז כן, כואב לי ואני זועמת. על חוסר השיוון וזה שאני לא מוצאת את מקומי בעולם
הקדשתי מאמצי על לברוח מבית הורי בצפון כשהייתי בת 14 כדי לפגוש אנשים שיבינו אותי. כדי לא להיות לבד בעולם. פגשתי. למדתי, אבל באיזה מחיר?
אין לי בית מאז. מגיל 14 כבר
לא באמת. ואני עוד מעט בת 36
ועכשיו כל מה שאני רוצה זה לחזור לצפון. לא עם הורי כמובן, אבל לשקט. אני אסתפק רק בשקט
אבל אני כמהה לשמים מלאי כוכבים. להר ירוק ושדות זהובים, לקצב איטי ושקיעות במרפסת.
לשכנים אדיבים וקהילה מחבקת. לתמימות של הקיץ ובריכה בכניסה חופשית
ומה שאני רוצה לא קיים יותר כנראה
אני רוצה את ילדותי לפני שעזבנו את הקיבוץ. כפי שאני זוכרת אותה
הייתי בת 12 לפני שכל זה נגמר. סבא שלי מת כשהבית כבר היה ריק. מיד אחרי השבעה עקרנו לישוב כפרי בסביבה. סוף העולם במרחק רבע שעה נסיעה
ועכשיו- עכשיו הכל כל -כך רועש להחריד ויקר להפליא.
מין יאוש כזה שעוטף את הכל כמו עננת הפיח התמידית מעל גוש דן.
שלשלאות הקפיטלזים. אפשר לקנות הפוך ולראות איזה סרט בסופ"ש, אפשר אפילו לשבת במסעדה לאכול סושי ולקנות שמלה מתוקה, או ספר שווה, או מכשיר אלקטרוני חדיש
אבל אי אפשר לחלום חלומות גדולים יותר. על בית משלי. על שיכות למקום. על שקט נפשי
אפשר ללכת לטיפול פסיכלוגי, או מסג', או דיקור, או פאולה, ימימה, לואיז היי, היי אפשר גם ביו אורגונומי, היפק, פרחי באך, עוצמת הרכות, תקשור, הומפטיה ארומטרפיה, כדורים פסיכארים- ומה לא
אפשר לפרוק קצת את המתח, אבל אי אפשר להתנתק באמת מכל הרעש הלא רלוונטי
ולהתחבר למקום הזה. לא יודעת איך לקרוא לו בכלל
אי אפשר להתרווח ולהנות מהרגע השלם המושלם כמו שהוא בלי תיווך, בלי עירפול, בלי סינון, פשוט נטורל
ואחר-כך ההינו יכולים אפילו לתכנן תוכניות. אולי על התפתחות מקצועית, או עוד ילד, או ללמוד משהו, או טיול משפחתי
או סתם לשבת במרפסת, לאכול אבטיח בדשא ולהתמסר לצלילים מרפאים ושמש רכה ורוח טובה, או להיפך
לאהוב. לעשות אהבה. להיות חופשיה באמת באמת, בלי חוקים, בלי כללים, בלי הגבלות, בלי תנאים-
אבל אי בזה אפשר למצוא מקום כזה?
ואם כל זה לא בדיה ולא קיים בעולם, אז איך יכול להיות שאני מפנטזת את זה בכל חושי לפרטי פרטים ומתגעגעת עד כאב לחיים אחרים
של מי החיים האלו?

[פלוני_אלמונית*]

וואו קואלה, העלית דמעות בעיני.
מזדהה.

[אהבת_עולם*]

וואו, את כותבת כלכך יפה !
קראתי מרותקת, וממש חייתי את מה שכתבת !
פשוט סופרת....
(והלוואי שאלו לא היו חומרים מהכאב הפרטי העדיין נוכח שלך)

[לימונדה*]

באמת כתבת כל כך יפה וכל כך כואב...
שולחת לך חיזוקים
מקוה שתמצאי את המקום הזה שאת מחפשת, אפילו אם הוא לא ממש קיים בעולם הפיזי אלא כ-state of mind, מקום שאליו מגיעים במדיטציה כשאת נותנת לעצמך להתנתק לרגע מהדאגה והסחרור. אני מאחלת לך שתצליחי לבלום את הרעשים והקולות מבחוץ ותמצאי את השקט והשמחה בפנים

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה מאוד נגע לליבי ואשמח לעזור ולהיות חלק-חני הרוש מאמנת אישית בהתמחות בגישה האדלריאנית -אימון מוזל עלות 500 ש"ח ל-12 מפגשים 050-5076879

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

באמת כתבת כל כך יפה וכל כך כואב...
גמני חושבת. @}

לפני המון שנים, 3 גלגולים שלי לפחות, אמרתי לחברה טובה וחכמה במיוחד,
״אני לא רוצה להתפשר״. באיזה הקשר נאמר, כבר שכחתי. אבל אני זוכרת היטב שהיא התפלאה: ״למה?? פשרות זה דבר נהדר, זה לעשות סדרי עדיפויות בחיים, ולהשקיע בהתאם״.
כמה התקוממתי. הייתי צעירה אז, בגיל ובנפש. ״טוטאליות״ היתה עבורי מילה נחשקת.
חלפו שנים.
שתינו פגשנו גם במהמורות, לאורך הדרך. 
לאחרונה הזכרתי לה את השיחה ההיא.
אמרתי שהיום, אני מסכימה איתה בנוגע לפשרות. היא בכלל לא זכרה, אך אמרה שהיום לא חושבת ככה.
לכי תדעי.
את כבר הרבה זמן מתארת כמיהה ״הולכת ונמשכת״ אל השקט, אל הפתוח...
אולי היום שווה לך לשלם את מחיר החזרה לצפון?
<שואלת את עצמי שאלות קרובות..>.

שושה חזר הביתה!
איך את? מרוצה שחזר?

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

^{כמעט שכחתי שוב: קראתי שכבר הזכרת בעבר פיטורים חוזרים. אם יש לך נטיה לאחר, אולי בתור התחלה, תשתדלי בלמצוא עבודה עם גמישות במועד ההתחלה...?}

[קואלה*]

_שושה חזר הביתה!
איך את? מרוצה שחזר?_
כן!
שמחה זהירה, אני לא חוגגת אתה, אבל גם לא מבוהלת. פשוט מנסים לשקם את היחסים.
משהו חדש נפתח לנו. רוחות של שינוי ותקווה מנשבות בדירתנו החדשה. עוד לא סיימנו לפרוק את הארגזים ויש לשנינו הרבה מאוד משימות של עבודה וארגון החיים
ואם כל האופטימיות הזאת, משהו חסר ביחסינו. תשוקה. בעיקר מצידו.
תודה לכם סאלי, אלמונית, לימונדה, אימא דבש ואהבת עולם!
נשיקות